לא הכול בר חלוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא הכול בר חלוף
מכר
מאות
עותקים
לא הכול בר חלוף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לא הכול בר חלוף

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 484 עמ' מודפסים

מדלן טיין

מדליין טיין גרה במונטריאול. "כלבי הזיכרון" הוא ספרה הרביעי, והראשון המתורגם לעברית.

תקציר

"באקראי נכנס אל בית התה העולם החדש. אישה צעירה שרה, וּוֵן, בעל החלומות, נבוך ומוקסם, האזין לה חמש שעות רצופות. אחר כך רצה לשוחח איתה, לשבח את היופי החמור של המוזיקה שלה, אבל באילו מילים? [...] שום דבר לא השתנה, העולם נשאר כשהיה, ובכל זאת, כשהלך הביתה חש ון כאילו נחצו חייו".
 
אהבתו של ון בעל החלומות למערבולת, הזמרת הנודדת, עומדת למבחן כאשר המשטר הסיני גוזר עליהם מאסר בשני קצוות הארץ; אהבתה של בִתם ג'ולי לכינור היא הדבר היחיד השומר עליה; ואילו דודנהּ דרור שורף את כל יצירותיו כדי לחמוק מעונש על בגידה ומגלה שאהבתו ליצירה חזקה ממנו.
 
מחירה הנפשי של מהפכת התרבות הסינית מתואר ברגישות יוצאת דופן בידי האמן של מדלן טיין. בספרה לא הכול בר חלוף היא שואלת מהו מקומן של האהבה והיצירה בימי מאבק אזרחי ומצליחה לעורר בקורא את ההרגשה המתוארת במילה הסינית Ku Le: מצב של אושר גדול מהול בצער עמוק.
 
"טיין כותבת כמו מנצחת שמסבירה כל כלי בתמורתה עד תום, ומנהיגה את נגניה בקשב עמוק" ניו יורקר

פרק ראשון

1
 
 
בשנה אחת ויחידה נטש אותנו אבי פעמיים. בפעם הראשונה כדי לשים קץ לנישואיו, ובפעם השנייה כששלח יד בנפשו. בשנה ההיא, 1989, טסה אימי להונג קונג וטמנה את אבי בבית עלמין סמוך לגבול הסיני. לאחר מכן, לא שקטה, מיהרה לשוב הביתה לוונקובר ששם נשארתי לבדי. הייתי אז בת עשר.
 
יש לאבי פנים יפות, לא מזדקנות, והוא איש טוב לב אבל מלנכולי. הוא מרכיב משקפיים ללא מסגרת, והעדשות כאילו מרחפות לפניו, מסַכים שאין דקים מהם. עיניו, חומות כהות, זהירות ומהוססות; הוא רק בן שלושים ותשע. שם אבי ג'יאנג קאי, והוא נולד בכפר קטן ליד צ'אנג־שה. אחר כך, כשנודע לי שאבי היה פסנתרן ידוע בסין, חשבתי על אצבעותיו כשהן מתופפות על שולחן המטבח, כשהן נוקשות על לוחות דלפקים ולאורך זרועותיה הרכות של אימי ועד קצות אצבעותיה, משגעות אותה ובי מעוררות התקפי צהלה. הוא נתן לי את שמי הסיני, ג'יאנג לי־לינג, ואת שמי האנגלי, מארי ג'יאנג. כשהוא מת עדיין הייתי ילדה קטנה, והזיכרונות המעטים שהיו לי, אמנם זעומים, אמנם לא מדויקים, היו כל מה שהיה לי ממנו. אף פעם לא ויתרתי עליהם.
 
בשנות העשרים לחיי, בשנים הקשות שלאחר שנפטרו הוריי, הקדשתי בלב שלם את חיי לחקר מספרים, השערות, לוגיקה והוכחה, הכלים שאנו המתמטיקאים לא זו בלבד שעלינו לפרשם, אלא פשוט לתאר בהם את העולם. בעשר השנים האחרונות אני פרופסורית באוניברסיטת סיימון פרייז'ר בקנדה. המספרים אפשרו לי לנוע בין הגדול שאין לשערו ובין הזעיר להפליא; לחיות מציאות שונה משל הוריי, הרחק מבעיותיהם ומחלומותיהם שלא היה להם גמול, ומאלה, כך חשבתי, שלי.
 
לפני כמה שנים, בשנת 2010, כשהלכתי בצ'יינטאון של ונקובר, עברתי ליד חנות של תקליטורי די־וי־די. אני זוכרת שירד אז גשם שוטף והמדרכות היו שוממות. שני רמקולים ענקיים מחוץ לחנות השמיעו מוזיקה קלסית. הכרתי את המוזיקה, הסונטה הרביעית לפסנתר וכינור של באך, ונמשכתי אליה כאילו אחז מישהו בידי ומשך אותי לשם. הקונטרפונקט, המאגד יחד מלחין, נגנים ואפילו דממה, המוזיקה עם גלי התוגה וההתלהבות המסתלסלים שלה, היו כל מה שזכרתי.
 
מסוחררת נשענתי על החלון.
 
ופתאום הייתי במכונית עם אבי. שמעתי את הגשם ניתז מעלה מן הצמיגים ואת אבי מפזם. כל כך חי היה, כל כך אהוב, שאי־המובנות של התאבדותו שוב העציבה אותי. אז כבר היה אבי מת עשרים שנה, וזיכרון ברור כל כך שלו עוד לא ידעתי. אני הייתי בת שלושים ואחת.
 
נכנסתי לחנות. הפסנתרן גלן גולד הופיע על מסך טלוויזיה; הוא ויהודי מנוחין ביצעו את הסונטה של באך שהכרתי. ישב שם גלן גולד רכון על הפסנתר, לבוש חליפה כהה, שומע תבניות שהן הרבה מעבר לטווח שרובנו מסוגלים לתפוס, והוא היה... כל כך מוכר לי, כמו שפה שלמה, עולם, ששכחתי.
 
