ציפורים בשחור לבן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ציפורים בשחור לבן
הוספה למועדפים

ציפורים בשחור לבן

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרים רז-זונשיין

מרים רז - זונשיין - וינוגרד נולדה בשנת 1933 בכפר קטן, ורשצ'ין, שבמזרח פולין. את תקופת השואה עברה באזור בו נולדה, והיא שריד יחיד למשפחתה וליהודי ורשצ'ין. עם פרידתה מקוראיה, בתום מסעה - סיפורה המיוסר, מבקשת מרים לומר לנו דבר החשוב לה מאוד מאוד: "למדתי שבכל מקום, ויהיה זה המרושע ביותר, ישנו תמיד קומץ צדיקים המוכן לחרף את נפשו למען הזולת. איני שוכחת אף פעם צדיקים אלה שנקרו בדרכי לשרוד. הם היו לי התקווה והאור בחשכה". מאז עלייתה ארצה, בשנת 1946, חיה מרים רז בקיבוץ גן שמואל.

תקציר

ציפורים בשחור לבן אינו רק ספר נוסף על אלפי סיפורי האימה שהמלחמה ההיא הביאה לעולם. זהו גם סיפור אנושי, כואב מאוד, על הניצוץ הטוב הקיים גם במעמקי הרוע, המעודד אותנו להיות בני אדם. ציפורים בשחור לבן הוא ספרה הראשון של מרים, אך הרושם המתקבל מקריאתו הוא, שלפנינו סופרת מנוסה, בעלת כושר כתיבה מעולה. מרים רז - זונשיין - וינוגרד נולדה בשנת 1933 בכפר קטן, ורשצ'ין, שבמזרח פולין. את תקופת השואה עברה באזור בו נולדה, והיא שריד יחיד למשפחתה וליהודי ורשצ'ין. עם פרידתה מקוראיה, בתום מסעה - סיפורה המיוסר, מבקשת מרים לומר לנו דבר החשוב לה מאוד מאוד: "למדתי שבכל מקום, ויהיה זה המרושע ביותר, ישנו תמיד קומץ צדיקים המוכן לחרף את נפשו למען הזולת. איני שוכחת אף פעם צדיקים אלה שנקרו בדרכי לשרוד. הם היו לי התקווה והאור בחשכה". מאז עלייתה ארצה, בשנת 1946, חיה מרים רז בקיבוץ גן שמואל.

פרק ראשון

בית בכפר
חשרת עננים


יום שישי, הראשון בספטמבר 1939. חשרת עננים מכסה את השמים. ברקים, רעמים וגשם. פניהם של אבי ואמי אפורים אף יותר מהעננים. מלחמה! אומרים הורי ואני מבינה מתגובתם שמלחמה זה דבר מאד מאיים, אף שאיני יודעת מה זה בדיוק. אני כבר בת שש והייתי אמורה להתחיל הבוקר את יומי הראשון בבית-הספר, אבל אינני שם. כנראה שהכל בגלל המלחמה הזאת, שמאד מסקרנת ומפחידה אותי. הורי מוטרדים מאד ומנסים להבחין האם בין הרעמים נשמעים גם הדי קולם של התותחים. אני מבולבלת מאד: נגד פחד מרעמים אני יודעת להגיד תפילה, אך מה אומרים כנגד רעמי תותחים לא לימדו אותי. מה זה בעצם תותח? מה הוא עלול לעשות לנו? למה הורי מודאגים כל כך בגללו? האם גם הוא גורם לשריפות כמו הברקים והרעמים הבאים מהשמים, בכל עת שמתרחשת סערה? אבא ואמא טרודים מאד בבעיותיהם ואיני מעיזה לפנות אליהם בשאלותי ובפחדי. אחי הקטנים לא בדיוק מבינים מה מתרחש סביבם. הם ממשיכים במשחקיהם הרגילים ואני ממש מקנאה בהם. ההתכרבלות בסינורה של סבתא שוב אינה מרגיעה כמו תמיד. מרוב דאגה מן המלחמה גם הכנת השבת נעשית כלאחר יד. במקום האווירה החגיגית תמיד ששררה בביתנו לקראת קבלת שבת המלכה, יש היום אווירה של מתח, של עצב, עצבנות ואי-וודאות. ברדיו משמיעים שירי לכת פולניים, שירי גאווה על החיילים הגיבורים הנלחמים באויב הגרמני. השירים דווקא מוצאים חן בעיניי, ואני לומדת אותם מהר כי משמיעים אותם פעמים רבות במשך היום. אמא חוששת מאד שיגייסו את אבא למלחמה, על אף שאין לו כושר קרבי גבוה. דאגותיה של אמא מגבירות עוד יותר את פחדי מהמלחמה.
בערב, שולחן השבת מכוסה כתמיד במפה לבנה חגיגית, החלות הקלועות גם הן מכוסות במפית המיוחדת שלהן, פמוטי הכסף נוצצים כמו תמיד, אך הדלקת הנרות שונה לגמרי. סבתא ואמא מברכות על הנרות, אך הברכה מלווה בבכי תמרורים ונמשכת המון המון זמן. אני מאד נרגשת מהבכי של סבתא ואמא ומצטרפת אליהן בבכי קולני שאצור בתוכי שעות רבות. סבתא ואמא מתחננות בפני השוכן במרומים שלא יאונה לנו כל רע ושאבא לא יצטרך להתגייס לצבא ולהשתתף בקרבות.
עם תום הארוחה לא שרים זמירות כפי שהורגלנו ואני מאד מאוכזבת. המבוגרים מכונסים בתוך עצמם ואווירת הקדושה כאילו כוסתה בעננה כבדה. שירת הזמירות בלילות השבת אצלנו, היתה החלק היפה ביותר בעיניי בסעודה, גם משום שבו אני משתתפת פעילה, וגם כי נעים לי לשמוע את כל המשפחה שרה ביחד סביב השולחן הערוך. כשהייתי מתבוננת בבני משפחתי השרים את הזמירות, הם נראו לי אפופי זוהר מיוחד שלא מהעולם הזה, כאילו נישאים על כנפי השכינה. הערב, השכינה אינה שורה בביתנו, לאן נעלמה, אני שואלת את עצמי, מה קרה לה, האם המלחמה עשתה לה משהו רע?
בשבת זו אנחנו ספונים בבית ולא יוצאים לטייל כרגיל. מתנתקים מהעולם הגשמי, אך העולם הגשמי לא מתנתק מאתנו. רעמי התותחים נשמעים כל פעם חזק יותר, קרוב יותר, ואיש לא יודע מה צפוי לנו כשיגיעו אלינו. אירוע רודף אירוע, העולם שסביבי נראה לי כמו שרוי במערבולת. בני אדם רבים על מטלטליהם עוברים יומם ולילה את כפרנו בכיוון מזרח. מטוסים גרמניים מנמיכי טוס עוברים מעל הכפר ברעש מחריש אוזניים, ואמא מחביאה אותנו מתחת למיטות. יש שמועה שהמטוסים יורים על כל אדם שהם רואים ובעיקר על שיירות הפליטים שנעות בדרכים. הדברים מתרחשים במהירות כה גדולה עד שבסופו של דבר הגרמנים מביסים את פולין לפני שאבא מספיק להתייצב לצבא לפי התאריך שננקב בצו הגיוס שלו. אני בטוחה לגמרי שאת אבא לא מגייסים לצבא בגלל שאלוהים נענה לתפילותיה האינסופיות של אמא.
בינתיים, משתנים סדרי החיים. עם פרוץ המלחמה מקבלים האיכרים הפולניים נשק, איני יודעת מהיכן, והופכים למיליציה מקומית השומרת על האינטרסים של המשטר הפולני. פעולתה הראשונה של המיליציה היא החרמת חלק גדול מהרכוש היהודי למען המאמץ המלחמתי. הם נכנסים חמושים לביתנו ולוקחים כל דבר שנראה להם. כעבור זמן קצר המיליציה הפולנית נעלמת ומופיעה מיליציה חדשה. הפעם מקבלים האיכרים האוקראינים של הכפר נשק ממקור בלתי-ידוע, עונדים סרטים אדומים על שרווליהם, והופכים לנציגיו של הצבא הרוסי שבינתיים פלש אלינו. גם הם מחרימים רכוש יהודי כאוות נפשם, למען המאמץ המלחמתי של הצבא האדום. אני מבולבלת לגמרי, לא מבינה את המלחמה הזאת. האם הפירוש שלה הוא שכל פעם מופיע שליט חדש בכפר? גם מספר חיילים רוסיים מגיעים לכפר, והם דווקא ידידותיים מאד כלפי היהודים ומנסים לשכנע אותם, וביניהם גם את הורי, לעבור לרוסיה. לטענתם הגרמנים אמורים להגיע לאיזור שלנו בקרוב וכאשר יגיעו, יעשו צרות צרורות ליהודים. אמא מנסה לשכנע את אבא ואת סבתא לעזוב את פולין כל עוד אפשר, ולעבור באופן חופשי לרוסיה, אך שניהם מסרבים בתוקף. אבא אינו מוכן לעזוב את הנכסים שהושגו בעמל כה רב על-ידי שניהם במשך שנות חייהם המשותפות. סבתא, אמו של אבי, לא מוכנה לעבור לרוסיה כי היא זוכרת את הרוסים לרעה: במלחמת העולם הראשונה, הגרמנים אף פעם לא פגעו ביהודים אלא דווקא הגנו עליהם מפני הפורעים הרוסיים. אבי וסבתי, לא מוכנים לזוז מוורשצ'ין ולעבור למקום חדש וזר שצריך להתחיל בו הכל מבראשית. כעבור שבועות בודדים של שלטון המיליציה האוקראינית בחסות הצבא הרוסי, נעלמת גם היא, ושליטים חדשים מופיעים בכפר - הצבא הגרמני. לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נסוגים הרוסים מזרחה, עד לנהר בוג, ואנחנו שמקום מושבנו נמצא ממערב לבוג, נותרים בחלק שבשליטת גרמניה.
שיירות שיירות של פליטים שנודדים מזרחה עם פרוץ המלחמה, זורמות עכשיו חזרה מערבה, אל פולין הכבושה על-ידי הגרמנים. אינני יודעת למה הם חוזרים ואם אלו אותם אנשים, אך הם נראים נורא. צורתם דוחה, הם מלוכלכים וסירחון נודף מהם. בגדיהם בלויים, עיניהם כבויות וחסרות מבע כאילו נעלמה מהם החיות, ויש ביניהם אנשים כה רזים, שממש פחד להביט בהם. חלק מהם סוחב את המטלטלים בחבילות ענקיות הקשורות לגב וחלק רתום לעגלות קטנות המכילות רכוש. כולם כפופים מאד, ואינני יודעת האם זה מכובד המשא שהם סוחבים, או בגלל הייאוש בו הם שרויים. הם נראים מורעבים ואמי מוציאה להם תה בסיר גדול וצנימים שאפתה מבעוד מועד, למקרה שגם אנו נצא לנדודים. היא מכבדת את כל מי שנקרה בדרכה ומוכן לקחת את מה שהיא מציעה לו. בעיני אמא עזרה לזולת היא אחת המצוות החשובות והיא לא תחמיץ שום הזדמנות בה אפשר למלא אחריה. בראותי את המסכנים חסרי הבית הנשרכים דרך הכפר, אני חושבת שאבא וסבתא צדקו כשהתעקשו לא לעזוב את הבית וללכת לפי עצת החיילים הרוסיים יחד אתם. הרי יכולנו להיות בני בלי בית ולהיראות בדיוק כמו כל הנוודים העוברים עכשיו דרך הכפר שלנו, וזה נראה נורא בעיניי.
זמן קצר אחרי פלישת הגרמנים, מתחיל בכפרנו סדר חדש. על קירות הבתים נתלים פלקטים מזוויעים המוקיעים את היהודים. היהודים מתוארים בהם כמפלצות מזוהמות המפיצות מחלות מדבקות. זכור לי במיוחד פלקט אחד בו מופיעה תמונה של יהודי מכוער מאד, בעל זקן ארוך, השורץ כינים ענקיות וכתובת מתנוססת עליו: "Żydy wszy tyfus plamisty" יהודים זה כינים, זה טיפוס הבהרות". גם לאבא שלי יש זקנקן, אך אף פעם לא ראיתי שכינים שורצות בו וגם אצל חבריו החסידים לא ראיתי שום דבר דומה למתואר בפלקט. אני שואלת את הורי מה פלקט זה אמור להביע, והם מסבירים לי שזאת השמצה מכוונת, על מנת להשניא את היהודים על האוכלוסייה הפולנית. הפולנים באזורנו אינם מצטיינים באהבת יתר ליהודים, והתעמולה הנאצית מגבירה את שנאתם אלינו ומעניקה לה יתר לגיטימציה. רבים מהם מוכנים לשתף פעולה עם הגרמנים, למרות שהגרמני הוא הכובש של אדמתם וגם אויב שלהם. אמנם אני רק ילדה בת שש, אך אני מבינה שאנחנו מוצגים כמשהו רע, כאנשים נחותים, מוקצים ושונים מיתר בני האדם. אני מחפשת את השונות האנושית שבי, שבהורי וביתר שכנינו היהודים, ואינני מצליחה למצוא אותה. אני בוחנת את עצמי במראה ומחפשת במה אני נבדלת מהילדות הפולניות, חברותי עד לא מזמן. איני מוצאת דבר. שערותי נשארו בהירות כפי שהיו עד כה, עיניי כחולות כפי שהיו, פני נראים כמו פניהם של הרבה ילדים פולניים. אני שואלת את אמא מה לא בסדר בי וביתר היהודים שחיים בכפר, אך אין לה תשובות בשבילי.
מדי יום מופיעות על קירות הבתים כרזות רבות האוסרות על הלא-יהודים לבוא אתנו במגע. אסור לפולנים לקנות מצרכים או כל דבר אחר אצל היהודים, אסור להתחבר אתם כי הם מפיצי מחלות, רמאים ונצלנים. כל פעם מגיעים צווים חדשים המחייבים את היהודים בקנסות כספיים, בעבודות כפייה ובהחרמות רכוש. מראשית כניסתם של הגרמנים אלינו, צריך היהודי כמעט מדי יום ביומו לפדות את חייו. על מנת להבדיל בין היהודים והאוכלוסייה האחרת, מצווים היהודים לענוד סרטים לבנים על השרוול עם הכתובת "Jude" הממוקמת במרכזו של מגן דויד בצבע כחול. הסרט הלבן דווקא די מוצא חן בעיניי, ואני מקנאה במבוגרים על כך שרק עליהם לענוד אותו וילדים כמוני אינם חייבים בכך. אמא דווקא מרוצה מזה מאד, היא אומרת שאני נראית כמו "שיקסה" - גויה, ובלי הסרט הגרמנים לא יבחינו ביהדותי.
עם בוא הגרמנים כל עולמנו משתנה. אבי נלקח לעבודות כפייה יחד עם קבוצת גברים יהודיים, אנשי הכפר. פעם ראשונה בחיי אני רואה את אבא, בחור הישיבה, התלמיד החכם, עם את חפירה ביד, כשהוא נדחף בכוח על-ידי חיילים גרמנים. היכן הכבוד ודרך הארץ שכולם רכשו לו עד כה? האם כל סדרי העולם השתנו לפתע? האם מעכשיו ישררו רק תוהו ופחד? אני לא מבינה את סדרי החיים החדשים האלה ואין לי את מי לשאול על כך. אמא וסבתא כה שקועות בתפילות ובתחינות לשובו של אבא הביתה חי, ואני פוחדת להפריע להן, כי אם יקרה לו משהו זה עוד יהיה חלילה בגללי. אני מרגישה שלשאלות המעסיקות אותי על ייחוס וכבוד, אין כנראה מקום עכשיו. משהו יסודי שחונכתי על פיו עד כה השתנה לגמרי עם בוא הגרמנים אלינו.
פנים אל פנים עם גרמני
באחד מערבי החורף של שנת 1940 נשמעות מהלומות חזקות על דלת ביתנו. הן מאד לא ידידותיות ואמא מציצה דרך חריר הדלת לראות במה מדובר. עוד בטרם הספיקה להבין מה קורה, נפרצת הדלת וגרמני צעיר למראה, יפה תואר, לבוש מדים ירוקים, מגפיים נוצצים וכובע עם סמל של גולגולת, מתפרץ לבית. הוא דורש לראות את אבא. אינני יודעת מדוע, אך המבוגרים חשבו כל הזמן שהגרמנים לא יפגעו בנשים ובילדים, ולכן אמא היא זאת שמופיעה תמיד ראשונה בפניהם לניהול משא ומתן, כדי לא לסכן את אבא. הגרמני הצעיר מתפרץ עליה בצעקות: הוא רוצה את אבא ולא אותה. כשאבא ניגש אליו הוא דורש ממנו להביא לו מייד שני קילוגרם תה וקילו אחד של גרגרי פלפל שחור. שני מצרכים אלה אי-אפשר להשיג בכפר שלנו באותה תקופה בעד שום הון. כשאבא מנסה להסביר לו שזאת משימה בלתי-אפשרית, לובשים פניו היפים של הגרמני ארשת אכזרית, הוא תופס את אבא בצווארון בגדו ומשליך אותו ארצה. אבא העדין, אברך המשי, שמעולם לא הרים קולו על איש, שתמיד נהג בדרכי נועם, שוכב מוכה ומושפל על רצפת ביתנו ושותק. אני פורצת בבכי נורא, רוקעת ברגליים וצורחת. הפחד שנתקפתי בו בראותי את מעשי הגרמני, הופך אותי להיסטרית. גופי מתחיל לרעוד כולו, כאילו אני מצויה בהתקפת תזזית. את שני אחי הקטנים, מחזיקה סבתא לידה ומנסה להסתיר מהם את המחזה המתרחש בתוך הבית. אמא שוב תופסת יוזמה ונכנסת לפעולה. איני יודעת מנין היא שואבת תעוזה וכוח. היא ניגשת לגרמני ואומרת לו שאצלנו בבית הוא לא ימצא את מבוקשו גם אם יתאכזר לכולנו. השפלת אבי גם לא תועיל לו כי היא לא תצמיח עלים של תה, וגם לא גרגרים של פלפל. מוטב שישלח את אבא לבתי הכפר כדי שינסה להשיג את התה והפלפל במקום להרביץ לו.
אמא אשה יפה מאד ומדברת בשקט, בהיגיון, ופני הגרמני מתרככים מעט. אינני יודעת מה השפיע עליו יותר, אופיה או יופיה. הוא שומע בקולה ומצווה על אבא לקום ולצאת לכפר לחפש את מבוקשו. אמא רצתה למלט את אבא מהבית והצליחה. היא ידעה שאין לו כל סיכוי למצוא בכפר את מה שהגרמני ביקש, אך העדיפה להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמה, מתוך ההנחה שבאשה הגרמני בוודאי לא יפגע. אני ממשיכה לצרוח. אין לי שליטה על הפחד. צעקותי מעצבנות את הגרמני והוא מצווה על אמא לסתום את פי. הוא אינו מבין למה אני כל כך רועדת, צורחת ובוכה, ושואל את אמא מה קרה לי, ואם אני מטורפת. אינני יודעת איך אמא העיזה, אך תשובתה הפתיעה את הגרמני. "תאר לעצמך היא אומרת לו, שאתה נמצא במקומה של בתי, ומישהו עושה לאביך את מה שאתה עשית לאבא שלה, האם לא היית מגיב כמוה?" הגרמני נראה קצת מבולבל ומופתע מתשובתה של אמי. הוא משתתק ומתיישב לחכות לאבא. אני מקבלת שלשול ומבקשת מאמא סיר מהר מהר כי יברח לי. אין לנו שירותים בבית אלא בחצר, ובלילה חורפי קר לא מוציאים ילדים החוצה לעשיית צרכים. אמא מושיבה אותי על הסיר לידה, וזה קרוב מאד למקום ישיבתו של הגרמני. אינני יודעת אם עשתה זאת במכוון או לא, אולי רצתה לגרום לו בדרך זו להסתלק. נוצרה סיטואציה מגוחכת. הגרמני יושב ומולו ילדה על סיר, והוא מחכה לתה ופלפל שאביה אמור להשיג. ריח צרכיי מתפשט בכל הבית, כי גם חלון לא פותחים בחורף בגלל הקור העז בחוץ, ובן גזע האדונים יושב בתוך הסירחון שילדה יהודיה מפיצה.
כעבור כשעה מאז לכתו של אבא, ניגשת אמא לגרמני ומציעה לו עסקה. "היות ולבעלי ייקח זמן רב להשיג את התה והפלפל שדרשת, כי עליו לעבור מבית לבית, סע בחזרה למקום שממנו באת, תשאיר לנו את כתובתך ומחר תקבל את מבוקשך, או סכום כסף השווה בערכו למחיר שמצרכים אלה עולים". אינני יודעת מה השפיע על הגרמי לקבל את הצעתה של אמא, אולי הכסף המובטח, ואולי הסירחון שפשט בכל הבית. הוא כתב את המסמך שאמא ביקשה ועזב את ביתנו. חלף זמן רב מאז לכתו של הגרמני, עד שאמא העזה לצאת לכפר לחפש את אבא. היא רצתה להיות בטוחה שהגרמני לא יתחרט וישוב אלינו. אבא ואמא שבו הביתה רק לקראת חצות. אני חיכיתי להם בכליון עיניים, צמודה לתנור החם. לא הסכמתי שסבתא תשכיב אותי לישון לפני שהורי ישובו. איני יודעת איך פתרו אמא ואבא את הבעיה, האם באמת מצאו תה ופלפל או שלמו כופר כספי. לי נותרה מזכרת משונה מפגישתי הראשונה פנים אל פנים עם גרמני. כל אימת שהייתי רואה גרמנים באים לכפר, הייתי מקבלת שלשול מרוב פחד.
אמי עטופה בדים
חנות הבדים שהיתה מקור פרנסתנו, סגורה במצוות הגרמנים מאז פלישתם לכפרנו. רוב הסחורה שהיתה בחנות נשדדה עוד לפני הפלישה הגרמנית, והם רק השלימו את מלאכת השוד. מקור פרנסה אחר אין לנו. הכסף שהיה שמור לעת צרה הולך ואוזל, והרעב מתחיל להציק לנו אט אט. אבי הוא ראש הקהילה ואינו פנוי לדאוג לכלכלת המשפחה. הוא עסוק אין סוף שעות בעסקי הכלל, ולכן כל עול פרנסתנו נופל על כתפיה של אמי. חלק מסחורת החנות שהורי הצליחו להחביא במרתף סודי הנמצא בביתנו, משמש לנו בינתיים כאמצעי להשגת מזון. אמא עוטפת את גופה הרזה בבדים ונודדת בכפרי הסביבה על מנת להחליף את הבדים במזון. הדבר אסור ובלתי-חוקי ואמא מסכנת את חייה במעשים אלה, כמעט מדי יום ביומו. על מנת שלא להיתפס, היא יוצאת מהבית עם רדת החשכה, הולכת לכפרים הסמוכים בדרכים עוקפות, צדדיות, וזה מפחיד אותי מאד. אני דואגת הכי הרבה כשהיא צריכה ללכת דרך בית-הקברות הנוצרי של הכפר. הוא מפחיד אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. בדמיוני אני רואה שלדים יוצאים מקבריהם, קלשונים בידיהם הגרומות והם מתנפלים עליה ודוקרים אותה בכל חלקי גופה. מהשלדים אני פוחדת אפילו יותר מאשר מהגרמנים, וכל יציאה שלה לסיבוב של החלפת בדים באוכל, מכניסה אותי לחרדה מחודשת. על פי רוב, אמא חוזרת מאוחר בלילה ואני תמיד מצפה לה ערה, למרות שיתר בני המשפחה הולכים לישון. חרדתי לאמא ממש חולנית, ואיש אינו מצליח לשחרר אותי ממנה, אפילו לא סבתא, אימו של אבי, שחיה אתנו ומגדלת אותי מיום היוולדי. אני הילדה הבכורה במשפחתנו ומרגישה אהבת אין קץ אל אמי. אמנם יש לי שני אחים צעירים, שאמא מאד אוהבת, אך תמיד נדמה לי שיחסה אלי מיוחד, ושאותי היא אוהבת יותר מכולם.
אמי יתומה מיום היוולדה, משום שסבתי נפטרה בעת הלידה. על אמא עברה ילדות קשה מאד אצל אם חורגת שלא התייחסה אליה כלל, ואצל משפחה אומנת שהתרוששה בגלל מחלת אם המשפחה, ולא יכלה להעניק לה תנאי חיים נאותים. כשהצליחה לבסוף להקים משפחה משלה, לא היה דבר יקר לה ממשפחה זו, בה היא גאה מאד וקנאית לה. אמא משתדלת להעניק לנו את כל מה שלא זכתה לו בילדותה. לה ולי יש מעין עולם קטן ומיוחד, אולי משום שאני בת. אני אפופת אהבה ופינוקים. אינני יודעת למה, אבל בתפילותיה היא מבקשת תמיד מהשוכן במרומים, שאם חלילה יקרה משהו למשפחה שלנו, שלפחות מאשה, בתה האהובה - כלומר אני, תשרוד. היא מקדישה לי המון תשומת לב, מקשטת אותי, מטפחת את צמותי, משתדלת להלבישני בבגדים הכי יפים ושמה מלח בנעליי כנגד עין הרע. היא מלמדת אותי כל מיני תפילות, ובמוצאי שבתות מקריאה לי סיפורים מספר גדול שקוראים לו "צאנה וראינה", המיועד במיוחד לנשים. כדי להרגיעני היא מלמדת אותי ברכות כנגד כל מיני דברים מפחידים ואני יודעת אפילו להגיד ברכה שמגינה עלי בפני הכלבים הענקיים של הפולנים, שלא פעם מתנפלים על ילדים. אמא מלמדת אותי גם המון מלאכות של נשים ואני מאד נהנית וגאה בכך שבגיל שש אני כבר יודעת לסרוג ולרקום. אמי אוהבת לשיר ושרה יפה מאד. כשהיא שרה יש לי תמיד תחושה שהיא מצמיחה כנפיים ומרחפת כמו ציפור. אני מרגישה שהיא רוצה לשתף אותי ברחיפה ולכן מלמדת אותי המון שירים ביידיש ובפולנית, חלקם שירי התקופה, וחלקם שירים מאד עצובים, שירי ילדותה המיותמת. קולה מצטלצל כקול פעמון קסמים ואהוב עלי מאד. השירים שהיא שרה לי נקלטים היטב במוחי ועמוק בלבי ורבים מהם זכורים לי עד היום.
תנאי המצוקה בה אנו שרויים עכשיו, דורשים השקעת מאמץ ומחשבה רבה כדי להאכיל את המשפחה. מצרכים רבים שהיו בשימוש יומיומי לפני המלחמה נעלמו כליל, ויש להמציא להם תחליפים מתקבלים על החיך ועל הדעת. החוש היצירתי של סבתא ואמא עובד ללא הפסקה והן ממציאות תחליפים רבים למוצרים שנעלמו ממקומותינו. למשל קפה - מצרך שאין להשיגו אפילו תמורת כסף - עושים עכשיו מבלוטים קלויים של עץ אלון. אחרי הקלייה טוחנים את הבלוטים במטחנת קפה ומתקבלת אבקה חומה שמאד דומה למראהו של קפה אמיתי. את טעמו של תחליף הקפה איני מכירה, כי ילדים לא שותים קפה, אך המבוגרים טוענים שהוא נסבל למדי. סוכר, שהפך להיות מצרך נדיר במקומותינו, מופק במטבח הביתי שלנו מסלק בהמות, והוא הרבה יותר טעים מהסכרין המשמש תחליף לסוכר. הפקת הסוכר מהסלק כרוכה בבישול ממושך המצריך הרבה חומר בעירה לכיריים וגם דבר זה מתחיל להיות נדיר למדי, אך איך אפשר לגדל ילדים ללא סוכר? מלח, מצרך שאי-אפשר להתקיים בלעדיו, אין להשיג, ואין לו תחליף דמוי סכרין. אינני יודעת מאין שאבה אמא את הידע אך היא מצליחה לייצר מלח. היא מביאה הביתה מין תערובת ירוקה, מגעילה וצמיגית, שמתבשלת שעות רבות, עד שהיא נעשית לבנה לגמרי וטעמה מלוח מאד. גם את מרכיביו של הלחם משנות סבתא ואמא כדי להגדיל את כמותו. לעיסת הבצק הן מוסיפות כמות גדולה של תפוחי אדמה מרוסקים עד דק, משום שהקמח מוקצב לכל משפחה בכמויות זעירות ולא מספיק להזנת כולנו ואילו תפוחי אדמה ניתן להשיג עדיין. אני מאד אוהבת להשתתף בכל העשייה של סבתא ואמא במטבח. אני לומדת משתיהן המון תחבולות קולינריות, ומוקסמת מכל מעשיהן. לחם מעורב עם תפוחי אדמה הוא ממש מאכל תאווה כאשר הוא טרי. יום יומיים לאחר אפייתו הוא נעשה קשה כאבן ואפשר לשבור את השיניים כשאוכלים אותו. הן משתדלות לאפות כמויות קטנות יחסית של לחם בכל מחזור אפייה, וגם אופות לעתים קרובות יותר מאשר קודם, כדי שהלחם יהיה אכיל. בימי האפייה, שמתחילה תמיד השכם בבוקר, אני מקבלת רשות לאפות לעצמי כיכר לחם קטנה ואוכלת אותה בעודה חמה. עבורי, יש לה טעם גן עדן.
