בלגן מושלם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בלגן מושלם
מכר
מאות
עותקים
בלגן מושלם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בלגן מושלם

3.5 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

     
    דֶק
     
    אני הורג למחייתי.
    ללא פשרות. כך אני חי את חיי, כך אני שורד. אין דרך אחרת להתנהל במקצוע שבו אני עוסק. אני יודע איך להכניע אנשים לרצוני, תמיד הייתי מומחה בזה, מלבד אישה אחת – ג'ורג'י.
    אבל כל זה ייגמר עכשיו.
    שיחקתי את המשחק שלה זמן ממושך מספיק. אני חושב שהגיע הזמן שנתחיל לשחק את המשחק שלי.
     
     
    ג'ורג'י
     
    אני משקרת כדי לשרוד.
    אני עושה זאת מאז הייתי בת שש עשרה; מאז אימצתי לעצמי אישיות בדויה שהתחילה לשלוט בעולמי ולעשות בו בלגן. מאז מצאתי דרך להתמודד עם 'כאוס', או שהיא מצאה דרך להשתלב בעולמי. 
    עכשיו אני אסירה מרצון, מסתתרת מאחורי 'כאוס', מחביאה מפני כולם את מי שאני באמת. אני לא יכולה להיות כנה עם אף אחד, גם לא עם הגבר שאני רוצה יותר מכול אך לא יכולה לקבל – דֶק.
    חזותי המזויפת מחזיקה מעמד עד שאני דופקת הכול והשקרים כבר נשפכים ממני ויוצאים משליטה.
    דק לא אדם שנכנע בקלות והוא לא יתפשר על דבר שהוא פחות מהאמת. הוא דורש ממני הכול, גם אם זה יקרע אותי לגזרים.
     
     
    "בלגן מושלם" מאת סופרת רבי המכר נשודה רוז הוא רומן מתח עכשווי על שני אנשים שמסתתרים מאחורי מסכות וחושבים שהם כל כך שונים אחד מהשני אבל בעצם הם יותר דומים ממה שהם חושבים. 
    זה הספר הראשון בסדרת התנגדות. ספרים קודמים, סדרת קרועים לגזרים: איתך ונקרעת ממך, נשמרת ממך, מנופצת ממך ומרוחקת ממך, היו הצלחה מסחררת בארץ וכיכבו בראש רשימות רבי המכר בארץ ובעולם. 

    פרק ראשון

    פרולוג
    ג'ורג'י
     
     
    החלקתי את הקמטים על כיסוי המיטה שלי והנחתי את הארנב הפרוותי החום על גבי כרית הנוי המעוטרת בפרחים לבנים וורודים. בגיל שש־עשרה כבר הייתי מעט בוגרת מדי לבובות פרווה, אך זו הייתה מתנה שאחי נתן לי לפני שנסע לאפגניסטן בפעם הראשונה.
     
    הזדקפתי וראיתי שהסדין רופף בפינה הימנית, לכן הידקתי אותו למזרן. מושלם. אהבתי... לא, הייתי אובססיבית לגבי סדר וארגון. לכל דבר היה מקום משלו, אפילו לי. דאגתי ללבוש תמיד בגדים ניטרליים וחסרי צבע, טיפחתי תמיד את אותו סדר יום ותמיד עיצבתי את שערי באותו הסגנון.
     
    למה לקלקל משהו אם הוא עובד?
     
    אחי הקניט אותי לגבי זה לעיתים קרובות וטען שהייתי צריכה להתגייס לצבא הקנדי, כפי שהוא עשה.
     
    ייתכן שהייתי מסודרת ומוקפדת, אך תמיד שנאתי לחימה, דם, כלי נשק ומעבר לכל ספק – כל הרג שהוא.
     
    קונור ידע זאת. כשהייתי בת שבע הוא עזר לי לקבור את דג הזהב שלי, גולדי, בחצר שלנו, וכשהייתי בת עשר את האוגר שלי, פידלהד. המצבה שקונור הכין בשבילו עומדת עד היום ליד הגדר האחורית. ראיתי אותה בכל פעם כשהצצתי מבעד לחלון המטבח.
     
    נרתעתי כשדלת רכב נטרקה. זה נשמע כאילו המכונית ניצבה ממש בכניסה לביתנו. השמש רק החלה לבצבץ באופק. השעה הייתה שש בבוקר, בהחלט מוקדם מדי למבקרים, בייחוד מפני שהיה זה יום ראשון, ובימי ראשון הוריי נהגו תמיד לישון עד מאוחר. אני תמיד קמתי מוקדם בבקרים בשאיפה לנצל כמה שיותר מהיום, וזו הייתה סיבה נוספת עבור קונור לטעון שלדעתו יכולתי להיות חיילת נפלאה. הייתי מרוצה מכך מאוד, על אף ששנינו ידענו שהוא לעולם לא ייתן לי להתקרב למקומות שיש בהם סכנה. החוויה הכי מסוכנת שחוויתי בדרך כלל הייתה כשהשמפו שלי נגמר והייתי צריכה להשתמש בשמפו של אחי.
     
