בית גולדן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בית גולדן
מכר
מאות
עותקים
בית גולדן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בית גולדן

4.3 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    אפוס אמריקאי מודרני המתרחש על רקע הנוף של הפוליטיקה והתרבות העכשוויות
     
    ביום השבעתו של ברק אובמה, עובר מיליארדר אניגמטי מארצות ניכר לגור בפנינה האדריכלית של "הגנים" – קהילה סגורה בגריניץ' וילג', ניו יורק. השכונה היא בועה בתוך בועה, והדיירים מסתקרנים מיידית מהשכן החדש האקסצנטרי וממשפחתו. לצד השם הלא סביר שלו, המבטא הבלתי מזוהה וניחוח הסכנה שאין לטעות בו, נירו גולדן מביא עמו את שלושת בניו הבוגרים: פטיה — אגורפוב ואלכוהוליסט, מתבודד מבריק ומיוסר; אפּוּ – אמן רב־תעוזה,
     
    טורף־כול מינית ורוחנית, מפורסם ברחבי עשרים גושי בניינים; ודי — בן עשרים ושתיים, התינוק של המשפחה, שצופן סוד נפיץ אפילו מפני עצמו. אין אמא, אין רעיה; לפחות לא עד שווסיליסה, גולה רוסית חלקלקה, לוכדת את נירו בעשור השמיני לחייו והופכת להיות המלכה שלצדו — מלכה המשתוקקת ליורש.
     
    המדריך שלנו לעולמם של בני משפחת גולדן הוא השכן שלהם רֶנֶה, קולנוען צעיר שתוך כדי עריכת תחקיר לסרט עליהם, עושה את דרכו בחנופה לתוך ביתם. הילת המסתורין האופפת אותם מושכת אותו להסתבך באופן בלתי נמנע במריבות שלהם, בבגידות שלהם, ולא פחות מכך בפשעים שלהם. בינתיים, כמו בדיחה גרועה, נבל קומיקס מסוים פוצח במסע בחירות וולגרי לנשיאות, שהופך את ניו יורק על פניה.
     
    בית גולדן, שעלילתו מתרחשת על הרקע המוזר והשוקק של אמריקה העכשווית, מציין גם את שובו המלהיב והמנצח של סלמאן רושדי לריאליזם. התוצאה היא אפוס מודרני של אהבה וטרור, אובדן והמצאה מחדש – סיפור עוצמתי שמגיע בשעתו הראויה ומסופר בנועזות ובראווה, שהופכות את סלמאן רושדי לכוח של אור בעידן של אופל.
     
     
     
    "יצירת מופת מודרנית… המגוללת סיפור שכולו פלא, שמותיר את הקורא משתאה, איך בכלל עלה על דעתו של הסופר."               אסושיאייטד פרס
     
    "סטירי ופרוע ועם זאת אמיתי באופן נוקב… אם סקוט פיצג'רלד, הומרוס, אוריפידס ושייקספיר היו משתפים פעולה בכתיבת אפוס על נפילת אימפריה שמתרחש בעיר ניו יורק, התוצאה הייתה 'בית גולדן'."
    פואטס אנד רייטרס
     
    "תוספת משיבת חיים לספרות האמריקאית… לא, העולמית!… טרגדיה יוונית עם קואורדינטות ניו יורקיות."
    סן פרנסיסקו כרוניקל
     
     
     
    סר סלמאן רושדי הוא מחברם של ספרי עיון ורומנים רבים, עטור פרסים על כתיבתו. חבר אגודת הספרות המלכותית ובעל עיטור מפקד מסדר האמנויות והספרות של צרפת. ב־1993 זכה ספרו ילדי חצות בתואר "הבּוּקֶר של הבוקֶרים" – הרומן הטוב ביותר שזכה בפרס הבוקר ב־25 השנים הראשונות לקיומו. ביוני 2007 הוא קיבל תואר אבירות מטעם מלכת בריטניה.

    פרק ראשון

    1
     
    ביום ההשבעה של הנשיא החדש, כשדאגנו שהוא עשוי להירצח בעודו הולך יד ביד עם אשתו המרהיבה בינות להמונים המריעים, וכשרבים כל כך מאיתנו היו קרובים לחורבן כלכלי בעקבות התפוצצות בועת המשכנתאות, וכשאיזיס עדיין היתה אלה־אם מצרית, הגיע לעיר ניו יורק עם שלושת בניו היתומים־מאם מלך לא מוכתר מארץ ניכר, בן שבעים־ומשהו, על מנת לתפוס חזקה על ארמון הגלות שלו, והתנהג כאילו אין שום בעיה עם הארץ, או עם העולם, או עם הסיפור שלו.
     