ככל שהימים עוברים והמלחמה נמשכת, גובר הרעב וקשה מאד להתמודד אתו. חסרונם של מצרכים רבים שהיינו רגילים להם לפני המלחמה והיו בחזקת מותרות, אינו מציק כל כך, אך רעב לאוכל בסיסי כמו לחם ומזונות דומים קשה מאד לסבול. כשרעבים, כמעט אין כוח לחשוב על דבר כלשהו חוץ מאוכל. אפילו אני, שיודעת להפליג על כנפי הדמיון להמון מקומות ואירועים כדי לשכוח את קרקורי בטני, לא תמיד מצליחה לברוח מתחושת הרעב הנוראה. אחי יוסף מתנפח, צומחת לו בטן גדולה ואומרים שזה מתת תזונה. איני רוצה שגם לי תצמח מין בטן ענקית כמו שצמחה לאחי, ואני מוכנה לאכול עכשיו כל מיני דברים משונים שקודם לא הייתי מכניסה לפה בעד שום הון שבעולם. כשאני נזכרת שפעם אמא היתה מפצה אותי בכסף כדי שאוכל דברים החיוניים לגדילה, אני נתקפת בושה. היום אני מוכנה לאכול גם עשב כשהרעב מעביר אותי על דעתי. רק מי שהתנסה בחייו ברעב, יכול להבין את המושג "חרפת רעב" ואת כל מה שמסוגלים בני אדם לעשות למען פרוסת לחם קטנה. אני כבר מתחילה להבין היטב מתוך נסיון חיי, שמלחמה זה דבר גרוע ביותר, ובעיקר רע בה ליהודים.
על לימודים בבית-ספר, שכה השתוקקתי להם, אין בכלל מה לחלום. ילדה יהודיה לא מקבלים לשום בית-ספר בכפר, לא לפולני וגם לא לאוקראיני, שאמא ניסתה להכניס אותי אליו. אני מוכנה אפילו לנסות ללמוד ב"חדר", אך ילדות אין מלמדים שם. בלית ברירה מחפשים הורי פתרון אחר כדי להקנות לי דעת. מספר משפחות הנמצאות במצב דומה לנו, כלומר עם ילדים בגיל בית-הספר, מתאגדות ושוכרות עבורנו מורה פרטית בשם פלה. פלה היא אשה בעלת השכלה גבוהה, מהפליטים של ראשית המלחמה. היא נשארה עם בנה הקטן בכפרנו, והופכת להיות מורתנו. אין לה לאן לחזור כי ביתה נהרס בהפצצות הגרמניות, וגם אין לה שום אמצעי קיום. האפשרות להתפרנס מהוראה גואלת אותה ואת בנה מחרפת רעב, ואותנו, שהננו בגיל הלמידה, גואלת משעמום וחוסר מעש. יום יום, במשך ארבע שעות, הופך ביתנו לכיתת לימוד לילדות וילדים יהודים, תושבי הכפר בני גילי. אנחנו לומדים קרוא וכתוב ביידיש ובפולנית, וגם לומדים חשבון. לפי דברי המורה אחרי שנת לימודים אחת אנחנו ברמה של ילדים שסיימו ארבע כיתות בית-ספר רגיל. אינני יודעת אם צדקה או לאו, אך פולנית ויידיש אני קוראת וכותבת ללא שגיאות עד היום.
הקציצות שנטרפו
באחד מימות החורף של שנת 1942, משיגה אמא בדרך לא דרך כמות קטנה של בשר כשר. היתה זאת תקופה בה רעבנו ממש, אפילו ללחם, ובשר היה מצרך נדיר ביותר בביתנו. אמא מבקשת מסבתא שתכין הרבה קציצות ממעט הבשר שהשיגה, על מנת שלכולם תהיה אפשרות לטעום ממאכל התאווה. אנחנו, הילדים, נרגשים מן התכונה במטבח המזכירה לנו זמנים אחרים, טובים יותר. אמא, שכרגיל עסוקה בהשגת מצרכי מחיה, אינה נמצאת בבית, וסבתא, מלכת המטבח שלנו, שולטת בו ללא עוררין. ריחות נפלאים פושטים בבית, ולסקרנותנו אין קץ. איננו זוכרים ריחות כאלה מזה זמן רב. סבתא מנפחת את עיסת הקציצות בכל דרך אפשרית, הרבה לחם, בצל, פטרוזיליה, שום - וכמות העיסה הולכת וגדלה. עינינו נעוצות במעשיה של סבתא, וכשהיא מתחילה לגלגל את כדורי הבשר, אני מבקשת שתסכים גם לי להצטרף. סבתא אינה נענית להפצרותי, לא רוצה לקלקל אפילו כדור אחד. מחבת אחרי מחבת של כדורים ריחניים היא ממלאת בקדרת החרס המיועדת לכך, ולנו נוזל ריר מהפה. יש גם קצת תפוחי אדמה כתוספת, ומצב הרוח שלי, של אחי יוסף ושל אחי נתן, עליז מאד. יש לנו הרגשת חג. אנחנו מצפים בקוצר רוח לבואם של הורינו על מנת שנוכל להסב לשולחן. סבלנותנו פוקעת. סבתא מצליחה בקושי לעצור בעדנו מלחטוף את הקציצות המוכנות. היא לא מוותרת לנו הפעם. היא עומדת על כך שכל המשפחה תאכל ביחד וזה יקרה במהרה. כשאבא ואמא מגיעים סוף-סוף ואנחנו מתיישבים לאכול, מחווירים לפתע פניה של אמי. אף פעם קודם לכן לא ראיתי אותה כועסת כל כך על סבתא. היא שואלת אותה בזעם: "באיזו מחבת טיגנת את הקציצות?" סבתא כלל לא מבינה למה אמא שואלת שאלה מוזרה זו. אין לה ספק שהיא טגנה את הקציצות במחבת הנכונה, והיא עונה שמובן מאליו שטיגנה במחבת הבשרית, אך אמא מראה לה שהמחבת הבשרית תלויה במקומה הקבוע. סבתא תופסת את ראשה בידיה, לא ייתכן, היא לא יכלה לטעות, היא בטוחה שהשתמשה במחבת הנכונה! אמא בודקת בקפידה את המחבתות, וקובעת חד משמעית שהמחבת בה טוגנו הקציצות היא החלבית, ואסור לאכול אותן כי הן טריפה. סבתא מסתכלת עלינו במבט מלא רחמים. נסיונותיה לשכנע את אמא שהמחבת החלבית לא היתה בשימוש זה חצי שנה, ולכן מותר לאכול את הקציצות, עולים בתוהו. היא מבקשת מאמא לא לאכזב את הילדים ולהרשות לנו לפחות, לאכול את הקציצות. בקשותיה אינן מזיזות את אמא מדעתה, והיא אוסרת עלינו לאכול את הקציצות שנטרפו. לאכזבתנו אין גבול, כל כך ציפינו לארוחה זו. הבית עודו מלא בריחות הניחוח, אך עלינו להסתפק בתפוחי האדמה ובריח הקציצות שנמסרות לשכנינו הגויים, כי בזמנים של מחסור אין משליכים אוצר כזה לאשפה. מאז עברו כבר מעל לחמישים שנה, אבל את סיפור הקציצות ואת האכזבה על כך שנאסר עלינו לאכול אותן בשעה שהיינו כה רעבים, איני מסוגלת לשכוח. אמי האהובה, שהיתה מוכנה להקריב את כל-כולה למעננו, השאירה אותנו רעבים בגלל אמונתה הדתית העמוקה.
אישורי עבודה
על אף הרעב, הקנסות הכספיים המרוששים את כולם, הגזירות למיניהן המתחדשות כמעט מדי יום, המבוגרים וביניהם הורי, טוענים שהחיים נסבלים איכשהו, ואני בהחלט מסכימה אתם. גם בתנאי חיים אלה, שמהומת המלחמה הנחיתה עלינו, אני מוצאת לעצמי הרבה רגעי שמחה קטנים. אני משתדלת להעלים את שמחותי מהמבוגרים, כי אני חוששת שיכעסו עלי אם יגלו שאני מרחפת לי בעולמות דמיוניים וקסומים בעת הקשה הזאת. גם בשעת מלחמה הציפורים ממשיכות לשיר אצלנו כמו פעם ואני מזמרת לעצמי אתן. הפרחים ממשיכים לפרוח עם בוא האביב בדיוק כמו לפני המלחמה, ולי יש חולשה מיוחדת לפרחים מאז שהתחלתי להבחין בהם. אני כמעט יוצאת מעורי מרוב שמחה בראותי פרח. הכל מסביב מלא צבעים וריחות משכרים, העולם כל כך יפה, שאפילו בטני המקרקרת מרעב אינה מצליחה להשבית את תחושת ההתפעמות שאוחזת בי. אני משתתפת בכל נשמתי בשמחה וביופי שהאביב מביא אתו.
אני קשובה מאד לנעשה סביבי ומשתדלת למצוא את החיובי בכל דבר אפשרי. אני חושבת שלמרות הטלטלה הגדולה שהמלחמה מביאה עלינו, החיים עדיין יפים. אני ממשיכה לגור בביתנו עם בני משפחתי האהובים, איש מבני הכפר לא גורש, איש לא נרצח, ואני מודה לאלוהים על כך בדרכי שלי, באמצעות תפילות שאני ממציאה. בשפה האידית רווחת אצלנו האמרה: "מיר וועלן איברלעבן די דייטשן", כלומר - אנחנו נשרוד את הגרמנים, ואני מקווה שכך אכן יהיה.
מראשית שנת 1942 מגיעות אלינו שמועות עקשניות, על גירוש יהודים ממקום מחייתם הקבוע וריכוזם בתוך ערים ברבעים סגורים, מוקפי חומה וגדרות, הנקראים גטאות. יש גם שמועות על רצח המוני, הכולל נשים וילדים, אך איש אינו מוכן להאמין בכך. לא ייתכן שירצחו כך סתם, בדם קר, אנשים חפים מפשע ובעיקר לא נשים וילדים. פחד גדול מתחיל לקנן בלבי, אך אני שומרת אותו בתוכי. אני מנסה להרגיע את עצמי בכל מיני סיפורי גבורה דמיוניים, ואני גם משכנעת את עצמי שאם המבוגרים אינם נוקטים שום אמצעי זהירות, כנראה שהמצב אינו נורא כל כך. אצלנו עדיין שורר שקט. אמנם אבא בתפקידו כראש הקהילה, מקבל מבול של הוראות מהגרמנים, ובעיקר דרישה להגיש רשימות מדויקות של כל האוכלוסייה היהודית שהוא עומד בראשה, אך כולם מייחסים זאת לסדר הקפדני הגרמני ולא לדברים מעוררי חשד או סכנה. כמות ההיטלים הכספיים שיהודי כפרנו נדרשים לשלם הולכת וגדלה משבוע לשבוע. להיטלים האלה קוראים קונטרבוציה, ולמרות שכולם כבר מרוששים לגמרי, תמיד מצליחים לגרד עוד משהו בתחתית, כדי לפדות את החיים. הגרמנים מודעים כנראה לתכונה זאת של היהודים ומנצלים אותה עד כלות. היות והכפר שלנו נמצא באזור נידח מאד, תושביו היהודיים עושים כל מיני "תרגילי הרגעה מחשבתיים" לגבי העתיד. רבים מביעים תקווה שאולי הגירוש וכל הנלווה אליו יפסחו עלינו בגלל המצאנו במקום שכוח-אל. כל מיני ברי דעת חושבים שלגרמנים לא כדאי להשקיע מאמצים כדי להתעסק בגירוש קומץ יהודים קטן כמו שלנו. איש אינו מעלה בדעתו שמתקיים רצח שיטתי מתוכנן בקפידה. רובנו מנסים לחשוב שקרוב לוודאי לנו לא יקרה דבר.
על אף האופטימיות היחסית, ההורים מכינים אותנו בכל זאת לאפשרות של בריחה ליערות, למקרה שבו חלילה יתרחש גירוש פתע והגרמנים ירצו להעביר אותנו לגטו. מלבישים אותנו במספר חליפות בגדים ובלילות לא מרשים לנו להתפשט. לפני השינה אנחנו חולצים נעליים בלבד ונכנסים למיטות בלבוש מלא. תמיד מישהו מהמבוגרים נשאר ער, יש כוננות לילה. אותנו, הילדים, כל נושא ההתלבשות היתרה, מצחיק למדי. אני, שהנני ילדה רזה מאד וקלת תנועה, נראית פתאום שמנה ומסורבלת ודי קשה לי להתרוצץ כשאני לבושה בכל כך הרבה בגדים.
לישון בבגדים זו חוויה מאד מסעירה עבורנו, בעיקר משום שפעם זה היה בלתי-אפשרי אצלנו: מי מאתנו יכול היה להעלות בדעתו שאפשר יהיה להיכנס למיטה הצחורה בכל הבגדים שהתרוצצנו בהם במשך היום? פתאום כל מיני דברים שקודם לכן היו אסורים בתכלית האיסור, מותרים. עם כל ההנאה שבדבר ותחושת ההרפתקנות, אני מרגישה היטב את המתח שבו שרויים הורי ומתח זה דבק בי במלוא עוצמתו.
בראשית מאי 1942, מופצת שמועה על-ידי הגרמנים שכל יהודי בגיל העבודה צריך לשאת עמו אישור עבודה, ה"ארבייטאוסווייס" ("Arbeitausweis"), המוכיח שהוא מועסק בעבודה מועילה. המשטר הגרמני לא יכול לסבול פרזיטים תחת שלטונו. יהודי שייתפס ללא תעודה כזו יהיה צפוי לגירוש, או אף לגרוע מזה - לעונש מוות. יהודי הכפר מתמלאים דאגה גדולה. הדלת בביתנו אינה נסגרת, כולם באים לשאול בעצתו של אבא ומבקשים ממנו לפעול במהירות. יש ליצור בדחיפות מקומות עבודה, אמיתיים או פיקטיביים, לכל האוכלוסיה היהודית המבוגרת. צריך להגיע למצב שאם תהיה ביקורת גרמנית, נוכל להציג רשימה מעודכנת של יהודים בעלי תעסוקה בוורשצ'ין, כדי להציל את חייהם. יש להשיג במהירות המרבית את התעודות המבוקשות. מועצת הקהילה מתכנסת בביתנו לישיבות רבות, אך איש מהם אינו חושד בגרמנים שהם טומנים פח מתוחכם ליהודי הכפר. כולם בטוחים שאם ישיגו את התעודות המבוקשות, חייהם ינצלו.
ביום שישי מגיע צו רשמי לאבא שעליו לדאוג לתעסוקתם של כל היהודים שבאחריותו, ולתעודות המעידות על כך. בקרוב תהיה ביקורת פתע גרמנית וכל "הפרזיטים האוכלים לחם חסד", כלומר אלה שלא תהיינה בידיהם תעודות עבודה, ייענשו בחומרה. על כתפי אבי מוטל נטל כבד מאד, חייה של קהילה שלמה נתונים בידיו. היות וההודעה הגרמנית מגיעה בסוף השבוע והם עלולים לבוא כבר ביום שני כדי לבדוק את התעודות, נוצרת בעיה סבוכה: ביום ראשון יש לגרמנים שבתון וכל משרדיהם סגורים. מחר שבת קודש שבה המשרדים אמנם פתוחים, אך לא מקובל אצלנו לחלל שבת, אלא במקרים של פיקוח נפש. מה עושים? כל יהודי הכפר חוששים שאם לא תושגנה התעודות המבוקשות במשך השבת, יקרה אסון. אבא מכנס ישיבה דחופה של מועצת הקהילה על מנת לטכס עצה ומצרף מספר יהודים הבקיאים במיוחד בדיני מצוות. ההחלטה היא לפנות לרב הקהילה שיפסוק אם השגת התעודות בשבת נחשבת לפיקוח נפש, ואם כן מה לעשות? אינני זוכרת כמה זמן ואיך התנהל דיונם של החכמים, אני רק זוכרת שהתכרבלתי במיטת הורי ופניתי לשוכן במרומים בתפילה אינסופית ובבקשה שיעזור לנו. אותו ליל שבת היה ליל שימורים אצלנו, והשבת שלאחריו היתה כה נוראה שלעולם לא אשכח אותה. היא נחרטה עמוק בלבי במשך כל חיי.
ציפורים בשחור לבן
שבת בבוקר. הורי משכימים קום, ממילא לא עצמו עין כל הלילה. אבא אינו לובש את הקפוטה החגיגית שלו כמו בכל השבתות שקדמו לזו, אלא לובש חליפה ועניבה של חילוניים. הוא גם אינו מכין את הטלית והתפילין כמו תמיד, אלא מתכונן לנסיעה. איני מבינה מה קורה, עד אז מעולם לא ראיתי את הורי מחללים את השבת. כנראה מתרחש משהו הנשגב מבינתי. בחוץ יום אביב מקסים, ריח פריחה, ציוץ ציפורים, שלוות כפר חמימה. נעים לקום בשבת כזו כדי ללכת להתפלל בבית-הכנסת או סתם לטייל בחוץ. אך הפעם, בניגוד לכל השבתות, מתאספים ליד ביתנו יהודים עטויי טליתות, ואינם הולכים לבית-הכנסת. אבי, הרב, ועוד שני נציגים, עולים על עגלה רתומה לשני סוסים, נפרדים מהקהל ויוצאים לדרכם. כל שאר היהודים מתחילים בתפילה חרישית המתגברת מדי רגע והופכת לזעקה קורעת לב. הנשים והילדים פורצים בבכי מר, כולם מתחננים בפני השוכן במרומים שהשליחים מחללי השבת, יצליחו במשימתם ויצילו בנסיעה זו את חיי כל הקהילה. המעמד מצמרר אותי. אני בטוחה שגם אם אלוהים גר הרחק מכאן, הוא וודאי שומע את זעקות הגברים בתפילתם, ואת קולות הילדים והנשים המתחננים בבכי על חייהם. כל ימי אני שומעת שאלוהים הוא רחום וחנון וקשה לי לתאר לעצמי שהוא לא יעזור לנו לאחר תפילה שבאה מעומק הלב ובכוונה כה רבה. העגלה זזה לכיוון העיר וולודבה וקהל הגברים, עוטי הטליתות, הנראה כלהקת ציפורי ענק לבנות עטורה בפסים שחורים, פונה לכיוון בית-הכנסת כדי להמשיך בתפילה. הנשים והילדים ניצבים כמסומרים למקומם, מבטם מופנה לשמים והם ממשיכים בתפילה חרישית האורכת בעיניי נצח. בסתר לבי אני מצפה לאות כלשהו מהשמים שנענו תפילותינו, אך שום אות כזה אינו מגיע.
המשלחת בראשותו של אבי עמלה קשות כל השבת. אנשיה מתרוצצים בין כל מיני פקידונים גרמניים המנצלים את אמונתם התמימה של היהודים שחייהם תלויים באישורי עבודה. התרוצצותם של אנשי המשלחת מתישה ומפרכת, הם מתחננים, משכנעים ומשחדים, ובסופו של היום מצליחים לשוב עם תעודות אישיות לכל יהודיי וורשצ'ין המאשרות כי כל חייבי העבודה אכן מועסקים בעבודה חיונית. אחרי השגת אישורי העבודה, יורדת שלווה יחסית על קהילתנו. כולם בטוחים שהם מוגנים כעת בפני גירוש לעבודות כפייה או אף מדברים גרועים מזה. יש להם תעודות אישור שהם מועסקים בעבודות חיוניות למשטר הגרמני, והדבר מבטיח להם את חייהם.
נדר של בת תשע
ביום רביעי, ה-14 למאי 1942, כשבועיים אחרי השגת התעודות הנכספות, אנו מתעוררים השכם בבוקר לקול רעש נורא של מנועי טנקים. איננו יודעים מה פשר הדבר. היות והתופעה חריגה ומעוררת חשד, כולנו מוקפצים מהמיטות, מתלבשים מהר ומצפים בתחושת חרדה לבאות. אמא מאכילה אותנו במעט המזון המצוי בבית ולפתע נפרצת הדלת. גרמנים ואוקראינים המשרתים בצבא הגרמני, מצווים על המבוגרים להתייצב מייד על יד כנסיית הכפר, על מנת לבדוק אם יש לכולם אישורי עבודה. איש אינו חושד שמאחורי ההתייצבות לבדיקת תעודות יש משהו מאיים. לכולם יש אישורים ואין סיבה לחשוש. אמא מכינה מהר את האוכל בסירים לארוחת הצהריים ומניחה אותם על הכיריים, כדי לבשל כאשר תשוב. אבא שהוא ראש הקהילה, עוזב את הבית מיידית, מבלי לחכות לאמא וסבתא, כי מחובתו להיות שם הראשון. לסבתא אין סבלנות לחכות לאמא והיא הולכת אחרי אבא כדי להיות בקרבת בנה היחיד והאהוב. לבה מנבא רעות. הילדים אינם חייבים להתייצב, איננו בגיל העבודה, אין לנו תעודות ואנו מורשים להישאר בבית. העובדה שהילדים רשאים להישאר בבית, נוסכת ביטחון בלב המבוגרים ששום דבר רע לא עומד לקרות.
אני נתקפת פחד גדול, יש לי תחושה שמשהו נורא עומד לקרות ואני מבקשת מאמא שלא תשאיר אותי לבד עם שני אחי הקטנים. איני רוצה שהיא תלך אל הגרמנים, אני פוחדת מהם. אני מציעה לה שארבעתנו נתחבא במרתף הסודי שלנו, שבו מוחבאים דברי הערך של המשפחה, וכשהגרמנים יגמרו את הביקורת ויעזבו את הכפר, נצא משם. אמא כמובן אינה מסכימה שאבא יהיה שם בלעדיה, רק עם סבתא, והיא מסבירה לי שכאשתו של ראש הקהילה אינה יכולה להיעדר מהביקורת. אני מחזיקה בה בכל כוחי, ציפורניי ננעצות בה ואני דבוקה אליה, כשהיא מנסה להתנתק ממני נשרט עור זרועותיה. אני ממאנת לעזוב אותה. אמא אוספת אותי אל חיקה, מרגיעה אותי בחיבוק גדול ובנשיקה ויוצאת מהבית. אינני מעלה כלל בדעתי שחיבוק זה ונשיקה זו הם האחרונים שקיבלתי ממנה בחיי.
הזמן חולף בעצלתיים. איני מבינה למה אמא לא חוזרת, היא הרי יודעת כמה אני מפוחדת. הוטלה עלי גם האחריות לשני אחי הקטנים וקשה לי מאד למצוא להם תעסוקה במשך זמן כה רב. סבלנותם פוקעת והם מתחילים להתפרע ואני אינני יכולה להמשיך ולשבת בתוך הבית. למרות פחדי הגדול, אני מחליטה לצאת אתם החוצה, אולי אמצא מישהו שיוכל להסביר לי מה קורה להורים שלנו ולמה אינם חוזרים הביתה. בחוץ שקט מפחיד. אנשי הכפר, הגויים, נעלמו לגמרי מהשטח, כאילו בלעה אותם האדמה. אני רואה קבוצת ילדים יהודים מפוחדים כמוני, שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. גם הם אינם יודעים דבר על הוריהם וחוששים להם מאד. בהיגיון הילדותי שלנו, ובחושינו, המחודדים כנראה יותר מאלו של המבוגרים, אנו חשים בסכנה האורבת לנו, ומחליטים שכדאי להתחבא עד שההורים יחזרו. כולנו נכנסים בחשאי למתבן של אחד האיכרים ומתחפרים בתוך ערימות הקש הפזורות בו. מודאגים ומפוחדים אנו יושבים בשקט בתוך הקש, אף אחד אינו מעז להוציא הגה או בכי, שרויים בשיתוק מרוב חרדה ומחכים לבאות. אינני יודעת כמה זמן עבר מאז שהתחבאנו, אך פתאום נפרצת דלת המתבן ואשה יהודיה, אמא לתאומים בני ארבע שהתחבאו אתנו, נכנסת פנימה. בואה הפתאומי מעורר מהומה ויראה. דבריה נוראים. ייתכן שחלק מהילדים היה נשאר בחיים אלמלא באה. היא נראית כאדם שאיבד את שפיותו. שערותיה פרועות, סימני מכות טריות על פניה וידיה, עיניה בולטות בברק טירוף, כאילו עומדות לפרוץ מחוריהן. חזותה כה משונה ומפחידה עד שבקושי ניתן להכירה. היא זועקת בבכי קורע לב כשהיא מוצאת את ילדיה בינינו: "הולכים להרוג את כולנו, אינני רוצה להשאיר אתכם יתומים, בואו למות אתי ועם אבא". היא מושיטה ידיה לילדיה המבוהלים ומתחילה לצעוד אתם לכיוון בו מרוכזים כל יהודי הכפר. היא אינה נותנת דעתה על יתר הילדים במתבן שלא יודעים מה לעשות כעת, ועל האימה הנוראה שדבריה מעוררים, אטומה לגמרי לבכי ולזעקות השבר, צועדת כסהרורית כדי למות עם ילדיה, כאילו אינה רואה דבר. למרות האימה שדבריה מעוררים בנו, כולנו יוצאים מהמתבן והולכים בעקבותיה, כשהיא בראש עם התאומים. אם אמא אחת טוענת שצריך למות ביחד עם ההורים ואף הצליחה לבוא ולקחת את ילדיה, כנראה שכל האמהות חושבות כך, רק שהן לא הצליחו לבוא לקחת את ילדיהן. כולנו מבינים שאנחנו צריכים להתחבר עם משפחותינו כדי לא להישאר יתומים, ואנו צועדים למקום ריכוז היהודים כדי למות עם הורינו.
אני הבכירה במשפחתנו וכבר בת תשע, אחי יוסף בן שבע ואחי הקטן, נתן, רק בן ארבע. האחריות לשלומם מוטלת עלי ואני מושיטה יד לכל אחד מהם, בדיוק כפי שעשתה אמם של התאומים, וצועדת עמם למקום בו נמצאים הורינו. כאחות בוגרת אני מרגישה שעלי להובילם לשם ויהי מה, ואני אוחזת בהם בכל כוחי.
משמעות המוות לא נהירה לי לגמרי, אני יודעת שזה דבר מפחיד ועצוב, לפי תגובת המבוגרים אחרי מותו של מישהו, אך מעולם לא התנסיתי בחוויית המוות ולא ראיתי אף פעם אדם מת. לפתע, נתן הקטן מתמרד ומתחיל לצעוק ולבכות שאינו רוצה למות, הוא לא מוכן להמשיך ללכת אתנו. אנחנו נעצרים ואני לא יודעת מה לעשות. אולי הוא צודק, אך לא קיבלתי רשות מאמא לעזבו לבד, הוא הרי ילד קטן, רק בן ארבע! אני מחזיקה בו בחוזקה ובוכה אתו. יוסף בן השבע מאיץ בי, הוא לא רוצה לחכות יותר. כשהוא רואה שאינני מצליחה להסתדר עם הקטן, הוא לובש חזות של בוגר ואומר לי "אני לא נשאר אתכם, אני הולך למות עם אבא ואמא". הוא עוזב את ידי, מביט בי בעיניו הגדולות והעצובות, כמו יודע בלבו שלעולם לא נתראה עוד, והולך. איני מסוגלת להתמודד עם שניהם ואני משלימה בלית ברירה עם הליכתו של יוסף. עכשיו נותרנו רק נתן ואני, ומתוך תחושת אחריות כלפי אחי הקטן אני מנסה בכל כוחי להכריחו לבוא למות עם הורינו, כפי שיוסף עשה, אך הוא ממשיך ועומד בסירובו בכל תוקף. אני נאבקת אתו עד שכוחי אוזל ואז הוא בורח. נותרתי לבד. אני בוכה ומרגישה רגש אשם עמוק שלא הצלחתי להחזיק באחי הקטן ולהביאו להורי. איך אסביר את היעדרו לאמא?! מפוחדת ובודדה אני ממשיכה ללכת לכיוון בו נמצאת משפחתי וכל יהודי וורשצ'ין. לאורך כל הדרך, הראשית והיחידה של הכפר, עומדים משני הצדדים חיילים גרמנים ואוקראינים עם רובים מכודנים מופנים קדימה, כדי שאיש מקורבנותיהם לא יחמוק מהם. תוך כדי הליכתי בדרך, אני מתחננת בפניהם שיהרגו אותי עכשיו. אני מפחדת, אינני יכולה, וגם איני רוצה לראות את הורי נהרגים לנגד עיניי. אני רוצה למות כאן ועכשיו על אם הדרך. אף אחד מהחיילים לא נותן דעתו עלי, תחינותי נופלות על אוזניים אטומות. אינני מבינה למה אף אחד מהם לא יורה בי. אני מצהירה בקול רם שאני יהודיה והם הרי באו להרוג יהודים, אז למה אותי הם לא הורגים? אולי הם לא מאמינים לי בגלל מראי הארי, ואפשר שהם כל כך מרושעים ומתוך נקמנות הם רוצים שאראה במות הורי? אני ממשיכה להתקדם והפחד גואה בי ככל שאני מתקרבת למקום. אני קרובה מאד. רואים כבר את הצלב המתנשא גבוה מעל צריח הכנסייה, ועכשיו אני רואה כבר את הכנסייה ואת הצלבים של בית-הקברות הנוצרי. אני יודעת שהיהודים ובני משפחתי מכונסים מאחורי בית-קברות זה.
עוד מעט ואהיה יחד עם כולם. לפתע, אני מקבלת כעין שדר מאמא: "בתי האהובה אל תתקרבי הנה, כי כאן אורב לך המוות. תברחי מכאן מהר וחפשי לך מחסה. את חייבת להישאר בחיים. מישהו מאתנו מוכרח לשרוד כדי שיוכל לספר שהיינו קיימים. נצר ממשפחת זונשיין חייב להישאר בחיים!" המלה "נצר" משתלטת על כל ישותי, אני שומעת אותה ללא הפסק, ביידיש ובפולנית. היא כהלמות פטיש מתמשכת בראשי, היא הופכת למנטרה, לציווי חד משמעי מאמא שאין לערער עליו. מלת הקסם "נצר", נוסכת בי כוחות שכלל לא ידעתי על קיומם אצלי והיא דוחפת אותי למעשים שלא שיערתי שאעשה אותם אי-פעם. אני מרגישה שאני חייבת לציית לצו של אמי. אני חייבת לשרוד ויהי מה!