    לא ידעתי מי היה במכונית שחנתה מול הבית. קונור היה אמור לחזור רק בעוד חודש, ולכן זה יכול היה להיות רק... קיפאון פתאומי הכה בגופי ונעל את גפיי במקומן כשהבנתי למה מישהו עלול להופיע על סף ביתנו ביום ראשון, בשעה שש בבוקר. נשימתי נעתקה מגרוני, כאילו מלחציים עצומים חנקו אותי.
     
    לא.
     
    לא. הנדתי בראשי בפראות. בבקשה, אל תדפוק בדלת.
     
    זה בטח היה מחלק העיתונים. הוא הקדים בשעה, זה הכול. בעוד רגע אשמע את קול החבטה המוכר כאשר העיתון יפגע בשער המתכת.
     
    המתנתי לצליל המוכר בעיניים עצומות בכוח.
     
    שום דבר. שאפתי כמויות גדולות של אוויר לריאותיי הגוועות.
     
    לא הוא. בבקשה, לא הוא.
     
    קונור.
     
    קונור.
     
    ליבי פעם יותר ויותר חזק בכלובו ודמעות נאגרו בעיניי. לא יכולתי לשמוע את צעדיו, אך ידעתי שהיו אלה מגפי הצבא השחורים של המפקד שלו, שפסעו לאורך השביל המרוצף אבן, שהוביל לעבר הבית.
     
    אני לא יכולה לאבד אותו. בבקשה.
     
    לברוח.
     
    לברוח, ואז זה לא יהיה אמיתי.
     
    אך לא יכולתי לזוז. רגליי היו נטועות במקומן כשחיכיתי לתחילת הסיוט.
     
    בום.
     
    בום.
     
    בום.
     
    כל נקישה הייתה כמו מהלומה בבטן. אין אוויר. לא הייתי מסוגלת לנשום. צרחתי בדממה ודבר לא היה מסוגל לעצור את האימה שלפתה את קרביי.
     
    בבקשה. לא. אני זקוקה לו.
     
    שמעתי את דלת חדר השינה של ההורים נפתחת ודשדוש של רגליים במורד המסדרון, על גבי רצפת העץ. שמעתי את נקישת המנעול האופיינית כשהוא הסתובב והדלת הקדמית נפתחה, מלווה בחריקה.
     
    ואז דממה.
     
    הרגשתי כאילו חלפו שעות כשעמדתי במרכז חדרי. פחדתי להביט מהחלון ולראות את הרכב שלא רציתי לראות. פחדתי לרוץ. פחדתי לזוז. קיוויתי שאני עדיין ישנה וכל זה רק חלום.
     
    כן, זה בטח חלום. אתעורר בעוד שנייה. אתקשר לקונור היום. אגיד לו כמה אני מתגעגעת אליו ואוהבת אותו. חלפו שבועות מאז דיברנו לאחרונה. הייתי צריכה לכתוב לו אי־מיילים לעיתים תכופות יותר. למה לא עשיתי זאת?
     
    זעקת השבר הרועמת של אימי ניקבה את האוויר ועולמי המושלם התרסק. הרגשתי כאילו אנקונדה ענקית נכרכה סביבי באחיזת מוות וגררה אותי אל מתחת למים.
     
    נפלתי על ברכיי, עטפתי בזרועותיי את גופי והתנועעתי קדימה ואחורה. בכייה של אימא התעמעם, כאילו משהו הוצמד אל פיה.
     
    נשמעו צעדים נוספים. לא שקטים ועדינים כמו של אימי. לא איטיים וכבדים כמו של אבי. פסיעות ארוכות ובטוחות.
     
    לא. לך מכאן. פשוט תסתלק. זה לא אמיתי.
     
    הצעדים נעצרו ליד הדלת ושמעתי צליל 'קליק' כשהידית הסתובבה. היא פערה לרווחה את נפשי ותלשה את ליבי.
     
    הפסקתי להתנועע.
     
    הדלת נפתחה לרווחה.
     
    עצמתי את עיניי בחוזקה כי לא רציתי לראות אותו. לא הייתי מסוגלת לעמוד מולו פנים אל פנים, לנוכח מה שהוא עמד להגיד לי.
     
    "ג'ורג'י."
     
    נימת דיבורו המחוספסת של דק – הייתי מזהה אותה בכל מקום. היא הפחידה אותי. הוא הפחיד אותי, אך מה שהפחיד אותי יותר זו תגובת גופי אליו. העקצוץ המוזר שבין רגליי, חמימות עורי והמערבולת בבטני, שגרמה לי להרגיש כאילו נפלתי מהשמיים.
     
    משכתי באפי והרגשתי את רטיבות הדמעות, המחליקות מפינות עיניי.
     
    "הביטי בי, ג'ורג'י." אם אתעלם ממנו, זה ייעלם.
     
    "ג'ורג'י."
     
    הייתה זו הרמיזה לרכות בקולו כשקרא בשמי, שגרמה לי לפקוח את עיניי.
     
    מבטי פגש תחילה ברגליו הארוכות והרזות, המכוסות במכנסי דגמ"ח שחורים. היה קרע בבד ממש מעל לברך שלו. בוץ. מריחות של בוץ על מכנסיו, כאילו הגיע ישירות מהגיהינום שבו הם היו.
     
