תחת עץ היער
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תחת עץ היער
הוספה למועדפים

תחת עץ היער

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תומס הארדי

תומאס הרדי (באנגלית: Thomas Hardy;‏ 2 ביוני 1840 – 11 בינואר 1928) סופר ומשורר אנגלי.

ספריו הראשונים שפורסמו לא זכו להצלחה, אבל ב-1874 פרסם את "הרחק מהמון מתהולל". רומן שזכה להצלחה רבה ואיפשר להרדי לזנוח את האדריכלות ולהתמסר לכתיבה. במשך 25 שנים כתב יותר מ-10 רומנים נוספים, הוא עבר מלונדון לגור ביאוביל ואחרי כן בסטרמינסטר ניוטון, שם כתב את "שובו של הבן" The Return of the Native. ב-1885 בני הזוג הרדי חזרו לדורצ'סטר ועברו לגור בבית שהרדי תכנן בעצמו "Max Gate".
הידועים שבין הרומנים שפרסם הם "ראש העיר קסטרברידג'", "טס לבית דרברויל" ו"ג'וד האלמוני". שני הספרים האחרונים התקבלו בביקורת קשה על הפסימיות ואי מוסריות שבהם. בשל ביקורת זו הפסיק הרדי לכתוב רומנים והתרכז בכתיבת שירה בלבד.

תקציר

זהו ספרו השני של תומס הארדי שפורסם בעילום שם ב־1872, ומובא כאן לראשונה בתרגום עברי. בספר זה ייסד הארדי את מחוז ווסקס הבדיוני שישוב ויופיע בספריו הבאים. הזמן המתואר ברומן הוא אמצע המאה התשע־עשרה, כחמישים שנה לפני פרסום הספר.
הארדי מתאר ביד אומן שופעת נוסטלגיה ואירוניה את האזור הכפרי בדרום אנגליה — הטבע על חילופי עונותיו, היערות והשדות, התפוחים והסיידר המופק מהם, קולות היער, ציוצי הציפורים וזמזום הדבורים. על רקע אלה מצוירים אנשי הכפר המנהלים חיים תמימים ומוגנים, רגע לפני פרוץ המהפכה התעשייתית ופלישת הרכבת.
 
אך אין חיים ללא קונפליקטים: המקהלה הכפרית המסורתית נדחקת מתפקידה בכנסייה על ידי הכומר נציג הקדמה ואילו המורה הצעירה היפה פָאנְסִי דֵיי, צריכה לבחור בין שלושה מחזרים השונים זה מזה באופיים ובמעמדם.
 
החסד והאופטימיות השורים על הרומן מתחילתו ועד סופו הפכו אותו אחד מן האהובים על קוראי הארדי. 'תחת עץ היער' אף עובד לבמה ולקולנוע מספר פעמים.

פרק ראשון

שתי הקדמות מאת המחבר
 
 
סיפור זה על מקהלת מלסטוק ועל המסורת הוותיקה של נגניה מן היציע המערבי, ותיאורים משלימים של נושאי משרה דומים ב”שניים על המגדל”[1], ב”כמה דמויות מחוספסות”[2], וביצירות נוספות, נועדו למסור תמונה נאמנה למדי, ממקור ראשון, של הדמויות, הדרכים, והמנהגים שרווחו בקרב התאגדויות מוזיקליות בכפרים לפני חמישים או שישים שנה.
 
אין אלא להצטער על החלפת נגנים כנסייתיים אלה בנגן בודד, שפָּרט על אורגן או הרמוניום (לרוב הפעיל תחילה תיבת נגינה); ולמרות יתרונות מסוימים מבחינת הפיקוח על המוזיקה ועל ביצועיה, שמינויו של אומן יחיד הבטיח ללא ספק, נטה השינוי לסכל את המטרות המוצהרות של הכמורה, כשהתוצאה הישירה של השינוי הייתה התמעטות ואף איבוד העניין של חברי הקהילה במהלך העניינים בכנסייה. בטקס התפילה של יום ראשון, על פי המתכונת הישנה, הועסקו רשמית בין שישה לעשרה נגנים בוגרים, יחד עם זמרים נוספים רבים בוגרים פחות או יותר, שעשו כל שביכולתם להפיק מטקס זה תוצאה אומנותית שתתאים לטעם המוזיקלי המשותף של הקהילה. כיום, כשמספר המבצעים המוזיקליים מצטמצם, כפי שקורה בדרך כלל, לאשתו של הכומר ובתו עם תלמידי בית הספר, או למורת בית הספר עם תלמידיה, הולך ונעלם איחוד חשוב של רצונות ועניין.
 