    הוא החל לשלוט על השכונה שלו כמו קיסר מיטיב, אם כי למרות חיוכו המקסים ומיומנותו בנגינה בכינורו, גוּאַדֶנִינִי משנת 1745, הוא הדיף ניחוח כבד וזול, הריח המובהק של כעס־עריצים גס־רוח, בשׂומת מהסוג שמזהיר אותך להישמר מהטיפוס הזה, מפני שהוא יכול להורות על הוצאתך להורג בכל רגע, אם לדוגמה תלבש חולצה שאינה מניחה את הדעת, או אם יחפץ לשכב עם אשתך. שמונה השנים הבאות, שנותיו של הנשיא ה־44, היו גם שנות שלטונו ההפכפך והמבהיל עלינו של האיש שכינה את עצמו נִירוֹ גולדן, שלא באמת היה מלך, ושבקץ עידנו השתוללה שריפת ענק שגם היתה אפוקליפטית, לפחות מבחינה מטפורית.
     
    הקשיש היה נמוך־קומה, אפשר אפילו לומר גוצי, ושערו — שעדיין היה כהה ברובו, למרות גילו המתקדם — היה משוח ומשוך לאחור להדגיש את מפרציו. עיניו היו שחורות ונוקבות, אבל הדבר שאנשים שמו אליו לב לפני הכול — לעתים קרובות הוא קיפל את שרווליו כדי לוודא שאכן ישימו לב — היו האמות שלו, עבות וחסונות כשל מתאבק, שבקצותיהן היו ידיים גדולות ומסוכנות שענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת. מעטים שמעו אותו מרים את קולו, אך לא היה לנו שום ספק כי שכנה בו עוצמה קולית עזה שמוטב היה להימנע מלעורר אותה. בגדיו היו יוקרתיים, אבל היתה בו איכות חייתית צעקנית שגרמה לך לחשוב על אשמדאי המיתולוגי, שמרגיש שלא בנוח במחלצות אדם. כל אלה מאיתנו שגרו בשכנות אליו פחדו ממנו לא מעט, למרות שעשה מאמצים ניכרים ומגושמים להיות ידידותי ולגלות שכנות טובה, נופף אלינו בפראות במקל ההליכה שלו, והתעקש שנבוא לשתות אצלו קוקטיילים בעתות לא נוחות. כשהלך או עמד הוא נטה קדימה, כפוף מעט מהמותניים, אבל לא יותר מדי, כמו נאבק תמידית ברוח עזה שרק הוא מסוגל היה להרגיש. זה היה איש בעל כוח; לא, יותר מזה — איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נדמה היה שמקל ההליכה שימש לו יותר אביזר קישוט והבעה מאשר למטרתו המקורית. כשהילך בגנים, שידר כל רושם שהוא מנסה להיות לנו לחבר. לעתים קרובות שלח יד ללטף את כלבינו או לפרוע את שֹער ילדינו. אבל ילדים וכלבים נרתעו ממגעו. לעתים כשצפיתי בו, חשבתי על המפלצת של דוקטור פרנקנשטיין, צֶלֶם של האנושי שכשל לחלוטין בהבעת אנושיות אמיתית. עורו היה חום גִלדני וחיוכו נצץ מסתימות זהב. נוכחותו היתה סואנת ולא לגמרי מתורבתת, אבל הוא היה עשיר מופלג, כך שכמובן התקבל לחברה; אבל בקהילת האמנים, המוזיקאים והסופרים שלנו במנהטן תחתית, הוא לא היה פופולרי במיוחד.
     
    היינו אמורים לנחש שמישהו שאימץ את שמו של הקיסר הרומי האחרון בשושלת היוליו־קלאודית של רומא, ואז הציב את עצמו בדוֹמוּס אוֹרֵיאָה, ארמון הזהב — מצהיר קבל עם ועדה על טירופו, עוונותיו, שיגעון הגדלות שלו ואובדנו הממשמש, וגם צוחק לכל זה בפרצוף; שאיש כזה השליך כפפה מתריסה לרגלי הגורל והִכה באצבע צרידה תחת אפו של המוות המתקרב תוך שהוא זועק, ‘כן! השוו אותי, אם תרצו, למפלצת ההוא שהספיג נוצרים בשמן והצית אותם כדי להאיר את גנו בלילות! שבזמן שרומא עלתה באש ניגן בלירה (למעשה, לא היו אז כינורות)! כן: יהא שמי נירו, מבית קיסר, אחרון בשושלת הדמים ההיא, ותבינו מזה מה שתרצו. אני כשלעצמי פשוט אוהב את השם.’ הוא ניפנף מתחת לאפינו בזדוניותו, התענג עליה, איתגר אותנו לראות אותה, בז ליכולות ההבנה שלנו, בהיותו משוכנע ביכולתו להביס בקלות כל מי שיקום נגדו.
     
