ושוב להיפגש עם הצלילים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ושוב להיפגש עם הצלילים
הוספה למועדפים

ושוב להיפגש עם הצלילים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

בספר ושוב להיפגש עם הצלילים דורית אמיר מציגה את תפיסתה האישית העכשווית כחוקרת, מורה, מטפלת במוזיקה ומדריכה. דרך התבוננות בדיסציפלינת התרפיה במוזיקה בעולם בכלל ובארץ בפרט היא מעלה נושאים ושאלות הנוגעים למהות המקצוע וקשורים לפרקטיקה, לתיאוריה ולמחקר בתרפיה במוזיקה. אמיר בוחנת שאלות הקשורות למקצוע ולזהות המקצועית של המטפל במוזיקה, לנוכחות המוזיקה ומקומה בחדר הטיפולים ולמשמעות המוזיקה ופרשנותה בהדרכה ובמחקר. המחברת מציגה מושגים, גישות וכיוונים עכשוויים בשדות המשפיעים על דיסציפלינת התרפיה במוזיקה אשר עיצבו את תפיסת עולמה המקצועית, כגון פילוסופיה, פסיכולוגיה, מוזיקולוגיה ומדעי המוח.
 
המחברת מציגה את פילוסופיית ההעצמה ומסבירה מהי רפואה סלוטוגנית; היא מתמקדת בפסיכולוגיה חיובית ובצמיחה פוסט-טראומטית; בתחום המוזיקולוגיה המונח מיוזיקינג מקבל תשומת לב מיוחדת, ובתחום חקר המוח היא מציגה התפתחויות במדעי המוח הקשורות למוזיקה. מכאן עוברת המחברת לעיסוק בדיסציפלינת התרפיה במוזיקה, תוך כדי כך שהיא מציגה גישות תיאורטיות חדשות הקשורות למושגים כגון פמיניזם, כוח, העצמה ואותנטיות. היא מתבוננת בשתי הגישות העיקריות בתרפיה במוזיקה: תרפיה במוזיקה פסיכודינמית ותרפיה במוזיקה מבוססת מוזיקה; היא מנסה ליצור ביניהן רצף ומציגה את מודל המיוזיקינג שבנתה בהקשר של תרפיה במוזיקה.
 
בפרק המוקדש לתרפיה במוזיקה וטראומה, המחברת מתמקדת בצמיחה פוסט-טראומטית, תוך כדי הבאת דוגמאות מעבודתה הטיפולית עם נשים שחוו טראומה ואובדן בחייהן. נושא אחר המובא בספר הוא תרפיה במוזיקה רב-תרבותית. המחברת מסבירה כיצד הניסיון שרכשה בעבודה עם עולים חדשים ואנשים מתרבויות שונות הכריח אותה להקדיש תשומת לב רבה לנושאים תרבותיים ולראות את עבודתה על הרצף שבין חדר העבודה הסגור למעורבות בקהילה. לסיום, אמיר משרטטת את האני מאמין שלה בקשר לעתיד התרפיה במוזיקה בארץ.
 
 
פרופ' דורית אמיר הקימה את המגמה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר אילן ועמדה בראשה שנים רבות. אמיר התפרסמה בקרב הקהילייה המקצועית בעולם כמומחית למחקר איכותני בתרפיה במוזיקה; מרצה ומלמדת באוניברסיטאות רבות ברחבי העולם, מדריכה סטודנטים ואנשי מקצוע ומטפלת במגוון אוכלוסיות.

פרק ראשון

סיפור אישי 
הקדמה
 
זה ארבעים שנה אני עוסקת בתרפיה במוזיקה. רוב חיי גרתי בארץ. למדתי תרפיה במוזיקה בניו יורק, ארצות הברית, שבה גרתי תשע שנים. היותי אישה, יהודייה וישראלית, דור שני לשואה, שחיה את רוב חייה בארץ, חווה וכואבת את הטראומות הקשורות להרס ולאובדן בעקבות המלחמות ופיגועי הטרור שמתחוללים בה כמעט ללא הפסק; שירי ארץ ישראל וערבי השירה בציבור שאת מקצתם ארגנתי ובמקצתם השתתפתי בהיותי בתנועת הנוער בנערותי ועם חברים בבגרותי; היותי בת להורים אוהבי מוזיקה; האובדן שחוויתי עם מות אבי בגיל צעיר; מפגשים עם מורים, עמיתים, חברים בקהילת התרפיה במוזיקה ברחבי העולם, תלמידים ומודרכים — כל אלו השפיעו עלי במהלך חיי, הן הפרטיים והן המקצועיים, עיצבו את השקפת עולמי, את זהותי המקצועית ואת תפיסותיי המקצועיות.
 
ניגנתי בפסנתר מגיל צעיר, ומוריי ניבאו לי עתיד כפסנתרנית מבטיחה. אבי, שהיה דמות מרכזית בחיי, אהב מוזיקה ואהב מאוד לשיר. קולו היה ערב עד מאוד. זכור לי שהיה לוקח אותי אתו לגינת חיסין בתל אביב, שם היה שר לי את שיר היקינתון. אבי קנה לי פסנתר ועודד אותי להתאמן כל יום. אהבתי להקשיב לשירי החיפושיות, לאלוויס פרסלי, לפול אנקה, האימהות והאבות, ועוד ועוד, ולנגן אותם. במסיבת בת המצווה שלי ניגנתי את שיר סתיו של מנדלסון, ואלס בארבע ידיים, עם חברתי נילי. אהבתי מאוד ללכת לקונצרטים של הפילהרמונית. להוריי היה מינוי, ולעתים הם לקחו אותי אִתם. אני זוכרת שהיה רסיטל־מרתון מיוחד של דניאל ברנבוים, ובו הוא ניצח וניגן את כל הקונצרטים לפנסתר של מוצרט. קניתי כרטיסים לכל המרתון, ועד עצם היום הזה אני זוכרת עד כמה התרגשתי להיות בהיכל התרבות ולהקשיב לכל הקונצרטים. האמת היא שלא אהבתי להתאמן בנגינת יצירות. אהבתי יותר לאלתר ולנגן שירים. אני זוכרת שלא פעם ולא פעמיים איים אבי שאם לא אתאמן הוא יפסיק את שיעורי הנגינה שלי. המוזיקה הייתה עבורי מקום של קשר מיוחד עם אבי, אך בה במידה היא הייתה מקום של פחד וציות — לעשות את רצונו של אבי ולהתאמן כמה שעות ביום, להשביע את רצון המורה ולבוא מוכנה לשיעורים.
 
כשהיה בן 49 חלה אבי במחלה ממארת וכעבור חודשיים נפטר. הייתי בת 14, ולאחר פטירתו המשכתי לנגן, אך היה לי ברור שלא אהיה פסנתרנית מקצועית. עם זאת, ידעתי בבירור שהמוזיקה תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיי. לקראת סיום התיכון סיימתי גם את לימודי המוזיקה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, שששכן אז ברחוב לילינבלום בתל אביב (ועוד שלוחה בבית הספר דיזנגוף).
 
בצבא, עם סיום הטירונות, נשלחתי לקורס בן ארבעה חודשים בבסיס במרכז הארץ. לא יכולתי לראות את עצמי בלי פסנתר, וזכורה לי ההעזה שלי ללכת למפקד הבסיס, גדעון מחניימי, ולבקש ממנו שיביא פסנתר לבסיס. הוא שאל אותי אם אני יודעת לנגן שירים רוסיים, ועניתי בחיוב. לאחר כמה ימים הוא קרא לי למשרדו, לקח אותי לאחד הביתנים בבסיס, ושם ראיתי פסנתר. מיד התיישבתי וניגנתי מחרוזת של שירים רוסיים.1 זה היה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי: האומץ (נכון יותר, החוצפה) שהפגנתי והתממשות הבקשה שלי הוכיחו לי שאני יודעת מה אני רוצה, יודעת להיות החלטית ולבקש את מה שחשבתי שיתרום הן לי והן לחיילים בבסיס (ומה זה אם לא חוצפה?) ויודעת מה יכול להסב לי ולאחרים סיפוק והנאה. בסיום הקורס נשלחתי לשרת בבסיס על יד צפת, שם לא היה פסנתר, אבל בארבעת החודשים האחרונים לשירותי הצבאי חזרתי להדריך בבסיס שבו למדתי, ושם יכולתי שוב להתאמן בפסנתר.
 
המפגש הראשון שלי עם תרפיה במוזיקה היה בשנת 1971, עם השחרור מהצבא. התקבלתי לעבודה כעוזרת פדגוגית בבית ספר לילדים הסובלים משיתוק מוחין — בית הספר און בתל אביב. במקום עבדו שני מטפלים במוזיקה (יגאל גליקסמן ואחריו ניצה סימון). ראיתי את עבודתם והתפעמתי. בהסכמת מנהלת בית הספר ובעידודה החלטתי לנסות גם אני לנגן ולראות כיצד הנגינה שלי עשויה להשפיע. ליוויתי בנגינה בפסנתר (שהיה במסדרון בית הספר) ילדים שהתקשו ללכת, וראיתי שלכמה ילדים היה קל יותר ללכת כשניגנתי להם, ושהנגינה העלתה חיוך על שפתותיהם. החלטתי שזה יהיה המקצוע שלי.
 
את התואר הראשון עשיתי בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. את העבודה המעשית בחינוך מיוחד עשיתי בבית ספר ברושים לילדים עם בעיות התנהגות ובבית ספר ניב לילדים חירשים. הכנסתי את המוזיקה לעבודה עם שתי האוכלוסיות. המוזיקה עזרה לכמה מהילדים, אבל גם הייתה עוגן מרגיע בשבילי ברגעים הקשים שחוויתי בהתמודדות עם ילדים עם בעיות התנהגות. בבית ספר ניב גיליתי לראשונה שילדים חירשים "שומעים" מוזיקה — מרגישים את הוויברציות ובייחוד מגיבים לקצב, ובשיעורים שלי אתם שיחקנו הרבה במשחקי קצב.
 
בשנת 1975, עם סיום לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה, נסעתי לארצות הברית, ושם השלמתי לימודי מוזיקה והשתתפתי בכל הקורסים בתחום תרפיה במוזיקה באוניברסיטת דוקיין בפיצבורג. בקיץ עברתי לניו יורק ועבדתי כמורה למוזיקה במחנה קיץ יהודי בהרים, ומשם המשכתי לעיר ניו יורק, שם התקבלתי ללימודי תרפיה במוזיקה לתואר שני באוניברסיטת ניו יורק NYU)).
 
