קוריגדורה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קוריגדורה
מכר
מאות
עותקים
קוריגדורה
מכר
מאות
עותקים

קוריגדורה

4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

קוֹרִיגדוֹרָה נחשב לאחד הרומנים הנועזים בספרות האמריקאית המודרנית המתאר את חיי העבדוּת ואת תולדותיהם, ובייחוד את עולמן של הנשים. הרומן פורץ הדרך ראה אור בשנת 1975 וזכה להערכה רחבה מצד יוצרים.
אוּרְסָה היא זמרת בלוז. לאחר שנפגעה מהגברים שבחייה, בגופה ובנפשה, היא מעמיקה אל העבר ומתבוננת בשנאה העזה שהיא נושאת כלפי קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי ששכב עם השפחות הרבות שהחזיק, בהן גם "הסבתא הגדולה" של אורסה וגם הבת שנולדה להם, סבתהּ של אורסה.
בלשון פראית ומהפנטת מגוללת גֵייל ג'ונס את קורותיה של אוּרְסָה קוֹרִיגדוֹרָה, את הבדידות והזעם, האלימות, התשוקה והאהבה המתגלגלים בקשרי דם מדור לדור.
 
"קוֹרִיגדוֹרָה הוא הגילוי המכאיב והברוטלי ביותר בכנוּתו באשר למה שקרה, ועדיין קורה, בנפשותיהם של נשים וגברים שחורים".
ג'יימס בולדווין
 
"שום רומן על אודות אישה שחורה לא יוכל להיות כשהיה אחרי זה".
טוני מוריסון
 
גֵייל ג'ונס היא סופרת, משוררת ומסאית אמריקנית ילידת 1949. קוֹרִיגדוֹרָה הוא הרומן הראשון שפרסמה, ולאחריו פרסמה שלושה רומנים נוספים. בשנת 2017 נבחרה להיכלל ב- Writers Hall of Fame במדינת הולדתה, קנטאקי. זהו ספרה הראשון המתורגם לעברית, והוא מובא בלוויית אחרית דבר מאת המתרגמת, תמר משמר.

פרק ראשון

I
 
 
ב־1947 מַאט ואני התחתנו. שרתי בקפה של הפִּי באזור רחוב דֶלאוֶור. הוא לא רצה שאשיר אחרי החתונה, כי אמר שבדיוק בשביל זה הוא התחתן אִתי, כדי לפרנס אותי. אמרתי שאני לא שרה רק כדי להתפרנס. אמרתי שאני שרה בגלל שזה משהו שאני צריכה לעשות, אבל הוא אף פעם לא הבין את זה. התחתנו בדצמבר 1947, ובאפריל 1948 מַאט בא שיכור לקפה של הפִּי ואמר שאם אני לא ארד מהבמה הוא יוריד אותי בכוח. לא זזתי, וכמה גברים לקחו את מאט החוצה. כששרתי את הכמה שירים הראשונים יכולתי לראות את מאט מציץ פנימה, הוא נראה שיכור ומרושע, ואחר כך לא ראיתי אותו וחשבתי שהוא הלך הביתה למיטה כדי להפיג את השכרות בשינה. תמיד עזבתי מהדלת האחורית. יורדים כמה מדרגות צרות ודרך סמטה קצרה, ואז מגיעים למלון דרייק, שם מאט ואני התאכסנו באותו זמן. אמרתי לילה טוב ויצאתי כדי לחזור לשם.
 
"אני הבעל שלך. תקשיבי לי, לא להם."
 
בהתחלה לא ראיתי אותו כי הוא עמד בין הצללים, מאחורי הדלת. לא ראיתי אותו עד שהוא תפס אותי בכוח במותני ונאבקתי להשתחרר.
 
"אני לא אוהב שהגברים האלה מתעסקים אִתך," הוא אמר.
 
"אף אחד לא מתעסק אִתי."
 
"מתעסקים דרך העיניים שלהם."
 
זה היה כשנפלתי.
 
הרופאים בבית החולים אמרו שיצטרכו להוציא את הרחם שלי. מאט ואני לא נשארנו ביחד אחרי זה. אפילו לא הרשיתי לו לבוא לבקר אותי בבית החולים כשהבנתי מה קרה. הם אמרו שהוא בא כשעדיין לא ידעתי מה קרה. הם אמרו שכשהייתי מטושטשת קיללתי אותו ואת הרופאים והאחיות.
 
טַדְפּוֹל מקורמיק היה הבעלים של הקפה של הפִּי. עם הלסת המרובעת ועצמות הלחיים הגבוהות, הוא היה אחד מאלה, מהנִיגֶרְס של האזֶרְד, קנטאקי. שרתי בקפה של הפִּי כשדמוסתנס וושינגטון היה הבעלים שלו, כשנתיים לפני שטַדְפּוֹל השתלט עליו. אף פעם לא הבנתי איך הוא קיבל את השם "של הפִּי" כי מעולם לא הִכרתי מישהו בשם הפִּי שהיה הבעלים שלו. טַדְפּוֹל אמר שהוא קיבל את שמו בגלל שבילדותו הוא תמיד הסתובב סביב מחילות של רֹאשנים.1 הוא בא לראות אותי כשיכולתי לקבל מבקרים.
 
"איך את מרגישה, א.ק.?" הוא לא ישב על הכיסא שעל יד המיטה אלא עמד.
 
"בסדר."
 
"אמרו לי שקיללת בגסות כשהיית חולה."
 
"כן."
 
הוא לא אמר דבר. הייתי אומרת שהוא הרגיש נבוך. שאלתי אם ירצה לשבת. הוא אמר: "לא תודה." ואז הוא אמר, "טוב, רק רציתי להגיד לך שנאסר עליו להיכנס למקום, אז כשתחזרי הוא לא יטריד אותך."
 
"נאסר עליו גם להיכנס למקום שלי. איך אתה מסתדר בינתיים?"
 
"השגתי הרכב ג'אז קטן. ההרכב של אדי פֵּייס."
 
"אה."
 
הוא לא אמר דבר.
 
"אתה יודע מה קרה?" שאלתי.
 
הוא נד בראשו.
 
"האם פעם הרגשת שמשהו זוחל מתחת לעור שלך?"
 
הוא שוב נד בראשו.
 
"טדי, תיקח אותי הביתה כשיגיע הזמן ללכת?"
 
הוא אמר כן.
 
כשהגיע הזמן ללכת הביתה הוא לא לקח אותי למלון דרייק. היו לו שלושה חדרים מעל לקפה. ישנתי על ספה שנפתחה לְמיטה. הוא ישן על הספה שלא נפתחה למיטה. הייתי עדיין חלשה ונשארו התפרים שלא הוציאו אותם בינתיים. הארוחה הראשונה שהוא הכין לי הייתה מרק ירקות. הוא לא לקח לעצמו. הוא ישב על יד המיטה.
 
"אני שמחה שלא חשבת ש'בית' זה מלון דרייק."
 
"לא נאסר עליו להיכנס לדרייק," הוא אמר.
 
המרק היה טוב אבל אכלתי רק את הנוזל. הרגשתי שאני עלולה להקיא.
 
"חשבתי שתרצי עוד," הוא אמר.
 
"לא, אני לא מאוד רעבה. הבטן שלי עדיין רגישה מכל הנוזלים שהם הכניסו לי."
 
היה ערב אבל לא שמעתי אפילו מוזיקה עמומה מלמטה.
 
"איפה הרכב הג'אז הקטן?"
 
"אמרתי להם לא לבוא הערב."
 
"מה יהיה עם העסק?"
 
"אַת יותר חשובה מהעסק."
 
לא אמרתי דבר. נראה לי שהוא חש שוב מבוכה. הוא לקח את הקערה וחזר למטבח. כשחזר, הוא אמר, "הם עדיין באים לשתות." אז הוא אמר, "אני יורד. אחזור יותר מאוחר לראות אם את צריכה משהו."
 
"אוקיי."
 
הוא הלך.
 
כשהוא חזר, פקחתי את עיניי.
 
"חשבתי שאת ישנה," הוא אמר.
 
"לא."
 
"את צריכה לישון. איך את מרגישה?"
 
"עדיין חלשה. זה לא כל כך ההרגשה בגוף שלי."
 
"מה את מרגישה?"
 
"כאילו חלק מחיי כבר סוּמן בשבילי - החלק העָקר."
 
"אי־אפשר לצפות מאישה לקחת דבר כזה בקלות."
 
"מה לגבי הגבר?"
 
"את מתכוונת למאט? את לא חושבת לחזור אליו, נכון?"
 
"לא, אני מתכוונת לכל גבר אחר."
 
"אם הייתי הגבר, זה לא היה משנה לי. אני לא יודע לגבי כל גבר אחר."
 
לא אמרתי דבר. אולי רציתי שהוא יאמר את זה, אבל לא התכוונתי לכך.
 
"אני צריכה לישון עכשיו," אמרתי.
 
הוא כיבה את האור והלך לחדר שבו הייתה הספה. הוא סגר את הדלת.
 
שכבתי על גבי והרגשתי כאילו משהו גדול יותר מהרחם שלי נלקח ממני. כשהוא היה למטה, הבטתי שוב בתפרים שלאורך בטני. כשיוציאו אותם, אני אחזור שוב לעבוד, זה ו... לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני נדחפת למשהו עם טַדְפּוֹל. לאן מובילה השיחה שלנו. למשהו שאני צריכה, אבל שאני לא יכולה להחזיר תמורתו. יש הרבה דברים שאני לא יכולה לתת בתמורה עכשיו. כמובן, אשיג את הגירושין ממאט... נרדמתי.
 
בבוקר הבא טַדְפּוֹל מצא אותי בוהה בתקרה.
 
"לא ישנת?"
 
"כן, רק קמתי מוקדם, זה הכול."
 
"הם אמרו שאת יכולה לקבל מיץ לארוחת בוקר. שום דבר מוצק עדיין."
 
"אתה מקפיד על התפריט?"
 
"כן."
 
הוא הלך למטבח וחזר עם קצת מיץ. כששתיתי, הוא רוקן את סיר הלילה. כשחזר, הוא עמד והסתכל בי. הזעפתי פנים, אבל לא אמרתי לו להפסיק. כשסיימתי, הושטתי לו את הכוס. הוא לקח אותה ושוב הביט בי.
 
"מה העניין, טדי?"
 
"כלום. אני יורד עכשיו."
 
"אוקיי. זה מה שרצית?"
 
"אני אחזור לבדוק מה אִתך מאוחר יותר."
 
"אוקיי, טדי."
 
הוא הביט בי רגע נוסף.
 
"מה העניין?"
 
"הרופא רוצה שתחזרי תוך שבועיים לביקורת. אני אקח אותך."
 
"אוקיי."
 
הוא ירד לקומה התחתונה.
 
כשהוא חזר, ישנתי, אבל התעוררתי מייד כשהוא פתח את הדלת.
 
"ישנת טוב?"
 
"כן."
 
"קאט לוֹסֶן הכינה לך מרק עוף."
 
"תודֶה לה בשמי."
 
"הודיתי."
 
קתרין לוֹסֶן גרה מול הקפה של הפִּי. היא יישרה לאנשים את השיער. היא לא הייתה ספרית רגילה, אבל אנשים באו אליה בכל זאת, ונתנו לה שני דולר בשביל העבודה הזאת.
 
הוא משך את השולחן הקטן והביא לי כף מהמטבח והסיר את מעטפת האלומיניום מהקערה.
 
"עדיף שאתן לך את הכדור קודם."
 
הוא הביא את קופסת הכדורים, ולקחתי אחד ומעט מים. לא אכלתי את חתיכות העוף. עדיין הייתה לי בחילה בבטן.
 
"הם אמרו שיש לך גם דלקת בקיבה. כי לא אכלת כמו שצריך."
 
"אכלתי כמו שצריך."
 
"או שדאגת מדי."
 
"אני לא יכולה לדבר אִתך על זה."
 
"אני כבר יודע הרבה מאוד על זה."
 
"אם ככה אני לא צריכה לדבר אִתך על זה."
 
כשסיימתי הוא הזיז את השולחן ולקח את הקערה בחזרה למטבח.
 
"היא אמרה שאם את רוצה משהו, רק תבקשי."
 
"זה מתוק מצִדה."
 
