סיפוק קטלני / אריאלה באום
אני כל כך אוהבת את הזין שלו. הוא מושלם. לשוני מטריפה אותו. הוא עומד עבורה כתותח פלדה, הפתיל שלו בוער, ובעוד רגע הוא ישחרר את הפגזים שלו היישר לתוך גרוני. אני מלקקת, מוצצת, נושכת, וזה משגע אותו ומדליק גם אותי. אני אוהבת לענג אותו. הכוס שלי רטוב כל כך. אני מכווצת את נרתיקי ומרגישה באורגזמה המתקרבת. חברותיי מקנאות בי על היכולת הזו לגמור בלי מגע. הוא גונח, וטעם הזרע המלוח בפי מלהיב אותי, וגל נוסף של עונג עובר בגופי. היום רק החל וכבר היו לי שתי אורגזמות. זה נפלא. אני יודעת שבהמשך היום יהיו לי עוד הרבה. זה היתרון של עבודה מהבית, אני יכולה לאונן בכל פעם שמתחשק לי, גם באמצע היום.
מקס קם מהמיטה, אני מתבוננת בו כשהוא נכנס לחדר האמבטיה, על פניו חיוך מרוצה. בזמן שהוא שם אני משקיעה באיבר האהוב עליי ומשפשפת אותו עד שאורגזמה שלישית מטלטלת אותי. פתאום אני מבחינה בתנועה ליד החלון, גבר שעיניו צהובות־אדומות מביט בי, הוא מחייך אליי ואני מצטמררת. לפתע הוא נעלם, ואני כבר לא בטוחה אם ראיתי אותו בכלל, הרי אנחנו גרים בקומה השביעית, זה בלתי אפשרי. הדמיון שלי מתעתע בי. זו לא הפעם הראשונה שאני מדמיינת דברים מוזרים. אני שומרת את זה בסוד, לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת. אני ממשיכה לגעת בעצמי, זה מרגיע אותי. אני מרטיבה את אצבעותיי ומכניסה אותן לכוס שלי. אולי דמיינתי את הגבר הזה? הרי אני אוהבת לפנטז שמישהו צופה בי בזמן שאני מאוננת או מזדיינת עם מקס. אנחנו נשואים הרבה מאוד שנים, ומעולם לא בגדתי בו, מספיק לי ללחוץ על כפתור הפנטזיות במוחי כדי שאגיע לסיפוק קטלני. האורגזמות שאני חווה בהחלט קטלניות.
"את אף פעם לא מסופקת, וזה מה שאני הכי אוהב בך. את מאוננת יותר ממני," מקס יוצא מהמקלחת ומתבונן בי, קולו מדליק אותי, אני בוערת.
"אתה מתלונן?" אני נאנחת כשאצבעותיי נוגעות בנקודה הנכונה.
"ממש לא. אני חולה על התחת שלך. תזיזי את האצבעות, כי החבר שלי התעורר ועומד בשבילך דום."
הוא עולה עליי, ואנחנו מזדיינים עד שהשעון המעורר מצלצל ומזכיר לנו שהתפקיד שלנו כהורים מתחיל עכשיו.
אני מכינה לצילי וגילי השובבות שלי כריכים לבית הספר. שתיהן כבר בתיכון, למרות זאת הן עדיין רוצות שאפנק אותן ואכרכר סביבן, וזה משמח אותי דווקא. הן כבר גדולות, אבל בשבילי הילדות שלי עדיין קטנות ומתחשק לי למשוך את זה כמה שאפשר. עוד יהיה להן די זמן להכין לעצמן כריכים ולעשות דברים של בוגרות. אני מכינה לכולנו חביתה וחותכת ירקות, זה נוהל קבוע אצלנו. אנחנו אוהבים לאכול יחד לפני שהבנות נוסעות לתיכון, ומקס לעבודה. אני מאושרת, חיי נפלאים, זכיתי בכל החבילה; בעל מדהים שמעריץ אותי ועושה הכול עבורי, שתי בנות נהדרות המצטיינות בכל מה שהן נוגעות בו, דירה ענקית עם סטודיו גדול שבו אני עובדת על היצירות המופרעות שלי. יש לי כל מה שרציתי בתור נערה. החלומות שלי התגשמו ואני מסופקת.