 
 
בשנת 1989 נעשו החיים מערכת של שגרות נחוצות לאימי ולי: עבודה ובית ספר, טלוויזיה, אוכל, שינה. הסתלקותו הראשונה של אבי אירעה בזמן שהתחוללו בסין מאורעות רבי־חשיבות, מאורעות שאימי צפתה בהם בכפייתיות בסי־אן־אן. שאלתי אותה מי המוחים האלה, והיא אמרה שאלה סטודנטים ופשוטי עם. שאלתי אם אבי היה שם, והיא אמרה: "לא, זאת כיכר טיאנאנמן בבייג'ינג." ההפגנות, שהוציאו לרחובות יותר ממיליון אזרחים סינים, החלו באפריל, כשאבי עדיין חי איתנו, ונמשכו אחרי שנעלם בהונג קונג. אחר כך, ב-4 ביוני ובימים ובשבועות שלאחר הטבח הגדול, אימי בכתה. צפיתי בה לילה־לילה. אבא ערק מסין בשנת 1978, והכניסה אליה נאסרה עליו. אבל אי־ההבנה שלי התייחסה לדברים שראיתי: המראות המפחידים, הכאוטיים, של בני אדם וטנקים, ואימי מול המסך.
 
בקיץ ההוא, כמו בחלום, המשכתי בשיעורי הכתיבה התמה שלי במרכז התרבות הסמוך, מעתיקה במכחול ודיו שורה אחר שורה של שירה סינית. אבל רק מעטות מן המילים יכולתי לזהות — גדול, קטן, ילדה, ירח, שמיים (大, 小, 女, 月, 天). אבי דיבר מנדרינית ואימי קנטונית, אבל אני דיברתי ברהיטות רק אנגלית. בתחילה נראה לי פענוח הלשון הסינית משחק, הנאה, אבל אי־יכולתי להבין אותה החל לצער אותי. שוב ושוב כתבתי סימנים שלא יכולתי לקוראם, הגדלתי אותם עוד ועוד עד שעודף הדיו הרטיב את הנייר הדק וקרע אותו. לא היה לי אכפת. חדלתי ללכת לשם.
 
באוקטובר דפקו שני שוטרים על דלתנו. הם הודיעו לאימא שאבא איננו ושמשרד חוקר מקרי המוות של הונג קונג יטפל בתיק. הם אמרו שמותו של אבא היה התאבדות. ואז נעשה השקט (qù) עוד מישהו המתגורר בביתנו. הוא ישן בארון עם החולצות, המכנסיים והנעליים של אבי, הוא שמר על תווי בטהובן, פרוקופייב ושוסטקוביץ' שלו, על כובעיו, כורסתו וספלו המיוחד. השקט (闃) חדר לנשמותינו וסער כמו אוקיינוס בתוך אימי ובתוכי. בחורף ההוא הייתה ונקובר אפורה ורטובה אף יותר מהרגיל, כאילו הגשם הוא אפודה עבה שאיננו יכולים לפושטה. הייתי נרדמת בטוחה שבבוקר אבא יעיר אותי, כמו שנהג לעשות, כשקולו מושך ומוציא אותי מן השינה, עד שדמיוּן שווא זה העצים את האבדה והכאיב יותר ממה שאירע קודם.
 
השבועות הזדחלו להם, ושנת 1989 נעלמה בתוך שנת 1990. אימא ואני אכלנו את הארוחה כל ערב על הספה מפני שעל שולחן האוכל שלנו לא היה מקום פנוי. המסמכים הרשמיים של אבי — כל מיני תעודות, הצהרות מס — כבר סודרו, אבל נשארו כל מיני שיירים. כשבדקה אימי את הדירה בדיקה יסודית יותר, התגלו עוד ניירות, פרטיטורות, קומץ מכתבים שכתב אבל לא שלח ("דרור, אינני יודע אם המכתב הזה יגיע אליך, אבל...") ועוד ועוד מחברות. כשראיתי את הפריטים האלה הולכים ומתרבים, דימיתי לי שאימא מאמינה שאבא ישוב ויתגלה כפיסת נייר, או שהיא אולי מאמינה, כמו שהאמינו הקדמונים, שמילים הכתובות על נייר הן קמעות שיכולים איכשהו לשמור אותנו מכל רע.
 
רוב הערבים הייתה אימא יושבת ביניהם, עדיין בבגדי המשרד שלה.
 
השתדלתי לא להטריד אותה. ישבתי בחדר המגורים הסמוך ושמעתי מדי פעם את הפיכת הדפים, כמעט לא נשמעת.
 
את ה-qù של נשימתה.
 
גשם מתנפץ ומחליק על שמשות החלון.
 
אנחנו ריחפנו בזמן.
 
שוב ושוב עבר מרעיש האוטובוס החשמלי מספר 29.
 
ציירתי לי בדמיוני שיחות. ניסיתי לדמות לי את אבא שב ונולד בשאול, קונה לו יומן חדש, משתמש בכסף אחר ומחליק את העודף שקיבל אל כיס מעיל חדש, מעיל קל משקל עשוי נוצות ואולי גלימה של צמר גמלים, מעיל חזק דיו גם לגן עדן וגם לשאול.
 
בינתיים אימי, כדי להסיח את דעתה, ניסתה למצוא את בני משפחתו של אבי בכל מקום שהם נמצאים שם, כדי להודיע להם שבנם האובד או אחיהם או דודם אינו חי עוד בעולם הזה. היא החלה לחפש את אביו המאמץ של אבא, איש שחי בשעתו בשנגחאי ונודע כ"הפרופסור". הוא היה בן המשפחה היחיד שהזכיר אבא אי־פעם. חיפוש המידע היה איטי ומייגע; לא היו אז דואר אלקטרוני ומרשתת, ולכן היה קל לאימא לשלוח מכתב, אבל קשה לקבל תשובה של ממש. אבי עזב את סין לפני זמן רב, ואם "הפרופסור" עדיין חי, הוא בוודאי זקן מופלג.
 
בייג'ינג שראינו בטלוויזיה, עם חדרי מתים ומשפחות אבלות, עם טנקים המוצבים בצמתים, מסומרים ברובים, הייתה רחוקה מאוד מבייג'ינג שהכיר אבי. ואף על פי כן, אני חושבת לפעמים, לא שונה כל כך בסופו של דבר.
 
 
 
רק כעבור חודשים אחדים, במארס 1990, הראתה לי אימי את "ספר הרשומות". בערב ההוא ישבה אימא במקומה הרגיל ליד שולחן האוכל וקראה. המחברת שבידה הייתה ארוכה וצרה, בצורת דלת מיניאטורית. העמודים היו מחוברים ברפיפות בחוט כותנה בצבע אגוז.
 
זמן רב לאחר שעת השינה שלי השגיחה בי אימא פתאום.
 
"מה קרה לך?" היא שאלה, ואחר כך, נבוכה בגלל השאלה שלה, "סיימת להכין שיעורים? מה השעה?"
 
כבר סיימתי לפני המון זמן וצפיתי בסרט אימה בלי קול.
 
אני עדיין זוכרת: גבר נרצח זה עתה בדוקרן קרח. "כבר חצות," אמרתי, מוטרדת, מפני שהאיש היה רך כמו בצק.
 
