לאהוב אותה 2 - אהבה מתוך משבר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאהוב אותה 2 - אהבה מתוך משבר
מכר
מאות
עותקים
לאהוב אותה 2 - אהבה מתוך משבר
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לאהוב אותה 2 - אהבה מתוך משבר

4.2 כוכבים (34 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אישה עם צלקות שלא ייעלמו לעולם...
אמילי הוחזקה באוסף במשך חמש שנים ארוכות וסבלה עינויים וכאב שלא יתוארו. לאחר שניצלה, היא מנסה להשאיר מאחוריה את העבר, ולחזור ולהשתלב בעולם שבו רבים אינם מודעים לרשע העלול להסתתר מאחורי חזות חיצונית מטעה. אבל אמילי רוצה גם לנקום באיש שהתעלל בה שוב ושוב בתקופת שביה – גבר שכל רצונו הוא לשלוט בה שוב.
 
גבר אוהב ומסור מאין כמוהו...
קיין אהב את אמילי במשך כל חייו. לפני שהופרדו זה מזה, הם חלקו אהבה גדולה, שכעת קיין רוצה להציל ולבנות מחדש. אחרי שחיפש את אמילי במשך שנים ארוכות וסוף סוף מצא אותה, היא לא תצליח עתה להדוף אותו, על אף כל מאמציה. סבלנותו ועדינותו יעזרו לה להחלים – אם מסע הנקם שלה לא יביא קודם למותה.
 
אמילי רוצה לבנות מחדש את חייה, אבל השדים הפנימיים שלה לא נותנים לה מנוח. האם תצליח להיאבק בהם? או שתניח לעברה להביס את כוחותיה ותמנע מעצמה את מה שקיין רוצה נואשות להעניק לשניהם?

פרק ראשון

פרולוג
 
 
הגבר הראשון — מבועתת, אני מתכווצת כנגד הקיר בפינת החדר הזעיר. החדר חשוף לגמרי. הרהיט היחיד בו הוא מיטה שנסמכת אל אחד הקירות הלבנים.
 
הגבר המצחין גוהר מעליי ויורק, ״את חושבת שאת כזאת יפה, נכון?״ פניו סמוקות והזעם נוטף מכל נקבובית בגופו. ״כולכן, הנשים, אותו הדבר, אתן חושבות שאתן יותר טובות ממני.״
 
״בבקשה,״ אני מתחננת, ״אני בסך הכול רוצה לחזור הביתה.״ דמעות זולגות על פניי. ליבי מתכווץ מפחד וכאב.
 
בום.
 
פניי מוטחות בקיר מעוצמת מהסטירה שלו ובפי עומד טעם מתכתי.
 
הגבר לופת את כתפיי. העור שלי נקרע מהציפורניים שלו, שחופרות עמוק בבשרי. הוא משליך אותי על המיטה בכוח כזה, שגופי מנתר עליה, שערי מכסה את פניי. הגבר מושך בשמלה שלי.
 
אני משתמשת בזרועות וברגליים שלי כדי להדוף אותו בכל הכוח. נואשת להרחיק מעליי את הידיים שלו. ״בבקשה, אל תעשה את זה. אני לא מכירה אותך אפילו. נחטפתי. אני לא אמורה להימצא כאן!״ אני צועקת בהיסטריה. הניסיונות שלי לעצור אותו נבלמים; זה לא מעניין אותו.
 
הוא קורע מעליי את התחתונים ואני זועקת במלוא קולי. אני בועטת בכל הכוח אבל הוא מרתק אותי למיטה ומשתרע עליי. אני מכה בחזהו ובפניו כשהוא פותח את אבזם החגורה של מכנסיו ומשחרר את עצמו מתוך הרוכסן. הוא לובש קונדום ומתבונן בי. אני מפסיקה להכות אותו, נושמת בכבדות ומחכה לצעד הבא שלו כדי להתחיל להילחם שוב.
 
״אני אלמד אותך לקח בגלל שהסתכלת עליי כאילו אני מכוער, כאילו אני לא מספיק טוב בשבילך.״
 
העיניים שלי מתרחבות. אין לי מושג מה פירוש הדברים שהוא אומר. הוא לא נורמלי.
 