"לא, זה לא מתוק. היא דואגת לך."
 
"טוב לדעת."
 
הוא נגע במצחי.
 
"הם אמרו שהאחיות פחדו ממך פחד מוות. לקלל אותן ככה. להגיד מילים שהן לא שמעו אף פעם קודם. הן חזרו ושאלו: מה היא, צוענייה?"
 
"מה אמרתָ?"
 
"אמרתי שאם היא צוענייה, אני רוסי."
 
"איך אתה יודע שאתה לא? אולי אחד מהם לקח את הסבתא הגדולה שלך בספינה על הוולגה או משהו."
 
"הכדורים האלה הופכים אותך לטיפשה?"
 
"אני מראש טיפשה."
 
הוא לא אמר דבר. גם אני לא אמרתי דבר. הוא ישב על קצה המיטה.
 
"אוּרסָה קוֹר. אני יודע לְמה ה"אוּ" שייך אבל אני עדיין לא מזהה את שם המשפחה. קוֹרינטֶה. קו‍ֹרִידוֹ."
 
"קוֹרִיגדוֹרָה. הזקן קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי, הסרסור. (ככה קוראים להם?) הוא זיין את הזונות שלו והוליד את כל השושלת שלו. הן הזדיינו והיו צריכות להביא לו את הכסף שעשו. הסבתא שלי הייתה הבת שלו, אבל הוא זיין גם אותה. היא אמרה שכשהם גמרו עם העבדות, הם שרפו את כל מסמכי העבדות כדי שייראה כאילו היא מעולם לא הייתה."
 
"מי סיפר לך את כל זה?"
 
"הסבתא הגדולה שלי סיפרה לסבתא שלי מה שהיא עברה, שסבתא לא עברה, וסבתא שלי סיפרה לאימא שלי מה ששתיהן עברו, ואימא שלי סיפרה מה שהן כולן עברו ושאנחנו צריכות להעביר את הסיפור כמו שהוא מדור לדור כדי שלעולם לא נשכח. אפילו שהם שרפו הכול כדי להעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. כן, ואיפה בדיוק הדור הבא?"
 
הוא הנהן אך לא אמר דבר.
 
שאלתי, "איך קאט?"
 
"היא אמרה שאין לה תלונות. עברתי ברחוב והיא אמרה, 'א.ק. אצלך שם, נכון?' אמרתי, 'נכון.' חשבתי שהיא עומדת להגיד משהו, את יודעת. היא אמרה, 'בוא הנה. הכנתי לה קצת מרק עוף שאני רוצה שתיקח לשם. לא רציתי להביא לה בעצמי כי היא רק חזרה, ונשים מתמלאות רוע אחרי דבר כזה ואני לא רוצה להתעסק עם נשים שנדבק אליהן רוע. תגיד לה שאני אבוא לראות אותה כשהיא תרגיש טוב.'"
 
"כן, תהיתי למה היא לא באה בעצמה. תגיד לה שהפסקתי עם הקללות."
 
"כן?"
 
"אהמממ."
 
"נכנסתי והיה שם ריח כאילו היא צולה ראש של מישהו על האש... לא סיפרו לי שום זיבולי שכל."
 
"מה?"
 
"אני מתכוון, כמו שסבתא שלך סיפרה לך. אני מנחש שיש אנשים שמשאירים הכול בבטן."
 
"טוב, יש דברים שאי־אפשר לשמור בבטן. מה שלא סיפרתי לך הוא שקוֹרִיגדוֹרָה הזקן הוליד את סבתא שלי וגם את אימא שלי."
 
טדי הזעיף פנים אבל לא אמר דבר.
 
"אימא שלי תמיד אמרה לי, אוּרסָה, אַת צריכה להעמיד דורות. משהו שליווה תמיד את שנות ההתבגרות שלי."
 
טד לא אמר דבר. ואז הוא אמר, "אני מנחש ששנאת אותו אז, נכון?"
 
"אפילו לא הכרתי את המנוול."
 
הוא הזעיף פנים וידעתי שהוא לא מתכוון לזקן, אבל המשכתי כאילו הוא מתכוון אליו.
 
"יש לי תצלום שלו. כנראה משהו שהסבתא הגדולה הבריחה פעם, כדי שנדע את מי לשנוא. גבוה, שיער לבן, זקן לבן, שפם לבן, איש זקן עם מקל ואחת מכפות הרגליים שלו מסובבת החוצה, לא פנימה אלא החוצה. צוואר נוטה קדימה כאילו הוא זועם על משהו שלא באמת נמצא שם. פורטוגלי משוגע. אני מוציאה את התצלום הזה מדי פעם כדי לא לשכוח איך הוא נראה."
 
"לא הבנת למי התכוונתי?"
 
"לא הבנתי עד שאמרת את זה."
 
הוא לא אמר דבר. הוא לא דחק בי לענות. הוא עזב אותי וירד שוב לקומה התחתונה.
 
ימאי פורטוגלי שנהפך לבעל מטעים, הוא הוציא אותה מהשדה כשהייתה עדיין ילדה והביא אותה לעבוד בבית הזונות שלו כשהייתה ילדה. היא הייתה צריכה לצאת החוצה או שהוא היה מביא את הגברים פנימה, ואת הכסף שהם נתנו לה היא הייתה צריכה להעביר לו. היו נשים אחרות שהוא השתמש בהן באותה צורה. היא הייתה הקטנה היפה עם עיני השקד והעור בצבע פולי הקפה, המועדפת עליו. "חתיכה קטנה וטובה. הכי טובה שלי. דוריתה. חתיכת זהב קטנה."
 
הסבתא הגדולה ישבה על כיסא הנדנדה. הייתי בחיקה. היא סיפרה את הסיפור שוב ושוב. ידיה היו סביב מותניי ואני ישבתי בגבי אליה. כשהיא דיברה, הבטתי בידיה. היא שילבה אותן ואחר כך פתחה אותן. היא לא נדרשה לידיה כדי להשאיר אותי בחיקה, ומדי פעם ראיתי את הזיעה בכפות ידיה. היא הייתה האישה הכהה ביותר בבית, האישה בצבע פולי הקפה. ידיה היו מלאות חריצים. נראה כאילו המילים עזרו לה, כאילו המילים שהיא חזרה עליהן שוב ושוב יכלו להיות תחליף לזיכרון, היו בדרך כלשהי יותר מזיכרון. כאילו רק המילים יכלו לאצור את הכעס שלה. פעם אחת כשהיא דיברה, היא חיככה בידיה את ירכיי ויכולתי להרגיש את הזיעה ברגליי. אז היא תפסה את עצמה, והפסיקה, ואחזה שוב במותניי.
 
"...הוא היה אז גבר חסון וגדול. שיערו שחור וישר ושמנוני. הוא היה גדול. הוא נראה כמו כורי הפחם האינדיאנים האלה משבט הקְריק, אבל אם היית אומרת לו שהוא נראה כמו אינדיאני, הוא היה משתגע ומכה אותך. כן, אני זוכרת את היום שהוא לקח אותי מהשדה. הם גידלו שם קפה. בחלק מהמקומות הם גידלו קני סוכר ובאחרים כותנה וטבק כמו כאן. במקומות אחרים היו הגברים האלה שעבדו במכרות. בהתחלה הוא לקח אותי בעצמו ואמר שאחר כך הוא יכניס אותי לעניינים. אז הוא התחיל להביא גברים אחרים והם נתנו לי כסף והייתי צריכה להעביר לו אותו. כן, היה לו שבץ או משהו וזה מה שסובב את כף הרגל שלו כלפי חוץ. הם אמרו שהוא התפלל וקרא לכל הנִיגֶרְס ואמר להם שהוא ייתן להם סכום כזה וכזה של כסף אם הם יסירו את זה ממנו, אבל הם כולם אמרו שהם לא הביאו את זה עליו. אבל המצב השתפר והוא לא מת. זה רק סובב את כף הרגל שלו כלפי חוץ והוא התנהג כמו תמיד. זה עשה משהו גם לצוואר שלו, כי הוא תמיד הסתובב כאילו הוא מחפש משהו שלא היה שם. אני לא יודעת איך הוא הלך בסוף, בגלל שהייתי אז בדרך ללואיזיאנה, אבל אני מנחשת שלא יותר מדי בקלות. כן, ישנה התמונה הזאת שלו. גנבתי אותה כי אמרתי לעצמי שאם וכאשר יקרה משהו רע אחר כך, אני רוצה שיהיה לי משהו להצביע עליו ולומר, 'ככה נראה רוע'. את יודעת למה אני מתכוונת? כן, הוא זיין הרבה יותר מכל הגברים האחרים. ולא, אני לא יודעת מה הוא עשה עם האחרות."
 
זֵיעה בתוך ידיה. כפותיה כמו זהב שנצרב בשמש.
 
"ישנתְ?"
 
"לא, חלמתי."
 
"על מה?"
 
"כבר סיפרתי את זה."
 
הוא לא אמר דבר. הוא הביא אִתו ארגזים.
 
"הבאתי את הדברים שלך."
 
"חשבתי לבקש ממך לעשות את זה, אבל לא רציתי להטריח אותך שוב."
 
"הייתי צריך לחשוב על זה. לא חשבתי על זה עד שהתחלת לדבר על התמונה הזאת."
 
"אה. הוא היה שם?"
 
"לא. הוא יצא משם. הם אמרו שהוא ארז את החפצים שלך והם שמו אותם במחסן. הם לא ידעו אם מישהו אמור לבוא ולקחת את זה או לא."
 
"הם לא אמרו לאן הוא הלך?"
 
"אכפת לך?"
 
"לא. לא אכפת לי. תן לי לראות אם הבאת הכול."
 
"היו רק השניים האלה."
 
"לא היו לי הרבה דברים."
 
הוא הניח את הארגזים על הרצפה מולי ופיזר את הדברים מסביב כפי שהוריתי לו. הכול היה שם.
 
"התצלום בתוך המעטפה החומה הזאת."
 
הוא הוציא אותו, הביט בו, והחזיר אותו למקום. הוא לא אמר דבר. הוא הניח את הארגזים לרגלי המיטה.
 
"תגידי לי כשתצטרכי משהו מהם," הוא אמר.
 
"חשבתי שתגיד משהו," אמרתי.
 
"הוא נראה כמו שתיארת אותו."
 
"הם אומרים שכולם משתגעים כשהם מזדקנים."
 
"איך באמת לימדו אותך להרגיש לגביו?" הוא שאל והביט בי בחומרה.
 
"מה שאמרתי לך," אמרתי, כועסת.
 
"הסבתא שלי הייתה לבנה," הוא אמר. "היא הייתה יתומה והם לקחו אותה לעבוד בשדות עם השחורים והתייחסו אליה כאילו הייתה שחורה. היא הייתה ילדה קטנה בת תשע, עשר, אחת־עשרה. הסבא שלי לקח אותה אליו וגידל אותה, וכשהיא נעשתה מספיק מבוגרת, הוא התחתן אִתה. היא קראה לו פאפא. וכשהם היו נשואים היא עדיין קראה לו פאפא."
 
"אולי אני הייתי צריכה לשאול אותך איך לימדו אותך להרגיש."
 
הוא לא אמר דבר. ואז הוא אמר, “אבל היא אף פעם לא השתגעה. אחד הילדים יצא שחור והאחר יצא לבן. אבל למרות זאת היא אף פעם לא השתגעה."
 
לא אמרתי דבר. אמרתי לו שכשיגיע הזמן ואצטרך לטבול באמבטיה כדי לזרז את יציאת התפרים, הוא יצטרך לעזור לי. אמרתי לו שהם חשבו שאני הולכת הביתה עם בעל או אחות. הוא אמר שיעשה כל מה שיידרש, ואז הוא קימט את מצחו ואמר שעליו לחזור למטה. שאלתי אותו מה האימא שלו הייתה, אבל הוא כבר היה מעבר לדלת.
 
"...אשתו הייתה אישה קטנה, כחושה ומתנשאת שהוא מצא בליסבון והביא אותה לכאן. הוא לא שכב אִתה, אז היא הכריחה אותי לשכב אִתה, ככה שבמשך חמש שנים ישנתי אִתה ואִתו. זה היה בערך מגיל שלושעשרה עד שמונהעשרה. אחר כך היא התחילה להיראות רע נורא ואז היא מתה בגלל האקלים. אבל הם לקחו אותי כדי לשכב עם שניהם."
 