התלהבותם של נגנים אלה שחלפו מן העולם, חייבת הייתה להיות כנה ומתמדת, עד שגרמה להם, כפי שאכן קרה, לצעוד ברגל בכל יום ראשון, לאחר שבוע עבודה ועמל, ובכל מזג אוויר, אל הכנסייה, שלעיתים קרובות שכנה במרחק רב מבתיהם. בדרך כלל קיבלו שכר כה מועט תמורת הופעותיהם, כך שמאמציהם היו למעשה עבודה הנעשית מתוך אהבה. בקהילה שהעליתי בעיני רוחי כשכתבתי את הסיפור הנוכחי, היה התשר, שקיבלו המוזיקאים פעם בשנה בחג המולד, מתחלק בערך כך: מבית האחוזה עשרה שילינג בתוספת ארוחה; מן הכומר עשרה שילינג; מן האיכרים חמישה שילינג כל אחד; מכל משק בית אחר שילינג אחד; הכול הסתכם בלא יותר מעשרה שילינג לכל אחד לשנה — שהספיקו בדיוק, כפי שסיפר לי נגן אחד, לשלם על מיתרים לכלי הנגינה, תיקונים, שרף למשיחת הקשתות ונייר תווים (שלרוב היו הם עצמם משרטטים בו את החמשות). המוזיקה שניגנו בימים ההם הייתה כתובה כולה בכתב־יד, כשהם מעתיקים אותה בערב לאחר העבודה, וספרי התווים היו כרוכים בכריכה תוצרת בית.
 
מצידו השני של הספר, היה מקובל לרשום כמה ריקודים סוערים, סחרחרות, קטעים לחליל קרן, ובלדות. הרישום היה הולך ונמשך כך מלפנים ומאחור עד שקודש וחול נפגשו להם באמצע המחברת, מפיקים לרוב תוצאה מוזרה, והמילים של חלק מן השירים מגלים את ההומור הנושן והמקיף שאבותינו וייתכן גם אימותינו, נהנו ממנו, ושאין לו תחליף בימינו.[3]
 
מיתרי כלי הנגינה, השרף למשיחת הקשתות ונייר התווים, שהוזכרו קודם לכן, סופקו על ידי רוכל, שמכר מוצרים אלה בלבד ועבר מקהילה לקהילה, כשהוא מגיע לכל כפר אחת לשישה חודשים בערך. מספרים על הבלבול והמבוכה שנגרמו פעם לנגני הכנסייה, כאשר הפיקו מזמור חדש לחג מולד, והרוכל לא הגיע בזמן בגלל הצטברות שלג על הגבעות, ועל המצוקה שהיו בה כשנאלצו להשתמש בחוטי שוט וחוטי משיחה במקום במיתרים. בדרך כלל היה אותו רוכל מוזיקאי בעצמו, ולעיתים אף מלחין בזעיר אנפין, והיה מביא עימו את לחניו החדשים, ומפציר בכל מקהלה לשקול לאמץ אותם. כמה מחיבורים אלה המונחים כעת לפניי, על שורותיהם החוזרות, חצאי השורות, וחצאי המילים, הפוגות ולחני הביניים, הינם עדיין קטעי שירה טובים, אף שספק אם היו מכניסים אותם לספרי מזמורים מן הסוג המקובל היום בכנסיות של החברה האופנתית.
 
אוגוסט 1896.
 
“תחת עץ היער” ראה אור לראשונה בשני כרכים בקיץ 1872. הסיפור נועד במקורו להופיע, כפי שהיה הולם יותר, תחת הכותרת “המקהלה של מלסטוק,” ואומנם התווסף שם זה ככותרת משנה החל מן ההוצאות הראשונות, מתוך מחשבה שלא יהיה זה נאות להחליף לגמרי את הכותרת, שתחתה התפרסם ספר זה לראשונה.
 
