ציר הדובדבנים

פרק ראשון

דבר כזה עוד לא קרה ליולי אף פעם. התקבלו שלוש הודעות קוליות חדשות. היא לא שמעה את הצלצול באוטובוס הדחוס וממילא היא בקושי יודעת איך נשמע הצלצול של הנייד שלה. אף אחד לא מחפש אותה אף פעם, ואמא שלה פשוט לא מבינה לְמה היא צריכה את המכשיר, שנראה לה כמו פצצת בזבוז מתקתקת, שתתפוצץ להן יום אחד בפנים ותמיט עליהן חובות ועיקולים. אבל אי־אפשר להיות ישראלית אמיתית בלי סלולרי, היא הסבירה, ואמא שלה אמרה - אבל מי רוצה להיות ישראלי אמיתי? וכאן נגמרה השיחה.
אז מה קרה היום? (פיגוע? היא בכל זאת יכולה לספור שלושה אנשים שאולי עשויים לדאוג לה) ואולי זה באמת מנהל הבנק, סגניתו וכל הפקידים גם יחד שחָברו להתריע על מצב החשבון העובר ולא שב שלהן?
יולי (למעשה יוליה, אבל אף אחד לא צריך לדעת את זה) התיישבה על ספסל תחנת האוטובוס שמול בית הספר ועשתה הכנות חגיגיות לרישום ההודעות הקוליות. היא הניחה את הילקוט על הברכיים, עליו את מחברת ההיסטוריה כללית, הוציאה את העט והקישה את הסיסמה בדרך אל התא הקולי. עיניה שוטטו על פני בניין בית הספר - האדריכל שתכנן אותו עשה בוודאי מאמץ מיוחד שייראה דומה ככל האפשר לבית כלא שמור ביותר. אחר כך עבר מבטה אל סורגי הברזל של הגדר ומהם לשפת המדרכה הצבועה אדום־לבן, לכתמי השמן שהשאירו הטוסטוסים על הבלטות האפורות, עד שהתמקד ברווח הצר שבין הגדר למדרכה, המשובץ בפסיפס העירוני של בדלי סיגריות, פקקים, גושי מסטיק עתיקים, פלסטרים משומשים וכרטיסי אוטובוס. לפעמים היא צריכה להזכיר לעצמה למה היא כל כך רוצה להיות שייכת למקום הזה.
מדי פעם, כשהיא מחכה לאוטובוס, היא מעצבת מחדש את בית הספר ואת החצר. כך מוקם על חורבות בית הספר בית אבן ויקטוריאני מהודר, שחלונות מעוגלים בחזיתו, עצי בוקיצה וערמון כבדים מְצִלים על החצר, וצמח קיסוס מטפס, שזוחל על קירות האבן, מְשווה לבניין מראה יוקרתי אך גם קודר במקצת. בעיצוב שחביב עליה יותר נצבעת גדר בית הספר בזהב נוצץ, קירות הבניין מטויחים בוורוד עז, הסורגים מוחלפים בתריסי עץ כחולים־סגולים וגפן שופעת משתרגת על קירות הבניין. עליה הירקרקים של הגפן בוהקים בשמש, ואשכולות ענבים זהובים־דבשיים משתלשלים ממנה ומזומנים לכל דורש.
אלא שהפעם לא ראו עיניה דבר מלבד סורגי הגדר, והיא ניסתה למקד את כל כוח הריכוז שלה בהוצאת ההודעות מהתא הקולי.
שני זקנים נעצרו ליד הספסל, אחד חלוש כזה וצהבהב, כפוף, נשען על מקל, השני גבוה, סמוק, עם קרחת מנומשת.
"סליחה, אפשר לקבל את העט?" הושיטו יד אל העט שלה, בדיוק ברגע שההודעות התחילו להישמע.
יולי נענעה את ראשה לשלילה, כשהיא מנסה להתרכז בשמיעת ההודעה כדי לרשום אותה.
"את העט, אפשר? רק לרגע?"
היא סימנה להם "לא" עם האצבע, אבל החלוש הושיט יד גרומה בגון השעווה והתחיל לסגור את אצבעותיו הארוכות סביב העט. היא משכה בחוזקה את העט מאחיזתו. בינתיים החמיצה את ההודעה הראשונה - מישהו אמר "פרקליטוּת" ו"דובדבנים" והיא לא הבינה כלום. כנראה בכל זאת טעות במספר.