    הם. תוך שנייה, המילה הם כבר לא הייתה קיימת.
     
    מבטי נע כלפי מעלה בהיסוס, כאילו מוחי נאבק בכל צעד ושעל. ידיו היו קפוצות לאגרופים בצידי גופו, קפלים עמוקים בכפות ידיו, שידעו את אכזריותה של הנחתת מהלומות על גבר אחר. זה היה מוזר כי ידיו היו נקיות ובכל זאת ראיתי בוץ על זרועותיו המקועקעות ואת ה... דם? האם זה הדם שלו או...
     
    "ג'ורג'י."
     
    הצליל הרועם והפתאומי של קולו הקורא בשמי גרם לי להתנודד הצידה ומבטי התעופף לעבר עיניו.
     
    שרירי לסתו היו דרוכים. עיניו קשות וקרות, חסרות רגש. הוא הביט ישירות בי במבט בלתי נלאה, ללא שמץ של חמלה. אך ראיתי דברים אחרים, תחת העוצמה המרוסנת שלו. ראיתי ייסורים, כאב, חשיכה. ראיתי דברים שבקרוב יהיו כולם מנת חלקי.
     
    התחלתי לרעוד ללא שליטה. יבבות פרצו מפי וגרוני התהדק. "לא." זו הייתה המילה היחידה שהצלחתי לבטא.
     
    בבקשה, לא.
     
    הוא צפה בי במשך כמה דקות על ברכיי, רועדת ובוכה באמצע החדר שלי, לפני שאמר, "לא יכולתי להציל אותו."
     
    דבריו שיסו בי את האמת ונשימתי נעתקה. דמעות נוספות חמקו מגבולות עפעפיי. הידקתי את זרועותיי סביב גופי, כאילו זה היה עשוי להפיג את הכאב.
     
    זה לא.
     
    שום דבר לא היה יכול לעשות זאת.
     
    קונור.
     
    הוא איננו.
     
    לעולם לא אשמע את הקנטורים שלו. לא אחוש את מגע ידו הפורעת את שערי. לא אשמע את קולו הקורא לי 'ג'ורג'י ילדונת'.
     
    הוא הבטיח לחזור.
     
    כאב.
     
    סבל.
     
    ייאוש.
     
    ראשי צרח באנרכיה מוחלטת כשדמותו של קונור שבה ועלתה במוחי. היא הייתה מעוותת ושבורה, נגועה בנגיעות אור לפני שנקרעה לגזרים על ידי האפלה.
     
    חורבן. הייתי צריכה לזרוע הרס וחורבן. עולמי המושלם לא היה קיים יותר. שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. לעולם לא אהיה כפי שהייתי.
     
    התרוממתי בקושי על רגליי, תפסתי בשמיכה שלי וקרעתי אותה מהמיטה. כרית הנוי הפרחונית ובובת הארנב נזרקו לרצפה. צליל מוזר בקע מגרוני כשהתנפלתי על שולחן האיפור שלי והעברתי את ידי בחדות לאורך פני השטח הנוצץ והמוקפד. ספרים, קופסת התכשיטים שלי ואגרטל, כולם התנפצו על רצפת העץ. שמעתי זכוכית נשברת. עגילי כסף, פנינים וטבעות התפזרו לכל עבר.
     
    לא עצרתי. לא הייתי מסוגלת.
     
    הרס וחורבן.
     
    חטפתי את המנורה משידת הלילה וזרקתי אותה לאורך החדר. המנורה השמיעה צליל רועם כשהתנגשה בקיר. הייתי זקוקה לזרוע הרס וחורבן. כל מה שהיה מסודר ומוקפד כבר לא התקיים יותר. הכול נעלם. שום דבר לא יהיה מושלם יותר לעולם. עולמי נקרע לרווחה ודיממתי. זה כאב. אלוהים, זה כאב כל־כך.
     
    מעדתי על השמיכה כשפסעתי לעבר הארון ונפלתי על ברכיי. זה לא עצר בעדי. הכאב הפיזי היה כאין וכאפס לעומת הכאב הנפשי שקרע אותי לחתיכות, פיסה אחר פיסה. קמתי על רגליי, מיהרתי לעבר הארון ופתחתי את הדלתות.
     
    משכתי בכוח את הבגדים שלי מהקולבים – את השמלות היפות והעדינות בצבעי צהוב ולבן, את השמלות השחורות. הקולבים המיותמים התנודדו אנה ואנה על מוט המתכת לאחר שכל פיסת לבוש נזרקה אל הרצפה. כשהארון היה ריק, לקחתי מכל הבא ליד והתחלתי לקרוע. כפתורים נתלשו ממקומם, משי וניילון נקרעו, שרוולים נקרעו מבסיסם – ממש כמוני. בדיוק כמו שאני נגרסתי לחתיכות. משכתי וקרעתי כל דבר שידיי נאחזו בו.
     
    להתיר.
     
    לקרוע.
     
    לחסל הכול. להשמיד.
     
    התנשמתי בכבדות כשסיימתי. שום דבר לא נותר בחיים. כמוני. לא נותר לי דבר חוץ מאשר לברוח.
     
    לברוח.
     
    לברוח.
     
    לברוח.
     