במקום להמשיך ללכת אל הורי מהם אני נמצאת בריחוק של מטרים בודדים, אני פונה לאחור ורצה לבית הקרוב ביותר בו גרים פולנים. כשאני פורצת בריצה אליהם, כל המשפחה מכונסת בתוך הבית. אני מתחננת בפניהם שיסתירו אותי מהר, אומרת להם שאני חייבת להישאר בחיים, שזאת מצוותה של אמי. הם מסתכלים עלי כעל מטורפת, כעל פגע שפלש פתאום לביתם. למרות שהם יודעים מה מתרחש בחוץ, הם מתייחסים אלי כאל יצור מוזר ומפחיד, שיש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. איני מבינה מה כל כך מפחיד בי, אני אותה ילדה שהייתי אתמול. רק לפני ימים ספורים שיחקתי עם בתם בקלאס ובתופסת, ועכשיו כאילו אינם מכירים אותי כלל. לחמלה כלפי ילדה יהודיה שרוצה בסך הכל לחיות, אין מקום בלבם. הם מגרשים אותי ואומרים לי בנימת לגלוג שבבית ממול, בית של יהודים, שוכב יהודי חולה בן שמונים, שלגרמנים חבל לבזבז עליו כדור, "אליו את יכולה ללכת, הוא בטוח יקבל אותך וישמח להיות אתך".
אני פוחדת לצאת מבית הפולנים, הרחוב מלא גרמנים והם יכולים לתפוס אותי. אני חוזרת ומתחננת בפני הפולנים שישאירו אותי אצלם רק עד הערב, רק עד שיחשיך. בקשתי החוזרת מעוררת בהם רוגז רב והם מגרשים אותי במכות. בלית ברירה, אני רצה במהירות כמוה לא ידעתי עד כה, לביתו של אותו יהודי זקן, ושם אני מוצאת ישיש בשם שמריה שהיה מבאי ביתנו בסעודות חג רבות. אני מתיישבת ליד מיטתו והוא באמת שמח לבואי ומקבל אותי במלים חמות. רועדת מפחד אני שואלת אותו מה יהיה, מה יעשו להורים שלי, האם באמת יהרגו אותם סתם ככה כפי שהאשה אמרה? אך אין בפיו תשובה.
הזמן זוחל, דממה משתקת סביב, כל רשרוש מפחיד. מזל שיש לידי אדם מבוגר, גם אם הוא חולה וחסר אונים. בתוך כל האימה שאני שרויה בה, יש בזה נחמה פורתא. לפתע נשמעים מקרוב מטחי ירי רבים. אני מבינה שאלה הן יריות ההורגות את יהודיי וורשצ'ין וביניהם גם את היקרים לי מכל, את בני משפחתי. כל התקפי הפחד שהיו לי עד כה, הם כאין וכאפס לעומת הפחד שתוקף אותי עכשיו. אני רוצה להיעלם, למות אתם, ואני רוצה גם לחיות, להתחבא, אך אינני יודעת איפה. הישיש מבין מה קורה, גם הוא חרד לחייו, אך בקושי יכול לזוז, ולכן ממשיך לשכב במיטתו. אני מתרוצצת בבית כאחוזת טירוף ומחפשת מחבוא. ברצפת המטבח אני מגלה מכסה, הדומה לדלתו של מרתף הסתרים בביתנו. אני יודעת שמכסה המרתף כבד מאד, אך אני חייבת לפתוח אותו ויהי מה. בכוחות שלא ידעתי כמותם אני מרימה את מכסה המרתף, יורדת לתוכו בסולם המוצב שם וסוגרת את עצמי מבפנים. המרתף חשוך, לח ומפחיד, בלתי-מוכר לי, ואני מרגישה בו אבודה. אך הפחד מהמוות גובר על כל הפחדים האחרים. אני לבד, אין מי שיגיד לי מה לעשות, כל עולמי המוכר נעלם בבת אחת ומה עכשיו? למי פונים? מה יהיה הלאה? איך חיים מעכשיו, ללא משפחה, ללא בית, בלי כל מה שהיה עולמי עד לפני מספר שעות? איך חיים בלי כל העצות שהמבוגרים נתנו לי עד עכשיו, איך חיים בלי אמא ואבא?!
איני יודעת כמה זמן עובר מאז שירדתי למרתף, הכל מבולבל בראשי ואין סוף שאלות מתרוצצות בו. פתאום אני שומעת את הישיש זועק למעלה "שריפה! שריפה! הבית בוער! מאשה, ילדונת, צאי מהר מהמרתף לפני שתשרפי בו חיים". אני לא מבינה מה קורה: רק לפני זמן קצר מצאתי לי מחסה במרתף זה וחשבתי שיש לי מחבוא טוב לזמן מה, וכבר עלי לעזבו?! אני פוחדת לצאת ממנו וגם פוחדת להישאר בו. עלי להחליט במהירות מה לעשות. להישאר במרתף פירושו להישרף חיים, לצאת החוצה פירושו לחטוף כדור בראש מהגרמנים. מה עדיף עבורי, אנא אמא, שלחי לי רמז כלשהו, שלחי לי מסר מה לעשות וכיצד לנהוג.
לבטיי נגמרים מהר מאד. עשן השריפה שמתחיל לחדור למרתף מכריע את צעדיי הבאים. אני חייבת לצאת מפה לפני שאחנק. בכוחות אחרונים אני דוחפת בראשי את מכסה המרתף הכבד ונחלצת מן המקום. הלהבות אוחזות כבר בקירות הבית והעשן כבד מנשוא, אני מוצאת בקושי את דלת היציאה בתוך העשן והמחנק ופורצת החוצה במהירות מטורפת, חוצה את הרחוב ורצה כאחוזת אמוק לתוך השדות. אני רוצה להתרחק מהר ככל האפשר מאיזור מסוכן זה, איני רוצה להיתפס. אני מגיעה בריצה לאיזור של ביצות, מועדת וקמה, מועדת ושוב קמה, אוספת את שארית כוחותי ורצה הלאה, עוד ועוד. כל ישותי מרוכזת בריצה זו כדי להתרחק מהר ככל האפשר מהמקום המאיים על קיומי.
בכפר שכן גרים דודים של משפחתי ואני רצה לכיוון אותו כפר כדי לחפש מקלט אצלם. איכר פולני שנוסע בעגלתו ורואה אותי רצה בבהלה בשדות, קורא לי. אני ניגשת אליו מפוחדת, אולי גם הוא איש רע? הוא שואל לאן מועדות פני ולמה אני כאן לבד, ללא מבוגר. אני מספרת לו שהגרמנים רצחו את משפחתי ואני רוצה להגיע לדודים שלי בכפר השכן. הוא מסתכל עלי במבט של חמלה ומציע לי לשוב אתו לוורשצ'ין, כי את היהודים שבכפר השכן רצחו כבר ביום הקודם ואיש מהם לא נשאר חי. אני בהלם. איך זה שהוא יודע שרצחו אותם אתמול ואנחנו לא שמענו דבר על כך? האם שכנינו הפולנים ידעו על הרצח והסתירו מאתנו את הידיעה? לו היו מספרים לנו שרצחו אתמול יהודים בסביבתנו, היינו בורחים בלילה ליערות והורינו לא היו מתייצבים לביקורת הקטלנית שהביאה למותם. אני מתלבטת חסרת אונים: לחזור לוורשצ'ין פירושו אולי מוות, מקום אחר שאליו אני יכולה ללכת כבר אין לי, אין גם אף מבוגר שיתן לי עצה מה לעשות עם עצמי. כל ההחלטות מוטלות כעת רק על כתפיי בנות התשע. מה לעשות? להישאר לבד בלילה בשדה אני פוחדת, לכן אני מחליטה לחזור בזהירות לוורשצ'ין. למרות יחסו החביב של האיכר, אני מוותרת על עזרתו, חושיי אומרים לי שיש להיזהר גם מפולנים. ברור לי שבוורשצ'ין אורבת לי סכנה אך אני מרגישה שאני חייבת לחזור לשם. אני רוצה לחפש שרידים של בני משפחתי. אולי כפי שאני ברחתי, ברחו גם אחרים? אולי אמצא את אחי הקטן שחמק ממני?
לאט ובזהירות אני מתקרבת דרך השדות לכפר. השעה שעת בין ערביים, ניחוח משכר של פריחה אביבית נישא באוויר, שלווה פסטורלית מסביב, כאילו לא אירע כאן דבר היום, כאילו לא שחט השוחט. הטנקים עם הרוצחים עזבו כבר את הכפר, הם סיימו את משימתם והכל כביכול שב לקדמותו. במקום ללכת לביתי אני הולכת קודם כל לבור המוות, כדי לחפש שם אותות חיים. אני מתקרבת לאחורי הכנסייה ובית-הקברות הנוצרי, למקום בו רוכזו היהודים רק הבוקר, ובמקום אנשים חיים אני רואה תל חדש וענק המתנשא שם. קודם היתה זו באר חרבה ועכשיו הפך המקום לקבר אחים ענק. מסביב לקבר פזורות ערימות רבות של בגדים. הקורבנות הופשטו לפני שנרצחו, עונו והושפלו עד כלות. יש שם גם ערימה גדולה של תעודות, אלה הם אישורי העבודה שאמורים היו להבטיח ליהודים את חייהם. על התעודות כתוב שחור על גבי לבן שאין לפגוע בהם בגלל חיוניותם למשטר הגרמני, התברר שלכתוב שם לא היה כל ערך. התעודות מוחתמות בסמל הרייך השלישי וחתומות על-ידי המפקדים הגרמניים של משרד העבודה בחלם ובוולדבה, אך הכל הוא הטעייה מכוונת. מסתבר שהתרמית המתוחכמת של הגרמנים עבדה על היהודים התמימים כפי שהגרמנים חזו מראש, ומנעה בריחה והתנגדות. איני יודעת מדוע, אך הדבר הראשון שאני עושה שם הוא חיטוט בתוך ערימת התעודות. אני מחפשת את התעודות של בני משפחתי ומוצאת את זו של אבא ושל אמא, את תעודתה של סבתא אינני מצליחה למצוא. את התעודות שעליהן גם צילומים של שני הורי, אני מוציאה מהערימה ומצמידה לגופי. צחוק הגורל הוא שהדבר היחיד שנותר לי ממשפחתי, הן אותן תעודות אישור העבודה של הורי שהושלכו במקום בו נרצחו. התעודות עוברות איתי את כל שנות נדודי במלחמה ואחריה. הן משמשות עדות להונאה הגרמנית הנוראה, והן כל מה שנותר לי ממשפחתי, מביתי, ומחיי הקודמים.
כעת אני עוברת לערימות הבגדים ומחפשת בהן בגדים של בני משפחתי. אחרי חיטוט מייגע, איני מוצאת אף בגד של בני משפחתי, חוץ מכובעו של אחי יוסף. תקווה גדולה מתעוררת בלבי: אם בגדיהם אינם בין בגדי המתים, סימן שהם נשארו בחיים ואולי מחכים לי בבית. לפני שאני עוזבת את המקום, כשהתעודות צמודות לגופי וכובעו של אחי בידי, אני נודרת נדר ליד הקבר הענק, שאם אני, הנצר היחיד ששרד ממשפחתנו, אצליח להישאר בחיים בתום המלחמה הנוראה הזאת אעשה הכל על מנת להנציח את בני משפחתי ואת יהודי וורשצ'ין. לא אשאיר את הבור הזה עלום ולא נודע. אמי צוותה עלי בשדר שלה לשרוד כדי לספר שהיינו קיימים ואני מתכוונת לקיים את הציווי שלה ויהי מה.
אני רצה כל עוד נפשי בי לבית שלנו, עם תקווה גדולה בלב למצוא לפחות חלק מבני משפחתי חיים, מבלי לשער שלא מצאתי בגדים של אף אחד מהם רק מכיוון שהבגדים האיכותיים יותר נבזזו כבר על-ידי הכפריים לפני שהגעתי למקום. הדרך הביתה עוברת ליד בתים שרופים של אוקראינים, תושבי הכפר, ששיתפו פעולה ב1939- עם הצבא הרוסי כשפלש אלינו. אינני מקדישה כלל תשומת לב לכך שחלק גדול מכפר הולדתי שרוף. מעניין אותי רק מה קורה לי ומה מחכה לי בביתי. מאוחר יותר נודע לי שלגרמנים היה מידע מדויק על מעשיו של כל איש בוורשצ'ין, למרות היותו כפר נידח. כל הגברים האוקראינים שנחשבו כקומוניסטים נרצחו בעת הכחדת יהודי וורשצ'ין. הם הואשמו בשיתוף פעולה עם הצבא האדום, והגרמנים ידעו מראש מי מהם היה במיליציה וענד סרט אדום בעת הפלישה הרוסית. את נשיהם של משתפי הפעולה האוקראינים, את ילדיהם ואת בעלי החיים שלהם, לא השמידו הגרמנים. אגב, היום אין כל זכר לקיום האוקראינים בוורשצ'ין. כפי שנמחק זכר הקיום היהודי שם, כך גם נמחק זכר הקיום האוקראיני.
הביזה
אני מגיעה בריצה לביתנו ושומעת מבחוץ קולות של אנשים. לבי פועם בחוזקה, שכן אני בטוחה שאלה קולותיהם של בני משפחתי. אך זוהי אשליית שווא. הבית מלא אנשים שאינם בני משפחתי, הם פולנים תושבי הכפר. הכל הפוך ובקושי אפשר להכיר את המקום. הארונות מרוקנים, הבגדים נעלמו, כלי המיטה וכלי האוכל נעלמו, אפילו סירי הבישול עם מה שאמא הכינה בתוכם נעלמו. אין כמעט זכר לבית המסודר ממנו יצאתי רק לפני מספר שעות. שכנינו, ידידי משפחתי הפולנים, בוזזים מכל הבא ליד. הם בודקים כל חריץ, כל סדק בבית ומחפשים אוצרות חבויים שה"ז'ידים" הטמינו. בראותם אותי הם לא נבוכים ואינם חדלים ממעשיהם, גורלי וגורל משפחתי אינו מעניין אותם. הם מתנהגים בגסות, כאילו כל מה שהיה שייך לנו, מגיע להם והופך להיות שלהם. כאשר הם מבחינים שאני לבושה בכמה שכבות בגדים, הם מורידים ממני כל מה שאפשר. אני נשארת רק בשמלונת דקה אחת. כל עולמי מתמוטט. במי להאמין? האם כל האנשים רעים ולא רק הגרמנים? אם ידידי אבי בוזזים את ביתנו ואותי, סימן שגם מהם נשקפת לי סכנה, וגם מהם עלי להיזהר. לאן, למי, עלי לפנות עכשיו? עד כה הייתי רגילה להיות מודרכת על-ידי אמא ואבא או מבוגרים אחרים ועכשיו אין לי נפש חיה בעולם שתדריך אותי, ואני סך הכל ילדה בת תשע!
לפתע מופיע בתוך ביתנו מנהל הדואר של הכפר. אינני יודעת מאין צץ ולמה הגיע הנה. מעולם לא ראיתיו קודם לכן מבקר בביתנו. הוא קורא לי הצידה ומציע לי להתחבא במקום כלשהו, כיוון שהפולנים עלולים למסור אותי לגרמנים כדי לקבל תשלום תמורתי. הוא מספר לי שהבית עומד להפוך לבית-הדואר של הכפר, כיוון שבית-הדואר שהיה ממוקם בחלק האוקראיני של וורשצ'ין, עלה באש עם יתר הבתים. אני מבינה שהאיש דורש בטובתי ועלי לשמוע בקולו ולהסתתר, אך איני יודעת איפה. אני לא רוצה להיתפס ולהימסר לגרמנים אחרי שהצלחתי לברוח מהם. קשה לי להבין באיזה עולם אני חיה: ביתי שלי בו גדלתי, בו הרגשתי תמיד הכי בטוחה, הפך תוך יום למקום סכנה עבורי ואסור לי להישאר בו אם ברצוני להישאר בחיים. בכפר בו נולדה סבתי, בו גדל אבי ובו נולדתי אני, אורבת לי סכנה מאנשים שרק תמול שלשום נחשבו לידידינו. בחוץ כבר חשוך מאד. אני, שפחדתי מחושך גם בימים רגילים כשהיו לי עוד אבא ואמא, מפחדת ממנו כעת עוד יותר. אמנם לחושך יש גם יתרון במצבי הנוכחי, כי קל יותר להתחבא בו, אך הדבר אינו מפחית כלל מהאימה שאני חשה בחשכה. עכשיו הייתי רוצה להיעלם איכשהו, להיות רואה ובלתי-נראית כמו באגדות, אך היום התמוטטו לי כל האגדות. עלי להיות מעשית ולחפש מהר מחבוא אם ברצוני לשרוד.
הביזה הנמשכת בביתנו מעסיקה כל כך את "ידידי המשפחה" עד שהם שוכחים את דבר קיומי ואני מצליחה לחמוק מהבית בקלות יחסית. אני כבר בחוץ, אך מה עושים עכשיו? איפה מתחבאים? אינסטינקט ההישרדות מריץ אותי למפלט היחיד המוכר לי שנמצא בקרבת הבית. יש לנו מתבן בחצר ובו הרבה חציר וקש. אני חומקת פנימה, מטפסת על ערימות הקש ומתחפרת בתוכן בתקווה שכאן לא ימצאוני. כשמשתררת דממה בחוץ וכבר לילה, אני שומעת לפתע רחש בין ערמות הקש לא הרחק ממני, ודמי קופא בעורקי. המחשבה העוברת בראשי היא שאחרי שחיסלו את כל רכושנו יחסלו עכשיו גם אותי. כנראה שבכל זאת עקבו אחרי וכעת יתפסו אותי. אך אין גבול להפתעתי. אני מגלה ששתי שכנות שלנו, יהודיות, עם שני ילדיהן בני גילי, מחופרות בתוך הקש כמוני. בתוך האימה, הצער והבלבול שבו אני שרויה, זוהי קרן אור זעירה של נחמה. בבית לימדו אותי שיהודים הם אחים לכל דבר ובשעת צרה עוזרים זה לזה, ואני בתמימותי הילדותית מאמינה ששתי היהודיות תסכמנה לפרוש כנפיהן עלי, אם רק אבקש זאת מהן. אני פונה אליהן ומבקשת אותן שתצרפנה אותי אליהן באשר תלכנה, ומבטיחה להן שאהיה ילדה טובה, אתנהג יפה, ואעשה כל דבר שתדרושנה ממני. השתים מאד מתוחות ומפוחדות, ומבטיחות לי שתעשנה כל דבר שאבקש ובלבד שאשתוק עכשיו, כי כל רחש, כל השמעת קול, עלולים להסגירנו.
אני משתתקת ומתכרבלת בפינתי בתוך הקש, בוכה בשקט על האובדן הנורא שפקד אותי היום. אני מבכה את משפחתי, את ביתי, את חירותי, את כל עולמי שנגזל ממני באכזריות פתאומית כזאת. הדמעות זולגות ללא הפסק, המון שאלות לא פתורות עולות בראשי ומטרידות אותי מאד. האם מרגישים משהו אחרי המוות? ואם כן, מה מרגישים? מה חשים עכשיו בני משפחתי, האם נשמותיהם נמצאות פה איתי? האם הם רואים את מצוקתי הגדולה? האם אפגוש את אמא, אבא ואת יתר בני המשפחה כשאמות? אולי מוטב לי להיכנע ולמות עכשיו כדי להימצא יחד אתם? ואם אשרוד עכשיו, האם באמת אפגוש אותם כשתהיה תחיית המתים? הרי סבתא נהגה תמיד לספר לי שכשיבוא המשיח תתרחש תחיית כל המתים ואפשר יהיה לפגוש את כל האנשים האהובים עלינו שהלכו לעולמם. אני חושבת על חברותי בנות גילי, המתות, האם גם אפגש אתן כשתתרחש תחיית המתים? האם הן תהיינה עדיין ילדות כפי שהיו בשעת מותן היום? אני רואה אותן עכשיו כמלאכים קטנים עם כנפיים, מרחפות למעלה בשמים. אני מקנאה בהן. להן אין צרות ופחדים כפי שיש לי עכשיו. אמא השאירה לי צוואה ואני מחויבת לה, אך החיים הם כעת בשבילי משימה כמעט בלתי-אפשרית. פתאום צצה בראשי מחשבה שאם אשאר בחיים וארצה לספר פעם על יהודיי וורשצ'ין, אינני יודעת אפילו כמה יהודים חיו בכפר. עלי לספור כמה מהם נרצחו כאן היום, כמה קבורים בקבר הענק המתנשא שם כהר, ותוך כדי המהומה המתרחשת בראשי אני מתחילה לספור את יהודי וורשצ'ין. אני עוברת בדמיוני מבית לבית, על כל הנפשות שבו, וחוזרת על כך מספר פעמים כדי להיות בטוחה שאינני טועה. לבסוף, אני מגיעה למספר של 320 איש. כל כך הרבה אנשים קבורים בקבר אחד. אני נבהלת מהמחשבה שכל ההמונים האלה לוחצים ומועכים זה את זה. אני מתפללת בכוונה רבה לאלוהים בתקווה שבני משפחתי שוכבים למעלה, אינני רוצה שגופותיהם תמעכנה, אינני רוצה שהמוני המתים ילחצו עליהם כי אולי גם אחרי המוות זה כואב. איני מסוגלת להבין או לדמיין, שפתאום אמא, אבא, סבתי ואחי, הפכו למשהו שאינו יכול לחשוב ולהרגיש, כמו חפצים או כמו אבנים. גם איני יודעת אם אבן לא חשה בכלום. כל מחשבה נוספת על בני משפחתי המתים וכל הכרוך במוות זה, מגבירה את בכיי ואני בקושי מצליחה לעשות זאת בשקט. בא לי לזעוק זעקה נוראית שתגיע עד לב השמים, עד אלוהים. איפה הוא? למה הוא שותק? למה הוא לא מתעשת ומפסיק את כל הרשע המתחולל עכשיו נגד היהודים, עמו הנבחר, ילדיו שנבראו בצלמו. מרוב מחשבות המתרוצצות בראשי ומרוב בכי, שכחתי להגיד את תפילת שמע שעד כה אמרתי אותה תמיד עם סבתי, לפני השינה. לבסוף, נרדמתי מבלי להרגיש כלל.
שתי הנשים שהיו לידי בתוך הקש, חיכו כנראה לרגע בו תכריע אותי השינה, הן לקחו את בניהן ועזבו בחשאי מבלי שהצלחתי להרגיש בכך. היום ממרחק זמן, אני מבינה שהן לא רצו להעמיס על עצמן ילדה נוספת, מה גם שאינה בת משפחתם. גם ללא נוכחותי הסיכוי שלהן לשרוד בסביבה עוינת היה מזערי. אך אז כמובן, לא הייתי מסוגלת להבין את התנהגותן. התסכול וחוסר האונים שתקפוני כשהתעוררתי וגיליתי שנעזבתי, היו תהומיים. נשים יהודיות, שכנות טובות שלנו, לא קיימו את מה שהבטיחו לי. איפה נעלמה האחווה היהודית שכה בטחתי בקיומה? לא יכולתי לסלוח להן על האכזבה שנגרמה לי. הרגשתי נבגדת ומרומה. באותה שעה הגעתי למסקנה שכל האנשים כנראה רעים ושאסור להאמין לאף אחד, אפילו לא ליהודים.
מחירו של ראש יהודי
אני במתבן ושוכבת ערה כבר המון זמן. שוב אני לבד לגמרי. היהודיות ובניהן אינם. חושך, עצוב, ואין לי מושג מה יביא אתו הבוקר החדש. אני מחכה לו בחרדה. אט אט מתחיל להפציע השחר, קרני אור ראשונות מתחילות להסתנן דרך החרכים. אני מוקפת המון קש ובדידות. ככל שהמתבן מתבהר, גוברת החשכה בתוכי. מפוחדת, מלוכלכת ורעבה מאד, אחרי יממה בה לא בא דבר אל פי, שוב אני תוהה מה לעשות במצב בלתי-אפשרי זה? כמה זמן אחזיק מעמד ללא עזרתו של מישהו?
שעת בוקר מוקדמת, אני יכולה להבחין בכך לפי עוצמת האור החודרת דרך החרכים. מחוץ למתבן אני שומעת מהומה, אנשים מתרוצצים מסביב וצעקותיהם הולכות וגוברות. במהרה מסתבר לי שכל אלה שראו אותי אתמול בביתנו ולא נתנו דעתם לכך, מחפשים אותי כעת. אין לי ספק שעד מהרה ימצאוני ואני צריכה לחשוב מהר על קרש הצלה כלשהו. מצבי נראה ללא מוצא ואני מחליטה לפנות אל האיש היחיד שאולי יעזור לי, לפי נסיוני מאתמול, אל מנהל הדואר. אבל איך מגיעים אליו? איפה אמצא אותו עכשיו מבלי שיגלו אותי? אני יוצאת בזהירות לכיוון ביתי הנמצא בקרבת המתבן ומשמש עכשיו כבית-הדואר של הכפר, אך הכפריים אורבים לי. תוך שניות אני מוקפת באנשים שרק אתמול נמנו על ידידי משפחתי. הם רוצים למסור אותי עכשיו לגרמנים בכל מחיר. הם רודפים אחרי עם מוטות וקלשונים, כמו אחרי חיה פראית ומזיקה, ואני לא מצליחה להבין למה הם עושים לי את זה. מה יכולה להזיק להם ילדה קטנה בת תשע שנולדה ביניהם? ברור לי כמובן שאם יתפסוני הם יובילו אותי אל מותי. אני מנסה להתחמק מהם בכל דרך אפשרית, אך הם רבים וחזקים ממני. באיומי המוטות והקלשונים שבידיהם הם תופסים אותי כמו שתופסים מכשפות רעות באגדות.
תמורת כל ראש יהודי משלמים הגרמנים, מאה זלוטי ועשרה קילו סוכר וזה כנראה, מחיר מספיק גבוה המצדיק את מאמציהם של בני הכפר הפולנים לרדוף אותי עד חורמה ולהסגירני לגרמנים. את המרדף האכזרי שניהלו אחרי ואת חלחלת הקלשונים המוצמדים לגופי, לא אשכח לעולם וגם לא אסלח. היתה לי הרגשה שכל השנאה ליהודים שהוטבעה בעם הפולני מזה דורות, מתנקזת באותה רדיפה אכזרית אחרי ילדה בת תשע שלא עשתה כל רע, שפשעה היחיד הוא היותה יהודיה. כנראה שכל האמצעים שהם משתמשים נגדי, כשרים בעיניהם כדי לא להשאיר אף שריד יהודי בקרבם. לצידוק התנהגותם הם מקללים, מכים, מגדפים ומטילים דופי בי, בבני משפחתי ובכל העם הארור שלי. אני יהודיה מצורעת, יצור מאוס וחסר תועלת וזאת חוצפה מצדי להערים עליהם קשיים בנסיונותי להתחמק מידיהם. כשתופסים אותי נמצאים בידיהם כבר שני נערים יהודיים לא מוכרים לי. עכשיו יש להם ממש אוצר בידיים. שלושים קילו סוכר ושלוש מאות זלוטי תמורת חיי שלושתנו.
בוורשצ'ין אין תחנת ז'נדרמריה גרמנית ולא משטרה פולנית. על מנת לקבל את הפרס המיוחל תמורת תפיסתנו, צריך להביא אותנו לאורשולין, כפר המרוחק כשישה קילומטר מוורשצ'ין. שובינו הפקידו אותנו בידי שלושת הגברים החזקים ביותר מבני הכפר, ובעזרת אלות ענקיות המוחזקות בידיהם הם אמורים להביא אותנו לגרמנים, אל מותנו. מה צפוי לי מהגרמנים כבר ידוע לי מנסיון חיי הקצרים, ואני מנסה לברוח בעת שמוליכים אותנו בדרך לאורשולין. כל התחבולות שמוחי הילדותי ממציא כדי להתחמק מהם אינן עוזרות לי, אפילו לעשות את צרכיי בגפי אינם מרשים לי. כל נסיון בריחה שלי מלווה בקללות, בקריאות גנאי ובמכות מקל. שלושת הגברתנים בני כפר הולדתי, שומרים על קורבנותיהם בקנאות ובשבע עיניים ואין לאף אחד מאתנו שום סיכוי להתחמק מהם.
המרחק עד אורשולין נראה לי אינסופי, למרות שהוא שישה קילומטר בלבד. אני שואלת את עצמי האם זאת הפעם האחרונה שאני עוברת בדרך זו. הנוף סביבי כל כך מוכר לי, כל כך יפה בעת הזאת, ממש שובה לב. הכל ירוק, פרחי האביב כבר פורחים בשדות, זמזום החרקים המוצצים את צוף הפרחים, נשמע כנגינתם של כלי הקשה מעודנים בתוך השלווה הכפרית. העצים שהיו בשלכת כל החורף כבר מלבלבים וצבעם הירוק רענן כל כך ומרגיע.
אנחנו מגיעים לאורשולין ולבי פועם בעוצמה כזאת, עד שנדמה לי שיחרוג ממקומו החוצה. הייתי פה פעמים רבות עם אבי, ואף פעם לפני כן, מקום זה לא היה מפחיד. יש לי דווקא זכרונות נעימים ממנו. ביליתי כאן עם אבא אצל דודי, שהיה בעל מחלבה ומומחה לגבינות צהובות. היינו אוכלים ושותים דברי חלב מעולים ומביאים מלאי גדול הביתה. הכי אהבתי להשחיל את אצבעותי בתוך חורי הגבינה הצהובה, ולאכול אותה סביב החורים. עכשיו, מקום זה מעורר בי פלצות. אני בטוחה שמלאך המוות מחכה לי בו. אנחנו מגיעים אל מול מפקדת הז'נדרמריה. הגברתנים שהביאו אותנו לכאן עוצרים. הם איבדו כאן את כוח השררה שלהם, ונראים קטנים וכנועים כשהם עומדים ליד השליטים הגרמניים. כלפינו הם התנהגו באכזריות והיו גיבורים גדולים, אך כאן הם עומדים בצד, בשקט, ומחכים עד שמישהו מהגרמנים יתפנה כדי להעניק להם את הפרס תמורת שלושת היהודונים שהביאו.