אימי הושיטה את ידה, ואני ניגשתי אליה. הוא כרכה זרוע אחת סביב מותני ולחצה. "את רוצה לראות מה אני קוראת?"
 
נרכנתי אל המחברת ובהיתי במקבץ המילים. סימנים סיניים ירדו בעמוד כמו עקבות של בעל חיים בשלג.
 
"זה סיפור," אמרה אימא.
 
"הוֹ. איזה מין סיפור?"
 
"נראה לי שזה רומן. יש כאן הרפתקן ששמו דָה־וֵיי המפליג לאמריקה, וגיבורה ששמה ארבעה במאי העוברת ברגל את מדבר גובי..."
 
נעצתי את עיניי במילים, והן נשארו לא קריאות.
 
"היו זמנים שבהם העתיקו אנשים ספרים שלמים ביד," אמרה אימא. "הרוסים קראו לזה סָמִיזְדָאט, הסינים קראו לזה... טוב, נראה לי שלנו אין לזה שם. תראי כמה מלוכלכת המחברת הזאת, אפילו חתיכות עשב יש עליה. מי יודע כמה אנשים נשאו אותה ממקום למקום... היא קשישה עשרות שנים יותר ממך, לי־לינג."
 
חשבתי לי: ומה לא? שאלתי אם אבא העתיק את המחברת הזאת.
 
אימי השיבה לא בתנועת ראש. היא אמרה שכתב היד יפהפה, מעשה ידיו של כותב כתיבה תמה מעולה, ואילו הכתב של אבי היה ככה־ככה. "המחברת הזאת היא פרק אחד של משהו ארוך יותר. הנה כאן כתוב: מספר 17. לא כתוב מי המחבר, אבל, תראי, הנה כאן הכותרת, 'ספר הרשומות'."
 
היא הניחה מידה את המחברת. על שולחן האוכל נראו ניירותיו של אבי כמו קצף גלים המתנחשל קדימה, העומד להגיע לשיאו ולהתנפץ אל השטיח. כל הדואר שלנו היה כאן גם הוא. מאז ראש השנה החלה אימא לקבל מכתבים מבייג'ינג, איגרות תנחומים מנגנים בפילהרמונית המרכזית, שרק לאחרונה נודע להם על מותו של אבי. אימי קראה את המכתבים האלה כשמילון לידה, מפני שהמכתבים נכתבו בסינית מפושטת, שהיא לא למדה אותה. אימי, שהתחנכה בהונג קונג, למדה את הכתב הסיני המסורתי. אבל בסין הקומוניסטית, בשנות החמישים למאה העשרים, נחקק חוק על כתב חדש, פשוט יותר. אלפי מילים השתנו; למשל המילה "לכתוב" (xiě) השתנתה מ־寫 ל־写, ו"לדעת" (shí) השתנתה מ־識 ל־识. אפילו המילים "המפלגה הקומוניסטית" (gòng chǎn dǎng) השתנו מ־共產黨 ל־共产党. לפעמים ראתה אימא את צורתה הקודמת של המילה ולפעמים ניחשה את המשמעויות. היא אמרה שזה כמו לקרוא מכתב מן העתיד או לדבר עם מישהו שהפך אליה את גבו. זה נעשה מסובך יותר בגלל העובדה שעכשיו כבר קראה סינית רק לעיתים נדירות וביטאה את רוב מחשבותיה באנגלית. היא לא אהבה את הדיבור שלי בקנטונית מפני ש"המבטא שלך," כך אמרה, "מעוּות לגמרי."
 
"קר כאן בפנים," לחשתי. "בואי נלבש את הפיג'מות שלנו ונשכב לישון."
 
אימא נעצה את עיניה במחברת ולא הקשיבה כלל.
 
"אימא תהיה עייפה בבוקר," התעקשתי. "אימא תפסיק את השעון המעורר עשרים פעם."
 
היא חייכה אבל עיניה מאחורי משקפיה נדרכו אל משהו. "לכי לישון," היא אמרה. "אל תחכי לאימא."
 
נשקתי ללחייה הרכה. היא אמרה: "מה אמר מורה הזן לנרשמים החדשים?"
 
"מה?"
 
"הכול כלול."
 
אני צחקתי ונאנחתי ושוב צחקתי, אחר כך נרעדתי, חושבת על הקורבן בטלוויזיה, על עורו הבצקי. והיא, מחייכת, שילחה אותי בדחיפה תקיפה.
 
 
 
שוכבת במיטה הרהרתי בכמה עובדות.
 
ראשית, שבכיתה ה' שלי הייתי אדם שונה לגמרי. הייתי שם טובת מזג כל כך ומתאימה היטב, מצטיינת כל כך, עד שתהיתי אם המוח והנפש שלי מתפרדים.
 
שנית, שבארצות עניות יותר אנשים כמו אימא ואני לא היו בודדים כל כך. בטלוויזיה היו הארצות העניות מקומות צפופים כל כך, מעליות דחוסות שמנסות לעלות אל השמיים. אנשים ישנו שישה במיטה אחת, תריסר בחדר. שם יכולת תמיד להביע את מחשבותיך בקול, בטוח בכך שמישהו ישמע אותך גם אם לא ירצה. בעצם, הדרך להעניש מישהו אולי תהיה להרחיק אותו מחוג משפחתו וידידיו, לבודד אותו בארץ קרה ולערער אותו בערירות.
 
שלישית, וזאת לא הייתה עובדה אלא שאלה: למה היו חיינו כל כך לא חשובים לאבא?
 
נרדמתי כנראה כי התעוררתי פתאום וראיתי את אימא רכונה מעליי. אצבעותיה ניגבו את פניי. אף פעם לא בכיתי ביום, רק בלילה.
 
"אל תהיי כזאת, לי־לינג," היא אמרה. היא מלמלה הרבה דברים. היא אמרה: "אם את לכודה בחדר ואף אחד לא בא להציל אותך, מה את יכולה לעשות? את חייבת להלום בקירות ולשבור את החלונות. את חייבת לטפס החוצה ולהציל את עצמך. הרי ברור, לי־לינג, שהבכי לא עוזר לך לחיות."
 
"קוראים לי מארי," צעקתי. "מארי!"
 
היא חייכה. "ומי את?"
 
"אני לי־לינג!"
 