    רצתי לעבר הדלת. לא יכולתי לנשום. הייתי חייבת להסתלק. להסתלק מהעולם המושלם ההרוס הזה. הוא לא היה עוד. קונור לא היה עוד.
     
    מוחי היה מסוחרר ומוטרף.
     
    להימלט.
     
    אפילו לא ראיתי אותו. ראייתי טושטשה מדמעות, מכעס ומכאב. הוא חסם את מפתן הדלת, דמותו רחבת הכתפיים הפרידה ביני לבין דרך המילוט שלי.
     
    רצתי בכל מקרה, בניסיון לחמוק מאחיזתו.
     
    הוא תפס אותי במותניי ביד אחת וכפות רגליי נפרדו מהרצפה. צעקתי והתפתלתי באחיזתו כמו בובת סמרטוטים. הוא הניח אותי מטה מולו, ידיו נטועות על אמותיי באחיזה מכאיבה.
     
    "ג'ורג'י, תביטי בי."
     
    בעטתי וצרחתי בניסיון לברוח משם, אך שום דבר לא ישחרר אותי לחופשי. ידעתי שלעולם לא אהיה שוב חופשייה. אחי, החבר הכי טוב שלי, מת.
     
    "תן לי ללכת. תן לי ללכת. תן לי ללכת."
     
    לברוח. להסתלק.
     
    "תביטי בי."
     
    הפעם קולו קטע את הצורך ההיסטרי שלי לעזוב. הפסקתי להיאבק ובהיתי בעיניו התקיפות. איך הוא יכול היה פשוט לעמוד שם? הוא הרגע השמיד את חיי ואת חיי משפחתי, והוא עמד שם והביט בי ללא שביב של אהדה.
     
    "אני שונאת אותך."
     
    "את תעמדי בשקט?"
     
    בחזה עולה ויורד בכבדות ובלב פועם בפראות, הבנתי שדק צפה בי משמידה כל דבר בחדרי ולא עשה דבר כדי לעצור זאת. הדבר היחיד שידעתי על הגבר הזה היה שהוא קשוח ואינו נרתע. קונור תמיד אמר שהוא היה מפקד היחידה הטוב ביותר, מפני שלא משנה כמה נורא היה המצב, דק מעולם לא נכנע לאף אחד. הוא נותר נאמן למילתו ויהי מה, ולכן הנחתי שהוא לא יעזוב אותי עד שלא איכנע לרצונו.
     
    הפסקתי להיאבק.
     
    הוא המתין שנייה ואז שחרר אותי. הוא הושיט את ידו לכיסו האחורי ושלף ספרון במעטפת עור, שקצותיו בלויים ושדרתו סדוקה. "הוא רצה שזה יהיה אצלך."
     
    לא זזתי כשבהיתי במה שידעתי שהיה יומנו של קונור. דק לקח את מפרק כף ידי ודחף אותו לידי. המשטח הקשיח התנגח בפתאומיות בכף ידי.
     
    שמו של קונור היה כתוב על החלק העליון של הספרון בכתב ידו המוכר והמבולגן.
     
    כמעט נפלתי ונראה שאכן הייתי נופלת אם דק לא היה אוחז בזרועי. הוא הוביל אותי לתוך החדר ולא התנגדתי. כל מה שעשיתי היה לבהות מטה, בספר הכרוך. הפיסה האחרונה מאחי. זה לא היה מספיק. זה לעולם לא יהיה מספיק.
     
    הרגשתי את רכות המזרן כשדק הושיב אותי ואז הרצפה חרקה כשהוא החל להתרחק.
     
    הבטתי מעלה לעבר דמותו הנסוגה. "למה זה לא אתה שמת, במקומו?"
     
    הוא לא הגיב לדבריי ולמען האמת, לא ציפיתי לשום תגובה. זה פשוט יצא ממני. שנאתי את העובדה שדק היה כאן במקום קונור. שנאתי את העובדה שהוא יכול היה לחזור לבני המשפחה שלו, לצחוק איתם ולחבק אותם, ולאחי לא תהיה את האפשרות הזאת.
     
    הוא סובב את ראשו ופגש במבטי. לרגע, חשבתי שהייתי עדה לחרטה, אך זה היה מהיר כל־כך, שייתכן שדמיינתי את זה או שאולי קיוויתי לראות זאת מחברו הטוב ביותר של אחי.
     
    "כן." לחישתו בקושי נשמעה כשהדלת נטרקה. האזנתי לצעדיו היציבים מתרחקים.
     
    הדלת הראשית נפתחה והשער חרק. שניהם נטרקו.
     
    לא היה לי מושג מדוע עשיתי זאת, אך פסעתי לעבר החלון, הפרדתי בין הווילונות הלבנים והדקים וצפיתי בו הולך בשביל. ראיתי את המתח ששרר בגופו, את הנוקשות ששלטה בצעדיו.
     
    הוא עצר ליד הרכב ועמד לשנייה ללא ניע. לא ראיתי את פניו או מה הוא עשה עד שהוא הטיח את אגרופיו בגג הרכב. ואז ראשו נפל קדימה וכתפיו נשמטו.
     