הוא מושיט את הידיים שלו אל מפרקי כפות הידיים שלי, ואני מתרוממת ומפתלת את הגוף שלי. הוא לופת את מפרקי כפות ידיי ומצמיד אותם זה לזה ביד אחת, ולוחץ חזק כל כך עד שהעצמות שלי כמעט נשברות.
 
הוא מוריד את היד שאינה מחזיקה בידיים שלי לאיבר שלו ומחדיר את עצמו לתוך הגוף שלי.
 
אני צורחת את הדבר היחיד שבו אני רוצה ברגע זה. האדם היחיד שתמיד הגן עליי. הגבר שאינו כאן כדי להציל אותי ברגע זה.
 
״קיין!״
 
 
 
הגבר השנים־עשר — ״פאק, כן! אני אדפוק אותך בתחת כל כך פאקינג חזק שלא תצליחי ללכת שבוע.״
 
אני עומדת בחדר, מתייפחת ובוהה בגבר הנרגש שעומד לפני ומתחננת בפניו, ״בבקשה, תהרוג אותי. פשוט תחתוך לי את הגרון המזדיין!״ אני צורחת.
 
הוא צועד לעברי ואומר, ״נו, נו, בואי נראה מה יש לנו כאן. את עוד לא שבורה, אבל את כבר קרובה.״ הוא מחכך ידיים זו בזו ומסנן, ״תעלי על המיטה עם הפנים למטה.״
 
אני מנידה בראש שלי ומרגישה את טעם המליחות של הדמעות שלי כשאני נושכת את השפה שלי ויודעת מה צפוי לי בהמשך. הוא מכה אותי ואני בורחת לצד השני של החדר לפני שהמהלומה שלו תפגע ביעד שלה. בפנים שלי.
 
״כלבה! תעלי על המיטה המזויינת!״ הוא שואג.
 
אני מביטה סביבי בפראות ומחפש משהו שבאמצעותו אוכל להגן על עצמי. עשיתי את זה כבר פעמים רבות; אין לי מושג למה אני ממשיכה לחפש כלי נשק בידיעה מוחלטת וחד משמעית שהוא אינו בנמצא.
 
אני נעה מצד לצד כשהוא מתקרב. אין לי מושג מה אני עושה או כמה זמן אצליח לברוח, אבל אני לא מתכוונת להיכנע.
 
הוא שוב מושיט אליי את ידו, ואני בורחת לצד השני של החדר.
 
הוא מסתובב ומתקרב אליי. ואז אני רואה את זה; אני רואה את הדריכות בזרועות וברגליים שלו. הוא מזנק לכיווני ואני עוקפת אותו, אבל הזרוע שלו נשלחת והוא לופת את המרפק שלי. אני נמשכת אליו בעוצמה רבה; אני נופלת אל הרצפה והראש שלי נחבט בעוצמה.
 
הוא מעליי תוך שניות ומתחיל לקרוע את השמלה שלי.
 
קרע.
 
הכתפיות נקרעות.
 
קרע.
 
השמלה נתלשת מעל הגוף שלי. הוא לא טורח אפילו לפתוח את הרוכסן. השמלה כולה מוסרת במשיכה אחת. הוא מושך מעליי את התחתונים ואני יודעת מה יקרה עכשיו.
 
למרות המאבק שלי והתחנונים, זה תמיד נגמר באותה צורה.
 
הגוף שלי מתאבן כשאני מחכה שהחרקים יתחילו לזחול על העור שלי, וכאשר זה קורה, אני עושה מה שאני עושה תמיד. אני מזעיקה לעזרתי את הגבר שאני עדיין מחכה שייחלץ לעזרתי.
 
״קיין!״
 
 
 
הגבר העשרים־וארבעה — ״שבי על המיטה,״ הגבר אומר בלי להביט בי כשהוא מתיר את שרוכי הנעליים שלו ומוריד את הגרביים.
 