ראשת המגמה לתרפיה במוזיקה הייתה (ועודנה) פרופ' ברברה הסר. לימודים אלו פקחו את עיניי ועיצבו את מערכת הערכים שלי. אני זוכרת שבקורס של פרופ' הסר נדרשנו לכתוב שלוש עבודות: מהי מוזיקה בשבילי? מהי תרפיה בשבילי? מהי תרפיה במוזיקה עבורי? זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבקשתי לכתוב את האני מאמין שלי, את תפיסותיי בנוגע למוזיקה ולתרפיה ולהבין מהיכן אני באה ומהו סולם הערכים שעליו מבוססות תפיסותיי אלו.
 
התכנית באוניברסיטת ניו יורק הייתה מושתתת על פסיכותרפיה באמצעות מוזיקה. פרופ' הסר נקטה גישה הומניסטית שחרתה על דגלה צמיחה אישית, ביטוי אישי באמצעות חופש וביטחון פסיכולוגיים. התחברתי מאוד לגישה זו וקראתי את הספרים של אברהם מאסלו (Maslow, 1962; 1971) וקארל רוג'רס (Rogers, 1951; 1961). במסגרת הלימודים למדנו לתת מקום למקומות הפנימיים של החולי והשיתוק, אבל בעיקר להדגיש את כוחותיו ואת יכולותיו של המטופל. ברברה הסר הייתה המנטורית שלי כשחייתי ולמדתי בניו יורק. אין־ספור השיחות שניהלנו במהלך השנים בנושאים רבים שימשו לי השראה. הרעיונות ההומניים והרוחניים שלה השפיעו עליי רבות במהלך הלימודים ולאחריהם.
 
בשנת 1977 התחלתי לעבוד כמטפלת במוזיקה בניו יורק. עבדתי כשנה עם אוכלוסייה פסיכיאטרית, וכשלוש שנים במוסד ששמו The New York Institute of the Education of the Blind, ששכן בברונקס, ניו יורק. במוסד זה עבדתי עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים בני שלוש עד 21 שסבלו ממגוון בעיות שהמשותף לכולן היה ליקוי ראייה: עיוורים, כבדי ראייה, חירשים־עיוורים, אוטיסטים, משותקי מוח (P.C) שסבלו מבעיות ראייה ועוד. בטיפולים שלי שם מצאתי את עצמי פעמים רבות מאלתרת מנגינות וממציאה שירים למטופלים שלי. זכור לי היטב הטיפול בדולורס, ילדה עיוורת בת שש שסבלה משיתוק מוחין. הבנתי שדרך אלתור במוזיקה והמצאת שירים אוכל לעזור לה להתמצא בחדר הטיפול. התחלתי כל פגישה בשיר שלום עוד לפני הגיעה לחדר, והצלילים עזרו לה למצוא את דרכה לחדר. בחדר עצמו שיחקנו במשחק חזק־חלש: היא הייתה אמורה להגיע לכיסא שלה ולהתיישב עליו. אני ניגנתי בפסנתר. כשטעתה בכיוון, ניגנתי חלש, וכשהייתה בכיוון הנכון, ניגנתי חזק, וחזק עוד יותר כשממש הגיעה לכיסא והתיישבה עליו. זכורים לי שירים שהמצאתי על צבעים, כדי לנסות להסביר לדולורס מהם הצבעים השונים והיכן הם נראים בטבע, שירים על ריחות ועל טעמים. אהבתי מאוד את העבודה עם דולורס: הרגשתי יצירתית מאוד, והפקתי הנאה עצומה מהחוויה המשחקית שנוצרה בחדר בין שתינו. חוויתי את החיבור בין נוכחות טיפולית משחקית שלי ובין קשר טיפולי וצמיחה של המטופלת שלי. נושא התזה שלי בלימודים היה גיבוש תכנית לאימון שמיעתי באמצעות המוזיקה לילדים חירשים־עיוורים. בחדר המוזיקה, שהיה בבניין שהיו בו ילדים אוטיסטים, מקצתם חירשים וכולם כבדי ראייה או עיוורים, הייתה רצפת עץ שמתחתיה רמקולים, והיה אפשר להרגיש את המוזיקה שיצרנו בחדר דרך הוויברציות ברצפה. כך גיליתי שוב שגם ילדים חירשים יכולים ליהנות ממוזיקה.
 
כעבור כמה שנים חזרתי לארץ ועבדתי במועדונים טיפוליים בערים שונות (רחובות, תל אביב, חולון) עם ילדים שסבלו מליקויי למידה, מפיגור ומהפרעות התנהגות. באופן פרטי טיפלתי בעיקר בילדים שסבלו ממגוון בעיות וליקויים, אך גם במבוגרים נורמטיבים. אני זוכרת את העבודה במועדונים הטיפוליים. עבדתי שם בעיקר בקבוצות, והיו בעיות משמעת רבות. זכורה לי החלטה חשובה שגיבשתי בעבודה שלי עם קבוצות: הזזתי את הפסנתר כך שלא יישען על הקיר, לזווית שבה יכולתי לשבת ליד הפסנתר וגם לראות את כל חברי הקבוצה, שישבו בחצי קשת מולי (ניגנתי בלי לראות את הקלידים, ורק מדי פעם הגנבתי מבט אל הקלידים כדי לראות מה אני עושה). דרך נגינה זו עזרה לי לעבוד כשפניי אל המטופלים ויכולתי להיות אִתם בקשר עין.
 
באותה עת למדתי תרפיית גשטאלט וקראתי את ספרו של פריץ פרלס על תרפיית הגשטאלט (Perls, 1969). אהבתי את הדרך שבה הדימויים, הדרמה והאלתור נכנסו לחדר הטיפול. כמו באוניברסיטת ניו יורק (NYU), גם כאן הדגישו הלימודים את כוחותיו ואת יכולותיו של האדם ונתנו ביטוי בדרכים יצירתיות גם למקומות הפנימיים של החולי והשיתוק. השימוש בשיטות שמבוססות על דמיון ומשחק מצא מאוד חן בעיניי והתחברתי אליו מאוד.
 
אני זוכרת שבשנים הראשונות עסקתי בעיקר בטכניקות, בשיטות ובפעילויות מוזיקליות, ובניתי רפרטואר שירים לעבודה עם הילדים. השתמשתי בשירים ובמשחקים מוזיקליים שיצרתי. אלתרתי הרבה מאוד עם המטופלים שלי. לעתים אלתרתי עבורם והם הקשיבו או עשו משהו אחר (ציירו או שכבו על מזרן ונרגעו), לעתים אלתרנו יחד ולעתים הקשבתי לאלתור שהם יצרו. כל מטופל ומה שהתאים לו.
 
יחד עם ויויאן מרקוב ויעקב נאור הייתי שותפה להקמת השלוחה לטיפול באמנויות של לסלי קולג' בשנת 1980. למעשה, זו הייתה המסגרת הראשונה ללימודי טיפול ביצירה ובהבעה בארץ. הקורסים הראשונים התקיימו במלון רמת אביב.2 לימדתי מבוא לתרפיה באמנויות ומבוא לתרפיה במוזיקה, ובשני הקורסים הרגשתי שבכל פעם אני ממציאה את עצמי מחדש בפעילויות חווייתיות שממחישות את כוחן הטיפולי של האמנויות בכלל ושל המוזיקה בפרט. בתכנית זו הושם הדגש על הפרקטיקה וההתנסות. לימודים תיאורטיים כמעט לא היו.
 
 
 
הקמת תכנית לימודים בתרפיה במוזיקה
 
בשנת 1982 פנתה אליי פרופ' בתיה חורגין, שהייתה אז ראשת המחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר אילן. היא הביעה התעניינות בהקמת מגמה לתרפיה במוזיקה וביקשה שאבוא לריאיון. התקבלתי לעבודה, וכשמונה חודשים בניתי את התכנית יחד עם פרופ' דוד קיפר מהמחלקה לפסיכולוגיה, פרופ' יואכים בראון ופרופ' אנדרה היידו מהמחלקה למוזיקולוגיה. באוקטובר 1982 נפתחה התכנית. במחזור הראשון היו חמש סטודנטיות, ומהן סיימו ארבע, בהן נחמה יהודה, שלימים הייתה הדוקטורנטית הראשונה שלי והפכה לקולגה ולחברה טובה.
 
תכנית התרפיה במוזיקה באוניברסיטת ניו יורק שבה למדתי שימשה לי מודל. ניסיתי ללמוד גם מתכניות אחרות שהיו בנמצא בשנת 1982, בעיקר בארצות הברית. באותה עת רוב תכניות הלימודים בארצות הברית היו לתואר ראשון, והאסכולה הפסיכולוגית ששלטה בלימודי התרפיה במוזיקה הייתה האסכולה ההתנהגותית (Behaviorism). הרגשתי שזו אינה דרכי.
 
התכנית לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת ניו יורק הייתה בין היחידות לתואר שני בארצות הברית. האוריינטציה של התכנית הייתה מושתתת על הפסיכולוגיה הדינמית בשילוב הפסיכולוגיה ההומניסטית ולא על הפסיכולוגיה ההתנהגותית. יצרתי את תכנית הלימודים באוניברסיטת בר אילן על פי אוריינטציה זו, שהתאימה להשקפת עולמי — לכל אחד מאתנו עולם פנימי, שבמהלך החיים מכתיב את ההתנהלות, הרצונות והתפיסות שלנו באופן מודע ושאינו מודע, ולכן ההיכרות עם העולם הפנימי חשובה לא פחות ולעתים אפילו יותר מההיכרות עם העולם החיצוני. כדי שאדם יתפתח ויצמח עליו להכיר את עצמו, להיות מודע ולעבד חוויות פנימיות. העולם הפנימי הוא עולם רגשי, יצירתי ורוחני; לעתים החיים גרמו למחסומים, ואלו השאירו אותו סגור ואטום, ולכן יש צורך להכירו. תכנית הלימודים באוניברסיטת ניו יורק שמה דגש על חשיבות המוזיקה בטיפול, וגם ראייה זו הייתה חשובה בעיניי והזדהיתי אִתה, כי במהלך השנים חוויתי בעצמי עד כמה חשובה לי המוזיקה, זו שניגנתי וזו שהקשבתי לה, ועד כמה היא משפיעה עליי: בשנות ילדותי הייתה עבורי המוזיקה בעיקר מקום בטוח; לאחר מות אבי היא הייתה המקום שבו נתתי ביטוי לתחושות ולרגשות קשים. באמצעות הצלילים ביטאתי את הבדידות הנוראה שחשתי, את תחושות הכאב והכעס שלי; בשנות התיכון ובצבא הייתה לי המוזיקה בת לוויה ומשענת ברגעים קשים.
 
