תלושות ומורדות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תלושות ומורדות
הוספה למועדפים

תלושות ומורדות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: יוני 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים

תקציר

כיצד חוו נשים את תהליך החילון בחברה היהודית של מזרח אירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, וכיצד השפיע שחרור הנשים ברוסיה על חייהן? הספרות הגברית בת הזמן לא נתנה ביטוי לסוגיות אלה. חוה שפירא, דבורה בארון ואלישבע ז'ירקובה-ביחובסקי, שלוש סופרות עבריות, העזו לפלוש אל המרחב הקנוני הגברי, שהיה סגור בפני נשים, ולהשמיע את קולן. הן עשו זאת בקול "כפול" ותחת הסוואה: בהיענותן, מצד אחד, לשיח הגברי בן הזמן, או לחילופין לכתיבה הנשית הטיפוסית; מנגד, הן העלו סוגיות בוערות והביעו מחאה פמיניסטית חריפה. הן תיארו את ההדרה מהתרבות הקנונית היהודית כתיאור משלים לתהליך החילון הגברי ועסקו בדמויותיהן של האישה האינטלקטואלית ושל הרווקה. באופן הזה הן הציעו אלטרנטיבה נשית לדמות "התלוש" שעמדה במוקד הספרות הקנונית בת הזמן.
 
ספר זה מדגיש את השוני בין השיח והנרטיב הנשי לגברי: מדוע נשים כתבו על חווית הרווקות, בעוד שהגברים תיארו פנטזיה רומנטית בלתי ממומשת? איזו פרשנות קיבלה משנת "הספר והחיים" של ברדיצ'בסקי בעיצוב הנשי? כיצד נוכס התיאור הדקדנטי לצורך מחאה? אלה אחדות מהסוגיות שספר זה מבקש לעמוד עליהן כחלק מדיון מקיף בסיפורת עברית של נשים בראשית המאה ה-20, כל זאת תוך כדי מפגש בין כתיבתן הבדיונית של הסופרות ובין חייהן הבלתי שגרתיים, לנוכח מוסכמות התקופה.
 
ד"ר הילה שלומית קינל-לימוני היא חוקרת ומרצה לספרות עברית. 

פרק ראשון

מבוא
 
 
בשלהי המאה ה-19 ובמפנה המאה ה-20 פרחה במזרח אירופה הספרות העברית של תקופת ה"תחייה". ממנדלי מוכר ספרים, דוד פרישמן, יצחק לייבוש פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ראובן בריינין, מרדכי זאב פייארברג או חיים נחמן ביאליק, ועד לצעירים: אהרון אברהם קבק, יצחק דב ברקוביץ, יוסף חיים ברנר, גרשון שופמן ואורי ניסן גנסין. בין סופרי דור התחייה נחבאות שלוש סופרות: חוה שפירא (1943-1878), דבורה בארון (1956-1887) בכתיבתה המוקדמת ואלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי (1949-1888). שלוש הסופרות פסעו בעקבות הסיפורת הגברית בת התקופה, אך בו־בזמן התמקדו בחוויה הנשית תוך כדי הדגשת המציאות החברתית של שחרור האישה, ובאופן הזה הציבו אלטרנטיבה נשית לסיפורת "התחייה" הגברית. היו אלה שלוש הפרוזאיקניות העבריות המרכזיות שתיארו אקלים זה.1
 
ההיסטוריוגרפיה הקנונית של הספרות העברית התעלמה על פי רוב מהסיפורת של הנשים: הפרוזה של שפירא ואלישבע כמעט נשכחה. רק בשנים האחרונות, עם המגמה שהחלה בשנות ה-80 של גילוי סופרות נשכחות, נדפסו מחדש חלק מכתביהן והקהל הרחב התוודע אליהן.2 היחידה מביניהן שהצליחה לחדור ללב הקנון, אם כי לא בקלות, היא דבורה בארון,3 שזכתה להכרה מצד הממסד הספרותי והועמדה בשורה אחת עם הסופרים הקנוניים בני זמנה. ובכל זאת, סיפוריה המוקדמים החלו להיחשף רק בראשית שנות ה-70 עם מחקרה החלוצי של נורית גוברין.4 בספר זה אתאר את היוצרות על ייחודן ועל תרומתן המיוחדת לספרות התחייה: מצד אחד הן נענו לכתיבה הגברית ההגמונית של התקופה — לז'אנרים המקובלים ולשיח בן התקופה. בו־בזמן הן הציבו לה נרטיב אלטרנטיבי שחתר תחת השיח הגברי וקיים איתו דיאלוג.
 
כתיבתן של שלוש הפרוזאיקניות בשנים אלה אמנם אינה רבה מבחינת הכמות, ומבחינות רבות היא עשויה להיחשב "בוסרית", אולם חשיבותה מכרעת בכמה עניינים: היא מבטאה ומשקפת תהליכים היסטוריים־תרבותיים שלא באו לידי ביטוי בספרות הגברית של התקופה, ובאופן הזה מהווה תיאור משלים להבנת התקופה. יתר על כן, הפרוזה של שפירא, בארון ואלישבע היא מניצניה של הפרוזה שכתבו נשים בעברית — היא ממשיכה את יצירתן של בנות תקופת ההשכלה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 ומקבילה לכתיבתן של בנות העלייה הראשונה והשנייה. כתיבתן של השלוש מהווה, אם כן, את ראשיתה של מסורת כתיבה נשית עברית, תשתית להבנת מגמות בכתיבה הנשית והשיח הפמיניסטי בספרות העברית מאז ועד היום.
 
1. ספרות התחייה
 
מבחינה כרונולוגית הייתה שפירא מבוגרת מבארון ואלישבע בעשור. בשונה מהן, היא ישבה במרכז הספרותי בוורשה יחד עם סופרים צעירים אחרים כגון ה"ד נומברג, שלום אש, אברהם רייזין וי"ד ברקוביץ, והסתופפה בקרב האוטוריטות הספרותיות של הדור הראשון של תקופת התחייה — פרישמן, פרץ, או בן־אביגדור. מבחינות רבות אפוא שפירא משתייכת לדור הסופרים הראשון ומושפעת ממנו מאוד.5 בדומה למרבית בני דור זה, אף היא לא עלתה לארץ ישראל אלא נשארה באירופה. אלישבע ובארון, לעומת זאת, שהיו צעירות משפירא בעשר שנים, משתייכות באופן מובהק לדור הסופרים השני; הן מושפעות מכתיבתם של שופמן וגנסין — בארון (שופמן) ואלישבע (שופמן וגנסין).6 בשונה משפירא, הן פעלו בליטא (בארון) ובמוסקבה (אלישבע), ואחר כך במרכז הספרותי שבארץ ישראל.
 