נער לא גבוה, בג'ינס בהירים ובחולצת טי שחורה, קשר את אופניו במתקן שלפני בית הספר והתבונן במתרחש.
"מה יש לך - לא יכולה לתת להם לשנייה את העט?"
"לא!"
"את ממש נחמדה, הא?"
הוא הוציא מהילקוט המרוט שלו עט ונתן לשניים, שהודו לו בחיוך, כשהם מבטלים אותה בתנועת יד מעליבה. הוא נראה מסכים עמם לחלוטין.
זה היה אבוד. היא לא ידעה איך מְתַפעלים את התיבה הקולית. שוב ניסתה להקיש את הסיסמה, אבל נראה שבדרך הצליחה למחוק את ההודעה. בהודעה השנייה לא שמעה דבר, ורק ההודעה השלישית נשמרה במלואה: יולי זה שוב שלֹמה. תתקשרי לפרקליטות עוד היום, בקשר לאותו פרויקט שהזכרתי בהודעה הקודמת. לאותו מספר טלפון. ותעשי את זה מהר.
הוא אמר "יולי". זאת כן היא. מה לה ולפרקליטות? מה לה ול"פרויקט"? היא כנראה לא תוכל לברר זאת, כי השיחה התקבלה ממספר חסוי. יולי כיווצה את מצחה. פרויקט. פרקליטות. משהו בקשר לתעודת העולה של אמא? הנה, היא כבר רואה אותם: שורה של פרקליטים מעונבים ופרקליטוֹת מעוצבות, עטויי גלימות שחורות כמו כוהנים במסדר סודי ואפל, סוגרים אט אט על אמא שלה, שניצבת במרכז, מכוּוצת וחיוורת. בפנים חמורים הם רוכנים על ערימת המסמכים, מעיינים בתעודת הלידה של אמא ומחפשים רמז לזיוף או חשד להתחזוּת. אחר הם מסתודדים ביניהם, מחליפים הערות חרישיות בשפה המקצועית הסתומה שלהם ומהנהנים זה אל זה כאילו הצליחו לחשוף תרמית גדולה. האם זה ה"פרויקט"? לפתוח מחדש את התיקים שכבר הוכרעו במשרד הפנים? המילה "פרויקט" נשמעה לה פתאום מאיימת, כמעט יותר מהמילה "פרקליטוּת". ומה שייכים לכאן דובדבנים? אולי היא לא שמעה נכון, אולי זה "דרכונים"?
יולי קמה והתחילה לעלות במדרגות בגבות מכווצות. ליד הבּוּדְקֶה של השומר חיכה לה בעל האופניים הצדיק, כשהוא מודד אותה בעיניים בצבע שוקולד מריר, מלאות תוכחה. היא החזירה מבט עוין ככל האפשר והמשיכה ללכת לכיתה. מה הוא רוצה ממנה? אפשר לחשוב שהיא שדדה מהזקנים את העט ולא כמעט להפך.
"זאת התנהגות מקובלת אצלכם כלפי זקנים?"
"אצלכם?! למה אתה מתכוון בדיוק?" איך הוא קלט כל כך מהר שהיא רוסייה? אז הוא לא צדקן אלא סתם עוד גזען.
"אצלכם - ברמת אביב גימ"ל, צהלה גימ"ל, מגדלי אקירוב גימ"ל, מאיפה שאת באה."
תנסה אולי הקבצה גימ"ל, חשבה, ובקול אמרה: "כן, כן, ככה זה אצלנו. אתה יודע, וכמו האסקימואים, בסוף גם מוציאים את הזקנים לקניון, שיקפאו מהמזגן."
הוא לא נראה מתרשם.
"גם את תהיי זקנה יום אחד."
"אצלי, לפחות, זה לא היום."