היה חשוב לי אפוא לתת למוזיקה מקום משמעותי גם בתכנית הלימודים.3 מבחינת התרפיה במוזיקה, ההוראה הייתה מושתתת על שתי הגישות העיקריות: מוזיקה בתרפיה ומוזיקה כתרפיה. מבחינת ההבנה הפסיכולוגית, הלימודים כללו קורסים בתיאוריות בפסיכולוגיה ובפסיכופתולוגיה. התפיסה שלאורה פעלתי היא זו הרואה במוזיקה גם חוויה וגם סימבול. המוזיקה שנוצרת בטיפול על ידי המטופל והמטפל, כל אחד לחוד ושניהם יחד, היא אקט יצירתי שמאפשר מימוש של היצירתיות ואינטגרציה של חלקי האישיות. בהיותה סימבול המוזיקה היא ראי לעולם הפנימי והבין־אישי של המטופל. כלומר בראש וראשונה ראיתי במוזיקה פעילות חווייתית ממשית של יצירה, מה שכריסטופר סמול (Christopher Small) מכנה "מיוזיקינג" (musicking), ולא רק משחק סימבולי.
 
אחד הקורסים החשובים במגמה היה אלתור קליני, שלימד פרופ' אנדרה היידו.4 את היידו הכרתי כבר בשנתי הראשונה באוניברסיטת בר אילן. מעולם לא הייתי תלמידה מן המניין של פרופ' היידו, אבל השתתפתי כתלמידה ברוב שיעורי האלתור שלימד במגמה. מהרגע הראשון הוא היה עבורי דמות שנתנה לי השראה רבה, דמות של מנטור. פרופ' היידו היה אדם בעל ידע רב בתחומים רבים, שלא פחד לרדת לתהומות נפשו ולהיות אותנטי לחלוטין ביצירה המוזיקלית שלו. הוא לימד אותי רבות לא רק בתחום המוזיקה, אלא גם בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. כל שיחה אתו, בכל נושא, הייתה עבורי מלאת השראה. פרופ' היידו לימד דורות של תלמידים לא לפחד, להיות אותנטיים בחייהם ובמוזיקה שלהם. עשרות רבות של תלמידים הלכו והולכים אחריו כל השנים באש ובמים. עם חלק מהם הוא יצר את ההרכב "האומן חי", הרכב מוזיקלי שמעבד חומרים הלקוחים מהמורשת היהודית למוזיקה יצירתית וייחודית. פרופ' היידו לימד את הקורס בדרך יצירתית וייחודית מאוד, והתלמידים למדו ממנו רבות. תפיסתו את האלתור כחוויה משחקית וספונטנית וכראי לעולם הפנימי של המאלתר הייתה אבן יסוד בגיבוש עמדתי התיאורטית והמעשית בתרפיה במוזיקה.
 
הפרקטיקה תפסה מקום דומיננטי בהכשרת הסטודנטים. העבודה המעשית לוותה בסמינר דידקטי בשנה הראשונה ובפרקטיקום הדרכה בשנה השנייה. קורסים נוספים היו קורס לבניית רפרטואר שירים ותזמור למטרות טיפוליות, קורס ללימוד טכניקות ושיטות הקשורות לטיפול במוזיקה עם ילדים ומבוגרים, קורס אלתור קליני, קורס פיתוח קול, קבוצת תרפיה במוזיקה להתנסות טיפולית חווייתית של הסטודנטים, קורס בטיפול בתנועה וקורס בטיפול באמנות.
 
בשנת 1988 שהיתי בחופשה ללא תשלום וחזרתי לאוניברסיטת ניו יורק ללימודי דוקטורט בתרפיה במוזיקה. שלוש שנות שהייתי בניו יורק ותהליך המחקר שעשיתי במסגרת לימודי הדוקטורט היו עבורי מסע רוחני שהשפיע עליי מאוד והשאיר את רישומו על עבודתי הקלינית ועל תפיסתי הטיפולית. ההבנה שהלכה והעמיקה, שנוסף על הרובד הנפשי האדם בעל רובד רוחני שאפשר להגיע אליו ולהחיות אותו באמצעות יצירה והבעה, הפכה להיות נר לרגליי בדרכי האישית והמקצועית.
 
בשנת 1991 חזרתי לארץ ופתחתי שוב את המגמה, לאחר שהייתה מושבתת שלוש שנים. מאז הוקמה בשנית החלה המגמה להתפתח ולהתרחב הן מבחינת מספר סטודנטים והן מבחינת סגל המרצים. התכנית התעצבה, השתנתה והתרחבה במהלך השנים, והמסע שחוויתי בלימודי הדוקטורט קיבל ביטוי. לקורסים שלימדתי נוספה ראייה רוחנית־טרנספרסונלית. ביטלנו קורס בטיפול באמנות ובמקומו הרחבנו קורסים קיימים בתרפיה במוזיקה כגון אלתור קליני וטיפול במוזיקה ובתנועה מסמסטר אחד לשני סמסטרים. לימים נוספו קורסים חדשים על פי הצרכים שהתעוררו בפועל כמו תיפוף, אלתור קולי וקורס להדרכת הורים. בחלוף הזמן קיבלנו את אישור המל"ג לתואר שני קליני ומחקרי. בשנים האחרונות רבים מאנשי הסגל ומבוגרי המגמה מרצים בכינוסים מקצועיים בארץ ובעולם ומפרסמים מאמרים בכתבי עת חשובים.
 
בשנים האחרונות, נוסף על הדגש על העבודה הקלינית, התפתח מאוד תחום המחקר. יותר ויותר בוגרים מעוניינים ללמוד לדוקטורט, ומספר הולך וגדל של דוקטורנטים מסיימים את לימודיהם בהצלחה. עבודות המחקר שלהם עוסקות במגוון נושאים הקשורים לתרפיה במוזיקה כגון משמעות תהליכי טיפול עם אוכלוסיות שונות, משמעותם של כלי מוזיקה בטיפול, משמעות המוזיקה בעבודה עם אוכלוסיות שונות או חקר סוגיות רב־תרבותיות בטיפול במוזיקה.
 
בבניין החדש למוזיקה בקמפוס החדש של אוניברסיטת בר אילן שוכן גם המרכז לתרפיה במוזיקה, שנועד לסייע לקהילה ולאפשר לסטודנטים להתנסות בעבודה קלינית בתוך המרכז. הרעיון הוא להביא מטופלים מהיישובים הסמוכים לאוניברסיטה לתרפיה במוזיקה פרטנית, קבוצתית, דיאדית ומשפחתית, וללוות את הפרויקטים הטיפוליים האלה במחקר. הפעילות במרכז הולכת ומתעצמת, והיעד המרכזי הוא להרחיב את הפעילות הקלינית והמחקרית ולהביא למרכז אוכלוסיות חדשות.5
 
במהלך הדרך הארוכה שלי בשדה הטיפול במוזיקה למדתי שההתנסות האישית היא כלי הטיפול החשוב מכולם. ההתנסות של הסטודנטים כמטופלים בתרפיה במוזיקה חשובה עד מאוד בעיניי. כל הסטודנטים במגמה חייבים לקחת חלק בקבוצת תרפיה במוזיקה, שהיא קבוצה טיפולית למטרות למידה, הנמשכת שנתיים. בשנה א' ההתנסויות מובנות ומונחות על ידי שני מנחים — מטפל או מטפלת במוזיקה ופסיכולוג או פסיכולוגית קליניים. בתחילת השנה על התלמידים להכין פרזנטציה מוזיקלית (Amir, 2011) ולהשמיע אותה לקבוצה. בשנה השנייה הקבוצה מפעילה את עצמה בחופשיות, והמנחים מתערבים באופן מילולי ומוזיקלי כאשר הם מוצאים לנכון. כל סטודנט כותב יומן שבו הוא מתאר את ההתרחשויות בקבוצה ואת תחושותיו והרגשותיו.
 
הערכים שלי ותפיסותיי המקצועיות מתבטאים לא רק בהוראת המקצוע אלא גם בעבודתי הקלינית ובהדרכה. שנים מספר עבדתי עם קבוצות נשים שחוו טראומות שונות ונוכחתי לראות שוב ושוב עד כמה תרמה המוזיקה להעצמה שלהן ולשינוי ממשי בחייהן. כמו כן טיפלתי בנשים ובגברים באופן פרטני. כל המטופלים שלי ביקשו להשתמש במוזיקה כדי להעמיק את ההבנה של עולמם הפנימי ולהביא לשינוי בחייהם — שינוי תפיסתי, שינוי פנימי וחיצוני. עם השנים הדרכתי מטפלים ומטפלות במוזיקה שטיפלו בילדים, בנשים, בגברים, בקשישות ובקשישים שחוו טראומות ואובדנים שונים בחייהם בעקבות מלחמות, פיגועי טרור, מחלות, ניצול פיזי ומיני, הגירה ומצב כלכלי קשה. מרבית ההדרכות התמקדו במוזיקה שהובאה מחדר הטיפול וביצירת מוזיקה בתהליך ההדרכה.
 
ב-25 השנים שעברו מאז סיימתי את הדוקטורט נסעתי למקומות רבים בעולם, ושם לימדתי והדרכתי סטודנטים ומטפלים במוזיקה: ארצות הברית, פינלנד, דנמרק, נורבגיה, גרמניה, יוון, רוסיה וניו זילנד. הרציתי בקונגרסים אירופיים ובקונגרסים עולמיים. בקונגרס העולמי השמיני שנערך בהמבורג, גרמניה, בשנת 1996 הוזמנתי להרצאת מליאה (sub-keynote lecture) בנושא התערבויות מוזיקליות ומילוליות בתרפיה במוזיקה; בשנת 2008 הרציתי בקונגרס הארצי בבריסביין, אוסטרליה, הרצאת מליאה בנושא מיוזיקינג בתרפיה במוזיקה. בשנת 2015 הרציתי הרצאת מליאה בכנס בין־לאומי שנערך בסלוניקי, יוון, ובשנת 2016 הרציתי הרצאת מליאה בכנס הארצי לתרפיה במוזיקה בקנדה ובכנס האירופי העשירי שנערך בווינה, אוסטריה. הנחיתי והשתתפתי בפאנלים ובשולחנות עגולים בכמה מהקונגרסים האלה, לצד קולגות מרחבי העולם. במסעותיי אלו ברחבי העולם הכרתי מאות מטפלים במוזיקה, מקצתם נעשו לחבריי הטובים. בישראל ארגנתי ימי עיון למטפלים במוזיקה במגוון נושאים, הרציתי והנחיתי סדנאות בכינוסים השנתיים של יה"ת, האיגוד הישראלי לתרפיה באמצעות אמנויות. עמדתי בראש חטיבת המוזיקה ביה"ת, ויסדתי יחד עם אמירה אור את כתב העת הישראלי תרפיה באמצעות אמנויות. אמירה ואני ערכנו את כתב העת במשך שמונה שנים.
 