הכללתה של אלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי הלא־יהודייה (פרבוסלבית) יחד עם חוה שפירא ודבורה בארון בקבוצה אחת עשויה אולי לגרום ל"הרמת גבה". אלישבע, כפי שכונתה בפי הרפובליקה הספרותית בת זמנה, אמנם הייתה בעלת מטען תרבותי שונה מזה של שפירא ובארון, ולכן ניכרים כמה הבדלים ברורים מבחינת התכנים והחומרים בין כתיבתה ובין כתיבתן. עם זאת אלישבע נטלה חלק בהווי התרבותי של הצעירים היהודיים ברוסיה של ראשית המאה ה-20 — היא הצטרפה לחוג "שפת חובבי עבר", והסתובבה בחברתם של צעירים יהודים שאותם היטיבה לתאר בכמה מסיפוריה. כל זאת, כמובן, בנוסף לאקלים התרבותי הכלל־רוסי שמתוכו יצרו שלוש הכותבות. יתרה מזאת, לאלישבע ולשתי הכותבות האחרות משותפות החוויה וההתנסות הנשית הייחודית: הן כנשים שיצרו באותה מציאות חברתית קונקרטית ותיארו את שחרור הנשים ברוסיה, והן מעצם החוויה המשותפת לנשים בכל החברות הפטריארכאליות — חוויה נשית החוצה מגזרים, תרבויות ומעמדות.
 
2. הקול הכפול בכתיבת הנשים
 
ספר זה עוקב אחר הפרוזה של הכותבות משתי פרספקטיבות מקבילות: מהפרספקטיבה של ההיסטוריוגרפיה המקובלת של הספרות העברית, ומהפרספקטיבה של ביקורת כתיבת הנשים ("gynocritics") המאפיינת את הגל השני של שנות ה-70 וה-80 באסכולה הפמיניסטית של חקר הספרות. ביקורת זו הגדירה את הנשים כ"קבוצה ספרותית נפרדת" ו"שונה",7 בעלת מאפיינים עצמאיים. הגישה "התרבותית" של ביקורת כתיבת הנשים פיתחה הנחות ביחס לתת־תרבות של נשים (subculture), והיא מסבירה את ייחודיותה של הכתיבה הנשית כנובעת מניסיונן המשותף של הסופרות כנשים ומתוך תרבותן המשותפת. אחת מהנחות היסוד של הגישה ה"תרבותית" מצביעה על הצורך לקרוא את הטקסט הנשי כשיח בעל "קול כפול" הנוצר מתוך שני מעגלי תרבות וחיים שבהן מצויות הנשים — המעגל ההגמוני הגברי והמעגל הנשי־אוטונומי. נשים מצויות "בתוך שתי מסורות הפועלות בעת ובעונה אחת", ובכתיבתן נוצרת "הידברות" בין המסורות.8
 
הספר מנסה אפוא לבחון את כתיבתן של הסופרות לאור שתי הפרספקטיבות — זו של ההיסטוריוגרפיה הקנונית וזו של ביקורת הנשים, ובאופן הזה מבקש לעמוד על הדיאלקטיקה הנוצרת בין שני הקולות (הקנוני־גברי והנשי), תוך כדי התחקות אחר כמה תמות מרכזיות המהוות תוצר ייחודי של קול כפול זה. השילוב בין הזהות הנשית הייחודית של הסופרות והחוויה הנשית האוטונומית החוץ־ספרותית שלהן לבין מסורת הכתיבה ההגמונית הגברית בת הזמן והחוויה הביוגרפית הדורית־היסטורית המשותפת לכותבות עם הסופרים בני דורן, יצר כמה נושאים המהווים פרי שילוב של שני מעגלי החיים והתרבות שאליהן השתייכו הכותבות — המעגל הנשי והמעגל הגברי. תמות אלה מהוות אלטרנטיבה נשית לעיצובים בולטים בסיפורת הגברית בת התקופה.
 
3. שלוש תמות: שלוש דמויות
 
א. הילדה הנאבקת בהדרה מהתרבות הקנונית
 
התמה הראשונה שבה יעסוק הספר היא התמה של דמות הילדה הנאבקת בהדרתה מהתרבות הקנונית היהודית. תמה זו מהווה מקבילה נשית ותיאור משלים לתיאור הנפוץ של דמות הילד בספרות הגברית בת התקופה. בספרות זו מופיעות באופן תדיר דמויות של ילדים־בנים. כך ביצירתם של פרץ, פייארברג, ברדיצ'בסקי או נומברג. לעתים עוצבו דמויות הילדים במסגרת סיפור ילדים והתפרסמו בכתבי העת לילדים ונוער או בקבצי הסיפורים לילדים,9 תוך כדי כך שהן מהוות כלי דידקטי חינוכי לאידיאולוגיה ולהשקפת עולם.10 פעמים אחרות תוארו דמויות אלה כביטוי לזיכרון ילדות של המספר המבוגר, תוך פנייה לקהל קוראים מבוגר.11 עם זאת במקרים רבים קיים טשטוש בין גבולות הז'אנרים השונים, כמו ביקורתו של מנחם מנדל פייטלזון, מבקר בן הזמן, על דמויות בסיפורי הילדים: "האם ילדים פה לפנינו או רק בנים קטנים בשנים של העם הזה [...]?! האם זהו ילד, [...] או זהו רק מיניאטורה של אותם 'הגדולים' שלנו [...]?!".12 כמה מן הכותבים שפרסמו בו־בזמן בשתי הבמות הספרותיות — לילדים ולמבוגרים (כמו למשל: פרץ, ברדיצ'בסקי, ש. בן־ציון או נומברג) — ביטאו אפוא אותה השקפת עולם בשני הז'אנרים השונים, ועיצבו את דמויות הילדים באמצעות קונפליקטים ידועים באקלים התרבותי היהודי בן התקופה.
 
אף הסופרות בנות הזמן בחרו להעמיד פיגורה ספרותית זו, אלא שבאופן יוצא דופן לספרות העברית בת התקופה שהעמידה דמויות של ילדים־בנים, העמידו הסופרות כמה דמויות של ילדות־בנות. דמות הילדה גילמה נושא המשותף לסופרות ולמשוררות בחברות הפטריארכליות השונות — ההדרה מהתרבות הקנונית. הנושא שהופיע בכתיבתן של המשכילות העבריות במחצית השנייה של המאה ה-19 בהביען מחאה על הדרתן מ"ארון הספרים" היהודי, מהשפה העברית ומהרפובליקה הספרותית,13 כמו גם אצל הסופרות האנגליות במאה ה-19 שהביעו מחאה על הדרתן מהלטינית והיוונית,14 הופיע אצל סופרות התחייה במעטה של סיפור ילדים תמים. הסופרות העמידו מחאה פמיניסטית גלויה וחריפה אשר אותה לא העזו לגלם בדמות בדיונית של אישה בוגרת, כפי שכבר העירה גוברין.15 עיצובה של דמות ספרותית זו לוותה בתיאורים של הזדהות עמוקה עם מורשת אב־גברית ועסקה בזיקתן של הגיבורות אל מורשת אם נשית, תוך תיאור תהליך של חניכה נשית. יוצאת מכלל זה היא אלישבע, הלא־יהודייה, שלא עסקה בתמה זו וגם לא העמידה דמות של ילדה, אבל תחת זאת תיארה דמות של נערה העוברת תהליך של התבגרות וחניכה.
 