    אצבעותיי התעקלו סביב בד הווילונות העדין. לא הבנתי כמה חזק נאחזתי בהם עד שהם נקרעו מהמוט ונפלו אל הרצפה, מותירים את החלון חשוף.
     
    כאילו הוא שמע זאת, על אף שידעתי שזה היה בלתי אפשרי – דק הסתובב.
     
    מבטינו הצטלבו. הרגשתי כאילו הוא מסוגל לראות ישר דרכי. הרגשתי עירומה ופגיעה, כלואה, לא מסוגלת להביט הצידה. הוא גרם לי לפצעים האלה. פצעים שלא יגלידו לעולם. דק היה עכשיו חלק מהחשיכה שבתוכי, שממנה לעולם לא אצליח להימלט.
     
    הנהון ראשו היה כמעט בלתי מורגש כשהוא קטע את החיבור בינינו ופתח את דלת הרכב.
     
    צפיתי בגופו הרזה מתעקל לתוך מושב הנהג.
     
    המנוע התעורר לחיים בגרגור רועם.
     
    חיים. משהו שקונור איבד.
     
    הסתובבתי כששמעתי את חריקת הבלמים ברחוב.
     
    עולמי המושלם הושלך הרגע לתוך בלגן הרסני.

    עוד על הספר

    בלגן מושלם נשודה רוז
    פרולוג
    ג'ורג'י
     
     
    החלקתי את הקמטים על כיסוי המיטה שלי והנחתי את הארנב הפרוותי החום על גבי כרית הנוי המעוטרת בפרחים לבנים וורודים. בגיל שש־עשרה כבר הייתי מעט בוגרת מדי לבובות פרווה, אך זו הייתה מתנה שאחי נתן לי לפני שנסע לאפגניסטן בפעם הראשונה.
     
    הזדקפתי וראיתי שהסדין רופף בפינה הימנית, לכן הידקתי אותו למזרן. מושלם. אהבתי... לא, הייתי אובססיבית לגבי סדר וארגון. לכל דבר היה מקום משלו, אפילו לי. דאגתי ללבוש תמיד בגדים ניטרליים וחסרי צבע, טיפחתי תמיד את אותו סדר יום ותמיד עיצבתי את שערי באותו הסגנון.
     
    למה לקלקל משהו אם הוא עובד?
     
    אחי הקניט אותי לגבי זה לעיתים קרובות וטען שהייתי צריכה להתגייס לצבא הקנדי, כפי שהוא עשה.
     
    ייתכן שהייתי מסודרת ומוקפדת, אך תמיד שנאתי לחימה, דם, כלי נשק ומעבר לכל ספק – כל הרג שהוא.
     
    קונור ידע זאת. כשהייתי בת שבע הוא עזר לי לקבור את דג הזהב שלי, גולדי, בחצר שלנו, וכשהייתי בת עשר את האוגר שלי, פידלהד. המצבה שקונור הכין בשבילו עומדת עד היום ליד הגדר האחורית. ראיתי אותה בכל פעם כשהצצתי מבעד לחלון המטבח.
     
    נרתעתי כשדלת רכב נטרקה. זה נשמע כאילו המכונית ניצבה ממש בכניסה לביתנו. השמש רק החלה לבצבץ באופק. השעה הייתה שש בבוקר, בהחלט מוקדם מדי למבקרים, בייחוד מפני שהיה זה יום ראשון, ובימי ראשון הוריי נהגו תמיד לישון עד מאוחר. אני תמיד קמתי מוקדם בבקרים בשאיפה לנצל כמה שיותר מהיום, וזו הייתה סיבה נוספת עבור קונור לטעון שלדעתו יכולתי להיות חיילת נפלאה. הייתי מרוצה מכך מאוד, על אף ששנינו ידענו שהוא לעולם לא ייתן לי להתקרב למקומות שיש בהם סכנה. החוויה הכי מסוכנת שחוויתי בדרך כלל הייתה כשהשמפו שלי נגמר והייתי צריכה להשתמש בשמפו של אחי.
     
    לא ידעתי מי היה במכונית שחנתה מול הבית. קונור היה אמור לחזור רק בעוד חודש, ולכן זה יכול היה להיות רק... קיפאון פתאומי הכה בגופי ונעל את גפיי במקומן כשהבנתי למה מישהו עלול להופיע על סף ביתנו ביום ראשון, בשעה שש בבוקר. נשימתי נעתקה מגרוני, כאילו מלחציים עצומים חנקו אותי.
     
    לא.
     
    לא. הנדתי בראשי בפראות. בבקשה, אל תדפוק בדלת.
     
    זה בטח היה מחלק העיתונים. הוא הקדים בשעה, זה הכול. בעוד רגע אשמע את קול החבטה המוכר כאשר העיתון יפגע בשער המתכת.
     
    המתנתי לצליל המוכר בעיניים עצומות בכוח.
     
    שום דבר. שאפתי כמויות גדולות של אוויר לריאותיי הגוועות.
     
    לא הוא. בבקשה, לא הוא.
     
    קונור.
     
    קונור.
     
    ליבי פעם יותר ויותר חזק בכלובו ודמעות נאגרו בעיניי. לא יכולתי לשמוע את צעדיו, אך ידעתי שהיו אלה מגפי הצבא השחורים של המפקד שלו, שפסעו לאורך השביל המרוצף אבן, שהוביל לעבר הבית.
     