היא התרחקה ממנו במהירות. ממש לא התחשק לה להמשיך בדו־קרב המילולי הזה. בטח איזה רשג"ד בצופים, מתנדב בבתי תמחוי ובמחלקות סיעודיות או סייר במשמר האזרחי, ובזמנו הפנוי נאמן ניקיון. לא היה לה כוח לכאלה. שימלאו את העולם במצוות ובמעשים טובים, אבל שיעזבו את האחרים בשקט. גליה אולי מכירה אותו מהפעילויות הפוליטיות שלה, אבל גם גליה לא מחזיקה מ"העושי צדקה האלה". היא מכריזה על עצמה "אדם פוליטי" ומסבירה בלהט, שהדברים בעולם נקבעים במשחקי כוח ושליטה - ושארגוני הצדקה למיניהם הם רק עלה תאנה של השלטון, שממשיך להעשיר את העשירים ולְענות את העניים. גליה בוחרת את הארגונים שלה בקפידה, ולכן היא פעילה מרכזית בחמישה ארגונים בלבד, חברה ותומכת בעוד שלושה ואוהדת מזדמנת של שבעה נוספים.
"לפחות החברוּת שלך איתי," אמרה לה פעם יולי, "היא לא חברות במשהו אלא עם מישהו."
היא לא ידעה אם לספר לגליה על ההודעה. למרות הקִרְבה ביניהן, שעוד הלכה והתהדקה בשנה האחרונה, גליה לא ידעה הכול. הדבר האחרון שיולי רצתה היה להפוך לעוד פרויקט חברתי־פוליטי. שוב המילה הזאת, "פרויקט".
אף על פי שאת בוקר יום א' פותח שיעור ספורט, ידעה יולי שתמצא את גליה בכיתה. גליה אף פעם לא זוכרת את המערכת ומסרבת, מסיבות עקרוניות (שיולי לא זוכרת מה הן בדיוק), לנהל יומן. ואכן, גליה ישבה לבדה בכיתה, כשעיניה עצומות ורגליה פשוטות על השולחן.
"היי, יולי. למה הכיתה ריקה? איזה שיעור יש לנו בבוקר?"
"תגידי, גליה, למה את לא רושמת את המערכת ביומן, או במקום אחר?"
"קודם כול אני לא מוכנה לתמוך בתעשייה הממוסחרת של היומנים לתלמיד. וחוץ מזה אני אוהבת להיות מופתעת בכל בוקר מחדש. מערכת שעות קבועה מזכירה לי שלא אני שולטת בחיים שלי אלא משרד החינוך, וזה דבר שאני לא אוהבת להיזכר בו בכל יום."
הסידור הזה (היא גם סירבה לזכור בעל פה את המערכת, כי לא מבזבזים תאי מוח יקרים ונדירים על עניינים מנהליים), עלה לגליה בילקוט כבד שאליו דחסה, ליתר ביטחון, את כל הספרים והמחברות, ובלבישת בגדי התעמלות בכל יום, למקרה שתופתע גם בעניין הזה.
יולי סיפרה לגליה בקווים כללים את הקורות אותה, כשהיא משמיטה את תוכן ההודעה בטלפון הנייד. כשהגיעה לדו־שיח עם הצדיק, נעצה בה גליה מבט מהורהר. "הוא לא כל כך טעה לגבייך, את יודעת. הוא פספס רק בגיאוגרפיה ובדמוגרפיה."
"למה את מתכוונת?"
"שאת צפונית בנשמה - ותסלחי לי על המילה האיומה הזאת. אין. לא מכירה מישהו יותר ביקורתי ומתנשא ממך. הרי אף אחד כאן לא מספיק טוב בשבילך. יש לך מזל שאני חונכתי על ברכי הסובלנות והפתיחות, אחרת היית נשארת לבד בכיתה הזאת, חמודה."
היא לא יכלה לסבול שגליה קראה לה "חמודה". ואם כבר חושבים על זה, אילולא היא, גליה היא זו שהיתה נשארת לבד בכיתה. בסיווג שהבנים עושים לבנות "השוות" - שכולל את "היפות" שהגיעו לחטיבת הביניים מיסודי "אלומה", "החכמות" שהגיעו מיסודי "בורוכוב", "הנחמדות" שהגיעו מיסודי "נחלים" - גליה לא מתאימה לשום קטגוריה. טכנית היא שייכת ל"יפות", שכן היא הגיעה מיסודי "אלומה" - אבל עם השיער הבלונדיני הקצר, הרזון החיוור, העיניים האפורות החדות והגב הכפוף מעט, היא אינה עונה על שום אידיאל יופי מקובל בשכבת כיתות י"א. מהותית היא בוודאי אמורה להשתייך ל"חכמות", כי הרי אין מקצוע בלימודים שהיא לא מצטיינת בו, אבל דעתנות וּוַכחנות עקשנית לא נחשבות חוכמה בעיני השולטים (זאת אומרת, אוהד וחבורתו), שרואים בה קרצייה מדופלמת. היא בוודאי לא שייכת ל"נחמדות" (שזה לפי הקוד של הבנים, בנות שיושבות בחברתם, לא מוציאות מילה מהפה ומתפוצצות מצחוק מהשטויות שלהם), כך שאם יש למישהי מזל כאן בכיתה זה לה, לגליה, שמצאה אותה, את יולי.
