פרולוג
בדירה הכי מכוערת בכל מנהטן, וזה לא רק זה שהמוח שלי תוכנת במיוחד לסלוד מהערכת אמנות: באופן אובייקטיבי הציורים האלה, כולם, היו מחרידים. רגל שעירה הצומחת מגבעול של פרח. פה שספגטי נשפך ממנו. לעומתי, אחי הבכור ואבי המהמו בטון מהורהר, מהנהנים כאילו הבינו את מה שהם רואים. אני הייתי זאת שהובילה אותנו קדימה; נראה היה כאילו יש פרוטוקול לא רשמי שלפיו אורחי המסיבה צריכים לעבור את התהליך, להתפעל מיצירות האמנות, ורק אז ליהנות באופן חופשי מהמתאבנים שהוגשו על מגשים ברחבי החדר.
אבל ממש בסוף, מעל האח המסיבי ובין שני פמוטים ראוותניים, היה ציור של סליל כפול — מבנה מולקולת ה־DNA — ועל פניי כל הקנבס הודפס ציטוט של טים ברטון: "כולנו יודעים שרומן בין שני מינים שונים הוא מוזר."
נלהבת, צחקתי ופניתי לג'נסן ולאבא.
"או.קיי. זה מעולה."
ג'נסן נאנח. "מתאים לך לאהוב את זה."
העפתי מבט בציור ובחזרה לאחי. "למה? כי זה הדבר היחיד בכל המקום הזה שהגיוני?"
הוא הביט באבא ומשהו עבר ביניהם, מעין אישור שניתן מאב לבן. "אנחנו צריכים לדבר איתך על היחסים הקרובים שיש לך עם העבודה שלך. "
לקח דקה עד שמילותיו, טון הדיבור שלו וההבעה הנחושה על פניו עוררו את הבנתי. "ג'נסן," אמרתי. "אנחנו באמת הולכים לנהל את השיחה הזו כאן?"
"כן, כאן." עיניו הירוקות הצטמצמו. "זו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מחוץ למעבדה ביומיים האחרונים, כשאת לא ישנה או בולעת ארוחה."
לעיתים קרובות שמתי לב איך תכונות האישיות הבולטות של הוריי — דריכות, קסם אישי, זהירות, אימפולסיביות ונחישות — חולקו בצורה נקייה וללא זיהומים בין חמשת צאצאיהם.
דריכות ונחישות עמדו לצאת לקרב באמצע מסיבת קוקטייל במנהטן.
"אנחנו במסיבה, ג'נס. אנחנו אמורים לדבר על כמה שהאמנות נפלאה," הגבתי, מנופפת חלושות לעבר קירות הסלון המקושטים בשפע. "וכמה שערורייתי... ה... משהו..." לא היה לי מושג מה היתה הרכילות האחרונה, והדגל הלבן הקטן הזה של בורות שהנפתי רק הוכיח את הנקודה של אחי.
הסתכלתי כשג'נסן התגבר על הדחף לגלגל את עיניו.
אבא הושיט לי מתאבן שנראה כמו משהו שדומה לחלזון על קרקר ותחבתי אותו באופן דיסקרטי למפית קוקטייל, כשמלצר עבר ליד. השמלה החדשה שלי גירדה, והתחרטתי שלא השקעתי זמן ושאלתי ברחבי המעבדה על המחטבים שבחרתי ללבוש.
על פי החוויה הראשונה הזו איתם החלטתי שהם נוצרו על ידי השטן, או על ידי אדם שהיה רזה מדיי לג'ינס סקיני.
"את לא רק חכמה" ג'נסן אמר. "את כיפית. את חברותית. את ילדה יפה."
"אישה," תיקנתי במלמול.
הוא רכן קרוב יותר, משאיר את שיחתנו מוסתרת מאורחים חולפים באירוע. חלילה שמישהו מהחברה הגבוהה של ניו־יורק ישמע אותו מטיף לי איך להיות זנותית יותר בחברה. "אז אני לא מבין למה אנחנו מבקרים אותך כאן כבר שלושה ימים, אבל כל מי שפגשנו הם החברים שלי."
חייכתי אל אחי הבכור, ונתתי להכרת התודה על הדרך שבה גונן עליי יתר על המידה ועל הדריכות המוגזמת שלו להציף אותי לפני שגל העצבנות עטף אותי והעלה סומק ועקצוץ בעורי: זה היה כמו לגעת בברזל חם, הרפלקס החריף, שאחריו הגיעה הכוויה הממושכת והפועמת. "כמעט סיימתי עם הלימודים, ג'נס. יש המון זמן לחיים אחר כך."