בקריאה מחדש של הסיפור לאחר הפסקה ארוכה, מתעוררת המחשבה, שהמציאות שממנה נארג הסיפור, על קבוצה קטנה זו של נגני כנסייה הייתה ראויה למחקר שונה מזה שנמצא בפרקים שלהלן; אלה משורטטים ביד קלה, לעיתים עד כדי פארסה וקלות דעת. אך הנסיבות במועד הכתיבה היו הופכות כל ניסיון לטיפול מעמיק, מהותי ונשגב יותר לבלתי רצוי; והצגתה של מקהלת מלסטוק בדפים הבאים חייבת להיות זו שתיוותר, חוץ ממספר מבטים חטופים על אותה להקה נכחדת, שהעליתי בבתי שיר ספורים במקומות אחרים.
 
ת.ה.
 
אפריל 1912.
 
 
 
פרק I: משעול מֶלסטוק 
 
 
לשוכני יער, כל עץ כמעט יש לו קול משלו, נוסף לשאר תכונותיו המובהקות. בנשוב הרוח הקלה, מתייפחים עצי האשוח וגונחים בבירור, לא פחות מן האופן שבו הם מִטלטלים; עץ הצינית[4] שורק כשהוא נאבק בעצמו; המֵילה לוחשת תוך כדי ריטוטיה; האשור מאוֵוש כשענפיו השטוחים מתרוממים ונופלים. והחורף, כשם שהוא משיר את העלים של עצים אלה, כך ישנה את גון צלילם, מבלי לפגום בייחודיותו של כל עץ.
 
בערב חג מולד קר ומכוכב, שהשתמר בחיותו בזיכרון, פסע איש במעלה שביל בחשכת היער, לכיוון צומת מֶלסטוק, והעצים לחשו כך מפורשות באוזנו. הדבר היחיד שיכול להעיד על טבעו של אותו איש היה אופי צעדיו, שבאו זה אחר זה במהירות ובקלות, ואף חיות קולו כששר במקצב כפרי:
 
"עם ורד ועם לילי
עם נרקיסי צהובי־לי
בחורים ועלמות כבשים יגזוזו."
 
 
הוא פסע בשביל מבודד שחיבר את אחד הכפרים הזעירים של קהילת מלסטוק עם ליוגייט ומלסטוק־עילית, ולעיניו שהביטו כבדרך אגב כלפי מעלה, היו השדרים[5] הכסופים על קצותיהם השחורים וציציותיהם האופייניות, הענפים החיוורים־אפורים של האשוחים, ועץ האולמוס על בקיעיו האפלוליים, דומים עתה לרישום שחור שטוח על רקע השמיים, שבהם בהקו כוכבים בנחישות כה רבה עד שנצנוצם דמה לטפיחות כנפיים. במשעול היער, כל מה שמעט מתחת לקו האופק היה חשוך כקבר. מעבה היער, שצר את צידיו של השביל, שזר את ענפיו בצפיפות כה רבה, אפילו בעונה זו של השנה, עד שהרוח הצפון־מזרחית נשבה לאורך מנהרת השביל בלתי מופרעת כמעט על ידי משבי־רוח צידיים קלים.
 
לאחר שחלף השביל על פני היער והגיע לצומת מלסטוק, נחשף משטחו הלבן בין המשוכות הכהות, כמו סרט בעל שוליים משוננים; אותן שיניים לא היו אלא צבירי עלים הנמשכים פה ושם מן התעלות שבצידי הדרך.
 
השיר (שהופסק פעמים רבות על ידי מחשבות תועות ששימשו כסופי תיבות, וחודש שוב בנקודה שאליה אמור היה להגיע לולא הופסק הרצף) קיבל עתה אימות מוחשי יותר, בצורת "הוׄ־אִי־י־י־י" מכיוון השביל החוצה לעבר מלסטוק תחתית, מימינו של האיש השר, שיצא זה עתה מן העצים.
 
"הוׄ־אִי־י־י־י" הוא ענה בעָצרו ובהביטו סביב, למרות שלא ראה שמץ דבר לבד מתמונות דמיונו.
 
"האתה הוא, דיק דיואי הצעיר?" נשמע קול מן האפלה.
 
"אכן, ודאי, מייקל מייל."
 
"אם כן מדוע לא תמתין לאחים לדרך — כמונו, שמכיר אתה היטב, שהולכים גם הם אל בית אביך?"
 