"את מספרת את האמת, סבתא גדולה?"
 
היא סטרה לי.
 
"כשאני מספרת לך משהו, אל תשאלי לעולם אם אני משקרת. כי הם לא רצו להשאיר שום רְאָיָה לְמה שהם עשו — כדי שאי־אפשר יהיה להפנות נגדם. ואני משאירה רְאָיָה. וגם את צריכה להשאיר רְאָיָה. והילדים שלך חייבים להשאיר רְאָיָה. וכשיגיע הזמן להציג את הרְאָיָה, נצטרך רְאָיָה שנוכל להציג. בגלל זה הם שרפו את כל המסמכים, כדי שלא תהיה שום רְאָיָה שנוכל להציג נגדם."
 
הייתי בת חמש אז.
 
נשמעה דפיקה בדלת.
 
"אפשר להיכנס."
 
בהתחלה היא תחבה את ראשה. אישה כהה־כהה עם שיער מיושר שמוּטל לאחור וקשור בגומייה. אישה עם עור חלק־מעורב, קרובה לשישים, אבל נראתה בת ארבעים וחמש. היא באה ממשפחה של כאלה שנשארו בעלי מראה צעיר.
 
"קאטי, לא חשבתי שתבואי לראות אותי."
 
"טַדְפּוֹל סיפר לך מה שאמרתי לו?"
 
"כן," חייכתי.
 
"חשבתי שהוא יגיד לך. אני לא אוהבת להיות בסביבה כשרוחות רעות נדבקות לנשים."
 
היא הייתה בפנים עכשיו וישבה בקצה המיטה.
 
"למה? כי תהפכי לרוח רעה בעצמך?"
 
היא צחקה.
 
"הבאתי לך עוד קצת מרק בשר," היא אמרה ונעמדה. "אני אשים את זה כאן במקרר, ואגיד לטַדְפּוֹל לחמם את זה בשבילך ולא לתת לך את זה קר." היא חזרה מהמטבח והתיישבה שוב. "ראית את המנוול שלך?"
 
"לא. טַדְפּוֹל אמר שהוא עזב את המלון והם לא יודעים איפה הוא נמצא."
 
"טוב, אני רואה אותו מסתובב מול המקום כל ערב. הוא משוטט קצת ומציץ פנימה כי הוא לא יכול להיכנס. את יודעת שטַדְפּוֹל אסר עליו להיכנס למקום?"
 
הנהנתי.
 
"כן, טוב, הוא מציץ פנימה ואחר כך הוא ממשיך ללכת במורד הרחוב. הוא לא אומר שום דבר לטַדְפּוֹל וטַדְפּוֹל לא אומר לו שום דבר. פעם ראיתי אותו כשרק עברתי ברחוב ואמרתי לו, 'מאט, אין לך מה לחפש פה, היא לא רוצה לראות אותך.' הוא הביט בי ברשעות - אלוהים, הגבר הזה נעשה מרושע. הוא הביט בי ולא אמר כלום חוץ מ'לכי לעזאזל, מיס לוסֶן.' עכשיו, ממתי הוא קורא לי מיס לוסֶן? הוא קורא לי קאט כמו כולם. הוא המשיך ללכת. אז לא הצקתי יותר לנִיגֶר. רק נתתי לו לעמוד שם ולהמשיך ללכת כשהוא היה מוכן ללכת."
 
הזעפתי פנים.
 
"הוא לא יטריד אותך יותר. לא התכוונתי להפחיד אותך. אני לא חושבת שהוא מתכוון להטריד אותך עוד פעם. רק עומד שם ומגניב מבט. את יודעת איך הגברים כשהם עושים משהו כזה. אחרי שהם מסתכלים, הם פשוט ממשיכים ועוזבים אותך בשקט."
 
"חלק מהם."
 
"לא התכוונתי להפחיד אותך."
 
"אני לא מפחדת."
 
היא הביטה בי בחומרה רבה יותר מאשר אי־פעם, ואחר כך התרככה.
 
"זאת לא הייתה רק הנפילה, נכון, מותק?"
 
"לְמה את מתכוונת?"
 
"את היית גדולה, לא?"
 
"הוא לא ידע."
 
"את ידעת?"
 
"הם אמרו שהייתי בערך חודש בהריון, טיפה יותר מחודש."
 
"הם אמרו לו?"
 
"לא, אני לא חושבת."
 
"את יודעת לאיזה מהם אני מתכוונת, כן?"
 
הפניתי את מבטי ממנה.
 
היא לא אמרה דבר, ואז קמה. "טוב, כשתתחילי לעבוד שוב, הדברים יסתדרו. יש לך שני גברים בעלי כוונות רעות סביבך. עברתי ליד טַדְפּוֹל בתחתית המדרגות והוא התנהג כאילו הוא לא רוצה לדבר. שאלתי אם את כאן למעלה. ידעתי שאת כאן. הוא אמר כן. שאלתי אם את ישנה. הוא אמר לא, שהוא חושב שלא. אבל לנסות להוציא ממנו איזה מילה היה כמו לעקור לו את השיניים, אז פשוט המשכתי למעלה."
 
היא טפחה על רגלי מבעד לסדין.
 
"אני צריכה לחזור עכשיו, מותק. את תהיי בסדר. הבטחתי לאלוויירה שאני אסדר לה את השיער."
 
"בסדר, תודה על המרק. הם נתנו לטַדְפּוֹל תפריט, אבל אני לא חושבת שהוא יודע מה לעשות."
 
"אני אקפוץ לראות מה אִתך אחר כך. רציתי רק להיות בטוחה שלא נכנסה בך רוח רעה."
 
"לא."
 
היא טפחה שוב על רגלי ועזבה.
 
טַדְפּוֹל הגיע לא הרבה זמן אחרי שהיא הלכה.
 
"מה היא רצתה?" הוא שאל.
 
"היא רק באה להביא לי קצת מרק ולראות איך אני מרגישה. היא רצתה להיות בטוחה שתחמם את זה לפני שתיתן לי לאכול." צחקתי, אבל הוא לא צחק.
 
"למה היא נשארה כל כך הרבה זמן?"
 
"אתה יודע איך זה כשמתחילים לדבר."
 
"ראיתי אותה בחוץ מדברת עם מאט תומאס ערב קודם."
 
הזעפתי פנים. "היא ניסתה לומר לו שיסתלק."
 
"אבל הוא לא הקשיב, נכון?"
 
"לא. למה לא סיפרת לי שהוא בא לרחרח כאן מסביב?"
 
"חשבתי שבטח תגלי את זה מהר. פשוט לא רציתי להטריד אותך כעת."
 
"טוב, אז גיליתי."
 
הוא היה בדרכו לצאת.
 
"היא לא אמרה שום דבר עליך, טַדְפּוֹל."
 
"לא אמרתי שהיא אמרה."
 
הוא יצא. הסתובבתי וניסיתי לישון קצת.
 
נשארתי שם, וכשהיה צריך להוציא את התפרים הוא עזר לי להיכנס לאמבטיה כדי להשרות אותם במים, ואחרי חצי שעה הוא בא עם מגבת ועזר לי לצאת. הוא אף פעם לא נשאר בחדר האמבטיה. פעם אחת, אחרי שנשארתי בתוך המים חצי שעה, הוא דפק בדלת ונכנס עם מגבת. הוא אחז בזרועי ועזר לי לצאת. הייתה לו דרך להסתכל בלי להסתכל, רק מספיק כדי לעזור לי להיכנס ולצאת. מגבת ירוקה גדולה ועבה כיסתה אותי עד ברכיי. הידקתי אותה מסביבי, מתחת לשדיי.
 
"התפרים יצאו," אמרתי. הוא עדיין אחז בידי. "לא ראיתָ את הצלקת."
 
הוא אמר שלא הסתכל.
 
"אפשר להרגיש אותה," אמרתי. "אני יכולה לגעת למטה ולהרגיש אותה. יישאר סימן לא יפה."
 
"אני מניח," הוא אמר ועזר לי לחזור למיטה. התיישבתי על הקצה שלה, מייבשת את עצמי. הוא חזר לאמבטיה כדי לרוקן את המים. הוא בא שוב והרים את רגליי למיטה. הושטתי לו את המגבת ונכנסתי מתחת לשמיכה.
 
"את צריכה להיות מסוגלת להיכנס ולצאת לבד."
 
"זה רק כדי שלא אחליק," אמרתי.
 
"הרופא רוצה לראות אותך שוב תוך כמה ימים."
 
"אני מקווה שזה אומר אוכֶל אמִתי כשאני אחזור."
 
"אולי."
 
הוא ישב קרוב למיטה ולקחתי את ידו והכנסתי אותה מתחת לשמיכה.
 
"אתה מרגיש את זה, נכון?"
 
הוא אמר כן. חשבתי שהוא יוציא את ידו, אבל הוא חיכה שאני אעשה את זה.
 
"זה גרוע יותר כשנוגעים בזה מאשר כשמסתכלים בזה."
 
"אני מניח. רוב הצלקות ככה."
 
לא אמרתי דבר, ואחר כך שאלתי, "הוא עדיין בסביבה?"
 
"כן, הוא עדיין בסביבה."
 
"לא אמרתָ כלום?"
 
"לא, הוא בחוץ. אני לא יכול למנוע ממנו להסתכל."
 
"תגיד לו ש'אסור להיכנס' פירושו גם 'אסור להביט פנימה׳."
 
הוא צחק. "אני לא יכול להגיד לו את זה."
 
"אתה יכול לגרום לו להסתלק."
 
"אני לא יכול לגרום לו להסתלק."
 
"מה זה אומר?"
 
"כלום. הוא מחכה לך, זה הכול. לראות אותך מופיעה ושרה, ולדעת שאת בסדר."
 
"זה מה שקאט אמרה. זה מה שהוא אמר?"
 
"לא דיברתי אִתו."
 
"חשבתי שאולי כן."
 
"לא. הוא מסתכל ואני מסתכל. הוא יודע שאני לא רוצה אותו פה בפנים, והוא לא נכנס."
 
"בתחת שלי."
 
"מה?"
 
"הוא לא נכנס פנימה כי הוא עדיין לא רואה את מה שהוא רוצה לראות."
 
"אז הוא לא נכנס."
 
הנהנתי. "אוקיי."
 
הוא לא אמר דבר. הוא קם.
 
"אחרי שאראה את הרופא, אני רוצה לראות עורך דין," אמרתי.
 
הוא הנהן. הוא טפח על בטני מבעד לשמיכה ויצא שוב כדי לגמור לנקות את האמבטיה.
 
כשהוא חזר, עיניי היו עצומות. הרגשתי אותו רוכן למטה, אבל הוא בטח הפסיק באמצע כי הוא לא גמר.
 
"אני ערה," אמרתי. לא פקחתי את עיניי.
 
הוא התכופף ונישק אותי. אחר כך שמעתי את הדלת נסגרת.
 
"אני מתכוון להוריד לך את הכדורים ולראות איך תרגישי," הרופא אמר. הוא סיים לבדוק אותי ואני ישבתי על הכיסא הסמוך לשולחנו. "אם תרגישי שוב בחילה, תיקחי אותם. אני רוצה לראות אותך בעוד שבועיים. האם מר קוֹרִיגדוֹרָה אִתך?"
 
"זה השם שלי, לא של בעלי."
 
"אה, אני מבין. האם מר תומאס אִתך? כשהבטתי החוצה ראיתי גבר עומד אִתך. אני רוצה לראות אותו."
 
"לא."
 
"אה, בסדר."
 
"אתה יכול להוריד את השם של מאט בכל מקרה."
 
"לְמה את מתכוונת?"
 
"אני מגישה תביעת גירושין."
 
"טוב, אבל כשהסתכלתי וראיתי את הגבר הזה עומד שם, חשבתי שהפסקתְ להאשים אותו."
 
לא אמרתי דבר, וקמתי. כשיצאתי, טַדְפּוֹל בא לקראתי ואחז במרפקי.
 
"להתראות בעוד שבועיים," אמרה האחות.
 
"אוקיי."
 
"איך היה?" טד שאל.
 
"בסדר גמור."
 
"למה את מתכוונת ב'בסדר גמור'?"
 