השמש עשתה כבר כברת דרך והשעה שעת בוקר מאוחרת. הגרמנים עושים התעמלות בחוץ כשחצי גופם עירום. הם נראים נינוחים, שופעי בריאות ומחויכים, לכאורה אנשים רגילים מן הישוב. אני שואלת את עצמי אם אין להם לב אנושי כמו לכל בני האדם? האם הם מלאכי מוות מחופשים לבני אדם? האם פתאום יפסיקו את עיסוקיהם המענגים וילכו לרצוח סתם, בדם קר, שלושה ילדים, רק משום שנולדו יהודים? המחשבות מתרוצצות בראשי. אני חייבת לעשות מעשה כדי להציל את עצמי, חייבת לשרוד, להמשיך לחיות, וחושבת מהר איך. אני מרימה את עיניי ומתבוננת סביבי בתחושת חיה לכודה המנסה להשתחרר ממלכודת. בקצהו השני של המבנה אני מבחינה במפקד המשטרה הפולנית, מכר ותיק של אבי. בהבזק של שנייה, אינסטינקט החיים שלי, או שמא נשמתה של אמי, אומרים לי שאני חייבת לפנות אליו, הרי אין לי מה להפסיד עכשיו. אני מתנתקת במהירות הבזק מהחבורה, רצה מהר אל מפקד המשטרה הפולנית ומתחננת בפניו שיעשה משהו על מנת שלא יהרגוני. אני מספרת לו שנותרתי היחידה מכל משפחתנו, ואני גם מספרת לו על השדר שאמי שלחה לי ובו צוותה עלי לשרוד כדי לספר שהיינו קיימים. מפקד המשטרה מסתכל עלי בעיניים מלאות רחמים ומבטיח לי שינסה להצילני. הוא ניגש לבכיר הז'נדרמים הגרמניים, מחליף אתו כמה בדיחות ואחר כך מצביע על שלושת היהודונים, כלומר עלינו, ומציע לו לשחרר אותנו. הוא אומר לגרמני שחבל להתלכלך עכשיו בהרג של שלושה בלבד, שהרי לפי התוכנית הידועה לו, עד ספטמבר יחוסלו כל יהודי האיזור ואז ממילא גם אנחנו נחוסל. הגרמנים מקיימים התייעצות קצרה ביניהם ומקבלים את עצתו של מפקד המשטרה הפולנית. כנראה שאין להם חשק להפסיק את ההתעמלות המהנה ולהתעסק אתנו ברגע זה, והם אומרים למפקד המשטרה הפולנית שישחרר את שלושתנו. כל אותו זמן, שנראה לי כנצח, אני חשה פחד מוות, אין לי שליטה בגופי, הוא כמו מתפרק לאיברים בודדים מרוב רעדה. אני אומרת כל הזמן "שמע ישראל, שמע ישראל". הורי אמרו לי שמשפט זה נאמר על-ידי יהודים לפני מותם, ואני חשה שחיי עומדים להסתיים.
באותו רגע בו שמעו שני הבחורים שהובאו אתי שהגרמנים החליטו לשחררנו, הם נעלמים כהרף עין. אני נשארת לבדי מול הגרמנים, מבלי דעת מה לעשות עם עצמי. כל כוח התושייה שסייע בידי לשרוד עד כה, אובד לי פתאום. אמנם חיי ניתנו לי זמנית במתנה, אך כעת איני יודעת מה לעשות בהם. לאן לפנות וממי לבקש עזרה? מי יהיה מוכן לקחת אותי תחת חסותו? אני יודעת שאם אמשיך לעמוד שם מול הגרמנים, הם עלולים להתחרט ולהרגני, אך אין לי לאן ללכת מכאן. בכי מר פורץ מקרבי, אני רוצה את אמא! אני רוצה שהיא תגיד לי מה לעשות עכשיו, לאן ללכת ולמי לפנות. אני מרגישה אבודה ובודדה בעולם, אין לי יותר כוח להילחם על חיי. אני רוצה מישהו שיעזור לי, שיתן עצה. לפתע, כאילו נשלחה אלי על-ידי אמא, מופיעה יהודיה מאורשולין, שהיתה ידועה בכל האיזור בעונייה הגדול ובמספר ילדיה הרב, מושיטה לי ידה ואומרת: "הפסיקי לבכות ותירגעי. במקום שתשעה פיות מוצאים פת לחם, תימצא גם נגיסה לפה עשירי. בואי לביתי ותחיי אתנו". אשה זו, אסתר שמה, היתה לי כמלאך מושיע, כאילו נשלחה אלי על-ידי כוח עליון ששמר עלי לא רק בפעם הזאת, אלא גם מאוחר יותר.
כאשר אני נאספת על-ידי אסתר, יהודי אורשולין חיים עדיין בבתיהם, שום גזירות קשות עדיין לא נגזרו עליהם והאווירה נינוחה למדי. איני יודעת אם לפני בואי לשם, הם שמעו על מה שקרה ליהודים שחיו בסביבה. גם לאורשולין מגיעות שמועות על הרעות שפוקדות את יהודי פולין, אך נוח להתעלם מהן. הם משערים אמנם שזמנם אוזל, אך עד כה שקט אצלם. הם גם לא יכולים לעשות הרבה כנגד מה שעלול לקרות להם. לברוח אין לאן בסביבה עוינת זו. הפולנים משתפים פעולה עם הגרמנים, ומסגירים כל יהודי שנתפס בנסותו לחפש מקלט. למשפחות מטופלות בילדים קטנים קשה שבעתיים. להן כמעט אין סיכוי לברוח. וכיוון שרוב המשפחות באורשולין מטופלות בילדים קטנים, יושבים כולם מסוגרים בבתיהם ומחכים לבאות. אני יושבת בביתה של אסתר, מצונפת באחת הפינות ובוכה ללא הפסק. חסרון המשפחה והגעגועים גוברים מיום ליום, נדמה לי שלא אוכל לעמוד בכאב האובדן. המבוגרים מתייחסים לבכיי בהבנה ובסלחנות, הם אומרים שיש לתת לי להתרגל למצבי החדש. הילדים פחות סלחנים, הם אינם מבינים למה איני רוצה לשחק אתם, למה אני מתבודדת ובוכה כל הזמן, האם לא נאה לי להיות בחברתם? הם חושבים שאני ילדה מתנשאת ובכיינית ללא תקנה ופונים לי עורף.
אסתר והשוטר
מאז שהגעתי לאורשולין, אל משפחתה של אסתר, עוברים מספר שבועות שגרתיים ללא כל אירועים מיוחדים, ואני מתפללת בלבי שמצב זה יימשך עוד ועוד. אני רוצה לשבת בשקט בפינה שלי, לבכות בלי הפרעה, ושלא יגעו בי. אסתר, האשה שאספה אותי לביתה, מתייחסת בעדינות ובהבנה להתנהגותי, ואני אסירת תודה לה בשל כך.
לפתע, השכם באחד הבקרים, נשמע רעש של טנקים המקיפים את הכפר. הרעש דומה בדיוק לרעש שהיה לפני האקציה בוורשצ'ין, ולפי הסיפור שלי על שיטת ביצוע הרצח בוורשצ'ין, לכולם ברור שהגיע תורנו. אנחנו מתלבשים בדממה מתוחה, אך לא בורחים, כי אין לאן. רועדים מפחד מחכים כולנו לגזירת הגורל. האם גם פה יהיה רצח כמו שהיה בוורשצ'ין? מבקשי נפשנו לא משאירים לנו זמן רב לניחושים. אנחנו בקושי מספיקים להתלבש, כשלתוך הבית מתפרצים גרמנים ואוקראינים במדי הצבא הגרמני, ומתחילים לדחוף אותנו החוצה עם רובים מכודנים. אני מסרבת לצאת, לאוקראיני שמנסה לדחוף אותי, אני אומרת שידוע לי מה מצפה לי בחוץ ולכן לא אזוז מהבית. דבריי מעוררים בו זעם רב, הוא מכוון אלי את קנה הרובה שלו וצועק שירצח אותי בתוך הבית אם אני רוצה בכך. לפני שהוא מספיק ללחוץ על ההדק, אני עפה החוצה כמו טיל, בבהלה נוראה. בחוץ מהומה, אנשים בוכים, זועקים, מתרוצצים הלוך ושוב בטירוף, רדופים על-ידי הגרמנים ושותפיהם האוקראינים, הדוחפים אותם בכידוני הרובים. אני מתרוצצת בתוך המהומה מבלי לדעת לאן, ולפתע נתקלת באסתר. היא נמצאת בדיוק מול שער הכניסה למשטרה הפולנית. את תינוקה היא מחזיקה ביד אחת, ובידה השנייה מחזיקה את בנה הצולע, בן גילי. מפקד המשטרה שהציל אותי רק לפני מספר שבועות, עומד בפתח הבניין ומשקיף על הנעשה בחוץ. אינני יודעת מה עבר בראשה של אסתר באותה עת, אך בראותה אותי, בלי להתלבט רגע, היא מורידה את תינוקה על הארץ, עוזבת את יד בנה הנכה, אוחזת אותי בשתי ידיה ומעיפה אותי מעבר לגדר אל חצר המשטרה הפולנית, תוך שהיא צועקת אלי "דיר איז באשערט צו לעבן", שפירושו - את נועדת להישאר בחיים. אני לא תופסת מה קורה, הכל מתרחש במהירות הבזק. תוך שנייה נזרקתי במפתיע לעולם שונה לגמרי, אני מחוץ למהומת המוות. אמנם בין עולם זה לבין מרדף המוות שמתנהל נגד היהודים, מפרידה גדר בלבד, אך כאן יש לי תחושת ביטחון יחסית וגם שמץ של תקווה לשרוד.
אינני מבינה מדוע לא ניסתה אסתר להציל את אחד מילדיה מעבר לאותה גדר, למה דאגה רק לחיי, אך אין זה זמן לשאלות מסוג זה ואין את מי לשאול.
מפקד המשטרה אינו דוחה אותי ואינו מגרשני, אלא מושיט לי יד מרגיעה ומבקש אותי שאעמוד לידו בשקט. שנינו עומדים בפתח מבנה המשטרה ועוקבים אחר הנעשה מעבר לגדר. למזלי, איש אינו שם לב שאני עומדת שם ולא מלשין עלי. המרדף אחרי היהודים באורשולין והמהומה שהוא מעורר, מסתיימים כעבור זמן לא רב. פתאום משתררת סביבנו דממה, ואז נשמעים מטחי הירי המחסלים את היהודים. הכל מתנהל בדיוק כפי שהתנהל אצלנו בוורשצ'ין. כנראה שיש לגרמנים שיטת חיסול קבועה ומתוכננת מראש, שנועדה למקומות ישוב קטנים. הרצח מסתיים כנראה, כי כעבור זמן לא רב, אנחנו שומעים את רעש הטנקים העוזבים את המקום. משתררת דממה מעיקה, אולי המושג דממת מוות מתאים לה. האנשים שהעניקו לי בית אחרי רצח משפחתי אינם יותר בחיים. עולמי החדש נהרס עוד לפני שהספקתי להסתגל אליו. מה יהיה אתי עכשיו? מה יעשה בי עכשיו האדם שמחזיק את ידי, שהציל את חיי כבר פעם?
מפקד המשטרה מבחין במצוקה הקשה בה אני נתונה ומנסה להרגיע אותי. הוא מבטיח לי שישתדל לסדר לי מקום בו אוכל להיות לעת עתה, והוא בשום אופן לא ימסור אותי לגרמנים. כשידי אחוזה בתוך ידו בחוזקה, כמו בעוגן הצלה, הוא מביא אותי כעבור זמן לבית פולני העומד קרוב לבניין המשטרה, לגברת בשם קוזלובסקה. קוזלובסקה היא איכרה אלמנה ויש לה בבית רק ילד אחד בן שבע-עשרה. ילדה נוספת בבית יכולה להיות לה לתועלת ולשמש לה ככוח עזר בכל מיני עבודות. מפקד המשטרה מוסר אותי לידיה ואומר לה בנימה מעורבת של בקשה וציווי, "אם יקרה משהו לילדה הזאת שאני מפקיד בידייך, גם את וגם אני נמות. למדי אותה את התפילות שלנו, העניקי לה שם וזהות של בת משפחה שלך, ואלוהים יהיה בעזרך". הוא משחרר את ידי מידו ועוזב את המקום מבלי לומר לי דבר, אפילו לא שלום. איני מספיקה להבין מה בדיוק עומד לקרות אתי עכשיו והוא כבר נעלם. את האיש אציל הנפש הזה לא ראיתי יותר מעולם. את שמו ותולדותיו איני יודעת, אך אחרי המלחמה שמעתי שהוצא להורג על-ידי הגרמנים בגלל עברו הקומוניסטי. התנהגותו לימדה אותי שלא כל הפולנים מרושעים, שיש ביניהם אנשים טובים, גם אם בודדים בלבד, אך הם מצילים את כבוד ארצם ומאפשרים לי להמשיך להאמין בטוב שבאדם. הוא האיש שהציל את חיי פעמיים והיה עבורי קרן אור גדולה במציאות המרושעת של אז. כנראה שהסיפור על ל"ו הצדיקים אינו המצאה, אלא מעוגן במציאות החיים. עובדה שאנשים נתקלים בהם מדי פעם בשעות הקשות של חייהם, כפי שקרה לי, ואני בטוחה שמפקד המשטרה הפולנית היה בוודאי אחד מהם.
נוצריה בן-רגע
גברת קוזלובסקה נוהגת בדיוק כפי שמצווה עליה מפקד המשטרה. את שמי היהודי מהבית - מאשה, היא מחליפה בשם הפולני מרישה, ואף מעניקה לי שם משפחה חדש, את שם משפחתה. מאותו יום אני מרישה קוזלובסקה, בתה של הדודה מהכפר השכן, שנשלחה אליה על מנת לעזור בעבודות המשק הרבות. הגברת קוזלובסקה מסבירה לשכניה את נוכחותי בכך שבנה היחיד אינו מסוגל לעזור לה בכל עבודות הבית והמשק, בעיקר מאז שהחיילים הגרמנים מתגוררים בביתה.
קוזלובסקה מגייסת את בנה ללמד אותי להצטלב, וכן לשנן את התפילות הנוצריות שאומרים אחרי הקימה בבוקר ולפני השינה בערב. תוך זמן קצר מאד, פחות משעה, עלי לשנות את זהותי, דתי, מוצאי ושמי. אני מחויבת להתפלל את התפילות הנוצריות תוך כריעת ברך, שהיתה אסורה בתכלית האיסור בביתי הדתי. התפילה העיקרית שעלי לשנן בוקר וערב היא "אבינו שבשמים" - "Ojcze nasz" ואבינו זה, הוא גם אלוהים חדש עבורי. את התפילה הזו שיננתי כל כך הרבה פעמים עד שכנראה נחרטה בראשי לעד. אני זוכרת אותה עדיין מלה במלה ומסוגלת לאומרה גם מתוך שינה, למרות שחלף זמן כה רב. בביתה של קוזלובסקה מושכר חדר אחד לאנשי הז'נדרמריה הגרמנית והם מסתובבים בבית כבתוך שלהם. התחזותי לנוצריה חייבת להיות מושלמת במשך כל הזמן, על מנת שזהותי היהודית לא תתגלה חלילה לגרמנים הנמצאים בתוך הבית. עוזרות לי כמובן, צמותי הבהירות ועיני הכחולות, המהוות את סמל הגזע הארי. במראי אני נראית אמנם כגויה מושלמת, אך בתוך לבי אני יהודיה אדוקה הקשורה למורשתה בכל נימי נפשה.
צחוק הגורל הוא, שאני - בתו של אלתר זונשיין, תלמידו החכם של הרבי מלוברטוב, ובתה של הניה זונשיין, הצדקת הגדולה, שצמה כל שני וחמישי על מנת לכפר על עוונותינו, צריכה להתפלל לאלוהי הגויים שישמור עלי. בביתנו אסור היה להזכיר את שמו של ישו, כי זה נחשב לחטא נורא, ועכשיו עלי לבקש ממנו עזרה בקול רם, למן הרגע בו אני פוקחת את עיניי. פחד גדול נופל עלי. אני מצפה שיקרה לי משהו נורא בגלל התנהגותי החוטאת כלפי האל היהודי ואני בטוחה שהוא ילמד אותי לקח. בכל שנות ילדותי למדתי שנענשים משמים ברגע שפונים לאלוהי הגויים. מעשי הם כפירה על פי החינוך שקיבלתי בבית, וידוע לי שכופרים, כפי שאני כופרת עכשיו, דינם למות מיתה משונה, להישרף באש הגיהינום ובזפת רותחת ולזה אני מצפה כעת. אני חוששת גם מנשמותיהם של אבי ואמי, שצופות בוודאי ממרומים במעשי הנוראים, ומתייסרות בשל כך מאד. אך יחד עם כל פחדי מהאל היהודי שלי, אני יודעת כי עבורי הדרך היחידה לשרוד היא להפוך לנוצריה מושלמת, כפי שמלמדים אותי בביתה של גברת קוזלובסקה. עלי לשכוח את הילדה היהודיה שהיתה עד כה, עלי לשכוח את שמי מאשה זונשיין, עלי לשכוח את ביתי, את משפחתי, את שפת אמי ואת מורשתי. אני חייבת למחוק מתודעתי במהירות הבזק את עברי. עכשיו קיימת רק מרישה קוזלובסקה.
בערבו של אותו יום בו בוצע הרצח באורשולין, כשהדיירים הגרמניים חוזרים מעיסוקיהם, מציגה אותי גברת קוזלובסקה בפניהם כבת קרוביה מבית עני, שתישאר אצלה זמן מה לעזור לה בעבודות הבית וברעיית האווזים שלה. בגלל מראי הארי, איני מעוררת שום חשד בעיני הגרמנים, אני אפילו די מוצאת חן בעיניהם ועם הזמן, כשרוחם טובה עליהם, הם הופכים אותי לילדת השעשועים שלהם. תוך ימים ספורים אני הופכת לנוצריה מושלמת, שאפילו משחקת עם חיילים גרמניים רוצחי בני עמה, ואולי גם רוצחי בני משפחתה. אחרי כל תפילה שאותה אני אומרת מול הצלוב, בקול רם ובכוונה עמוקה, כדי שגם דיירי הבית הגרמניים ישמעו ויתרשמו מאדיקותי, אני מחכה בחיל וברעדה לעונש מאלוהי היהודים.
הלילות קשים עבורי אף יותר מהימים. אינני ישנה כלל. אני פוחדת להירדם פן אצעק מתוך שינה או מתוך חלום בשפת אמי - ביידיש, אותה מבינים הגרמנים היטב בגלל הדמיון בין היידיש לגרמנית. אני עייפה עד מוות ויש לי סחרחורת כל הזמן. המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי לנמנם קצת, הוא באחו כשאני רועה את האווזים. התנומה הזאת בשדה שומרת עלי מפני התמוטטות. על פי החינוך שקיבלתי בבית אכילת בשר חזיר היא חטא נורא, ואני רוצה לנסות להימנע מחטא זה, כדי לכפר במשהו על כל חטאי האחרים. לכן, כל פעם שהאיכרה שמה לי אוכל המכיל חזיר, אני מתחמקת מאכילתו בתירוצים שונים ומשונים: הבטן כואבת לי מאכילת בשר, יש לי בחילה מבשר, אינני רעבה עכשיו ועוד מיני תירוצים. לאיכרה לא איכפת במיוחד שאינני אוכלת בשר, זה אפילו מוזיל את אחזקתי. רוב הזמן אני אוכלת אצל קוזלובסקה לחם, מעט ירקות, תפוחי אדמה וקצת דברי חלב. למרות שאני רק בת תשע, אני שומרת בדרך זו על זהותי היהודית ומקווה שלפחות במשהו אני מרצה את הורי ואת האל היהודי.
מרבית שעות היום אני מבלה באחו עם האווזים, חושבת הרבה על מה שעבר עלי וגם דואגת מאד, כי אינני יודעת מה לעשות כדי לשרוד הלאה. ברור לי שלא אוכל להישאר כאן זמן רב מבלי שזהותי האמיתית תתגלה על-ידי הדיירים הגרמניים, שבמחיצתם יוצא לי לבלות הרבה, אך גם אין לי לאן ללכת. כשמצוקתי גוברת עלי אני מחליטה שעלי לחזור ולחיות בין יהודים, אם עוד נותרו כאלה בסביבה הקרובה, ללא התחשבות בסכנת החיים הכרוכה בכך. הכי קשות עלי אותן שעות בהן הגרמנים נוגעים בי תוך כדי משחקיהם עמי. כל אחד מהם היה אולי בין רוצחי משפחתי והמחשבה הזו מעוררת בי חלחלה. בתנאים הנתונים אינני יכולה להרשות לעצמי להסתייג מהם ואני חייבת לגלות כלפיהם יחס של חיבה. הכישלון הקטן ביותר ביחסי אליהם, יכול לעלות לי בחיי.
אני מבקשת מקוזלובסקה לבדוק אם נותרו עוד יהודים כלשהם בסביבה ומסבירה לה שאני מאד מתגעגעת ליהודים, ורוצה לחיות בקרבם למרות הסכנה הכרוכה בכך. עם מפקד המשטרה הפולנית אין לי כל קשר, הוא בוודאי מתנכר לי מטעמי זהירות, אך מכיוון שאינני מבינה את התרחקותו, גם איני משתפת אותו בתוכניותי. בעצם נוח לי למדי לא להיות קשורה לאיש, ככה יש לי חופש פעולה מוחלט, בתוך מגבלות חיי החדשים.
פגישה אחרונה
באחד הימים מספר לי בנה של קוזלובסקה ששמע על קומץ יהודים שחי לא הרחק מאורשולין. זאת בשורה נפלאה בשבילי. המחשבה שאוכל שוב לחיות בין יהודים, לשמוע ולדבר בשפת אמי - ביידיש, ושלא אאלץ להמשיך להציג כל הזמן שאני נוצריה אדוקה, משמחת את לבי. אינני שואלת את עצמי אם יהודים אלה יהיו מוכנים בכלל לקבל אותי. אני רוצה להסתלק מכאן בכל מחיר וזאת נראית לי האפשרות היחידה. בכלל, כל מה שקשור ביהודים נראה לי כעת כה מושלם, שאני בטוחה לגמרי שלא ידחו אותי, אלא יקבלו אותי בשמחה. אני מבקשת מקוזלובסקה שתשלח אותי לחיות בין היהודים שבנה מצא ואני מבקשת אותה אם אפשר שהוא ילווה אותי לשם, כי אני פוחדת ללכת לבדי. עד היום אינני יודעת אם שמחה או הצטערה על לכתי, היא לא אמרה דבר. לזכותה ייאמר שהיא הרשתה לבנה לקחת את העגלה עם הסוס, ולהוביל אותי אל היהודים הנכספים שלי. המסע בעגלה, סיים את תקופת היותי מרישה קוזלובסקה, הנוצריה האדוקה. אינני זוכרת כמה זמן ארכה תקופה זו, אך היא היתה קשה לי, ועם זאת, משמעותית.
אני בתוך העגלה, מאושרת ביודעי שעוד מעט אפגש עם יהודים, אך מי הם אין לי כל מושג. ושוב החיים מזמנים לי הפתעה בלתי-רגילה. הבחור עוצר את העגלה בפאתי יער, ליד פונדק דרכים יהודי, אני נפרדת ממנו באמירת תודה גדולה והוא פונה במהירות חזרה לאורשולין. לא כדאי להימצא בקרבת יהודים בימים אלה, עוד עלולים לחשוד בו שהוא מסייע להם וזה יכול לעלות לו בחייו. אני צועדת בשביל המוביל לפונדק ונכנסת פנימה, ולמרבה הפלא רואה ליד השולחן את אסתר ואת בנה הצולע. אינני מאמינה למראה עיניי. לוקח לי זמן רב להבין שאינני הוזה או חולמת, אלא שזו מציאות. הייתי בטוחה שהיא כבר בין יהודי אורשולין המתים והנה היא כאן, חיה, ואף בנה חי. לשמחתי אין קץ. אנחנו מתחבקות, מתנשקות, בוכות משמחה וצער. למרות שההכרות בינינו קצרה יחסית, אני מרגישה אהבה רבה כלפי אשה זו, ורוצה מאד בקרבתה. בלהט הרגשות אני מבקשת אותה שתשאירני לתמיד על ידה ותשמש לי תחליף לאמא. אני מאד זקוקה לכך. תוך כדי שיחתנו, מסתבר לי שהפונדק הזה שייך לאמא שלה והוא משרת את כל אלה שעוברים בדרכי היער. למזלן של אסתר ואמה, הגרמנים עוד לא שמו את ידם על הפונדק. אמה של אסתר חולת סרטן ואסתר מסייעת לה עכשיו בכל עבודות הבית והפונדק. בקשתי להישאר כבת חסותה, נדחית על-ידי אסתר על הסף. היא אינה מוכנה להיענות לתחנוני בשום פנים ואופן. לטענתה, אין לי כל סיכוי לשרוד, אם אשאר אצלם יותר מלילה אחד. היא אומרת לי שלמרות שהיא אוהבת אותי מאד, והיתה מאמצת אותי ברצון כבתה, בעיקר עכשיו כשכל בנותיה נרצחו, לא תעשה זאת למעני. ניסיונותי הנואשים לשכנע אותה נופלים על אוזניים אטומות. היא אומרת לי בתוקף שזאת החלטתה הסופית, ושאפסיק לעבוד על מצפונה כי זה מכביד עליה. אני מאוכזבת מאד מהתנהגותה, אך מבינה שעלי לקבל את הדין. אסתר מבקשת ממני לחשוב אם אני מכירה משפחה פולנית כלשהי שתסכים להשאיר אותי אצלה עד יעבור זעם, ואם כן, היא מבקשת שאלך לשם לטובתי, כבר מחר. כשדמעות בעיניה, היא אומרת לי, שעוד אהיה אסירת תודה לה על שהיא דוחה אותי מפניה.
הנידונים למוות דואגים רק לחיי, כאילו הוטבע בי חותם-חיים מיוחד, שאין להם אותו. אני, שהייתי כה מאושרת להגיע חזרה אל יהודים כדי לחיות ביניהם, ומצאתי שם את אסתר שנקשרתי אליה, מקבלת את הדין. עלי לצאת שוב לבדידות, לנדודים, לבלתי-נודע.
את סיפור הישארותה בחיים של אסתר מהאקציה באורשולין אני מרגישה חובה מיוחדת לספר ובדרך זו להנציח את זכרה של אשה מופלאה זו. את הסיפור שמעתי ממנה באותו ערב בו הגעתי אליה ואל אמה. אחרי שהגרמנים גירשו את יהודי אורשולין מבתיהם, הם דחסו אותם לתוך מתבן גדול, ציוו עליהם לשכב שורות שורות על הרצפה וירו בהם. בתוך המהומה של דחיסת היהודים למתבן, הספיקה אסתר לדחוף את בנה הצולע לתוך ערימת קש, והיא ותינוקה שכבו עם יתר הנידונים על הרצפה כפי שנצטוו. צרורות רבים נורו על היהודים השכובים שם וכעבור זמן מה השתררה דומיה במקום. הרוצחים סיימו את מלאכתם. לאחר שווידאו כי כולם מתים, עזבו הרוצחים את המקום. אסתר המגואלת בדם תינוקה היתה בטוחה שהיא מתה, וכך גם חשבו הרוצחים. מה שהרגישה, נראה לה כתחושה שחשים אחרי המוות. ידיה ורגליה היו ברות תנועה, לבה פעם, אך היא לא העזה לזוז כי מתים אינם נעים. כשהעיזה לבסוף להרים את ראשה, גילתה שהיא היחידה מבין כל השכובים על הרצפה, שנותרה בחיים. דם התינוק שהיה בזרועותיה, ניתז עליה והציל אותה. היה לה ברור שהיא צריכה להסתלק משם בטרם יגיעו האיכרים לקבור את המתים, כפי שציוו עליהם הגרמנים. היא נכנסה לערימת הקש בה הסתתר בנה, ויחד עמו חיכו שם לבוא הלילה, כשסביבם מוטלים המתים ובהם בעלה ושמונה מילדיה, שנקברו אחר כך בקבר אחים אי-שם באורשולין. עם בוא הלילה ברחו אסתר ובנה מהמתבן לבית אמה, בעלת הפונדק, הנמצא לא הרחק מאורשולין, ואני מצאתי אותה שם כעבור מספר שבועות. מה עלה בגורלה של אסתר לאחר פרידתנו אין לי מושג. אך את זכרה אני נוצרת בלבי כל חיי. היא היתה לי קרש הצלה בשעות קשות. למרות עונייה, חוסר השכלתה וחייה הפשוטים, היתה בעלת נפש אצילה ובעלת נשמה טובה ויש לה חלק משמעותי בהצלתי.
אחרי לילה טרוף-חלומות אני פוקחת את עיניי בפונדק, ורואה צרור קטן מונח לידי. השחר הפציע לא מזמן, אך אסתר ואמה כבר עוסקות בכל מיני מלאכות. אסתר שואלת אם אני יודעת כבר למי אני מתכוונת ללכת ולאן. אני יודעת על מקום אפשרי אחד, אך איני אומרת לה דבר כדי למשוך את הזמן, כדי להיות אתה עוד קצת. היא משרה עלי תחושת בטחון ואהבה שקשה לי מאד לוותר עליהם. כשהיא אומרת לי שיהיה עלי ללכת מכאן, גם אם אין לי שום מקום אחר כרגע בראש, אני מבינה שאין לי ברירה ולא נותר לי עודף זמן לפינוקים. אני מספרת לה שאחרי שהפכתי והפכתי במוחי, אני חושבת שמשפחת באכער שהכירה את משפחתי וגרה בכפר זלוצ'ה, עשויה לקבל אותי אליה או לדאוג לי למקלט כלשהו. שתי הנשים מזרזות אותי לעזוב את ביתן כי אין לדעת מה עלול לקרות בשעות הקרובות. הצרור שהוכן עבורי מכיל כמה פרוסות לחם והוא עטוף יפה במטפחת ומחובר למקל שאוכל לשאתו על כתפי. אסתר נותנת לי הוראות כיצד לנהוג ואיך להגיע לזלוצ'ה. היא אומרת לי לקרוא בכל מקום את ציוני הדרך וללכת לפיהם. בכל מקום שהחץ מראה לכיוון זלוצ'ה, לפנות לשם. היא גם אומרת לי לא לדבר עם אף אחד בדרך, ואם מישהו יתעקש לדעת מה שמי, או מי אני, אני ממשיכה להיות מרישה קוזלובסקה, ילדה פולניה שהולכת לבקר קרובים. אם אני רואה מרחוק רכב כלשהו, או סימן אחר המצביע על גרמנים, עלי להתחבא בשדות. כדאי לי גם להיזהר מפולנים כי הם בוגדניים. עלי להשתדל לא להיתקל בשום בן אדם בדרכי לזלוצ'ה. אני פוחדת מאד ללכת לבד בדרך לא מוכרת. גם הוראות הדרך שאסתר נתנה לי מפחידות אותי. מה יהיה אם אטעה בדרך או אתקל בבני אדם? האם אצליח לשכנע אותם שאינני יהודיה? גם האנשים שאליהם בחרתי ללכת, לא בהכרח יקבלו אותי, לא שאלתי את פיהם ואינני יודעת מה אעשה אם אתקל בסירוב, אך אין לי ברירה. אם ברצוני להישאר בחיים, אני חייבת לעשות את הנסיון הזה ואני יוצאת לדרך אחרי פרידה מכאיבה מאסתר ומאמה.