דיק דיואי נפנה לעבר הקול, והמשיך בלחנו בשריקה חרישית, שנדמה שהביעה, שפיו לא ישבות מעיסוקו בהתראה כה קצרה, אפילו לא על ידי רגשי ידידות שלווים.
 
כיוון שהתקדם לעבר האזור הפתוח, ניתן היה לראות את דמותו מתרוממת כנגד השמיים, צדודיתו מופיעה על פני הרקע הבהיר כדיוקן ג'נטלמן עשוי גזיר קרטון שחור. היא נצטיירה בדמות כובע נמוך כיפה מעוצב כרגיל, סנטר רגיל, צוואר רגיל, כתפיים רגילות. שאר הרכבו מכאן ומטה לא נראה מפאת מחסור בשמיים נמוכים שישמשו רקע לציור.
 
דשדוש, היסוס, צעדים לא סדירים מסוגים שונים נשמעו עתה מתקרבים במעלה הגבעה, ולבסוף הגיחו מן הצללים חמישה אנשים שונים בגילם ובדרך הילוכם, כולם פועלים כפריים מן הקהילה של מלסטוק[6]. גם דמויותיהם איבדו מעומקן באור יום, שעה שהתקדמו על רקע השמיים כרישומים שטוחים, המזכירים מתווה תהלוכה על גבי כד יווני אטרוסקי. הם ייצגו את חלק הארי של מקהלת הקהילה של מלסטוק.
 
הראשון היה אדם שחוח וכפוף, שנשא כינור תחת ידו, וצעד כאילו הוא עסוק בחקר עניין כלשהו הקשור לפני השטח של הדרך. היה זה מייקל מייל, האיש שנשא ברכת שלום אל דיק.
 
הבא אחריו היה מר רוברט פֶּני, סנדלר ומתקין מגפיים; איש קטן קומה, שלמרות היותו בעל כתפיים עגולות, פסע כאילו עובדה זו טרם נודעה לו, כשהוא מתקדם בגב קעור, פניו קבועות ברבע הצפון־מזרחי של השמיים שלפניו, כך שתחילה התגלו כפתורי מעילו, ורק אחר כך יתרת דמותו. תווי פניו לא נגלו, אך כשהתבונן סביב מפעם לפעם, נצנצו לרגעים שני אורות ירח חיווריינים סביב עיניו, אורות שציינו שהוא מרכיב משקפיים עגולים.
 
השלישי היה אליאס סְפִּינְקְס, שצעד זקוף ובדרמטיות. הרישום הרביעי היה של ג'וזף באומן, שכעת היה חסר כל מראה מובחן מעבר לדמותו כבן־אדם. לבסוף הגיע דיוקן כפיס עץ דק, טופף ומועד בדרך, כתפו האחת שלוחה לפנים, וראשו נוטה שמאלה, זרועותיו מתנודדות ברוח, נטולות עצבוב, כאילו היו הן שרוולים ריקים. היה זה תומס ליף.
 
"היכן הנערים?" אמר דיק לעבר הֶרכֵּב זה שתוּאם במעט חוסר תשומת לב.
 
הבכיר בחבורה, מייקל מייל, כחכך עמוקות בגרונו.
 
"אמרנו להם להישאר בבית לעת עתה, כי חשבנו שלא נזדקק להם בינתיים; ונוכל לבחור את המזמורים וכל זה."
 
"אבא, וגם סבא וויליאם ציפו שתגיעו מוקדם יותר. אני, יצאתי רק לסיבוב להְיוּלִיז־סטייל ולהוׄלוׄ־היל, לחמם את הרגליים."
 
"בטח שאבא שלך חיכה! אכן, ודאי שציפה לנו — לטעום מן החביונת הקטנה, שאין כמוה, שהוא עומד לפתוח."
 
"תיפח רוחי! לא שמעתי מילה על זה!" אמר מר פּני, ברקים של הנאה נבזקים מעדשות משקפיו, ודיק שר בינתיים במאמר מוסגר –
 
"בחורים ועלמות כבשים יגזוזו."
 
"שכנים, יהיה לנו מספיק זמן לשתות שמץ משקה עכשיו לפני שעת השינה" אמר מייקל מייל.
 
"אמת, אמת — זמן מספיק להשתכר כמו לורדים!" ענה באומן בעליצות.
 