אני ניגשת אל המיטה ומתיישבת עליה בתחושת קהות. במבט ראשון, הגבר הזה אינו דומה לאחרים. הוא רגוע ומרוחק. כל האחרים מביטים בי כאילו אני חיה שיש לענות ולהרוג. אפשר לראות בעיניהם את סערת הרוחות. הגבר הזה לא הביט בי אפילו פעם אחת. אני משפילה אליו את עיניי: הוא נראה כבן שלושים ומשהו, עם שיער חום שזור בגוונים בהירים יותר ומבנה גוף חזק. הייתי מעזה לומר שהוא כמעט נראה נורמלי.
 
אני קמה ועושה צעד לעברו. זה אף פעם לא עובד, אבל ליבי ונשמתי מסרבים לוותר, כהוכחה למילים שאני עומדת לומר.
 
״אני זקוקה לעזרה. נחטפתי. יש לי משפחה, חבר. הם ודאי חושבים שאני מתה. האם תוכל לעזור לי לברוח? בבקשה, אני זקוקה לעזרה,״ אני מתחננת; רק שביב של תקווה חודר למילים שלי.
 
הגבר מרים אליי את מבטו וגופי מתאבן; רעד חולף בגבי. הוא מחייך אליי. חיוך מקפיא ומרושע. הוא קם וניגש אליי. אני נסוגה שלושה צעדים, אבל קופאת כשהוא מפסיק להתקדם לעברי.
 
״אמילי. אמילי. אמילי.״
 
הוא חוזר על השם שלי כשהוא מנופף לפניי באצבע לפנים ולאחור.
 
״רק עכשיו מצאתי אותך. את לא הולכת לשום מקום.״
 
הוא מניף את ידו במהירות כברק ולופת אותי סביב הצוואר. אני מתנשפת ומנסה לשחרר את צווארי מידו.
 
אני לא מצליחה לנשום. אני לא מצליחה לבלוע. בהלה מתפוצצת לי בחזה.
 
״אני רוצה להציג את עצמי. אני דונובן. אנחנו נכיר זה את זה היטב, אמילי. אני אהיה בכל מסיבה ואני אקנה אותך בכל פעם. את עכשיו הצעצוע החדש שלי. אני אביא אותך למצב של כמעט מוות ואז אזיין לך את הצורה. מרקו הוא אולי הבעלים שלך, אבל אחת לחודש אני אהיה האדון שלך בחדר הזה.״
 
החדר מסתחרר וזרועותיי נשמטות. האחיזה שלו סביב צווארי נחלשת. הוא עוזב אותי באותה מהירות בה אחז בי. ברכיי פוגעות ברצפה, בכל הכוח. רק בכוח הידיים אני מצילה את פניי מפגיעה ברצפה. חזי עולה ויורד במהירות, גרוני יבש וכל נשימה צורבת. האוויר מעולם לא היה נפלא כל כך.
 
״תתפשטי ותשכבי על המיטה המזויינת הזאת, אחרת אני באמת אראה לך עד כמה אני שונא חוסר צייתנות.״
 
אני קמה על רגליים רועדות וניגשת למיטה כדי להתפשט.
 
״את תלמדי, אמילי, שאת זונה מחורבנת חסרת ערך ושיש לך מזל שאת יכולה לקבל את הזין שלי. אף אחד אחר לא יקנה אותך מפני שכולם יכולים לראות כמה את מטונפת. כולם רואים כמה את משומשת.״
 
אני לא רק שומעת את המילים אלא מרגישה אותן; הן מפלחות אותי כמו שפגיונות שזה עתה שויפו מפלחות את האויב בזירת קרב. הן נדבקות לי לנשמה, ואני יודעת שיישארו שם עד שיחלחלו עמוק פנימה ויצלקו אותי ויטילו בי פגם לנצח.
 
אני משתרעת על המיטה ומחכה לבלתי נמנע. אני לא נלחמת ואני לא צורחת. למדתי כבר לפני זמן מה שאין טעם לזעוק את השם שלו. זה לא עוזר לי. הוא לא שומע את הצעקות שלי והוא לא בא להציל אותי. די במחשבות עליו כדי לגרום לגוף שלי לרעוד מזיכרונות על חיים שכבר אינם שלי. חיים שלעולם כבר לא יהיו שלי. אז אני חוסמת אותו ואת כל הזיכרונות והרגשות כלפיו. מעתה ואילך החשיכה והסיוטים הם העתיד שלי.
 
