זה נמס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה נמס
מכר
מאות
עותקים
זה נמס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

זה נמס

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • תרגום: אירית באומן
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 429 עמ' מודפסים

נושאים

תקציר

אישה צעירה נוסעת עם גוש קרח עצום במכוניתה לאזכרה של חבר ילדות. בחוץ קר, אבל נפשה בוערת. היא נוסעת לנקום. לא באדם אחד, אלא בכפר שלם. כך נפתח זה נמס, ספר הביכורים של ליזה ספיט, שהיכה את קוראיו בתדהמה, הפך לרב-מכר ענק מיד עם צאתו לאור, תורגם ל-16 שפות שונות וזכה במגוון פרסים ספרותיים.
 
אווה מגיעה אמנם לכפר, אבל אינה מדברת עם איש. מאחורי חלון הרכב היא עוקבת אחר הדמויות שאִכלסו את ילדותה – החברים עמם גדלה, הוריהם, אפילו את אחיה האהוב היא רואה מרחוק, אבל לא ניגשת לומר מילה. יש לה תוכנית.
 
בד בבד נמסר במשורג סיפור חייה של אווה למן ילדותה. זהו כפר קטן בבלגיה, שלושה ילדים נולדו באותה שנה. בת אחת ושני בנים. כמעט מתוך כורח הם הופכים לחברים קרובים, שלושת המוסקטרים. אבל הכניסה לגיל ההתבגרות, והעוררות המינית השוטפת את השלושה, מכניסות לחייהם פן חדש שיש בו, לצד סקרנות בריאה, גם היבטים של ניצול, השפלה, אכזריות וריח חריף של אסון ממשמש ובא.
 
זה נמס היא יצירה מפעימה, מלאת אהבה אך חסרת רחמים, המותירה את הקורא משתאה וחסר מילים. ליזה ספיט הבלגית פרסמה אותה בגיל 28 בלבד, והיתה בן לילה לסנסציה ספרותית.

פרק ראשון

השעה 9:00
 
 
ההזמנה הגיעה לפני שלושה שבועות, במעטפה עמוסת בולים. הבולים, שעצם משקלם ודאי הוסיף לעלוּת המשלוח, נסכו בי בתחילה תקווה: יש עדיין דברים שמאפשרים זה את זה הדדית.
 
את המעטפה מצאתי מונחת על שאר דברי הדואר, כתריסר מכתבים ועלונים שנערמו בשתי ערימות שוות מול דלתי. חותם ידו של השכן. ערימה תמורת כל טובה שעוד תיגבה. מתחת למעטפה עמוסת הבולים נחה פרסומת למחיר מבצע אצל מגדת עתידות דוברת צרפתית ועלון של חנות צעצועים שנועד לשכנים מלמעלה — זאת לא הפעם הראשונה שתיבת הדואר שלי משמשת בור שכחה לדברי דואר מהסוג שהופך ילדים לנודניקים. בערימה הסמוכה נחו החשבונות וארבעה עלונים של סופרמרקט זול, ועל כולם התנוסס אותו תרנגול הודו מעורטל וממולא, רולדת מוקה, ויין במחירי מבצע. באמת עדיין לא תכננתי כלום לערב השנה החדשה.
 
אספתי את המחסום המאולתר, נכנסתי לדירה, הדואר בידי, וערכתי בה את הסיבוב הרגיל, שבו אני פותחת כל דלת, בלי לדעת מה יהיה יותר גרוע: להיתקל יום אחד בפורץ או לפגוש יום־יום את אותם חדרים ריקים.
 
אחרי שתליתי את המעיל והכפפות במקומם התחלתי להכין ארוחת ערב. קילפתי תפוח אדמה. הוצאתי לו את הקרניים שצמחו באור השמש. מילאתי את הקומקום במים והדלקתי תחתיו את הלהבה הגבוהה ביותר, כדי שיבין שהוא צריך להזדרז.
 
