תרחיש
הרוח שליטפה את פניה לא ניחמה אותה. היא עמדה שם בין שמיים וארץ, מנסה להבין את מקומה במציאות החדשה שנחתה עליה פתאום. כולם כבר הלכו. ליד העפר הטרי רק חיוכו בצבץ אליה עדיין מבעד לזרי הפרחים. אילו רק אפשר היה לצלם אותו. אילו רק אפשר היה להגיד לו שיחכה רגע.
היא לא הספיקה להזכיר לו שצריך לתקן את הברז שנוזל במקלחת. היא לא הספיקה לבקש ממנו לגזום את ענפי העץ היבשים בגינה והיא לא הספיקה לספר לו שלנכד נפלה שן ראשונה. היא גם לא הספיקה להגיד לו שוב כמה היא אוהבת אותו, כדי שלא ישכח. רצף ארועים ומעשים נקטע, חלומות צריכים להימחק.
בצעדים כבדים חזרה אל ריכבה. המוזיקה ניגנה ברדיו כהרגלה, אבל הדמעות אילצו אותה לעצור. באמת לא בא לה לבכות, אבל לדמעות רגש משלהן.
צריך לסדר את המחשבות שפרצו האחת לדברי השנייה בחוסר הקשבה.
במה להתמקד קודם? בזכרונות, באובדן, או במה שהולך לקרות ואיך להמשיך? הרי תמיד ידעה שיום אחד זה עלול לקרות. זהו טבע הדברים.
אז מה הסערה? הזמן לא התאים לה? טוב, אנחנו רק בני אדם, לא תמיד מדייקים.
היא כעסה על עצמה לרגע. זה לא הזמן להתבדחות. ואז הבינה שהצער הוא על ההפסד ועל החוסר, ויותר מכול - על הבדידות והגעגוע.
היא החנתה את רכבה ובצעדים מהירים פרצה אל ביתה.
צלילי מוזיקה ערבה עצרו את נשימתה לרגע וריחות של תבשיל מוכר מילאו את לבה.
היא חיבקה אותו חזק, נגעה בפניו וחייכה.
״תיקנת את הברז?״ שאלה.
״כן,״ ענה בהתגוננות.
״גזמת את הענפים היבשים?״ שאלה כשהיא מנשקת אותו.
״כן,״ השיב בתמיהה. ״מה קרה לך?״
״אני אוהבת אותך, ואף פעם אל תשכח זאת.״
״את בסדר? איפה היית?״
״הייתי בתרחיש,״ חייכה כשהיא מוחה את דמעותיה. ״סיפרתי לך כבר שלרוני נפלה שן ראשונה?״
2011