"את 'ילדתי'." היא נקבה בשם החיבה שלי בפי אבי, מפני שהמילה 女 משמעה גם ילדה וגם בת. הוא נהג להתבדח ולומר שבמקום שהוא בא ממנו לא טרחו העניים לתת שמות לבנותיהם. ואימא הייתה סוטרת לו על כתפו ואומרת, בקנטונית: "אל תמלא לה את הראש כמו פח אשפה."
 
מוגנת בזרועותיה, התכנסתי שוב לשינה.
 
אחר כך התעוררתי לקולה של אימא הממלמל רצף של מחשבות, והיא גם צחקה בקול. בוקרי החורף האלה היו חשוכים כל כך, אבל צחוקה הלא צפוי של אימא פילח את החדר כזמזום של התנור החשמלי. לעורה היה ריח של כרים נקיים, של קרם האוסמנתוס המתוק שהיא השתמשה בו.
 
כשלחשתי את שמה, היא מלמלה: "הֶ," ואחר כך, "הֶ־הֶ."
 
שאלתי אותה: "את הולכת על יבשה או בים?"
 
והיא אמרה ברור מאוד: "הוא כאן."
 
"מי?" ניסיתי לראות בחשכה שבחדר. באמת האמנתי שהוא כאן.
 
"גבר מאמץ. הזה ההממ. הזה... 'הפרופסור'."
 
נאחזתי בחוזקה באצבעותיה. מעבר לווילונות הלך והשתנה צבע השמיים. רציתי ללכת אחריה לתוך עבָרו של אבי, ואולם לא בטחתי בו. אנשים עלולים ללכת ולסור אל אשליות, עשויים לראות משהו קוסם כל כך עד שישכחו לפנות לאחור. פחדתי שהיא, כמו אבי, תשכח לשם מה לשוב הביתה.
 
החיים שבחוץ — ראשית שנת לימודים חדשה, סדירותם של המבחנים, ההנאות של מחנה המתמטיקה — נמשכו כאילו לא יחדלו לעולם, מונעים הלאה בכוח עולם העונות המעגלי. מעילי הקיץ והחורף של אבי עוד חיכו ליד הדלת, תחת כובעיו ומעל לנעליו.
 
בראשית דצמבר הגיעה משנגחאי מעטפה עבה, ואימא ישבה שוב עם המילון שלה. המילון קטן בתבניתו, עבה מאין כמוהו וכריכתו הקשה ירוקה ולבנה. הדפים, כשאני הופכת אותם, שקופים, וכאילו חסרי משקל. פה ושם אני מוצאת כתמון של שמן או מעגל של קפה, מספלה של אימי ואולי שלי. כל מילה ערוכה תחת שורשה. למשל 門 פירושה שער, אבל היא גם שורש, כלומר אבן בניין למילים ולמושגים אחרים. אם אור או השמש 日 מאיר דרך השער, אנחנו מקבלים חלל 間. אם יש סוס 馬 בתוך השער זה מארב 闖, ואם יש פֶּה 口 בתוך השער, לפנינו שאלה 問. אם יש עין 目 וכלב 犬 בפְנים, יש לנו שקט 闃.
 
המכתב משנגחאי אורכו היה שלושים דפים וכתוב היה בכתב עכבישי; כעבור דקות אחדות נמאס לי לצפות באימי המתאמצת לקרוא אותו. ניגשתי אל החדר החזיתי וצפיתי בשכנים. מעבר לחצר ראיתי עץ חג מולד עלוב. הוא נראה כאילו ניסה מישהו לחנוק אותו בקישוטים.
 
גשם ירד והרוח שרקה. הבאתי לאימי כוס של חלמונה.
 
"זה מכתב טוב?"
 
אימא הניחה את הדפים. עפעפיה נראו נפוחים. "זה לא מה שציפיתי לו."
 
העברתי את אצבעי על המעטפה והתחלתי לפענח את השם שבמען השולח. הופתעתי. "אישה?" שאלתי, נפחדת פתאום.
 
אימי הנהנה.
 
"יש לה בקשה," אמרה אימא, לוקחת ממני את המעטפה ותוחבת אותה תחת כמה גיליונות נייר. התקרבתי אליה כאילו היא אגרטל העומד ליפול מהשולחן, אבל עיניה התפוחות של אימא הביעו איזה רגש לא צפוי. נינוחות? ואולי, למרבה תימהוני, שמחה. אימא המשיכה: "היא מבקשת איזו טובה."
 
"תרצי לקרוא לי את המכתב?"
 
אימא צבטה לה את גשר אפה. "את כולו זה באמת ארוך. היא אומרת שלא ראתה את אביך שנים רבות. אבל פעם הם היו כמו בני משפחה." את המילה "משפחה" אמרה בהיסוס. "היא אומרת שבעלה היה המורה להלחנה של אביך בקונסרבטוריון של שנגחאי. אבל הם איבדו את הקשר ביניהם, במשך השנים הקשות."
 
"אילו שנים קשות?" התחלתי לחשוד שהטובה הזאת תהיה קשורה לדולרים אמריקניים או למקרר חדש, וחששתי שהיא תנצל את אימא.
 
"לפני שאת נולדת. שנות השישים למאה. אז, כשאביך היה תלמיד למוזיקה." אימא השפילה את עיניה בהבעה לא מובנת. "היא אומרת שאביך יצר קשר איתם בשנה שעברה. אבא כתב לה מהונג קונג ימים אחדים לפני שמת."
 
רצף של שאלות התעורר בי. ידעתי שאסור לי להציק לה, אבל לבסוף, רק מפני שרציתי להבין, אמרתי: "מי היא? מה שמה?"
 
"שם משפחתה דֵנג."
 
"אבל השם שקראו לה."
 
אימא פתחה את פיה אבל שום מילה לא יצאה ממנו. לבסוף הביטה לי היישר בעיניי ואמרה: "השם שנתנו לה הוא לי־לינג."
 
שמה היה כשמי שלי, אלא שהוא נכתב בסינית מפושטת. הושטתי יד לקחת את המכתב. אימא הניחה יד תקיפה על ידי, וכדי למנוע מראש את שאלתי הבאה, אצה להמשיך. "שלושים הדפים האלה הם על ההווה ולא על העבר. בתה של דנג לי־לינג הגיעה לטורונטו, אבל בדרכון שלה אי אפשר להשתמש. בתה אין לה לאן לפנות, היא זקוקה לעזרתנו. בתה..." בזריזות תחבה אימא את המכתב למעטפה שלו. "בתה תבוא ותגור איתנו זמן־מה. את מבינה? המכתב הזה הוא על ההווה."
 
התבלבלתי. למה צריך אדם זר לגור איתנו?
 