גם היא, יולי, לא השתבצה להם בתמונה. מן הסתם, אף אחד לא טרח ליצור קטגוריה מיוחדת לבית הספר המקיף ו' באשדוד שבו למדה עד לפני שנתיים, או לבית החינוך המתקדם בריגה. גם היא, כמו גליה, בוודאי לא היתה שייכת ל"נחמדות", ספק אם ל"חכמות" (הקבצה ג' במתמטיקה), ובטח גם לא ל"יפות", עם כל המטר שבעים ואחד גובה ושיער המקלות בגוון הג'ינג'י שנפל על הפנים הצרים והזוויתיים מדי שלה. למעשה היא היתה בטוחה שרק לפרט אחד בפניה היה אפשר לקרוא יפה: העיניים הירוקות והקצת מלוכסנות, העטורות ריסים שחורים וכבדים. אבל גם הן הוחבאו כמעט לגמרי מאחורי המשקפיים האליפטיים שחורי המסגרת שלה. פעם, כשהיתה ילדה קטנה, שמעה מישהו אומר: "בכל אחד יש לפחות דבר אחד טוב," והיא בדקה את עצמה לעומק וחיפשה דבר אחד טוב, ובסוף חשבה לעצמה, ומה אם הדבר היחיד הטוב שבי זה העיניים שלי?
לפעמים היא מהרהרת באפשרות ללכת למגידי עתידות ולמאבחני אופי, מישהו שיעשה לה מפה אסטרולוגית או יקרא בקלפים, בקפה, בכף היד, או ייתן לה למלא שאלון של 500 שאלות ויערוך איזשהו שקלול של כל נתוני יולי כגן, ושהתוצאות יוצגו בגרף או בטבלה, משהו ברור וחד־משמעי. ואז היא נזכרת איך יוחנן גרינברג, המורה לספרות, פשוט התחלחל כששרון מורן התחילה להפיץ מפות אסטרולוגיות בכיתה: "אני כבר לא מדבר על כך שזאת עבודת כוכבים ומזלות, אמונות תפלות ברמה הנמוכה ביותר, מה שמרתיח אותי הוא שמדובר בנזק כבד שייגרם להתפתחות האישית שלכן, כשמישהו מאפיין בכמה קווים גסים ממה אתן עשויות. אתן באמת חושבות שאפשר לסכם אישיות חד־פעמית, מורכבת, חמקמקה, בעשרה שמות תואר שחמישה מהם בוודאי יגדירו אתכן כרגישות, חברותיות, בעלות נטייה לפרוץ מסגרות ובעלות חוש אסתטי וחוש צדק מפותחים?!"
אבל זאת הבעיה עם יוחנן - הוא תקוע יותר מדי בספרות היפה ובדמויות העשירות והמורכבות שלו ולא צריך להוכיח לאיש, ואולי אפילו לא לעצמו, מה הוא שווה. היא הרי יודעת שהסיווג של הבנים כולל גם את הקטגוריות הפחות נעימות - כמו "הדוחות" ו"השאריות"- קטגוריה שאליה נזרקת כל מי שלא משתבצת בשום קטגוריה אחרת - אבל לא יכול להיות שהם שמו אותן בקטגוריות האלו! אפשר להגיד עליה ועל גליה דברים רבים, אבל "דוחות" ו"שאריות"?