* * *
 
הפעם השלושים־ושמונה — אני מלווה לחדר ומוצאת את דונובן יושב על המיטה ומשחרר את קשר עניבתו. הדלת נסגרת וננעלת מאחוריי. אותו דבר בדיוק קרה בכל פעם בחמש השנים האחרונות. למרות שבאחרונה התדירות של הלילות האלה עברה מפעם בחודש לפעם בשלושה חודשים. דונובן תמיד במצב רוח מחורבן כשעובר יותר מחודש אחד.
 
דונובן קם מהמיטה והבעת תסכול מופיעה על פניו. ״עוד שלושה חודשים דפוקים, אמילי. מה מרקו המזדיין עושה איתך בכל התקופה הזו? אם אני אגלה שהוא מוכר אותך לגברים אחרים, אני אהרוג את החרא הזה.״
 
אלוהים, הוא כזה אפס. הלוואי שהיה עושה את זה, פשוט הורג את מרקו.
 
אני מרגיעה את דונובן בידיעה שדונובן שקט עדיף באופן מסוים על דונובן נזעם.
 
״לא, הוא לא. אנחנו מתגוררות בבית הפרטי שלו ונשארות שם. אנשים עוקבים אחריו עכשיו יותר מתמיד והוא נתקף פרנויה. הוא ערך מסיבה הערב רק בגלל שהוא הוסיף לאוסף בחורה חדשה.״
 
לילי, הבחורה החדשה. היא חזקה. כמו שאני הייתי.
 
בום.
 
דונובן סוטר לי בגב כף ידו וראשי עף ימינה. אני אשקר אם אגיד שאני המומה. דונובן אוהב להכות ולחנוק אותי. לפני שנים הייתי מתכווצת ובוכה. עכשיו אני מפנה את הראש בחזרה אליו ומנגבת באגודלי את הדם משפתיי.
 
״כאילו שהיית אומרת לי את האמת, זונה מזדיינת. את חתיכת זבל חסרת ערך. כאילו שגבר אחר היה רוצה אותך בכלל. את נדפקת כבר על ידי מאות עלובי נפש.״
 
דבריו חותכים את עורי חסר התחושה לשנייה אחת בלבד לפני שאני אוטמת את הרגשות שלי, עוקפת אותו ומתחילה להתפשט. אני נשכבת על המיטה ומחכה לבלתי נמנע. אותו הדבר קורה תמיד. אני חשה בעצב ובפחד הולמים בגופי, אבל כבר מזמן הפסקתי להקשיב להם. אלה הם חיי, הסיוט הבלתי נגמר שלי.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

לאהוב אותה 2 - אהבה מתוך משבר איווי הרפר
פרולוג
 
 
הגבר הראשון — מבועתת, אני מתכווצת כנגד הקיר בפינת החדר הזעיר. החדר חשוף לגמרי. הרהיט היחיד בו הוא מיטה שנסמכת אל אחד הקירות הלבנים.
 
הגבר המצחין גוהר מעליי ויורק, ״את חושבת שאת כזאת יפה, נכון?״ פניו סמוקות והזעם נוטף מכל נקבובית בגופו. ״כולכן, הנשים, אותו הדבר, אתן חושבות שאתן יותר טובות ממני.״
 
״בבקשה,״ אני מתחננת, ״אני בסך הכול רוצה לחזור הביתה.״ דמעות זולגות על פניי. ליבי מתכווץ מפחד וכאב.
 
בום.
 
פניי מוטחות בקיר מעוצמת מהסטירה שלו ובפי עומד טעם מתכתי.
 
הגבר לופת את כתפיי. העור שלי נקרע מהציפורניים שלו, שחופרות עמוק בבשרי. הוא משליך אותי על המיטה בכוח כזה, שגופי מנתר עליה, שערי מכסה את פניי. הגבר מושך בשמלה שלי.
 