"בתה שמה אַיי־מינג," אמרה אימא, מנסה להשיב אותי לנושא. "עכשיו אני הולכת לטלפן ולסדר שתבוא."
 
"אנחנו בנות אותו הגיל?"
 
אימא נראתה נבוכה. "לא, היא צריכה להיות לפחות בת תשע עשרה, היא סטודנטית. דנג לי־לינג כותבת שבתה... היא כותבת שאיי־מינג הסתבכה בבייג'ינג בזמן ההפגנות בטיאנאנמן. היא ברחה."
 
"איזה מין צרות?"
 
"די," אמרה אימא. "זה כל מה שאת צריכה לדעת."
 
"לא! אני צריכה לדעת עוד."
 
אימא, כועסת, סגרה את המילון בחבטה. "מי גידל אותך? את צעירה מכדי להיות חטטנית כזאת!"
 
"אבל —"
 
"די."

מדלן טיין

מדליין טיין גרה במונטריאול. "כלבי הזיכרון" הוא ספרה הרביעי, והראשון המתורגם לעברית.

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 484 עמ' מודפסים
לא הכול בר חלוף מדלן טיין
1
 
 
בשנה אחת ויחידה נטש אותנו אבי פעמיים. בפעם הראשונה כדי לשים קץ לנישואיו, ובפעם השנייה כששלח יד בנפשו. בשנה ההיא, 1989, טסה אימי להונג קונג וטמנה את אבי בבית עלמין סמוך לגבול הסיני. לאחר מכן, לא שקטה, מיהרה לשוב הביתה לוונקובר ששם נשארתי לבדי. הייתי אז בת עשר.
 
יש לאבי פנים יפות, לא מזדקנות, והוא איש טוב לב אבל מלנכולי. הוא מרכיב משקפיים ללא מסגרת, והעדשות כאילו מרחפות לפניו, מסַכים שאין דקים מהם. עיניו, חומות כהות, זהירות ומהוססות; הוא רק בן שלושים ותשע. שם אבי ג'יאנג קאי, והוא נולד בכפר קטן ליד צ'אנג־שה. אחר כך, כשנודע לי שאבי היה פסנתרן ידוע בסין, חשבתי על אצבעותיו כשהן מתופפות על שולחן המטבח, כשהן נוקשות על לוחות דלפקים ולאורך זרועותיה הרכות של אימי ועד קצות אצבעותיה, משגעות אותה ובי מעוררות התקפי צהלה. הוא נתן לי את שמי הסיני, ג'יאנג לי־לינג, ואת שמי האנגלי, מארי ג'יאנג. כשהוא מת עדיין הייתי ילדה קטנה, והזיכרונות המעטים שהיו לי, אמנם זעומים, אמנם לא מדויקים, היו כל מה שהיה לי ממנו. אף פעם לא ויתרתי עליהם.
 
בשנות העשרים לחיי, בשנים הקשות שלאחר שנפטרו הוריי, הקדשתי בלב שלם את חיי לחקר מספרים, השערות, לוגיקה והוכחה, הכלים שאנו המתמטיקאים לא זו בלבד שעלינו לפרשם, אלא פשוט לתאר בהם את העולם. בעשר השנים האחרונות אני פרופסורית באוניברסיטת סיימון פרייז'ר בקנדה. המספרים אפשרו לי לנוע בין הגדול שאין לשערו ובין הזעיר להפליא; לחיות מציאות שונה משל הוריי, הרחק מבעיותיהם ומחלומותיהם שלא היה להם גמול, ומאלה, כך חשבתי, שלי.
 
לפני כמה שנים, בשנת 2010, כשהלכתי בצ'יינטאון של ונקובר, עברתי ליד חנות של תקליטורי די־וי־די. אני זוכרת שירד אז גשם שוטף והמדרכות היו שוממות. שני רמקולים ענקיים מחוץ לחנות השמיעו מוזיקה קלסית. הכרתי את המוזיקה, הסונטה הרביעית לפסנתר וכינור של באך, ונמשכתי אליה כאילו אחז מישהו בידי ומשך אותי לשם. הקונטרפונקט, המאגד יחד מלחין, נגנים ואפילו דממה, המוזיקה עם גלי התוגה וההתלהבות המסתלסלים שלה, היו כל מה שזכרתי.
 
מסוחררת נשענתי על החלון.
 
ופתאום הייתי במכונית עם אבי. שמעתי את הגשם ניתז מעלה מן הצמיגים ואת אבי מפזם. כל כך חי היה, כל כך אהוב, שאי־המובנות של התאבדותו שוב העציבה אותי. אז כבר היה אבי מת עשרים שנה, וזיכרון ברור כל כך שלו עוד לא ידעתי. אני הייתי בת שלושים ואחת.
 
נכנסתי לחנות. הפסנתרן גלן גולד הופיע על מסך טלוויזיה; הוא ויהודי מנוחין ביצעו את הסונטה של באך שהכרתי. ישב שם גלן גולד רכון על הפסנתר, לבוש חליפה כהה, שומע תבניות שהן הרבה מעבר לטווח שרובנו מסוגלים לתפוס, והוא היה... כל כך מוכר לי, כמו שפה שלמה, עולם, ששכחתי.
 
 
 
בשנת 1989 נעשו החיים מערכת של שגרות נחוצות לאימי ולי: עבודה ובית ספר, טלוויזיה, אוכל, שינה. הסתלקותו הראשונה של אבי אירעה בזמן שהתחוללו בסין מאורעות רבי־חשיבות, מאורעות שאימי צפתה בהם בכפייתיות בסי־אן־אן. שאלתי אותה מי המוחים האלה, והיא אמרה שאלה סטודנטים ופשוטי עם. שאלתי אם אבי היה שם, והיא אמרה: "לא, זאת כיכר טיאנאנמן בבייג'ינג." ההפגנות, שהוציאו לרחובות יותר ממיליון אזרחים סינים, החלו באפריל, כשאבי עדיין חי איתנו, ונמשכו אחרי שנעלם בהונג קונג. אחר כך, ב-4 ביוני ובימים ובשבועות שלאחר הטבח הגדול, אימי בכתה. צפיתי בה לילה־לילה. אבא ערק מסין בשנת 1978, והכניסה אליה נאסרה עליו. אבל אי־ההבנה שלי התייחסה לדברים שראיתי: המראות המפחידים, הכאוטיים, של בני אדם וטנקים, ואימי מול המסך.
 