נכון שגם הן חוטאות לפעמים בקִטְלוּג של הכיתה, אבל כאן מדובר בקטלוג מורכב ומתוחכם - הרחק מהחלוקה הניאנדרטלית של הבנים, או מכל ההגדרות הנדושות של "צפונים", "דרומים", "מקובלים", "חנונים", "פריקים", "ערסים" וכאלה. בקטלוג שלהן יש, למשל, קטגוריה של בנות שהן קוראות להן "המוּגנוֹת" - אלה בנות שאף פעם לא מביכות את עצמן; יש קטגוריה של בנים עם "קסם עברייני", "ליצנים" וכמובן "השולטים"; ויש גם גונן, שאותו אפשר למצוא בקטגוריה הייחודית המכוּנה "גונן". הנה, עכשיו הוא מתקרב אליהן במלוא הדרו וקומתו עם תיק הג'יימס בונד שלו ביד. בקולו העבה, כמו צווארו וזרועותיו, הוא נוזף בהן על כך שעדיין לא הלכו למגרש, הרי עוד רגע הצלצול.
"ומה אתה עושה בכיתה, 'המורה'?" מתריסה גליה כרגיל.
"יש לי פטור מטעמי מיניסקוס!" מרעים עליהן גונן בקולו הסמכותי.
"ואולי לנו יש פטור מטעמי היביסקוס? לא חשבת על זה?" זורקת גליה לעברו ומתחילה להתקדם לעבר המגרש.
יולי רצה אחריה. "את מבזבזת עליו את הבדיחות שלך. הבעיה שלו היא לא מים בברך, אלא מים במוח."
"או מוח בברך," ממשיכה גליה, והן שוב צוחקות יחד, כך שבכל זאת יש כנראה איזושהי תועלת בקיומו של גונן בעולם.
יולי שמטה את הילקוט שלה בפאתי המגרש, כשהיא שוכחת לרגע מהתרחשויות הבוקר ומתמסרת בהנאה למשחק הַכדורעף. היא אהבה את המהלך המושלם, שבו היא מצילה את הכדור, מקבלת אותו שוב מידיה של אחת מבנות קבוצתה ומנחיתה אותו במגרש הקבוצה היריבה. היא היתה הבת הראשונה שאיתן בר, המורה שהחליף את אילנה ישראלי בזמן חופשת הלידה שלה, פנה אליה כשרצה להקים את נבחרת הבנות בכדורעף. והיא כל כך הצטערה כשנאלצה לסרב.
המשחק היה בעיצומו כשמזווית עינה ראתה קבוצה של י"בתניקים מתחילה לחצות את החצר לכיוון חדר המחשבים, ולפתע היה נדמה לה שהיא רואה ביניהם את הצדיק מהבוקר. היא רצתה ללחוש משהו לגליה, אבל באותו הרגע נמסר אליה הכדור, והיא, בלי משים, הנחיתה אותו בעוצמה היישר בפרצופה של לימור, שנפלה על הארץ זועקת מכאב. הצדיק (זה היה הוא, ללא ספק. ג'ינס בהירים, חולצת טי שחורה, רגלי כדורגלן, עיני שוקולד מריר, תלתלים חומים ארוכים מסורקים לאחור וגומה בסנטר) ראה כמובן הכול. הוא קפא במקומו כמוכה הלם. וכאילו הדברים לא היו די גרועים, פרץ ממנה צחוק היסטרי בלתי נשלט. כל הבנות הסתכלו עליה המומות ואילנה ישראלי, שתמכה בלימור הנאנקת בכאב, צרחה עליה: "מה קרה לך, יולי, השתגעת לגמרי?"
הצדיק כבר הסתלק משם כאשר הצחוק ההיסטרי הפך לבכי היסטרי.
"לא התכוונתי, באמת, לימור, ממש סליחה, לא יודעת איך זה קרה..."
לימור מלמלה, "זה נראה לרגע כאילו עשית את זה בכוונה."
"מה פתאום! לימור, את חייבת להאמין לי. למה שאני אנסה לפגוע בך?"
"אולי כדי לנטרל את השחקנית הכי טובה שלנו?" התערבה שירה.
אלוהים אדירים. בקושי עברו שעתיים מתחילת הבוקר, וכבר היא הפכה למכשפה הרעה מהצפון - שודדת קשישים, מחממת כדורים וחורשת מזימות זדון. צריך רק לבדוק אם לא צמחה לה איזו יבלת על האף.