ב. דמות 'התלושה' כאלטרנטיבה לדמות 'התלוש'
 
תמה שנייה המשותפת לסופרות היא זו של דמות "התלושה". פיגורה ספרותית זו עוצבה בהשראת הדגם החברתי והספרותי של דמות "התלוש",16 אשר החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 ולאורך העשור הראשון של המאה ה-20 עמד במוקד הסיפורת העברית שנכתבה במזרח אירופה. דמות בדיונית זו, שקיבלה ביטויים מגוונים ושונים, עוצבה בהשראת צעירים יהודים בני הזמן ובהשפעת דמות "הגיבור המיותר" או "איש המרתף", שהופיעה במחצית השנייה של המאה ה-19 בספרות הרוסית.17 "התלוש" בחלק ניכר ממופעיו הוא גיבור שניתק מהחברה היהודית המסורתית, יצא לבירות אירופה כדי לרכוש השכלה, מעמד או מקצוע על מנת להתערות בתרבות המערבית המודרנית ולהשאיר את עברו מאחור. אולם הוא אינו מצליח להיקלט בעולם החדש, הוא עקור ועומד כתלוי בין שני עולמות; נפשו חצויה בין ישן לחדש והוא שרוי במשבר. הוא תלוש ובודד, מיואש וחסר מוצא ואינו מוצא פתרון למצבו. הוא סובל מפסיביות, מתחושת נחיתות עמוקה, בד בבד עם הרגשת התנשאות, ומתקשה ליצור קשר עם הסביבה; חייו מתאפיינים בנדודים חסרי מטרה, בחיטוט פנימי ובכישלון ליצור קשר עם אישה.
 
בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית מקובלת במיוחד חלוקתו של הלקין את דמות התלוש לשלושה טיפוסים מרכזיים:18 "התלוש" העקור מבחינה חברתית ומעמדית — בן עניים שעזב את העיירה ויצא אל העיר הגדולה, רכש מעמד או מקצוע כרופא או כעורך דין, ושב אל העיירה מתוך שאיפה להיטיב את מצבו הכלכלי ולעלות בסולם החברתי. בחזרתו הוא אינו מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו ומיטלטל בין המעמד הבורגני שאליו הוא מנסה להשתייך ובין שכבת העניים שממנה הגיע. הטיפוס השני הוא הגיבור החווה קרע רוחני־תרבותי עמוק ומצוי "בין התחומים". מדובר באינטלקטואל יהודי צעיר שנטש את החברה היהודית־מסורתית ויצא לרכוש השכלה במערב אירופה. אולם מהר מאוד הוא מתאכזב מהעולם החדש שבו הוא אינו מצליח להתערות. התורות המערביות מאכזבות אותו לא פחות מהספרים היהודים שהשאיר מאחור. הוא אף מגלה שלא יוכל לעקור את מסורת אבותיו מליבו. וכך הוא נשאר תלוי "בין התחומים": נטש עולם אחד ולא הגיע לעולם האחר. הטיפוס השלישי הוא התלוש המתכנס לתוך נפשו פנימה, המצוי בניתוק מוחלט מהסביבה והחברה, מעולמם של בני האדם, וחי בעולם פנימי עשיר משל עצמו. הוא מצוי בייאוש גמור, והפתרון היחיד שנותר עבורו הוא המוות. זו תלישות קיומית־אוניברסלית הטבועה בנפשו של האדם, שהקשרה היהודי בקושי בא לידי ביטוי.19
 
גם הסופרות בנות התקופה נענו לדגם הספרותי של "התלוש", ובמקביל לעיצוב כמה דמויות של גברים תלושים הן העמידו טיפוסים שונים של דמויות נשים תלושות. דמויות אלה התבססו מחד גיסא על הדגם הספרותי הגברי, ומאידך גיסא היוו הד לדמויות נשים מהמציאות החוץ־ספרותית בת הזמן שהחלו להופיע עם שחרור הנשים בחברה הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-19, ובמידה מועטה החל מהשליש האחרון של המאה, בחברה היהודית. היו אלה הדים לדגם החברתי של "האישה החדשה" שנוצר מתוך אידיאולוגיות פמיניסטיות, רדיקליות וניהיליסטיות, שביקשו, כל אחת בדרכה שלה, למצוא מענה ל"שאלת הנשים" שהעסיקה את ההגות הרוסית. "האישה החדשה" גילמה השתחררות אישית, נשית וחופש מיני, ועמדה כניגוד גמור לאישה הפסיבית. היא התאפיינה בשוויון לגבר, בעצמאות כלכלית וביכולת לנתב את חייה הארוטיים.20 החברה היהודית ברוסיה, שעברה תהליכים חברתיים־כלכליים כמו חילון, אקולטורציה ושינוי דפוסי המשפחה המסורתית, אפשרה את כניסתו של דגם זה.21 פעילותה של תנועת ההשכלה העברית ושנות שלטונו של הצאר אלכסנדר השני (1855-1881), שנקט במדיניות חופשית יותר כלפי היהודים, הביאו לשיפור בחינוך הבנות, ליציאתן של נשים לעבודה, ללימודי השכלה גבוהה או לרכישת מקצוע. התופעה של דמויות נשים משוחררות הלכה והתפתחה במציאות החברתית היהודית של סוף העשור האחרון של המאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה ה-20. נשים פרקו מעליהן את המסגרות הדתיות וגם גיל הנישואין עלה.22 עם זאת יש להדגיש שלמרות הרפורמות החברתיות, האידיאל הנשי בחברה היהודית המסורתית והבורגנית המשיך להיות זה של האישה הנשואה, דמות האם, בעלת הבית. השכלה מרובה אצל האישה שלא הייתה סתם "קישוט", נחשבה כבלתי "ראויה" ובלתי "נשית". 23
 
כנשים מעזות ופורצות דרך, שהיו מִבְּחינות רבות "נשים חדשות" ומשוחררות אשר לא נענו למודל הנשי של האישה בחברתן — כל זאת לנוכח חדירתן אל העולם האינטלקטואלי הגברי, בכניסתן אל מרחב הכתיבה הגברי ובחיים העצמאיים שכל אחת בדרכה בחרה לעצמה — הרי שחוויותיהן החוץ־ספרותיות של שפירא, בארון ואלישבע השפיעו על עיצוב הדמות הבדיונית והיוו גורם מכריע בהעמדתה. כל זאת בהתאם לתפיסה המקובלת במחקר העומדת על הזיקה הברורה בין הביוגרפיה של סופרי "התלוש" וסופרי "התחייה" בכלל ובין הדמויות הבדיוניות בכתיבתם,24 כמו גם בהתאם לגישה "התרבותית" באסכולה הפמיניסטית המדגישה את הקשר בין הניסיון החוץ־ספרותי של הסופרת ובין כתיבתה הבדיונית.25
 