בקיץ ההוא, כמו בחלום, המשכתי בשיעורי הכתיבה התמה שלי במרכז התרבות הסמוך, מעתיקה במכחול ודיו שורה אחר שורה של שירה סינית. אבל רק מעטות מן המילים יכולתי לזהות — גדול, קטן, ילדה, ירח, שמיים (大, 小, 女, 月, 天). אבי דיבר מנדרינית ואימי קנטונית, אבל אני דיברתי ברהיטות רק אנגלית. בתחילה נראה לי פענוח הלשון הסינית משחק, הנאה, אבל אי־יכולתי להבין אותה החל לצער אותי. שוב ושוב כתבתי סימנים שלא יכולתי לקוראם, הגדלתי אותם עוד ועוד עד שעודף הדיו הרטיב את הנייר הדק וקרע אותו. לא היה לי אכפת. חדלתי ללכת לשם.
 
באוקטובר דפקו שני שוטרים על דלתנו. הם הודיעו לאימא שאבא איננו ושמשרד חוקר מקרי המוות של הונג קונג יטפל בתיק. הם אמרו שמותו של אבא היה התאבדות. ואז נעשה השקט (qù) עוד מישהו המתגורר בביתנו. הוא ישן בארון עם החולצות, המכנסיים והנעליים של אבי, הוא שמר על תווי בטהובן, פרוקופייב ושוסטקוביץ' שלו, על כובעיו, כורסתו וספלו המיוחד. השקט (闃) חדר לנשמותינו וסער כמו אוקיינוס בתוך אימי ובתוכי. בחורף ההוא הייתה ונקובר אפורה ורטובה אף יותר מהרגיל, כאילו הגשם הוא אפודה עבה שאיננו יכולים לפושטה. הייתי נרדמת בטוחה שבבוקר אבא יעיר אותי, כמו שנהג לעשות, כשקולו מושך ומוציא אותי מן השינה, עד שדמיוּן שווא זה העצים את האבדה והכאיב יותר ממה שאירע קודם.
 
השבועות הזדחלו להם, ושנת 1989 נעלמה בתוך שנת 1990. אימא ואני אכלנו את הארוחה כל ערב על הספה מפני שעל שולחן האוכל שלנו לא היה מקום פנוי. המסמכים הרשמיים של אבי — כל מיני תעודות, הצהרות מס — כבר סודרו, אבל נשארו כל מיני שיירים. כשבדקה אימי את הדירה בדיקה יסודית יותר, התגלו עוד ניירות, פרטיטורות, קומץ מכתבים שכתב אבל לא שלח ("דרור, אינני יודע אם המכתב הזה יגיע אליך, אבל...") ועוד ועוד מחברות. כשראיתי את הפריטים האלה הולכים ומתרבים, דימיתי לי שאימא מאמינה שאבא ישוב ויתגלה כפיסת נייר, או שהיא אולי מאמינה, כמו שהאמינו הקדמונים, שמילים הכתובות על נייר הן קמעות שיכולים איכשהו לשמור אותנו מכל רע.
 
רוב הערבים הייתה אימא יושבת ביניהם, עדיין בבגדי המשרד שלה.
 
השתדלתי לא להטריד אותה. ישבתי בחדר המגורים הסמוך ושמעתי מדי פעם את הפיכת הדפים, כמעט לא נשמעת.
 
את ה-qù של נשימתה.
 
גשם מתנפץ ומחליק על שמשות החלון.
 
אנחנו ריחפנו בזמן.
 
שוב ושוב עבר מרעיש האוטובוס החשמלי מספר 29.
 
ציירתי לי בדמיוני שיחות. ניסיתי לדמות לי את אבא שב ונולד בשאול, קונה לו יומן חדש, משתמש בכסף אחר ומחליק את העודף שקיבל אל כיס מעיל חדש, מעיל קל משקל עשוי נוצות ואולי גלימה של צמר גמלים, מעיל חזק דיו גם לגן עדן וגם לשאול.
 
בינתיים אימי, כדי להסיח את דעתה, ניסתה למצוא את בני משפחתו של אבי בכל מקום שהם נמצאים שם, כדי להודיע להם שבנם האובד או אחיהם או דודם אינו חי עוד בעולם הזה. היא החלה לחפש את אביו המאמץ של אבא, איש שחי בשעתו בשנגחאי ונודע כ"הפרופסור". הוא היה בן המשפחה היחיד שהזכיר אבא אי־פעם. חיפוש המידע היה איטי ומייגע; לא היו אז דואר אלקטרוני ומרשתת, ולכן היה קל לאימא לשלוח מכתב, אבל קשה לקבל תשובה של ממש. אבי עזב את סין לפני זמן רב, ואם "הפרופסור" עדיין חי, הוא בוודאי זקן מופלג.
 
בייג'ינג שראינו בטלוויזיה, עם חדרי מתים ומשפחות אבלות, עם טנקים המוצבים בצמתים, מסומרים ברובים, הייתה רחוקה מאוד מבייג'ינג שהכיר אבי. ואף על פי כן, אני חושבת לפעמים, לא שונה כל כך בסופו של דבר.
 
 
 
רק כעבור חודשים אחדים, במארס 1990, הראתה לי אימי את "ספר הרשומות". בערב ההוא ישבה אימא במקומה הרגיל ליד שולחן האוכל וקראה. המחברת שבידה הייתה ארוכה וצרה, בצורת דלת מיניאטורית. העמודים היו מחוברים ברפיפות בחוט כותנה בצבע אגוז.
 
זמן רב לאחר שעת השינה שלי השגיחה בי אימא פתאום.
 
"מה קרה לך?" היא שאלה, ואחר כך, נבוכה בגלל השאלה שלה, "סיימת להכין שיעורים? מה השעה?"
 
כבר סיימתי לפני המון זמן וצפיתי בסרט אימה בלי קול.
 
אני עדיין זוכרת: גבר נרצח זה עתה בדוקרן קרח. "כבר חצות," אמרתי, מוטרדת, מפני שהאיש היה רך כמו בצק.
 
אימי הושיטה את ידה, ואני ניגשתי אליה. הוא כרכה זרוע אחת סביב מותני ולחצה. "את רוצה לראות מה אני קוראת?"
 
נרכנתי אל המחברת ובהיתי במקבץ המילים. סימנים סיניים ירדו בעמוד כמו עקבות של בעל חיים בשלג.
 
"זה סיפור," אמרה אימא.
 
"הוֹ. איזה מין סיפור?"
 
"נראה לי שזה רומן. יש כאן הרפתקן ששמו דָה־וֵיי המפליג לאמריקה, וגיבורה ששמה ארבעה במאי העוברת ברגל את מדבר גובי..."
 
נעצתי את עיניי במילים, והן נשארו לא קריאות.
 