אני עומדת במרפסת וכמו בכל יום מחכה לראות את הרכב שלנו יוצא מהחנייה. זה נוהג שפיתחתי לעצמי בשנים האחרונות. פעם גרנו בדירת קרקע, והייתי מלווה את מקס ואת הבנות ומנופפת להם לשלום עד שהרכב היה נעלם. מאז שעברנו לגור כאן אני כבר לא יוצאת איתם, אך עדיין מתבוננת בהם. זה חשוב לי. אני לא יודעת למה, אבל זה חשוב. אני לוקחת לגימה מהקפה ומחייכת למראה הרכב שלנו. שמש הבוקר מסנוורת אותי, ואני משפשפת את עיניי. הרכב החל להתרחק כבר, אך אני עדיין רואה אותו. אני יודעת שצילי וגילי יושבות מאחור. הן החליטו שבמקום לריב מי מהן תשב קדימה, הכי נכון יהיה שהן ישבו יחד במושב האחורי. הילדות החכמות שלי. אני קוראת להן צילי וגילי, כי הן שונאות את השמות המלאים שלהן, צילה וגילה. יש ביניהן הבדל של שנה וחצי בסך הכול. הן החברות הכי טובות, וזה לא ברור מאליו. אני מרימה לפתע את ידי השמאלית ומנופפת למשפחתי, אני יודעת שהם לא רואים אותי, ולא ברור לי למה בכלל אני עושה את זה. הרכב חוצה את הצומת, ופתאום אני מחסירה פעימה כשמשאית גדולה נכנסת אליו במהירות רבה. אני בקושי מספיקה לצרוח, 'מקס תיזהר,' לפני שהמשאית נכנסת ברכב שלנו וגוררת אותו מרחק רב. ספל הקפה נשמט מידי, והנוזל הרותח נשפך על רגליי היחפות, אך אני לא מרגישה כאב. אני רצה כמו מטורפת ולא זוכרת איך יצאתי מהדירה ואת הדרך שעברתי מהבניין ועד למקום התאונה. הם בסדר. הם חייבים להיות בסדר. הכול בסדר איתם. זה רק סיוט. זה לא קרה באמת. הם בסדר. אני רועדת. אני רצה ונופלת. אני קמה וממשיכה לרוץ. נדמה לי שאני שומעת את הצרחות של בנותיי. הן בחיים. הכול בסדר. הן בסדר. הכול בסדר. מקס יציל אותן, הוא יוציא את הבנות שלנו מהרכב והכול יהיה בסדר. אני מתקרבת לצומת ורואה את מקס. הוא מנסה לפתוח את הדלת האחורית ולהוציא את הבנות מהרכב. אני חייבת לעזור לו. אני מחליקה ונופלת שוב, מנסה לקום, אבל משהו רטוב ושמנוני גורם לי להחליק פעם נוספת, ופתאום אני מבחינה בניצוץ ושומעת קול נפץ רם. אני עפה לאחור מההדף. כדור אש ענקי אוחז ברכב שלנו ובמשאית. ריח נורא של בשר חרוך חונק אותי. אני צורחת עד שהשמיים נחצים לשניים, ונדמה לי שאני רואה שם שלושה מלאכים מחייכים אליי. עיניי נעצמות, ואני מתנתקת מהכאב ומהעולם האכזר.
אני פוקחת את עיניי ועוצרת את הנשימה כשהרכב שלנו חוצה את הצומת בבטחה. אני עדיין עומדת במרפסת ולא רואה שום משאית. לא יצאתי לשום מקום ולא הייתה שום תאונה. מה זה היה לעזאזל? אני משתגעת. הדמיון המפותח שלי עבר כל גבול. זה לא נורמלי מה שקרה כאן עכשיו. ליבי הולם בפראות.