    אני לא יכולה לאבד אותו. בבקשה.
     
    לברוח.
     
    לברוח, ואז זה לא יהיה אמיתי.
     
    אך לא יכולתי לזוז. רגליי היו נטועות במקומן כשחיכיתי לתחילת הסיוט.
     
    בום.
     
    בום.
     
    בום.
     
    כל נקישה הייתה כמו מהלומה בבטן. אין אוויר. לא הייתי מסוגלת לנשום. צרחתי בדממה ודבר לא היה מסוגל לעצור את האימה שלפתה את קרביי.
     
    בבקשה. לא. אני זקוקה לו.
     
    שמעתי את דלת חדר השינה של ההורים נפתחת ודשדוש של רגליים במורד המסדרון, על גבי רצפת העץ. שמעתי את נקישת המנעול האופיינית כשהוא הסתובב והדלת הקדמית נפתחה, מלווה בחריקה.
     
    ואז דממה.
     
    הרגשתי כאילו חלפו שעות כשעמדתי במרכז חדרי. פחדתי להביט מהחלון ולראות את הרכב שלא רציתי לראות. פחדתי לרוץ. פחדתי לזוז. קיוויתי שאני עדיין ישנה וכל זה רק חלום.
     
    כן, זה בטח חלום. אתעורר בעוד שנייה. אתקשר לקונור היום. אגיד לו כמה אני מתגעגעת אליו ואוהבת אותו. חלפו שבועות מאז דיברנו לאחרונה. הייתי צריכה לכתוב לו אי־מיילים לעיתים תכופות יותר. למה לא עשיתי זאת?
     
    זעקת השבר הרועמת של אימי ניקבה את האוויר ועולמי המושלם התרסק. הרגשתי כאילו אנקונדה ענקית נכרכה סביבי באחיזת מוות וגררה אותי אל מתחת למים.
     
    נפלתי על ברכיי, עטפתי בזרועותיי את גופי והתנועעתי קדימה ואחורה. בכייה של אימא התעמעם, כאילו משהו הוצמד אל פיה.
     
    נשמעו צעדים נוספים. לא שקטים ועדינים כמו של אימי. לא איטיים וכבדים כמו של אבי. פסיעות ארוכות ובטוחות.
     
    לא. לך מכאן. פשוט תסתלק. זה לא אמיתי.
     
    הצעדים נעצרו ליד הדלת ושמעתי צליל 'קליק' כשהידית הסתובבה. היא פערה לרווחה את נפשי ותלשה את ליבי.
     
    הפסקתי להתנועע.
     
    הדלת נפתחה לרווחה.
     
    עצמתי את עיניי בחוזקה כי לא רציתי לראות אותו. לא הייתי מסוגלת לעמוד מולו פנים אל פנים, לנוכח מה שהוא עמד להגיד לי.
     
    "ג'ורג'י."
     
    נימת דיבורו המחוספסת של דק – הייתי מזהה אותה בכל מקום. היא הפחידה אותי. הוא הפחיד אותי, אך מה שהפחיד אותי יותר זו תגובת גופי אליו. העקצוץ המוזר שבין רגליי, חמימות עורי והמערבולת בבטני, שגרמה לי להרגיש כאילו נפלתי מהשמיים.
     
    משכתי באפי והרגשתי את רטיבות הדמעות, המחליקות מפינות עיניי.
     
    "הביטי בי, ג'ורג'י." אם אתעלם ממנו, זה ייעלם.
     
    "ג'ורג'י."
     
    הייתה זו הרמיזה לרכות בקולו כשקרא בשמי, שגרמה לי לפקוח את עיניי.
     
    מבטי פגש תחילה ברגליו הארוכות והרזות, המכוסות במכנסי דגמ"ח שחורים. היה קרע בבד ממש מעל לברך שלו. בוץ. מריחות של בוץ על מכנסיו, כאילו הגיע ישירות מהגיהינום שבו הם היו.
     
    הם. תוך שנייה, המילה הם כבר לא הייתה קיימת.
     
    מבטי נע כלפי מעלה בהיסוס, כאילו מוחי נאבק בכל צעד ושעל. ידיו היו קפוצות לאגרופים בצידי גופו, קפלים עמוקים בכפות ידיו, שידעו את אכזריותה של הנחתת מהלומות על גבר אחר. זה היה מוזר כי ידיו היו נקיות ובכל זאת ראיתי בוץ על זרועותיו המקועקעות ואת ה... דם? האם זה הדם שלו או...
     
    "ג'ורג'י."
     
    הצליל הרועם והפתאומי של קולו הקורא בשמי גרם לי להתנודד הצידה ומבטי התעופף לעבר עיניו.
     
    שרירי לסתו היו דרוכים. עיניו קשות וקרות, חסרות רגש. הוא הביט ישירות בי במבט בלתי נלאה, ללא שמץ של חמלה. אך ראיתי דברים אחרים, תחת העוצמה המרוסנת שלו. ראיתי ייסורים, כאב, חשיכה. ראיתי דברים שבקרוב יהיו כולם מנת חלקי.
     