היה זה ביטוי אותנטי וסובייקטיבי ראשון לדמות התלושה בספרות העברית. הסופרים הגברים בני התקופה אמנם שרטטו פה ושם דמות זו, אך תיארו אותה מעט מאוד ובאופן בלתי אותנטי ובלתי אמין. בהמשך לתיאור המועט והסטריאוטיפי של דמות "האישה החדשה" בספרות העברית של הדור הקודם, דור ההשכלה, כדמות אידילית המגולמת בגיבורה רומנסית, דמות המגלמת שוויון אוטופי קיצוני או דמות נלעגת המתוארת כ"משכילה מדומה",26 הרי "התלושה" בספרות הגברית תוארה אף היא על פי רוב באופן שטחי, סטריאוטיפי, בלתי מציאותי ודו־קוטבי, כפי שבדרך כלל תוארה דמות האישה בכלל בספרות הגברית העברית והמערבית כאחד. כהסברה של ווירג'יניה וולף: האישה בספרות הגברית המערבית מעוצבת כגילום של שני קצוות — "הירואית" או "מרושעת", "זוהרת" או "בזויה", "יפה לאין שיעור" או "מכוערת להפליא".27 הגילום הדו־קוטבי הקיצוני של האישה הוסבר על ידי דה־בובואר בכך שהאישה מגלמת עבור הגבר את "האחר" — ה"לא־אני". לכן הוא משליך עליה את התכונות שהוא מתעב ומתכחש להימצאותן בו, ומנגד, את אלו שהוא כמה להן.28
 
סופרי התחייה תיארו את "התלושה" בהמשך לאותן תבניות סטריאוטיפיות פחות או יותר של "האישה החדשה" בספרות ההשכלה. אפילו מבקר בן הזמן, מ"מ פייטלזון, במאמרו החלוצי "האישה המשתחררת בספרותנו" (1905), מותח ביקורת על העיצוב של כמה מן הדמויות ומגנה את התיאור השטחי שלהן.29 "התלושה" מעוצבת בדרך כלל או על פי הדגם הרומנסי של גיבורה נערצת, דמות נשגבת שתכונותיה מושלמות (א' קבק, "לבדה",30 ש' בן ציון, "מעבר לחיים"), או לחילופין — בתיאור קריקטורי של למדנית נלעגת ומוזנחת (י"ח ברנר, בחורף), אינטלקטואלית מדומה (י"ד ברקוביץ, "מלפפונים")31 או כבעלת יומרות ארטיסטיות ומוזיקליות מזויפות (א"נ גנסין, "אצל") או בדמות לילית — האישה הארוטית המפתה גברים (א"נ גנסין, "אצל").32 פיגורה ספרותית זו אף מוצבת בדרך כלל כדמות משנית, ורק במקרים ספורים היא מתוארת כגיבורה ראשית. כפי שכבר העירה חנה נוה על התיאור המועט של דמות "התלושה": "הסופרים הקאנונים כמעט לא נותנים דעתם לצער התלישות [...] של נשים כגיבורות, אם כי כדמויות משנה הן זוכות בהאצלה מצער העולם של הגברים".33 על פי רוב אף דמות הצעירה היהודייה בת הזמן מוצגת כמי שבחווייתה אינה מייצגת התנסות קולקטיבית־לאומית כמו הגיבור הגברי, אלא רק התנסות אישית־פרטית, כהסברו של מירון.34
 
על רקע תיאורים אלה יש להבין את הניסיון של שפירא, בארון ואלישבע להעמיד תיאורים אותנטיים של דמות "התלושה", המנסים להשתחרר, גם אם לא תמיד בהצלחה גמורה, מהדגמים הקונבנציונליים שעוצבו על ידי הגברים. השלוש מציבות אלטרנטיבה לדמות הדו־קוטבית שמתארים הגברים, ומעמידות דמות מורכבת בעלת דילמות וקונפליקטים המועברת מהשוליים למרכז היצירה. דמות זו מתוארת מתוך אמפטיה וחדירה לעולמה וכביטוי לחוויה אותנטית של אישה.
 
ג. דמות האישה הרווקה
 
התמה השלישית שבה יעסוק הספר היא זו של דמות האישה הרווקה. תמה זו מהווה למעשה ענף של התמה הקודמת העוסקת בדמות "התלושה". תופעת הרווקות והנישואים המאוחרים שהחלה לתפוס מקום בחברה היהודית, כהשפעה של המתרחש בחברה הרוסית, הייתה חלק מהתהליך של השתחררות הנשים ברוסיה.35 תופעה זו, שהלכה והתפתחה במציאות החברתית של כלל אירופה, קיבלה ביטוי בדיוני נרחב בסיפורת הנשים האירופית בת התקופה.36 גם בספרות הנשים העברית קיבלה אפוא תמה זו מקום. אחד המאפיינים הבולטים שקיבלה הדמות הבדיונית של התלושה היה המאפיין של הרווקות. בשונה מהתלוש הגברי, שהנחיתות הארוטית והכישלון שלו ביצירת קשר עם אישה מתוארים כתכונה בתוך מערך הפסיביות שלו בהיותו דמות של "אנטי־גיבור", הרווקות של התלושה בכתיבת הסופרות מודגשת ומעוצבת כמאפיין מרכזי בדמותה, כחריגה מהמגדר וכמחיר של מימוש אישי או כבחירה.
 
* * *
 
שלוש התמות הללו מהוות אפוא את הציר המארגן של הספר. הדיון יחולק לשלושה פרקים וכל פרק יוקדש לאחת משלוש הכותבות, תוך בחינת העיצוב הייחודי של הכותבת את שלוש התמות. בו־בזמן יעמוד הדיון על השפעת הביוגרפיה החוץ־ספרותית של הסופרת על היצירה שלה, ולכן הוא יתבסס גם על מסמכים ביוגרפיים — מכתבים, יומן, רשימות אוטוביוגרפיות שהתפרסמו בכתבי העת של התקופה. כל אחד מהביטויים הללו אמנם מהווה כשלעצמו סוגה ספרותית, אשר בראשית כתיבת הנשים העדיפו סופרות לכתוב בה (בין אם מטעמים טכניים של קושי כלכלי בפרסום ובין אם מחשש לפגיעה בדימוי ה"נשי" של הכותבת או מתוך "חרדת יצירה"),37 אולם בספר זה אדון בטקסטים אלה כממצאים ביוגרפיים בלבד.
 
ההחלטה להעמיד במוקד הדיון ציר תמטי ולבדקו דווקא באמצעות עיצוב דמויות הגיבורות ביצירות נשענת על ההבנה שדמויות אלה מגלמות את המקבילה הנשית המתוארת מנקודת מבט של מחברת אישה לתהליכים ומצבים המתוארים בסיפורת הגברית. באמצעות דמויות אלה מגולמים החילון, העקירה, תלישות ובדידות חברתית, אך מנקודת מבט נשית, וכך נוצרת המקבילה, היוצרת תמונה נשית משלימה לסיפורת "התלוש" הגברית. הדמויות הבדיוניות מהוות הד לבעיות החברתיות של הנשים המודרניות המשתחררות בנות הזמן, ומשקפות באופן הזה את הדילמות והקונפליקטים הנשיים המקבילים לאלה של הצעירים הגברים בני התקופה.
 