בשנת 1992 הוזמנתי על ידי ד"ר מכטילד לנגנברג (Langenberg), מטפלת במוזיקה מגרמניה, להשתתף בסימפוזיון הבין־לאומי למחקר איכותי בתרפיה במוזיקה. הסימפוזיון הראשון נערך בדיסלדורף, גרמניה, והשתתפו בו קן ברושה (Bruscia), קן אייגן (Aigen), קרולין קני (Kenny), אבן רוד (Ruud), ברברה וילר (Wheeler), קימו להטונן (Lehtonen) ואחרים. בסימפוזיון הזה דנו בנושאים הקשורים למחקר איכותי, וכל אחד מאתנו הרצה על מחקר איכותי שעשה. אני הרציתי על רגעים משמעותיים בתרפיה במוזיקה כפי שתיארו אותם מטפלים במוזיקה ומטופלים. לאחר כל הרצאה נערך דיון שהפך לרב־שיח במגוון נושאים.6 מאז נערכו עוד ארבעה סימפוזיונים בין־לאומיים, בברלין ובסאואן, עיירה קטנה ליד ברלין ששהינו בה חמישה ימים: עבדנו, אכלנו, טיילנו, צחקנו ובערבים יצרנו מוזיקה. בחלוף השנים הוזמנו חברים נוספים ובהם מישל פורינאש (Forinash), דיאן אוסטין (Austin), ג'קי רוברטס (Robarts), סוזנה מצנר (Metzner), ג'יין אדוארדס (Edwards), גארי אנסדל (Ansdell) ובריניולף סטיגה (Stige). העבודה הייתה בקבוצות קטנות, שנקבעו על פי נושא מוגדר, ובסיום התאחדו כל הקבוצות, וכל קבוצה הציגה את הנושאים שעלו לדיון. הסימפוזיונים האלה תרמו לי רבות כתיאורטיקנית וכחוקרת, ואני מודה לכל מי שהשתתפו בהם, ובייחוד למכטילד, שיזמה אותם.7
 
בחלוף השנים הייתי חברה בוועדות בדיקה (review boards) של קונגרסים אירופיים ועולמיים ושל כתבי עת שונים; שפטתי מאמרים רבים, תזות ועבודות דוקטורט בארץ ובעולם. הכרתי אנשים נפלאים, ואת כל הלמידה העצומה שזכיתי בה השתדלתי ליישם בהוראה, בהדרכה ובעבודתי כמטפלת, כתיאורטיקנית וכחוקרת.
 
בשנותיי כראשת המגמה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר אילן הזמנתי מרצים בעלי שם עולמי לכינוסים ולסדנאות, בהם: קלייב וקרול רובינס (Robbins), ברברה הסר, דיאן אוסטין, קולין לי (Lee), קן אייגן, בנדיקטה סקייבי (Scheiby), מרסדס פאבליצביץ (Pavlicevic), סוזנה מצנר ודורה פסלטופולו (Psaltopoulou).
 
* * *
 
17 שנים חלפו מאז יצא לאור ספרי הראשון, להיפגש עם הצלילים. תרפיה במוזיקה: פרקטיקה, תיאוריה ומחקר. ספר זה נכתב בשנים 1992-1999, לאחר שחזרתי משלוש שנים בניו יורק. בשנים אלו הלך והתבסס בישראל מקצוע התרפיה במוזיקה. היו שלוש תכניות הכשרה בתרפיה במוזיקה, שלושתן לימודי תעודה שלאחר תואר ראשון. למרות התבססות המקצוע, עדיין לא הייתה ספרות מקצועית בתחום זה בשפה העברית. ספרי הראשון יצא לאור כדי להתחיל למלא את החסר. הספר לא התיימר להביא תמונה מלאה ושלמה של המתרחש בתרפיה במוזיקה בתחומי הפרקטיקה, התיאוריה והמחקר ברחבי העולם, אלא נועד לתת תמונה סובייקטיבית, לשקף את דעותיי ולהדגיש את הדברים הקרובים ללבי ונראים לי עיקריים. עם זאת, זה היה הספר היחיד שהביא את תחומי הפרקטיקה, התיאוריה והמחקר בדרך אינטגרטיבית ואִפשר הצצה לכל אחד מהתחומים וראייה מקיפה של המקצוע.
 
הספר נועד בראש ובראשונה לקהילייה המקצועית של מטפלים במוזיקה. ראיתי חשיבות רבה בהוצאת הספר כי האמנתי שהוא יביא להבנה רחבה ומעמיקה של התרפיה במוזיקה. התגובות לספר היו נלהבות; הוא הפך לספר לימוד (textbook) בכל תכניות הלימוד וקנה מקום של כבוד בספרייה של מטפלים במוזיקה וגם של אנשי מקצוע השייכים לקהילת המטפלים הרחבה — פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ויועצים חינוכיים — ורבים מהם יצרו עִמי קשר כדי להודות לי על הספר. לדבריהם, הספר הרחיב את הידע שלהם על תרפיה במוזיקה.
 
ב-17 השנים שחלפו מאז יצא לאור הספר הראשון התמסד והתרחב מקצוע התרפיה במוזיקה בארץ. כיום יש ארבע תכניות הכשרה בתרפיה במוזיקה,8 כולן לתואר שני, וגדל מספר המטפלים במוזיקה בעלי תואר שני שמטפלים במגוון רחב של אוכלוסיות — תינוקות, ילדים, מבוגרים וקשישים — במסגרות טיפוליות רבות כגון מרכזים טיפוליים, מחלקות ובתי חולים פסיכיאטריים, בתי חולים כלליים, מוסדות גריאטריים, הוספיסים, בתי כלא, מרכזי שיקום וגמילה, מעונות לנשים מוכות ומעונות לגברים מכים.
 
תכנית הלימודים שעמדתי בראשה הפכה להיות תכנית לתואר שני והתרחבה מבחינת סגל ההוראה ומספר הסטודנטים. יצרנו שלושה מסלולים: מסלול קליני למתחילים, מסלול קליני ומחקרי למתקדמים ומסלול לתואר שלישי. בשנים אלו הדרכתי מאות רבות של סטודנטים ומטפלים במוזיקה וכן נתתי הדרכה על הדרכה למטפלים במוזיקה שהדריכו סטודנטים.
 
בשנים הראשונות עבדתי בעיקר עם ילדים, ואילו ב-25 השנים האחרונות אני עובדת כמטפלת במוזיקה בעיקר עם מבוגרים נורמטיבים — אנשים שחוו משבר בחייהם או רצו להיפגש עם האני היצירתי שלהם ולפתח אותו. רבים ממטופליי הם נשים שחוו טראומה בחייהן ורצו לעבד אותה ולצמוח בעזרת טיפול במוזיקה.
 
כאמור, ספרי הראשון בא למלא את החסר בספרות המקצועית בשפה העברית, ולמיטב ידיעתי הוא הראשון מסוגו שנכתב בעברית. הספר הנוכחי נכתב בהיותי בשנת שבתון בניו יורק, על סף צאתי לגמלאות. השבתון וסיום הפרק המקצועי הזה בחיי אפשרו לי להתבונן ולהשקיף על המקצוע ממרחק, ולהביא ראייה עכשווית שהיא מעין סיכום סובייקטיבי להוויה המקצועית שלי ולהתבוננות האישית שלי במקצוע בעולם בכלל ובארץ בפרט. בניגוד לספרי הראשון, ספר זה נכתב בנימה אישית מאוד. אני מרשה לעצמי לבחון תהליכים שחוויתי בהקשר של תרפיה במוזיקה, לחקור את משמעות המוזיקה והתרפיה במוזיקה עבורי, לבדוק מהן תפיסותיי המקצועיות וכיצד הן התבטאו במגמה שהקמתי, בכתיבה, בהוראה, בהדרכה ובעבודתי הטיפולית. בספר זה אני גם מתבוננת במקצוע התרפיה במוזיקה בארץ ונותנת מקום לנושאים ולשאלות שהתעוררו אצלי בשנות עבודתי כמטפלת במוזיקה, כמקימה וכעומדת בראש מגמה לתרפיה במוזיקה, כמורה וכמדריכה — שאלות הנוגעות למהות המקצוע וקשורות לפרקטיקה, לתיאוריה ולמחקר בתרפיה במוזיקה. בספר זה אני מנסה לרדת לעומקם של נושאים ושאלות אלו ולבחון אותם דרך ההתבוננות והתפיסה שלי של תרפיה במוזיקה. אני מתבססת לא רק על הניסיון הרב שצברתי עם השנים אלא על כיוונים עכשוויים בשדות אחרים — פילוסופיה, פסיכולוגיה, מוזיקולוגיה ומדעי המוח.
 
בתשעה באב תשע"ה נפטרה אמי ז"ל. ב-14 השנים האחרונות לחייה הייתה חולה באלצהיימר. כל שבוע נהגנו שנֵי אחיי ואני לבוא אליה לביתה, היינו שרים ורוקדים אִתה ומשמיעים לה יצירות ושירים שאהבה. המוזיקה חיברה אותי לאמי בשנותיה האחרונות, וכך נוצר בינינו קשר מיוחד, קשר של מיוזיקינג. ביומה האחרון, לפני שהחזירה את נשמתה לבורא, ישבנו בני המשפחה הקרובה סביב מיטתה. התפללנו, שרנו לה שירים שאהבה וסיפרנו לה עד כמה אנחנו אוהבים אותה. מאוחר יותר הלכו כולם, ואני נשארתי אִתה לבד. יצרתי קשר בסקייפ עם בני ארי, נכדה הבכור, שבאותה עת למד תרפיה במוזיקה בניו יורק, ושנינו שרנו לה שירים שאהבה לשמוע ולשיר. הקשר המוזיקלי המיוחד שלי עם אבי היה בילדותי, ואילו הקשר המוזיקלי המיוחד שנוצר עם אמי היה בשנותיה האחרונות.
 