מרים רז-זונשיין

מרים רז - זונשיין - וינוגרד נולדה בשנת 1933 בכפר קטן, ורשצ'ין, שבמזרח פולין. את תקופת השואה עברה באזור בו נולדה, והיא שריד יחיד למשפחתה וליהודי ורשצ'ין. עם פרידתה מקוראיה, בתום מסעה - סיפורה המיוסר, מבקשת מרים לומר לנו דבר החשוב לה מאוד מאוד: "למדתי שבכל מקום, ויהיה זה המרושע ביותר, ישנו תמיד קומץ צדיקים המוכן לחרף את נפשו למען הזולת. איני שוכחת אף פעם צדיקים אלה שנקרו בדרכי לשרוד. הם היו לי התקווה והאור בחשכה". מאז עלייתה ארצה, בשנת 1946, חיה מרים רז בקיבוץ גן שמואל.

עוד על הספר

ציפורים בשחור לבן מרים רז-זונשיין

בית בכפר
חשרת עננים


יום שישי, הראשון בספטמבר 1939. חשרת עננים מכסה את השמים. ברקים, רעמים וגשם. פניהם של אבי ואמי אפורים אף יותר מהעננים. מלחמה! אומרים הורי ואני מבינה מתגובתם שמלחמה זה דבר מאד מאיים, אף שאיני יודעת מה זה בדיוק. אני כבר בת שש והייתי אמורה להתחיל הבוקר את יומי הראשון בבית-הספר, אבל אינני שם. כנראה שהכל בגלל המלחמה הזאת, שמאד מסקרנת ומפחידה אותי. הורי מוטרדים מאד ומנסים להבחין האם בין הרעמים נשמעים גם הדי קולם של התותחים. אני מבולבלת מאד: נגד פחד מרעמים אני יודעת להגיד תפילה, אך מה אומרים כנגד רעמי תותחים לא לימדו אותי. מה זה בעצם תותח? מה הוא עלול לעשות לנו? למה הורי מודאגים כל כך בגללו? האם גם הוא גורם לשריפות כמו הברקים והרעמים הבאים מהשמים, בכל עת שמתרחשת סערה? אבא ואמא טרודים מאד בבעיותיהם ואיני מעיזה לפנות אליהם בשאלותי ובפחדי. אחי הקטנים לא בדיוק מבינים מה מתרחש סביבם. הם ממשיכים במשחקיהם הרגילים ואני ממש מקנאה בהם. ההתכרבלות בסינורה של סבתא שוב אינה מרגיעה כמו תמיד. מרוב דאגה מן המלחמה גם הכנת השבת נעשית כלאחר יד. במקום האווירה החגיגית תמיד ששררה בביתנו לקראת קבלת שבת המלכה, יש היום אווירה של מתח, של עצב, עצבנות ואי-וודאות. ברדיו משמיעים שירי לכת פולניים, שירי גאווה על החיילים הגיבורים הנלחמים באויב הגרמני. השירים דווקא מוצאים חן בעיניי, ואני לומדת אותם מהר כי משמיעים אותם פעמים רבות במשך היום. אמא חוששת מאד שיגייסו את אבא למלחמה, על אף שאין לו כושר קרבי גבוה. דאגותיה של אמא מגבירות עוד יותר את פחדי מהמלחמה.
בערב, שולחן השבת מכוסה כתמיד במפה לבנה חגיגית, החלות הקלועות גם הן מכוסות במפית המיוחדת שלהן, פמוטי הכסף נוצצים כמו תמיד, אך הדלקת הנרות שונה לגמרי. סבתא ואמא מברכות על הנרות, אך הברכה מלווה בבכי תמרורים ונמשכת המון המון זמן. אני מאד נרגשת מהבכי של סבתא ואמא ומצטרפת אליהן בבכי קולני שאצור בתוכי שעות רבות. סבתא ואמא מתחננות בפני השוכן במרומים שלא יאונה לנו כל רע ושאבא לא יצטרך להתגייס לצבא ולהשתתף בקרבות.
עם תום הארוחה לא שרים זמירות כפי שהורגלנו ואני מאד מאוכזבת. המבוגרים מכונסים בתוך עצמם ואווירת הקדושה כאילו כוסתה בעננה כבדה. שירת הזמירות בלילות השבת אצלנו, היתה החלק היפה ביותר בעיניי בסעודה, גם משום שבו אני משתתפת פעילה, וגם כי נעים לי לשמוע את כל המשפחה שרה ביחד סביב השולחן הערוך. כשהייתי מתבוננת בבני משפחתי השרים את הזמירות, הם נראו לי אפופי זוהר מיוחד שלא מהעולם הזה, כאילו נישאים על כנפי השכינה. הערב, השכינה אינה שורה בביתנו, לאן נעלמה, אני שואלת את עצמי, מה קרה לה, האם המלחמה עשתה לה משהו רע?
בשבת זו אנחנו ספונים בבית ולא יוצאים לטייל כרגיל. מתנתקים מהעולם הגשמי, אך העולם הגשמי לא מתנתק מאתנו. רעמי התותחים נשמעים כל פעם חזק יותר, קרוב יותר, ואיש לא יודע מה צפוי לנו כשיגיעו אלינו. אירוע רודף אירוע, העולם שסביבי נראה לי כמו שרוי במערבולת. בני אדם רבים על מטלטליהם עוברים יומם ולילה את כפרנו בכיוון מזרח. מטוסים גרמניים מנמיכי טוס עוברים מעל הכפר ברעש מחריש אוזניים, ואמא מחביאה אותנו מתחת למיטות. יש שמועה שהמטוסים יורים על כל אדם שהם רואים ובעיקר על שיירות הפליטים שנעות בדרכים. הדברים מתרחשים במהירות כה גדולה עד שבסופו של דבר הגרמנים מביסים את פולין לפני שאבא מספיק להתייצב לצבא לפי התאריך שננקב בצו הגיוס שלו. אני בטוחה לגמרי שאת אבא לא מגייסים לצבא בגלל שאלוהים נענה לתפילותיה האינסופיות של אמא.
בינתיים, משתנים סדרי החיים. עם פרוץ המלחמה מקבלים האיכרים הפולניים נשק, איני יודעת מהיכן, והופכים למיליציה מקומית השומרת על האינטרסים של המשטר הפולני. פעולתה הראשונה של המיליציה היא החרמת חלק גדול מהרכוש היהודי למען המאמץ המלחמתי. הם נכנסים חמושים לביתנו ולוקחים כל דבר שנראה להם. כעבור זמן קצר המיליציה הפולנית נעלמת ומופיעה מיליציה חדשה. הפעם מקבלים האיכרים האוקראינים של הכפר נשק ממקור בלתי-ידוע, עונדים סרטים אדומים על שרווליהם, והופכים לנציגיו של הצבא הרוסי שבינתיים פלש אלינו. גם הם מחרימים רכוש יהודי כאוות נפשם, למען המאמץ המלחמתי של הצבא האדום. אני מבולבלת לגמרי, לא מבינה את המלחמה הזאת. האם הפירוש שלה הוא שכל פעם מופיע שליט חדש בכפר? גם מספר חיילים רוסיים מגיעים לכפר, והם דווקא ידידותיים מאד כלפי היהודים ומנסים לשכנע אותם, וביניהם גם את הורי, לעבור לרוסיה. לטענתם הגרמנים אמורים להגיע לאיזור שלנו בקרוב וכאשר יגיעו, יעשו צרות צרורות ליהודים. אמא מנסה לשכנע את אבא ואת סבתא לעזוב את פולין כל עוד אפשר, ולעבור באופן חופשי לרוסיה, אך שניהם מסרבים בתוקף. אבא אינו מוכן לעזוב את הנכסים שהושגו בעמל כה רב על-ידי שניהם במשך שנות חייהם המשותפות. סבתא, אמו של אבי, לא מוכנה לעבור לרוסיה כי היא זוכרת את הרוסים לרעה: במלחמת העולם הראשונה, הגרמנים אף פעם לא פגעו ביהודים אלא דווקא הגנו עליהם מפני הפורעים הרוסיים. אבי וסבתי, לא מוכנים לזוז מוורשצ'ין ולעבור למקום חדש וזר שצריך להתחיל בו הכל מבראשית. כעבור שבועות בודדים של שלטון המיליציה האוקראינית בחסות הצבא הרוסי, נעלמת גם היא, ושליטים חדשים מופיעים בכפר - הצבא הגרמני. לפי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ נסוגים הרוסים מזרחה, עד לנהר בוג, ואנחנו שמקום מושבנו נמצא ממערב לבוג, נותרים בחלק שבשליטת גרמניה.
שיירות שיירות של פליטים שנודדים מזרחה עם פרוץ המלחמה, זורמות עכשיו חזרה מערבה, אל פולין הכבושה על-ידי הגרמנים. אינני יודעת למה הם חוזרים ואם אלו אותם אנשים, אך הם נראים נורא. צורתם דוחה, הם מלוכלכים וסירחון נודף מהם. בגדיהם בלויים, עיניהם כבויות וחסרות מבע כאילו נעלמה מהם החיות, ויש ביניהם אנשים כה רזים, שממש פחד להביט בהם. חלק מהם סוחב את המטלטלים בחבילות ענקיות הקשורות לגב וחלק רתום לעגלות קטנות המכילות רכוש. כולם כפופים מאד, ואינני יודעת האם זה מכובד המשא שהם סוחבים, או בגלל הייאוש בו הם שרויים. הם נראים מורעבים ואמי מוציאה להם תה בסיר גדול וצנימים שאפתה מבעוד מועד, למקרה שגם אנו נצא לנדודים. היא מכבדת את כל מי שנקרה בדרכה ומוכן לקחת את מה שהיא מציעה לו. בעיני אמא עזרה לזולת היא אחת המצוות החשובות והיא לא תחמיץ שום הזדמנות בה אפשר למלא אחריה. בראותי את המסכנים חסרי הבית הנשרכים דרך הכפר, אני חושבת שאבא וסבתא צדקו כשהתעקשו לא לעזוב את הבית וללכת לפי עצת החיילים הרוסיים יחד אתם. הרי יכולנו להיות בני בלי בית ולהיראות בדיוק כמו כל הנוודים העוברים עכשיו דרך הכפר שלנו, וזה נראה נורא בעיניי.
זמן קצר אחרי פלישת הגרמנים, מתחיל בכפרנו סדר חדש. על קירות הבתים נתלים פלקטים מזוויעים המוקיעים את היהודים. היהודים מתוארים בהם כמפלצות מזוהמות המפיצות מחלות מדבקות. זכור לי במיוחד פלקט אחד בו מופיעה תמונה של יהודי מכוער מאד, בעל זקן ארוך, השורץ כינים ענקיות וכתובת מתנוססת עליו: "Żydy wszy tyfus plamisty" יהודים זה כינים, זה טיפוס הבהרות". גם לאבא שלי יש זקנקן, אך אף פעם לא ראיתי שכינים שורצות בו וגם אצל חבריו החסידים לא ראיתי שום דבר דומה למתואר בפלקט. אני שואלת את הורי מה פלקט זה אמור להביע, והם מסבירים לי שזאת השמצה מכוונת, על מנת להשניא את היהודים על האוכלוסייה הפולנית. הפולנים באזורנו אינם מצטיינים באהבת יתר ליהודים, והתעמולה הנאצית מגבירה את שנאתם אלינו ומעניקה לה יתר לגיטימציה. רבים מהם מוכנים לשתף פעולה עם הגרמנים, למרות שהגרמני הוא הכובש של אדמתם וגם אויב שלהם. אמנם אני רק ילדה בת שש, אך אני מבינה שאנחנו מוצגים כמשהו רע, כאנשים נחותים, מוקצים ושונים מיתר בני האדם. אני מחפשת את השונות האנושית שבי, שבהורי וביתר שכנינו היהודים, ואינני מצליחה למצוא אותה. אני בוחנת את עצמי במראה ומחפשת במה אני נבדלת מהילדות הפולניות, חברותי עד לא מזמן. איני מוצאת דבר. שערותי נשארו בהירות כפי שהיו עד כה, עיניי כחולות כפי שהיו, פני נראים כמו פניהם של הרבה ילדים פולניים. אני שואלת את אמא מה לא בסדר בי וביתר היהודים שחיים בכפר, אך אין לה תשובות בשבילי.
מדי יום מופיעות על קירות הבתים כרזות רבות האוסרות על הלא-יהודים לבוא אתנו במגע. אסור לפולנים לקנות מצרכים או כל דבר אחר אצל היהודים, אסור להתחבר אתם כי הם מפיצי מחלות, רמאים ונצלנים. כל פעם מגיעים צווים חדשים המחייבים את היהודים בקנסות כספיים, בעבודות כפייה ובהחרמות רכוש. מראשית כניסתם של הגרמנים אלינו, צריך היהודי כמעט מדי יום ביומו לפדות את חייו. על מנת להבדיל בין היהודים והאוכלוסייה האחרת, מצווים היהודים לענוד סרטים לבנים על השרוול עם הכתובת "Jude" הממוקמת במרכזו של מגן דויד בצבע כחול. הסרט הלבן דווקא די מוצא חן בעיניי, ואני מקנאה במבוגרים על כך שרק עליהם לענוד אותו וילדים כמוני אינם חייבים בכך. אמא דווקא מרוצה מזה מאד, היא אומרת שאני נראית כמו "שיקסה" - גויה, ובלי הסרט הגרמנים לא יבחינו ביהדותי.
עם בוא הגרמנים כל עולמנו משתנה. אבי נלקח לעבודות כפייה יחד עם קבוצת גברים יהודיים, אנשי הכפר. פעם ראשונה בחיי אני רואה את אבא, בחור הישיבה, התלמיד החכם, עם את חפירה ביד, כשהוא נדחף בכוח על-ידי חיילים גרמנים. היכן הכבוד ודרך הארץ שכולם רכשו לו עד כה? האם כל סדרי העולם השתנו לפתע? האם מעכשיו ישררו רק תוהו ופחד? אני לא מבינה את סדרי החיים החדשים האלה ואין לי את מי לשאול על כך. אמא וסבתא כה שקועות בתפילות ובתחינות לשובו של אבא הביתה חי, ואני פוחדת להפריע להן, כי אם יקרה לו משהו זה עוד יהיה חלילה בגללי. אני מרגישה שלשאלות המעסיקות אותי על ייחוס וכבוד, אין כנראה מקום עכשיו. משהו יסודי שחונכתי על פיו עד כה השתנה לגמרי עם בוא הגרמנים אלינו.
פנים אל פנים עם גרמני
באחד מערבי החורף של שנת 1940 נשמעות מהלומות חזקות על דלת ביתנו. הן מאד לא ידידותיות ואמא מציצה דרך חריר הדלת לראות במה מדובר. עוד בטרם הספיקה להבין מה קורה, נפרצת הדלת וגרמני צעיר למראה, יפה תואר, לבוש מדים ירוקים, מגפיים נוצצים וכובע עם סמל של גולגולת, מתפרץ לבית. הוא דורש לראות את אבא. אינני יודעת מדוע, אך המבוגרים חשבו כל הזמן שהגרמנים לא יפגעו בנשים ובילדים, ולכן אמא היא זאת שמופיעה תמיד ראשונה בפניהם לניהול משא ומתן, כדי לא לסכן את אבא. הגרמני הצעיר מתפרץ עליה בצעקות: הוא רוצה את אבא ולא אותה. כשאבא ניגש אליו הוא דורש ממנו להביא לו מייד שני קילוגרם תה וקילו אחד של גרגרי פלפל שחור. שני מצרכים אלה אי-אפשר להשיג בכפר שלנו באותה תקופה בעד שום הון. כשאבא מנסה להסביר לו שזאת משימה בלתי-אפשרית, לובשים פניו היפים של הגרמני ארשת אכזרית, הוא תופס את אבא בצווארון בגדו ומשליך אותו ארצה. אבא העדין, אברך המשי, שמעולם לא הרים קולו על איש, שתמיד נהג בדרכי נועם, שוכב מוכה ומושפל על רצפת ביתנו ושותק. אני פורצת בבכי נורא, רוקעת ברגליים וצורחת. הפחד שנתקפתי בו בראותי את מעשי הגרמני, הופך אותי להיסטרית. גופי מתחיל לרעוד כולו, כאילו אני מצויה בהתקפת תזזית. את שני אחי הקטנים, מחזיקה סבתא לידה ומנסה להסתיר מהם את המחזה המתרחש בתוך הבית. אמא שוב תופסת יוזמה ונכנסת לפעולה. איני יודעת מנין היא שואבת תעוזה וכוח. היא ניגשת לגרמני ואומרת לו שאצלנו בבית הוא לא ימצא את מבוקשו גם אם יתאכזר לכולנו. השפלת אבי גם לא תועיל לו כי היא לא תצמיח עלים של תה, וגם לא גרגרים של פלפל. מוטב שישלח את אבא לבתי הכפר כדי שינסה להשיג את התה והפלפל במקום להרביץ לו.
אמא אשה יפה מאד ומדברת בשקט, בהיגיון, ופני הגרמני מתרככים מעט. אינני יודעת מה השפיע עליו יותר, אופיה או יופיה. הוא שומע בקולה ומצווה על אבא לקום ולצאת לכפר לחפש את מבוקשו. אמא רצתה למלט את אבא מהבית והצליחה. היא ידעה שאין לו כל סיכוי למצוא בכפר את מה שהגרמני ביקש, אך העדיפה להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמה, מתוך ההנחה שבאשה הגרמני בוודאי לא יפגע. אני ממשיכה לצרוח. אין לי שליטה על הפחד. צעקותי מעצבנות את הגרמני והוא מצווה על אמא לסתום את פי. הוא אינו מבין למה אני כל כך רועדת, צורחת ובוכה, ושואל את אמא מה קרה לי, ואם אני מטורפת. אינני יודעת איך אמא העיזה, אך תשובתה הפתיעה את הגרמני. "תאר לעצמך היא אומרת לו, שאתה נמצא במקומה של בתי, ומישהו עושה לאביך את מה שאתה עשית לאבא שלה, האם לא היית מגיב כמוה?" הגרמני נראה קצת מבולבל ומופתע מתשובתה של אמי. הוא משתתק ומתיישב לחכות לאבא. אני מקבלת שלשול ומבקשת מאמא סיר מהר מהר כי יברח לי. אין לנו שירותים בבית אלא בחצר, ובלילה חורפי קר לא מוציאים ילדים החוצה לעשיית צרכים. אמא מושיבה אותי על הסיר לידה, וזה קרוב מאד למקום ישיבתו של הגרמני. אינני יודעת אם עשתה זאת במכוון או לא, אולי רצתה לגרום לו בדרך זו להסתלק. נוצרה סיטואציה מגוחכת. הגרמני יושב ומולו ילדה על סיר, והוא מחכה לתה ופלפל שאביה אמור להשיג. ריח צרכיי מתפשט בכל הבית, כי גם חלון לא פותחים בחורף בגלל הקור העז בחוץ, ובן גזע האדונים יושב בתוך הסירחון שילדה יהודיה מפיצה.
כעבור כשעה מאז לכתו של אבא, ניגשת אמא לגרמני ומציעה לו עסקה. "היות ולבעלי ייקח זמן רב להשיג את התה והפלפל שדרשת, כי עליו לעבור מבית לבית, סע בחזרה למקום שממנו באת, תשאיר לנו את כתובתך ומחר תקבל את מבוקשך, או סכום כסף השווה בערכו למחיר שמצרכים אלה עולים". אינני יודעת מה השפיע על הגרמי לקבל את הצעתה של אמא, אולי הכסף המובטח, ואולי הסירחון שפשט בכל הבית. הוא כתב את המסמך שאמא ביקשה ועזב את ביתנו. חלף זמן רב מאז לכתו של הגרמני, עד שאמא העזה לצאת לכפר לחפש את אבא. היא רצתה להיות בטוחה שהגרמני לא יתחרט וישוב אלינו. אבא ואמא שבו הביתה רק לקראת חצות. אני חיכיתי להם בכליון עיניים, צמודה לתנור החם. לא הסכמתי שסבתא תשכיב אותי לישון לפני שהורי ישובו. איני יודעת איך פתרו אמא ואבא את הבעיה, האם באמת מצאו תה ופלפל או שלמו כופר כספי. לי נותרה מזכרת משונה מפגישתי הראשונה פנים אל פנים עם גרמני. כל אימת שהייתי רואה גרמנים באים לכפר, הייתי מקבלת שלשול מרוב פחד.
אמי עטופה בדים
חנות הבדים שהיתה מקור פרנסתנו, סגורה במצוות הגרמנים מאז פלישתם לכפרנו. רוב הסחורה שהיתה בחנות נשדדה עוד לפני הפלישה הגרמנית, והם רק השלימו את מלאכת השוד. מקור פרנסה אחר אין לנו. הכסף שהיה שמור לעת צרה הולך ואוזל, והרעב מתחיל להציק לנו אט אט. אבי הוא ראש הקהילה ואינו פנוי לדאוג לכלכלת המשפחה. הוא עסוק אין סוף שעות בעסקי הכלל, ולכן כל עול פרנסתנו נופל על כתפיה של אמי. חלק מסחורת החנות שהורי הצליחו להחביא במרתף סודי הנמצא בביתנו, משמש לנו בינתיים כאמצעי להשגת מזון. אמא עוטפת את גופה הרזה בבדים ונודדת בכפרי הסביבה על מנת להחליף את הבדים במזון. הדבר אסור ובלתי-חוקי ואמא מסכנת את חייה במעשים אלה, כמעט מדי יום ביומו. על מנת שלא להיתפס, היא יוצאת מהבית עם רדת החשכה, הולכת לכפרים הסמוכים בדרכים עוקפות, צדדיות, וזה מפחיד אותי מאד. אני דואגת הכי הרבה כשהיא צריכה ללכת דרך בית-הקברות הנוצרי של הכפר. הוא מפחיד אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. בדמיוני אני רואה שלדים יוצאים מקבריהם, קלשונים בידיהם הגרומות והם מתנפלים עליה ודוקרים אותה בכל חלקי גופה. מהשלדים אני פוחדת אפילו יותר מאשר מהגרמנים, וכל יציאה שלה לסיבוב של החלפת בדים באוכל, מכניסה אותי לחרדה מחודשת. על פי רוב, אמא חוזרת מאוחר בלילה ואני תמיד מצפה לה ערה, למרות שיתר בני המשפחה הולכים לישון. חרדתי לאמא ממש חולנית, ואיש אינו מצליח לשחרר אותי ממנה, אפילו לא סבתא, אימו של אבי, שחיה אתנו ומגדלת אותי מיום היוולדי. אני הילדה הבכורה במשפחתנו ומרגישה אהבת אין קץ אל אמי. אמנם יש לי שני אחים צעירים, שאמא מאד אוהבת, אך תמיד נדמה לי שיחסה אלי מיוחד, ושאותי היא אוהבת יותר מכולם.
אמי יתומה מיום היוולדה, משום שסבתי נפטרה בעת הלידה. על אמא עברה ילדות קשה מאד אצל אם חורגת שלא התייחסה אליה כלל, ואצל משפחה אומנת שהתרוששה בגלל מחלת אם המשפחה, ולא יכלה להעניק לה תנאי חיים נאותים. כשהצליחה לבסוף להקים משפחה משלה, לא היה דבר יקר לה ממשפחה זו, בה היא גאה מאד וקנאית לה. אמא משתדלת להעניק לנו את כל מה שלא זכתה לו בילדותה. לה ולי יש מעין עולם קטן ומיוחד, אולי משום שאני בת. אני אפופת אהבה ופינוקים. אינני יודעת למה, אבל בתפילותיה היא מבקשת תמיד מהשוכן במרומים, שאם חלילה יקרה משהו למשפחה שלנו, שלפחות מאשה, בתה האהובה - כלומר אני, תשרוד. היא מקדישה לי המון תשומת לב, מקשטת אותי, מטפחת את צמותי, משתדלת להלבישני בבגדים הכי יפים ושמה מלח בנעליי כנגד עין הרע. היא מלמדת אותי כל מיני תפילות, ובמוצאי שבתות מקריאה לי סיפורים מספר גדול שקוראים לו "צאנה וראינה", המיועד במיוחד לנשים. כדי להרגיעני היא מלמדת אותי ברכות כנגד כל מיני דברים מפחידים ואני יודעת אפילו להגיד ברכה שמגינה עלי בפני הכלבים הענקיים של הפולנים, שלא פעם מתנפלים על ילדים. אמא מלמדת אותי גם המון מלאכות של נשים ואני מאד נהנית וגאה בכך שבגיל שש אני כבר יודעת לסרוג ולרקום. אמי אוהבת לשיר ושרה יפה מאד. כשהיא שרה יש לי תמיד תחושה שהיא מצמיחה כנפיים ומרחפת כמו ציפור. אני מרגישה שהיא רוצה לשתף אותי ברחיפה ולכן מלמדת אותי המון שירים ביידיש ובפולנית, חלקם שירי התקופה, וחלקם שירים מאד עצובים, שירי ילדותה המיותמת. קולה מצטלצל כקול פעמון קסמים ואהוב עלי מאד. השירים שהיא שרה לי נקלטים היטב במוחי ועמוק בלבי ורבים מהם זכורים לי עד היום.
תנאי המצוקה בה אנו שרויים עכשיו, דורשים השקעת מאמץ ומחשבה רבה כדי להאכיל את המשפחה. מצרכים רבים שהיו בשימוש יומיומי לפני המלחמה נעלמו כליל, ויש להמציא להם תחליפים מתקבלים על החיך ועל הדעת. החוש היצירתי של סבתא ואמא עובד ללא הפסקה והן ממציאות תחליפים רבים למוצרים שנעלמו ממקומותינו. למשל קפה - מצרך שאין להשיגו אפילו תמורת כסף - עושים עכשיו מבלוטים קלויים של עץ אלון. אחרי הקלייה טוחנים את הבלוטים במטחנת קפה ומתקבלת אבקה חומה שמאד דומה למראהו של קפה אמיתי. את טעמו של תחליף הקפה איני מכירה, כי ילדים לא שותים קפה, אך המבוגרים טוענים שהוא נסבל למדי. סוכר, שהפך להיות מצרך נדיר במקומותינו, מופק במטבח הביתי שלנו מסלק בהמות, והוא הרבה יותר טעים מהסכרין המשמש תחליף לסוכר. הפקת הסוכר מהסלק כרוכה בבישול ממושך המצריך הרבה חומר בעירה לכיריים וגם דבר זה מתחיל להיות נדיר למדי, אך איך אפשר לגדל ילדים ללא סוכר? מלח, מצרך שאי-אפשר להתקיים בלעדיו, אין להשיג, ואין לו תחליף דמוי סכרין. אינני יודעת מאין שאבה אמא את הידע אך היא מצליחה לייצר מלח. היא מביאה הביתה מין תערובת ירוקה, מגעילה וצמיגית, שמתבשלת שעות רבות, עד שהיא נעשית לבנה לגמרי וטעמה מלוח מאד. גם את מרכיביו של הלחם משנות סבתא ואמא כדי להגדיל את כמותו. לעיסת הבצק הן מוסיפות כמות גדולה של תפוחי אדמה מרוסקים עד דק, משום שהקמח מוקצב לכל משפחה בכמויות זעירות ולא מספיק להזנת כולנו ואילו תפוחי אדמה ניתן להשיג עדיין. אני מאד אוהבת להשתתף בכל העשייה של סבתא ואמא במטבח. אני לומדת משתיהן המון תחבולות קולינריות, ומוקסמת מכל מעשיהן. לחם מעורב עם תפוחי אדמה הוא ממש מאכל תאווה כאשר הוא טרי. יום יומיים לאחר אפייתו הוא נעשה קשה כאבן ואפשר לשבור את השיניים כשאוכלים אותו. הן משתדלות לאפות כמויות קטנות יחסית של לחם בכל מחזור אפייה, וגם אופות לעתים קרובות יותר מאשר קודם, כדי שהלחם יהיה אכיל. בימי האפייה, שמתחילה תמיד השכם בבוקר, אני מקבלת רשות לאפות לעצמי כיכר לחם קטנה ואוכלת אותה בעודה חמה. עבורי, יש לה טעם גן עדן.
ככל שהימים עוברים והמלחמה נמשכת, גובר הרעב וקשה מאד להתמודד אתו. חסרונם של מצרכים רבים שהיינו רגילים להם לפני המלחמה והיו בחזקת מותרות, אינו מציק כל כך, אך רעב לאוכל בסיסי כמו לחם ומזונות דומים קשה מאד לסבול. כשרעבים, כמעט אין כוח לחשוב על דבר כלשהו חוץ מאוכל. אפילו אני, שיודעת להפליג על כנפי הדמיון להמון מקומות ואירועים כדי לשכוח את קרקורי בטני, לא תמיד מצליחה לברוח מתחושת הרעב הנוראה. אחי יוסף מתנפח, צומחת לו בטן גדולה ואומרים שזה מתת תזונה. איני רוצה שגם לי תצמח מין בטן ענקית כמו שצמחה לאחי, ואני מוכנה לאכול עכשיו כל מיני דברים משונים שקודם לא הייתי מכניסה לפה בעד שום הון שבעולם. כשאני נזכרת שפעם אמא היתה מפצה אותי בכסף כדי שאוכל דברים החיוניים לגדילה, אני נתקפת בושה. היום אני מוכנה לאכול גם עשב כשהרעב מעביר אותי על דעתי. רק מי שהתנסה בחייו ברעב, יכול להבין את המושג "חרפת רעב" ואת כל מה שמסוגלים בני אדם לעשות למען פרוסת לחם קטנה. אני כבר מתחילה להבין היטב מתוך נסיון חיי, שמלחמה זה דבר גרוע ביותר, ובעיקר רע בה ליהודים.