הציר התמטי של דמויות הנשים מקיים זיקה ברורה לסיפורת הגברית, ועל כן מהווה נקודת מוצא מתאימה לתיאור ייחודה של סיפורת התחייה הנשית. במילים אחרות, דווקא מתוך תיאור התשתית המשותפת עם הכתיבה הגברית ניכר הפער בין שתי הספרויות (הגברית והנשית), ובאופן הזה ניתן להצביע בצורה ברורה על כמה עקרונות מכוננים בסיפורת הנשים בתקופה זו — על נקודת מבט ייחודית שהיא מציבה, על המרחבים הסיפוריים, הפואטיקה, השפה והאידיאולוגיה שמניעה אותה.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: יוני 2016
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 250 עמ' מודפסים
תלושות ומורדות הילה שלומית קינל-לימוני
מבוא
 
 
בשלהי המאה ה-19 ובמפנה המאה ה-20 פרחה במזרח אירופה הספרות העברית של תקופת ה"תחייה". ממנדלי מוכר ספרים, דוד פרישמן, יצחק לייבוש פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, ראובן בריינין, מרדכי זאב פייארברג או חיים נחמן ביאליק, ועד לצעירים: אהרון אברהם קבק, יצחק דב ברקוביץ, יוסף חיים ברנר, גרשון שופמן ואורי ניסן גנסין. בין סופרי דור התחייה נחבאות שלוש סופרות: חוה שפירא (1943-1878), דבורה בארון (1956-1887) בכתיבתה המוקדמת ואלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי (1949-1888). שלוש הסופרות פסעו בעקבות הסיפורת הגברית בת התקופה, אך בו־בזמן התמקדו בחוויה הנשית תוך כדי הדגשת המציאות החברתית של שחרור האישה, ובאופן הזה הציבו אלטרנטיבה נשית לסיפורת "התחייה" הגברית. היו אלה שלוש הפרוזאיקניות העבריות המרכזיות שתיארו אקלים זה.1
 
ההיסטוריוגרפיה הקנונית של הספרות העברית התעלמה על פי רוב מהסיפורת של הנשים: הפרוזה של שפירא ואלישבע כמעט נשכחה. רק בשנים האחרונות, עם המגמה שהחלה בשנות ה-80 של גילוי סופרות נשכחות, נדפסו מחדש חלק מכתביהן והקהל הרחב התוודע אליהן.2 היחידה מביניהן שהצליחה לחדור ללב הקנון, אם כי לא בקלות, היא דבורה בארון,3 שזכתה להכרה מצד הממסד הספרותי והועמדה בשורה אחת עם הסופרים הקנוניים בני זמנה. ובכל זאת, סיפוריה המוקדמים החלו להיחשף רק בראשית שנות ה-70 עם מחקרה החלוצי של נורית גוברין.4 בספר זה אתאר את היוצרות על ייחודן ועל תרומתן המיוחדת לספרות התחייה: מצד אחד הן נענו לכתיבה הגברית ההגמונית של התקופה — לז'אנרים המקובלים ולשיח בן התקופה. בו־בזמן הן הציבו לה נרטיב אלטרנטיבי שחתר תחת השיח הגברי וקיים איתו דיאלוג.
 
כתיבתן של שלוש הפרוזאיקניות בשנים אלה אמנם אינה רבה מבחינת הכמות, ומבחינות רבות היא עשויה להיחשב "בוסרית", אולם חשיבותה מכרעת בכמה עניינים: היא מבטאה ומשקפת תהליכים היסטוריים־תרבותיים שלא באו לידי ביטוי בספרות הגברית של התקופה, ובאופן הזה מהווה תיאור משלים להבנת התקופה. יתר על כן, הפרוזה של שפירא, בארון ואלישבע היא מניצניה של הפרוזה שכתבו נשים בעברית — היא ממשיכה את יצירתן של בנות תקופת ההשכלה באירופה במחצית השנייה של המאה ה-19 ומקבילה לכתיבתן של בנות העלייה הראשונה והשנייה. כתיבתן של השלוש מהווה, אם כן, את ראשיתה של מסורת כתיבה נשית עברית, תשתית להבנת מגמות בכתיבה הנשית והשיח הפמיניסטי בספרות העברית מאז ועד היום.
 
1. ספרות התחייה
 
מבחינה כרונולוגית הייתה שפירא מבוגרת מבארון ואלישבע בעשור. בשונה מהן, היא ישבה במרכז הספרותי בוורשה יחד עם סופרים צעירים אחרים כגון ה"ד נומברג, שלום אש, אברהם רייזין וי"ד ברקוביץ, והסתופפה בקרב האוטוריטות הספרותיות של הדור הראשון של תקופת התחייה — פרישמן, פרץ, או בן־אביגדור. מבחינות רבות אפוא שפירא משתייכת לדור הסופרים הראשון ומושפעת ממנו מאוד.5 בדומה למרבית בני דור זה, אף היא לא עלתה לארץ ישראל אלא נשארה באירופה. אלישבע ובארון, לעומת זאת, שהיו צעירות משפירא בעשר שנים, משתייכות באופן מובהק לדור הסופרים השני; הן מושפעות מכתיבתם של שופמן וגנסין — בארון (שופמן) ואלישבע (שופמן וגנסין).6 בשונה משפירא, הן פעלו בליטא (בארון) ובמוסקבה (אלישבע), ואחר כך במרכז הספרותי שבארץ ישראל.
 
הכללתה של אלישבע ז'ירקובה־ביחובסקי הלא־יהודייה (פרבוסלבית) יחד עם חוה שפירא ודבורה בארון בקבוצה אחת עשויה אולי לגרום ל"הרמת גבה". אלישבע, כפי שכונתה בפי הרפובליקה הספרותית בת זמנה, אמנם הייתה בעלת מטען תרבותי שונה מזה של שפירא ובארון, ולכן ניכרים כמה הבדלים ברורים מבחינת התכנים והחומרים בין כתיבתה ובין כתיבתן. עם זאת אלישבע נטלה חלק בהווי התרבותי של הצעירים היהודיים ברוסיה של ראשית המאה ה-20 — היא הצטרפה לחוג "שפת חובבי עבר", והסתובבה בחברתם של צעירים יהודים שאותם היטיבה לתאר בכמה מסיפוריה. כל זאת, כמובן, בנוסף לאקלים התרבותי הכלל־רוסי שמתוכו יצרו שלוש הכותבות. יתרה מזאת, לאלישבע ולשתי הכותבות האחרות משותפות החוויה וההתנסות הנשית הייחודית: הן כנשים שיצרו באותה מציאות חברתית קונקרטית ותיארו את שחרור הנשים ברוסיה, והן מעצם החוויה המשותפת לנשים בכל החברות הפטריארכאליות — חוויה נשית החוצה מגזרים, תרבויות ומעמדות.
 