בשעה שחיכיתי, כבר רכנתי מעל המכתב.
 
שמי וכתובתי נכתבו בעט שחור בכתב יד שהיה מוכר, אם כי לא הצלחתי לזהותו מיד. בעזרת חוד קולפן תפוחי האדמה פתחתי את פינת המעטפה. כרטיס לבן בצבץ מתוכה, תמונת תינוק ושֵם. בלי לבחון את התמונה, את השם או את התאריך ידעתי שזו תמונתו של יאן ושזה אינו כרטיס המבשר על לידה. השנה, בשלושים בדצמבר, היה אמור לחגוג את יום הולדתו השלושים.
 
הסתכלתי שוב על הכתובת שלי, על שם הרחוב. כתב החרטומים היה חרוט עמוק בנייר, האותיות ריחפו מעל השורה. כתב ידו של פּים, כמובן. שנים ארוכות ישבתי לידו בכיתה וראיתי אותו עונה על שאלות המבחנים. אף פעם לא הבנתי למה הוא מפעיל כל כך הרבה לחץ על העט. זה לא הפך את התשובות שלו לנכונות יותר. אם כן, פים איתר את הכתובת שלי. הוא חרט אותה בלי שום טעות, אות אחר אות. ההזמנה עצמה היתה מודפסת, בצדה הפנימי היה ריבוע טקסט.
 
"........ יקר/ה," הקו המקווקו נועד לכתיבת שם הנמען ביד. "כפי שוודאי ידוע לכם, לא רק שיַאן, אילו היה בחיים, היה מציין החודש את יום הולדתו השלושים, אלא החודש אנחנו משיקים גם את הרפת הרובוטית החדשה. הזדמנות להיפגש ולהרים כוסית".
 
חלצתי נעליים כדי לחוש את רצפת הפרקט הרכה תחת רגלי. יום השנה למותו של יאן הפך לתרגיל קידום מכירות, ניסיון לקבץ כמה שיותר אנשים בהשקת עסק חדש.
 
לא המשכתי לקרוא. את הכרטיס ואת יתר דברי הדואר השלכתי לפח. פתחתי את הברז, תחבתי את שורשי כפות ידי מתחת לזרם המים הקרים ושטפתי פנים.
 
סיר הברזל הריק קרקש, מתחנן למים. ואף על פי שהקומקום כבר רתח, כיביתי את האש מתחת לסיר. איבדתי את התיאבון.
 
ולפני שניגבתי את הלחיים במגבת המטבח ידעתי, כמובן, שלא אוכל להתעלם מזה.
 
חילצתי את ההזמנה מהפח.
 
העמילן מקליפות תפוח האדמה הכתים את תמונתו של יאן. מפיו נזלה מריחה שחורה, שפתיו נמתחו עד למצחו. בעזרת הקצה של מגבת המטבח ניסיתי להחזיר את החיוך של יאן למקומו.
 
"15:00 פתיחת דלתות המחלבה. 15:15 הדגמה קטנה של מערכת החליבה הממוחשבת ואחריה מסיבה. נ"ב — לא לשכוח בגדים חמים. נא לא להביא פרחים, אבל תמונה או זיכרון יפה של אחי יתקבלו בברכה. תוכלו לשלוח אותם מבעוד מועד לכתובת המייל info@melkerijbezoek.be או להעלות אותם כפוסט לעמוד הפייסבוק של יאן. הוראות הגעה בגב ההזמנה".
 
מאחורי ההזמנה, תחת מפת הגעה פשוטה, הופיע ציטוט סכריני. קראתי את הציטוט כמה פעמים בקול, כפי שפים התכוון שיישמע. אבל גם כך התאמצו המילים יותר מדי.
 