היא שמעה את גליה פותחת פה על שירה: "מה את מקשקשת? אם את בכלל חושבת דברים כאלה סימן שזה מה שאת היית עושה אם רק היית יכולה!"
אילנה קטעה אותן: "די, מספיק. יולי התנצלה, ולכולנו ברור שככה לא משחקים. משוחררות!"
יולי ניגבה את הדמעות ואת הזֵיעה ומשכה אחריה את גליה, במטרה להתרחק במהירות מאזור חדר המחשבים. שנתיים היא בבית הספר הזה ואף פעם לא ראתה אותו, את הצדיק, ועכשיו - פעמיים ביום. ואיזה פעמיים!
"אז מה באמת קרה לך שם?" תבעה גליה לדעת.
"ראיתי אותו, את הצדיק, עובר בחצר, ואיבדתי ריכוז לרגע."
"הופה! מישהו כאן מאבד ריכוז בגלל איזה בן?"
"תפסיקי. רק רציתי להראות לך אותו, לבדוק אם את מכירה."
"איך הוא נראה?"
יולי השתדלה שהתיאור יהיה מדויק אך יבש, ושגליה לא תמשיך להציק לה עם רעיונות מופרכים.
"המממ... זה נשמע הכי כמו בני שושן מי"ב 2. חמודה, הסתבכת."
"איך?"
"חתיכת צדיק מצאת לך, יש לו עבר כבד עם בנות, מכאן ועד אשקלון לפחות. הייתי ממקמת אותו איפשהו באמצע בין 'הקסם העברייני' ל'שולטים'. אם היה לנו סעיף כזה בקטלוג, הייתי אומרת שהוא 'נסיך'."
"מה את אומרת! הייתי יכולה להישבע שהוא 'גונן'."
"איפה! הבני שושן הזה הוא משהו שאין, לא מוצאים. אני לא מאמינה שאת לא יודעת מי זה! הוא משחק בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב בכדורגל וגם הקפטן של נבחרת בית הספר. ונוסף לכל זה הוא גם הסולן והגיטריסט בלהקה הזאת שהופיעה בפורים שעבר, איך קוראים לה? 'פרויקט הדובדבנים' - בינינו, שם די מפגר."
האם גליה שמה לב שהיא החווירה ושליבה החסיר פעימה? "פרויקט הדובדבנים"? מה הולך פה?
"יש לו במקרה איזה קשר לפרקליטוּת?" שאלה יולי בקול קטן ורועד.
"את מתכוונת, לעבר פלילי ממש? אין לדעת, הבחור די מסתורי."
"אז מה זה השם המוזר של הלהקה?" ניסתה יולי בתקווה.
"כמו שאמרתי, אף אחד לא יודע מה המשמעות, אפילו לא החברֶה בלהקה, ותאמיני לי שניסיתי לברר. אין, השושן הזה הוא גיבור חידה. זה מה שהוא."
יולי לא המשיכה ללחוץ בנקודה הזאת, מה גם שהיא לא אהבה את שימוש היתר שגליה עושה במילה "אין".

שאר היום נמתח ונסחב לאיטו כמו תור בקופת חולים. היא נגררה באי־חשק לשיעור המתמטיקה עם גלינה, שמלווה אותם בנאמנות מהקבצה ג' בחטיבת הביניים לאתגר של בגרות שלוש יחידות במתמטיקה. מדוע גלינה עוד מנסה לחבב עליהם את המשוואות והפרבולות למיניהן - זהו נעלם בפני עצמו.
"איפה היינו?" שואלת גלינה.
ורון מתנדב: "לוח הכפל?"
"נו, חברֶה, לא מצחיק. אתם יכולים לעבור בגרות שלושה יחידות. זה לא קשה אפילו בשביל גימ"ל. כל מה שצריכים זה קצת שינונים. אז מי עשתה שיעורי בית?"
הכיתה מאירה פנים לגלינה הנחמדה והשיעור עובר בדרך כלל בנעימים.
המחברת של יולי התמלאה דמויות שמנמנות שהזכירו במשהו את רון, השולחן של רון כוסה בגולות נייר קטנות שהועפו בסנוקרת לעבר ישבנה של סיוון, וסיוון, בעודה קוראת מתחת לשולחן את "אהבתה של ליזט", עשתה לעברו תנועה מגונה.