על לימודים בבית-ספר, שכה השתוקקתי להם, אין בכלל מה לחלום. ילדה יהודיה לא מקבלים לשום בית-ספר בכפר, לא לפולני וגם לא לאוקראיני, שאמא ניסתה להכניס אותי אליו. אני מוכנה אפילו לנסות ללמוד ב"חדר", אך ילדות אין מלמדים שם. בלית ברירה מחפשים הורי פתרון אחר כדי להקנות לי דעת. מספר משפחות הנמצאות במצב דומה לנו, כלומר עם ילדים בגיל בית-הספר, מתאגדות ושוכרות עבורנו מורה פרטית בשם פלה. פלה היא אשה בעלת השכלה גבוהה, מהפליטים של ראשית המלחמה. היא נשארה עם בנה הקטן בכפרנו, והופכת להיות מורתנו. אין לה לאן לחזור כי ביתה נהרס בהפצצות הגרמניות, וגם אין לה שום אמצעי קיום. האפשרות להתפרנס מהוראה גואלת אותה ואת בנה מחרפת רעב, ואותנו, שהננו בגיל הלמידה, גואלת משעמום וחוסר מעש. יום יום, במשך ארבע שעות, הופך ביתנו לכיתת לימוד לילדות וילדים יהודים, תושבי הכפר בני גילי. אנחנו לומדים קרוא וכתוב ביידיש ובפולנית, וגם לומדים חשבון. לפי דברי המורה אחרי שנת לימודים אחת אנחנו ברמה של ילדים שסיימו ארבע כיתות בית-ספר רגיל. אינני יודעת אם צדקה או לאו, אך פולנית ויידיש אני קוראת וכותבת ללא שגיאות עד היום.
הקציצות שנטרפו
באחד מימות החורף של שנת 1942, משיגה אמא בדרך לא דרך כמות קטנה של בשר כשר. היתה זאת תקופה בה רעבנו ממש, אפילו ללחם, ובשר היה מצרך נדיר ביותר בביתנו. אמא מבקשת מסבתא שתכין הרבה קציצות ממעט הבשר שהשיגה, על מנת שלכולם תהיה אפשרות לטעום ממאכל התאווה. אנחנו, הילדים, נרגשים מן התכונה במטבח המזכירה לנו זמנים אחרים, טובים יותר. אמא, שכרגיל עסוקה בהשגת מצרכי מחיה, אינה נמצאת בבית, וסבתא, מלכת המטבח שלנו, שולטת בו ללא עוררין. ריחות נפלאים פושטים בבית, ולסקרנותנו אין קץ. איננו זוכרים ריחות כאלה מזה זמן רב. סבתא מנפחת את עיסת הקציצות בכל דרך אפשרית, הרבה לחם, בצל, פטרוזיליה, שום - וכמות העיסה הולכת וגדלה. עינינו נעוצות במעשיה של סבתא, וכשהיא מתחילה לגלגל את כדורי הבשר, אני מבקשת שתסכים גם לי להצטרף. סבתא אינה נענית להפצרותי, לא רוצה לקלקל אפילו כדור אחד. מחבת אחרי מחבת של כדורים ריחניים היא ממלאת בקדרת החרס המיועדת לכך, ולנו נוזל ריר מהפה. יש גם קצת תפוחי אדמה כתוספת, ומצב הרוח שלי, של אחי יוסף ושל אחי נתן, עליז מאד. יש לנו הרגשת חג. אנחנו מצפים בקוצר רוח לבואם של הורינו על מנת שנוכל להסב לשולחן. סבלנותנו פוקעת. סבתא מצליחה בקושי לעצור בעדנו מלחטוף את הקציצות המוכנות. היא לא מוותרת לנו הפעם. היא עומדת על כך שכל המשפחה תאכל ביחד וזה יקרה במהרה. כשאבא ואמא מגיעים סוף-סוף ואנחנו מתיישבים לאכול, מחווירים לפתע פניה של אמי. אף פעם קודם לכן לא ראיתי אותה כועסת כל כך על סבתא. היא שואלת אותה בזעם: "באיזו מחבת טיגנת את הקציצות?" סבתא כלל לא מבינה למה אמא שואלת שאלה מוזרה זו. אין לה ספק שהיא טגנה את הקציצות במחבת הנכונה, והיא עונה שמובן מאליו שטיגנה במחבת הבשרית, אך אמא מראה לה שהמחבת הבשרית תלויה במקומה הקבוע. סבתא תופסת את ראשה בידיה, לא ייתכן, היא לא יכלה לטעות, היא בטוחה שהשתמשה במחבת הנכונה! אמא בודקת בקפידה את המחבתות, וקובעת חד משמעית שהמחבת בה טוגנו הקציצות היא החלבית, ואסור לאכול אותן כי הן טריפה. סבתא מסתכלת עלינו במבט מלא רחמים. נסיונותיה לשכנע את אמא שהמחבת החלבית לא היתה בשימוש זה חצי שנה, ולכן מותר לאכול את הקציצות, עולים בתוהו. היא מבקשת מאמא לא לאכזב את הילדים ולהרשות לנו לפחות, לאכול את הקציצות. בקשותיה אינן מזיזות את אמא מדעתה, והיא אוסרת עלינו לאכול את הקציצות שנטרפו. לאכזבתנו אין גבול, כל כך ציפינו לארוחה זו. הבית עודו מלא בריחות הניחוח, אך עלינו להסתפק בתפוחי האדמה ובריח הקציצות שנמסרות לשכנינו הגויים, כי בזמנים של מחסור אין משליכים אוצר כזה לאשפה. מאז עברו כבר מעל לחמישים שנה, אבל את סיפור הקציצות ואת האכזבה על כך שנאסר עלינו לאכול אותן בשעה שהיינו כה רעבים, איני מסוגלת לשכוח. אמי האהובה, שהיתה מוכנה להקריב את כל-כולה למעננו, השאירה אותנו רעבים בגלל אמונתה הדתית העמוקה.
אישורי עבודה
על אף הרעב, הקנסות הכספיים המרוששים את כולם, הגזירות למיניהן המתחדשות כמעט מדי יום, המבוגרים וביניהם הורי, טוענים שהחיים נסבלים איכשהו, ואני בהחלט מסכימה אתם. גם בתנאי חיים אלה, שמהומת המלחמה הנחיתה עלינו, אני מוצאת לעצמי הרבה רגעי שמחה קטנים. אני משתדלת להעלים את שמחותי מהמבוגרים, כי אני חוששת שיכעסו עלי אם יגלו שאני מרחפת לי בעולמות דמיוניים וקסומים בעת הקשה הזאת. גם בשעת מלחמה הציפורים ממשיכות לשיר אצלנו כמו פעם ואני מזמרת לעצמי אתן. הפרחים ממשיכים לפרוח עם בוא האביב בדיוק כמו לפני המלחמה, ולי יש חולשה מיוחדת לפרחים מאז שהתחלתי להבחין בהם. אני כמעט יוצאת מעורי מרוב שמחה בראותי פרח. הכל מסביב מלא צבעים וריחות משכרים, העולם כל כך יפה, שאפילו בטני המקרקרת מרעב אינה מצליחה להשבית את תחושת ההתפעמות שאוחזת בי. אני משתתפת בכל נשמתי בשמחה וביופי שהאביב מביא אתו.
אני קשובה מאד לנעשה סביבי ומשתדלת למצוא את החיובי בכל דבר אפשרי. אני חושבת שלמרות הטלטלה הגדולה שהמלחמה מביאה עלינו, החיים עדיין יפים. אני ממשיכה לגור בביתנו עם בני משפחתי האהובים, איש מבני הכפר לא גורש, איש לא נרצח, ואני מודה לאלוהים על כך בדרכי שלי, באמצעות תפילות שאני ממציאה. בשפה האידית רווחת אצלנו האמרה: "מיר וועלן איברלעבן די דייטשן", כלומר - אנחנו נשרוד את הגרמנים, ואני מקווה שכך אכן יהיה.
מראשית שנת 1942 מגיעות אלינו שמועות עקשניות, על גירוש יהודים ממקום מחייתם הקבוע וריכוזם בתוך ערים ברבעים סגורים, מוקפי חומה וגדרות, הנקראים גטאות. יש גם שמועות על רצח המוני, הכולל נשים וילדים, אך איש אינו מוכן להאמין בכך. לא ייתכן שירצחו כך סתם, בדם קר, אנשים חפים מפשע ובעיקר לא נשים וילדים. פחד גדול מתחיל לקנן בלבי, אך אני שומרת אותו בתוכי. אני מנסה להרגיע את עצמי בכל מיני סיפורי גבורה דמיוניים, ואני גם משכנעת את עצמי שאם המבוגרים אינם נוקטים שום אמצעי זהירות, כנראה שהמצב אינו נורא כל כך. אצלנו עדיין שורר שקט. אמנם אבא בתפקידו כראש הקהילה, מקבל מבול של הוראות מהגרמנים, ובעיקר דרישה להגיש רשימות מדויקות של כל האוכלוסייה היהודית שהוא עומד בראשה, אך כולם מייחסים זאת לסדר הקפדני הגרמני ולא לדברים מעוררי חשד או סכנה. כמות ההיטלים הכספיים שיהודי כפרנו נדרשים לשלם הולכת וגדלה משבוע לשבוע. להיטלים האלה קוראים קונטרבוציה, ולמרות שכולם כבר מרוששים לגמרי, תמיד מצליחים לגרד עוד משהו בתחתית, כדי לפדות את החיים. הגרמנים מודעים כנראה לתכונה זאת של היהודים ומנצלים אותה עד כלות. היות והכפר שלנו נמצא באזור נידח מאד, תושביו היהודיים עושים כל מיני "תרגילי הרגעה מחשבתיים" לגבי העתיד. רבים מביעים תקווה שאולי הגירוש וכל הנלווה אליו יפסחו עלינו בגלל המצאנו במקום שכוח-אל. כל מיני ברי דעת חושבים שלגרמנים לא כדאי להשקיע מאמצים כדי להתעסק בגירוש קומץ יהודים קטן כמו שלנו. איש אינו מעלה בדעתו שמתקיים רצח שיטתי מתוכנן בקפידה. רובנו מנסים לחשוב שקרוב לוודאי לנו לא יקרה דבר.
על אף האופטימיות היחסית, ההורים מכינים אותנו בכל זאת לאפשרות של בריחה ליערות, למקרה שבו חלילה יתרחש גירוש פתע והגרמנים ירצו להעביר אותנו לגטו. מלבישים אותנו במספר חליפות בגדים ובלילות לא מרשים לנו להתפשט. לפני השינה אנחנו חולצים נעליים בלבד ונכנסים למיטות בלבוש מלא. תמיד מישהו מהמבוגרים נשאר ער, יש כוננות לילה. אותנו, הילדים, כל נושא ההתלבשות היתרה, מצחיק למדי. אני, שהנני ילדה רזה מאד וקלת תנועה, נראית פתאום שמנה ומסורבלת ודי קשה לי להתרוצץ כשאני לבושה בכל כך הרבה בגדים.
לישון בבגדים זו חוויה מאד מסעירה עבורנו, בעיקר משום שפעם זה היה בלתי-אפשרי אצלנו: מי מאתנו יכול היה להעלות בדעתו שאפשר יהיה להיכנס למיטה הצחורה בכל הבגדים שהתרוצצנו בהם במשך היום? פתאום כל מיני דברים שקודם לכן היו אסורים בתכלית האיסור, מותרים. עם כל ההנאה שבדבר ותחושת ההרפתקנות, אני מרגישה היטב את המתח שבו שרויים הורי ומתח זה דבק בי במלוא עוצמתו.
בראשית מאי 1942, מופצת שמועה על-ידי הגרמנים שכל יהודי בגיל העבודה צריך לשאת עמו אישור עבודה, ה"ארבייטאוסווייס" ("Arbeitausweis"), המוכיח שהוא מועסק בעבודה מועילה. המשטר הגרמני לא יכול לסבול פרזיטים תחת שלטונו. יהודי שייתפס ללא תעודה כזו יהיה צפוי לגירוש, או אף לגרוע מזה - לעונש מוות. יהודי הכפר מתמלאים דאגה גדולה. הדלת בביתנו אינה נסגרת, כולם באים לשאול בעצתו של אבא ומבקשים ממנו לפעול במהירות. יש ליצור בדחיפות מקומות עבודה, אמיתיים או פיקטיביים, לכל האוכלוסיה היהודית המבוגרת. צריך להגיע למצב שאם תהיה ביקורת גרמנית, נוכל להציג רשימה מעודכנת של יהודים בעלי תעסוקה בוורשצ'ין, כדי להציל את חייהם. יש להשיג במהירות המרבית את התעודות המבוקשות. מועצת הקהילה מתכנסת בביתנו לישיבות רבות, אך איש מהם אינו חושד בגרמנים שהם טומנים פח מתוחכם ליהודי הכפר. כולם בטוחים שאם ישיגו את התעודות המבוקשות, חייהם ינצלו.
ביום שישי מגיע צו רשמי לאבא שעליו לדאוג לתעסוקתם של כל היהודים שבאחריותו, ולתעודות המעידות על כך. בקרוב תהיה ביקורת פתע גרמנית וכל "הפרזיטים האוכלים לחם חסד", כלומר אלה שלא תהיינה בידיהם תעודות עבודה, ייענשו בחומרה. על כתפי אבי מוטל נטל כבד מאד, חייה של קהילה שלמה נתונים בידיו. היות וההודעה הגרמנית מגיעה בסוף השבוע והם עלולים לבוא כבר ביום שני כדי לבדוק את התעודות, נוצרת בעיה סבוכה: ביום ראשון יש לגרמנים שבתון וכל משרדיהם סגורים. מחר שבת קודש שבה המשרדים אמנם פתוחים, אך לא מקובל אצלנו לחלל שבת, אלא במקרים של פיקוח נפש. מה עושים? כל יהודי הכפר חוששים שאם לא תושגנה התעודות המבוקשות במשך השבת, יקרה אסון. אבא מכנס ישיבה דחופה של מועצת הקהילה על מנת לטכס עצה ומצרף מספר יהודים הבקיאים במיוחד בדיני מצוות. ההחלטה היא לפנות לרב הקהילה שיפסוק אם השגת התעודות בשבת נחשבת לפיקוח נפש, ואם כן מה לעשות? אינני זוכרת כמה זמן ואיך התנהל דיונם של החכמים, אני רק זוכרת שהתכרבלתי במיטת הורי ופניתי לשוכן במרומים בתפילה אינסופית ובבקשה שיעזור לנו. אותו ליל שבת היה ליל שימורים אצלנו, והשבת שלאחריו היתה כה נוראה שלעולם לא אשכח אותה. היא נחרטה עמוק בלבי במשך כל חיי.
ציפורים בשחור לבן
שבת בבוקר. הורי משכימים קום, ממילא לא עצמו עין כל הלילה. אבא אינו לובש את הקפוטה החגיגית שלו כמו בכל השבתות שקדמו לזו, אלא לובש חליפה ועניבה של חילוניים. הוא גם אינו מכין את הטלית והתפילין כמו תמיד, אלא מתכונן לנסיעה. איני מבינה מה קורה, עד אז מעולם לא ראיתי את הורי מחללים את השבת. כנראה מתרחש משהו הנשגב מבינתי. בחוץ יום אביב מקסים, ריח פריחה, ציוץ ציפורים, שלוות כפר חמימה. נעים לקום בשבת כזו כדי ללכת להתפלל בבית-הכנסת או סתם לטייל בחוץ. אך הפעם, בניגוד לכל השבתות, מתאספים ליד ביתנו יהודים עטויי טליתות, ואינם הולכים לבית-הכנסת. אבי, הרב, ועוד שני נציגים, עולים על עגלה רתומה לשני סוסים, נפרדים מהקהל ויוצאים לדרכם. כל שאר היהודים מתחילים בתפילה חרישית המתגברת מדי רגע והופכת לזעקה קורעת לב. הנשים והילדים פורצים בבכי מר, כולם מתחננים בפני השוכן במרומים שהשליחים מחללי השבת, יצליחו במשימתם ויצילו בנסיעה זו את חיי כל הקהילה. המעמד מצמרר אותי. אני בטוחה שגם אם אלוהים גר הרחק מכאן, הוא וודאי שומע את זעקות הגברים בתפילתם, ואת קולות הילדים והנשים המתחננים בבכי על חייהם. כל ימי אני שומעת שאלוהים הוא רחום וחנון וקשה לי לתאר לעצמי שהוא לא יעזור לנו לאחר תפילה שבאה מעומק הלב ובכוונה כה רבה. העגלה זזה לכיוון העיר וולודבה וקהל הגברים, עוטי הטליתות, הנראה כלהקת ציפורי ענק לבנות עטורה בפסים שחורים, פונה לכיוון בית-הכנסת כדי להמשיך בתפילה. הנשים והילדים ניצבים כמסומרים למקומם, מבטם מופנה לשמים והם ממשיכים בתפילה חרישית האורכת בעיניי נצח. בסתר לבי אני מצפה לאות כלשהו מהשמים שנענו תפילותינו, אך שום אות כזה אינו מגיע.
המשלחת בראשותו של אבי עמלה קשות כל השבת. אנשיה מתרוצצים בין כל מיני פקידונים גרמניים המנצלים את אמונתם התמימה של היהודים שחייהם תלויים באישורי עבודה. התרוצצותם של אנשי המשלחת מתישה ומפרכת, הם מתחננים, משכנעים ומשחדים, ובסופו של היום מצליחים לשוב עם תעודות אישיות לכל יהודיי וורשצ'ין המאשרות כי כל חייבי העבודה אכן מועסקים בעבודה חיונית. אחרי השגת אישורי העבודה, יורדת שלווה יחסית על קהילתנו. כולם בטוחים שהם מוגנים כעת בפני גירוש לעבודות כפייה או אף מדברים גרועים מזה. יש להם תעודות אישור שהם מועסקים בעבודות חיוניות למשטר הגרמני, והדבר מבטיח להם את חייהם.
נדר של בת תשע
ביום רביעי, ה-14 למאי 1942, כשבועיים אחרי השגת התעודות הנכספות, אנו מתעוררים השכם בבוקר לקול רעש נורא של מנועי טנקים. איננו יודעים מה פשר הדבר. היות והתופעה חריגה ומעוררת חשד, כולנו מוקפצים מהמיטות, מתלבשים מהר ומצפים בתחושת חרדה לבאות. אמא מאכילה אותנו במעט המזון המצוי בבית ולפתע נפרצת הדלת. גרמנים ואוקראינים המשרתים בצבא הגרמני, מצווים על המבוגרים להתייצב מייד על יד כנסיית הכפר, על מנת לבדוק אם יש לכולם אישורי עבודה. איש אינו חושד שמאחורי ההתייצבות לבדיקת תעודות יש משהו מאיים. לכולם יש אישורים ואין סיבה לחשוש. אמא מכינה מהר את האוכל בסירים לארוחת הצהריים ומניחה אותם על הכיריים, כדי לבשל כאשר תשוב. אבא שהוא ראש הקהילה, עוזב את הבית מיידית, מבלי לחכות לאמא וסבתא, כי מחובתו להיות שם הראשון. לסבתא אין סבלנות לחכות לאמא והיא הולכת אחרי אבא כדי להיות בקרבת בנה היחיד והאהוב. לבה מנבא רעות. הילדים אינם חייבים להתייצב, איננו בגיל העבודה, אין לנו תעודות ואנו מורשים להישאר בבית. העובדה שהילדים רשאים להישאר בבית, נוסכת ביטחון בלב המבוגרים ששום דבר רע לא עומד לקרות.
אני נתקפת פחד גדול, יש לי תחושה שמשהו נורא עומד לקרות ואני מבקשת מאמא שלא תשאיר אותי לבד עם שני אחי הקטנים. איני רוצה שהיא תלך אל הגרמנים, אני פוחדת מהם. אני מציעה לה שארבעתנו נתחבא במרתף הסודי שלנו, שבו מוחבאים דברי הערך של המשפחה, וכשהגרמנים יגמרו את הביקורת ויעזבו את הכפר, נצא משם. אמא כמובן אינה מסכימה שאבא יהיה שם בלעדיה, רק עם סבתא, והיא מסבירה לי שכאשתו של ראש הקהילה אינה יכולה להיעדר מהביקורת. אני מחזיקה בה בכל כוחי, ציפורניי ננעצות בה ואני דבוקה אליה, כשהיא מנסה להתנתק ממני נשרט עור זרועותיה. אני ממאנת לעזוב אותה. אמא אוספת אותי אל חיקה, מרגיעה אותי בחיבוק גדול ובנשיקה ויוצאת מהבית. אינני מעלה כלל בדעתי שחיבוק זה ונשיקה זו הם האחרונים שקיבלתי ממנה בחיי.
הזמן חולף בעצלתיים. איני מבינה למה אמא לא חוזרת, היא הרי יודעת כמה אני מפוחדת. הוטלה עלי גם האחריות לשני אחי הקטנים וקשה לי מאד למצוא להם תעסוקה במשך זמן כה רב. סבלנותם פוקעת והם מתחילים להתפרע ואני אינני יכולה להמשיך ולשבת בתוך הבית. למרות פחדי הגדול, אני מחליטה לצאת אתם החוצה, אולי אמצא מישהו שיוכל להסביר לי מה קורה להורים שלנו ולמה אינם חוזרים הביתה. בחוץ שקט מפחיד. אנשי הכפר, הגויים, נעלמו לגמרי מהשטח, כאילו בלעה אותם האדמה. אני רואה קבוצת ילדים יהודים מפוחדים כמוני, שלא יודעים מה לעשות עם עצמם. גם הם אינם יודעים דבר על הוריהם וחוששים להם מאד. בהיגיון הילדותי שלנו, ובחושינו, המחודדים כנראה יותר מאלו של המבוגרים, אנו חשים בסכנה האורבת לנו, ומחליטים שכדאי להתחבא עד שההורים יחזרו. כולנו נכנסים בחשאי למתבן של אחד האיכרים ומתחפרים בתוך ערימות הקש הפזורות בו. מודאגים ומפוחדים אנו יושבים בשקט בתוך הקש, אף אחד אינו מעז להוציא הגה או בכי, שרויים בשיתוק מרוב חרדה ומחכים לבאות. אינני יודעת כמה זמן עבר מאז שהתחבאנו, אך פתאום נפרצת דלת המתבן ואשה יהודיה, אמא לתאומים בני ארבע שהתחבאו אתנו, נכנסת פנימה. בואה הפתאומי מעורר מהומה ויראה. דבריה נוראים. ייתכן שחלק מהילדים היה נשאר בחיים אלמלא באה. היא נראית כאדם שאיבד את שפיותו. שערותיה פרועות, סימני מכות טריות על פניה וידיה, עיניה בולטות בברק טירוף, כאילו עומדות לפרוץ מחוריהן. חזותה כה משונה ומפחידה עד שבקושי ניתן להכירה. היא זועקת בבכי קורע לב כשהיא מוצאת את ילדיה בינינו: "הולכים להרוג את כולנו, אינני רוצה להשאיר אתכם יתומים, בואו למות אתי ועם אבא". היא מושיטה ידיה לילדיה המבוהלים ומתחילה לצעוד אתם לכיוון בו מרוכזים כל יהודי הכפר. היא אינה נותנת דעתה על יתר הילדים במתבן שלא יודעים מה לעשות כעת, ועל האימה הנוראה שדבריה מעוררים, אטומה לגמרי לבכי ולזעקות השבר, צועדת כסהרורית כדי למות עם ילדיה, כאילו אינה רואה דבר. למרות האימה שדבריה מעוררים בנו, כולנו יוצאים מהמתבן והולכים בעקבותיה, כשהיא בראש עם התאומים. אם אמא אחת טוענת שצריך למות ביחד עם ההורים ואף הצליחה לבוא ולקחת את ילדיה, כנראה שכל האמהות חושבות כך, רק שהן לא הצליחו לבוא לקחת את ילדיהן. כולנו מבינים שאנחנו צריכים להתחבר עם משפחותינו כדי לא להישאר יתומים, ואנו צועדים למקום ריכוז היהודים כדי למות עם הורינו.
אני הבכירה במשפחתנו וכבר בת תשע, אחי יוסף בן שבע ואחי הקטן, נתן, רק בן ארבע. האחריות לשלומם מוטלת עלי ואני מושיטה יד לכל אחד מהם, בדיוק כפי שעשתה אמם של התאומים, וצועדת עמם למקום בו נמצאים הורינו. כאחות בוגרת אני מרגישה שעלי להובילם לשם ויהי מה, ואני אוחזת בהם בכל כוחי.
משמעות המוות לא נהירה לי לגמרי, אני יודעת שזה דבר מפחיד ועצוב, לפי תגובת המבוגרים אחרי מותו של מישהו, אך מעולם לא התנסיתי בחוויית המוות ולא ראיתי אף פעם אדם מת. לפתע, נתן הקטן מתמרד ומתחיל לצעוק ולבכות שאינו רוצה למות, הוא לא מוכן להמשיך ללכת אתנו. אנחנו נעצרים ואני לא יודעת מה לעשות. אולי הוא צודק, אך לא קיבלתי רשות מאמא לעזבו לבד, הוא הרי ילד קטן, רק בן ארבע! אני מחזיקה בו בחוזקה ובוכה אתו. יוסף בן השבע מאיץ בי, הוא לא רוצה לחכות יותר. כשהוא רואה שאינני מצליחה להסתדר עם הקטן, הוא לובש חזות של בוגר ואומר לי "אני לא נשאר אתכם, אני הולך למות עם אבא ואמא". הוא עוזב את ידי, מביט בי בעיניו הגדולות והעצובות, כמו יודע בלבו שלעולם לא נתראה עוד, והולך. איני מסוגלת להתמודד עם שניהם ואני משלימה בלית ברירה עם הליכתו של יוסף. עכשיו נותרנו רק נתן ואני, ומתוך תחושת אחריות כלפי אחי הקטן אני מנסה בכל כוחי להכריחו לבוא למות עם הורינו, כפי שיוסף עשה, אך הוא ממשיך ועומד בסירובו בכל תוקף. אני נאבקת אתו עד שכוחי אוזל ואז הוא בורח. נותרתי לבד. אני בוכה ומרגישה רגש אשם עמוק שלא הצלחתי להחזיק באחי הקטן ולהביאו להורי. איך אסביר את היעדרו לאמא?! מפוחדת ובודדה אני ממשיכה ללכת לכיוון בו נמצאת משפחתי וכל יהודי וורשצ'ין. לאורך כל הדרך, הראשית והיחידה של הכפר, עומדים משני הצדדים חיילים גרמנים ואוקראינים עם רובים מכודנים מופנים קדימה, כדי שאיש מקורבנותיהם לא יחמוק מהם. תוך כדי הליכתי בדרך, אני מתחננת בפניהם שיהרגו אותי עכשיו. אני מפחדת, אינני יכולה, וגם איני רוצה לראות את הורי נהרגים לנגד עיניי. אני רוצה למות כאן ועכשיו על אם הדרך. אף אחד מהחיילים לא נותן דעתו עלי, תחינותי נופלות על אוזניים אטומות. אינני מבינה למה אף אחד מהם לא יורה בי. אני מצהירה בקול רם שאני יהודיה והם הרי באו להרוג יהודים, אז למה אותי הם לא הורגים? אולי הם לא מאמינים לי בגלל מראי הארי, ואפשר שהם כל כך מרושעים ומתוך נקמנות הם רוצים שאראה במות הורי? אני ממשיכה להתקדם והפחד גואה בי ככל שאני מתקרבת למקום. אני קרובה מאד. רואים כבר את הצלב המתנשא גבוה מעל צריח הכנסייה, ועכשיו אני רואה כבר את הכנסייה ואת הצלבים של בית-הקברות הנוצרי. אני יודעת שהיהודים ובני משפחתי מכונסים מאחורי בית-קברות זה.
עוד מעט ואהיה יחד עם כולם. לפתע, אני מקבלת כעין שדר מאמא: "בתי האהובה אל תתקרבי הנה, כי כאן אורב לך המוות. תברחי מכאן מהר וחפשי לך מחסה. את חייבת להישאר בחיים. מישהו מאתנו מוכרח לשרוד כדי שיוכל לספר שהיינו קיימים. נצר ממשפחת זונשיין חייב להישאר בחיים!" המלה "נצר" משתלטת על כל ישותי, אני שומעת אותה ללא הפסק, ביידיש ובפולנית. היא כהלמות פטיש מתמשכת בראשי, היא הופכת למנטרה, לציווי חד משמעי מאמא שאין לערער עליו. מלת הקסם "נצר", נוסכת בי כוחות שכלל לא ידעתי על קיומם אצלי והיא דוחפת אותי למעשים שלא שיערתי שאעשה אותם אי-פעם. אני מרגישה שאני חייבת לציית לצו של אמי. אני חייבת לשרוד ויהי מה!
במקום להמשיך ללכת אל הורי מהם אני נמצאת בריחוק של מטרים בודדים, אני פונה לאחור ורצה לבית הקרוב ביותר בו גרים פולנים. כשאני פורצת בריצה אליהם, כל המשפחה מכונסת בתוך הבית. אני מתחננת בפניהם שיסתירו אותי מהר, אומרת להם שאני חייבת להישאר בחיים, שזאת מצוותה של אמי. הם מסתכלים עלי כעל מטורפת, כעל פגע שפלש פתאום לביתם. למרות שהם יודעים מה מתרחש בחוץ, הם מתייחסים אלי כאל יצור מוזר ומפחיד, שיש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. איני מבינה מה כל כך מפחיד בי, אני אותה ילדה שהייתי אתמול. רק לפני ימים ספורים שיחקתי עם בתם בקלאס ובתופסת, ועכשיו כאילו אינם מכירים אותי כלל. לחמלה כלפי ילדה יהודיה שרוצה בסך הכל לחיות, אין מקום בלבם. הם מגרשים אותי ואומרים לי בנימת לגלוג שבבית ממול, בית של יהודים, שוכב יהודי חולה בן שמונים, שלגרמנים חבל לבזבז עליו כדור, "אליו את יכולה ללכת, הוא בטוח יקבל אותך וישמח להיות אתך".