כשדעה זו התקבלה כמשכנעת ביותר, התקדמו כולם בין המשוכות המגוונות והעצים המנקדים אותן פה ושם, בועטים מפעם לפעם בחרטומי נעליהם בעלים הכמושים. עוד מעט ונגלו סימניהם המנצנצים של הבתים הספורים שהרכיבו את הכפר הזעיר מלסטוק־עילית, שאליו כיוונו את דרכם, ובו בזמן ניתן היה לשמוע קול קלוש של פעמוני כנסייה, מצלצלים בצלילי חג המולד, קול שֶצָף על פני הרוח הקלה מכיוון קהילות וות'רברי ולונגפַּדְל שבצידן השני של הגבעות. פִּשפָש קטן הכניס אותם אל הגן, והם המשיכו לאורך השביל אל ביתו של דיק.

תומס הארדי

תומאס הרדי (באנגלית: Thomas Hardy;‏ 2 ביוני 1840 – 11 בינואר 1928) סופר ומשורר אנגלי.

ספריו הראשונים שפורסמו לא זכו להצלחה, אבל ב-1874 פרסם את "הרחק מהמון מתהולל". רומן שזכה להצלחה רבה ואיפשר להרדי לזנוח את האדריכלות ולהתמסר לכתיבה. במשך 25 שנים כתב יותר מ-10 רומנים נוספים, הוא עבר מלונדון לגור ביאוביל ואחרי כן בסטרמינסטר ניוטון, שם כתב את "שובו של הבן" The Return of the Native. ב-1885 בני הזוג הרדי חזרו לדורצ'סטר ועברו לגור בבית שהרדי תכנן בעצמו "Max Gate".
הידועים שבין הרומנים שפרסם הם "ראש העיר קסטרברידג'", "טס לבית דרברויל" ו"ג'וד האלמוני". שני הספרים האחרונים התקבלו בביקורת קשה על הפסימיות ואי מוסריות שבהם. בשל ביקורת זו הפסיק הרדי לכתוב רומנים והתרכז בכתיבת שירה בלבד.

עוד על הספר

תחת עץ היער תומס הארדי
שתי הקדמות מאת המחבר
 
 
סיפור זה על מקהלת מלסטוק ועל המסורת הוותיקה של נגניה מן היציע המערבי, ותיאורים משלימים של נושאי משרה דומים ב”שניים על המגדל”[1], ב”כמה דמויות מחוספסות”[2], וביצירות נוספות, נועדו למסור תמונה נאמנה למדי, ממקור ראשון, של הדמויות, הדרכים, והמנהגים שרווחו בקרב התאגדויות מוזיקליות בכפרים לפני חמישים או שישים שנה.
 
אין אלא להצטער על החלפת נגנים כנסייתיים אלה בנגן בודד, שפָּרט על אורגן או הרמוניום (לרוב הפעיל תחילה תיבת נגינה); ולמרות יתרונות מסוימים מבחינת הפיקוח על המוזיקה ועל ביצועיה, שמינויו של אומן יחיד הבטיח ללא ספק, נטה השינוי לסכל את המטרות המוצהרות של הכמורה, כשהתוצאה הישירה של השינוי הייתה התמעטות ואף איבוד העניין של חברי הקהילה במהלך העניינים בכנסייה. בטקס התפילה של יום ראשון, על פי המתכונת הישנה, הועסקו רשמית בין שישה לעשרה נגנים בוגרים, יחד עם זמרים נוספים רבים בוגרים פחות או יותר, שעשו כל שביכולתם להפיק מטקס זה תוצאה אומנותית שתתאים לטעם המוזיקלי המשותף של הקהילה. כיום, כשמספר המבצעים המוזיקליים מצטמצם, כפי שקורה בדרך כלל, לאשתו של הכומר ובתו עם תלמידי בית הספר, או למורת בית הספר עם תלמידיה, הולך ונעלם איחוד חשוב של רצונות ועניין.
 