"כואב לך?" אני שומעת לפתע קול גברי מחוספס. אני מסובבת את ראשי ורואה את הגבר עם העיניים הצהובות־אדומות מתבונן בי. אני קופצת בבהלה, ספל הקפה מתרסק, והנוזל נשפך על רגליי. אני משתגעת. זה בטוח. "כואב לך?" הוא שוב שואל. צמרמורת חולפת בגופי. אני מתעלמת מקולו ומתמקדת בצריבה ובכאב בכפות רגליי. אני חולפת על פני הגבר ונכנסת לסלון. הוא לא קיים, זה רק הדמיון הלא נורמלי שלי. לפתע נדמה לי שהוא מוכר לי מאוד, אני נזכרת בציורים האחרונים שלי. הוא כל הזמן שם, אני מציירת אותו בלי הפסקה. בציור הראשון יש לו קרניים אדומות, בציור השני יש סביבו להבות, בציור השלישי הוא עירום ולצידו עומדת אישה עירומה ללא פנים. אני מתחלחלת מהמחשבה שהאישה הזו היא בעצם אני. יש לי ציורים נוספים שלו, הוא המפלצת הפרטית שלי. למה יצרתי אותו בכלל?
"כואב לך הלב?" אני שומעת שוב את קולו המחוספס.
"תפסיק לדבר איתי. אתה לא קיים. אני משתגעת. מספיק."
"את חושבת שאני לא קיים?" הוא תופס בזרועי ומושך אותי אליו. הגבר הזה גבוה כל כך. אני מביטה בפניו, הוא סקסי ומושך באופן פלילי. אנחנו קרובים מאוד, ואני חשה באיברו העצום הלחוץ אליי. אני רוצה אותו, אבל זה בלתי אפשרי. אולי כדור השינה שלקחתי בלילה היה פג תוקף או שמישהו החליף את הכדור במשהו אחר. אני הוזה.
"אתה לא קיים. תצא לי מהראש," אני צועקת, אך קולי אינו נשמע. הוא מכסה את שפתיי בפיו ומנשק אותי בפראות כזו, עד שאני חשה בטעם מתכתי של דם. הוא נושך את שפתי התחתונה, זה כואב ומדליק בו־זמנית. גופי בוער. אני לא מסוגלת לחשוב בבירור. אני רוצה אותו. הוא לא קיים, אבל אני רוצה שהוא יזיין אותי. ידיו שורטות את גבי. אני מרגישה בצריבה ובטיפות הדם הנוטפות במורד גבי. אני משתגעת? לפתע הוא מתנתק ממני ומבטו חודר לנשמתי. אני רואה רכב עולה בלהבות בתוך עיניו. ליבי מחסיר פעימה, ואני נזכרת בכאב שפילח את ליבי באותם רגעים ארורים.
"כואב לך הלב? זה מה שהרגשת כשהבנות שלך ובעלך עלו בלהבות למול עינייך? את יודעת שרגע לפני המוות שלהן, צילי וגילי חיבקו זו את זו. הן נשרפו בעודן מחובקות. מה את חושבת על זה?" המילים שלו גורמות לי לרעד בלתי רצוני. הוא מכאיב לי, ואני רוצה להחזיר לו באותו מטבע. אני מתחילה להכות אותו. הוא צוחק והצליל הזה מצמרר אותי.
"ליזי, כואב לך הלב? את רוצה שהמשפחה שלך תהיה מוגנת ובטוחה? אני יכול להעלים לך את הכאב בן־רגע או להעצים אותו עד שלא תוכלי להתמודד איתו יותר."
"מי אתה?" אני ממשיכה להכותו, אך נראה שזה לא מזיז לו. להפך, איברו נעשה עצום אף יותר, ונדמה לי שהוא מסוגל לקרוע את הבד הדק של שמלתי או לזיין אותי דרכו. אני רוצה שיעשה זאת. האם איבדתי את שפיות דעתי לחלוטין?
"את יודעת מי אני."
"אני לא. מי אתה לעזאזל? ומה אתה רוצה ממני?"