אני משתמשת בזרועות וברגליים שלי כדי להדוף אותו בכל הכוח. נואשת להרחיק מעליי את הידיים שלו. ״בבקשה, אל תעשה את זה. אני לא מכירה אותך אפילו. נחטפתי. אני לא אמורה להימצא כאן!״ אני צועקת בהיסטריה. הניסיונות שלי לעצור אותו נבלמים; זה לא מעניין אותו.
 
הוא קורע מעליי את התחתונים ואני זועקת במלוא קולי. אני בועטת בכל הכוח אבל הוא מרתק אותי למיטה ומשתרע עליי. אני מכה בחזהו ובפניו כשהוא פותח את אבזם החגורה של מכנסיו ומשחרר את עצמו מתוך הרוכסן. הוא לובש קונדום ומתבונן בי. אני מפסיקה להכות אותו, נושמת בכבדות ומחכה לצעד הבא שלו כדי להתחיל להילחם שוב.
 
״אני אלמד אותך לקח בגלל שהסתכלת עליי כאילו אני מכוער, כאילו אני לא מספיק טוב בשבילך.״
 
העיניים שלי מתרחבות. אין לי מושג מה פירוש הדברים שהוא אומר. הוא לא נורמלי.
 
הוא מושיט את הידיים שלו אל מפרקי כפות הידיים שלי, ואני מתרוממת ומפתלת את הגוף שלי. הוא לופת את מפרקי כפות ידיי ומצמיד אותם זה לזה ביד אחת, ולוחץ חזק כל כך עד שהעצמות שלי כמעט נשברות.
 
הוא מוריד את היד שאינה מחזיקה בידיים שלי לאיבר שלו ומחדיר את עצמו לתוך הגוף שלי.
 
אני צורחת את הדבר היחיד שבו אני רוצה ברגע זה. האדם היחיד שתמיד הגן עליי. הגבר שאינו כאן כדי להציל אותי ברגע זה.
 
״קיין!״
 
 
 
הגבר השנים־עשר — ״פאק, כן! אני אדפוק אותך בתחת כל כך פאקינג חזק שלא תצליחי ללכת שבוע.״
 
אני עומדת בחדר, מתייפחת ובוהה בגבר הנרגש שעומד לפני ומתחננת בפניו, ״בבקשה, תהרוג אותי. פשוט תחתוך לי את הגרון המזדיין!״ אני צורחת.
 
הוא צועד לעברי ואומר, ״נו, נו, בואי נראה מה יש לנו כאן. את עוד לא שבורה, אבל את כבר קרובה.״ הוא מחכך ידיים זו בזו ומסנן, ״תעלי על המיטה עם הפנים למטה.״
 
אני מנידה בראש שלי ומרגישה את טעם המליחות של הדמעות שלי כשאני נושכת את השפה שלי ויודעת מה צפוי לי בהמשך. הוא מכה אותי ואני בורחת לצד השני של החדר לפני שהמהלומה שלו תפגע ביעד שלה. בפנים שלי.
 
״כלבה! תעלי על המיטה המזויינת!״ הוא שואג.
 
אני מביטה סביבי בפראות ומחפש משהו שבאמצעותו אוכל להגן על עצמי. עשיתי את זה כבר פעמים רבות; אין לי מושג למה אני ממשיכה לחפש כלי נשק בידיעה מוחלטת וחד משמעית שהוא אינו בנמצא.
 
אני נעה מצד לצד כשהוא מתקרב. אין לי מושג מה אני עושה או כמה זמן אצליח לברוח, אבל אני לא מתכוונת להיכנע.
 
הוא שוב מושיט אליי את ידו, ואני בורחת לצד השני של החדר.
 
הוא מסתובב ומתקרב אליי. ואז אני רואה את זה; אני רואה את הדריכות בזרועות וברגליים שלו. הוא מזנק לכיווני ואני עוקפת אותו, אבל הזרוע שלו נשלחת והוא לופת את המרפק שלי. אני נמשכת אליו בעוצמה רבה; אני נופלת אל הרצפה והראש שלי נחבט בעוצמה.
 