"הוא מוריד את הכדורים, אלא אם כן תהיה לי שוב בחילה."
 
"מה לא בסדר?"
 
"שום דבר."
 
הלכנו לכיוון הדלת.
 
"הוא חשב שאתה מַאט," אמרתי בשקט. "כלומר, שאתה בעלי. הוא חשב שאתה מר קוֹרִיגדוֹרָה."
 
"מה?" הוא הזעיף פנים.
 
"הוא לא ידע שאני שמרתי על שמי ושמאט שמר על השם שלו."
 
"מתי את חוזרת?"
 
"עוד שבועיים."
 
"אני מתכוון באיזו שעה?"
 
"באותה שעה."
 
"הוא אמר שאת יכולה לעבוד?"
 
"לא שאלתי. שכחתי. שאחזור ואשאל?"
 
"לא."
 
"כן, עדיף שאשאל," אמרתי, "תכננתי להתחיל גם אם הוא לא אמר זאת."
 
הוא אחז קלות בידי, אבל הלכתי בכל מקרה. עמדנו ליד הדלת. טַדְפּוֹל זז הצדה כדי לתת למישהו לעבור. ביקשתי ממנו לחכות לי. "לאן שאני אלך?" הוא שאל.
 
כשחזרתי, פניו של טַדְפּוֹל עדיין זעפו.
 
"מה הוא אמר?"
 
"בכל זמן שארגיש שאני יכולה."
 
"אני צריך לשאול אותו בעצמי."
 
"לא, הוא אמר שבכל זמן שארגיש שאני יכולה, אחרי השבועיים הבאים. הוא אמר שהוא מתכוון להוספת זמן הדרגתית. ערב אחד, שעה אחת. ואולי שעה וחצי בערב שלאחריו. משהו כזה. עד שאחזור לעצמי."
 
"הייתי שואל אותו אם לא היית אומרת לי," הוא אמר. "אשיג לך שרפרף."
 
"אני לא עובדת בישיבה," אמרתי.
 
הוא לא אמר דבר והגענו למכונית. כשהבטתי בו, נראָה כאילו הוא כועס עליי. כשהוא ראה שאני מביטה בו, הוא הפנה את ראשו במהירות קדימה והפעיל את המנוע.
 
כשחזרנו, אמרתי שאני עייפה ורוצה לשכב לנוח. היה קרוב לצהריים. התור שלי היה בעשר.
 
"אותה שעה, אותה תנוחה," אמרתי.
 
"מה?"
 
הוא תלה את הסוודר שלי ואת הז'קט שלו.
 
"הוא העלה אותי לשולחן כדי שהוא יוכל להביט בצלקת. בכל פעם שהולכים לרופא, הוא אומר, 'תעלי על השולחן,' או 'תורידי את הבגדים ותעלי על השולחן.' מישהו צריך להגיד לא."
 
"זה מה שקאט עשתה פעם אחת. היא אמרה שהאיש אמר לה, 'תעלי על השולחן.' אז היא אמרה, 'אמרתי למנוול הזה, לא, אני לא עולה על השולחן, והוא גם לא הכריח אותי.'"
 
"איך אתה יודע?"
 
"את יודעת שקאט מדברת בפני גברים כמו שהיא מדברת בפני נשים," הוא אמר.
 
"כן."
 
"את יודעת שכשהיא הייתה נשואה לג'ו הַאן, הוא שבר את החלון של המכונית שלו ונכנס ואמר, 'מותק, יש לך חתיכת קרטון?' והיא נכנסה והביאה לו אריזה של פדים נשיים. הוא טיפש בדיוק כמוה. הוא השתמש בזה. אנשים אמרו, 'גבר, מאיפה הבאת את הדבר הזה?' זה הצחיק גברים והביך נשים. אני לא מבין למה הם לא נשארו ביחד, כי הם היו כל כך דומים."
 
"אף פעם אי־אפשר לדעת," אמרתי.
 
הוא לא אמר דבר. ואחר כך אמר, "את יודעת למה אני מתכוון. שניהם. לא טיפשים. רק גסים. את יודעת."
 
"טיפשים וגסים."
 
"טוב... מה הוא אמר, איך הצלקת נראית?"
 
"הוא אמר שהיא נראית בסדר. אני אמרתי שאם זה נראה טוב, אני לא רוצה לדמיין מה נראה רע."
 
הוא הרים את החולצה שלי. "זה נראה טוב," הוא אמר.
 
החזרתי את החולצה לתוך החצאית.
 
"יצא לך לדבר עם עורך הדין בשבילי?"
 
"כן. הוא אמר שיטפל בזה."
 
"טוב, כשהכול יהיה מוכן והוא יצטרך את החתימה שלי, תגיד לו שאבוא לשם לחתום."
 
"אמרתי לו."
 
טפחתי על הברך שלו. הוא חייך קצת, אבל לא אמר דבר.
 
"מה את רוצה, אוּרסָה?"
 
הבטתי בו בחיוך קל שנמוג במהירות. "למה אתה מתכוון?"
 
"למה שאמרתי. מה את רוצה?"
 
חייכתי שוב. "מה שכל נשות קוֹרִיגדוֹרָה רוצות. כל מה שלימדו אותן לרצות. להעמיד דורות." הפסקתי לחייך.
 
הוא הביט בי. "מה את רוצה, אוּרסָה?"
 
"יותר מאשר אותך?"
 
הוא הגביה אותי ונשק לי בחוזקה.
 
"אני אתן לך לישון."
 
"אני לא רוצה לישון."
 
"אז תנוחי."
 
"אוקיי."
 
"אני אחזור אחר כך ואכין לנו משהו לאכול."
 
"לא, אני אעשה את זה."
 
"לא, אני רוצה."
 
"אוקיי."
 
הוא התחיל ללכת.
 
"כשהרופא נתן לך את התפריט בשבילי, מי אמרת שאתה?"
 
"לא אמרתי."
 
"מי הוא חשב שאתה?"
 
הוא לא ענה. הוא ירד לקומה התחתונה.
 
"...הדבר החשוב הוא להעמיד דורות. הם יכולים לשרוף את המסמכים אבל הם לא יכולים לשרוף את התודעה, אוּרסָה. וזה מה שמייצר את הרְאָיָה. וזה מה שקובע את פסק הדין."
 
"העמדת צאצאים. זאת גם יכולה להיות צורת חשיבה של מְגדל עבדים."
 
"אבל זאת לא."
 
"לא. ואת לא יכולה."
 
"כבר לא. לא."
 
סבתא עמדה בפתח והשפילה את מבטה אליי. היא נראתה אז גבוהה, כי אני הייתי קטנה, אבל אימא אמרה שהיא לא הייתה יותר ממטר וחצי.

סקירות וביקורות

אי-אפשר לנשום 'קוריגדורה' של גייל ג'ונס הוא ספר חסר רחמים, אכזרי וחכם יותר מכל מאמר על ג'ורג' פלויד

'בו הו' של קארה ווקר, 2000

משפע "הסרטונים המטורפים" ו"התמונות המדהימות" שחייבים לראות, התבלט סרטון אחד, לא של ביזה או אלימות, או של גופים צעירים וחשופים מול אלו העטופים בשריון, אלא זה שמראה קבוצה גדולה של אמריקאים לבנים, כורעים על ברכיהם ומבקשים סליחה מקבוצת שחורים גדולה, כשהנוכחים בשתי הקבוצות ממררים בבכי.

העבדות, הפיכת בני יבשת אפריקה לסחורה, השפלתם, עינוים, חיסולם כרמשים, נמשכה רשמית כ-‭200‬ שנה, עד מחצית המאה ה-‭,19‬ אבל דיכוים ואפלייתם נמשכו, נמשכים. האדון נשאר אדון גם כשהוא עירום מנכסיו, העבד נשאר עבד גם ללא שלשלאות.

קוריגדורה הוא שמו של בעל מטעים פורטוגלי, שבזמן העבדות בברזיל סירסר ואנס בשיטתיות את שפחותיו, הן את הסבתא-רבתא של אורסה, גיבורת הרומן, והן את סבתה, בתו. עניין שבשגרה. אורסה, זמרת בלוז בת ‭ 25‬בקנטקי, נושאת את שמו ואת הסיפורים האלו, שהנשים במשפחתה העבירו מדור לדור, אחרי שכל הראיות הושמדו, כי צריך לשמור שהצלקת תהיה גלויה לעין. המונולוג שלה מתחיל כשבן זוגה הקנאי דוחף אותה וגורם לה לאבד את רחמה.

'קוריגדורה', רומן הביכורים של גייל ג'ונס, יצא ב-‭,1975‬ שנת שיא בפמיניזם הרדיקלי ובפמיניזם השחור. טוני מוריסון, שסייעה בהוצאתו, אמרה עליו ש"שום רומן אודות אישה שחורה לא יוכל להיות כשהיה אחרי זה". זה אינו ספר נעים לקריאה, ולא בגלל האכזריות - סיפורי עבדות איומים קיימים באופן מפורט יותר, קשה ואכזרי יותר גם בטקסטים אחרים. כתיבתה של ג'ונס גסה, מתבוססת, חסרת פואטיקה. הטקסט מסרב להתעלות, מונחה כולו על ידי הצריבה הגנטית של הדיכוי: ‭ '"‬בשביל מה צריך בעל?' 'מישהו לתת לו את התחת שלך'".

הדיאלוגים חייתיים, מעגליים, מסתיימים בטריקת דלת או בסגירת רגליים:

‭'"‬אני עדיין רוצה לזיין אותך'.
'כן, תזיין אותי'.
'תני לי להיכנס מאחורה'. 'לא'.
'אז שבי עליי'.
'לא, אני לא רוצה את זה ככה'. 'אז לכי להזדיין'".
גם בלי סקס זה נשמע ככה:
‭ '"‬כן, ממש. את כזאת חרא'.
שקט.
'חרא'.
'תשתקי'".

גם בלי חרא זה נשמע ככה:
‭'"‬אתה בא למעלה?' שאלתי. 'אני צריך קודם לסגור. אני אבוא למעלה. את רוצה שאקח אותך למעלה?' 'לא'".

הדיאלוגים החזרתיים האלו מהדהדים מבנה של שירי בלוז, אם כי המעבר לעברית מקשה על הקורא להבחין בכך. קריאה בקול של המקור מבהירה עוד משהו: זה טקסט כתוב שהוא מחווה לסיפורים שבעל פה, אלו שהועברו מדור לדור כדי שלא יישכחו. ולהפך: עצם ההעלאה של הטראומה על הכתב, מעשה הכתיבה עצמו, יוצר חיץ בין אורסה לבין הדורות שקדמו לה. אורסה לא יכולה "להעמיד דורות" אבל ג'ונס יכולה לכתוב ספר. 

הספר הוא הצאצא שלה. אובדן היכולת ללדת תינוקת בשר ודם הוא שמאפשר את הולדת הטקסט וכך, אולי, מנותקת שושלת הטראומה.

"לפחות לאישה נשאר החור. תראה, ניגר, עדיין נשאר לי החור. תנעץ אצבע שם. אמא שלך כלבה, היא הזדיינה בתעלת אשפה. לא, זרקה אותך לאחת כזאת". כמו ב'אהבה' המצוין של מעין איתן שיצא כאן לאחרונה, ה"לא" הזה באמצע המשפט מביע את תעתועי הזיכרון של הטראומה: זיכרונותיהן של האם, הסבתא והסבתא הגדולה שזורים בתוך הטקסט, ולעיתים לא ברור איפה נגמרת האחת ומתחילה השנייה. "אמא המשיכה לדבר עד שלא היא זו שדיברה, אלא הסבתא הגדולה". אימהות וטראומה הן אחת: ‭ '"‬לילה טוב, אורסה, ילדתי...'" מתחילה האם, לפני השינה, וממשיכה: "וככה היא ילדה את סבתא שלך, שיצאה לאוויר העולם בסיר לעשיית צרכים. ככה כולנו מתחילים, תזכרי את זה. ככה כולנו מתחילים. בתעלת בוץ או בסיר לעשיית צרכים או בחבטה על הרצפה או על האדמה. הכל אותו דבר. אבל את צריכה להעמיד דורות, את עושה אותם בכל מקרה".