 
 
על הספר
 
- המונח מיוזיקינג שזור כחוט השני בכל פרקי הספר. אמנם זה מונח לועזי, שאין לו תרגום בעברית, אבל היות שבמרכזו של הספר עומד הרעיון שמוזיקה היא פועל ולא שם עצם, החלטתי להשאיר את המונח ולכתוב אותו באותיות עבריות. אני תקווה שהאקדמיה ללשון עברית תמצא לנכון לאמץ את המונח או למצוא לו תרגום הולם בעברית.
 
- לעתים אני כותבת על מטפלים, על חוקרים, על תיאורטיקנים ועל מטופלים בלשון זכר, לעתים בלשון נקבה. שתי הלשונות מתייחסות לשני המינים, אלא אם מדובר ספציפית בזכר או בנקבה.
 
- כל שמות המטופלים בדויים מטעמים של סודיות ואתיקה מקצועית. כל שמות המטפלות במוזיקה שמופיעות בדוגמאות השונות בספר הם שמות אמיתיים, לאחר קבלת רשות מהן.
 
- שמות כל המקורות הנזכרים בגוף הספר נכתבו לפי שיטת APA. את שמות הכותבים מחו"ל אני מציינת בשם משפחתם, אך את רוב שמות הכותבים והמטפלים במוזיקה מהארץ המופיעים בספר אני מציינת בשמם הפרטי. אלו הן קולגות, חברות, בוגרות, מודרכות שלי, ואני מרגישה קשר אישי לכל אחת מהן. הרשיתי לעצמי לעשות זאת היות שהספר הוא בנימה אישית.
 
 
 
 

עוד על הספר

ושוב להיפגש עם הצלילים דורית אמיר
סיפור אישי 
הקדמה
 
זה ארבעים שנה אני עוסקת בתרפיה במוזיקה. רוב חיי גרתי בארץ. למדתי תרפיה במוזיקה בניו יורק, ארצות הברית, שבה גרתי תשע שנים. היותי אישה, יהודייה וישראלית, דור שני לשואה, שחיה את רוב חייה בארץ, חווה וכואבת את הטראומות הקשורות להרס ולאובדן בעקבות המלחמות ופיגועי הטרור שמתחוללים בה כמעט ללא הפסק; שירי ארץ ישראל וערבי השירה בציבור שאת מקצתם ארגנתי ובמקצתם השתתפתי בהיותי בתנועת הנוער בנערותי ועם חברים בבגרותי; היותי בת להורים אוהבי מוזיקה; האובדן שחוויתי עם מות אבי בגיל צעיר; מפגשים עם מורים, עמיתים, חברים בקהילת התרפיה במוזיקה ברחבי העולם, תלמידים ומודרכים — כל אלו השפיעו עלי במהלך חיי, הן הפרטיים והן המקצועיים, עיצבו את השקפת עולמי, את זהותי המקצועית ואת תפיסותיי המקצועיות.
 
ניגנתי בפסנתר מגיל צעיר, ומוריי ניבאו לי עתיד כפסנתרנית מבטיחה. אבי, שהיה דמות מרכזית בחיי, אהב מוזיקה ואהב מאוד לשיר. קולו היה ערב עד מאוד. זכור לי שהיה לוקח אותי אתו לגינת חיסין בתל אביב, שם היה שר לי את שיר היקינתון. אבי קנה לי פסנתר ועודד אותי להתאמן כל יום. אהבתי להקשיב לשירי החיפושיות, לאלוויס פרסלי, לפול אנקה, האימהות והאבות, ועוד ועוד, ולנגן אותם. במסיבת בת המצווה שלי ניגנתי את שיר סתיו של מנדלסון, ואלס בארבע ידיים, עם חברתי נילי. אהבתי מאוד ללכת לקונצרטים של הפילהרמונית. להוריי היה מינוי, ולעתים הם לקחו אותי אִתם. אני זוכרת שהיה רסיטל־מרתון מיוחד של דניאל ברנבוים, ובו הוא ניצח וניגן את כל הקונצרטים לפנסתר של מוצרט. קניתי כרטיסים לכל המרתון, ועד עצם היום הזה אני זוכרת עד כמה התרגשתי להיות בהיכל התרבות ולהקשיב לכל הקונצרטים. האמת היא שלא אהבתי להתאמן בנגינת יצירות. אהבתי יותר לאלתר ולנגן שירים. אני זוכרת שלא פעם ולא פעמיים איים אבי שאם לא אתאמן הוא יפסיק את שיעורי הנגינה שלי. המוזיקה הייתה עבורי מקום של קשר מיוחד עם אבי, אך בה במידה היא הייתה מקום של פחד וציות — לעשות את רצונו של אבי ולהתאמן כמה שעות ביום, להשביע את רצון המורה ולבוא מוכנה לשיעורים.
 
כשהיה בן 49 חלה אבי במחלה ממארת וכעבור חודשיים נפטר. הייתי בת 14, ולאחר פטירתו המשכתי לנגן, אך היה לי ברור שלא אהיה פסנתרנית מקצועית. עם זאת, ידעתי בבירור שהמוזיקה תמשיך להיות חלק בלתי נפרד מחיי. לקראת סיום התיכון סיימתי גם את לימודי המוזיקה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, שששכן אז ברחוב לילינבלום בתל אביב (ועוד שלוחה בבית הספר דיזנגוף).
 
בצבא, עם סיום הטירונות, נשלחתי לקורס בן ארבעה חודשים בבסיס במרכז הארץ. לא יכולתי לראות את עצמי בלי פסנתר, וזכורה לי ההעזה שלי ללכת למפקד הבסיס, גדעון מחניימי, ולבקש ממנו שיביא פסנתר לבסיס. הוא שאל אותי אם אני יודעת לנגן שירים רוסיים, ועניתי בחיוב. לאחר כמה ימים הוא קרא לי למשרדו, לקח אותי לאחד הביתנים בבסיס, ושם ראיתי פסנתר. מיד התיישבתי וניגנתי מחרוזת של שירים רוסיים.1 זה היה אחד הרגעים המשמעותיים בחיי: האומץ (נכון יותר, החוצפה) שהפגנתי והתממשות הבקשה שלי הוכיחו לי שאני יודעת מה אני רוצה, יודעת להיות החלטית ולבקש את מה שחשבתי שיתרום הן לי והן לחיילים בבסיס (ומה זה אם לא חוצפה?) ויודעת מה יכול להסב לי ולאחרים סיפוק והנאה. בסיום הקורס נשלחתי לשרת בבסיס על יד צפת, שם לא היה פסנתר, אבל בארבעת החודשים האחרונים לשירותי הצבאי חזרתי להדריך בבסיס שבו למדתי, ושם יכולתי שוב להתאמן בפסנתר.
 
המפגש הראשון שלי עם תרפיה במוזיקה היה בשנת 1971, עם השחרור מהצבא. התקבלתי לעבודה כעוזרת פדגוגית בבית ספר לילדים הסובלים משיתוק מוחין — בית הספר און בתל אביב. במקום עבדו שני מטפלים במוזיקה (יגאל גליקסמן ואחריו ניצה סימון). ראיתי את עבודתם והתפעמתי. בהסכמת מנהלת בית הספר ובעידודה החלטתי לנסות גם אני לנגן ולראות כיצד הנגינה שלי עשויה להשפיע. ליוויתי בנגינה בפסנתר (שהיה במסדרון בית הספר) ילדים שהתקשו ללכת, וראיתי שלכמה ילדים היה קל יותר ללכת כשניגנתי להם, ושהנגינה העלתה חיוך על שפתותיהם. החלטתי שזה יהיה המקצוע שלי.
 
את התואר הראשון עשיתי בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן. את העבודה המעשית בחינוך מיוחד עשיתי בבית ספר ברושים לילדים עם בעיות התנהגות ובבית ספר ניב לילדים חירשים. הכנסתי את המוזיקה לעבודה עם שתי האוכלוסיות. המוזיקה עזרה לכמה מהילדים, אבל גם הייתה עוגן מרגיע בשבילי ברגעים הקשים שחוויתי בהתמודדות עם ילדים עם בעיות התנהגות. בבית ספר ניב גיליתי לראשונה שילדים חירשים "שומעים" מוזיקה — מרגישים את הוויברציות ובייחוד מגיבים לקצב, ובשיעורים שלי אתם שיחקנו הרבה במשחקי קצב.
 
בשנת 1975, עם סיום לימודי התואר הראשון בחינוך מיוחד ובקרימינולוגיה, נסעתי לארצות הברית, ושם השלמתי לימודי מוזיקה והשתתפתי בכל הקורסים בתחום תרפיה במוזיקה באוניברסיטת דוקיין בפיצבורג. בקיץ עברתי לניו יורק ועבדתי כמורה למוזיקה במחנה קיץ יהודי בהרים, ומשם המשכתי לעיר ניו יורק, שם התקבלתי ללימודי תרפיה במוזיקה לתואר שני באוניברסיטת ניו יורק NYU)).
 
ראשת המגמה לתרפיה במוזיקה הייתה (ועודנה) פרופ' ברברה הסר. לימודים אלו פקחו את עיניי ועיצבו את מערכת הערכים שלי. אני זוכרת שבקורס של פרופ' הסר נדרשנו לכתוב שלוש עבודות: מהי מוזיקה בשבילי? מהי תרפיה בשבילי? מהי תרפיה במוזיקה עבורי? זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבקשתי לכתוב את האני מאמין שלי, את תפיסותיי בנוגע למוזיקה ולתרפיה ולהבין מהיכן אני באה ומהו סולם הערכים שעליו מבוססות תפיסותיי אלו.
 
התכנית באוניברסיטת ניו יורק הייתה מושתתת על פסיכותרפיה באמצעות מוזיקה. פרופ' הסר נקטה גישה הומניסטית שחרתה על דגלה צמיחה אישית, ביטוי אישי באמצעות חופש וביטחון פסיכולוגיים. התחברתי מאוד לגישה זו וקראתי את הספרים של אברהם מאסלו (Maslow, 1962; 1971) וקארל רוג'רס (Rogers, 1951; 1961). במסגרת הלימודים למדנו לתת מקום למקומות הפנימיים של החולי והשיתוק, אבל בעיקר להדגיש את כוחותיו ואת יכולותיו של המטופל. ברברה הסר הייתה המנטורית שלי כשחייתי ולמדתי בניו יורק. אין־ספור השיחות שניהלנו במהלך השנים בנושאים רבים שימשו לי השראה. הרעיונות ההומניים והרוחניים שלה השפיעו עליי רבות במהלך הלימודים ולאחריהם.
 