"ליזי יקירתי, אני עזאזל. אני יכול להיות כל אחד ואף אחד. אני זה שכולם מפחדים ממנו ורוצים אותו. בכל פעם שאת נוגעת בעצמך, אני שם כדי לנשק את טיפות העונג שנוטפת מהכוס הרטוב שלך. את חולמת עליי כל הזמן. לשוני חודרת לתוכך ומזיינת אותך בכל יום, כמה פעמים ביום. אני זה שאת רוצה. את זקוקה לי ואני זקוק לך." אני משתגעת. אני בטוח משתגעת. משהו לא בסדר איתי. אני בורחת ממנו ומהדמיון המטורף שלי ורצה לסטודיו. אני תולשת מכני הציור את הציורים הארורים ומתחילה להרוס אותם. אני משליכה צבעים וחותכת בסכין יפני את היצירות שלי עד שלא נותר מהן דבר. הגבר הארור הזה נעלם. זהו. הוא איננו. אני צוחקת בקול ובוכה כשאני מבינה מה עשיתי. מה קורה לי, לעזאזל? אני מתבוננת באצבעותיי ורואה שהן אדומות. האם זה דם או צבע?
"ליזי, אני זקוק לך."
קולו גורם לי לצווח. "מי אתה?"
"אני אדונך. את שייכת לי, אבל אני צריך שאת תסכימי להיות שלי מרצונך החופשי," הוא שולח את ידיו קדימה ומחכה.
"לעולם לא," אני נרתעת ממנו.
"את יודעת שרגע לפני שבעלך נשרף למוות, הוא ראה איך הלהבות אוחזות בגופן של צילי וגילי. הוא ידע שאין לו דרך לעזור להן ובחר למות איתן." אני מזדעזעת מדבריו. זה קרה באמת או לא? אני כבר לא בטוחה בכלום.
"המשפחה שלי בסדר. הם בסדר. לא קרה להם כלום. זה רק הדמיון שלי." אני חייבת להאמין בזה.
"האומנם?" הוא השטן בכבודו ובעצמו.
"הם בסדר, נכון?" קולי רועד. אני רועדת.
"זה תלוי בך. הגורל שלהם תלוי בך, ליזי יקירתי."
"מי אתה ומה אתה רוצה ממני?" אני יודעת מי הוא, אבל זה מטורף מדי. זו המצאה של המוח החולני שלי.
"האם זה משנה מי אני?"
"זה משנה לי."
"אני האדון שלך, אליזבת. האם את כבר מבינה מי את?"
"אני אימא של צילה וגילה ואשתו של מקס."
"לא. את ליזי, ואת שייכת לי. רק לי." הוא לא נוגע בי, אך אני חשה במגעו בין רגליי. אצבעו חודרת לתוכי. אני גונחת מעונג ומניעה את אגני, מרגישה קרובה לאורגזמה נוספת. הוא מחייך אליי, ופתאום אני חשה בריקנות. אני רוצה שימשיך. הוא נגע בי בכלל?
"אני שייכת לך. זה מה שאתה רוצה לשמוע?" אני רוצה שימשיך.
"לא, זה לא מספיק. את צריכה לרצות שאשלוט בך. את צריכה להתמסר לי מרצונך החופשי ולהעניק לי את מה שאישה נותנת לאדונה."
"אתה רוצה את הגוף שלי? קח אותו. תזיין אותי כמה פעמים שתרצה ותסתלק מפה כשתסיים. אבל תעזוב את משפחתי בשקט. אני אתן לך הכול, רק אל תפגע בהם," אני מושכת את השמלה הדקה שלגופי וקורעת אותה ממני. מתחתיה אין לי דבר. פעם אהבתי את המחשבה שאני עירומה תחת הבד הקריר והדק, אך עכשיו זה מחליא אותי. הוא מתבונן בי, והאש שבעיניו חורכת את עורי. זה גורם לגל אורגזמה בלתי רצוני לעבור בתוכי, ואני מזדעזעת. הוא לא נוגע בי, אבל מבטו מסעיר אותי. הוא כמו ירח בלילה אפל או כמו שמש יוקדת כשהשמיים בהירים.