ליד הלוח סיימה גלינה בתרועת ניצחון לחפוף משולשים: "נו, זה מה שהיתה להוכיח!" והצלצול הגואל הגיע. היו לה עוד שלוש שעות לסחוב.

ממש לפני שיעור אנגלית, בסוף היום, צלצל הנייד.
"יולי, מדבר שלמה מהפרקליטות. למה לא התקשרת? לא משנה. תקשיבי טוב ותרשמי מהר: 'ציר הדובדבנים'. זה צריך להספיק בתור התחלה. יש לך שבוע למצוא קצה חוט. אני מחכה לצלצול שלך."
"שלמה? אני חושבת שיש לך טעות. אני לא מכירה אותך ולא מבינה בכלל על מה אתה מדבר. אני יולי כגן, בת שש־עשרה, בית ספר הירקון."
"יולי כגן בת שש־עשרה, בית ספר הירקון, את מבזבזת זמן. יש עוד משהו שרצית להגיד לי?"
"מי אתה? על מה אתה מדבר?"
"לא שמעת את ההודעות שלי?"
"לא. מישהו הפריע לי וההודעה נמחקה."
"לא נורא, את ההיכרות נעשה אחר כך. כל מה שאת צריכה לדעת עכשיו זה שאני לטובתך, ושיש לך פרויקט לבצע. רשמת את מה שהכתבתי לך קודם?"
"כן. אבל מה זה צריך להיות? למה אתה מדבר ברמזים?"
"אני חושב שנתתי לך רמז די ברור שיוביל למשהו חשוב מאוד בשבילך ובשביל אמא שלך, אירנה כגן."
"אמא שלי? מה היא קשורה לזה? איך אתה מכיר אותה?"
"מצטער, לא יכול לפרט יותר. תתחילי לעבוד. יש לי עוד חדשות בשבילך: את במירוץ נגד הזמן."
"רגע, שלמה, אל תנתק, לא הצלחתי לרשום את מספר הטלפון שלך!"
למספר שנתן לה שלמה נוספו שתי אזהרות: לא לנסות להגיע אליו ממש לפרקליטות, ולא לספר על השיחה הזאת לאיש, גם לא לאמא שלה.
אחרי האזהרות הללו היתה ליולי עוד שאלה אחת: "ומה יקרה אם אני לא אעשה כלום? יירצח הנשיא הבא של ארצות הברית?" היא לא תעלה אפילו ברמז את החשש האמיתי שלה, שקשור בתיק שלהן במשרד הפנים.
לרגע השתררה דממה בצד השני של הקו, ואחר כך דיבר שלמה בהיסוס: "אני יודע שזה נשמע מלחיץ, אבל בשלב הזה אני לא יכול לתת לך עוד פרטים. מאוד חשוב שתפעלי מהר."
היא הבינה שהשיחה הסתיימה וניסתה באמת לחשוב מהר. מה היא יכולה לעשות עכשיו? אילו רק היתה יכולה לברר מי זה השלמה הזה. שיחת טלפון אחת לשרי, עורכת הדין מהמרכז לפלורליזם יהודי, היתה פותרת הכול. שרי, שעזרה להן להסתדר עם כל הניירות ולהשיג את תעודת העולה הנכספת, היא בוודאי תדע לאתר את השלמה הזה מהפרקליטות ולברר מה הוא רוצה ממנה. אבל הוא הזהיר אותה במפורש שלא להתקשר לאף אחד וגם לא לנסות לחפש אותו.
היא לא רצתה להסתכן בשלב הזה. אז מה נשאר לה לעשות? להתחיל לחפש קצה חוט. ממש כמו שהוא רצה שתעשה.
מפאתי מוחה החלה להזדחל לתודעתה מחשבה מאוד לא נעימה. בעצם יש לה קצה חוט, נכון יותר סיב דקיק אחד של החוט, ובכל זאת, זה הדבר היחיד שיש לה: להקת רוק בית ספרית בשם "פרויקט הדובדבנים", וליתר דיוק, הגיטריסט והסולן של הלהקה, שאותו יצא לה לפגוש היום, יום ג', פעמיים־כי־טוב - הצדיק בני שושן.