"היו זמנים שבהם העתיקו אנשים ספרים שלמים ביד," אמרה אימא. "הרוסים קראו לזה סָמִיזְדָאט, הסינים קראו לזה... טוב, נראה לי שלנו אין לזה שם. תראי כמה מלוכלכת המחברת הזאת, אפילו חתיכות עשב יש עליה. מי יודע כמה אנשים נשאו אותה ממקום למקום... היא קשישה עשרות שנים יותר ממך, לי־לינג."
 
חשבתי לי: ומה לא? שאלתי אם אבא העתיק את המחברת הזאת.
 
אימי השיבה לא בתנועת ראש. היא אמרה שכתב היד יפהפה, מעשה ידיו של כותב כתיבה תמה מעולה, ואילו הכתב של אבי היה ככה־ככה. "המחברת הזאת היא פרק אחד של משהו ארוך יותר. הנה כאן כתוב: מספר 17. לא כתוב מי המחבר, אבל, תראי, הנה כאן הכותרת, 'ספר הרשומות'."
 
היא הניחה מידה את המחברת. על שולחן האוכל נראו ניירותיו של אבי כמו קצף גלים המתנחשל קדימה, העומד להגיע לשיאו ולהתנפץ אל השטיח. כל הדואר שלנו היה כאן גם הוא. מאז ראש השנה החלה אימא לקבל מכתבים מבייג'ינג, איגרות תנחומים מנגנים בפילהרמונית המרכזית, שרק לאחרונה נודע להם על מותו של אבי. אימי קראה את המכתבים האלה כשמילון לידה, מפני שהמכתבים נכתבו בסינית מפושטת, שהיא לא למדה אותה. אימי, שהתחנכה בהונג קונג, למדה את הכתב הסיני המסורתי. אבל בסין הקומוניסטית, בשנות החמישים למאה העשרים, נחקק חוק על כתב חדש, פשוט יותר. אלפי מילים השתנו; למשל המילה "לכתוב" (xiě) השתנתה מ־寫 ל־写, ו"לדעת" (shí) השתנתה מ־識 ל־识. אפילו המילים "המפלגה הקומוניסטית" (gòng chǎn dǎng) השתנו מ־共產黨 ל־共产党. לפעמים ראתה אימא את צורתה הקודמת של המילה ולפעמים ניחשה את המשמעויות. היא אמרה שזה כמו לקרוא מכתב מן העתיד או לדבר עם מישהו שהפך אליה את גבו. זה נעשה מסובך יותר בגלל העובדה שעכשיו כבר קראה סינית רק לעיתים נדירות וביטאה את רוב מחשבותיה באנגלית. היא לא אהבה את הדיבור שלי בקנטונית מפני ש"המבטא שלך," כך אמרה, "מעוּות לגמרי."
 
"קר כאן בפנים," לחשתי. "בואי נלבש את הפיג'מות שלנו ונשכב לישון."
 
אימא נעצה את עיניה במחברת ולא הקשיבה כלל.
 
"אימא תהיה עייפה בבוקר," התעקשתי. "אימא תפסיק את השעון המעורר עשרים פעם."
 
היא חייכה אבל עיניה מאחורי משקפיה נדרכו אל משהו. "לכי לישון," היא אמרה. "אל תחכי לאימא."
 
נשקתי ללחייה הרכה. היא אמרה: "מה אמר מורה הזן לנרשמים החדשים?"
 
"מה?"
 
"הכול כלול."
 
אני צחקתי ונאנחתי ושוב צחקתי, אחר כך נרעדתי, חושבת על הקורבן בטלוויזיה, על עורו הבצקי. והיא, מחייכת, שילחה אותי בדחיפה תקיפה.
 
 
 
שוכבת במיטה הרהרתי בכמה עובדות.
 
ראשית, שבכיתה ה' שלי הייתי אדם שונה לגמרי. הייתי שם טובת מזג כל כך ומתאימה היטב, מצטיינת כל כך, עד שתהיתי אם המוח והנפש שלי מתפרדים.
 
שנית, שבארצות עניות יותר אנשים כמו אימא ואני לא היו בודדים כל כך. בטלוויזיה היו הארצות העניות מקומות צפופים כל כך, מעליות דחוסות שמנסות לעלות אל השמיים. אנשים ישנו שישה במיטה אחת, תריסר בחדר. שם יכולת תמיד להביע את מחשבותיך בקול, בטוח בכך שמישהו ישמע אותך גם אם לא ירצה. בעצם, הדרך להעניש מישהו אולי תהיה להרחיק אותו מחוג משפחתו וידידיו, לבודד אותו בארץ קרה ולערער אותו בערירות.
 
שלישית, וזאת לא הייתה עובדה אלא שאלה: למה היו חיינו כל כך לא חשובים לאבא?
 
נרדמתי כנראה כי התעוררתי פתאום וראיתי את אימא רכונה מעליי. אצבעותיה ניגבו את פניי. אף פעם לא בכיתי ביום, רק בלילה.
 
"אל תהיי כזאת, לי־לינג," היא אמרה. היא מלמלה הרבה דברים. היא אמרה: "אם את לכודה בחדר ואף אחד לא בא להציל אותך, מה את יכולה לעשות? את חייבת להלום בקירות ולשבור את החלונות. את חייבת לטפס החוצה ולהציל את עצמך. הרי ברור, לי־לינג, שהבכי לא עוזר לך לחיות."
 
"קוראים לי מארי," צעקתי. "מארי!"
 
היא חייכה. "ומי את?"
 
"אני לי־לינג!"
 
"את 'ילדתי'." היא נקבה בשם החיבה שלי בפי אבי, מפני שהמילה 女 משמעה גם ילדה וגם בת. הוא נהג להתבדח ולומר שבמקום שהוא בא ממנו לא טרחו העניים לתת שמות לבנותיהם. ואימא הייתה סוטרת לו על כתפו ואומרת, בקנטונית: "אל תמלא לה את הראש כמו פח אשפה."
 
מוגנת בזרועותיה, התכנסתי שוב לשינה.
 
אחר כך התעוררתי לקולה של אימא הממלמל רצף של מחשבות, והיא גם צחקה בקול. בוקרי החורף האלה היו חשוכים כל כך, אבל צחוקה הלא צפוי של אימא פילח את החדר כזמזום של התנור החשמלי. לעורה היה ריח של כרים נקיים, של קרם האוסמנתוס המתוק שהיא השתמשה בו.
 
כשלחשתי את שמה, היא מלמלה: "הֶ," ואחר כך, "הֶ־הֶ."
 