השעה כבר אחרי תשע. בדיוק חלפתי על פני שכונת וילְווּרְד. שעון המכונית שלי מהבהב בכל כמה שניות ומקדים בכמה דקות את השעה שמופיעה על צג הטלפון הנייד שלי. אולי בגלל הקור. במשך כל זמן הנסיעה על הכביש המהיר מונחות פניו חסרות ההבעה של יאן על מושב הנוסעים שלידי.
 
לקחתי איתי את ההזמנה לא בגלל התמונה. גם את השעה שצוינה בה או את הוראות הדרך אין צורך שאבדוק שוב.
 
רק לשכבת הבולים העבה שעל המעטפה אני זקוקה. הבולים מוכיחים לי שפים ביקש לוודא שההזמנה תגיע. מובן שאני יודעת שאינה ממוענת אל מי שאני היום, אלא אל מי שהייתי כשהיינו בקשר, אווה של לפני קיץ 2002. בגלל זה אני עושה היום בדיוק את מה שהייתי עושה אז: מופיעה למרות הרתיעה.

עוד על הספר

  • תרגום: אירית באומן
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: פברואר 2020
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 429 עמ' מודפסים

נושאים

זה נמס ליזה ספיט
השעה 9:00
 
 
ההזמנה הגיעה לפני שלושה שבועות, במעטפה עמוסת בולים. הבולים, שעצם משקלם ודאי הוסיף לעלוּת המשלוח, נסכו בי בתחילה תקווה: יש עדיין דברים שמאפשרים זה את זה הדדית.
 
את המעטפה מצאתי מונחת על שאר דברי הדואר, כתריסר מכתבים ועלונים שנערמו בשתי ערימות שוות מול דלתי. חותם ידו של השכן. ערימה תמורת כל טובה שעוד תיגבה. מתחת למעטפה עמוסת הבולים נחה פרסומת למחיר מבצע אצל מגדת עתידות דוברת צרפתית ועלון של חנות צעצועים שנועד לשכנים מלמעלה — זאת לא הפעם הראשונה שתיבת הדואר שלי משמשת בור שכחה לדברי דואר מהסוג שהופך ילדים לנודניקים. בערימה הסמוכה נחו החשבונות וארבעה עלונים של סופרמרקט זול, ועל כולם התנוסס אותו תרנגול הודו מעורטל וממולא, רולדת מוקה, ויין במחירי מבצע. באמת עדיין לא תכננתי כלום לערב השנה החדשה.
 
אספתי את המחסום המאולתר, נכנסתי לדירה, הדואר בידי, וערכתי בה את הסיבוב הרגיל, שבו אני פותחת כל דלת, בלי לדעת מה יהיה יותר גרוע: להיתקל יום אחד בפורץ או לפגוש יום־יום את אותם חדרים ריקים.
 
אחרי שתליתי את המעיל והכפפות במקומם התחלתי להכין ארוחת ערב. קילפתי תפוח אדמה. הוצאתי לו את הקרניים שצמחו באור השמש. מילאתי את הקומקום במים והדלקתי תחתיו את הלהבה הגבוהה ביותר, כדי שיבין שהוא צריך להזדרז.
 
בשעה שחיכיתי, כבר רכנתי מעל המכתב.
 
שמי וכתובתי נכתבו בעט שחור בכתב יד שהיה מוכר, אם כי לא הצלחתי לזהותו מיד. בעזרת חוד קולפן תפוחי האדמה פתחתי את פינת המעטפה. כרטיס לבן בצבץ מתוכה, תמונת תינוק ושֵם. בלי לבחון את התמונה, את השם או את התאריך ידעתי שזו תמונתו של יאן ושזה אינו כרטיס המבשר על לידה. השנה, בשלושים בדצמבר, היה אמור לחגוג את יום הולדתו השלושים.
 