זה ספר נורא, חסר רחמים וחכם. חכם, כי כל צד שירצה לתפוס עליו בעלות יתקשה לעשות זאת באופן מלא. כולם אשמים. גם הקורבנות. העברה בין-דורית גם היא פשע שמונע מהדורות הבאים להשתקם, אבל כך גם שתיקה. אורסה היא לא שחורה ולא לבנה, היא לא אישה לא ילדה, היא לא נוקמת ולא טובעת. הסיפור שלה אינו הסיפור שלך. הספרות מוכיחה שוב, השבח לאל, שהיא אינה מאמר דעה.

עוד 3 סיפורי עבדות של נשים
אוטוביוגרפיה של שפחה > הרייט ג‘ייקובס
חמדת > טוני מוריסון
עיניהם צופות באלוהים > זורה ניל הרסטון

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 12/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"קוריגדורה": יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן תמר רותם הארץ 22/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
איך אני יכול להסביר לך מה ההרגשה להיות שחור רות אלמוג הארץ 17/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

הספר מופיע כחלק מ -

סקירות וביקורות

אי-אפשר לנשום 'קוריגדורה' של גייל ג'ונס הוא ספר חסר רחמים, אכזרי וחכם יותר מכל מאמר על ג'ורג' פלויד

'בו הו' של קארה ווקר, 2000

משפע "הסרטונים המטורפים" ו"התמונות המדהימות" שחייבים לראות, התבלט סרטון אחד, לא של ביזה או אלימות, או של גופים צעירים וחשופים מול אלו העטופים בשריון, אלא זה שמראה קבוצה גדולה של אמריקאים לבנים, כורעים על ברכיהם ומבקשים סליחה מקבוצת שחורים גדולה, כשהנוכחים בשתי הקבוצות ממררים בבכי.

העבדות, הפיכת בני יבשת אפריקה לסחורה, השפלתם, עינוים, חיסולם כרמשים, נמשכה רשמית כ-‭200‬ שנה, עד מחצית המאה ה-‭,19‬ אבל דיכוים ואפלייתם נמשכו, נמשכים. האדון נשאר אדון גם כשהוא עירום מנכסיו, העבד נשאר עבד גם ללא שלשלאות.

קוריגדורה הוא שמו של בעל מטעים פורטוגלי, שבזמן העבדות בברזיל סירסר ואנס בשיטתיות את שפחותיו, הן את הסבתא-רבתא של אורסה, גיבורת הרומן, והן את סבתה, בתו. עניין שבשגרה. אורסה, זמרת בלוז בת ‭ 25‬בקנטקי, נושאת את שמו ואת הסיפורים האלו, שהנשים במשפחתה העבירו מדור לדור, אחרי שכל הראיות הושמדו, כי צריך לשמור שהצלקת תהיה גלויה לעין. המונולוג שלה מתחיל כשבן זוגה הקנאי דוחף אותה וגורם לה לאבד את רחמה.

'קוריגדורה', רומן הביכורים של גייל ג'ונס, יצא ב-‭,1975‬ שנת שיא בפמיניזם הרדיקלי ובפמיניזם השחור. טוני מוריסון, שסייעה בהוצאתו, אמרה עליו ש"שום רומן אודות אישה שחורה לא יוכל להיות כשהיה אחרי זה". זה אינו ספר נעים לקריאה, ולא בגלל האכזריות - סיפורי עבדות איומים קיימים באופן מפורט יותר, קשה ואכזרי יותר גם בטקסטים אחרים. כתיבתה של ג'ונס גסה, מתבוססת, חסרת פואטיקה. הטקסט מסרב להתעלות, מונחה כולו על ידי הצריבה הגנטית של הדיכוי: ‭ '"‬בשביל מה צריך בעל?' 'מישהו לתת לו את התחת שלך'".

הדיאלוגים חייתיים, מעגליים, מסתיימים בטריקת דלת או בסגירת רגליים:

‭'"‬אני עדיין רוצה לזיין אותך'.
'כן, תזיין אותי'.
'תני לי להיכנס מאחורה'. 'לא'.
'אז שבי עליי'.
'לא, אני לא רוצה את זה ככה'. 'אז לכי להזדיין'".
גם בלי סקס זה נשמע ככה:
‭ '"‬כן, ממש. את כזאת חרא'.
שקט.
'חרא'.
'תשתקי'".

גם בלי חרא זה נשמע ככה:
‭'"‬אתה בא למעלה?' שאלתי. 'אני צריך קודם לסגור. אני אבוא למעלה. את רוצה שאקח אותך למעלה?' 'לא'".

הדיאלוגים החזרתיים האלו מהדהדים מבנה של שירי בלוז, אם כי המעבר לעברית מקשה על הקורא להבחין בכך. קריאה בקול של המקור מבהירה עוד משהו: זה טקסט כתוב שהוא מחווה לסיפורים שבעל פה, אלו שהועברו מדור לדור כדי שלא יישכחו. ולהפך: עצם ההעלאה של הטראומה על הכתב, מעשה הכתיבה עצמו, יוצר חיץ בין אורסה לבין הדורות שקדמו לה. אורסה לא יכולה "להעמיד דורות" אבל ג'ונס יכולה לכתוב ספר. 

הספר הוא הצאצא שלה. אובדן היכולת ללדת תינוקת בשר ודם הוא שמאפשר את הולדת הטקסט וכך, אולי, מנותקת שושלת הטראומה.

"לפחות לאישה נשאר החור. תראה, ניגר, עדיין נשאר לי החור. תנעץ אצבע שם. אמא שלך כלבה, היא הזדיינה בתעלת אשפה. לא, זרקה אותך לאחת כזאת". כמו ב'אהבה' המצוין של מעין איתן שיצא כאן לאחרונה, ה"לא" הזה באמצע המשפט מביע את תעתועי הזיכרון של הטראומה: זיכרונותיהן של האם, הסבתא והסבתא הגדולה שזורים בתוך הטקסט, ולעיתים לא ברור איפה נגמרת האחת ומתחילה השנייה. "אמא המשיכה לדבר עד שלא היא זו שדיברה, אלא הסבתא הגדולה". אימהות וטראומה הן אחת: ‭ '"‬לילה טוב, אורסה, ילדתי...'" מתחילה האם, לפני השינה, וממשיכה: "וככה היא ילדה את סבתא שלך, שיצאה לאוויר העולם בסיר לעשיית צרכים. ככה כולנו מתחילים, תזכרי את זה. ככה כולנו מתחילים. בתעלת בוץ או בסיר לעשיית צרכים או בחבטה על הרצפה או על האדמה. הכל אותו דבר. אבל את צריכה להעמיד דורות, את עושה אותם בכל מקרה".

זה ספר נורא, חסר רחמים וחכם. חכם, כי כל צד שירצה לתפוס עליו בעלות יתקשה לעשות זאת באופן מלא. כולם אשמים. גם הקורבנות. העברה בין-דורית גם היא פשע שמונע מהדורות הבאים להשתקם, אבל כך גם שתיקה. אורסה היא לא שחורה ולא לבנה, היא לא אישה לא ילדה, היא לא נוקמת ולא טובעת. הסיפור שלה אינו הסיפור שלך. הספרות מוכיחה שוב, השבח לאל, שהיא אינה מאמר דעה.

עוד 3 סיפורי עבדות של נשים
אוטוביוגרפיה של שפחה > הרייט ג‘ייקובס
חמדת > טוני מוריסון
עיניהם צופות באלוהים > זורה ניל הרסטון

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

שרון קנטור 7 לילות 12/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"קוריגדורה": יצירת מופת מכשפת, שמהדהדת את סבלן של נשים העוברות התעללות באשר הן תמר רותם הארץ 22/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
איך אני יכול להסביר לך מה ההרגשה להיות שחור רות אלמוג הארץ 17/02/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
קוריגדורה גייל ג'ונס
I
 
 
ב־1947 מַאט ואני התחתנו. שרתי בקפה של הפִּי באזור רחוב דֶלאוֶור. הוא לא רצה שאשיר אחרי החתונה, כי אמר שבדיוק בשביל זה הוא התחתן אִתי, כדי לפרנס אותי. אמרתי שאני לא שרה רק כדי להתפרנס. אמרתי שאני שרה בגלל שזה משהו שאני צריכה לעשות, אבל הוא אף פעם לא הבין את זה. התחתנו בדצמבר 1947, ובאפריל 1948 מַאט בא שיכור לקפה של הפִּי ואמר שאם אני לא ארד מהבמה הוא יוריד אותי בכוח. לא זזתי, וכמה גברים לקחו את מאט החוצה. כששרתי את הכמה שירים הראשונים יכולתי לראות את מאט מציץ פנימה, הוא נראה שיכור ומרושע, ואחר כך לא ראיתי אותו וחשבתי שהוא הלך הביתה למיטה כדי להפיג את השכרות בשינה. תמיד עזבתי מהדלת האחורית. יורדים כמה מדרגות צרות ודרך סמטה קצרה, ואז מגיעים למלון דרייק, שם מאט ואני התאכסנו באותו זמן. אמרתי לילה טוב ויצאתי כדי לחזור לשם.
 
"אני הבעל שלך. תקשיבי לי, לא להם."
 
בהתחלה לא ראיתי אותו כי הוא עמד בין הצללים, מאחורי הדלת. לא ראיתי אותו עד שהוא תפס אותי בכוח במותני ונאבקתי להשתחרר.
 
"אני לא אוהב שהגברים האלה מתעסקים אִתך," הוא אמר.
 
"אף אחד לא מתעסק אִתי."
 
"מתעסקים דרך העיניים שלהם."
 
זה היה כשנפלתי.
 
הרופאים בבית החולים אמרו שיצטרכו להוציא את הרחם שלי. מאט ואני לא נשארנו ביחד אחרי זה. אפילו לא הרשיתי לו לבוא לבקר אותי בבית החולים כשהבנתי מה קרה. הם אמרו שהוא בא כשעדיין לא ידעתי מה קרה. הם אמרו שכשהייתי מטושטשת קיללתי אותו ואת הרופאים והאחיות.
 
טַדְפּוֹל מקורמיק היה הבעלים של הקפה של הפִּי. עם הלסת המרובעת ועצמות הלחיים הגבוהות, הוא היה אחד מאלה, מהנִיגֶרְס של האזֶרְד, קנטאקי. שרתי בקפה של הפִּי כשדמוסתנס וושינגטון היה הבעלים שלו, כשנתיים לפני שטַדְפּוֹל השתלט עליו. אף פעם לא הבנתי איך הוא קיבל את השם "של הפִּי" כי מעולם לא הִכרתי מישהו בשם הפִּי שהיה הבעלים שלו. טַדְפּוֹל אמר שהוא קיבל את שמו בגלל שבילדותו הוא תמיד הסתובב סביב מחילות של רֹאשנים.1 הוא בא לראות אותי כשיכולתי לקבל מבקרים.
 
"איך את מרגישה, א.ק.?" הוא לא ישב על הכיסא שעל יד המיטה אלא עמד.
 
"בסדר."
 
"אמרו לי שקיללת בגסות כשהיית חולה."
 
"כן."
 
הוא לא אמר דבר. הייתי אומרת שהוא הרגיש נבוך. שאלתי אם ירצה לשבת. הוא אמר: "לא תודה." ואז הוא אמר, "טוב, רק רציתי להגיד לך שנאסר עליו להיכנס למקום, אז כשתחזרי הוא לא יטריד אותך."
 
"נאסר עליו גם להיכנס למקום שלי. איך אתה מסתדר בינתיים?"
 
"השגתי הרכב ג'אז קטן. ההרכב של אדי פֵּייס."
 
"אה."
 
הוא לא אמר דבר.
 
"אתה יודע מה קרה?" שאלתי.
 
הוא נד בראשו.
 
"האם פעם הרגשת שמשהו זוחל מתחת לעור שלך?"
 
הוא שוב נד בראשו.
 
"טדי, תיקח אותי הביתה כשיגיע הזמן ללכת?"
 
הוא אמר כן.
 
כשהגיע הזמן ללכת הביתה הוא לא לקח אותי למלון דרייק. היו לו שלושה חדרים מעל לקפה. ישנתי על ספה שנפתחה לְמיטה. הוא ישן על הספה שלא נפתחה למיטה. הייתי עדיין חלשה ונשארו התפרים שלא הוציאו אותם בינתיים. הארוחה הראשונה שהוא הכין לי הייתה מרק ירקות. הוא לא לקח לעצמו. הוא ישב על יד המיטה.
 