    הוא הגיע לעיר כמו אחד המונרכים האירופים המודחים, ראשי שושלות קטועות שעדיין השתמשו בתוארי הכבוד המפוארים כבשמות משפחה — מיוון או מיוגוסלביה, או מאיטליה — ושהתייחסו לתואר הפועל התוגתי לשעבר, כאילו לא התקיים. הוא לא שום לשעבר, אמרו הליכותיו; הוא מלכותי בכל דבר ועניין, בחולצות המעומלנות שלו, בחפתיו, בנעליו האנגליות שנתפרו בהזמנה מיוחדת, באופן שבו הלך לעבר דלתות סגורות מבלי להאט בידיעה שייפתחו עבורו; כמו כן בטבעו החשדני, שבגינו קיים פגישות יומיות נפרדות עם בניו, לשאול אותם מה אומרים עליו אחיהם; ובמכוניותיו, בחיבתו לשולחנות הימורים, בהגשת הפינג־פונג שלו שלא היה לה מענה, בזיקתו לפרוצות, ויסקי וביצים שלוקות, ובפתגם שעליו חזר לעתים קרובות — זה שהיה חביב על שליטים אבסולוטיים מקיסר ועד היילה סלאסי — שהמידה הטובה היחידה שיש להעריך היא הנאמנות. הוא החליף את הטלפון הסלולרי שלו לעתים קרובות, כמעט שלא מסר את המספר לאיש, ולא ענה כשהמכשיר צילצל. הוא סירב להכניס לביתו עיתונאים או צלמים, אבל שניים מחוג הפוקר שלו נמצאו שם תכופות, הוללים כסופי־שיער שלרוב נראו לבושים בז’קט עור חום־בהיר וצעיף צוואר בהיר־פסים, שנחשדו במידה רבה שרצחו את נשותיהם העשירות, אם כי במקרה אחד לא הוגש כתב אישום, ובשני כתב האישום לא חשף עבירה.
     
    בנוגע לאשתו שלו, הנעדרת, הוא דמם. בביתו השופע צילומים, שהקירות ואדני האח שבו אוכלסו על ידי כוכבי רוק, חתני פרס נובל ואריסטוקרטים, לא היה דיוקן של גברת גולדן, או איך שלא כינתה את עצמה. ברור שמכך השתמעה חרפה כלשהי, שלבושתנו ריכלנו על מהותה האפשרית. דִמיינו את מידת ניאופיה ותעוזתם, שיווינו את דמותה כמעין נימפומנית מייחוס רם במיוחד, את חיי המין שלה כהוללים מאלה של כוכבת קולנוע, אישה שעוונותיה היו ידועים לכל אדם ואיש מלבד לבעלה שסומא על ידי האהבה, והמשיך לבהות בה בהערצה בעודו מאמין שהיא האישה האוהבת והחסודה מחלומותיו, עד היום הנורא שבו חבריו סיפרו לו את האמת, באו בהמוניהם לספר לו, ואיך הוא זעם! איך עלב בהם! הוא קרא להם שקרנים ובוגדים, ונדרשו שבעה אנשים להחזיק אותו ולמנוע ממנו לגרום נזק לאלה שהכריחו אותו להתמודד עם המציאות שבסופו של דבר אכן התמודד איתה והשלים איתה, ואז סילק את אשתו מחייו ואסר עליה לחזור לשזוף את עיניה בבניה. אישה מרושעת, אמרנו זה לזה, מתוך סברה שאנחנו בקיאים בהוויות העולם הגדול, והמעשייה סיפקה אותנו ולא טרחנו בה יותר, כי למען האמת היינו טרודים יותר בעניינינו, ואילו במעשיו של נ’י גולדן התעניינו רק עד גבול מסוים. פנינו לדרכנו והמשכנו בחיינו.
     
    כמה גדולה היתה טעותנו.