2. הקול הכפול בכתיבת הנשים
 
ספר זה עוקב אחר הפרוזה של הכותבות משתי פרספקטיבות מקבילות: מהפרספקטיבה של ההיסטוריוגרפיה המקובלת של הספרות העברית, ומהפרספקטיבה של ביקורת כתיבת הנשים ("gynocritics") המאפיינת את הגל השני של שנות ה-70 וה-80 באסכולה הפמיניסטית של חקר הספרות. ביקורת זו הגדירה את הנשים כ"קבוצה ספרותית נפרדת" ו"שונה",7 בעלת מאפיינים עצמאיים. הגישה "התרבותית" של ביקורת כתיבת הנשים פיתחה הנחות ביחס לתת־תרבות של נשים (subculture), והיא מסבירה את ייחודיותה של הכתיבה הנשית כנובעת מניסיונן המשותף של הסופרות כנשים ומתוך תרבותן המשותפת. אחת מהנחות היסוד של הגישה ה"תרבותית" מצביעה על הצורך לקרוא את הטקסט הנשי כשיח בעל "קול כפול" הנוצר מתוך שני מעגלי תרבות וחיים שבהן מצויות הנשים — המעגל ההגמוני הגברי והמעגל הנשי־אוטונומי. נשים מצויות "בתוך שתי מסורות הפועלות בעת ובעונה אחת", ובכתיבתן נוצרת "הידברות" בין המסורות.8
 
הספר מנסה אפוא לבחון את כתיבתן של הסופרות לאור שתי הפרספקטיבות — זו של ההיסטוריוגרפיה הקנונית וזו של ביקורת הנשים, ובאופן הזה מבקש לעמוד על הדיאלקטיקה הנוצרת בין שני הקולות (הקנוני־גברי והנשי), תוך כדי התחקות אחר כמה תמות מרכזיות המהוות תוצר ייחודי של קול כפול זה. השילוב בין הזהות הנשית הייחודית של הסופרות והחוויה הנשית האוטונומית החוץ־ספרותית שלהן לבין מסורת הכתיבה ההגמונית הגברית בת הזמן והחוויה הביוגרפית הדורית־היסטורית המשותפת לכותבות עם הסופרים בני דורן, יצר כמה נושאים המהווים פרי שילוב של שני מעגלי החיים והתרבות שאליהן השתייכו הכותבות — המעגל הנשי והמעגל הגברי. תמות אלה מהוות אלטרנטיבה נשית לעיצובים בולטים בסיפורת הגברית בת התקופה.
 
3. שלוש תמות: שלוש דמויות
 
א. הילדה הנאבקת בהדרה מהתרבות הקנונית
 
התמה הראשונה שבה יעסוק הספר היא התמה של דמות הילדה הנאבקת בהדרתה מהתרבות הקנונית היהודית. תמה זו מהווה מקבילה נשית ותיאור משלים לתיאור הנפוץ של דמות הילד בספרות הגברית בת התקופה. בספרות זו מופיעות באופן תדיר דמויות של ילדים־בנים. כך ביצירתם של פרץ, פייארברג, ברדיצ'בסקי או נומברג. לעתים עוצבו דמויות הילדים במסגרת סיפור ילדים והתפרסמו בכתבי העת לילדים ונוער או בקבצי הסיפורים לילדים,9 תוך כדי כך שהן מהוות כלי דידקטי חינוכי לאידיאולוגיה ולהשקפת עולם.10 פעמים אחרות תוארו דמויות אלה כביטוי לזיכרון ילדות של המספר המבוגר, תוך פנייה לקהל קוראים מבוגר.11 עם זאת במקרים רבים קיים טשטוש בין גבולות הז'אנרים השונים, כמו ביקורתו של מנחם מנדל פייטלזון, מבקר בן הזמן, על דמויות בסיפורי הילדים: "האם ילדים פה לפנינו או רק בנים קטנים בשנים של העם הזה [...]?! האם זהו ילד, [...] או זהו רק מיניאטורה של אותם 'הגדולים' שלנו [...]?!".12 כמה מן הכותבים שפרסמו בו־בזמן בשתי הבמות הספרותיות — לילדים ולמבוגרים (כמו למשל: פרץ, ברדיצ'בסקי, ש. בן־ציון או נומברג) — ביטאו אפוא אותה השקפת עולם בשני הז'אנרים השונים, ועיצבו את דמויות הילדים באמצעות קונפליקטים ידועים באקלים התרבותי היהודי בן התקופה.
 
אף הסופרות בנות הזמן בחרו להעמיד פיגורה ספרותית זו, אלא שבאופן יוצא דופן לספרות העברית בת התקופה שהעמידה דמויות של ילדים־בנים, העמידו הסופרות כמה דמויות של ילדות־בנות. דמות הילדה גילמה נושא המשותף לסופרות ולמשוררות בחברות הפטריארכליות השונות — ההדרה מהתרבות הקנונית. הנושא שהופיע בכתיבתן של המשכילות העבריות במחצית השנייה של המאה ה-19 בהביען מחאה על הדרתן מ"ארון הספרים" היהודי, מהשפה העברית ומהרפובליקה הספרותית,13 כמו גם אצל הסופרות האנגליות במאה ה-19 שהביעו מחאה על הדרתן מהלטינית והיוונית,14 הופיע אצל סופרות התחייה במעטה של סיפור ילדים תמים. הסופרות העמידו מחאה פמיניסטית גלויה וחריפה אשר אותה לא העזו לגלם בדמות בדיונית של אישה בוגרת, כפי שכבר העירה גוברין.15 עיצובה של דמות ספרותית זו לוותה בתיאורים של הזדהות עמוקה עם מורשת אב־גברית ועסקה בזיקתן של הגיבורות אל מורשת אם נשית, תוך תיאור תהליך של חניכה נשית. יוצאת מכלל זה היא אלישבע, הלא־יהודייה, שלא עסקה בתמה זו וגם לא העמידה דמות של ילדה, אבל תחת זאת תיארה דמות של נערה העוברת תהליך של התבגרות וחניכה.
 
ב. דמות 'התלושה' כאלטרנטיבה לדמות 'התלוש'
 
תמה שנייה המשותפת לסופרות היא זו של דמות "התלושה". פיגורה ספרותית זו עוצבה בהשראת הדגם החברתי והספרותי של דמות "התלוש",16 אשר החל מהעשור האחרון של המאה ה-19 ולאורך העשור הראשון של המאה ה-20 עמד במוקד הסיפורת העברית שנכתבה במזרח אירופה. דמות בדיונית זו, שקיבלה ביטויים מגוונים ושונים, עוצבה בהשראת צעירים יהודים בני הזמן ובהשפעת דמות "הגיבור המיותר" או "איש המרתף", שהופיעה במחצית השנייה של המאה ה-19 בספרות הרוסית.17 "התלוש" בחלק ניכר ממופעיו הוא גיבור שניתק מהחברה היהודית המסורתית, יצא לבירות אירופה כדי לרכוש השכלה, מעמד או מקצוע על מנת להתערות בתרבות המערבית המודרנית ולהשאיר את עברו מאחור. אולם הוא אינו מצליח להיקלט בעולם החדש, הוא עקור ועומד כתלוי בין שני עולמות; נפשו חצויה בין ישן לחדש והוא שרוי במשבר. הוא תלוש ובודד, מיואש וחסר מוצא ואינו מוצא פתרון למצבו. הוא סובל מפסיביות, מתחושת נחיתות עמוקה, בד בבד עם הרגשת התנשאות, ומתקשה ליצור קשר עם הסביבה; חייו מתאפיינים בנדודים חסרי מטרה, בחיטוט פנימי ובכישלון ליצור קשר עם אישה.
 
בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית מקובלת במיוחד חלוקתו של הלקין את דמות התלוש לשלושה טיפוסים מרכזיים:18 "התלוש" העקור מבחינה חברתית ומעמדית — בן עניים שעזב את העיירה ויצא אל העיר הגדולה, רכש מעמד או מקצוע כרופא או כעורך דין, ושב אל העיירה מתוך שאיפה להיטיב את מצבו הכלכלי ולעלות בסולם החברתי. בחזרתו הוא אינו מצליח להשתלב ולמצוא את מקומו ומיטלטל בין המעמד הבורגני שאליו הוא מנסה להשתייך ובין שכבת העניים שממנה הגיע. הטיפוס השני הוא הגיבור החווה קרע רוחני־תרבותי עמוק ומצוי "בין התחומים". מדובר באינטלקטואל יהודי צעיר שנטש את החברה היהודית־מסורתית ויצא לרכוש השכלה במערב אירופה. אולם מהר מאוד הוא מתאכזב מהעולם החדש שבו הוא אינו מצליח להתערות. התורות המערביות מאכזבות אותו לא פחות מהספרים היהודים שהשאיר מאחור. הוא אף מגלה שלא יוכל לעקור את מסורת אבותיו מליבו. וכך הוא נשאר תלוי "בין התחומים": נטש עולם אחד ולא הגיע לעולם האחר. הטיפוס השלישי הוא התלוש המתכנס לתוך נפשו פנימה, המצוי בניתוק מוחלט מהסביבה והחברה, מעולמם של בני האדם, וחי בעולם פנימי עשיר משל עצמו. הוא מצוי בייאוש גמור, והפתרון היחיד שנותר עבורו הוא המוות. זו תלישות קיומית־אוניברסלית הטבועה בנפשו של האדם, שהקשרה היהודי בקושי בא לידי ביטוי.19
 
גם הסופרות בנות התקופה נענו לדגם הספרותי של "התלוש", ובמקביל לעיצוב כמה דמויות של גברים תלושים הן העמידו טיפוסים שונים של דמויות נשים תלושות. דמויות אלה התבססו מחד גיסא על הדגם הספרותי הגברי, ומאידך גיסא היוו הד לדמויות נשים מהמציאות החוץ־ספרותית בת הזמן שהחלו להופיע עם שחרור הנשים בחברה הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-19, ובמידה מועטה החל מהשליש האחרון של המאה, בחברה היהודית. היו אלה הדים לדגם החברתי של "האישה החדשה" שנוצר מתוך אידיאולוגיות פמיניסטיות, רדיקליות וניהיליסטיות, שביקשו, כל אחת בדרכה שלה, למצוא מענה ל"שאלת הנשים" שהעסיקה את ההגות הרוסית. "האישה החדשה" גילמה השתחררות אישית, נשית וחופש מיני, ועמדה כניגוד גמור לאישה הפסיבית. היא התאפיינה בשוויון לגבר, בעצמאות כלכלית וביכולת לנתב את חייה הארוטיים.20 החברה היהודית ברוסיה, שעברה תהליכים חברתיים־כלכליים כמו חילון, אקולטורציה ושינוי דפוסי המשפחה המסורתית, אפשרה את כניסתו של דגם זה.21 פעילותה של תנועת ההשכלה העברית ושנות שלטונו של הצאר אלכסנדר השני (1855-1881), שנקט במדיניות חופשית יותר כלפי היהודים, הביאו לשיפור בחינוך הבנות, ליציאתן של נשים לעבודה, ללימודי השכלה גבוהה או לרכישת מקצוע. התופעה של דמויות נשים משוחררות הלכה והתפתחה במציאות החברתית היהודית של סוף העשור האחרון של המאה ה-19 ובעשור הראשון של המאה ה-20. נשים פרקו מעליהן את המסגרות הדתיות וגם גיל הנישואין עלה.22 עם זאת יש להדגיש שלמרות הרפורמות החברתיות, האידיאל הנשי בחברה היהודית המסורתית והבורגנית המשיך להיות זה של האישה הנשואה, דמות האם, בעלת הבית. השכלה מרובה אצל האישה שלא הייתה סתם "קישוט", נחשבה כבלתי "ראויה" ובלתי "נשית". 23
 
כנשים מעזות ופורצות דרך, שהיו מִבְּחינות רבות "נשים חדשות" ומשוחררות אשר לא נענו למודל הנשי של האישה בחברתן — כל זאת לנוכח חדירתן אל העולם האינטלקטואלי הגברי, בכניסתן אל מרחב הכתיבה הגברי ובחיים העצמאיים שכל אחת בדרכה בחרה לעצמה — הרי שחוויותיהן החוץ־ספרותיות של שפירא, בארון ואלישבע השפיעו על עיצוב הדמות הבדיונית והיוו גורם מכריע בהעמדתה. כל זאת בהתאם לתפיסה המקובלת במחקר העומדת על הזיקה הברורה בין הביוגרפיה של סופרי "התלוש" וסופרי "התחייה" בכלל ובין הדמויות הבדיוניות בכתיבתם,24 כמו גם בהתאם לגישה "התרבותית" באסכולה הפמיניסטית המדגישה את הקשר בין הניסיון החוץ־ספרותי של הסופרת ובין כתיבתה הבדיונית.25
 
היה זה ביטוי אותנטי וסובייקטיבי ראשון לדמות התלושה בספרות העברית. הסופרים הגברים בני התקופה אמנם שרטטו פה ושם דמות זו, אך תיארו אותה מעט מאוד ובאופן בלתי אותנטי ובלתי אמין. בהמשך לתיאור המועט והסטריאוטיפי של דמות "האישה החדשה" בספרות העברית של הדור הקודם, דור ההשכלה, כדמות אידילית המגולמת בגיבורה רומנסית, דמות המגלמת שוויון אוטופי קיצוני או דמות נלעגת המתוארת כ"משכילה מדומה",26 הרי "התלושה" בספרות הגברית תוארה אף היא על פי רוב באופן שטחי, סטריאוטיפי, בלתי מציאותי ודו־קוטבי, כפי שבדרך כלל תוארה דמות האישה בכלל בספרות הגברית העברית והמערבית כאחד. כהסברה של ווירג'יניה וולף: האישה בספרות הגברית המערבית מעוצבת כגילום של שני קצוות — "הירואית" או "מרושעת", "זוהרת" או "בזויה", "יפה לאין שיעור" או "מכוערת להפליא".27 הגילום הדו־קוטבי הקיצוני של האישה הוסבר על ידי דה־בובואר בכך שהאישה מגלמת עבור הגבר את "האחר" — ה"לא־אני". לכן הוא משליך עליה את התכונות שהוא מתעב ומתכחש להימצאותן בו, ומנגד, את אלו שהוא כמה להן.28
 