"אני שמחה שלא חשבת ש'בית' זה מלון דרייק."
 
"לא נאסר עליו להיכנס לדרייק," הוא אמר.
 
המרק היה טוב אבל אכלתי רק את הנוזל. הרגשתי שאני עלולה להקיא.
 
"חשבתי שתרצי עוד," הוא אמר.
 
"לא, אני לא מאוד רעבה. הבטן שלי עדיין רגישה מכל הנוזלים שהם הכניסו לי."
 
היה ערב אבל לא שמעתי אפילו מוזיקה עמומה מלמטה.
 
"איפה הרכב הג'אז הקטן?"
 
"אמרתי להם לא לבוא הערב."
 
"מה יהיה עם העסק?"
 
"אַת יותר חשובה מהעסק."
 
לא אמרתי דבר. נראה לי שהוא חש שוב מבוכה. הוא לקח את הקערה וחזר למטבח. כשחזר, הוא אמר, "הם עדיין באים לשתות." אז הוא אמר, "אני יורד. אחזור יותר מאוחר לראות אם את צריכה משהו."
 
"אוקיי."
 
הוא הלך.
 
כשהוא חזר, פקחתי את עיניי.
 
"חשבתי שאת ישנה," הוא אמר.
 
"לא."
 
"את צריכה לישון. איך את מרגישה?"
 
"עדיין חלשה. זה לא כל כך ההרגשה בגוף שלי."
 
"מה את מרגישה?"
 
"כאילו חלק מחיי כבר סוּמן בשבילי - החלק העָקר."
 
"אי־אפשר לצפות מאישה לקחת דבר כזה בקלות."
 
"מה לגבי הגבר?"
 
"את מתכוונת למאט? את לא חושבת לחזור אליו, נכון?"
 
"לא, אני מתכוונת לכל גבר אחר."
 
"אם הייתי הגבר, זה לא היה משנה לי. אני לא יודע לגבי כל גבר אחר."
 
לא אמרתי דבר. אולי רציתי שהוא יאמר את זה, אבל לא התכוונתי לכך.
 
"אני צריכה לישון עכשיו," אמרתי.
 
הוא כיבה את האור והלך לחדר שבו הייתה הספה. הוא סגר את הדלת.
 
שכבתי על גבי והרגשתי כאילו משהו גדול יותר מהרחם שלי נלקח ממני. כשהוא היה למטה, הבטתי שוב בתפרים שלאורך בטני. כשיוציאו אותם, אני אחזור שוב לעבוד, זה ו... לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאני נדחפת למשהו עם טַדְפּוֹל. לאן מובילה השיחה שלנו. למשהו שאני צריכה, אבל שאני לא יכולה להחזיר תמורתו. יש הרבה דברים שאני לא יכולה לתת בתמורה עכשיו. כמובן, אשיג את הגירושין ממאט... נרדמתי.
 
בבוקר הבא טַדְפּוֹל מצא אותי בוהה בתקרה.
 
"לא ישנת?"
 
"כן, רק קמתי מוקדם, זה הכול."
 
"הם אמרו שאת יכולה לקבל מיץ לארוחת בוקר. שום דבר מוצק עדיין."
 
"אתה מקפיד על התפריט?"
 
"כן."
 
הוא הלך למטבח וחזר עם קצת מיץ. כששתיתי, הוא רוקן את סיר הלילה. כשחזר, הוא עמד והסתכל בי. הזעפתי פנים, אבל לא אמרתי לו להפסיק. כשסיימתי, הושטתי לו את הכוס. הוא לקח אותה ושוב הביט בי.
 
"מה העניין, טדי?"
 
"כלום. אני יורד עכשיו."
 
"אוקיי. זה מה שרצית?"
 
"אני אחזור לבדוק מה אִתך מאוחר יותר."
 
"אוקיי, טדי."
 
הוא הביט בי רגע נוסף.
 
"מה העניין?"
 
"הרופא רוצה שתחזרי תוך שבועיים לביקורת. אני אקח אותך."
 
"אוקיי."
 
הוא ירד לקומה התחתונה.
 
כשהוא חזר, ישנתי, אבל התעוררתי מייד כשהוא פתח את הדלת.
 
"ישנת טוב?"
 
"כן."
 
"קאט לוֹסֶן הכינה לך מרק עוף."
 
"תודֶה לה בשמי."
 
"הודיתי."
 
קתרין לוֹסֶן גרה מול הקפה של הפִּי. היא יישרה לאנשים את השיער. היא לא הייתה ספרית רגילה, אבל אנשים באו אליה בכל זאת, ונתנו לה שני דולר בשביל העבודה הזאת.
 
הוא משך את השולחן הקטן והביא לי כף מהמטבח והסיר את מעטפת האלומיניום מהקערה.
 
"עדיף שאתן לך את הכדור קודם."
 
הוא הביא את קופסת הכדורים, ולקחתי אחד ומעט מים. לא אכלתי את חתיכות העוף. עדיין הייתה לי בחילה בבטן.
 
"הם אמרו שיש לך גם דלקת בקיבה. כי לא אכלת כמו שצריך."
 
"אכלתי כמו שצריך."
 
"או שדאגת מדי."
 
"אני לא יכולה לדבר אִתך על זה."
 
"אני כבר יודע הרבה מאוד על זה."
 
"אם ככה אני לא צריכה לדבר אִתך על זה."
 
כשסיימתי הוא הזיז את השולחן ולקח את הקערה בחזרה למטבח.
 
"היא אמרה שאם את רוצה משהו, רק תבקשי."
 
"זה מתוק מצִדה."
 
"לא, זה לא מתוק. היא דואגת לך."
 
"טוב לדעת."
 
הוא נגע במצחי.
 
"הם אמרו שהאחיות פחדו ממך פחד מוות. לקלל אותן ככה. להגיד מילים שהן לא שמעו אף פעם קודם. הן חזרו ושאלו: מה היא, צוענייה?"
 
"מה אמרתָ?"
 
"אמרתי שאם היא צוענייה, אני רוסי."
 
"איך אתה יודע שאתה לא? אולי אחד מהם לקח את הסבתא הגדולה שלך בספינה על הוולגה או משהו."
 
"הכדורים האלה הופכים אותך לטיפשה?"
 
"אני מראש טיפשה."
 
הוא לא אמר דבר. גם אני לא אמרתי דבר. הוא ישב על קצה המיטה.
 
"אוּרסָה קוֹר. אני יודע לְמה ה"אוּ" שייך אבל אני עדיין לא מזהה את שם המשפחה. קוֹרינטֶה. קו‍ֹרִידוֹ."
 
"קוֹרִיגדוֹרָה. הזקן קוֹרִיגדוֹרָה, מְגדל העבדים הפורטוגלי, הסרסור. (ככה קוראים להם?) הוא זיין את הזונות שלו והוליד את כל השושלת שלו. הן הזדיינו והיו צריכות להביא לו את הכסף שעשו. הסבתא שלי הייתה הבת שלו, אבל הוא זיין גם אותה. היא אמרה שכשהם גמרו עם העבדות, הם שרפו את כל מסמכי העבדות כדי שייראה כאילו היא מעולם לא הייתה."
 
"מי סיפר לך את כל זה?"
 
"הסבתא הגדולה שלי סיפרה לסבתא שלי מה שהיא עברה, שסבתא לא עברה, וסבתא שלי סיפרה לאימא שלי מה ששתיהן עברו, ואימא שלי סיפרה מה שהן כולן עברו ושאנחנו צריכות להעביר את הסיפור כמו שהוא מדור לדור כדי שלעולם לא נשכח. אפילו שהם שרפו הכול כדי להעמיד פנים שזה אף פעם לא קרה. כן, ואיפה בדיוק הדור הבא?"
 
הוא הנהן אך לא אמר דבר.
 
שאלתי, "איך קאט?"
 
"היא אמרה שאין לה תלונות. עברתי ברחוב והיא אמרה, 'א.ק. אצלך שם, נכון?' אמרתי, 'נכון.' חשבתי שהיא עומדת להגיד משהו, את יודעת. היא אמרה, 'בוא הנה. הכנתי לה קצת מרק עוף שאני רוצה שתיקח לשם. לא רציתי להביא לה בעצמי כי היא רק חזרה, ונשים מתמלאות רוע אחרי דבר כזה ואני לא רוצה להתעסק עם נשים שנדבק אליהן רוע. תגיד לה שאני אבוא לראות אותה כשהיא תרגיש טוב.'"
 
"כן, תהיתי למה היא לא באה בעצמה. תגיד לה שהפסקתי עם הקללות."
 
"כן?"
 
"אהמממ."
 
"נכנסתי והיה שם ריח כאילו היא צולה ראש של מישהו על האש... לא סיפרו לי שום זיבולי שכל."
 
"מה?"
 
"אני מתכוון, כמו שסבתא שלך סיפרה לך. אני מנחש שיש אנשים שמשאירים הכול בבטן."
 
"טוב, יש דברים שאי־אפשר לשמור בבטן. מה שלא סיפרתי לך הוא שקוֹרִיגדוֹרָה הזקן הוליד את סבתא שלי וגם את אימא שלי."
 
טדי הזעיף פנים אבל לא אמר דבר.
 
"אימא שלי תמיד אמרה לי, אוּרסָה, אַת צריכה להעמיד דורות. משהו שליווה תמיד את שנות ההתבגרות שלי."
 
טד לא אמר דבר. ואז הוא אמר, "אני מנחש ששנאת אותו אז, נכון?"
 
"אפילו לא הכרתי את המנוול."
 
הוא הזעיף פנים וידעתי שהוא לא מתכוון לזקן, אבל המשכתי כאילו הוא מתכוון אליו.
 
"יש לי תצלום שלו. כנראה משהו שהסבתא הגדולה הבריחה פעם, כדי שנדע את מי לשנוא. גבוה, שיער לבן, זקן לבן, שפם לבן, איש זקן עם מקל ואחת מכפות הרגליים שלו מסובבת החוצה, לא פנימה אלא החוצה. צוואר נוטה קדימה כאילו הוא זועם על משהו שלא באמת נמצא שם. פורטוגלי משוגע. אני מוציאה את התצלום הזה מדי פעם כדי לא לשכוח איך הוא נראה."
 
"לא הבנת למי התכוונתי?"
 
"לא הבנתי עד שאמרת את זה."
 
הוא לא אמר דבר. הוא לא דחק בי לענות. הוא עזב אותי וירד שוב לקומה התחתונה.
 
ימאי פורטוגלי שנהפך לבעל מטעים, הוא הוציא אותה מהשדה כשהייתה עדיין ילדה והביא אותה לעבוד בבית הזונות שלו כשהייתה ילדה. היא הייתה צריכה לצאת החוצה או שהוא היה מביא את הגברים פנימה, ואת הכסף שהם נתנו לה היא הייתה צריכה להעביר לו. היו נשים אחרות שהוא השתמש בהן באותה צורה. היא הייתה הקטנה היפה עם עיני השקד והעור בצבע פולי הקפה, המועדפת עליו. "חתיכה קטנה וטובה. הכי טובה שלי. דוריתה. חתיכת זהב קטנה."
 
הסבתא הגדולה ישבה על כיסא הנדנדה. הייתי בחיקה. היא סיפרה את הסיפור שוב ושוב. ידיה היו סביב מותניי ואני ישבתי בגבי אליה. כשהיא דיברה, הבטתי בידיה. היא שילבה אותן ואחר כך פתחה אותן. היא לא נדרשה לידיה כדי להשאיר אותי בחיקה, ומדי פעם ראיתי את הזיעה בכפות ידיה. היא הייתה האישה הכהה ביותר בבית, האישה בצבע פולי הקפה. ידיה היו מלאות חריצים. נראה כאילו המילים עזרו לה, כאילו המילים שהיא חזרה עליהן שוב ושוב יכלו להיות תחליף לזיכרון, היו בדרך כלשהי יותר מזיכרון. כאילו רק המילים יכלו לאצור את הכעס שלה. פעם אחת כשהיא דיברה, היא חיככה בידיה את ירכיי ויכולתי להרגיש את הזיעה ברגליי. אז היא תפסה את עצמה, והפסיקה, ואחזה שוב במותניי.
 