    סקירות וביקורות

    כנגד שלושה בנים 'בית גולדן' של סלמאן רושדי הוא רומן מהנה, אבל עודף האזכורים התרבותיים מרחיק אותו מהחיים עצמם לא מעט תנופה וברק יש ברומן הזה של סלמאן רושדי. הוא נפתח בניו-יורק ב-‭,2008‬ במתחם האלגנטי 'גני מקדוגל-סאליבן', מין קהילה קיבוצית סגורה באזור הווילג'. אל המתחם מגיע פטריארך הודי גולה, עשיר כקורח, שאצבעותיו הגדולות "ענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת", ושהאקסצנטריות שלו ניכרת כבר בשם שבחר לעצמו - נירו גולדן, על שם נירון קיסר. הוא רודה בשלושת בניו, שלכל אחד מהם סיפור משלו: הבכור על הספקטרום האוטיסטי, השני אמן ורודף שמלות, והשלישי מתחבט אם לעבור את המסלול הזהותי מגבריות לנשיות. שובל של מסתורין נכרך בעקבי משפחת גולדן יוצאת הדופן, שעליה מתבונן המספר, רנה - גם הוא דייר ב'גני מקדוגל-סאליבן'. המציצנות הכפייתית שלו נובעת מהיותו קולנוען צעיר, שחש כי בסיפורה של המשפחה טמון הרעיון לסרט הגדול שהוא מתכנן לביים. הכוח המניע הבסיסי של העלילה הוא ההתקרבות המדורגת של רנה אל הגולדנים, שמביאה לגילוי איטי של סודות העבר המשפחתיים. אבל כמו תמיד אצל רושדי, מרקם הטקסט מורכב ממאות אזכורים תרבותיים שרנה מצרף לסיפורה של המשפחה - אזכורים מהספרות, הקולנוע, הקומיקס התיאטרון ועוד, חלקם נחשבים "גבוהים" וחלקם "נמוכים" - שבעזרתם מפגין רושדי את בקיאותו הווירטואוזית בהם. "משהו בהעמדה של פטיה [הבן הבכור] ביום ההוא העלה על דעתי ציור שמן גדול, אולי 'משמר הלילה'", אומר רנה למשל. או "ברגעים כאלה ואחרים, כשהאור נפל על פניה באופן מסוים, היא הזכירה לי את דיאן קיטון בתפקידה ב'הסנדק'". אבל גם כשהדבר לא נאמר באופן מפורש כל כך, חלקים נרחבים ברומן הם בדיוק כאלה: משהו במשפחת גולדן מעלה על דעת המספר - או הקורא - את סופוקלס, את פלאש גורדון, את ז'אן לוק גודאר וכו'. זו, אם כן, יצירה פוסט-מודרנית מובהקת שנשענת על ייצוגים תרבותיים קודמים: נירו גולדן ובניו מזכירים את האב ושלושת בניו ב'האחים קרמזוב'; מקור עושרו המפוקפק של נירו מזכיר את מקור עושרו של ג'יי גטסבי ב'גטסבי הגדול'. לכך קשורה גם העובדה שהמספר הוא קולנוען, שמתאר בפרוזה איך היה רוצה שייראה הסרט שלו, ואף מציין שלשם כך הוא מספר הן את האמת והן את הבדיה שהכרחית לכל יצירה אמנותית. זהו לבסוף, או לקראת הלבסוף, פוסטמודרניזם מהנה, עניין לא שכיח, והוא מהנה לא רק משום שרושדי בקיא כל כך בתרבות על כל רמותיה, אלא משום שהוא אינו שוכח את יסודותיו האחרים והבסיסיים של סיפור: דמויות מעניינות ועלילה מותחת. ובכל זאת, דבר אחד מרכזי אין ביצירה הזאת. אין בה, כמכלול, אמינות או דמיות למציאות, ולכן אין כאן תחושת גילוי של העולם או רלוונטיות שאינה בידורית (יוצא דופן הוא העיסוק בפוליטיקת הזהות המינית דרך דמותו של בן גולדן הצעיר). אני לא מתכוון רק לכך שלא מדובר באמת ב"ריאליזם" (למרות הכרזת הכריכה האחורית על "שובו המלהיב והמנצח של רושדי לריאליזם"). כפי שציין פעם המבקר ג'יימס ווד, גם מחזה לא ריאליסטי במפגיע של בקט יכול להעניק תחושה של מגע ישיר עם המציאות. אני מתכוון שבניית חלק ניכר מהעלילה ומהדמויות על יסוד דוגמאות תרבותיות קודמות מרחיקה אותנו ממגע עם המציאות. בניסוחו