אני פוחדת לצאת מבית הפולנים, הרחוב מלא גרמנים והם יכולים לתפוס אותי. אני חוזרת ומתחננת בפני הפולנים שישאירו אותי אצלם רק עד הערב, רק עד שיחשיך. בקשתי החוזרת מעוררת בהם רוגז רב והם מגרשים אותי במכות. בלית ברירה, אני רצה במהירות כמוה לא ידעתי עד כה, לביתו של אותו יהודי זקן, ושם אני מוצאת ישיש בשם שמריה שהיה מבאי ביתנו בסעודות חג רבות. אני מתיישבת ליד מיטתו והוא באמת שמח לבואי ומקבל אותי במלים חמות. רועדת מפחד אני שואלת אותו מה יהיה, מה יעשו להורים שלי, האם באמת יהרגו אותם סתם ככה כפי שהאשה אמרה? אך אין בפיו תשובה.
הזמן זוחל, דממה משתקת סביב, כל רשרוש מפחיד. מזל שיש לידי אדם מבוגר, גם אם הוא חולה וחסר אונים. בתוך כל האימה שאני שרויה בה, יש בזה נחמה פורתא. לפתע נשמעים מקרוב מטחי ירי רבים. אני מבינה שאלה הן יריות ההורגות את יהודיי וורשצ'ין וביניהם גם את היקרים לי מכל, את בני משפחתי. כל התקפי הפחד שהיו לי עד כה, הם כאין וכאפס לעומת הפחד שתוקף אותי עכשיו. אני רוצה להיעלם, למות אתם, ואני רוצה גם לחיות, להתחבא, אך אינני יודעת איפה. הישיש מבין מה קורה, גם הוא חרד לחייו, אך בקושי יכול לזוז, ולכן ממשיך לשכב במיטתו. אני מתרוצצת בבית כאחוזת טירוף ומחפשת מחבוא. ברצפת המטבח אני מגלה מכסה, הדומה לדלתו של מרתף הסתרים בביתנו. אני יודעת שמכסה המרתף כבד מאד, אך אני חייבת לפתוח אותו ויהי מה. בכוחות שלא ידעתי כמותם אני מרימה את מכסה המרתף, יורדת לתוכו בסולם המוצב שם וסוגרת את עצמי מבפנים. המרתף חשוך, לח ומפחיד, בלתי-מוכר לי, ואני מרגישה בו אבודה. אך הפחד מהמוות גובר על כל הפחדים האחרים. אני לבד, אין מי שיגיד לי מה לעשות, כל עולמי המוכר נעלם בבת אחת ומה עכשיו? למי פונים? מה יהיה הלאה? איך חיים מעכשיו, ללא משפחה, ללא בית, בלי כל מה שהיה עולמי עד לפני מספר שעות? איך חיים בלי כל העצות שהמבוגרים נתנו לי עד עכשיו, איך חיים בלי אמא ואבא?!
איני יודעת כמה זמן עובר מאז שירדתי למרתף, הכל מבולבל בראשי ואין סוף שאלות מתרוצצות בו. פתאום אני שומעת את הישיש זועק למעלה "שריפה! שריפה! הבית בוער! מאשה, ילדונת, צאי מהר מהמרתף לפני שתשרפי בו חיים". אני לא מבינה מה קורה: רק לפני זמן קצר מצאתי לי מחסה במרתף זה וחשבתי שיש לי מחבוא טוב לזמן מה, וכבר עלי לעזבו?! אני פוחדת לצאת ממנו וגם פוחדת להישאר בו. עלי להחליט במהירות מה לעשות. להישאר במרתף פירושו להישרף חיים, לצאת החוצה פירושו לחטוף כדור בראש מהגרמנים. מה עדיף עבורי, אנא אמא, שלחי לי רמז כלשהו, שלחי לי מסר מה לעשות וכיצד לנהוג.
לבטיי נגמרים מהר מאד. עשן השריפה שמתחיל לחדור למרתף מכריע את צעדיי הבאים. אני חייבת לצאת מפה לפני שאחנק. בכוחות אחרונים אני דוחפת בראשי את מכסה המרתף הכבד ונחלצת מן המקום. הלהבות אוחזות כבר בקירות הבית והעשן כבד מנשוא, אני מוצאת בקושי את דלת היציאה בתוך העשן והמחנק ופורצת החוצה במהירות מטורפת, חוצה את הרחוב ורצה כאחוזת אמוק לתוך השדות. אני רוצה להתרחק מהר ככל האפשר מאיזור מסוכן זה, איני רוצה להיתפס. אני מגיעה בריצה לאיזור של ביצות, מועדת וקמה, מועדת ושוב קמה, אוספת את שארית כוחותי ורצה הלאה, עוד ועוד. כל ישותי מרוכזת בריצה זו כדי להתרחק מהר ככל האפשר מהמקום המאיים על קיומי.
בכפר שכן גרים דודים של משפחתי ואני רצה לכיוון אותו כפר כדי לחפש מקלט אצלם. איכר פולני שנוסע בעגלתו ורואה אותי רצה בבהלה בשדות, קורא לי. אני ניגשת אליו מפוחדת, אולי גם הוא איש רע? הוא שואל לאן מועדות פני ולמה אני כאן לבד, ללא מבוגר. אני מספרת לו שהגרמנים רצחו את משפחתי ואני רוצה להגיע לדודים שלי בכפר השכן. הוא מסתכל עלי במבט של חמלה ומציע לי לשוב אתו לוורשצ'ין, כי את היהודים שבכפר השכן רצחו כבר ביום הקודם ואיש מהם לא נשאר חי. אני בהלם. איך זה שהוא יודע שרצחו אותם אתמול ואנחנו לא שמענו דבר על כך? האם שכנינו הפולנים ידעו על הרצח והסתירו מאתנו את הידיעה? לו היו מספרים לנו שרצחו אתמול יהודים בסביבתנו, היינו בורחים בלילה ליערות והורינו לא היו מתייצבים לביקורת הקטלנית שהביאה למותם. אני מתלבטת חסרת אונים: לחזור לוורשצ'ין פירושו אולי מוות, מקום אחר שאליו אני יכולה ללכת כבר אין לי, אין גם אף מבוגר שיתן לי עצה מה לעשות עם עצמי. כל ההחלטות מוטלות כעת רק על כתפיי בנות התשע. מה לעשות? להישאר לבד בלילה בשדה אני פוחדת, לכן אני מחליטה לחזור בזהירות לוורשצ'ין. למרות יחסו החביב של האיכר, אני מוותרת על עזרתו, חושיי אומרים לי שיש להיזהר גם מפולנים. ברור לי שבוורשצ'ין אורבת לי סכנה אך אני מרגישה שאני חייבת לחזור לשם. אני רוצה לחפש שרידים של בני משפחתי. אולי כפי שאני ברחתי, ברחו גם אחרים? אולי אמצא את אחי הקטן שחמק ממני?
לאט ובזהירות אני מתקרבת דרך השדות לכפר. השעה שעת בין ערביים, ניחוח משכר של פריחה אביבית נישא באוויר, שלווה פסטורלית מסביב, כאילו לא אירע כאן דבר היום, כאילו לא שחט השוחט. הטנקים עם הרוצחים עזבו כבר את הכפר, הם סיימו את משימתם והכל כביכול שב לקדמותו. במקום ללכת לביתי אני הולכת קודם כל לבור המוות, כדי לחפש שם אותות חיים. אני מתקרבת לאחורי הכנסייה ובית-הקברות הנוצרי, למקום בו רוכזו היהודים רק הבוקר, ובמקום אנשים חיים אני רואה תל חדש וענק המתנשא שם. קודם היתה זו באר חרבה ועכשיו הפך המקום לקבר אחים ענק. מסביב לקבר פזורות ערימות רבות של בגדים. הקורבנות הופשטו לפני שנרצחו, עונו והושפלו עד כלות. יש שם גם ערימה גדולה של תעודות, אלה הם אישורי העבודה שאמורים היו להבטיח ליהודים את חייהם. על התעודות כתוב שחור על גבי לבן שאין לפגוע בהם בגלל חיוניותם למשטר הגרמני, התברר שלכתוב שם לא היה כל ערך. התעודות מוחתמות בסמל הרייך השלישי וחתומות על-ידי המפקדים הגרמניים של משרד העבודה בחלם ובוולדבה, אך הכל הוא הטעייה מכוונת. מסתבר שהתרמית המתוחכמת של הגרמנים עבדה על היהודים התמימים כפי שהגרמנים חזו מראש, ומנעה בריחה והתנגדות. איני יודעת מדוע, אך הדבר הראשון שאני עושה שם הוא חיטוט בתוך ערימת התעודות. אני מחפשת את התעודות של בני משפחתי ומוצאת את זו של אבא ושל אמא, את תעודתה של סבתא אינני מצליחה למצוא. את התעודות שעליהן גם צילומים של שני הורי, אני מוציאה מהערימה ומצמידה לגופי. צחוק הגורל הוא שהדבר היחיד שנותר לי ממשפחתי, הן אותן תעודות אישור העבודה של הורי שהושלכו במקום בו נרצחו. התעודות עוברות איתי את כל שנות נדודי במלחמה ואחריה. הן משמשות עדות להונאה הגרמנית הנוראה, והן כל מה שנותר לי ממשפחתי, מביתי, ומחיי הקודמים.
כעת אני עוברת לערימות הבגדים ומחפשת בהן בגדים של בני משפחתי. אחרי חיטוט מייגע, איני מוצאת אף בגד של בני משפחתי, חוץ מכובעו של אחי יוסף. תקווה גדולה מתעוררת בלבי: אם בגדיהם אינם בין בגדי המתים, סימן שהם נשארו בחיים ואולי מחכים לי בבית. לפני שאני עוזבת את המקום, כשהתעודות צמודות לגופי וכובעו של אחי בידי, אני נודרת נדר ליד הקבר הענק, שאם אני, הנצר היחיד ששרד ממשפחתנו, אצליח להישאר בחיים בתום המלחמה הנוראה הזאת אעשה הכל על מנת להנציח את בני משפחתי ואת יהודי וורשצ'ין. לא אשאיר את הבור הזה עלום ולא נודע. אמי צוותה עלי בשדר שלה לשרוד כדי לספר שהיינו קיימים ואני מתכוונת לקיים את הציווי שלה ויהי מה.
אני רצה כל עוד נפשי בי לבית שלנו, עם תקווה גדולה בלב למצוא לפחות חלק מבני משפחתי חיים, מבלי לשער שלא מצאתי בגדים של אף אחד מהם רק מכיוון שהבגדים האיכותיים יותר נבזזו כבר על-ידי הכפריים לפני שהגעתי למקום. הדרך הביתה עוברת ליד בתים שרופים של אוקראינים, תושבי הכפר, ששיתפו פעולה ב1939- עם הצבא הרוסי כשפלש אלינו. אינני מקדישה כלל תשומת לב לכך שחלק גדול מכפר הולדתי שרוף. מעניין אותי רק מה קורה לי ומה מחכה לי בביתי. מאוחר יותר נודע לי שלגרמנים היה מידע מדויק על מעשיו של כל איש בוורשצ'ין, למרות היותו כפר נידח. כל הגברים האוקראינים שנחשבו כקומוניסטים נרצחו בעת הכחדת יהודי וורשצ'ין. הם הואשמו בשיתוף פעולה עם הצבא האדום, והגרמנים ידעו מראש מי מהם היה במיליציה וענד סרט אדום בעת הפלישה הרוסית. את נשיהם של משתפי הפעולה האוקראינים, את ילדיהם ואת בעלי החיים שלהם, לא השמידו הגרמנים. אגב, היום אין כל זכר לקיום האוקראינים בוורשצ'ין. כפי שנמחק זכר הקיום היהודי שם, כך גם נמחק זכר הקיום האוקראיני.
הביזה
אני מגיעה בריצה לביתנו ושומעת מבחוץ קולות של אנשים. לבי פועם בחוזקה, שכן אני בטוחה שאלה קולותיהם של בני משפחתי. אך זוהי אשליית שווא. הבית מלא אנשים שאינם בני משפחתי, הם פולנים תושבי הכפר. הכל הפוך ובקושי אפשר להכיר את המקום. הארונות מרוקנים, הבגדים נעלמו, כלי המיטה וכלי האוכל נעלמו, אפילו סירי הבישול עם מה שאמא הכינה בתוכם נעלמו. אין כמעט זכר לבית המסודר ממנו יצאתי רק לפני מספר שעות. שכנינו, ידידי משפחתי הפולנים, בוזזים מכל הבא ליד. הם בודקים כל חריץ, כל סדק בבית ומחפשים אוצרות חבויים שה"ז'ידים" הטמינו. בראותם אותי הם לא נבוכים ואינם חדלים ממעשיהם, גורלי וגורל משפחתי אינו מעניין אותם. הם מתנהגים בגסות, כאילו כל מה שהיה שייך לנו, מגיע להם והופך להיות שלהם. כאשר הם מבחינים שאני לבושה בכמה שכבות בגדים, הם מורידים ממני כל מה שאפשר. אני נשארת רק בשמלונת דקה אחת. כל עולמי מתמוטט. במי להאמין? האם כל האנשים רעים ולא רק הגרמנים? אם ידידי אבי בוזזים את ביתנו ואותי, סימן שגם מהם נשקפת לי סכנה, וגם מהם עלי להיזהר. לאן, למי, עלי לפנות עכשיו? עד כה הייתי רגילה להיות מודרכת על-ידי אמא ואבא או מבוגרים אחרים ועכשיו אין לי נפש חיה בעולם שתדריך אותי, ואני סך הכל ילדה בת תשע!
לפתע מופיע בתוך ביתנו מנהל הדואר של הכפר. אינני יודעת מאין צץ ולמה הגיע הנה. מעולם לא ראיתיו קודם לכן מבקר בביתנו. הוא קורא לי הצידה ומציע לי להתחבא במקום כלשהו, כיוון שהפולנים עלולים למסור אותי לגרמנים כדי לקבל תשלום תמורתי. הוא מספר לי שהבית עומד להפוך לבית-הדואר של הכפר, כיוון שבית-הדואר שהיה ממוקם בחלק האוקראיני של וורשצ'ין, עלה באש עם יתר הבתים. אני מבינה שהאיש דורש בטובתי ועלי לשמוע בקולו ולהסתתר, אך איני יודעת איפה. אני לא רוצה להיתפס ולהימסר לגרמנים אחרי שהצלחתי לברוח מהם. קשה לי להבין באיזה עולם אני חיה: ביתי שלי בו גדלתי, בו הרגשתי תמיד הכי בטוחה, הפך תוך יום למקום סכנה עבורי ואסור לי להישאר בו אם ברצוני להישאר בחיים. בכפר בו נולדה סבתי, בו גדל אבי ובו נולדתי אני, אורבת לי סכנה מאנשים שרק תמול שלשום נחשבו לידידינו. בחוץ כבר חשוך מאד. אני, שפחדתי מחושך גם בימים רגילים כשהיו לי עוד אבא ואמא, מפחדת ממנו כעת עוד יותר. אמנם לחושך יש גם יתרון במצבי הנוכחי, כי קל יותר להתחבא בו, אך הדבר אינו מפחית כלל מהאימה שאני חשה בחשכה. עכשיו הייתי רוצה להיעלם איכשהו, להיות רואה ובלתי-נראית כמו באגדות, אך היום התמוטטו לי כל האגדות. עלי להיות מעשית ולחפש מהר מחבוא אם ברצוני לשרוד.
הביזה הנמשכת בביתנו מעסיקה כל כך את "ידידי המשפחה" עד שהם שוכחים את דבר קיומי ואני מצליחה לחמוק מהבית בקלות יחסית. אני כבר בחוץ, אך מה עושים עכשיו? איפה מתחבאים? אינסטינקט ההישרדות מריץ אותי למפלט היחיד המוכר לי שנמצא בקרבת הבית. יש לנו מתבן בחצר ובו הרבה חציר וקש. אני חומקת פנימה, מטפסת על ערימות הקש ומתחפרת בתוכן בתקווה שכאן לא ימצאוני. כשמשתררת דממה בחוץ וכבר לילה, אני שומעת לפתע רחש בין ערמות הקש לא הרחק ממני, ודמי קופא בעורקי. המחשבה העוברת בראשי היא שאחרי שחיסלו את כל רכושנו יחסלו עכשיו גם אותי. כנראה שבכל זאת עקבו אחרי וכעת יתפסו אותי. אך אין גבול להפתעתי. אני מגלה ששתי שכנות שלנו, יהודיות, עם שני ילדיהן בני גילי, מחופרות בתוך הקש כמוני. בתוך האימה, הצער והבלבול שבו אני שרויה, זוהי קרן אור זעירה של נחמה. בבית לימדו אותי שיהודים הם אחים לכל דבר ובשעת צרה עוזרים זה לזה, ואני בתמימותי הילדותית מאמינה ששתי היהודיות תסכמנה לפרוש כנפיהן עלי, אם רק אבקש זאת מהן. אני פונה אליהן ומבקשת אותן שתצרפנה אותי אליהן באשר תלכנה, ומבטיחה להן שאהיה ילדה טובה, אתנהג יפה, ואעשה כל דבר שתדרושנה ממני. השתים מאד מתוחות ומפוחדות, ומבטיחות לי שתעשנה כל דבר שאבקש ובלבד שאשתוק עכשיו, כי כל רחש, כל השמעת קול, עלולים להסגירנו.
אני משתתקת ומתכרבלת בפינתי בתוך הקש, בוכה בשקט על האובדן הנורא שפקד אותי היום. אני מבכה את משפחתי, את ביתי, את חירותי, את כל עולמי שנגזל ממני באכזריות פתאומית כזאת. הדמעות זולגות ללא הפסק, המון שאלות לא פתורות עולות בראשי ומטרידות אותי מאד. האם מרגישים משהו אחרי המוות? ואם כן, מה מרגישים? מה חשים עכשיו בני משפחתי, האם נשמותיהם נמצאות פה איתי? האם הם רואים את מצוקתי הגדולה? האם אפגוש את אמא, אבא ואת יתר בני המשפחה כשאמות? אולי מוטב לי להיכנע ולמות עכשיו כדי להימצא יחד אתם? ואם אשרוד עכשיו, האם באמת אפגוש אותם כשתהיה תחיית המתים? הרי סבתא נהגה תמיד לספר לי שכשיבוא המשיח תתרחש תחיית כל המתים ואפשר יהיה לפגוש את כל האנשים האהובים עלינו שהלכו לעולמם. אני חושבת על חברותי בנות גילי, המתות, האם גם אפגש אתן כשתתרחש תחיית המתים? האם הן תהיינה עדיין ילדות כפי שהיו בשעת מותן היום? אני רואה אותן עכשיו כמלאכים קטנים עם כנפיים, מרחפות למעלה בשמים. אני מקנאה בהן. להן אין צרות ופחדים כפי שיש לי עכשיו. אמא השאירה לי צוואה ואני מחויבת לה, אך החיים הם כעת בשבילי משימה כמעט בלתי-אפשרית. פתאום צצה בראשי מחשבה שאם אשאר בחיים וארצה לספר פעם על יהודיי וורשצ'ין, אינני יודעת אפילו כמה יהודים חיו בכפר. עלי לספור כמה מהם נרצחו כאן היום, כמה קבורים בקבר הענק המתנשא שם כהר, ותוך כדי המהומה המתרחשת בראשי אני מתחילה לספור את יהודי וורשצ'ין. אני עוברת בדמיוני מבית לבית, על כל הנפשות שבו, וחוזרת על כך מספר פעמים כדי להיות בטוחה שאינני טועה. לבסוף, אני מגיעה למספר של 320 איש. כל כך הרבה אנשים קבורים בקבר אחד. אני נבהלת מהמחשבה שכל ההמונים האלה לוחצים ומועכים זה את זה. אני מתפללת בכוונה רבה לאלוהים בתקווה שבני משפחתי שוכבים למעלה, אינני רוצה שגופותיהם תמעכנה, אינני רוצה שהמוני המתים ילחצו עליהם כי אולי גם אחרי המוות זה כואב. איני מסוגלת להבין או לדמיין, שפתאום אמא, אבא, סבתי ואחי, הפכו למשהו שאינו יכול לחשוב ולהרגיש, כמו חפצים או כמו אבנים. גם איני יודעת אם אבן לא חשה בכלום. כל מחשבה נוספת על בני משפחתי המתים וכל הכרוך במוות זה, מגבירה את בכיי ואני בקושי מצליחה לעשות זאת בשקט. בא לי לזעוק זעקה נוראית שתגיע עד לב השמים, עד אלוהים. איפה הוא? למה הוא שותק? למה הוא לא מתעשת ומפסיק את כל הרשע המתחולל עכשיו נגד היהודים, עמו הנבחר, ילדיו שנבראו בצלמו. מרוב מחשבות המתרוצצות בראשי ומרוב בכי, שכחתי להגיד את תפילת שמע שעד כה אמרתי אותה תמיד עם סבתי, לפני השינה. לבסוף, נרדמתי מבלי להרגיש כלל.
שתי הנשים שהיו לידי בתוך הקש, חיכו כנראה לרגע בו תכריע אותי השינה, הן לקחו את בניהן ועזבו בחשאי מבלי שהצלחתי להרגיש בכך. היום ממרחק זמן, אני מבינה שהן לא רצו להעמיס על עצמן ילדה נוספת, מה גם שאינה בת משפחתם. גם ללא נוכחותי הסיכוי שלהן לשרוד בסביבה עוינת היה מזערי. אך אז כמובן, לא הייתי מסוגלת להבין את התנהגותן. התסכול וחוסר האונים שתקפוני כשהתעוררתי וגיליתי שנעזבתי, היו תהומיים. נשים יהודיות, שכנות טובות שלנו, לא קיימו את מה שהבטיחו לי. איפה נעלמה האחווה היהודית שכה בטחתי בקיומה? לא יכולתי לסלוח להן על האכזבה שנגרמה לי. הרגשתי נבגדת ומרומה. באותה שעה הגעתי למסקנה שכל האנשים כנראה רעים ושאסור להאמין לאף אחד, אפילו לא ליהודים.
מחירו של ראש יהודי
אני במתבן ושוכבת ערה כבר המון זמן. שוב אני לבד לגמרי. היהודיות ובניהן אינם. חושך, עצוב, ואין לי מושג מה יביא אתו הבוקר החדש. אני מחכה לו בחרדה. אט אט מתחיל להפציע השחר, קרני אור ראשונות מתחילות להסתנן דרך החרכים. אני מוקפת המון קש ובדידות. ככל שהמתבן מתבהר, גוברת החשכה בתוכי. מפוחדת, מלוכלכת ורעבה מאד, אחרי יממה בה לא בא דבר אל פי, שוב אני תוהה מה לעשות במצב בלתי-אפשרי זה? כמה זמן אחזיק מעמד ללא עזרתו של מישהו?
שעת בוקר מוקדמת, אני יכולה להבחין בכך לפי עוצמת האור החודרת דרך החרכים. מחוץ למתבן אני שומעת מהומה, אנשים מתרוצצים מסביב וצעקותיהם הולכות וגוברות. במהרה מסתבר לי שכל אלה שראו אותי אתמול בביתנו ולא נתנו דעתם לכך, מחפשים אותי כעת. אין לי ספק שעד מהרה ימצאוני ואני צריכה לחשוב מהר על קרש הצלה כלשהו. מצבי נראה ללא מוצא ואני מחליטה לפנות אל האיש היחיד שאולי יעזור לי, לפי נסיוני מאתמול, אל מנהל הדואר. אבל איך מגיעים אליו? איפה אמצא אותו עכשיו מבלי שיגלו אותי? אני יוצאת בזהירות לכיוון ביתי הנמצא בקרבת המתבן ומשמש עכשיו כבית-הדואר של הכפר, אך הכפריים אורבים לי. תוך שניות אני מוקפת באנשים שרק אתמול נמנו על ידידי משפחתי. הם רוצים למסור אותי עכשיו לגרמנים בכל מחיר. הם רודפים אחרי עם מוטות וקלשונים, כמו אחרי חיה פראית ומזיקה, ואני לא מצליחה להבין למה הם עושים לי את זה. מה יכולה להזיק להם ילדה קטנה בת תשע שנולדה ביניהם? ברור לי כמובן שאם יתפסוני הם יובילו אותי אל מותי. אני מנסה להתחמק מהם בכל דרך אפשרית, אך הם רבים וחזקים ממני. באיומי המוטות והקלשונים שבידיהם הם תופסים אותי כמו שתופסים מכשפות רעות באגדות.
תמורת כל ראש יהודי משלמים הגרמנים, מאה זלוטי ועשרה קילו סוכר וזה כנראה, מחיר מספיק גבוה המצדיק את מאמציהם של בני הכפר הפולנים לרדוף אותי עד חורמה ולהסגירני לגרמנים. את המרדף האכזרי שניהלו אחרי ואת חלחלת הקלשונים המוצמדים לגופי, לא אשכח לעולם וגם לא אסלח. היתה לי הרגשה שכל השנאה ליהודים שהוטבעה בעם הפולני מזה דורות, מתנקזת באותה רדיפה אכזרית אחרי ילדה בת תשע שלא עשתה כל רע, שפשעה היחיד הוא היותה יהודיה. כנראה שכל האמצעים שהם משתמשים נגדי, כשרים בעיניהם כדי לא להשאיר אף שריד יהודי בקרבם. לצידוק התנהגותם הם מקללים, מכים, מגדפים ומטילים דופי בי, בבני משפחתי ובכל העם הארור שלי. אני יהודיה מצורעת, יצור מאוס וחסר תועלת וזאת חוצפה מצדי להערים עליהם קשיים בנסיונותי להתחמק מידיהם. כשתופסים אותי נמצאים בידיהם כבר שני נערים יהודיים לא מוכרים לי. עכשיו יש להם ממש אוצר בידיים. שלושים קילו סוכר ושלוש מאות זלוטי תמורת חיי שלושתנו.
בוורשצ'ין אין תחנת ז'נדרמריה גרמנית ולא משטרה פולנית. על מנת לקבל את הפרס המיוחל תמורת תפיסתנו, צריך להביא אותנו לאורשולין, כפר המרוחק כשישה קילומטר מוורשצ'ין. שובינו הפקידו אותנו בידי שלושת הגברים החזקים ביותר מבני הכפר, ובעזרת אלות ענקיות המוחזקות בידיהם הם אמורים להביא אותנו לגרמנים, אל מותנו. מה צפוי לי מהגרמנים כבר ידוע לי מנסיון חיי הקצרים, ואני מנסה לברוח בעת שמוליכים אותנו בדרך לאורשולין. כל התחבולות שמוחי הילדותי ממציא כדי להתחמק מהם אינן עוזרות לי, אפילו לעשות את צרכיי בגפי אינם מרשים לי. כל נסיון בריחה שלי מלווה בקללות, בקריאות גנאי ובמכות מקל. שלושת הגברתנים בני כפר הולדתי, שומרים על קורבנותיהם בקנאות ובשבע עיניים ואין לאף אחד מאתנו שום סיכוי להתחמק מהם.
המרחק עד אורשולין נראה לי אינסופי, למרות שהוא שישה קילומטר בלבד. אני שואלת את עצמי האם זאת הפעם האחרונה שאני עוברת בדרך זו. הנוף סביבי כל כך מוכר לי, כל כך יפה בעת הזאת, ממש שובה לב. הכל ירוק, פרחי האביב כבר פורחים בשדות, זמזום החרקים המוצצים את צוף הפרחים, נשמע כנגינתם של כלי הקשה מעודנים בתוך השלווה הכפרית. העצים שהיו בשלכת כל החורף כבר מלבלבים וצבעם הירוק רענן כל כך ומרגיע.
אנחנו מגיעים לאורשולין ולבי פועם בעוצמה כזאת, עד שנדמה לי שיחרוג ממקומו החוצה. הייתי פה פעמים רבות עם אבי, ואף פעם לפני כן, מקום זה לא היה מפחיד. יש לי דווקא זכרונות נעימים ממנו. ביליתי כאן עם אבא אצל דודי, שהיה בעל מחלבה ומומחה לגבינות צהובות. היינו אוכלים ושותים דברי חלב מעולים ומביאים מלאי גדול הביתה. הכי אהבתי להשחיל את אצבעותי בתוך חורי הגבינה הצהובה, ולאכול אותה סביב החורים. עכשיו, מקום זה מעורר בי פלצות. אני בטוחה שמלאך המוות מחכה לי בו. אנחנו מגיעים אל מול מפקדת הז'נדרמריה. הגברתנים שהביאו אותנו לכאן עוצרים. הם איבדו כאן את כוח השררה שלהם, ונראים קטנים וכנועים כשהם עומדים ליד השליטים הגרמניים. כלפינו הם התנהגו באכזריות והיו גיבורים גדולים, אך כאן הם עומדים בצד, בשקט, ומחכים עד שמישהו מהגרמנים יתפנה כדי להעניק להם את הפרס תמורת שלושת היהודונים שהביאו.