בשנת 1977 התחלתי לעבוד כמטפלת במוזיקה בניו יורק. עבדתי כשנה עם אוכלוסייה פסיכיאטרית, וכשלוש שנים במוסד ששמו The New York Institute of the Education of the Blind, ששכן בברונקס, ניו יורק. במוסד זה עבדתי עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים בני שלוש עד 21 שסבלו ממגוון בעיות שהמשותף לכולן היה ליקוי ראייה: עיוורים, כבדי ראייה, חירשים־עיוורים, אוטיסטים, משותקי מוח (P.C) שסבלו מבעיות ראייה ועוד. בטיפולים שלי שם מצאתי את עצמי פעמים רבות מאלתרת מנגינות וממציאה שירים למטופלים שלי. זכור לי היטב הטיפול בדולורס, ילדה עיוורת בת שש שסבלה משיתוק מוחין. הבנתי שדרך אלתור במוזיקה והמצאת שירים אוכל לעזור לה להתמצא בחדר הטיפול. התחלתי כל פגישה בשיר שלום עוד לפני הגיעה לחדר, והצלילים עזרו לה למצוא את דרכה לחדר. בחדר עצמו שיחקנו במשחק חזק־חלש: היא הייתה אמורה להגיע לכיסא שלה ולהתיישב עליו. אני ניגנתי בפסנתר. כשטעתה בכיוון, ניגנתי חלש, וכשהייתה בכיוון הנכון, ניגנתי חזק, וחזק עוד יותר כשממש הגיעה לכיסא והתיישבה עליו. זכורים לי שירים שהמצאתי על צבעים, כדי לנסות להסביר לדולורס מהם הצבעים השונים והיכן הם נראים בטבע, שירים על ריחות ועל טעמים. אהבתי מאוד את העבודה עם דולורס: הרגשתי יצירתית מאוד, והפקתי הנאה עצומה מהחוויה המשחקית שנוצרה בחדר בין שתינו. חוויתי את החיבור בין נוכחות טיפולית משחקית שלי ובין קשר טיפולי וצמיחה של המטופלת שלי. נושא התזה שלי בלימודים היה גיבוש תכנית לאימון שמיעתי באמצעות המוזיקה לילדים חירשים־עיוורים. בחדר המוזיקה, שהיה בבניין שהיו בו ילדים אוטיסטים, מקצתם חירשים וכולם כבדי ראייה או עיוורים, הייתה רצפת עץ שמתחתיה רמקולים, והיה אפשר להרגיש את המוזיקה שיצרנו בחדר דרך הוויברציות ברצפה. כך גיליתי שוב שגם ילדים חירשים יכולים ליהנות ממוזיקה.
 
כעבור כמה שנים חזרתי לארץ ועבדתי במועדונים טיפוליים בערים שונות (רחובות, תל אביב, חולון) עם ילדים שסבלו מליקויי למידה, מפיגור ומהפרעות התנהגות. באופן פרטי טיפלתי בעיקר בילדים שסבלו ממגוון בעיות וליקויים, אך גם במבוגרים נורמטיבים. אני זוכרת את העבודה במועדונים הטיפוליים. עבדתי שם בעיקר בקבוצות, והיו בעיות משמעת רבות. זכורה לי החלטה חשובה שגיבשתי בעבודה שלי עם קבוצות: הזזתי את הפסנתר כך שלא יישען על הקיר, לזווית שבה יכולתי לשבת ליד הפסנתר וגם לראות את כל חברי הקבוצה, שישבו בחצי קשת מולי (ניגנתי בלי לראות את הקלידים, ורק מדי פעם הגנבתי מבט אל הקלידים כדי לראות מה אני עושה). דרך נגינה זו עזרה לי לעבוד כשפניי אל המטופלים ויכולתי להיות אִתם בקשר עין.
 
באותה עת למדתי תרפיית גשטאלט וקראתי את ספרו של פריץ פרלס על תרפיית הגשטאלט (Perls, 1969). אהבתי את הדרך שבה הדימויים, הדרמה והאלתור נכנסו לחדר הטיפול. כמו באוניברסיטת ניו יורק (NYU), גם כאן הדגישו הלימודים את כוחותיו ואת יכולותיו של האדם ונתנו ביטוי בדרכים יצירתיות גם למקומות הפנימיים של החולי והשיתוק. השימוש בשיטות שמבוססות על דמיון ומשחק מצא מאוד חן בעיניי והתחברתי אליו מאוד.
 
אני זוכרת שבשנים הראשונות עסקתי בעיקר בטכניקות, בשיטות ובפעילויות מוזיקליות, ובניתי רפרטואר שירים לעבודה עם הילדים. השתמשתי בשירים ובמשחקים מוזיקליים שיצרתי. אלתרתי הרבה מאוד עם המטופלים שלי. לעתים אלתרתי עבורם והם הקשיבו או עשו משהו אחר (ציירו או שכבו על מזרן ונרגעו), לעתים אלתרנו יחד ולעתים הקשבתי לאלתור שהם יצרו. כל מטופל ומה שהתאים לו.
 
יחד עם ויויאן מרקוב ויעקב נאור הייתי שותפה להקמת השלוחה לטיפול באמנויות של לסלי קולג' בשנת 1980. למעשה, זו הייתה המסגרת הראשונה ללימודי טיפול ביצירה ובהבעה בארץ. הקורסים הראשונים התקיימו במלון רמת אביב.2 לימדתי מבוא לתרפיה באמנויות ומבוא לתרפיה במוזיקה, ובשני הקורסים הרגשתי שבכל פעם אני ממציאה את עצמי מחדש בפעילויות חווייתיות שממחישות את כוחן הטיפולי של האמנויות בכלל ושל המוזיקה בפרט. בתכנית זו הושם הדגש על הפרקטיקה וההתנסות. לימודים תיאורטיים כמעט לא היו.
 
 
 
הקמת תכנית לימודים בתרפיה במוזיקה
 
בשנת 1982 פנתה אליי פרופ' בתיה חורגין, שהייתה אז ראשת המחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר אילן. היא הביעה התעניינות בהקמת מגמה לתרפיה במוזיקה וביקשה שאבוא לריאיון. התקבלתי לעבודה, וכשמונה חודשים בניתי את התכנית יחד עם פרופ' דוד קיפר מהמחלקה לפסיכולוגיה, פרופ' יואכים בראון ופרופ' אנדרה היידו מהמחלקה למוזיקולוגיה. באוקטובר 1982 נפתחה התכנית. במחזור הראשון היו חמש סטודנטיות, ומהן סיימו ארבע, בהן נחמה יהודה, שלימים הייתה הדוקטורנטית הראשונה שלי והפכה לקולגה ולחברה טובה.
 
תכנית התרפיה במוזיקה באוניברסיטת ניו יורק שבה למדתי שימשה לי מודל. ניסיתי ללמוד גם מתכניות אחרות שהיו בנמצא בשנת 1982, בעיקר בארצות הברית. באותה עת רוב תכניות הלימודים בארצות הברית היו לתואר ראשון, והאסכולה הפסיכולוגית ששלטה בלימודי התרפיה במוזיקה הייתה האסכולה ההתנהגותית (Behaviorism). הרגשתי שזו אינה דרכי.
 
התכנית לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת ניו יורק הייתה בין היחידות לתואר שני בארצות הברית. האוריינטציה של התכנית הייתה מושתתת על הפסיכולוגיה הדינמית בשילוב הפסיכולוגיה ההומניסטית ולא על הפסיכולוגיה ההתנהגותית. יצרתי את תכנית הלימודים באוניברסיטת בר אילן על פי אוריינטציה זו, שהתאימה להשקפת עולמי — לכל אחד מאתנו עולם פנימי, שבמהלך החיים מכתיב את ההתנהלות, הרצונות והתפיסות שלנו באופן מודע ושאינו מודע, ולכן ההיכרות עם העולם הפנימי חשובה לא פחות ולעתים אפילו יותר מההיכרות עם העולם החיצוני. כדי שאדם יתפתח ויצמח עליו להכיר את עצמו, להיות מודע ולעבד חוויות פנימיות. העולם הפנימי הוא עולם רגשי, יצירתי ורוחני; לעתים החיים גרמו למחסומים, ואלו השאירו אותו סגור ואטום, ולכן יש צורך להכירו. תכנית הלימודים באוניברסיטת ניו יורק שמה דגש על חשיבות המוזיקה בטיפול, וגם ראייה זו הייתה חשובה בעיניי והזדהיתי אִתה, כי במהלך השנים חוויתי בעצמי עד כמה חשובה לי המוזיקה, זו שניגנתי וזו שהקשבתי לה, ועד כמה היא משפיעה עליי: בשנות ילדותי הייתה עבורי המוזיקה בעיקר מקום בטוח; לאחר מות אבי היא הייתה המקום שבו נתתי ביטוי לתחושות ולרגשות קשים. באמצעות הצלילים ביטאתי את הבדידות הנוראה שחשתי, את תחושות הכאב והכעס שלי; בשנות התיכון ובצבא הייתה לי המוזיקה בת לוויה ומשענת ברגעים קשים.
 
היה חשוב לי אפוא לתת למוזיקה מקום משמעותי גם בתכנית הלימודים.3 מבחינת התרפיה במוזיקה, ההוראה הייתה מושתתת על שתי הגישות העיקריות: מוזיקה בתרפיה ומוזיקה כתרפיה. מבחינת ההבנה הפסיכולוגית, הלימודים כללו קורסים בתיאוריות בפסיכולוגיה ובפסיכופתולוגיה. התפיסה שלאורה פעלתי היא זו הרואה במוזיקה גם חוויה וגם סימבול. המוזיקה שנוצרת בטיפול על ידי המטופל והמטפל, כל אחד לחוד ושניהם יחד, היא אקט יצירתי שמאפשר מימוש של היצירתיות ואינטגרציה של חלקי האישיות. בהיותה סימבול המוזיקה היא ראי לעולם הפנימי והבין־אישי של המטופל. כלומר בראש וראשונה ראיתי במוזיקה פעילות חווייתית ממשית של יצירה, מה שכריסטופר סמול (Christopher Small) מכנה "מיוזיקינג" (musicking), ולא רק משחק סימבולי.
 