של אפלטון, הדמויות והעלילה של רושדי הם "חיקוי של חיקוי". כל זה תורם גם לאופיו האופראי של הטקסט. משפחת גולדן גדולה מהחיים משום שנוצרה לא מתוך התבוננות בחיים עצמם אלא בייצוגים תרבותיים קודמים, שכבר הם ניסו לזקק את הדרמה של המציאות ולנפות ממנה את המשעמם והיומיומי. מדובר, אם כך, במה שניתן לתאר כ"זיקוק של זיקוק". אבל המשעמם והיומיומי, כשיודעים לשלב אותם בתוך רומן, יכולים להעניק לחוויית הקריאה את הרטט של מפגש עם החיים עצמם. רטט כזה לא עובר כאן. ויש לכך גם השלכות אחרות: רושדי רוצה לומר משהו על עידן טראמפ ברומן הזה. זמן ההווה של 'בית גולדן' נפתח עם השבעת אובמה ומשתרע לאורך שנות כהונתו (‭,(2016-2008‬ ושיאו מקביל לשיא השלילי של בחירת טראמפ לנשיאות. אבל הקשר בין עלילת הספר לטראמפ מאולץ, ומה שיש לרושדי לומר על העולם החוץ-ספרותי בהקשר הזה הוא דל או קלישאתי. תרגום הספר רהוט בדרך כלל, אבל יש בו גם כמה בעיות. "לתרגל דת" זה לא עברית, אלא תרגומית. שמות מהאודיסיאה כדאי לתרגם לפי התרגום העברי המקובל ("דיומדס" ולא "דיומד"). "בורחס" ולא "בורגס" הוא שכתב את הסיפור 'פונס הזכרן'. בישראל קוראים לבמאי "מייקל הנקה" בשם "מיכאל הנקה". הפועל "יתעל" שחוזר כאן באופן מסתורי ("כדי שיתעל את דני קיי") מתייחס, כך הבנתי אחרי דרישה וחקירה, למשמעות הביטוי ‭ ,to channel somebody ‬שתרגום סביר שלו לעברית יהיה "לחקות מישהו". עוד 3 ספרים של רושדי ילדי חצות‭ 1981 < ‬ פסוקי השטן > 1988 שאלימר הליצן > 2005 אריק גלסנר 7 לילות 08/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    כנגד שלושה בנים 'בית גולדן' של סלמאן רושדי הוא רומן מהנה, אבל עודף האזכורים התרבותיים מרחיק אותו מהחיים עצמם לא מעט תנופה וברק יש ברומן הזה של סלמאן רושדי. הוא נפתח בניו-יורק ב-‭,2008‬ במתחם האלגנטי 'גני מקדוגל-סאליבן', מין קהילה קיבוצית סגורה באזור הווילג'. אל המתחם מגיע פטריארך הודי גולה, עשיר כקורח, שאצבעותיו הגדולות "ענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת", ושהאקסצנטריות שלו ניכרת כבר בשם שבחר לעצמו - נירו גולדן, על שם נירון קיסר. הוא רודה בשלושת בניו, שלכל אחד מהם סיפור משלו: הבכור על הספקטרום האוטיסטי, השני אמן ורודף שמלות, והשלישי מתחבט אם לעבור את המסלול הזהותי מגבריות לנשיות. שובל של מסתורין נכרך בעקבי משפחת גולדן יוצאת הדופן, שעליה מתבונן המספר, רנה - גם הוא דייר ב'גני מקדוגל-סאליבן'. המציצנות הכפייתית שלו נובעת מהיותו קולנוען צעיר, שחש כי בסיפורה של המשפחה טמון הרעיון לסרט הגדול שהוא מתכנן לביים. הכוח המניע הבסיסי של העלילה הוא ההתקרבות המדורגת של רנה אל הגולדנים, שמביאה לגילוי איטי של סודות העבר המשפחתיים. אבל כמו תמיד אצל רושדי, מרקם הטקסט מורכב ממאות אזכורים תרבותיים שרנה מצרף לסיפורה של המשפחה - אזכורים מהספרות, הקולנוע, הקומיקס התיאטרון ועוד, חלקם נחשבים "גבוהים" וחלקם "נמוכים" - שבעזרתם מפגין רושדי את בקיאותו הווירטואוזית בהם. "משהו בהעמדה של פטיה [הבן הבכור] ביום ההוא העלה על דעתי ציור שמן גדול, אולי 'משמר הלילה'", אומר רנה למשל. או "ברגעים כאלה ואחרים, כשהאור נפל על פניה באופן מסוים, היא הזכירה לי את דיאן קיטון בתפקידה