השמש עשתה כבר כברת דרך והשעה שעת בוקר מאוחרת. הגרמנים עושים התעמלות בחוץ כשחצי גופם עירום. הם נראים נינוחים, שופעי בריאות ומחויכים, לכאורה אנשים רגילים מן הישוב. אני שואלת את עצמי אם אין להם לב אנושי כמו לכל בני האדם? האם הם מלאכי מוות מחופשים לבני אדם? האם פתאום יפסיקו את עיסוקיהם המענגים וילכו לרצוח סתם, בדם קר, שלושה ילדים, רק משום שנולדו יהודים? המחשבות מתרוצצות בראשי. אני חייבת לעשות מעשה כדי להציל את עצמי, חייבת לשרוד, להמשיך לחיות, וחושבת מהר איך. אני מרימה את עיניי ומתבוננת סביבי בתחושת חיה לכודה המנסה להשתחרר ממלכודת. בקצהו השני של המבנה אני מבחינה במפקד המשטרה הפולנית, מכר ותיק של אבי. בהבזק של שנייה, אינסטינקט החיים שלי, או שמא נשמתה של אמי, אומרים לי שאני חייבת לפנות אליו, הרי אין לי מה להפסיד עכשיו. אני מתנתקת במהירות הבזק מהחבורה, רצה מהר אל מפקד המשטרה הפולנית ומתחננת בפניו שיעשה משהו על מנת שלא יהרגוני. אני מספרת לו שנותרתי היחידה מכל משפחתנו, ואני גם מספרת לו על השדר שאמי שלחה לי ובו צוותה עלי לשרוד כדי לספר שהיינו קיימים. מפקד המשטרה מסתכל עלי בעיניים מלאות רחמים ומבטיח לי שינסה להצילני. הוא ניגש לבכיר הז'נדרמים הגרמניים, מחליף אתו כמה בדיחות ואחר כך מצביע על שלושת היהודונים, כלומר עלינו, ומציע לו לשחרר אותנו. הוא אומר לגרמני שחבל להתלכלך עכשיו בהרג של שלושה בלבד, שהרי לפי התוכנית הידועה לו, עד ספטמבר יחוסלו כל יהודי האיזור ואז ממילא גם אנחנו נחוסל. הגרמנים מקיימים התייעצות קצרה ביניהם ומקבלים את עצתו של מפקד המשטרה הפולנית. כנראה שאין להם חשק להפסיק את ההתעמלות המהנה ולהתעסק אתנו ברגע זה, והם אומרים למפקד המשטרה הפולנית שישחרר את שלושתנו. כל אותו זמן, שנראה לי כנצח, אני חשה פחד מוות, אין לי שליטה בגופי, הוא כמו מתפרק לאיברים בודדים מרוב רעדה. אני אומרת כל הזמן "שמע ישראל, שמע ישראל". הורי אמרו לי שמשפט זה נאמר על-ידי יהודים לפני מותם, ואני חשה שחיי עומדים להסתיים.
באותו רגע בו שמעו שני הבחורים שהובאו אתי שהגרמנים החליטו לשחררנו, הם נעלמים כהרף עין. אני נשארת לבדי מול הגרמנים, מבלי דעת מה לעשות עם עצמי. כל כוח התושייה שסייע בידי לשרוד עד כה, אובד לי פתאום. אמנם חיי ניתנו לי זמנית במתנה, אך כעת איני יודעת מה לעשות בהם. לאן לפנות וממי לבקש עזרה? מי יהיה מוכן לקחת אותי תחת חסותו? אני יודעת שאם אמשיך לעמוד שם מול הגרמנים, הם עלולים להתחרט ולהרגני, אך אין לי לאן ללכת מכאן. בכי מר פורץ מקרבי, אני רוצה את אמא! אני רוצה שהיא תגיד לי מה לעשות עכשיו, לאן ללכת ולמי לפנות. אני מרגישה אבודה ובודדה בעולם, אין לי יותר כוח להילחם על חיי. אני רוצה מישהו שיעזור לי, שיתן עצה. לפתע, כאילו נשלחה אלי על-ידי אמא, מופיעה יהודיה מאורשולין, שהיתה ידועה בכל האיזור בעונייה הגדול ובמספר ילדיה הרב, מושיטה לי ידה ואומרת: "הפסיקי לבכות ותירגעי. במקום שתשעה פיות מוצאים פת לחם, תימצא גם נגיסה לפה עשירי. בואי לביתי ותחיי אתנו". אשה זו, אסתר שמה, היתה לי כמלאך מושיע, כאילו נשלחה אלי על-ידי כוח עליון ששמר עלי לא רק בפעם הזאת, אלא גם מאוחר יותר.
כאשר אני נאספת על-ידי אסתר, יהודי אורשולין חיים עדיין בבתיהם, שום גזירות קשות עדיין לא נגזרו עליהם והאווירה נינוחה למדי. איני יודעת אם לפני בואי לשם, הם שמעו על מה שקרה ליהודים שחיו בסביבה. גם לאורשולין מגיעות שמועות על הרעות שפוקדות את יהודי פולין, אך נוח להתעלם מהן. הם משערים אמנם שזמנם אוזל, אך עד כה שקט אצלם. הם גם לא יכולים לעשות הרבה כנגד מה שעלול לקרות להם. לברוח אין לאן בסביבה עוינת זו. הפולנים משתפים פעולה עם הגרמנים, ומסגירים כל יהודי שנתפס בנסותו לחפש מקלט. למשפחות מטופלות בילדים קטנים קשה שבעתיים. להן כמעט אין סיכוי לברוח. וכיוון שרוב המשפחות באורשולין מטופלות בילדים קטנים, יושבים כולם מסוגרים בבתיהם ומחכים לבאות. אני יושבת בביתה של אסתר, מצונפת באחת הפינות ובוכה ללא הפסק. חסרון המשפחה והגעגועים גוברים מיום ליום, נדמה לי שלא אוכל לעמוד בכאב האובדן. המבוגרים מתייחסים לבכיי בהבנה ובסלחנות, הם אומרים שיש לתת לי להתרגל למצבי החדש. הילדים פחות סלחנים, הם אינם מבינים למה איני רוצה לשחק אתם, למה אני מתבודדת ובוכה כל הזמן, האם לא נאה לי להיות בחברתם? הם חושבים שאני ילדה מתנשאת ובכיינית ללא תקנה ופונים לי עורף.
אסתר והשוטר
מאז שהגעתי לאורשולין, אל משפחתה של אסתר, עוברים מספר שבועות שגרתיים ללא כל אירועים מיוחדים, ואני מתפללת בלבי שמצב זה יימשך עוד ועוד. אני רוצה לשבת בשקט בפינה שלי, לבכות בלי הפרעה, ושלא יגעו בי. אסתר, האשה שאספה אותי לביתה, מתייחסת בעדינות ובהבנה להתנהגותי, ואני אסירת תודה לה בשל כך.
לפתע, השכם באחד הבקרים, נשמע רעש של טנקים המקיפים את הכפר. הרעש דומה בדיוק לרעש שהיה לפני האקציה בוורשצ'ין, ולפי הסיפור שלי על שיטת ביצוע הרצח בוורשצ'ין, לכולם ברור שהגיע תורנו. אנחנו מתלבשים בדממה מתוחה, אך לא בורחים, כי אין לאן. רועדים מפחד מחכים כולנו לגזירת הגורל. האם גם פה יהיה רצח כמו שהיה בוורשצ'ין? מבקשי נפשנו לא משאירים לנו זמן רב לניחושים. אנחנו בקושי מספיקים להתלבש, כשלתוך הבית מתפרצים גרמנים ואוקראינים במדי הצבא הגרמני, ומתחילים לדחוף אותנו החוצה עם רובים מכודנים. אני מסרבת לצאת, לאוקראיני שמנסה לדחוף אותי, אני אומרת שידוע לי מה מצפה לי בחוץ ולכן לא אזוז מהבית. דבריי מעוררים בו זעם רב, הוא מכוון אלי את קנה הרובה שלו וצועק שירצח אותי בתוך הבית אם אני רוצה בכך. לפני שהוא מספיק ללחוץ על ההדק, אני עפה החוצה כמו טיל, בבהלה נוראה. בחוץ מהומה, אנשים בוכים, זועקים, מתרוצצים הלוך ושוב בטירוף, רדופים על-ידי הגרמנים ושותפיהם האוקראינים, הדוחפים אותם בכידוני הרובים. אני מתרוצצת בתוך המהומה מבלי לדעת לאן, ולפתע נתקלת באסתר. היא נמצאת בדיוק מול שער הכניסה למשטרה הפולנית. את תינוקה היא מחזיקה ביד אחת, ובידה השנייה מחזיקה את בנה הצולע, בן גילי. מפקד המשטרה שהציל אותי רק לפני מספר שבועות, עומד בפתח הבניין ומשקיף על הנעשה בחוץ. אינני יודעת מה עבר בראשה של אסתר באותה עת, אך בראותה אותי, בלי להתלבט רגע, היא מורידה את תינוקה על הארץ, עוזבת את יד בנה הנכה, אוחזת אותי בשתי ידיה ומעיפה אותי מעבר לגדר אל חצר המשטרה הפולנית, תוך שהיא צועקת אלי "דיר איז באשערט צו לעבן", שפירושו - את נועדת להישאר בחיים. אני לא תופסת מה קורה, הכל מתרחש במהירות הבזק. תוך שנייה נזרקתי במפתיע לעולם שונה לגמרי, אני מחוץ למהומת המוות. אמנם בין עולם זה לבין מרדף המוות שמתנהל נגד היהודים, מפרידה גדר בלבד, אך כאן יש לי תחושת ביטחון יחסית וגם שמץ של תקווה לשרוד.
אינני מבינה מדוע לא ניסתה אסתר להציל את אחד מילדיה מעבר לאותה גדר, למה דאגה רק לחיי, אך אין זה זמן לשאלות מסוג זה ואין את מי לשאול.
מפקד המשטרה אינו דוחה אותי ואינו מגרשני, אלא מושיט לי יד מרגיעה ומבקש אותי שאעמוד לידו בשקט. שנינו עומדים בפתח מבנה המשטרה ועוקבים אחר הנעשה מעבר לגדר. למזלי, איש אינו שם לב שאני עומדת שם ולא מלשין עלי. המרדף אחרי היהודים באורשולין והמהומה שהוא מעורר, מסתיימים כעבור זמן לא רב. פתאום משתררת סביבנו דממה, ואז נשמעים מטחי הירי המחסלים את היהודים. הכל מתנהל בדיוק כפי שהתנהל אצלנו בוורשצ'ין. כנראה שיש לגרמנים שיטת חיסול קבועה ומתוכננת מראש, שנועדה למקומות ישוב קטנים. הרצח מסתיים כנראה, כי כעבור זמן לא רב, אנחנו שומעים את רעש הטנקים העוזבים את המקום. משתררת דממה מעיקה, אולי המושג דממת מוות מתאים לה. האנשים שהעניקו לי בית אחרי רצח משפחתי אינם יותר בחיים. עולמי החדש נהרס עוד לפני שהספקתי להסתגל אליו. מה יהיה אתי עכשיו? מה יעשה בי עכשיו האדם שמחזיק את ידי, שהציל את חיי כבר פעם?
מפקד המשטרה מבחין במצוקה הקשה בה אני נתונה ומנסה להרגיע אותי. הוא מבטיח לי שישתדל לסדר לי מקום בו אוכל להיות לעת עתה, והוא בשום אופן לא ימסור אותי לגרמנים. כשידי אחוזה בתוך ידו בחוזקה, כמו בעוגן הצלה, הוא מביא אותי כעבור זמן לבית פולני העומד קרוב לבניין המשטרה, לגברת בשם קוזלובסקה. קוזלובסקה היא איכרה אלמנה ויש לה בבית רק ילד אחד בן שבע-עשרה. ילדה נוספת בבית יכולה להיות לה לתועלת ולשמש לה ככוח עזר בכל מיני עבודות. מפקד המשטרה מוסר אותי לידיה ואומר לה בנימה מעורבת של בקשה וציווי, "אם יקרה משהו לילדה הזאת שאני מפקיד בידייך, גם את וגם אני נמות. למדי אותה את התפילות שלנו, העניקי לה שם וזהות של בת משפחה שלך, ואלוהים יהיה בעזרך". הוא משחרר את ידי מידו ועוזב את המקום מבלי לומר לי דבר, אפילו לא שלום. איני מספיקה להבין מה בדיוק עומד לקרות אתי עכשיו והוא כבר נעלם. את האיש אציל הנפש הזה לא ראיתי יותר מעולם. את שמו ותולדותיו איני יודעת, אך אחרי המלחמה שמעתי שהוצא להורג על-ידי הגרמנים בגלל עברו הקומוניסטי. התנהגותו לימדה אותי שלא כל הפולנים מרושעים, שיש ביניהם אנשים טובים, גם אם בודדים בלבד, אך הם מצילים את כבוד ארצם ומאפשרים לי להמשיך להאמין בטוב שבאדם. הוא האיש שהציל את חיי פעמיים והיה עבורי קרן אור גדולה במציאות המרושעת של אז. כנראה שהסיפור על ל"ו הצדיקים אינו המצאה, אלא מעוגן במציאות החיים. עובדה שאנשים נתקלים בהם מדי פעם בשעות הקשות של חייהם, כפי שקרה לי, ואני בטוחה שמפקד המשטרה הפולנית היה בוודאי אחד מהם.
נוצריה בן-רגע
גברת קוזלובסקה נוהגת בדיוק כפי שמצווה עליה מפקד המשטרה. את שמי היהודי מהבית - מאשה, היא מחליפה בשם הפולני מרישה, ואף מעניקה לי שם משפחה חדש, את שם משפחתה. מאותו יום אני מרישה קוזלובסקה, בתה של הדודה מהכפר השכן, שנשלחה אליה על מנת לעזור בעבודות המשק הרבות. הגברת קוזלובסקה מסבירה לשכניה את נוכחותי בכך שבנה היחיד אינו מסוגל לעזור לה בכל עבודות הבית והמשק, בעיקר מאז שהחיילים הגרמנים מתגוררים בביתה.
קוזלובסקה מגייסת את בנה ללמד אותי להצטלב, וכן לשנן את התפילות הנוצריות שאומרים אחרי הקימה בבוקר ולפני השינה בערב. תוך זמן קצר מאד, פחות משעה, עלי לשנות את זהותי, דתי, מוצאי ושמי. אני מחויבת להתפלל את התפילות הנוצריות תוך כריעת ברך, שהיתה אסורה בתכלית האיסור בביתי הדתי. התפילה העיקרית שעלי לשנן בוקר וערב היא "אבינו שבשמים" - "Ojcze nasz" ואבינו זה, הוא גם אלוהים חדש עבורי. את התפילה הזו שיננתי כל כך הרבה פעמים עד שכנראה נחרטה בראשי לעד. אני זוכרת אותה עדיין מלה במלה ומסוגלת לאומרה גם מתוך שינה, למרות שחלף זמן כה רב. בביתה של קוזלובסקה מושכר חדר אחד לאנשי הז'נדרמריה הגרמנית והם מסתובבים בבית כבתוך שלהם. התחזותי לנוצריה חייבת להיות מושלמת במשך כל הזמן, על מנת שזהותי היהודית לא תתגלה חלילה לגרמנים הנמצאים בתוך הבית. עוזרות לי כמובן, צמותי הבהירות ועיני הכחולות, המהוות את סמל הגזע הארי. במראי אני נראית אמנם כגויה מושלמת, אך בתוך לבי אני יהודיה אדוקה הקשורה למורשתה בכל נימי נפשה.
צחוק הגורל הוא, שאני - בתו של אלתר זונשיין, תלמידו החכם של הרבי מלוברטוב, ובתה של הניה זונשיין, הצדקת הגדולה, שצמה כל שני וחמישי על מנת לכפר על עוונותינו, צריכה להתפלל לאלוהי הגויים שישמור עלי. בביתנו אסור היה להזכיר את שמו של ישו, כי זה נחשב לחטא נורא, ועכשיו עלי לבקש ממנו עזרה בקול רם, למן הרגע בו אני פוקחת את עיניי. פחד גדול נופל עלי. אני מצפה שיקרה לי משהו נורא בגלל התנהגותי החוטאת כלפי האל היהודי ואני בטוחה שהוא ילמד אותי לקח. בכל שנות ילדותי למדתי שנענשים משמים ברגע שפונים לאלוהי הגויים. מעשי הם כפירה על פי החינוך שקיבלתי בבית, וידוע לי שכופרים, כפי שאני כופרת עכשיו, דינם למות מיתה משונה, להישרף באש הגיהינום ובזפת רותחת ולזה אני מצפה כעת. אני חוששת גם מנשמותיהם של אבי ואמי, שצופות בוודאי ממרומים במעשי הנוראים, ומתייסרות בשל כך מאד. אך יחד עם כל פחדי מהאל היהודי שלי, אני יודעת כי עבורי הדרך היחידה לשרוד היא להפוך לנוצריה מושלמת, כפי שמלמדים אותי בביתה של גברת קוזלובסקה. עלי לשכוח את הילדה היהודיה שהיתה עד כה, עלי לשכוח את שמי מאשה זונשיין, עלי לשכוח את ביתי, את משפחתי, את שפת אמי ואת מורשתי. אני חייבת למחוק מתודעתי במהירות הבזק את עברי. עכשיו קיימת רק מרישה קוזלובסקה.
בערבו של אותו יום בו בוצע הרצח באורשולין, כשהדיירים הגרמניים חוזרים מעיסוקיהם, מציגה אותי גברת קוזלובסקה בפניהם כבת קרוביה מבית עני, שתישאר אצלה זמן מה לעזור לה בעבודות הבית וברעיית האווזים שלה. בגלל מראי הארי, איני מעוררת שום חשד בעיני הגרמנים, אני אפילו די מוצאת חן בעיניהם ועם הזמן, כשרוחם טובה עליהם, הם הופכים אותי לילדת השעשועים שלהם. תוך ימים ספורים אני הופכת לנוצריה מושלמת, שאפילו משחקת עם חיילים גרמניים רוצחי בני עמה, ואולי גם רוצחי בני משפחתה. אחרי כל תפילה שאותה אני אומרת מול הצלוב, בקול רם ובכוונה עמוקה, כדי שגם דיירי הבית הגרמניים ישמעו ויתרשמו מאדיקותי, אני מחכה בחיל וברעדה לעונש מאלוהי היהודים.
הלילות קשים עבורי אף יותר מהימים. אינני ישנה כלל. אני פוחדת להירדם פן אצעק מתוך שינה או מתוך חלום בשפת אמי - ביידיש, אותה מבינים הגרמנים היטב בגלל הדמיון בין היידיש לגרמנית. אני עייפה עד מוות ויש לי סחרחורת כל הזמן. המקום היחיד בו אני מרשה לעצמי לנמנם קצת, הוא באחו כשאני רועה את האווזים. התנומה הזאת בשדה שומרת עלי מפני התמוטטות. על פי החינוך שקיבלתי בבית אכילת בשר חזיר היא חטא נורא, ואני רוצה לנסות להימנע מחטא זה, כדי לכפר במשהו על כל חטאי האחרים. לכן, כל פעם שהאיכרה שמה לי אוכל המכיל חזיר, אני מתחמקת מאכילתו בתירוצים שונים ומשונים: הבטן כואבת לי מאכילת בשר, יש לי בחילה מבשר, אינני רעבה עכשיו ועוד מיני תירוצים. לאיכרה לא איכפת במיוחד שאינני אוכלת בשר, זה אפילו מוזיל את אחזקתי. רוב הזמן אני אוכלת אצל קוזלובסקה לחם, מעט ירקות, תפוחי אדמה וקצת דברי חלב. למרות שאני רק בת תשע, אני שומרת בדרך זו על זהותי היהודית ומקווה שלפחות במשהו אני מרצה את הורי ואת האל היהודי.
מרבית שעות היום אני מבלה באחו עם האווזים, חושבת הרבה על מה שעבר עלי וגם דואגת מאד, כי אינני יודעת מה לעשות כדי לשרוד הלאה. ברור לי שלא אוכל להישאר כאן זמן רב מבלי שזהותי האמיתית תתגלה על-ידי הדיירים הגרמניים, שבמחיצתם יוצא לי לבלות הרבה, אך גם אין לי לאן ללכת. כשמצוקתי גוברת עלי אני מחליטה שעלי לחזור ולחיות בין יהודים, אם עוד נותרו כאלה בסביבה הקרובה, ללא התחשבות בסכנת החיים הכרוכה בכך. הכי קשות עלי אותן שעות בהן הגרמנים נוגעים בי תוך כדי משחקיהם עמי. כל אחד מהם היה אולי בין רוצחי משפחתי והמחשבה הזו מעוררת בי חלחלה. בתנאים הנתונים אינני יכולה להרשות לעצמי להסתייג מהם ואני חייבת לגלות כלפיהם יחס של חיבה. הכישלון הקטן ביותר ביחסי אליהם, יכול לעלות לי בחיי.
אני מבקשת מקוזלובסקה לבדוק אם נותרו עוד יהודים כלשהם בסביבה ומסבירה לה שאני מאד מתגעגעת ליהודים, ורוצה לחיות בקרבם למרות הסכנה הכרוכה בכך. עם מפקד המשטרה הפולנית אין לי כל קשר, הוא בוודאי מתנכר לי מטעמי זהירות, אך מכיוון שאינני מבינה את התרחקותו, גם איני משתפת אותו בתוכניותי. בעצם נוח לי למדי לא להיות קשורה לאיש, ככה יש לי חופש פעולה מוחלט, בתוך מגבלות חיי החדשים.
פגישה אחרונה
באחד הימים מספר לי בנה של קוזלובסקה ששמע על קומץ יהודים שחי לא הרחק מאורשולין. זאת בשורה נפלאה בשבילי. המחשבה שאוכל שוב לחיות בין יהודים, לשמוע ולדבר בשפת אמי - ביידיש, ושלא אאלץ להמשיך להציג כל הזמן שאני נוצריה אדוקה, משמחת את לבי. אינני שואלת את עצמי אם יהודים אלה יהיו מוכנים בכלל לקבל אותי. אני רוצה להסתלק מכאן בכל מחיר וזאת נראית לי האפשרות היחידה. בכלל, כל מה שקשור ביהודים נראה לי כעת כה מושלם, שאני בטוחה לגמרי שלא ידחו אותי, אלא יקבלו אותי בשמחה. אני מבקשת מקוזלובסקה שתשלח אותי לחיות בין היהודים שבנה מצא ואני מבקשת אותה אם אפשר שהוא ילווה אותי לשם, כי אני פוחדת ללכת לבדי. עד היום אינני יודעת אם שמחה או הצטערה על לכתי, היא לא אמרה דבר. לזכותה ייאמר שהיא הרשתה לבנה לקחת את העגלה עם הסוס, ולהוביל אותי אל היהודים הנכספים שלי. המסע בעגלה, סיים את תקופת היותי מרישה קוזלובסקה, הנוצריה האדוקה. אינני זוכרת כמה זמן ארכה תקופה זו, אך היא היתה קשה לי, ועם זאת, משמעותית.
אני בתוך העגלה, מאושרת ביודעי שעוד מעט אפגש עם יהודים, אך מי הם אין לי כל מושג. ושוב החיים מזמנים לי הפתעה בלתי-רגילה. הבחור עוצר את העגלה בפאתי יער, ליד פונדק דרכים יהודי, אני נפרדת ממנו באמירת תודה גדולה והוא פונה במהירות חזרה לאורשולין. לא כדאי להימצא בקרבת יהודים בימים אלה, עוד עלולים לחשוד בו שהוא מסייע להם וזה יכול לעלות לו בחייו. אני צועדת בשביל המוביל לפונדק ונכנסת פנימה, ולמרבה הפלא רואה ליד השולחן את אסתר ואת בנה הצולע. אינני מאמינה למראה עיניי. לוקח לי זמן רב להבין שאינני הוזה או חולמת, אלא שזו מציאות. הייתי בטוחה שהיא כבר בין יהודי אורשולין המתים והנה היא כאן, חיה, ואף בנה חי. לשמחתי אין קץ. אנחנו מתחבקות, מתנשקות, בוכות משמחה וצער. למרות שההכרות בינינו קצרה יחסית, אני מרגישה אהבה רבה כלפי אשה זו, ורוצה מאד בקרבתה. בלהט הרגשות אני מבקשת אותה שתשאירני לתמיד על ידה ותשמש לי תחליף לאמא. אני מאד זקוקה לכך. תוך כדי שיחתנו, מסתבר לי שהפונדק הזה שייך לאמא שלה והוא משרת את כל אלה שעוברים בדרכי היער. למזלן של אסתר ואמה, הגרמנים עוד לא שמו את ידם על הפונדק. אמה של אסתר חולת סרטן ואסתר מסייעת לה עכשיו בכל עבודות הבית והפונדק. בקשתי להישאר כבת חסותה, נדחית על-ידי אסתר על הסף. היא אינה מוכנה להיענות לתחנוני בשום פנים ואופן. לטענתה, אין לי כל סיכוי לשרוד, אם אשאר אצלם יותר מלילה אחד. היא אומרת לי שלמרות שהיא אוהבת אותי מאד, והיתה מאמצת אותי ברצון כבתה, בעיקר עכשיו כשכל בנותיה נרצחו, לא תעשה זאת למעני. ניסיונותי הנואשים לשכנע אותה נופלים על אוזניים אטומות. היא אומרת לי בתוקף שזאת החלטתה הסופית, ושאפסיק לעבוד על מצפונה כי זה מכביד עליה. אני מאוכזבת מאד מהתנהגותה, אך מבינה שעלי לקבל את הדין. אסתר מבקשת ממני לחשוב אם אני מכירה משפחה פולנית כלשהי שתסכים להשאיר אותי אצלה עד יעבור זעם, ואם כן, היא מבקשת שאלך לשם לטובתי, כבר מחר. כשדמעות בעיניה, היא אומרת לי, שעוד אהיה אסירת תודה לה על שהיא דוחה אותי מפניה.
הנידונים למוות דואגים רק לחיי, כאילו הוטבע בי חותם-חיים מיוחד, שאין להם אותו. אני, שהייתי כה מאושרת להגיע חזרה אל יהודים כדי לחיות ביניהם, ומצאתי שם את אסתר שנקשרתי אליה, מקבלת את הדין. עלי לצאת שוב לבדידות, לנדודים, לבלתי-נודע.
את סיפור הישארותה בחיים של אסתר מהאקציה באורשולין אני מרגישה חובה מיוחדת לספר ובדרך זו להנציח את זכרה של אשה מופלאה זו. את הסיפור שמעתי ממנה באותו ערב בו הגעתי אליה ואל אמה. אחרי שהגרמנים גירשו את יהודי אורשולין מבתיהם, הם דחסו אותם לתוך מתבן גדול, ציוו עליהם לשכב שורות שורות על הרצפה וירו בהם. בתוך המהומה של דחיסת היהודים למתבן, הספיקה אסתר לדחוף את בנה הצולע לתוך ערימת קש, והיא ותינוקה שכבו עם יתר הנידונים על הרצפה כפי שנצטוו. צרורות רבים נורו על היהודים השכובים שם וכעבור זמן מה השתררה דומיה במקום. הרוצחים סיימו את מלאכתם. לאחר שווידאו כי כולם מתים, עזבו הרוצחים את המקום. אסתר המגואלת בדם תינוקה היתה בטוחה שהיא מתה, וכך גם חשבו הרוצחים. מה שהרגישה, נראה לה כתחושה שחשים אחרי המוות. ידיה ורגליה היו ברות תנועה, לבה פעם, אך היא לא העזה לזוז כי מתים אינם נעים. כשהעיזה לבסוף להרים את ראשה, גילתה שהיא היחידה מבין כל השכובים על הרצפה, שנותרה בחיים. דם התינוק שהיה בזרועותיה, ניתז עליה והציל אותה. היה לה ברור שהיא צריכה להסתלק משם בטרם יגיעו האיכרים לקבור את המתים, כפי שציוו עליהם הגרמנים. היא נכנסה לערימת הקש בה הסתתר בנה, ויחד עמו חיכו שם לבוא הלילה, כשסביבם מוטלים המתים ובהם בעלה ושמונה מילדיה, שנקברו אחר כך בקבר אחים אי-שם באורשולין. עם בוא הלילה ברחו אסתר ובנה מהמתבן לבית אמה, בעלת הפונדק, הנמצא לא הרחק מאורשולין, ואני מצאתי אותה שם כעבור מספר שבועות. מה עלה בגורלה של אסתר לאחר פרידתנו אין לי מושג. אך את זכרה אני נוצרת בלבי כל חיי. היא היתה לי קרש הצלה בשעות קשות. למרות עונייה, חוסר השכלתה וחייה הפשוטים, היתה בעלת נפש אצילה ובעלת נשמה טובה ויש לה חלק משמעותי בהצלתי.
אחרי לילה טרוף-חלומות אני פוקחת את עיניי בפונדק, ורואה צרור קטן מונח לידי. השחר הפציע לא מזמן, אך אסתר ואמה כבר עוסקות בכל מיני מלאכות. אסתר שואלת אם אני יודעת כבר למי אני מתכוונת ללכת ולאן. אני יודעת על מקום אפשרי אחד, אך איני אומרת לה דבר כדי למשוך את הזמן, כדי להיות אתה עוד קצת. היא משרה עלי תחושת בטחון ואהבה שקשה לי מאד לוותר עליהם. כשהיא אומרת לי שיהיה עלי ללכת מכאן, גם אם אין לי שום מקום אחר כרגע בראש, אני מבינה שאין לי ברירה ולא נותר לי עודף זמן לפינוקים. אני מספרת לה שאחרי שהפכתי והפכתי במוחי, אני חושבת שמשפחת באכער שהכירה את משפחתי וגרה בכפר זלוצ'ה, עשויה לקבל אותי אליה או לדאוג לי למקלט כלשהו. שתי הנשים מזרזות אותי לעזוב את ביתן כי אין לדעת מה עלול לקרות בשעות הקרובות. הצרור שהוכן עבורי מכיל כמה פרוסות לחם והוא עטוף יפה במטפחת ומחובר למקל שאוכל לשאתו על כתפי. אסתר נותנת לי הוראות כיצד לנהוג ואיך להגיע לזלוצ'ה. היא אומרת לי לקרוא בכל מקום את ציוני הדרך וללכת לפיהם. בכל מקום שהחץ מראה לכיוון זלוצ'ה, לפנות לשם. היא גם אומרת לי לא לדבר עם אף אחד בדרך, ואם מישהו יתעקש לדעת מה שמי, או מי אני, אני ממשיכה להיות מרישה קוזלובסקה, ילדה פולניה שהולכת לבקר קרובים. אם אני רואה מרחוק רכב כלשהו, או סימן אחר המצביע על גרמנים, עלי להתחבא בשדות. כדאי לי גם להיזהר מפולנים כי הם בוגדניים. עלי להשתדל לא להיתקל בשום בן אדם בדרכי לזלוצ'ה. אני פוחדת מאד ללכת לבד בדרך לא מוכרת. גם הוראות הדרך שאסתר נתנה לי מפחידות אותי. מה יהיה אם אטעה בדרך או אתקל בבני אדם? האם אצליח לשכנע אותם שאינני יהודיה? גם האנשים שאליהם בחרתי ללכת, לא בהכרח יקבלו אותי, לא שאלתי את פיהם ואינני יודעת מה אעשה אם אתקל בסירוב, אך אין לי ברירה. אם ברצוני להישאר בחיים, אני חייבת לעשות את הנסיון הזה ואני יוצאת לדרך אחרי פרידה מכאיבה מאסתר ומאמה.