1
על פי תהום
המנועים המהמו בקוצר רוח, ממתינים לזינוק. ירדנו מהאמבולנס, רגליי הלכו מעצמן כמו היו איבר שאינו שייך לי, נשמעות ומצייתות לפקודה עיוורת ללא מחשבה. הייתי בהלם.
תחילה העבירו את האלונקה שבה הייתה מונחת בת־אור. היא פרכסה ופניה היו מעוותים מתוך שמשהו נורא ואיום מתחולל עכשיו בראשה. אף פעם לא ידעתי מה באמת קורה בראשה, ועכשיו פחות מתמיד. רק ניסיתי לתרגם את עוויתות פניה לכאב שהיא חשה, כמו מנסה לקחת משהו מזה לעצמי כדי להפחית ממנה.
קהל סקרן שכבר צבא מסביב, תמה בוודאי מי זו האישיות החשובה שזכתה לטיסה אישית בעוד הם מנסים לאסוף מידע על טרגדיה אפשרית באותה מידת סקרנות של איסוף מידע בסיקור אסון בחדשות. ברגע זה הבנתי שלטיסה בהליקופטר זוכים אנשים שמזלם שפר עליהם או אלו שגורלם נתון לחסדי הרופאים או לחסדי שמים. אמבולנסים והליקופטרים עוררו בי תמיד הרגשת מלחמה, והתחושה הזאת לא הייתה רחוקה מן האמת.
בדרכנו באוויר חשבתי לעצמי איזו הזדמנות עגומה היא זו שטיסתי הראשונה בהליקופטר מתממשת דווקא בחוויה כל כך דרמטית. הסתכלתי למטה אל הנוף, הרגשתי את עצמי מתנתקת מהמציאות, לא מוכנה עדיין להתמודד איתה. האחים שטיפלו בבת־אור הסתכלו על אדישותי בתמיהה, ואולי לרגע אף נדמה היה לי שאני קולטת מבט תוכחה. הרגשתי כצופה מן הצד במחזה שאינו קשור אליי. לא דיברתי, לא שאלתי, לא בכיתי ולא התפללתי. ידעתי שאני צריכה לאגור כוחות יקרים שאהיה זקוקה להם אחר כך.
שמעתי אותם מדברים במכשירי הקשר. שמעתי אותם אומרים שבת־אור מאבדת סימני חיים, וראיתי אותם מנסים בכל דרך לעשות פעולות כדי לייצב אותה. לא האמנתי שזה קורה לי. לרגע חלפה בי המחשבה שבת־אור עלולה למות. חשבתי בקרירות ובכנות עם עצמי אם הייתי מוכנה לוותר עליה. אולי זה הזמן לסוף המאבקים והקשיים שבגידולה? חייה עברו לפניי כסרט בהבזק של שניות ספורות, כאדם העומד על ערש דווי. חשבתי על חוסר הצדק וחוסר האיזון, כמה קשיים ואתגרים ילדה כל כך קטנה ושבירה יכולה לשאת. חשבתי על הכוחות והמשאבים שריכזתי סביבה,
על שאר בני המשפחה שנחסכה מהם תשומת לבי ועל ההקרבה שכולנו שילמנו עבורה. הרי כאן ועכשיו הכול יכול להסתיים. חיינו יכולים להיות חיים של משפחה נורמלית — אך המחשבה הזו נזרקה החוצה.
בת־אור הייתה ילדה שמגיע לה לחיות חיים טובים, ילדה שהחיים חייבים לה פיצוי.
2
החיים לפני בת־אור
הרגשתי שהגעתי לשלמות בחיי המשפחה שלי כשנישאתי ליוני והייתי אם צעירה ומאושרת בהגשמת האימהות.
על אף ילדותי הקשה יצרתי חוקים ודפוסי התנהגות שונים מאלו שאני גדלתי על פיהם, כדי שינחו אותי בגידול בנותיי. מעבר לחום ולאהבה שהענקתי להן, הדרכתי אותן בצורה חברית והסברתית באיזו התנהגות לבחור כדי שיהיו מקובלים ורצויים בחברה כשהקו המנחה הוא סובלנות והתחשבות בזולת, בבחינת "חיה ותן לחיות". לימדתי אותן להאמין ביכולתן ונתתי להן להבין שתמיד אהיה בעדן ובשבילן, גם אם נכשלו. לא האמנתי בענישה ובוודאי לא בהרמת קול. שיתפתי אותן כבר מגיל צעיר בענייני הבית והפרנסה, בעובדות החיים ובשיחות פתוחות על מקרים שקורים בחיינו בהתאם לרמת הבנתן. בדרך זו רכשתי את אמונן, והן הבינו שאפשר לבוא ולספר כל דבר ,גם אם קשורה בו אי הצלחה או טעות, ולשתף אותי בחוויותיהן האישיות.
למרות חיי היום הקשים, הבית היה מלא אהבה, שמחה וצחוק, וההומור תפס את את מקומם של התסכולים והמחסורים. גם מערכות היחסים בין כולם היו יחסי אחווה ועזרה הדדית. במקרה של ריב אקראי ביניהן הייתי שולחת אותן אל חדרן ואומרת להן לא לצאת משם עד שיפתרו את הבעיות ביניהן ויצאו משם חברות. זאת לא הייתה ענישה, אלא הכוונה מאולצת להידברות. הסברתי להן שרק אם נהיה כולם בשביל כולם, נתגבר על כל קושי ומכשול אם יעלו בדרכנו. הראיתי להן שכוחה של אחדות המשפחה בא מהדאגה והעזרה ההדדית ללא סייג של איש אל רעהו, והן שהיוו את המצע לביטחונן הקיומי. ראיתי סיפוק והנאה רצופה יום־יומית בגידול בנותיי והענקתי להן את שנחסך ממני. הרגשתי אלופה ומנצחת, ולא תיארתי לעצמי שמשהו יכול לשבש ולערער את השלמות הזו.