"את כבר יודעת מי אני ומה אני רוצה?"
"כן. אתה האפלה ששוכנת בנשמתי, אתה המחשבות האסורות שלי, אתה העונג שאני חווה בכל אורגזמה, אתה אדוני ואתה רוצה את נשמתי. אני רוצה אותך. קח אותי." אני גומרת רק מהמחשבה שהוא מי שהוא ואני מי שאני. הוא האדון שלי. אני מוכנה להאמין בכל דבר שיאמר לי.
"אני לא זקוק לנשמה שלך, אליזבת, את כבר שלי. יקירתי, את עדיין לא מבינה, אני זקוק לנשמה טהורה שתגיע לעולם משנאה ומאהבה. נשמה טהורה שתעזוב את העולם מאהבה ומשנאה."
"אני לא מבינה."
"את מבינה." אני מבינה.
"אתה רוצה שאלד לך ילד? זו הנשמה הטהורה שאתה זקוק לה? למה דווקא אני?"
"אני זקוק ליורש ובחרתי בך להיות זו שתעניק לי אותו, כי את היחידה שמצאתי שנשמתה שחורה כנשמתי." הוא צודק. אני חולה בראש, אחרת איך אפשר להסביר את כל מה שקורה פה? אני מדמיינת את הכול.
"אני שונאת אותך ואוהבת את משפחתי, כך תקבל את היורש שלך, אבל למה אתה מתכוון בזה שהנשמה הטהורה תעזוב את העולם מאהבה ומשנאה?" אני לא רוצה להבין למה הוא מתכוון.
"את מסכימה ללדת את ילדי?"
"כן, אם זה מה שיעניק חיים למשפחתי." אני מדמיינת את הכול, אבל מה אם לא? האם אסכן את משפחתי? אני מוכנה להזדיין איתו וללדת את ילדו.
"לידת היורש שלי היא רק החלק הראשון. יכולתי לבחור כל אישה אחרת למשימה הזו, אך רק את מתאימה גם לחלק השני." אני יודעת שהחלק הזה קשה יותר, למרות זאת אני שואלת.
"מה אתה רוצה ממני?"
"את צריכה להעניק לי מאהבה ומשנאה את נשמתו של ילדך."
"מה? אתה לא נורמלי. אתה מתכוון..." אני לא מסוגלת להגיד את זה. אני בורחת מהסטודיו ורצה למרפסת. אני רוצה לקפוץ משם ולמות. זה יעצור את הטירוף הזה. משפחתי תישאר בחיים ולא אצטרך לעשות את מה שהוא מבקש. אני דוחפת בקושי רב את הספה אל הקיר ועולה עליה. הוא מתבונן בי ולא עוצר אותי. אני חייבת לקפוץ. אני לא מסוגלת לקפוץ. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות. עיניו הצהובות־אדומות מלטפות את גופי העירום, ואני מבינה שהעונג והכאב שהוא יעניק לי שווים הכול.
"ליזי, אני מכיר אותך טוב יותר משנדמה לך. בואי, את מסוגלת לעשות את זה. תעניקי לי מאהבה ומשנאה את הבן שאליו אני מייחל כבר מאות שנים. חיכיתי לך."
אני נשכבת על הספה ומפשקת את רגליי. "בוא, תזיין אותי. אני אלד לך ילד ואז אהרוג אותו ואעניק לך את נשמתו באהבה למשפחתי ובשנאה אליך." אני כועסת ואני מגורה. שילוב עוצמתי ביותר.
"את טועה, יקירתי. השנאה איננה מיועדת לי. את עוד תביני זאת."
"אני שונאת אותך. תזיין אותי כבר." לפתע אני מבחינה בכך שהוא עירום ולא מבינה איך לא ראיתי זאת קודם. הוא מתקרב אליי, ואני נחרדת מגודל איברו. הוא אפילו עצום יותר משחשבתי. הזין שלו ראוי להערצה. הוא אדום, וכיפתו העצומה חלקה כשיש. אני רוצה אותו.
"תיגעי בעצמך קודם."