התלהבותם של נגנים אלה שחלפו מן העולם, חייבת הייתה להיות כנה ומתמדת, עד שגרמה להם, כפי שאכן קרה, לצעוד ברגל בכל יום ראשון, לאחר שבוע עבודה ועמל, ובכל מזג אוויר, אל הכנסייה, שלעיתים קרובות שכנה במרחק רב מבתיהם. בדרך כלל קיבלו שכר כה מועט תמורת הופעותיהם, כך שמאמציהם היו למעשה עבודה הנעשית מתוך אהבה. בקהילה שהעליתי בעיני רוחי כשכתבתי את הסיפור הנוכחי, היה התשר, שקיבלו המוזיקאים פעם בשנה בחג המולד, מתחלק בערך כך: מבית האחוזה עשרה שילינג בתוספת ארוחה; מן הכומר עשרה שילינג; מן האיכרים חמישה שילינג כל אחד; מכל משק בית אחר שילינג אחד; הכול הסתכם בלא יותר מעשרה שילינג לכל אחד לשנה — שהספיקו בדיוק, כפי שסיפר לי נגן אחד, לשלם על מיתרים לכלי הנגינה, תיקונים, שרף למשיחת הקשתות ונייר תווים (שלרוב היו הם עצמם משרטטים בו את החמשות). המוזיקה שניגנו בימים ההם הייתה כתובה כולה בכתב־יד, כשהם מעתיקים אותה בערב לאחר העבודה, וספרי התווים היו כרוכים בכריכה תוצרת בית.
 
מצידו השני של הספר, היה מקובל לרשום כמה ריקודים סוערים, סחרחרות, קטעים לחליל קרן, ובלדות. הרישום היה הולך ונמשך כך מלפנים ומאחור עד שקודש וחול נפגשו להם באמצע המחברת, מפיקים לרוב תוצאה מוזרה, והמילים של חלק מן השירים מגלים את ההומור הנושן והמקיף שאבותינו וייתכן גם אימותינו, נהנו ממנו, ושאין לו תחליף בימינו.[3]
 
מיתרי כלי הנגינה, השרף למשיחת הקשתות ונייר התווים, שהוזכרו קודם לכן, סופקו על ידי רוכל, שמכר מוצרים אלה בלבד ועבר מקהילה לקהילה, כשהוא מגיע לכל כפר אחת לשישה חודשים בערך. מספרים על הבלבול והמבוכה שנגרמו פעם לנגני הכנסייה, כאשר הפיקו מזמור חדש לחג מולד, והרוכל לא הגיע בזמן בגלל הצטברות שלג על הגבעות, ועל המצוקה שהיו בה כשנאלצו להשתמש בחוטי שוט וחוטי משיחה במקום במיתרים. בדרך כלל היה אותו רוכל מוזיקאי בעצמו, ולעיתים אף מלחין בזעיר אנפין, והיה מביא עימו את לחניו החדשים, ומפציר בכל מקהלה לשקול לאמץ אותם. כמה מחיבורים אלה המונחים כעת לפניי, על שורותיהם החוזרות, חצאי השורות, וחצאי המילים, הפוגות ולחני הביניים, הינם עדיין קטעי שירה טובים, אף שספק אם היו מכניסים אותם לספרי מזמורים מן הסוג המקובל היום בכנסיות של החברה האופנתית.
 
אוגוסט 1896.
 
“תחת עץ היער” ראה אור לראשונה בשני כרכים בקיץ 1872. הסיפור נועד במקורו להופיע, כפי שהיה הולם יותר, תחת הכותרת “המקהלה של מלסטוק,” ואומנם התווסף שם זה ככותרת משנה החל מן ההוצאות הראשונות, מתוך מחשבה שלא יהיה זה נאות להחליף לגמרי את הכותרת, שתחתה התפרסם ספר זה לראשונה.
 
בקריאה מחדש של הסיפור לאחר הפסקה ארוכה, מתעוררת המחשבה, שהמציאות שממנה נארג הסיפור, על קבוצה קטנה זו של נגני כנסייה הייתה ראויה למחקר שונה מזה שנמצא בפרקים שלהלן; אלה משורטטים ביד קלה, לעיתים עד כדי פארסה וקלות דעת. אך הנסיבות במועד הכתיבה היו הופכות כל ניסיון לטיפול מעמיק, מהותי ונשגב יותר לבלתי רצוי; והצגתה של מקהלת מלסטוק בדפים הבאים חייבת להיות זו שתיוותר, חוץ ממספר מבטים חטופים על אותה להקה נכחדת, שהעליתי בבתי שיר ספורים במקומות אחרים.
 
ת.ה.
 
אפריל 1912.
 