הסתכלתי שוב על הכתובת שלי, על שם הרחוב. כתב החרטומים היה חרוט עמוק בנייר, האותיות ריחפו מעל השורה. כתב ידו של פּים, כמובן. שנים ארוכות ישבתי לידו בכיתה וראיתי אותו עונה על שאלות המבחנים. אף פעם לא הבנתי למה הוא מפעיל כל כך הרבה לחץ על העט. זה לא הפך את התשובות שלו לנכונות יותר. אם כן, פים איתר את הכתובת שלי. הוא חרט אותה בלי שום טעות, אות אחר אות. ההזמנה עצמה היתה מודפסת, בצדה הפנימי היה ריבוע טקסט.
 
"........ יקר/ה," הקו המקווקו נועד לכתיבת שם הנמען ביד. "כפי שוודאי ידוע לכם, לא רק שיַאן, אילו היה בחיים, היה מציין החודש את יום הולדתו השלושים, אלא החודש אנחנו משיקים גם את הרפת הרובוטית החדשה. הזדמנות להיפגש ולהרים כוסית".
 
חלצתי נעליים כדי לחוש את רצפת הפרקט הרכה תחת רגלי. יום השנה למותו של יאן הפך לתרגיל קידום מכירות, ניסיון לקבץ כמה שיותר אנשים בהשקת עסק חדש.
 
לא המשכתי לקרוא. את הכרטיס ואת יתר דברי הדואר השלכתי לפח. פתחתי את הברז, תחבתי את שורשי כפות ידי מתחת לזרם המים הקרים ושטפתי פנים.
 
סיר הברזל הריק קרקש, מתחנן למים. ואף על פי שהקומקום כבר רתח, כיביתי את האש מתחת לסיר. איבדתי את התיאבון.
 
ולפני שניגבתי את הלחיים במגבת המטבח ידעתי, כמובן, שלא אוכל להתעלם מזה.
 
חילצתי את ההזמנה מהפח.
 
העמילן מקליפות תפוח האדמה הכתים את תמונתו של יאן. מפיו נזלה מריחה שחורה, שפתיו נמתחו עד למצחו. בעזרת הקצה של מגבת המטבח ניסיתי להחזיר את החיוך של יאן למקומו.
 
"15:00 פתיחת דלתות המחלבה. 15:15 הדגמה קטנה של מערכת החליבה הממוחשבת ואחריה מסיבה. נ"ב — לא לשכוח בגדים חמים. נא לא להביא פרחים, אבל תמונה או זיכרון יפה של אחי יתקבלו בברכה. תוכלו לשלוח אותם מבעוד מועד לכתובת המייל info@melkerijbezoek.be או להעלות אותם כפוסט לעמוד הפייסבוק של יאן. הוראות הגעה בגב ההזמנה".
 
מאחורי ההזמנה, תחת מפת הגעה פשוטה, הופיע ציטוט סכריני. קראתי את הציטוט כמה פעמים בקול, כפי שפים התכוון שיישמע. אבל גם כך התאמצו המילים יותר מדי.
 
השעה כבר אחרי תשע. בדיוק חלפתי על פני שכונת וילְווּרְד. שעון המכונית שלי מהבהב בכל כמה שניות ומקדים בכמה דקות את השעה שמופיעה על צג הטלפון הנייד שלי. אולי בגלל הקור. במשך כל זמן הנסיעה על הכביש המהיר מונחות פניו חסרות ההבעה של יאן על מושב הנוסעים שלידי.
 
לקחתי איתי את ההזמנה לא בגלל התמונה. גם את השעה שצוינה בה או את הוראות הדרך אין צורך שאבדוק שוב.
 
רק לשכבת הבולים העבה שעל המעטפה אני זקוקה. הבולים מוכיחים לי שפים ביקש לוודא שההזמנה תגיע. מובן שאני יודעת שאינה ממוענת אל מי שאני היום, אלא אל מי שהייתי כשהיינו בקשר, אווה של לפני קיץ 2002. בגלל זה אני עושה היום בדיוק את מה שהייתי עושה אז: מופיעה למרות הרתיעה.