"אלה החיים," הוא אמר בעיניים פעורות ולהוטות. "בדיוק עכשיו. כשהייתי בגילך בקושי שמרתי על ממוצע הציונים, רק קיוויתי שאצליח להתעורר אחרי סוף השבוע בלי הנגאובר."
אבא עמד בשקט לצדו, מתעלם מההערה האחרונה שלו, אך הנהן באישור לטענה הכללית שאני לוזרית בלי חברים. הישרתי אליו מבט שנועד להעביר מסר של אני מקבלת את המסר הזה מהמדען המכור לעבודה שבילה יותר זמן במעבדה מאשר בבית שלו? אבל הוא נשאר מסויג, עוטה אותו מבט שהיה לו כשתרכובת שהוא ציפה שתהיה מסיסה, התגלתה כתמיסה דוחה במבחנה: מבולבל, אולי טיפה נעלב.
אבא העניק לי נחישות, אבל הוא תמיד הניח שאימא הורישה לי קצת קסם אישי. אולי מפני שאני אישה, או אולי מפני שחשב שכל דור צריך להשתפר אל מול קודמו, הייתי אמורה לאזן בין קריירה לחיים בצורה טובה יותר ממנו. ביום שלאבא מלאו חמישים, הוא לקח אותי למשרדו ואמר בפשטות, "האנשים חשובים כמו המדע. תלמדי מהטעויות שלי." ואז הוא יישר כמה ניירות על שולחנו והביט בידיו עד שהשתעממתי מספיק כדי לקום ולחזור למעבדה.
באופן די ברור לא הצלחתי.
"אני יודע שאני מעמיס עלייך יותר מדיי" ג'נסן לחש.
"קצת," הסכמתי.
"ואני יודע שאני מתערב."
שלחתי אליו מבט יודע, ולחשתי, "אתה מקדש אתנה הפרטי שלי."
"חוץ מזה שאני לא יווני ויש לי פין."
"אני מנסה לשכוח את זה."
ג'נסן נאנח, ולבסוף נראה שאבא הבין כי הדיון נועד לשני אנשים. שניהם הגיעו לבקר אותי, וגם אם צירוף המקרים של ביקור אקראי בפברואר היה מוזר, לא הקדשתי לו מחשבה רבה, עד עכשיו. אבא כרך את זרועו סביבי, בחיבוק סוחט. הזרועות שלו היו ארוכות ודקות, אבל תמיד היה לו חיבוק דוב של אדם הרבה יותר חזק מאיך שהוא נראה. "זיגס, את ילדה טובה."
חייכתי לגרסתו של אבא לשיחת עידוד מורכבת.
"תודה."
ג'נסן הוסיף, "את יודעת שאנחנו אוהבים אותך."
"גם אני אוהבת אתכם. לרוב."
"אבל...תראי בזה התערבות יזומה. את מכורה לעבודה. את מכורה לכל מסלול מהיר שאת חושבת שאת זקוקה לו בשביל הקריירה שלך. אולי אני תמיד מתערב ומנסה לנהל את חייך..."
"אולי?" קטעתי אותו. "אתה הכתבת הכל, מהרגע שבו אמא ואבא הורידו את גלגלי העזר מהאופניים שלי, עד מתי להאריך את שעת החזרה שלי הביתה אל אחרי שעת השקיעה. אפילו לא גרת אז בבית, ג'נס. הייתי כבר בת שש עשרה."
הוא השתיק אותי במבט. "אני נשבע שאני לא מתכוון לומר לך מה לעשות, אני פשוט..." הוא השתתק, מסתכל סביב כאילו מישהו ליד אוחז בשלט שיסייע לו לסיים את המשפט. לבקש מג׳נסן להפסיק לנסות לנהל את חיי היה כמו לבקש ממישהו אחר להפסיק לנשום למשך עשר דקות קצרות. "פשוט תתקשרי למישהו."
"מישהו? ג'נסן, הנקודה שלך היא שאין לי חברים. זה לא בדיוק נכון, אבל למי אתה חושב שאני אמורה להתקשר כדי ליזום את כל העניין הזה של לצאת ולחיות? סטודנט אחר לתואר שני, שקבור במחקר בדיוק כמוני? אני בתחום הנדסה ביו־רפואית. אנחנו לא בדיוק קבוצה של יכולות חברתיות מלבלבות.״
הוא עצם את עיניו והביט בתקרה לפני שמשהו התחוור לו. גבותיו התרוממו כשהביט בי, תקווה מילאה את עיניו באכפתיות, בלתי ניתנת להתעלמות, שרק אח מסוגל לה. "מה עם וויל?"
