שקט בעידן הרעש

'הצעקה', אדוארד מונק, ‭ 1893 ‬

ב'המסע בדורך השחר', האהוב בסדרת ספרי נרניה, מגיעים הגיבורים לאי שיושביו, המכונים "טמבגליים", הם מונופודים גמדיים שרגלם האחת נתונה בנעל גדולה. פרט לנתון פיזי מרשים זה - שהוא בכלל כישוף שהוטל עליהם, למדייקים בהיסטוריית נרניה - מצטיינים הטמבגליים בכישורי שיחה מרגיזים במיוחד, שעיקרם הסכמה כפייתית והכרזה נרגשת על המובן מאליו, המגיעה לשיא בקביעה הנועזת: "הים זה חומר נורא רטוב".

כמטפס הרים וטייל אמיץ (או "מגלה עולם", כפי שהוא מגדיר את עצמו) שאף הלך לבדו במשך ‭ 50‬ ימים בקוטב הדרומי, עושה ארלינג קאגה שימוש נרחב ומעורר השתאות בשתי רגליו. לדאבון הלב, גם לתכונתם השנייה של הטמבגליים הוא שותף פורה, המרבה להשמיע קביעות שקשה לחלוק עליהן: פנימיותו של האדם היא אינסופית כמו החלל; שקט זה חשוב; ניתן למצוא שקט פנימי גם במהומה גדולה; הטבע הוא מרשים, וכמובן: "נעים לחלוק רגעים שמחים".

קאגה אף שיכלל תכונה טמבגלית זו. נדמה שהוא מסוגל להפוך כל רעיון עמוק לפיתה: בבואו לחקור את מושג השקט (ועוד נידרש לאופייה של חקירה זו), קאגה אינו מסתפק בהגיגיו המקוריים, אלא מתבל את מכתמו בציטוטים של הוגים ואנשי רוח מגוונים, מהיידגר וויטגנשטיין עד דיוויד פוסטר וואלאס ואמילי דיקנסון. כל מחשבה פילוסופית הופכת, תחת עטו, לציטוט שניתן מיד להדפיס על מגנט, או לרשום כ"ציטוט היומי" בגיר על לוח מחיק בבית הקפה האהוב עליכם. כציד-לקט מיומן - מיומנות שאולי למד מהאינואיטים שפגש במסעותיו - קאגה לעיתים מלקט תובנות ולעיתים צד אותן ואז רוצח אותן.

"אני לא סורג, אבל כשאני מתבונן במישהו סורג, אני חושב שהוא בוודאי גילה שלווה פנימית דומה לזו שגיליתי במהלך המסעות שלי", מאמץ קאגה את מוחו שנחשף, בל נשכח, לכמויות חמצן דלילות בפסגות שכבש. "אני מרגיש דבר דומה כשאני קורא, מנגן, עושה מדיטציה, סקס, סקי, או יוגה". בתמימותו מציג לפנינו קאגה את הקיום-האיקאי המושלם שלו, שבו כל התשוקות והייסורים נתרמים ל"חוויות"; שבו הסקס הוא עוד תחביב - אולי אפילו תחביב בריא, במידה כמובן. זו הנשמה הבורגנית המושלמת, נשמה שקל מאוד לפרוט ללשוניות, להצמיד לתגיות ולספק לה תוכן.

אך נשמה זו, לפי קאגה, היא חסרת מנוחה. "לכולנו, או לפחות לרובנו, יש תשוקה לחזור להתחלה, למשהו אותנטי". הבנה עמוקה זו לגבי נפש האדם המודרני הביאה אותו לכתיבת ספר זה, המורכב מ-‭33‬ "תשובות" או וואטאברים... המתיימרים לעסוק בשאלת השקט. קאגה הפוסט-מודרני אדיש לחלוטין להבדלים בין שקט במובנו הפיזיקלי לשקט נפשי והוא מקפיד לחקור את שניהם באותה שטחיות שרירותית וזחוחה, לדלג ביניהם כאילו היו תופעה אחת, ולקבוע קביעות כגון "השקט כשלעצמו הוא עשיר". לממתינים בסבלנות מגיע הציטוט ההכרחי מפסקל, בדבר צרותיהם של בני האדם הנובעות כולן מחוסר יכולתם "לשבת בשקט בחדרם". מוזר לקבל ציטוט כזה מאדם שמפטיר "כשאני מטייל ביפן" בנונשלנטיות שמתאימה ל"כשאני מצחצח שיניים". אם יש דבר אחד שברור שקאגה אינו מסוגל לעשות, הרי זה לשבת בשקט בחדרו. "אני חושב שאנחנו עלולים להיות בדרך להיהפך למטורפים גמורים" (הניסוח המקרטע במקור), מבכה קאגה אותנו, את כולנו, בעידן הפרעות הקשב, ומתחת למילותיו ניתן לשמוע את השאלה של הזמן הזה: מה קרה לנו?! מה קרה לנו?!

בעצב נודה שאופן חשיבתו, חקירתו והתבטאותו של קאגה אכן אופייני לכולנו: אנחנו אכן ניזונים באופן שווה מהיידגר ודפש מוד; מלקטים שברי מאמרים ומצמידים אותם לפתותי עובדות; נהנים מהאופן שבו המדעים המדויקים מוגשים לנו כמדע פופולרי ומכאן דרכם קצרה להפוך לשירה קצוצת שורות המהדהדת את האני המתבונן, שבלעדיו אין בעולם דבר. אבל בניגוד לקאגה ולהוצאת מודן, רובנו מבינים שכל העניין הזה הוא פסולת מחשבתית עצלה ומבולבלת, תודעה עיסתית של תוכניות בוקר וקופסאות קורנפלקס ושאין כל צורך לאגד אותה בספר בכריכה קשה. על אותה כריכה מצוין שהספר תורגם ל-‭30‬ שפות. ‭ 30‬ שפות שונות המדוברות על ידי בני אדם זהים.

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"