"...הוא היה אז גבר חסון וגדול. שיערו שחור וישר ושמנוני. הוא היה גדול. הוא נראה כמו כורי הפחם האינדיאנים האלה משבט הקְריק, אבל אם היית אומרת לו שהוא נראה כמו אינדיאני, הוא היה משתגע ומכה אותך. כן, אני זוכרת את היום שהוא לקח אותי מהשדה. הם גידלו שם קפה. בחלק מהמקומות הם גידלו קני סוכר ובאחרים כותנה וטבק כמו כאן. במקומות אחרים היו הגברים האלה שעבדו במכרות. בהתחלה הוא לקח אותי בעצמו ואמר שאחר כך הוא יכניס אותי לעניינים. אז הוא התחיל להביא גברים אחרים והם נתנו לי כסף והייתי צריכה להעביר לו אותו. כן, היה לו שבץ או משהו וזה מה שסובב את כף הרגל שלו כלפי חוץ. הם אמרו שהוא התפלל וקרא לכל הנִיגֶרְס ואמר להם שהוא ייתן להם סכום כזה וכזה של כסף אם הם יסירו את זה ממנו, אבל הם כולם אמרו שהם לא הביאו את זה עליו. אבל המצב השתפר והוא לא מת. זה רק סובב את כף הרגל שלו כלפי חוץ והוא התנהג כמו תמיד. זה עשה משהו גם לצוואר שלו, כי הוא תמיד הסתובב כאילו הוא מחפש משהו שלא היה שם. אני לא יודעת איך הוא הלך בסוף, בגלל שהייתי אז בדרך ללואיזיאנה, אבל אני מנחשת שלא יותר מדי בקלות. כן, ישנה התמונה הזאת שלו. גנבתי אותה כי אמרתי לעצמי שאם וכאשר יקרה משהו רע אחר כך, אני רוצה שיהיה לי משהו להצביע עליו ולומר, 'ככה נראה רוע'. את יודעת למה אני מתכוונת? כן, הוא זיין הרבה יותר מכל הגברים האחרים. ולא, אני לא יודעת מה הוא עשה עם האחרות."
 
זֵיעה בתוך ידיה. כפותיה כמו זהב שנצרב בשמש.
 
"ישנתְ?"
 
"לא, חלמתי."
 
"על מה?"
 
"כבר סיפרתי את זה."
 
הוא לא אמר דבר. הוא הביא אִתו ארגזים.
 
"הבאתי את הדברים שלך."
 
"חשבתי לבקש ממך לעשות את זה, אבל לא רציתי להטריח אותך שוב."
 
"הייתי צריך לחשוב על זה. לא חשבתי על זה עד שהתחלת לדבר על התמונה הזאת."
 
"אה. הוא היה שם?"
 
"לא. הוא יצא משם. הם אמרו שהוא ארז את החפצים שלך והם שמו אותם במחסן. הם לא ידעו אם מישהו אמור לבוא ולקחת את זה או לא."
 
"הם לא אמרו לאן הוא הלך?"
 
"אכפת לך?"
 
"לא. לא אכפת לי. תן לי לראות אם הבאת הכול."
 
"היו רק השניים האלה."
 
"לא היו לי הרבה דברים."
 
הוא הניח את הארגזים על הרצפה מולי ופיזר את הדברים מסביב כפי שהוריתי לו. הכול היה שם.
 
"התצלום בתוך המעטפה החומה הזאת."
 
הוא הוציא אותו, הביט בו, והחזיר אותו למקום. הוא לא אמר דבר. הוא הניח את הארגזים לרגלי המיטה.
 
"תגידי לי כשתצטרכי משהו מהם," הוא אמר.
 
"חשבתי שתגיד משהו," אמרתי.
 
"הוא נראה כמו שתיארת אותו."
 
"הם אומרים שכולם משתגעים כשהם מזדקנים."
 
"איך באמת לימדו אותך להרגיש לגביו?" הוא שאל והביט בי בחומרה.
 
"מה שאמרתי לך," אמרתי, כועסת.
 
"הסבתא שלי הייתה לבנה," הוא אמר. "היא הייתה יתומה והם לקחו אותה לעבוד בשדות עם השחורים והתייחסו אליה כאילו הייתה שחורה. היא הייתה ילדה קטנה בת תשע, עשר, אחת־עשרה. הסבא שלי לקח אותה אליו וגידל אותה, וכשהיא נעשתה מספיק מבוגרת, הוא התחתן אִתה. היא קראה לו פאפא. וכשהם היו נשואים היא עדיין קראה לו פאפא."
 
"אולי אני הייתי צריכה לשאול אותך איך לימדו אותך להרגיש."
 
הוא לא אמר דבר. ואז הוא אמר, “אבל היא אף פעם לא השתגעה. אחד הילדים יצא שחור והאחר יצא לבן. אבל למרות זאת היא אף פעם לא השתגעה."
 
לא אמרתי דבר. אמרתי לו שכשיגיע הזמן ואצטרך לטבול באמבטיה כדי לזרז את יציאת התפרים, הוא יצטרך לעזור לי. אמרתי לו שהם חשבו שאני הולכת הביתה עם בעל או אחות. הוא אמר שיעשה כל מה שיידרש, ואז הוא קימט את מצחו ואמר שעליו לחזור למטה. שאלתי אותו מה האימא שלו הייתה, אבל הוא כבר היה מעבר לדלת.
 
"...אשתו הייתה אישה קטנה, כחושה ומתנשאת שהוא מצא בליסבון והביא אותה לכאן. הוא לא שכב אִתה, אז היא הכריחה אותי לשכב אִתה, ככה שבמשך חמש שנים ישנתי אִתה ואִתו. זה היה בערך מגיל שלושעשרה עד שמונהעשרה. אחר כך היא התחילה להיראות רע נורא ואז היא מתה בגלל האקלים. אבל הם לקחו אותי כדי לשכב עם שניהם."
 
"את מספרת את האמת, סבתא גדולה?"
 
היא סטרה לי.
 
"כשאני מספרת לך משהו, אל תשאלי לעולם אם אני משקרת. כי הם לא רצו להשאיר שום רְאָיָה לְמה שהם עשו — כדי שאי־אפשר יהיה להפנות נגדם. ואני משאירה רְאָיָה. וגם את צריכה להשאיר רְאָיָה. והילדים שלך חייבים להשאיר רְאָיָה. וכשיגיע הזמן להציג את הרְאָיָה, נצטרך רְאָיָה שנוכל להציג. בגלל זה הם שרפו את כל המסמכים, כדי שלא תהיה שום רְאָיָה שנוכל להציג נגדם."
 
הייתי בת חמש אז.
 
נשמעה דפיקה בדלת.
 
"אפשר להיכנס."
 
בהתחלה היא תחבה את ראשה. אישה כהה־כהה עם שיער מיושר שמוּטל לאחור וקשור בגומייה. אישה עם עור חלק־מעורב, קרובה לשישים, אבל נראתה בת ארבעים וחמש. היא באה ממשפחה של כאלה שנשארו בעלי מראה צעיר.
 
"קאטי, לא חשבתי שתבואי לראות אותי."
 
"טַדְפּוֹל סיפר לך מה שאמרתי לו?"
 
"כן," חייכתי.
 
"חשבתי שהוא יגיד לך. אני לא אוהבת להיות בסביבה כשרוחות רעות נדבקות לנשים."
 
היא הייתה בפנים עכשיו וישבה בקצה המיטה.
 
"למה? כי תהפכי לרוח רעה בעצמך?"
 
היא צחקה.
 
"הבאתי לך עוד קצת מרק בשר," היא אמרה ונעמדה. "אני אשים את זה כאן במקרר, ואגיד לטַדְפּוֹל לחמם את זה בשבילך ולא לתת לך את זה קר." היא חזרה מהמטבח והתיישבה שוב. "ראית את המנוול שלך?"
 
"לא. טַדְפּוֹל אמר שהוא עזב את המלון והם לא יודעים איפה הוא נמצא."
 
"טוב, אני רואה אותו מסתובב מול המקום כל ערב. הוא משוטט קצת ומציץ פנימה כי הוא לא יכול להיכנס. את יודעת שטַדְפּוֹל אסר עליו להיכנס למקום?"
 
הנהנתי.
 
"כן, טוב, הוא מציץ פנימה ואחר כך הוא ממשיך ללכת במורד הרחוב. הוא לא אומר שום דבר לטַדְפּוֹל וטַדְפּוֹל לא אומר לו שום דבר. פעם ראיתי אותו כשרק עברתי ברחוב ואמרתי לו, 'מאט, אין לך מה לחפש פה, היא לא רוצה לראות אותך.' הוא הביט בי ברשעות - אלוהים, הגבר הזה נעשה מרושע. הוא הביט בי ולא אמר כלום חוץ מ'לכי לעזאזל, מיס לוסֶן.' עכשיו, ממתי הוא קורא לי מיס לוסֶן? הוא קורא לי קאט כמו כולם. הוא המשיך ללכת. אז לא הצקתי יותר לנִיגֶר. רק נתתי לו לעמוד שם ולהמשיך ללכת כשהוא היה מוכן ללכת."
 
הזעפתי פנים.
 
"הוא לא יטריד אותך יותר. לא התכוונתי להפחיד אותך. אני לא חושבת שהוא מתכוון להטריד אותך עוד פעם. רק עומד שם ומגניב מבט. את יודעת איך הגברים כשהם עושים משהו כזה. אחרי שהם מסתכלים, הם פשוט ממשיכים ועוזבים אותך בשקט."
 
"חלק מהם."
 
"לא התכוונתי להפחיד אותך."
 
"אני לא מפחדת."
 
היא הביטה בי בחומרה רבה יותר מאשר אי־פעם, ואחר כך התרככה.
 
"זאת לא הייתה רק הנפילה, נכון, מותק?"
 
"לְמה את מתכוונת?"
 
"את היית גדולה, לא?"
 
"הוא לא ידע."
 
"את ידעת?"
 
"הם אמרו שהייתי בערך חודש בהריון, טיפה יותר מחודש."
 
"הם אמרו לו?"
 
"לא, אני לא חושבת."
 
"את יודעת לאיזה מהם אני מתכוונת, כן?"
 
הפניתי את מבטי ממנה.
 
היא לא אמרה דבר, ואז קמה. "טוב, כשתתחילי לעבוד שוב, הדברים יסתדרו. יש לך שני גברים בעלי כוונות רעות סביבך. עברתי ליד טַדְפּוֹל בתחתית המדרגות והוא התנהג כאילו הוא לא רוצה לדבר. שאלתי אם את כאן למעלה. ידעתי שאת כאן. הוא אמר כן. שאלתי אם את ישנה. הוא אמר לא, שהוא חושב שלא. אבל לנסות להוציא ממנו איזה מילה היה כמו לעקור לו את השיניים, אז פשוט המשכתי למעלה."
 
היא טפחה על רגלי מבעד לסדין.
 
"אני צריכה לחזור עכשיו, מותק. את תהיי בסדר. הבטחתי לאלוויירה שאני אסדר לה את השיער."
 
"בסדר, תודה על המרק. הם נתנו לטַדְפּוֹל תפריט, אבל אני לא חושבת שהוא יודע מה לעשות."
 
"אני אקפוץ לראות מה אִתך אחר כך. רציתי רק להיות בטוחה שלא נכנסה בך רוח רעה."
 
"לא."
 
היא טפחה שוב על רגלי ועזבה.
 
טַדְפּוֹל הגיע לא הרבה זמן אחרי שהיא הלכה.
 
"מה היא רצתה?" הוא שאל.
 
"היא רק באה להביא לי קצת מרק ולראות איך אני מרגישה. היא רצתה להיות בטוחה שתחמם את זה לפני שתיתן לי לאכול." צחקתי, אבל הוא לא צחק.
 
"למה היא נשארה כל כך הרבה זמן?"
 
"אתה יודע איך זה כשמתחילים לדבר."
 
"ראיתי אותה בחוץ מדברת עם מאט תומאס ערב קודם."
 
הזעפתי פנים. "היא ניסתה לומר לו שיסתלק."
 
"אבל הוא לא הקשיב, נכון?"
 
"לא. למה לא סיפרת לי שהוא בא לרחרח כאן מסביב?"
 
"חשבתי שבטח תגלי את זה מהר. פשוט לא רציתי להטריד אותך כעת."
 