שאלתי אותה: "את הולכת על יבשה או בים?"
 
והיא אמרה ברור מאוד: "הוא כאן."
 
"מי?" ניסיתי לראות בחשכה שבחדר. באמת האמנתי שהוא כאן.
 
"גבר מאמץ. הזה ההממ. הזה... 'הפרופסור'."
 
נאחזתי בחוזקה באצבעותיה. מעבר לווילונות הלך והשתנה צבע השמיים. רציתי ללכת אחריה לתוך עבָרו של אבי, ואולם לא בטחתי בו. אנשים עלולים ללכת ולסור אל אשליות, עשויים לראות משהו קוסם כל כך עד שישכחו לפנות לאחור. פחדתי שהיא, כמו אבי, תשכח לשם מה לשוב הביתה.
 
החיים שבחוץ — ראשית שנת לימודים חדשה, סדירותם של המבחנים, ההנאות של מחנה המתמטיקה — נמשכו כאילו לא יחדלו לעולם, מונעים הלאה בכוח עולם העונות המעגלי. מעילי הקיץ והחורף של אבי עוד חיכו ליד הדלת, תחת כובעיו ומעל לנעליו.
 
בראשית דצמבר הגיעה משנגחאי מעטפה עבה, ואימא ישבה שוב עם המילון שלה. המילון קטן בתבניתו, עבה מאין כמוהו וכריכתו הקשה ירוקה ולבנה. הדפים, כשאני הופכת אותם, שקופים, וכאילו חסרי משקל. פה ושם אני מוצאת כתמון של שמן או מעגל של קפה, מספלה של אימי ואולי שלי. כל מילה ערוכה תחת שורשה. למשל 門 פירושה שער, אבל היא גם שורש, כלומר אבן בניין למילים ולמושגים אחרים. אם אור או השמש 日 מאיר דרך השער, אנחנו מקבלים חלל 間. אם יש סוס 馬 בתוך השער זה מארב 闖, ואם יש פֶּה 口 בתוך השער, לפנינו שאלה 問. אם יש עין 目 וכלב 犬 בפְנים, יש לנו שקט 闃.
 
המכתב משנגחאי אורכו היה שלושים דפים וכתוב היה בכתב עכבישי; כעבור דקות אחדות נמאס לי לצפות באימי המתאמצת לקרוא אותו. ניגשתי אל החדר החזיתי וצפיתי בשכנים. מעבר לחצר ראיתי עץ חג מולד עלוב. הוא נראה כאילו ניסה מישהו לחנוק אותו בקישוטים.
 
גשם ירד והרוח שרקה. הבאתי לאימי כוס של חלמונה.
 
"זה מכתב טוב?"
 
אימא הניחה את הדפים. עפעפיה נראו נפוחים. "זה לא מה שציפיתי לו."
 
העברתי את אצבעי על המעטפה והתחלתי לפענח את השם שבמען השולח. הופתעתי. "אישה?" שאלתי, נפחדת פתאום.
 
אימי הנהנה.
 
"יש לה בקשה," אמרה אימא, לוקחת ממני את המעטפה ותוחבת אותה תחת כמה גיליונות נייר. התקרבתי אליה כאילו היא אגרטל העומד ליפול מהשולחן, אבל עיניה התפוחות של אימא הביעו איזה רגש לא צפוי. נינוחות? ואולי, למרבה תימהוני, שמחה. אימא המשיכה: "היא מבקשת איזו טובה."
 
"תרצי לקרוא לי את המכתב?"
 
אימא צבטה לה את גשר אפה. "את כולו זה באמת ארוך. היא אומרת שלא ראתה את אביך שנים רבות. אבל פעם הם היו כמו בני משפחה." את המילה "משפחה" אמרה בהיסוס. "היא אומרת שבעלה היה המורה להלחנה של אביך בקונסרבטוריון של שנגחאי. אבל הם איבדו את הקשר ביניהם, במשך השנים הקשות."
 
"אילו שנים קשות?" התחלתי לחשוד שהטובה הזאת תהיה קשורה לדולרים אמריקניים או למקרר חדש, וחששתי שהיא תנצל את אימא.
 
"לפני שאת נולדת. שנות השישים למאה. אז, כשאביך היה תלמיד למוזיקה." אימא השפילה את עיניה בהבעה לא מובנת. "היא אומרת שאביך יצר קשר איתם בשנה שעברה. אבא כתב לה מהונג קונג ימים אחדים לפני שמת."
 
רצף של שאלות התעורר בי. ידעתי שאסור לי להציק לה, אבל לבסוף, רק מפני שרציתי להבין, אמרתי: "מי היא? מה שמה?"
 
"שם משפחתה דֵנג."
 
"אבל השם שקראו לה."
 
אימא פתחה את פיה אבל שום מילה לא יצאה ממנו. לבסוף הביטה לי היישר בעיניי ואמרה: "השם שנתנו לה הוא לי־לינג."
 
שמה היה כשמי שלי, אלא שהוא נכתב בסינית מפושטת. הושטתי יד לקחת את המכתב. אימא הניחה יד תקיפה על ידי, וכדי למנוע מראש את שאלתי הבאה, אצה להמשיך. "שלושים הדפים האלה הם על ההווה ולא על העבר. בתה של דנג לי־לינג הגיעה לטורונטו, אבל בדרכון שלה אי אפשר להשתמש. בתה אין לה לאן לפנות, היא זקוקה לעזרתנו. בתה..." בזריזות תחבה אימא את המכתב למעטפה שלו. "בתה תבוא ותגור איתנו זמן־מה. את מבינה? המכתב הזה הוא על ההווה."
 
התבלבלתי. למה צריך אדם זר לגור איתנו?
 
"בתה שמה אַיי־מינג," אמרה אימא, מנסה להשיב אותי לנושא. "עכשיו אני הולכת לטלפן ולסדר שתבוא."
 
"אנחנו בנות אותו הגיל?"
 
אימא נראתה נבוכה. "לא, היא צריכה להיות לפחות בת תשע עשרה, היא סטודנטית. דנג לי־לינג כותבת שבתה... היא כותבת שאיי־מינג הסתבכה בבייג'ינג בזמן ההפגנות בטיאנאנמן. היא ברחה."
 
"איזה מין צרות?"
 
"די," אמרה אימא. "זה כל מה שאת צריכה לדעת."
 
"לא! אני צריכה לדעת עוד."
 
אימא, כועסת, סגרה את המילון בחבטה. "מי גידל אותך? את צעירה מכדי להיות חטטנית כזאת!"
 
"אבל —"
 
"די."