אחד הקורסים החשובים במגמה היה אלתור קליני, שלימד פרופ' אנדרה היידו.4 את היידו הכרתי כבר בשנתי הראשונה באוניברסיטת בר אילן. מעולם לא הייתי תלמידה מן המניין של פרופ' היידו, אבל השתתפתי כתלמידה ברוב שיעורי האלתור שלימד במגמה. מהרגע הראשון הוא היה עבורי דמות שנתנה לי השראה רבה, דמות של מנטור. פרופ' היידו היה אדם בעל ידע רב בתחומים רבים, שלא פחד לרדת לתהומות נפשו ולהיות אותנטי לחלוטין ביצירה המוזיקלית שלו. הוא לימד אותי רבות לא רק בתחום המוזיקה, אלא גם בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה. כל שיחה אתו, בכל נושא, הייתה עבורי מלאת השראה. פרופ' היידו לימד דורות של תלמידים לא לפחד, להיות אותנטיים בחייהם ובמוזיקה שלהם. עשרות רבות של תלמידים הלכו והולכים אחריו כל השנים באש ובמים. עם חלק מהם הוא יצר את ההרכב "האומן חי", הרכב מוזיקלי שמעבד חומרים הלקוחים מהמורשת היהודית למוזיקה יצירתית וייחודית. פרופ' היידו לימד את הקורס בדרך יצירתית וייחודית מאוד, והתלמידים למדו ממנו רבות. תפיסתו את האלתור כחוויה משחקית וספונטנית וכראי לעולם הפנימי של המאלתר הייתה אבן יסוד בגיבוש עמדתי התיאורטית והמעשית בתרפיה במוזיקה.
 
הפרקטיקה תפסה מקום דומיננטי בהכשרת הסטודנטים. העבודה המעשית לוותה בסמינר דידקטי בשנה הראשונה ובפרקטיקום הדרכה בשנה השנייה. קורסים נוספים היו קורס לבניית רפרטואר שירים ותזמור למטרות טיפוליות, קורס ללימוד טכניקות ושיטות הקשורות לטיפול במוזיקה עם ילדים ומבוגרים, קורס אלתור קליני, קורס פיתוח קול, קבוצת תרפיה במוזיקה להתנסות טיפולית חווייתית של הסטודנטים, קורס בטיפול בתנועה וקורס בטיפול באמנות.
 
בשנת 1988 שהיתי בחופשה ללא תשלום וחזרתי לאוניברסיטת ניו יורק ללימודי דוקטורט בתרפיה במוזיקה. שלוש שנות שהייתי בניו יורק ותהליך המחקר שעשיתי במסגרת לימודי הדוקטורט היו עבורי מסע רוחני שהשפיע עליי מאוד והשאיר את רישומו על עבודתי הקלינית ועל תפיסתי הטיפולית. ההבנה שהלכה והעמיקה, שנוסף על הרובד הנפשי האדם בעל רובד רוחני שאפשר להגיע אליו ולהחיות אותו באמצעות יצירה והבעה, הפכה להיות נר לרגליי בדרכי האישית והמקצועית.
 
בשנת 1991 חזרתי לארץ ופתחתי שוב את המגמה, לאחר שהייתה מושבתת שלוש שנים. מאז הוקמה בשנית החלה המגמה להתפתח ולהתרחב הן מבחינת מספר סטודנטים והן מבחינת סגל המרצים. התכנית התעצבה, השתנתה והתרחבה במהלך השנים, והמסע שחוויתי בלימודי הדוקטורט קיבל ביטוי. לקורסים שלימדתי נוספה ראייה רוחנית־טרנספרסונלית. ביטלנו קורס בטיפול באמנות ובמקומו הרחבנו קורסים קיימים בתרפיה במוזיקה כגון אלתור קליני וטיפול במוזיקה ובתנועה מסמסטר אחד לשני סמסטרים. לימים נוספו קורסים חדשים על פי הצרכים שהתעוררו בפועל כמו תיפוף, אלתור קולי וקורס להדרכת הורים. בחלוף הזמן קיבלנו את אישור המל"ג לתואר שני קליני ומחקרי. בשנים האחרונות רבים מאנשי הסגל ומבוגרי המגמה מרצים בכינוסים מקצועיים בארץ ובעולם ומפרסמים מאמרים בכתבי עת חשובים.
 
בשנים האחרונות, נוסף על הדגש על העבודה הקלינית, התפתח מאוד תחום המחקר. יותר ויותר בוגרים מעוניינים ללמוד לדוקטורט, ומספר הולך וגדל של דוקטורנטים מסיימים את לימודיהם בהצלחה. עבודות המחקר שלהם עוסקות במגוון נושאים הקשורים לתרפיה במוזיקה כגון משמעות תהליכי טיפול עם אוכלוסיות שונות, משמעותם של כלי מוזיקה בטיפול, משמעות המוזיקה בעבודה עם אוכלוסיות שונות או חקר סוגיות רב־תרבותיות בטיפול במוזיקה.
 
בבניין החדש למוזיקה בקמפוס החדש של אוניברסיטת בר אילן שוכן גם המרכז לתרפיה במוזיקה, שנועד לסייע לקהילה ולאפשר לסטודנטים להתנסות בעבודה קלינית בתוך המרכז. הרעיון הוא להביא מטופלים מהיישובים הסמוכים לאוניברסיטה לתרפיה במוזיקה פרטנית, קבוצתית, דיאדית ומשפחתית, וללוות את הפרויקטים הטיפוליים האלה במחקר. הפעילות במרכז הולכת ומתעצמת, והיעד המרכזי הוא להרחיב את הפעילות הקלינית והמחקרית ולהביא למרכז אוכלוסיות חדשות.5
 
במהלך הדרך הארוכה שלי בשדה הטיפול במוזיקה למדתי שההתנסות האישית היא כלי הטיפול החשוב מכולם. ההתנסות של הסטודנטים כמטופלים בתרפיה במוזיקה חשובה עד מאוד בעיניי. כל הסטודנטים במגמה חייבים לקחת חלק בקבוצת תרפיה במוזיקה, שהיא קבוצה טיפולית למטרות למידה, הנמשכת שנתיים. בשנה א' ההתנסויות מובנות ומונחות על ידי שני מנחים — מטפל או מטפלת במוזיקה ופסיכולוג או פסיכולוגית קליניים. בתחילת השנה על התלמידים להכין פרזנטציה מוזיקלית (Amir, 2011) ולהשמיע אותה לקבוצה. בשנה השנייה הקבוצה מפעילה את עצמה בחופשיות, והמנחים מתערבים באופן מילולי ומוזיקלי כאשר הם מוצאים לנכון. כל סטודנט כותב יומן שבו הוא מתאר את ההתרחשויות בקבוצה ואת תחושותיו והרגשותיו.
 
הערכים שלי ותפיסותיי המקצועיות מתבטאים לא רק בהוראת המקצוע אלא גם בעבודתי הקלינית ובהדרכה. שנים מספר עבדתי עם קבוצות נשים שחוו טראומות שונות ונוכחתי לראות שוב ושוב עד כמה תרמה המוזיקה להעצמה שלהן ולשינוי ממשי בחייהן. כמו כן טיפלתי בנשים ובגברים באופן פרטני. כל המטופלים שלי ביקשו להשתמש במוזיקה כדי להעמיק את ההבנה של עולמם הפנימי ולהביא לשינוי בחייהם — שינוי תפיסתי, שינוי פנימי וחיצוני. עם השנים הדרכתי מטפלים ומטפלות במוזיקה שטיפלו בילדים, בנשים, בגברים, בקשישות ובקשישים שחוו טראומות ואובדנים שונים בחייהם בעקבות מלחמות, פיגועי טרור, מחלות, ניצול פיזי ומיני, הגירה ומצב כלכלי קשה. מרבית ההדרכות התמקדו במוזיקה שהובאה מחדר הטיפול וביצירת מוזיקה בתהליך ההדרכה.
 
ב-25 השנים שעברו מאז סיימתי את הדוקטורט נסעתי למקומות רבים בעולם, ושם לימדתי והדרכתי סטודנטים ומטפלים במוזיקה: ארצות הברית, פינלנד, דנמרק, נורבגיה, גרמניה, יוון, רוסיה וניו זילנד. הרציתי בקונגרסים אירופיים ובקונגרסים עולמיים. בקונגרס העולמי השמיני שנערך בהמבורג, גרמניה, בשנת 1996 הוזמנתי להרצאת מליאה (sub-keynote lecture) בנושא התערבויות מוזיקליות ומילוליות בתרפיה במוזיקה; בשנת 2008 הרציתי בקונגרס הארצי בבריסביין, אוסטרליה, הרצאת מליאה בנושא מיוזיקינג בתרפיה במוזיקה. בשנת 2015 הרציתי הרצאת מליאה בכנס בין־לאומי שנערך בסלוניקי, יוון, ובשנת 2016 הרציתי הרצאת מליאה בכנס הארצי לתרפיה במוזיקה בקנדה ובכנס האירופי העשירי שנערך בווינה, אוסטריה. הנחיתי והשתתפתי בפאנלים ובשולחנות עגולים בכמה מהקונגרסים האלה, לצד קולגות מרחבי העולם. במסעותיי אלו ברחבי העולם הכרתי מאות מטפלים במוזיקה, מקצתם נעשו לחבריי הטובים. בישראל ארגנתי ימי עיון למטפלים במוזיקה במגוון נושאים, הרציתי והנחיתי סדנאות בכינוסים השנתיים של יה"ת, האיגוד הישראלי לתרפיה באמצעות אמנויות. עמדתי בראש חטיבת המוזיקה ביה"ת, ויסדתי יחד עם אמירה אור את כתב העת הישראלי תרפיה באמצעות אמנויות. אמירה ואני ערכנו את כתב העת במשך שמונה שנים.
 