ב'הסנדק'". אבל גם כשהדבר לא נאמר באופן מפורש כל כך, חלקים נרחבים ברומן הם בדיוק כאלה: משהו במשפחת גולדן מעלה על דעת המספר - או הקורא - את סופוקלס, את פלאש גורדון, את ז'אן לוק גודאר וכו'. זו, אם כן, יצירה פוסט-מודרנית מובהקת שנשענת על ייצוגים תרבותיים קודמים: נירו גולדן ובניו מזכירים את האב ושלושת בניו ב'האחים קרמזוב'; מקור עושרו המפוקפק של נירו מזכיר את מקור עושרו של ג'יי גטסבי ב'גטסבי הגדול'. לכך קשורה גם העובדה שהמספר הוא קולנוען, שמתאר בפרוזה איך היה רוצה שייראה הסרט שלו, ואף מציין שלשם כך הוא מספר הן את האמת והן את הבדיה שהכרחית לכל יצירה אמנותית. זהו לבסוף, או לקראת הלבסוף, פוסטמודרניזם מהנה, עניין לא שכיח, והוא מהנה לא רק משום שרושדי בקיא כל כך בתרבות על כל רמותיה, אלא משום שהוא אינו שוכח את יסודותיו האחרים והבסיסיים של סיפור: דמויות מעניינות ועלילה מותחת. ובכל זאת, דבר אחד מרכזי אין ביצירה הזאת. אין בה, כמכלול, אמינות או דמיות למציאות, ולכן אין כאן תחושת גילוי של העולם או רלוונטיות שאינה בידורית (יוצא דופן הוא העיסוק בפוליטיקת הזהות המינית דרך דמותו של בן גולדן הצעיר). אני לא מתכוון רק לכך שלא מדובר באמת ב"ריאליזם" (למרות הכרזת הכריכה האחורית על "שובו המלהיב והמנצח של רושדי לריאליזם"). כפי שציין פעם המבקר ג'יימס ווד, גם מחזה לא ריאליסטי במפגיע של בקט יכול להעניק תחושה של מגע ישיר עם המציאות. אני מתכוון שבניית חלק ניכר מהעלילה ומהדמויות על יסוד דוגמאות תרבותיות קודמות מרחיקה אותנו ממגע עם המציאות. בניסוחו של אפלטון, הדמויות והעלילה של רושדי הם "חיקוי של חיקוי". כל זה תורם גם לאופיו האופראי של הטקסט. משפחת גולדן גדולה מהחיים משום שנוצרה לא מתוך התבוננות בחיים עצמם אלא בייצוגים תרבותיים קודמים, שכבר הם ניסו לזקק את הדרמה של המציאות ולנפות ממנה את המשעמם והיומיומי. מדובר, אם כך, במה שניתן לתאר כ"זיקוק של זיקוק". אבל המשעמם והיומיומי, כשיודעים לשלב אותם בתוך רומן, יכולים להעניק לחוויית הקריאה את הרטט של מפגש עם החיים עצמם. רטט כזה לא עובר כאן. ויש לכך גם השלכות אחרות: רושדי רוצה לומר משהו על עידן טראמפ ברומן הזה. זמן ההווה של 'בית גולדן' נפתח עם השבעת אובמה ומשתרע לאורך שנות כהונתו (‭,(2016-2008‬ ושיאו מקביל לשיא השלילי של בחירת טראמפ לנשיאות. אבל הקשר בין עלילת הספר לטראמפ מאולץ, ומה שיש לרושדי לומר על העולם החוץ-ספרותי בהקשר הזה הוא דל או קלישאתי. תרגום הספר רהוט בדרך כלל, אבל יש בו גם כמה בעיות. "לתרגל דת" זה לא עברית, אלא תרגומית. שמות מהאודיסיאה כדאי לתרגם לפי התרגום העברי המקובל ("דיומדס" ולא "דיומד"). "בורחס" ולא "בורגס" הוא שכתב את הסיפור 'פונס הזכרן'. בישראל קוראים לבמאי "מייקל הנקה" בשם "מיכאל הנקה". הפועל "יתעל" שחוזר כאן באופן מסתורי ("כדי שיתעל את דני קיי") מתייחס, כך הבנתי אחרי דרישה וחקירה, למשמעות הביטוי ‭ ,to channel somebody ‬שתרגום סביר שלו לעברית יהיה "לחקות מישהו". עוד 3 ספרים של רושדי ילדי חצות‭ 1981 < ‬ פסוקי השטן > 1988 שאלימר הליצן > 2005 אריק גלסנר 7 לילות 08/05/2020 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    בית גולדן סלמאן רושדי
    1
     