"טוב, אז גיליתי."
 
הוא היה בדרכו לצאת.
 
"היא לא אמרה שום דבר עליך, טַדְפּוֹל."
 
"לא אמרתי שהיא אמרה."
 
הוא יצא. הסתובבתי וניסיתי לישון קצת.
 
נשארתי שם, וכשהיה צריך להוציא את התפרים הוא עזר לי להיכנס לאמבטיה כדי להשרות אותם במים, ואחרי חצי שעה הוא בא עם מגבת ועזר לי לצאת. הוא אף פעם לא נשאר בחדר האמבטיה. פעם אחת, אחרי שנשארתי בתוך המים חצי שעה, הוא דפק בדלת ונכנס עם מגבת. הוא אחז בזרועי ועזר לי לצאת. הייתה לו דרך להסתכל בלי להסתכל, רק מספיק כדי לעזור לי להיכנס ולצאת. מגבת ירוקה גדולה ועבה כיסתה אותי עד ברכיי. הידקתי אותה מסביבי, מתחת לשדיי.
 
"התפרים יצאו," אמרתי. הוא עדיין אחז בידי. "לא ראיתָ את הצלקת."
 
הוא אמר שלא הסתכל.
 
"אפשר להרגיש אותה," אמרתי. "אני יכולה לגעת למטה ולהרגיש אותה. יישאר סימן לא יפה."
 
"אני מניח," הוא אמר ועזר לי לחזור למיטה. התיישבתי על הקצה שלה, מייבשת את עצמי. הוא חזר לאמבטיה כדי לרוקן את המים. הוא בא שוב והרים את רגליי למיטה. הושטתי לו את המגבת ונכנסתי מתחת לשמיכה.
 
"את צריכה להיות מסוגלת להיכנס ולצאת לבד."
 
"זה רק כדי שלא אחליק," אמרתי.
 
"הרופא רוצה לראות אותך שוב תוך כמה ימים."
 
"אני מקווה שזה אומר אוכֶל אמִתי כשאני אחזור."
 
"אולי."
 
הוא ישב קרוב למיטה ולקחתי את ידו והכנסתי אותה מתחת לשמיכה.
 
"אתה מרגיש את זה, נכון?"
 
הוא אמר כן. חשבתי שהוא יוציא את ידו, אבל הוא חיכה שאני אעשה את זה.
 
"זה גרוע יותר כשנוגעים בזה מאשר כשמסתכלים בזה."
 
"אני מניח. רוב הצלקות ככה."
 
לא אמרתי דבר, ואחר כך שאלתי, "הוא עדיין בסביבה?"
 
"כן, הוא עדיין בסביבה."
 
"לא אמרתָ כלום?"
 
"לא, הוא בחוץ. אני לא יכול למנוע ממנו להסתכל."
 
"תגיד לו ש'אסור להיכנס' פירושו גם 'אסור להביט פנימה׳."
 
הוא צחק. "אני לא יכול להגיד לו את זה."
 
"אתה יכול לגרום לו להסתלק."
 
"אני לא יכול לגרום לו להסתלק."
 
"מה זה אומר?"
 
"כלום. הוא מחכה לך, זה הכול. לראות אותך מופיעה ושרה, ולדעת שאת בסדר."
 
"זה מה שקאט אמרה. זה מה שהוא אמר?"
 
"לא דיברתי אִתו."
 
"חשבתי שאולי כן."
 
"לא. הוא מסתכל ואני מסתכל. הוא יודע שאני לא רוצה אותו פה בפנים, והוא לא נכנס."
 
"בתחת שלי."
 
"מה?"
 
"הוא לא נכנס פנימה כי הוא עדיין לא רואה את מה שהוא רוצה לראות."
 
"אז הוא לא נכנס."
 
הנהנתי. "אוקיי."
 
הוא לא אמר דבר. הוא קם.
 
"אחרי שאראה את הרופא, אני רוצה לראות עורך דין," אמרתי.
 
הוא הנהן. הוא טפח על בטני מבעד לשמיכה ויצא שוב כדי לגמור לנקות את האמבטיה.
 
כשהוא חזר, עיניי היו עצומות. הרגשתי אותו רוכן למטה, אבל הוא בטח הפסיק באמצע כי הוא לא גמר.
 
"אני ערה," אמרתי. לא פקחתי את עיניי.
 
הוא התכופף ונישק אותי. אחר כך שמעתי את הדלת נסגרת.
 
"אני מתכוון להוריד לך את הכדורים ולראות איך תרגישי," הרופא אמר. הוא סיים לבדוק אותי ואני ישבתי על הכיסא הסמוך לשולחנו. "אם תרגישי שוב בחילה, תיקחי אותם. אני רוצה לראות אותך בעוד שבועיים. האם מר קוֹרִיגדוֹרָה אִתך?"
 
"זה השם שלי, לא של בעלי."
 
"אה, אני מבין. האם מר תומאס אִתך? כשהבטתי החוצה ראיתי גבר עומד אִתך. אני רוצה לראות אותו."
 
"לא."
 
"אה, בסדר."
 
"אתה יכול להוריד את השם של מאט בכל מקרה."
 
"לְמה את מתכוונת?"
 
"אני מגישה תביעת גירושין."
 
"טוב, אבל כשהסתכלתי וראיתי את הגבר הזה עומד שם, חשבתי שהפסקתְ להאשים אותו."
 
לא אמרתי דבר, וקמתי. כשיצאתי, טַדְפּוֹל בא לקראתי ואחז במרפקי.
 
"להתראות בעוד שבועיים," אמרה האחות.
 
"אוקיי."
 
"איך היה?" טד שאל.
 
"בסדר גמור."
 
"למה את מתכוונת ב'בסדר גמור'?"
 
"הוא מוריד את הכדורים, אלא אם כן תהיה לי שוב בחילה."
 
"מה לא בסדר?"
 
"שום דבר."
 
הלכנו לכיוון הדלת.
 
"הוא חשב שאתה מַאט," אמרתי בשקט. "כלומר, שאתה בעלי. הוא חשב שאתה מר קוֹרִיגדוֹרָה."
 
"מה?" הוא הזעיף פנים.
 
"הוא לא ידע שאני שמרתי על שמי ושמאט שמר על השם שלו."
 
"מתי את חוזרת?"
 
"עוד שבועיים."
 
"אני מתכוון באיזו שעה?"
 
"באותה שעה."
 
"הוא אמר שאת יכולה לעבוד?"
 
"לא שאלתי. שכחתי. שאחזור ואשאל?"
 
"לא."
 
"כן, עדיף שאשאל," אמרתי, "תכננתי להתחיל גם אם הוא לא אמר זאת."
 
הוא אחז קלות בידי, אבל הלכתי בכל מקרה. עמדנו ליד הדלת. טַדְפּוֹל זז הצדה כדי לתת למישהו לעבור. ביקשתי ממנו לחכות לי. "לאן שאני אלך?" הוא שאל.
 
כשחזרתי, פניו של טַדְפּוֹל עדיין זעפו.
 
"מה הוא אמר?"
 
"בכל זמן שארגיש שאני יכולה."
 
"אני צריך לשאול אותו בעצמי."
 
"לא, הוא אמר שבכל זמן שארגיש שאני יכולה, אחרי השבועיים הבאים. הוא אמר שהוא מתכוון להוספת זמן הדרגתית. ערב אחד, שעה אחת. ואולי שעה וחצי בערב שלאחריו. משהו כזה. עד שאחזור לעצמי."
 
"הייתי שואל אותו אם לא היית אומרת לי," הוא אמר. "אשיג לך שרפרף."
 
"אני לא עובדת בישיבה," אמרתי.
 
הוא לא אמר דבר והגענו למכונית. כשהבטתי בו, נראָה כאילו הוא כועס עליי. כשהוא ראה שאני מביטה בו, הוא הפנה את ראשו במהירות קדימה והפעיל את המנוע.
 
כשחזרנו, אמרתי שאני עייפה ורוצה לשכב לנוח. היה קרוב לצהריים. התור שלי היה בעשר.
 
"אותה שעה, אותה תנוחה," אמרתי.
 
"מה?"
 
הוא תלה את הסוודר שלי ואת הז'קט שלו.
 
"הוא העלה אותי לשולחן כדי שהוא יוכל להביט בצלקת. בכל פעם שהולכים לרופא, הוא אומר, 'תעלי על השולחן,' או 'תורידי את הבגדים ותעלי על השולחן.' מישהו צריך להגיד לא."
 
"זה מה שקאט עשתה פעם אחת. היא אמרה שהאיש אמר לה, 'תעלי על השולחן.' אז היא אמרה, 'אמרתי למנוול הזה, לא, אני לא עולה על השולחן, והוא גם לא הכריח אותי.'"
 
"איך אתה יודע?"
 
"את יודעת שקאט מדברת בפני גברים כמו שהיא מדברת בפני נשים," הוא אמר.
 
"כן."
 
"את יודעת שכשהיא הייתה נשואה לג'ו הַאן, הוא שבר את החלון של המכונית שלו ונכנס ואמר, 'מותק, יש לך חתיכת קרטון?' והיא נכנסה והביאה לו אריזה של פדים נשיים. הוא טיפש בדיוק כמוה. הוא השתמש בזה. אנשים אמרו, 'גבר, מאיפה הבאת את הדבר הזה?' זה הצחיק גברים והביך נשים. אני לא מבין למה הם לא נשארו ביחד, כי הם היו כל כך דומים."
 
"אף פעם אי־אפשר לדעת," אמרתי.
 
הוא לא אמר דבר. ואחר כך אמר, "את יודעת למה אני מתכוון. שניהם. לא טיפשים. רק גסים. את יודעת."
 
"טיפשים וגסים."
 
"טוב... מה הוא אמר, איך הצלקת נראית?"
 
"הוא אמר שהיא נראית בסדר. אני אמרתי שאם זה נראה טוב, אני לא רוצה לדמיין מה נראה רע."
 
הוא הרים את החולצה שלי. "זה נראה טוב," הוא אמר.
 
החזרתי את החולצה לתוך החצאית.
 
"יצא לך לדבר עם עורך הדין בשבילי?"
 
"כן. הוא אמר שיטפל בזה."
 
"טוב, כשהכול יהיה מוכן והוא יצטרך את החתימה שלי, תגיד לו שאבוא לשם לחתום."
 
"אמרתי לו."
 
טפחתי על הברך שלו. הוא חייך קצת, אבל לא אמר דבר.
 
"מה את רוצה, אוּרסָה?"
 
הבטתי בו בחיוך קל שנמוג במהירות. "למה אתה מתכוון?"
 
"למה שאמרתי. מה את רוצה?"
 
חייכתי שוב. "מה שכל נשות קוֹרִיגדוֹרָה רוצות. כל מה שלימדו אותן לרצות. להעמיד דורות." הפסקתי לחייך.
 
הוא הביט בי. "מה את רוצה, אוּרסָה?"
 
"יותר מאשר אותך?"
 
הוא הגביה אותי ונשק לי בחוזקה.
 
"אני אתן לך לישון."
 
"אני לא רוצה לישון."
 
"אז תנוחי."
 
"אוקיי."
 
"אני אחזור אחר כך ואכין לנו משהו לאכול."
 
"לא, אני אעשה את זה."
 
"לא, אני רוצה."
 
"אוקיי."
 
הוא התחיל ללכת.
 
"כשהרופא נתן לך את התפריט בשבילי, מי אמרת שאתה?"
 
"לא אמרתי."
 
"מי הוא חשב שאתה?"
 
הוא לא ענה. הוא ירד לקומה התחתונה.
 
"...הדבר החשוב הוא להעמיד דורות. הם יכולים לשרוף את המסמכים אבל הם לא יכולים לשרוף את התודעה, אוּרסָה. וזה מה שמייצר את הרְאָיָה. וזה מה שקובע את פסק הדין."
 
"העמדת צאצאים. זאת גם יכולה להיות צורת חשיבה של מְגדל עבדים."
 
"אבל זאת לא."
 
"לא. ואת לא יכולה."
 
"כבר לא. לא."
 
סבתא עמדה בפתח והשפילה את מבטה אליי. היא נראתה אז גבוהה, כי אני הייתי קטנה, אבל אימא אמרה שהיא לא הייתה יותר ממטר וחצי.