אני שולחת את ידי לכוס שלי ומתחילה לאונן במרץ. "כן, אדוני."
"אני רוצה שתמצצי לי. חיכיתי לזה זמן רב כל כך, צפיתי בך בכל פעם שעשית זאת למקס. אני מתכוון ליהנות מכל רגע איתך," הוא תופס בשערי ודוחף את איברו העצום לפי. אני נחנקת, אך זה מדליק אותי כל כך שבתוך רגע אורגזמה מטורפת מרטיטה את קירות נרתיקי. אני רטובה ומוכנה לקראתו. זה כנראה בדיוק מה שהוא רצה, כי לפתע הוא שולף את איברו מפי, נשכב מעליי וחודר לתוכי במהירות. אני זועקת מעונג. הוא רוכב עליי כאילו אני סוסה פראית שזקוקה לאילוף. ידיו עדיין אוחזות בשערי. הוא סוטר לי, ואני מקבלת את הכאב בהשלמה. אני חשה בזרמים של זרעו שנשפכים לתוכי, אך הוא לא עוצר. אני מלאה בו. אני כמו קנקן שנועד להכיל את הנוזלים שלו ולטבוע בהם. הוא הופך אותי כך שאני עומדת על ארבע, אפילו מבלי להוציא את איברו מתוכי. הגבר הזה על־אנושי. הוא מזיין אותי כאילו אני כלבת רחוב מיוחמת, ואני מוכנה לנבוח עבורו אם רק יבקש זאת. הוא שורט את גבי שוב ואז מלקק את דמי בלשונו. גניחותיו ואנחותיו רמות כל כך שאני בטוחה שכולם שומעים אותנו. אני גומרת פעם אחר פעם. אני שייכת לו. אני מתמסרת לו כל כולי ומוכנה לשאת בכל דבר שרק יתחשק לו. הוא מעמיד אותי ומשעין את גופי על קצה המרפסת. ידיו אוחזות בצווארי. הוא מהדק את האחיזה, ואני יודעת שאם ישחרר את ידיו ויוציא את הזין שלו מתוכי אפול מהמרפסת ואתרסק על האספלט החם. זה לא מפחיד אותי. אני רק מפחדת מהמחשבה שמשפחתי תמות מייד לאחר מכן. אני בוהה בצומת הארור ומפשקת את רגליי כמו מתעמלת קרקע מזדיינת. אני עושה את זה מאהבה למשפחתי. אני רוצה שהוא ימלא אותי בזרעו ולהביא את יורשו לעולם. אני מקבלת על עצמי את המשימה.
"אני מבטיחה לך שאעשה זאת. אקיים גם את החלק השני. אהרוג את ילדך."
"לא ליזי, את תהרגי את הילד שלנו ותעניקי לי את נשמתו."
"אעשה זאת, אני מבטיחה." ידיו לוחצות על צווארי, הוא מצמיד את פניי לפניו ומנשק אותי עד שאני מאבדת את ההכרה כשגל אורגזמה נוסף מטלטל את גופי.
אני מתעוררת משינה עמוקה. חלמתי חלום מוזר. אפילו גרוע מכך, חלום מטורף. עשיתי סקס עם השטן בכבודו ובעצמו או שזה היה סתם מלאך רע או ישות מפחידה. זה היה חלום מציאותי כל כך. הוא רצה שאלד לו ילד ואז אהרוג אותו, ובתמורה הוא ישאיר את משפחתי בחיים. צמרמורת עוברת בגופי כשאני נזכרת בתאונה הקטלנית. לפתע אני חשה בבעיטה חזקה בבטני ונחרדת. מה לעזאזל קורה פה? אני פוקחת את עיניי ורואה שמקס ישן לצידי, ומאחוריו עומד הגבר עם העיניים הצהובות־אדומות. שוב אני חשה בבעיטה חזקה בבטני וכאב עז מפלח את גבי.