בשנת 1992 הוזמנתי על ידי ד"ר מכטילד לנגנברג (Langenberg), מטפלת במוזיקה מגרמניה, להשתתף בסימפוזיון הבין־לאומי למחקר איכותי בתרפיה במוזיקה. הסימפוזיון הראשון נערך בדיסלדורף, גרמניה, והשתתפו בו קן ברושה (Bruscia), קן אייגן (Aigen), קרולין קני (Kenny), אבן רוד (Ruud), ברברה וילר (Wheeler), קימו להטונן (Lehtonen) ואחרים. בסימפוזיון הזה דנו בנושאים הקשורים למחקר איכותי, וכל אחד מאתנו הרצה על מחקר איכותי שעשה. אני הרציתי על רגעים משמעותיים בתרפיה במוזיקה כפי שתיארו אותם מטפלים במוזיקה ומטופלים. לאחר כל הרצאה נערך דיון שהפך לרב־שיח במגוון נושאים.6 מאז נערכו עוד ארבעה סימפוזיונים בין־לאומיים, בברלין ובסאואן, עיירה קטנה ליד ברלין ששהינו בה חמישה ימים: עבדנו, אכלנו, טיילנו, צחקנו ובערבים יצרנו מוזיקה. בחלוף השנים הוזמנו חברים נוספים ובהם מישל פורינאש (Forinash), דיאן אוסטין (Austin), ג'קי רוברטס (Robarts), סוזנה מצנר (Metzner), ג'יין אדוארדס (Edwards), גארי אנסדל (Ansdell) ובריניולף סטיגה (Stige). העבודה הייתה בקבוצות קטנות, שנקבעו על פי נושא מוגדר, ובסיום התאחדו כל הקבוצות, וכל קבוצה הציגה את הנושאים שעלו לדיון. הסימפוזיונים האלה תרמו לי רבות כתיאורטיקנית וכחוקרת, ואני מודה לכל מי שהשתתפו בהם, ובייחוד למכטילד, שיזמה אותם.7
 
בחלוף השנים הייתי חברה בוועדות בדיקה (review boards) של קונגרסים אירופיים ועולמיים ושל כתבי עת שונים; שפטתי מאמרים רבים, תזות ועבודות דוקטורט בארץ ובעולם. הכרתי אנשים נפלאים, ואת כל הלמידה העצומה שזכיתי בה השתדלתי ליישם בהוראה, בהדרכה ובעבודתי כמטפלת, כתיאורטיקנית וכחוקרת.
 
בשנותיי כראשת המגמה לתרפיה במוזיקה באוניברסיטת בר אילן הזמנתי מרצים בעלי שם עולמי לכינוסים ולסדנאות, בהם: קלייב וקרול רובינס (Robbins), ברברה הסר, דיאן אוסטין, קולין לי (Lee), קן אייגן, בנדיקטה סקייבי (Scheiby), מרסדס פאבליצביץ (Pavlicevic), סוזנה מצנר ודורה פסלטופולו (Psaltopoulou).
 
* * *
 
17 שנים חלפו מאז יצא לאור ספרי הראשון, להיפגש עם הצלילים. תרפיה במוזיקה: פרקטיקה, תיאוריה ומחקר. ספר זה נכתב בשנים 1992-1999, לאחר שחזרתי משלוש שנים בניו יורק. בשנים אלו הלך והתבסס בישראל מקצוע התרפיה במוזיקה. היו שלוש תכניות הכשרה בתרפיה במוזיקה, שלושתן לימודי תעודה שלאחר תואר ראשון. למרות התבססות המקצוע, עדיין לא הייתה ספרות מקצועית בתחום זה בשפה העברית. ספרי הראשון יצא לאור כדי להתחיל למלא את החסר. הספר לא התיימר להביא תמונה מלאה ושלמה של המתרחש בתרפיה במוזיקה בתחומי הפרקטיקה, התיאוריה והמחקר ברחבי העולם, אלא נועד לתת תמונה סובייקטיבית, לשקף את דעותיי ולהדגיש את הדברים הקרובים ללבי ונראים לי עיקריים. עם זאת, זה היה הספר היחיד שהביא את תחומי הפרקטיקה, התיאוריה והמחקר בדרך אינטגרטיבית ואִפשר הצצה לכל אחד מהתחומים וראייה מקיפה של המקצוע.
 
הספר נועד בראש ובראשונה לקהילייה המקצועית של מטפלים במוזיקה. ראיתי חשיבות רבה בהוצאת הספר כי האמנתי שהוא יביא להבנה רחבה ומעמיקה של התרפיה במוזיקה. התגובות לספר היו נלהבות; הוא הפך לספר לימוד (textbook) בכל תכניות הלימוד וקנה מקום של כבוד בספרייה של מטפלים במוזיקה וגם של אנשי מקצוע השייכים לקהילת המטפלים הרחבה — פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים ויועצים חינוכיים — ורבים מהם יצרו עִמי קשר כדי להודות לי על הספר. לדבריהם, הספר הרחיב את הידע שלהם על תרפיה במוזיקה.
 
ב-17 השנים שחלפו מאז יצא לאור הספר הראשון התמסד והתרחב מקצוע התרפיה במוזיקה בארץ. כיום יש ארבע תכניות הכשרה בתרפיה במוזיקה,8 כולן לתואר שני, וגדל מספר המטפלים במוזיקה בעלי תואר שני שמטפלים במגוון רחב של אוכלוסיות — תינוקות, ילדים, מבוגרים וקשישים — במסגרות טיפוליות רבות כגון מרכזים טיפוליים, מחלקות ובתי חולים פסיכיאטריים, בתי חולים כלליים, מוסדות גריאטריים, הוספיסים, בתי כלא, מרכזי שיקום וגמילה, מעונות לנשים מוכות ומעונות לגברים מכים.
 
תכנית הלימודים שעמדתי בראשה הפכה להיות תכנית לתואר שני והתרחבה מבחינת סגל ההוראה ומספר הסטודנטים. יצרנו שלושה מסלולים: מסלול קליני למתחילים, מסלול קליני ומחקרי למתקדמים ומסלול לתואר שלישי. בשנים אלו הדרכתי מאות רבות של סטודנטים ומטפלים במוזיקה וכן נתתי הדרכה על הדרכה למטפלים במוזיקה שהדריכו סטודנטים.
 
בשנים הראשונות עבדתי בעיקר עם ילדים, ואילו ב-25 השנים האחרונות אני עובדת כמטפלת במוזיקה בעיקר עם מבוגרים נורמטיבים — אנשים שחוו משבר בחייהם או רצו להיפגש עם האני היצירתי שלהם ולפתח אותו. רבים ממטופליי הם נשים שחוו טראומה בחייהן ורצו לעבד אותה ולצמוח בעזרת טיפול במוזיקה.
 
כאמור, ספרי הראשון בא למלא את החסר בספרות המקצועית בשפה העברית, ולמיטב ידיעתי הוא הראשון מסוגו שנכתב בעברית. הספר הנוכחי נכתב בהיותי בשנת שבתון בניו יורק, על סף צאתי לגמלאות. השבתון וסיום הפרק המקצועי הזה בחיי אפשרו לי להתבונן ולהשקיף על המקצוע ממרחק, ולהביא ראייה עכשווית שהיא מעין סיכום סובייקטיבי להוויה המקצועית שלי ולהתבוננות האישית שלי במקצוע בעולם בכלל ובארץ בפרט. בניגוד לספרי הראשון, ספר זה נכתב בנימה אישית מאוד. אני מרשה לעצמי לבחון תהליכים שחוויתי בהקשר של תרפיה במוזיקה, לחקור את משמעות המוזיקה והתרפיה במוזיקה עבורי, לבדוק מהן תפיסותיי המקצועיות וכיצד הן התבטאו במגמה שהקמתי, בכתיבה, בהוראה, בהדרכה ובעבודתי הטיפולית. בספר זה אני גם מתבוננת במקצוע התרפיה במוזיקה בארץ ונותנת מקום לנושאים ולשאלות שהתעוררו אצלי בשנות עבודתי כמטפלת במוזיקה, כמקימה וכעומדת בראש מגמה לתרפיה במוזיקה, כמורה וכמדריכה — שאלות הנוגעות למהות המקצוע וקשורות לפרקטיקה, לתיאוריה ולמחקר בתרפיה במוזיקה. בספר זה אני מנסה לרדת לעומקם של נושאים ושאלות אלו ולבחון אותם דרך ההתבוננות והתפיסה שלי של תרפיה במוזיקה. אני מתבססת לא רק על הניסיון הרב שצברתי עם השנים אלא על כיוונים עכשוויים בשדות אחרים — פילוסופיה, פסיכולוגיה, מוזיקולוגיה ומדעי המוח.
 
בתשעה באב תשע"ה נפטרה אמי ז"ל. ב-14 השנים האחרונות לחייה הייתה חולה באלצהיימר. כל שבוע נהגנו שנֵי אחיי ואני לבוא אליה לביתה, היינו שרים ורוקדים אִתה ומשמיעים לה יצירות ושירים שאהבה. המוזיקה חיברה אותי לאמי בשנותיה האחרונות, וכך נוצר בינינו קשר מיוחד, קשר של מיוזיקינג. ביומה האחרון, לפני שהחזירה את נשמתה לבורא, ישבנו בני המשפחה הקרובה סביב מיטתה. התפללנו, שרנו לה שירים שאהבה וסיפרנו לה עד כמה אנחנו אוהבים אותה. מאוחר יותר הלכו כולם, ואני נשארתי אִתה לבד. יצרתי קשר בסקייפ עם בני ארי, נכדה הבכור, שבאותה עת למד תרפיה במוזיקה בניו יורק, ושנינו שרנו לה שירים שאהבה לשמוע ולשיר. הקשר המוזיקלי המיוחד שלי עם אבי היה בילדותי, ואילו הקשר המוזיקלי המיוחד שנוצר עם אמי היה בשנותיה האחרונות.
 
 
 
על הספר
 
- המונח מיוזיקינג שזור כחוט השני בכל פרקי הספר. אמנם זה מונח לועזי, שאין לו תרגום בעברית, אבל היות שבמרכזו של הספר עומד הרעיון שמוזיקה היא פועל ולא שם עצם, החלטתי להשאיר את המונח ולכתוב אותו באותיות עבריות. אני תקווה שהאקדמיה ללשון עברית תמצא לנכון לאמץ את המונח או למצוא לו תרגום הולם בעברית.
 
- לעתים אני כותבת על מטפלים, על חוקרים, על תיאורטיקנים ועל מטופלים בלשון זכר, לעתים בלשון נקבה. שתי הלשונות מתייחסות לשני המינים, אלא אם מדובר ספציפית בזכר או בנקבה.
 
- כל שמות המטופלים בדויים מטעמים של סודיות ואתיקה מקצועית. כל שמות המטפלות במוזיקה שמופיעות בדוגמאות השונות בספר הם שמות אמיתיים, לאחר קבלת רשות מהן.
 
- שמות כל המקורות הנזכרים בגוף הספר נכתבו לפי שיטת APA. את שמות הכותבים מחו"ל אני מציינת בשם משפחתם, אך את רוב שמות הכותבים והמטפלים במוזיקה מהארץ המופיעים בספר אני מציינת בשמם הפרטי. אלו הן קולגות, חברות, בוגרות, מודרכות שלי, ואני מרגישה קשר אישי לכל אחת מהן. הרשיתי לעצמי לעשות זאת היות שהספר הוא בנימה אישית.