 
 
פרק I: משעול מֶלסטוק 
 
 
לשוכני יער, כל עץ כמעט יש לו קול משלו, נוסף לשאר תכונותיו המובהקות. בנשוב הרוח הקלה, מתייפחים עצי האשוח וגונחים בבירור, לא פחות מן האופן שבו הם מִטלטלים; עץ הצינית[4] שורק כשהוא נאבק בעצמו; המֵילה לוחשת תוך כדי ריטוטיה; האשור מאוֵוש כשענפיו השטוחים מתרוממים ונופלים. והחורף, כשם שהוא משיר את העלים של עצים אלה, כך ישנה את גון צלילם, מבלי לפגום בייחודיותו של כל עץ.
 
בערב חג מולד קר ומכוכב, שהשתמר בחיותו בזיכרון, פסע איש במעלה שביל בחשכת היער, לכיוון צומת מֶלסטוק, והעצים לחשו כך מפורשות באוזנו. הדבר היחיד שיכול להעיד על טבעו של אותו איש היה אופי צעדיו, שבאו זה אחר זה במהירות ובקלות, ואף חיות קולו כששר במקצב כפרי:
 
"עם ורד ועם לילי
עם נרקיסי צהובי־לי
בחורים ועלמות כבשים יגזוזו."
 
 
הוא פסע בשביל מבודד שחיבר את אחד הכפרים הזעירים של קהילת מלסטוק עם ליוגייט ומלסטוק־עילית, ולעיניו שהביטו כבדרך אגב כלפי מעלה, היו השדרים[5] הכסופים על קצותיהם השחורים וציציותיהם האופייניות, הענפים החיוורים־אפורים של האשוחים, ועץ האולמוס על בקיעיו האפלוליים, דומים עתה לרישום שחור שטוח על רקע השמיים, שבהם בהקו כוכבים בנחישות כה רבה עד שנצנוצם דמה לטפיחות כנפיים. במשעול היער, כל מה שמעט מתחת לקו האופק היה חשוך כקבר. מעבה היער, שצר את צידיו של השביל, שזר את ענפיו בצפיפות כה רבה, אפילו בעונה זו של השנה, עד שהרוח הצפון־מזרחית נשבה לאורך מנהרת השביל בלתי מופרעת כמעט על ידי משבי־רוח צידיים קלים.
 
לאחר שחלף השביל על פני היער והגיע לצומת מלסטוק, נחשף משטחו הלבן בין המשוכות הכהות, כמו סרט בעל שוליים משוננים; אותן שיניים לא היו אלא צבירי עלים הנמשכים פה ושם מן התעלות שבצידי הדרך.
 
השיר (שהופסק פעמים רבות על ידי מחשבות תועות ששימשו כסופי תיבות, וחודש שוב בנקודה שאליה אמור היה להגיע לולא הופסק הרצף) קיבל עתה אימות מוחשי יותר, בצורת "הוׄ־אִי־י־י־י" מכיוון השביל החוצה לעבר מלסטוק תחתית, מימינו של האיש השר, שיצא זה עתה מן העצים.
 
"הוׄ־אִי־י־י־י" הוא ענה בעָצרו ובהביטו סביב, למרות שלא ראה שמץ דבר לבד מתמונות דמיונו.
 
"האתה הוא, דיק דיואי הצעיר?" נשמע קול מן האפלה.
 
"אכן, ודאי, מייקל מייל."
 
"אם כן מדוע לא תמתין לאחים לדרך — כמונו, שמכיר אתה היטב, שהולכים גם הם אל בית אביך?"
 
דיק דיואי נפנה לעבר הקול, והמשיך בלחנו בשריקה חרישית, שנדמה שהביעה, שפיו לא ישבות מעיסוקו בהתראה כה קצרה, אפילו לא על ידי רגשי ידידות שלווים.
 
כיוון שהתקדם לעבר האזור הפתוח, ניתן היה לראות את דמותו מתרוממת כנגד השמיים, צדודיתו מופיעה על פני הרקע הבהיר כדיוקן ג'נטלמן עשוי גזיר קרטון שחור. היא נצטיירה בדמות כובע נמוך כיפה מעוצב כרגיל, סנטר רגיל, צוואר רגיל, כתפיים רגילות. שאר הרכבו מכאן ומטה לא נראה מפאת מחסור בשמיים נמוכים שישמשו רקע לציור.
 