חטפתי את כוס השמפניה שאבא שלי לא שתה, וגמעתי אותה ברגע אחד.
לא הייתי צריכה שג'נסן יחזור על עצמו. וויל סאמנר היה החבר הכי טוב של ג'נסן מהלימודים, המתמחה לשעבר של אבא, וכן, מושא לכל אחת מהפנטזיות שלי בגיל ההתבגרות. בעוד שאני תמיד הייתי האחות הקטנה הנחמדה והחנונית, וויל היה ילד־רע גאון עם חיוך עקום, חורים באוזניים, ועיניים כחולות שנראה שהיפנטו כל בחורה שפגש.
כשהייתי בת שתים־עשרה, וויל היה בן תשע־עשרה, והוא הגיע לבית עם ג'נסן למשך כמה ימים בתקופת חג המולד. הוא היה מושחת וגם אז — מעורר תיאבון. הוא ניגן בגיטרת בס בגראז' עם ג'נסן, מעביר את החג בפלירטוט כייפי עם אחותי הגדולה ליב. כשהייתי בת שש עשרה, הוא היה בוגר מכללה טרי וחי איתנו לאורך כל הקיץ, בזמן שעבד אצל אבי. הוא הקרין כזאת כריזמה מינית גולמית, שאיבדתי את בתוליי לילד עלום שם מהכיתה שלי, שמישש כל דבר, בניסיון להקל על הלחץ שחשתי סתם מלהיות בקרבתו של וויל.
הייתי די בטוחה שאחותי לפחות נישקה אותו — ובכל מקרה, וויל היה מבוגר מדיי בשבילי — אבל מאחורי דלתות סגורות, ובמרחב הסודי של לבי, יכולתי להודות שוויל סמינר היה הילד הראשון שאי פעם רציתי לנשק, והילד הראשון שבסופו של דבר גרם לי להחליק את היד מתחת לסדינים, חושבת עליו בחשכת חדרי.
על החיוך השובב־הזדוני והשיער שבאופן תמידי גלש מעל עינו הימנית.
על זרועותיו החלקות והשריריות ועורו השזוף.
על אצבעותיו הארוכות, ואפילו על הצלקת הקטנה על סנטרו.
כשהבנים בגילי נשמעו כולם אותו דבר, לוויל היה קול עמוק ושקט. עיניו היו סבלניות ויודעות־כל. ידיו מעולם לא היו חסרות מנוחה וקופצניות; בדרך כלל הם נחו עמוק בכיסיו. הוא ליקק את שפתיו כשהביט בבחורות, והעיר הערות שקטות, מלאות ביטחון עצמי, על שדיים, רגליים ולשון...
מצמצתי והסתכלתי על ג'נסן. לא הייתי בת שש עשרה יותר. הייתי בת עשרים וארבע, וויל היה בן שלושים ואחת. ראיתי אותו לפני ארבע שנים בחתונה־שנועדה־לכישלון של ג'נסן, והחיוך השקט והכריזמטי שלו רק התפתח לעוצמתי יותר, מטריף יותר. התבוננתי, מרותקת, כשוויל חמק לחדר צדדי עם שתיים מהשושבינות של גיסתי.
"תתקשרי אליו," ג'נסן דחק, שולף אותי מהעלאת הזיכרונות. "הוא יודע לאזן בין עבודה לחיים. הוא מקומי, הוא בחור טוב. סתם... לצאת קצת, בסדר? הוא ידאג לך."
ניסיתי להרגיע את הרטט שהרעיד את עורי כשאחי הבכור אמר את זה. לא הייתי בטוחה איך רציתי שוויל ידאג לי: האם רציתי שהוא יהיה סתם החבר של אחי, שעוזר לי למצוא איזון? או שמא רציתי פשוט לקבל מבט בוגר על מושא הפנטזיות הכי מלוכלכות שלי?
"האנה," אבא לחץ. "שמעת את אחיך?"
מלצר עבר עם מגש של גביעי שמפניה מלאים והחלפתי את הגביע הריק שבידי לכוס מלאה ומבעבעת. "שמעתי אותו. אני אתקשר לוויל. "
.jpg)
