נקודת מבט שונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נקודת מבט שונה
הוספה למועדפים

נקודת מבט שונה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

הספר "נקודת מבט שונה" הוא ספר סיפורים קצרים וקטעי פרוזה, העוסק ביחסים ובאהבה מתוך גישה פילוסופית ופסיכולוגית. כתיבתה של המחברת זורמת, מרתקת, רצופת תובנות, מרגשת בחשיפתה ומתחברת אל לב הקורא בשילוב מפתיע בין מציאות ודמיון.
 
זהו ספרה הראשון של אתי טל (בר), ילידת הארץ, 1949, בוגרת תיכון "רננים" ולימודי המוסיקה, המתגוררת עם משפחתה בארה"ב. ספרים נוספים שלה:
"מבחנים בדרך", העוסק בנושאי תודעה והישרדות, ו-"להיות אמא של בת-אור", ספר תיעודי המתאר התמודדות עם בת בעלת צרכים מיוחדים שבעקבות פגיעת ראש יצאה מאוטיזם.
בין כתביה המגוונים של אתי טל נמנים גם ספרי שירה וספרות לילדים.

פרק ראשון

תרחיש
 
 
הרוח שליטפה את פניה לא ניחמה אותה. היא עמדה שם בין שמיים וארץ, מנסה להבין את מקומה במציאות החדשה שנחתה עליה פתאום. כולם כבר הלכו. ליד העפר הטרי רק חיוכו בצבץ אליה עדיין מבעד לזרי הפרחים. אילו רק אפשר היה לצלם אותו. אילו רק אפשר היה להגיד לו שיחכה רגע.
 
היא לא הספיקה להזכיר לו שצריך לתקן את הברז שנוזל במקלחת. היא לא הספיקה לבקש ממנו לגזום את ענפי העץ היבשים בגינה והיא לא הספיקה לספר לו שלנכד נפלה שן ראשונה. היא גם לא הספיקה להגיד לו שוב כמה היא אוהבת אותו, כדי שלא ישכח. רצף ארועים ומעשים נקטע, חלומות צריכים להימחק.
 
בצעדים כבדים חזרה אל ריכבה. המוזיקה ניגנה ברדיו כהרגלה, אבל הדמעות אילצו אותה לעצור. באמת לא בא לה לבכות, אבל לדמעות רגש משלהן.
 
צריך לסדר את המחשבות שפרצו האחת לדברי השנייה בחוסר הקשבה.
 
במה להתמקד קודם? בזכרונות, באובדן, או במה שהולך לקרות ואיך להמשיך? הרי תמיד ידעה שיום אחד זה עלול לקרות. זהו טבע הדברים.
 
אז מה הסערה? הזמן לא התאים לה? טוב, אנחנו רק בני אדם, לא תמיד מדייקים.
 
היא כעסה על עצמה לרגע. זה לא הזמן להתבדחות. ואז הבינה שהצער הוא על ההפסד ועל החוסר, ויותר מכול - על הבדידות והגעגוע.
 
היא החנתה את רכבה ובצעדים מהירים פרצה אל ביתה.
 
צלילי מוזיקה ערבה עצרו את נשימתה לרגע וריחות של תבשיל מוכר מילאו את לבה.
 
היא חיבקה אותו חזק, נגעה בפניו וחייכה.
 
״תיקנת את הברז?״ שאלה.
 
״כן,״ ענה בהתגוננות.
 
״גזמת את הענפים היבשים?״ שאלה כשהיא מנשקת אותו.
 
״כן,״ השיב בתמיהה. ״מה קרה לך?״
 
״אני אוהבת אותך, ואף פעם אל תשכח זאת.״
 
״את בסדר? איפה היית?״
 
״הייתי בתרחיש,״ חייכה כשהיא מוחה את דמעותיה. ״סיפרתי לך כבר שלרוני נפלה שן ראשונה?״
 
2011

עוד על הספר

נקודת מבט שונה אתי טל
תרחיש
 
 
הרוח שליטפה את פניה לא ניחמה אותה. היא עמדה שם בין שמיים וארץ, מנסה להבין את מקומה במציאות החדשה שנחתה עליה פתאום. כולם כבר הלכו. ליד העפר הטרי רק חיוכו בצבץ אליה עדיין מבעד לזרי הפרחים. אילו רק אפשר היה לצלם אותו. אילו רק אפשר היה להגיד לו שיחכה רגע.
 
היא לא הספיקה להזכיר לו שצריך לתקן את הברז שנוזל במקלחת. היא לא הספיקה לבקש ממנו לגזום את ענפי העץ היבשים בגינה והיא לא הספיקה לספר לו שלנכד נפלה שן ראשונה. היא גם לא הספיקה להגיד לו שוב כמה היא אוהבת אותו, כדי שלא ישכח. רצף ארועים ומעשים נקטע, חלומות צריכים להימחק.
 
בצעדים כבדים חזרה אל ריכבה. המוזיקה ניגנה ברדיו כהרגלה, אבל הדמעות אילצו אותה לעצור. באמת לא בא לה לבכות, אבל לדמעות רגש משלהן.
 
צריך לסדר את המחשבות שפרצו האחת לדברי השנייה בחוסר הקשבה.
 
במה להתמקד קודם? בזכרונות, באובדן, או במה שהולך לקרות ואיך להמשיך? הרי תמיד ידעה שיום אחד זה עלול לקרות. זהו טבע הדברים.
 
אז מה הסערה? הזמן לא התאים לה? טוב, אנחנו רק בני אדם, לא תמיד מדייקים.
 
היא כעסה על עצמה לרגע. זה לא הזמן להתבדחות. ואז הבינה שהצער הוא על ההפסד ועל החוסר, ויותר מכול - על הבדידות והגעגוע.
 
היא החנתה את רכבה ובצעדים מהירים פרצה אל ביתה.
 
צלילי מוזיקה ערבה עצרו את נשימתה לרגע וריחות של תבשיל מוכר מילאו את לבה.
 
היא חיבקה אותו חזק, נגעה בפניו וחייכה.
 
״תיקנת את הברז?״ שאלה.
 
״כן,״ ענה בהתגוננות.
 
״גזמת את הענפים היבשים?״ שאלה כשהיא מנשקת אותו.
 
״כן,״ השיב בתמיהה. ״מה קרה לך?״
 
״אני אוהבת אותך, ואף פעם אל תשכח זאת.״
 
״את בסדר? איפה היית?״
 
״הייתי בתרחיש,״ חייכה כשהיא מוחה את דמעותיה. ״סיפרתי לך כבר שלרוני נפלה שן ראשונה?״
 
2011