הוא מעליי תוך שניות ומתחיל לקרוע את השמלה שלי.
 
קרע.
 
הכתפיות נקרעות.
 
קרע.
 
השמלה נתלשת מעל הגוף שלי. הוא לא טורח אפילו לפתוח את הרוכסן. השמלה כולה מוסרת במשיכה אחת. הוא מושך מעליי את התחתונים ואני יודעת מה יקרה עכשיו.
 
למרות המאבק שלי והתחנונים, זה תמיד נגמר באותה צורה.
 
הגוף שלי מתאבן כשאני מחכה שהחרקים יתחילו לזחול על העור שלי, וכאשר זה קורה, אני עושה מה שאני עושה תמיד. אני מזעיקה לעזרתי את הגבר שאני עדיין מחכה שייחלץ לעזרתי.
 
״קיין!״
 
 
 
הגבר העשרים־וארבעה — ״שבי על המיטה,״ הגבר אומר בלי להביט בי כשהוא מתיר את שרוכי הנעליים שלו ומוריד את הגרביים.
 
אני ניגשת אל המיטה ומתיישבת עליה בתחושת קהות. במבט ראשון, הגבר הזה אינו דומה לאחרים. הוא רגוע ומרוחק. כל האחרים מביטים בי כאילו אני חיה שיש לענות ולהרוג. אפשר לראות בעיניהם את סערת הרוחות. הגבר הזה לא הביט בי אפילו פעם אחת. אני משפילה אליו את עיניי: הוא נראה כבן שלושים ומשהו, עם שיער חום שזור בגוונים בהירים יותר ומבנה גוף חזק. הייתי מעזה לומר שהוא כמעט נראה נורמלי.
 
אני קמה ועושה צעד לעברו. זה אף פעם לא עובד, אבל ליבי ונשמתי מסרבים לוותר, כהוכחה למילים שאני עומדת לומר.
 
״אני זקוקה לעזרה. נחטפתי. יש לי משפחה, חבר. הם ודאי חושבים שאני מתה. האם תוכל לעזור לי לברוח? בבקשה, אני זקוקה לעזרה,״ אני מתחננת; רק שביב של תקווה חודר למילים שלי.
 
הגבר מרים אליי את מבטו וגופי מתאבן; רעד חולף בגבי. הוא מחייך אליי. חיוך מקפיא ומרושע. הוא קם וניגש אליי. אני נסוגה שלושה צעדים, אבל קופאת כשהוא מפסיק להתקדם לעברי.
 
״אמילי. אמילי. אמילי.״
 
הוא חוזר על השם שלי כשהוא מנופף לפניי באצבע לפנים ולאחור.
 
״רק עכשיו מצאתי אותך. את לא הולכת לשום מקום.״
 
הוא מניף את ידו במהירות כברק ולופת אותי סביב הצוואר. אני מתנשפת ומנסה לשחרר את צווארי מידו.
 
אני לא מצליחה לנשום. אני לא מצליחה לבלוע. בהלה מתפוצצת לי בחזה.
 
״אני רוצה להציג את עצמי. אני דונובן. אנחנו נכיר זה את זה היטב, אמילי. אני אהיה בכל מסיבה ואני אקנה אותך בכל פעם. את עכשיו הצעצוע החדש שלי. אני אביא אותך למצב של כמעט מוות ואז אזיין לך את הצורה. מרקו הוא אולי הבעלים שלך, אבל אחת לחודש אני אהיה האדון שלך בחדר הזה.״
 
החדר מסתחרר וזרועותיי נשמטות. האחיזה שלו סביב צווארי נחלשת. הוא עוזב אותי באותה מהירות בה אחז בי. ברכיי פוגעות ברצפה, בכל הכוח. רק בכוח הידיים אני מצילה את פניי מפגיעה ברצפה. חזי עולה ויורד במהירות, גרוני יבש וכל נשימה צורבת. האוויר מעולם לא היה נפלא כל כך.
 