    ביום ההשבעה של הנשיא החדש, כשדאגנו שהוא עשוי להירצח בעודו הולך יד ביד עם אשתו המרהיבה בינות להמונים המריעים, וכשרבים כל כך מאיתנו היו קרובים לחורבן כלכלי בעקבות התפוצצות בועת המשכנתאות, וכשאיזיס עדיין היתה אלה־אם מצרית, הגיע לעיר ניו יורק עם שלושת בניו היתומים־מאם מלך לא מוכתר מארץ ניכר, בן שבעים־ומשהו, על מנת לתפוס חזקה על ארמון הגלות שלו, והתנהג כאילו אין שום בעיה עם הארץ, או עם העולם, או עם הסיפור שלו.
     
    הוא החל לשלוט על השכונה שלו כמו קיסר מיטיב, אם כי למרות חיוכו המקסים ומיומנותו בנגינה בכינורו, גוּאַדֶנִינִי משנת 1745, הוא הדיף ניחוח כבד וזול, הריח המובהק של כעס־עריצים גס־רוח, בשׂומת מהסוג שמזהיר אותך להישמר מהטיפוס הזה, מפני שהוא יכול להורות על הוצאתך להורג בכל רגע, אם לדוגמה תלבש חולצה שאינה מניחה את הדעת, או אם יחפץ לשכב עם אשתך. שמונה השנים הבאות, שנותיו של הנשיא ה־44, היו גם שנות שלטונו ההפכפך והמבהיל עלינו של האיש שכינה את עצמו נִירוֹ גולדן, שלא באמת היה מלך, ושבקץ עידנו השתוללה שריפת ענק שגם היתה אפוקליפטית, לפחות מבחינה מטפורית.
     
    הקשיש היה נמוך־קומה, אפשר אפילו לומר גוצי, ושערו — שעדיין היה כהה ברובו, למרות גילו המתקדם — היה משוח ומשוך לאחור להדגיש את מפרציו. עיניו היו שחורות ונוקבות, אבל הדבר שאנשים שמו אליו לב לפני הכול — לעתים קרובות הוא קיפל את שרווליו כדי לוודא שאכן ישימו לב — היו האמות שלו, עבות וחסונות כשל מתאבק, שבקצותיהן היו ידיים גדולות ומסוכנות שענדו טבעות זהב דשנות משובצות באבני ברקת. מעטים שמעו אותו מרים את קולו, אך לא היה לנו שום ספק כי שכנה בו עוצמה קולית עזה שמוטב היה להימנע מלעורר אותה. בגדיו היו יוקרתיים, אבל היתה בו איכות חייתית צעקנית שגרמה לך לחשוב על אשמדאי המיתולוגי, שמרגיש שלא בנוח במחלצות אדם. כל אלה מאיתנו שגרו בשכנות אליו פחדו ממנו לא מעט, למרות שעשה מאמצים ניכרים ומגושמים להיות ידידותי ולגלות שכנות טובה, נופף אלינו בפראות במקל ההליכה שלו, והתעקש שנבוא לשתות אצלו קוקטיילים בעתות לא נוחות. כשהלך או עמד הוא נטה קדימה, כפוף מעט מהמותניים, אבל לא יותר מדי, כמו נאבק תמידית ברוח עזה שרק הוא מסוגל היה להרגיש. זה היה איש בעל כוח; לא, יותר מזה — איש שהיה מאוהב עמוקות ברעיון של עצמו כבעל כוח. נדמה היה שמקל ההליכה שימש לו יותר אביזר קישוט והבעה מאשר למטרתו המקורית. כשהילך בגנים, שידר כל רושם שהוא מנסה להיות לנו לחבר. לעתים קרובות שלח יד ללטף את כלבינו או לפרוע את שֹער ילדינו. אבל ילדים וכלבים נרתעו ממגעו. לעתים כשצפיתי בו, חשבתי על המפלצת של דוקטור פרנקנשטיין, צֶלֶם של האנושי שכשל לחלוטין בהבעת אנושיות אמיתית. עורו היה חום גִלדני וחיוכו נצץ מסתימות זהב. נוכחותו היתה סואנת ולא לגמרי מתורבתת, אבל הוא היה עשיר מופלג, כך שכמובן התקבל לחברה; אבל בקהילת האמנים, המוזיקאים והסופרים שלנו במנהטן תחתית, הוא לא היה פופולרי במיוחד.
     