"הוא מגיע, היורש שלי מגיע. ליזי היקרה, הבטחות צריך לקיים. לא היית רוצה שהדבר האחרון שמקס יראה זה את צילי וגילי מחובקות כשהלהבות חורכות את בשרן, נכון?" אני לא מספיקה לענות לו, ציר נוסף מפלח את גבי, וזרם מים אדיר פורץ מבין רגליי. הילד הזה הוא בנו, ואני חייבת לקיים את הבטחתי, אחרת זה יעלה בחיי משפחתי. הייתי צריכה לקפוץ מהמרפסת. אני שונאת אותו על הצורך לבחור, אבל אני בוחרת.
אני צורחת. אני לא מסוגלת להפסיק לצעוק. דמעות זולגות מעיניי. ליבי נקרע לגזרים. כואב לי כל כך. עשיתי את מה שביקשת. נתתי לך אותו. ביקשת וקיבלת. עכשיו אני מבינה למה התכוונת כשדיברת על שנאה. אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי. אני שונאת את עצמי.
"לא! למה? למה עשיתי את זה? הרגתי את בני הקטן. למה? בני הקטן עם העיניים הצהובות־אדומות. בני שהספיק לנשום נשימה אחת קצרה לפני שגזלתי את חייו. למה?" אני מנסה להשתחרר מהכבלים שקושרים אותי למיטה. החדר הזה לבן כל כך, ואני שחורה כמו הלילה האפל. בבקשה, תיקח אותי אליך. אני רוצה להיות עם הילד שלי. בבקשה. תזיין אותי ונהיה יחד כמשפחה, אני לוחשת ללא קול. הוא מתבונן בי ונענה לבקשתי. אני גונחת ונאנחת בקולי קולות. אני יודעת שהם מתבוננים בי ומרגישה סיפוק קטלני. הם פוקדים את מיטתי בלילות האפלים, אך אינם מבינים שאני שייכת לו. רק לו. אני צוחקת כשגל אורגזמה עוטף אותי שוב ושוב.
הם מתבוננים בה מעבר לחלון הדלת ולא מסוגלים להסיט את עיניהם כשגופה נרעד מגלי האורגזמה שהיא חווה. הבחור החדש מזועזע, והם צוחקים עליו. הוא לא מכיר אותה, אבל הם רגילים למעשיה, ולפעמים בלילות קרים הם אף נהנים מרטיבות נרתיקה, והיא אוהבת את זה. כמה שהיא אוהבת את זה. היא תמיד רטובה כל כך עבורם ומוכנה לספק את צרכיהם האפלים.
"היא באמת הרגה את בנה הקטן?" שואל הבחור החדש.
"לא," עונה הוותיק, זה שעבד כאן כשהביאו אותה למחלקה הזו, הראשון שנהנה מגופה. כמה הוא אוהב לזיין אותה כשהיא קשורה כך למיטה. הוא יודע שהיא אוהבת להיות חסרת אונים ונשלטת. זה מטריף אותה. זה מדליק אותו. הזין שלו עומד כשהוא חושב על זה, אבל משמרת הלילה רק החלה, ועליו לחכות לרגע המתאים כדי שהוא יוכל לבקר אותה מבלי שיפריעו למעשיו.
"מה קרה לה?" הבחור החדש נרעד כשהיא שוב צועקת ובוכה.
"אישה מסכנה, היא השתגעה כשראתה את בעלה ואת בנותיה עולים בלהבות ברכב שלהם. הייתה להם תאונת דרכים ליד הבית, משאית התנגשה בהם. היא צפתה בהם מהמרפסת כשזה קרה."
"אמרת בעלה ובנותיה, אבל מה עם בנה הקטן? גם הוא היה ברכב?"
"מעולם לא היה להם בן. רק שתי בנות. בוא נלך לשתות קפה, הלילה עוד ארוך."
הבחור החדש שוב מתבונן בה, וליבו נמלא חמלה ורחמים. הוא לא מסוגל לזוז משם. האחרים מתרחקים, אך הוא עומד ומתבונן בה. היא נעה במיטה כאילו מישהו מזיין אותה, צמרמורת עוברת בגופו כשנדמה לו שהוא רואה גבר עם עיניים צהובות־אדומות מתבונן בו ומחייך.