סופרי התחייה תיארו את "התלושה" בהמשך לאותן תבניות סטריאוטיפיות פחות או יותר של "האישה החדשה" בספרות ההשכלה. אפילו מבקר בן הזמן, מ"מ פייטלזון, במאמרו החלוצי "האישה המשתחררת בספרותנו" (1905), מותח ביקורת על העיצוב של כמה מן הדמויות ומגנה את התיאור השטחי שלהן.29 "התלושה" מעוצבת בדרך כלל או על פי הדגם הרומנסי של גיבורה נערצת, דמות נשגבת שתכונותיה מושלמות (א' קבק, "לבדה",30 ש' בן ציון, "מעבר לחיים"), או לחילופין — בתיאור קריקטורי של למדנית נלעגת ומוזנחת (י"ח ברנר, בחורף), אינטלקטואלית מדומה (י"ד ברקוביץ, "מלפפונים")31 או כבעלת יומרות ארטיסטיות ומוזיקליות מזויפות (א"נ גנסין, "אצל") או בדמות לילית — האישה הארוטית המפתה גברים (א"נ גנסין, "אצל").32 פיגורה ספרותית זו אף מוצבת בדרך כלל כדמות משנית, ורק במקרים ספורים היא מתוארת כגיבורה ראשית. כפי שכבר העירה חנה נוה על התיאור המועט של דמות "התלושה": "הסופרים הקאנונים כמעט לא נותנים דעתם לצער התלישות [...] של נשים כגיבורות, אם כי כדמויות משנה הן זוכות בהאצלה מצער העולם של הגברים".33 על פי רוב אף דמות הצעירה היהודייה בת הזמן מוצגת כמי שבחווייתה אינה מייצגת התנסות קולקטיבית־לאומית כמו הגיבור הגברי, אלא רק התנסות אישית־פרטית, כהסברו של מירון.34
 
על רקע תיאורים אלה יש להבין את הניסיון של שפירא, בארון ואלישבע להעמיד תיאורים אותנטיים של דמות "התלושה", המנסים להשתחרר, גם אם לא תמיד בהצלחה גמורה, מהדגמים הקונבנציונליים שעוצבו על ידי הגברים. השלוש מציבות אלטרנטיבה לדמות הדו־קוטבית שמתארים הגברים, ומעמידות דמות מורכבת בעלת דילמות וקונפליקטים המועברת מהשוליים למרכז היצירה. דמות זו מתוארת מתוך אמפטיה וחדירה לעולמה וכביטוי לחוויה אותנטית של אישה.
 
ג. דמות האישה הרווקה
 
התמה השלישית שבה יעסוק הספר היא זו של דמות האישה הרווקה. תמה זו מהווה למעשה ענף של התמה הקודמת העוסקת בדמות "התלושה". תופעת הרווקות והנישואים המאוחרים שהחלה לתפוס מקום בחברה היהודית, כהשפעה של המתרחש בחברה הרוסית, הייתה חלק מהתהליך של השתחררות הנשים ברוסיה.35 תופעה זו, שהלכה והתפתחה במציאות החברתית של כלל אירופה, קיבלה ביטוי בדיוני נרחב בסיפורת הנשים האירופית בת התקופה.36 גם בספרות הנשים העברית קיבלה אפוא תמה זו מקום. אחד המאפיינים הבולטים שקיבלה הדמות הבדיונית של התלושה היה המאפיין של הרווקות. בשונה מהתלוש הגברי, שהנחיתות הארוטית והכישלון שלו ביצירת קשר עם אישה מתוארים כתכונה בתוך מערך הפסיביות שלו בהיותו דמות של "אנטי־גיבור", הרווקות של התלושה בכתיבת הסופרות מודגשת ומעוצבת כמאפיין מרכזי בדמותה, כחריגה מהמגדר וכמחיר של מימוש אישי או כבחירה.
 
* * *
 
שלוש התמות הללו מהוות אפוא את הציר המארגן של הספר. הדיון יחולק לשלושה פרקים וכל פרק יוקדש לאחת משלוש הכותבות, תוך בחינת העיצוב הייחודי של הכותבת את שלוש התמות. בו־בזמן יעמוד הדיון על השפעת הביוגרפיה החוץ־ספרותית של הסופרת על היצירה שלה, ולכן הוא יתבסס גם על מסמכים ביוגרפיים — מכתבים, יומן, רשימות אוטוביוגרפיות שהתפרסמו בכתבי העת של התקופה. כל אחד מהביטויים הללו אמנם מהווה כשלעצמו סוגה ספרותית, אשר בראשית כתיבת הנשים העדיפו סופרות לכתוב בה (בין אם מטעמים טכניים של קושי כלכלי בפרסום ובין אם מחשש לפגיעה בדימוי ה"נשי" של הכותבת או מתוך "חרדת יצירה"),37 אולם בספר זה אדון בטקסטים אלה כממצאים ביוגרפיים בלבד.
 
ההחלטה להעמיד במוקד הדיון ציר תמטי ולבדקו דווקא באמצעות עיצוב דמויות הגיבורות ביצירות נשענת על ההבנה שדמויות אלה מגלמות את המקבילה הנשית המתוארת מנקודת מבט של מחברת אישה לתהליכים ומצבים המתוארים בסיפורת הגברית. באמצעות דמויות אלה מגולמים החילון, העקירה, תלישות ובדידות חברתית, אך מנקודת מבט נשית, וכך נוצרת המקבילה, היוצרת תמונה נשית משלימה לסיפורת "התלוש" הגברית. הדמויות הבדיוניות מהוות הד לבעיות החברתיות של הנשים המודרניות המשתחררות בנות הזמן, ומשקפות באופן הזה את הדילמות והקונפליקטים הנשיים המקבילים לאלה של הצעירים הגברים בני התקופה.
 
הציר התמטי של דמויות הנשים מקיים זיקה ברורה לסיפורת הגברית, ועל כן מהווה נקודת מוצא מתאימה לתיאור ייחודה של סיפורת התחייה הנשית. במילים אחרות, דווקא מתוך תיאור התשתית המשותפת עם הכתיבה הגברית ניכר הפער בין שתי הספרויות (הגברית והנשית), ובאופן הזה ניתן להצביע בצורה ברורה על כמה עקרונות מכוננים בסיפורת הנשים בתקופה זו — על נקודת מבט ייחודית שהיא מציבה, על המרחבים הסיפוריים, הפואטיקה, השפה והאידיאולוגיה שמניעה אותה.