דשדוש, היסוס, צעדים לא סדירים מסוגים שונים נשמעו עתה מתקרבים במעלה הגבעה, ולבסוף הגיחו מן הצללים חמישה אנשים שונים בגילם ובדרך הילוכם, כולם פועלים כפריים מן הקהילה של מלסטוק[6]. גם דמויותיהם איבדו מעומקן באור יום, שעה שהתקדמו על רקע השמיים כרישומים שטוחים, המזכירים מתווה תהלוכה על גבי כד יווני אטרוסקי. הם ייצגו את חלק הארי של מקהלת הקהילה של מלסטוק.
 
הראשון היה אדם שחוח וכפוף, שנשא כינור תחת ידו, וצעד כאילו הוא עסוק בחקר עניין כלשהו הקשור לפני השטח של הדרך. היה זה מייקל מייל, האיש שנשא ברכת שלום אל דיק.
 
הבא אחריו היה מר רוברט פֶּני, סנדלר ומתקין מגפיים; איש קטן קומה, שלמרות היותו בעל כתפיים עגולות, פסע כאילו עובדה זו טרם נודעה לו, כשהוא מתקדם בגב קעור, פניו קבועות ברבע הצפון־מזרחי של השמיים שלפניו, כך שתחילה התגלו כפתורי מעילו, ורק אחר כך יתרת דמותו. תווי פניו לא נגלו, אך כשהתבונן סביב מפעם לפעם, נצנצו לרגעים שני אורות ירח חיווריינים סביב עיניו, אורות שציינו שהוא מרכיב משקפיים עגולים.
 
השלישי היה אליאס סְפִּינְקְס, שצעד זקוף ובדרמטיות. הרישום הרביעי היה של ג'וזף באומן, שכעת היה חסר כל מראה מובחן מעבר לדמותו כבן־אדם. לבסוף הגיע דיוקן כפיס עץ דק, טופף ומועד בדרך, כתפו האחת שלוחה לפנים, וראשו נוטה שמאלה, זרועותיו מתנודדות ברוח, נטולות עצבוב, כאילו היו הן שרוולים ריקים. היה זה תומס ליף.
 
"היכן הנערים?" אמר דיק לעבר הֶרכֵּב זה שתוּאם במעט חוסר תשומת לב.
 
הבכיר בחבורה, מייקל מייל, כחכך עמוקות בגרונו.
 
"אמרנו להם להישאר בבית לעת עתה, כי חשבנו שלא נזדקק להם בינתיים; ונוכל לבחור את המזמורים וכל זה."
 
"אבא, וגם סבא וויליאם ציפו שתגיעו מוקדם יותר. אני, יצאתי רק לסיבוב להְיוּלִיז־סטייל ולהוׄלוׄ־היל, לחמם את הרגליים."
 
"בטח שאבא שלך חיכה! אכן, ודאי שציפה לנו — לטעום מן החביונת הקטנה, שאין כמוה, שהוא עומד לפתוח."
 
"תיפח רוחי! לא שמעתי מילה על זה!" אמר מר פּני, ברקים של הנאה נבזקים מעדשות משקפיו, ודיק שר בינתיים במאמר מוסגר –
 
"בחורים ועלמות כבשים יגזוזו."
 
"שכנים, יהיה לנו מספיק זמן לשתות שמץ משקה עכשיו לפני שעת השינה" אמר מייקל מייל.
 
"אמת, אמת — זמן מספיק להשתכר כמו לורדים!" ענה באומן בעליצות.
 
כשדעה זו התקבלה כמשכנעת ביותר, התקדמו כולם בין המשוכות המגוונות והעצים המנקדים אותן פה ושם, בועטים מפעם לפעם בחרטומי נעליהם בעלים הכמושים. עוד מעט ונגלו סימניהם המנצנצים של הבתים הספורים שהרכיבו את הכפר הזעיר מלסטוק־עילית, שאליו כיוונו את דרכם, ובו בזמן ניתן היה לשמוע קול קלוש של פעמוני כנסייה, מצלצלים בצלילי חג המולד, קול שֶצָף על פני הרוח הקלה מכיוון קהילות וות'רברי ולונגפַּדְל שבצידן השני של הגבעות. פִּשפָש קטן הכניס אותם אל הגן, והם המשיכו לאורך השביל אל ביתו של דיק.