    היינו אמורים לנחש שמישהו שאימץ את שמו של הקיסר הרומי האחרון בשושלת היוליו־קלאודית של רומא, ואז הציב את עצמו בדוֹמוּס אוֹרֵיאָה, ארמון הזהב — מצהיר קבל עם ועדה על טירופו, עוונותיו, שיגעון הגדלות שלו ואובדנו הממשמש, וגם צוחק לכל זה בפרצוף; שאיש כזה השליך כפפה מתריסה לרגלי הגורל והִכה באצבע צרידה תחת אפו של המוות המתקרב תוך שהוא זועק, ‘כן! השוו אותי, אם תרצו, למפלצת ההוא שהספיג נוצרים בשמן והצית אותם כדי להאיר את גנו בלילות! שבזמן שרומא עלתה באש ניגן בלירה (למעשה, לא היו אז כינורות)! כן: יהא שמי נירו, מבית קיסר, אחרון בשושלת הדמים ההיא, ותבינו מזה מה שתרצו. אני כשלעצמי פשוט אוהב את השם.’ הוא ניפנף מתחת לאפינו בזדוניותו, התענג עליה, איתגר אותנו לראות אותה, בז ליכולות ההבנה שלנו, בהיותו משוכנע ביכולתו להביס בקלות כל מי שיקום נגדו.
     
    הוא הגיע לעיר כמו אחד המונרכים האירופים המודחים, ראשי שושלות קטועות שעדיין השתמשו בתוארי הכבוד המפוארים כבשמות משפחה — מיוון או מיוגוסלביה, או מאיטליה — ושהתייחסו לתואר הפועל התוגתי לשעבר, כאילו לא התקיים. הוא לא שום לשעבר, אמרו הליכותיו; הוא מלכותי בכל דבר ועניין, בחולצות המעומלנות שלו, בחפתיו, בנעליו האנגליות שנתפרו בהזמנה מיוחדת, באופן שבו הלך לעבר דלתות סגורות מבלי להאט בידיעה שייפתחו עבורו; כמו כן בטבעו החשדני, שבגינו קיים פגישות יומיות נפרדות עם בניו, לשאול אותם מה אומרים עליו אחיהם; ובמכוניותיו, בחיבתו לשולחנות הימורים, בהגשת הפינג־פונג שלו שלא היה לה מענה, בזיקתו לפרוצות, ויסקי וביצים שלוקות, ובפתגם שעליו חזר לעתים קרובות — זה שהיה חביב על שליטים אבסולוטיים מקיסר ועד היילה סלאסי — שהמידה הטובה היחידה שיש להעריך היא הנאמנות. הוא החליף את הטלפון הסלולרי שלו לעתים קרובות, כמעט שלא מסר את המספר לאיש, ולא ענה כשהמכשיר צילצל. הוא סירב להכניס לביתו עיתונאים או צלמים, אבל שניים מחוג הפוקר שלו נמצאו שם תכופות, הוללים כסופי־שיער שלרוב נראו לבושים בז’קט עור חום־בהיר וצעיף צוואר בהיר־פסים, שנחשדו במידה רבה שרצחו את נשותיהם העשירות, אם כי במקרה אחד לא הוגש כתב אישום, ובשני כתב האישום לא חשף עבירה.
     
    בנוגע לאשתו שלו, הנעדרת, הוא דמם. בביתו השופע צילומים, שהקירות ואדני האח שבו אוכלסו על ידי כוכבי רוק, חתני פרס נובל ואריסטוקרטים, לא היה דיוקן של גברת גולדן, או איך שלא כינתה את עצמה. ברור שמכך השתמעה חרפה כלשהי, שלבושתנו ריכלנו על מהותה האפשרית. דִמיינו את מידת ניאופיה ותעוזתם, שיווינו את דמותה כמעין נימפומנית מייחוס רם במיוחד, את חיי המין שלה כהוללים מאלה של כוכבת קולנוע, אישה שעוונותיה היו ידועים לכל אדם ואיש מלבד לבעלה שסומא על ידי האהבה, והמשיך לבהות בה בהערצה בעודו מאמין שהיא האישה האוהבת והחסודה מחלומותיו, עד היום הנורא שבו חבריו סיפרו לו את האמת, באו בהמוניהם לספר לו, ואיך הוא זעם! איך עלב בהם! הוא קרא להם שקרנים ובוגדים, ונדרשו שבעה אנשים להחזיק אותו ולמנוע ממנו לגרום נזק לאלה שהכריחו אותו להתמודד עם המציאות שבסופו של דבר אכן התמודד איתה והשלים איתה, ואז סילק את אשתו מחייו ואסר עליה לחזור לשזוף את עיניה בבניה. אישה מרושעת, אמרנו זה לזה, מתוך סברה שאנחנו בקיאים בהוויות העולם הגדול, והמעשייה סיפקה אותנו ולא טרחנו בה יותר, כי למען האמת היינו טרודים יותר בעניינינו, ואילו במעשיו של נ’י גולדן התעניינו רק עד גבול מסוים. פנינו לדרכנו והמשכנו בחיינו.
     
    כמה גדולה היתה טעותנו.