    התחלתי לרעוד ללא שליטה. יבבות פרצו מפי וגרוני התהדק. "לא." זו הייתה המילה היחידה שהצלחתי לבטא.
     
    בבקשה, לא.
     
    הוא צפה בי במשך כמה דקות על ברכיי, רועדת ובוכה באמצע החדר שלי, לפני שאמר, "לא יכולתי להציל אותו."
     
    דבריו שיסו בי את האמת ונשימתי נעתקה. דמעות נוספות חמקו מגבולות עפעפיי. הידקתי את זרועותיי סביב גופי, כאילו זה היה עשוי להפיג את הכאב.
     
    זה לא.
     
    שום דבר לא היה יכול לעשות זאת.
     
    קונור.
     
    הוא איננו.
     
    לעולם לא אשמע את הקנטורים שלו. לא אחוש את מגע ידו הפורעת את שערי. לא אשמע את קולו הקורא לי 'ג'ורג'י ילדונת'.
     
    הוא הבטיח לחזור.
     
    כאב.
     
    סבל.
     
    ייאוש.
     
    ראשי צרח באנרכיה מוחלטת כשדמותו של קונור שבה ועלתה במוחי. היא הייתה מעוותת ושבורה, נגועה בנגיעות אור לפני שנקרעה לגזרים על ידי האפלה.
     
    חורבן. הייתי צריכה לזרוע הרס וחורבן. עולמי המושלם לא היה קיים יותר. שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה. לעולם לא אהיה כפי שהייתי.
     
    התרוממתי בקושי על רגליי, תפסתי בשמיכה שלי וקרעתי אותה מהמיטה. כרית הנוי הפרחונית ובובת הארנב נזרקו לרצפה. צליל מוזר בקע מגרוני כשהתנפלתי על שולחן האיפור שלי והעברתי את ידי בחדות לאורך פני השטח הנוצץ והמוקפד. ספרים, קופסת התכשיטים שלי ואגרטל, כולם התנפצו על רצפת העץ. שמעתי זכוכית נשברת. עגילי כסף, פנינים וטבעות התפזרו לכל עבר.
     
    לא עצרתי. לא הייתי מסוגלת.
     
    הרס וחורבן.
     
    חטפתי את המנורה משידת הלילה וזרקתי אותה לאורך החדר. המנורה השמיעה צליל רועם כשהתנגשה בקיר. הייתי זקוקה לזרוע הרס וחורבן. כל מה שהיה מסודר ומוקפד כבר לא התקיים יותר. הכול נעלם. שום דבר לא יהיה מושלם יותר לעולם. עולמי נקרע לרווחה ודיממתי. זה כאב. אלוהים, זה כאב כל־כך.
     
    מעדתי על השמיכה כשפסעתי לעבר הארון ונפלתי על ברכיי. זה לא עצר בעדי. הכאב הפיזי היה כאין וכאפס לעומת הכאב הנפשי שקרע אותי לחתיכות, פיסה אחר פיסה. קמתי על רגליי, מיהרתי לעבר הארון ופתחתי את הדלתות.
     
    משכתי בכוח את הבגדים שלי מהקולבים – את השמלות היפות והעדינות בצבעי צהוב ולבן, את השמלות השחורות. הקולבים המיותמים התנודדו אנה ואנה על מוט המתכת לאחר שכל פיסת לבוש נזרקה אל הרצפה. כשהארון היה ריק, לקחתי מכל הבא ליד והתחלתי לקרוע. כפתורים נתלשו ממקומם, משי וניילון נקרעו, שרוולים נקרעו מבסיסם – ממש כמוני. בדיוק כמו שאני נגרסתי לחתיכות. משכתי וקרעתי כל דבר שידיי נאחזו בו.
     
    להתיר.
     
    לקרוע.
     
    לחסל הכול. להשמיד.
     
    התנשמתי בכבדות כשסיימתי. שום דבר לא נותר בחיים. כמוני. לא נותר לי דבר חוץ מאשר לברוח.
     
    לברוח.
     
    לברוח.
     
    לברוח.
     
    רצתי לעבר הדלת. לא יכולתי לנשום. הייתי חייבת להסתלק. להסתלק מהעולם המושלם ההרוס הזה. הוא לא היה עוד. קונור לא היה עוד.
     
    מוחי היה מסוחרר ומוטרף.
     
    להימלט.
     
    אפילו לא ראיתי אותו. ראייתי טושטשה מדמעות, מכעס ומכאב. הוא חסם את מפתן הדלת, דמותו רחבת הכתפיים הפרידה ביני לבין דרך המילוט שלי.
     
    רצתי בכל מקרה, בניסיון לחמוק מאחיזתו.
     
    הוא תפס אותי במותניי ביד אחת וכפות רגליי נפרדו מהרצפה. צעקתי והתפתלתי באחיזתו כמו בובת סמרטוטים. הוא הניח אותי מטה מולו, ידיו נטועות על אמותיי באחיזה מכאיבה.
     
    "ג'ורג'י, תביטי בי."
     
    בעטתי וצרחתי בניסיון לברוח משם, אך שום דבר לא ישחרר אותי לחופשי. ידעתי שלעולם לא אהיה שוב חופשייה. אחי, החבר הכי טוב שלי, מת.
     