״תתפשטי ותשכבי על המיטה המזויינת הזאת, אחרת אני באמת אראה לך עד כמה אני שונא חוסר צייתנות.״
 
אני קמה על רגליים רועדות וניגשת למיטה כדי להתפשט.
 
״את תלמדי, אמילי, שאת זונה מחורבנת חסרת ערך ושיש לך מזל שאת יכולה לקבל את הזין שלי. אף אחד אחר לא יקנה אותך מפני שכולם יכולים לראות כמה את מטונפת. כולם רואים כמה את משומשת.״
 
אני לא רק שומעת את המילים אלא מרגישה אותן; הן מפלחות אותי כמו שפגיונות שזה עתה שויפו מפלחות את האויב בזירת קרב. הן נדבקות לי לנשמה, ואני יודעת שיישארו שם עד שיחלחלו עמוק פנימה ויצלקו אותי ויטילו בי פגם לנצח.
 
אני משתרעת על המיטה ומחכה לבלתי נמנע. אני לא נלחמת ואני לא צורחת. למדתי כבר לפני זמן מה שאין טעם לזעוק את השם שלו. זה לא עוזר לי. הוא לא שומע את הצעקות שלי והוא לא בא להציל אותי. די במחשבות עליו כדי לגרום לגוף שלי לרעוד מזיכרונות על חיים שכבר אינם שלי. חיים שלעולם כבר לא יהיו שלי. אז אני חוסמת אותו ואת כל הזיכרונות והרגשות כלפיו. מעתה ואילך החשיכה והסיוטים הם העתיד שלי.
 
* * *
 
הפעם השלושים־ושמונה — אני מלווה לחדר ומוצאת את דונובן יושב על המיטה ומשחרר את קשר עניבתו. הדלת נסגרת וננעלת מאחוריי. אותו דבר בדיוק קרה בכל פעם בחמש השנים האחרונות. למרות שבאחרונה התדירות של הלילות האלה עברה מפעם בחודש לפעם בשלושה חודשים. דונובן תמיד במצב רוח מחורבן כשעובר יותר מחודש אחד.
 
דונובן קם מהמיטה והבעת תסכול מופיעה על פניו. ״עוד שלושה חודשים דפוקים, אמילי. מה מרקו המזדיין עושה איתך בכל התקופה הזו? אם אני אגלה שהוא מוכר אותך לגברים אחרים, אני אהרוג את החרא הזה.״
 
אלוהים, הוא כזה אפס. הלוואי שהיה עושה את זה, פשוט הורג את מרקו.
 
אני מרגיעה את דונובן בידיעה שדונובן שקט עדיף באופן מסוים על דונובן נזעם.
 
״לא, הוא לא. אנחנו מתגוררות בבית הפרטי שלו ונשארות שם. אנשים עוקבים אחריו עכשיו יותר מתמיד והוא נתקף פרנויה. הוא ערך מסיבה הערב רק בגלל שהוא הוסיף לאוסף בחורה חדשה.״
 
לילי, הבחורה החדשה. היא חזקה. כמו שאני הייתי.
 
בום.
 
דונובן סוטר לי בגב כף ידו וראשי עף ימינה. אני אשקר אם אגיד שאני המומה. דונובן אוהב להכות ולחנוק אותי. לפני שנים הייתי מתכווצת ובוכה. עכשיו אני מפנה את הראש בחזרה אליו ומנגבת באגודלי את הדם משפתיי.
 
״כאילו שהיית אומרת לי את האמת, זונה מזדיינת. את חתיכת זבל חסרת ערך. כאילו שגבר אחר היה רוצה אותך בכלל. את נדפקת כבר על ידי מאות עלובי נפש.״
 
דבריו חותכים את עורי חסר התחושה לשנייה אחת בלבד לפני שאני אוטמת את הרגשות שלי, עוקפת אותו ומתחילה להתפשט. אני נשכבת על המיטה ומחכה לבלתי נמנע. אותו הדבר קורה תמיד. אני חשה בעצב ובפחד הולמים בגופי, אבל כבר מזמן הפסקתי להקשיב להם. אלה הם חיי, הסיוט הבלתי נגמר שלי.