    "תן לי ללכת. תן לי ללכת. תן לי ללכת."
     
    לברוח. להסתלק.
     
    "תביטי בי."
     
    הפעם קולו קטע את הצורך ההיסטרי שלי לעזוב. הפסקתי להיאבק ובהיתי בעיניו התקיפות. איך הוא יכול היה פשוט לעמוד שם? הוא הרגע השמיד את חיי ואת חיי משפחתי, והוא עמד שם והביט בי ללא שביב של אהדה.
     
    "אני שונאת אותך."
     
    "את תעמדי בשקט?"
     
    בחזה עולה ויורד בכבדות ובלב פועם בפראות, הבנתי שדק צפה בי משמידה כל דבר בחדרי ולא עשה דבר כדי לעצור זאת. הדבר היחיד שידעתי על הגבר הזה היה שהוא קשוח ואינו נרתע. קונור תמיד אמר שהוא היה מפקד היחידה הטוב ביותר, מפני שלא משנה כמה נורא היה המצב, דק מעולם לא נכנע לאף אחד. הוא נותר נאמן למילתו ויהי מה, ולכן הנחתי שהוא לא יעזוב אותי עד שלא איכנע לרצונו.
     
    הפסקתי להיאבק.
     
    הוא המתין שנייה ואז שחרר אותי. הוא הושיט את ידו לכיסו האחורי ושלף ספרון במעטפת עור, שקצותיו בלויים ושדרתו סדוקה. "הוא רצה שזה יהיה אצלך."
     
    לא זזתי כשבהיתי במה שידעתי שהיה יומנו של קונור. דק לקח את מפרק כף ידי ודחף אותו לידי. המשטח הקשיח התנגח בפתאומיות בכף ידי.
     
    שמו של קונור היה כתוב על החלק העליון של הספרון בכתב ידו המוכר והמבולגן.
     
    כמעט נפלתי ונראה שאכן הייתי נופלת אם דק לא היה אוחז בזרועי. הוא הוביל אותי לתוך החדר ולא התנגדתי. כל מה שעשיתי היה לבהות מטה, בספר הכרוך. הפיסה האחרונה מאחי. זה לא היה מספיק. זה לעולם לא יהיה מספיק.
     
    הרגשתי את רכות המזרן כשדק הושיב אותי ואז הרצפה חרקה כשהוא החל להתרחק.
     
    הבטתי מעלה לעבר דמותו הנסוגה. "למה זה לא אתה שמת, במקומו?"
     
    הוא לא הגיב לדבריי ולמען האמת, לא ציפיתי לשום תגובה. זה פשוט יצא ממני. שנאתי את העובדה שדק היה כאן במקום קונור. שנאתי את העובדה שהוא יכול היה לחזור לבני המשפחה שלו, לצחוק איתם ולחבק אותם, ולאחי לא תהיה את האפשרות הזאת.
     
    הוא סובב את ראשו ופגש במבטי. לרגע, חשבתי שהייתי עדה לחרטה, אך זה היה מהיר כל־כך, שייתכן שדמיינתי את זה או שאולי קיוויתי לראות זאת מחברו הטוב ביותר של אחי.
     
    "כן." לחישתו בקושי נשמעה כשהדלת נטרקה. האזנתי לצעדיו היציבים מתרחקים.
     
    הדלת הראשית נפתחה והשער חרק. שניהם נטרקו.
     
    לא היה לי מושג מדוע עשיתי זאת, אך פסעתי לעבר החלון, הפרדתי בין הווילונות הלבנים והדקים וצפיתי בו הולך בשביל. ראיתי את המתח ששרר בגופו, את הנוקשות ששלטה בצעדיו.
     
    הוא עצר ליד הרכב ועמד לשנייה ללא ניע. לא ראיתי את פניו או מה הוא עשה עד שהוא הטיח את אגרופיו בגג הרכב. ואז ראשו נפל קדימה וכתפיו נשמטו.
     
    אצבעותיי התעקלו סביב בד הווילונות העדין. לא הבנתי כמה חזק נאחזתי בהם עד שהם נקרעו מהמוט ונפלו אל הרצפה, מותירים את החלון חשוף.
     
    כאילו הוא שמע זאת, על אף שידעתי שזה היה בלתי אפשרי – דק הסתובב.
     
    מבטינו הצטלבו. הרגשתי כאילו הוא מסוגל לראות ישר דרכי. הרגשתי עירומה ופגיעה, כלואה, לא מסוגלת להביט הצידה. הוא גרם לי לפצעים האלה. פצעים שלא יגלידו לעולם. דק היה עכשיו חלק מהחשיכה שבתוכי, שממנה לעולם לא אצליח להימלט.
     
    הנהון ראשו היה כמעט בלתי מורגש כשהוא קטע את החיבור בינינו ופתח את דלת הרכב.
     
    צפיתי בגופו הרזה מתעקל לתוך מושב הנהג.
     
    המנוע התעורר לחיים בגרגור רועם.
     
    חיים. משהו שקונור איבד.
     
    הסתובבתי כששמעתי את חריקת הבלמים ברחוב.
     
    עולמי המושלם הושלך הרגע לתוך בלגן הרסני.