במדרגות החיים

רודפת פרפרים

הייתי בדרכי לבקר חבר טוב, שגר בעיירה קטנה במדינת ניו יורק. נהגתי שעות ארוכות בכביש המהיר החוצה את המדינה ומגיע עד קנדה. הנהיגה בכביש הזה בעונת הקיץ היא חוויה בלתי נשכחת. עצי ענק ירוקי עד, המיתמרים לצדי הדרכים, ופסגות הרים נישאות ומושלגות, יוצרים יחד נוף מרהיב ביופיו. הטמפרטורה הייתה נוחה ונעימה, שלא כמו בעונת החורף הקפואה, שבה הקור עז מנשוא. הכביש המהיר חוצה כמעט לכל אורכו ערבות ירוקות רחבות, משופעות בצמחייה ובפרחים ססגוניים. הנסיעה הארוכה הזו הופכת לחוויה מרנינה בעונה זו של השנה, ולכן אהבתי לבקר את חברי הטוב ואת אשתו, שגרו בעיירה קטנה ושקטה, קרוב לגבול הקנדי.
כשהרעב החל להציק לי, החלטתי לחפש מקום כדי לסעוד בו את ארוחת הצהריים. שלט קטן לצד הדרך משך את תשומת לבי. "מסעדת דרכים אינדיאנית", נאמר בו. "כאן תוכל לטעום אוכל אינדיאני מקורי שאין בשום מקום אחר". בנוסף, הופיעו בשלט כמה שורות קטנות יותר: "חנות מזכרות אותנטית". נשמע מעניין, חשבתי לעצמי, בעודי מביט ביציאה מהכביש המהיר ומתלבט אם לפנות בה. מדוע לא? חשבתי, אף פעם לא טעמתי אוכל אינדיאני אמתי, הנה ההזדמנות שלי.
היציאה מהכביש המהיר הובילה לכביש צר, ארוך ומפותל, שטיפס לעבר גבעה גדולה וירוקה. השלט לא ציין שיש לעבור עוד כברת דרך נכבדה עד למסעדה. אחזתי את ההגה בידיים אמונות וניווטתי את מכוניתי הקטנה במעלה הגבעה. שלל שיחים, פרחים ועצים תמירים ליוו את הכביש הפתלתל והרגשתי שאני נוסע אל תוך יער קטן וקסום. לבסוף, לאחר זמן מה ראיתי בקתת עץ קטנה ניצבת לה על ראש הגבעה. חניתי ברחבת החניה הקטנה שמחוץ למסעדה ובחנתי אותה בסקרנות. הבקתה הקטנה הייתה ציורית להפליא. הרבה שלטים קטנים וצבעוניים עיטרו את קירותיה החיצוניים. עציצים קטנים ובהם מגוון פרחים ססגוניים קישטו את אדני החלונות הרחבים. כמה חביות עץ גדולות ניצבו לצדי מפתן הדלת הרעועה, וחשבתי שוודאי הכילו מלפפונים חמוצים גדולים תוצרת בית. גג הבקתה היה צבוע בצבע חלודה צעקני וארובה קטנה צבועה באדום דהוי, שהזדקרה מפינת הגג, השלימה את התמונה הפסטורלית הכללית. המסעדה נראתה כלקוחה מספר אגדות.
תהיתי לרגע אם זהו המקום לסעוד בו, אך מכיוון שכבר הייתי שם, החלטתי להיכנס ולראות מה מציעה המסעדה הקטנה. כשנכנסתי, לא ראיתי איש. על כמה מדפים ממורקים למשעי היו מונחות מזכרות אינדיאניות שראיתי לעתים קרובות במסעותיי בארצות הברית. ספלים קטנים, צלחות קטנות צבועות כפי הנראה על ידי אמנים אינדיאנים מקומיים, מגוון קישוטים עשויים נוצות ואביזרים מהתרבות המקומית ניצבו להם בגאון על המדפים הנקיים. בצד ניצבו כמה שולחנות עגולים קטנים וכיסאות תואמים. מן הסתם זו פינת האוכל. המסעדה הקטנה הייתה ככל הנראה גם חנות מזכרות מקומית.
"צהריים טובים, במה אפשר לעזור?" שמעתי לפתע קול רך של אישה צעירה. הפניתי את מבטי לדלפק שמשמאל, לאזור האכילה. מאחוריו עמדה אישה צעירה בשלהי שנות העשרים שלה, וחייכה אליי.
"אה, צהריים טובים לך," חייכתי במבוכת מה, "ראיתי את השלט שלכם מהכביש המהיר וחשבתי לעצור לאכול משהו."
"בוודאי," היא האירה פנים, "בוא, שב ואתן לך את התפריט שלנו. לא תצטער שעצרת אצלנו." היא עזבה את מקומה שמאחורי הדלפק ואני נאלמתי דום. היא הייתה יפיפייה אקזוטית במלוא מובן המילה. חזותה הייתה אינדיאנית טיפוסית, ממש כמו בסרטים. ראיתי כבר אינדיאנים רבים בארצות הברית, אך מעולם לא ראיתי אחת כמוה. שׂערהּ היה שחור משחור, מסורק בקפידה וחצוי באמצע מצחה בדייקנות. עיניה החומות היו מלוכסנות מעט ונראו כשקדים גדולים ומרשימים, מבען היה חודר ורך בעת ובעונה אחת והוסיף לקסמן. עצמות לחייה הגבוהות הדגישו את אפה הסולד ואת מראָהּ האינדיאני, שפתיה המלאות והאדומות היו בבחינת פאר היצירה. הייתי מוקסם. היא לבשה מכנסי ג'ינס דהויים והדוקים, שהדגישו את גזרתה החטובה והתמירה. חולצה מעור מפוספס הדגישה את חזה הזקוף והמלא, שהוסיף חושניות לדמותה הנשית והחיננית.
היא הובילה אותי לאחד השולחנות הקטנים והציעה לי כיסא צנוע לשבת עליו. בעוד אני מרותק ליופייה המיוחד, הגישה לי דף אחד וקטן ובו מספר שורות בלבד. הבטתי בו – זה היה תפריט המסעדה. הכתב היה מסולסל והיה ניכר שנכתב ביד. מאכלים ספורים בלבד, בעלי שמות וכינויים לא מוכרים היו רשומים בתפריט הזה ואני גירדתי את ראשי, תוהה מה משמעות שמות המאכלים האקזוטיים שלא ראיתי מעודי. היא הבחינה במבוכתי וחייכה.
"אתה רוצה שאסביר לך מה פירושו של כל מאכל?" היא שאלה וקולה העדין ערב לאוזניי.
"כן, בבקשה. תודה רבה."
היא הסיטה כיסא, התיישבה לידי והחלה להסביר לי מה הם המאכלים האינדיאנים המקוריים שהיא מציעה. "אלו מאכלים אותנטיים. לא תוכל לאכול כמותם בשום מקום אחר, חוץ מאשר אצלנו." היא סיכמה בהחלטיות וזקרה את אפה באוויר בגאווה. היא בהחלט התגאתה בתרבותה.
נהניתי לשמוע אותה מדברת. בחרתי במנה עשויה עוף והיא החלה מיד בהכנת התבשיל, ליד תנור קטן בפינת החדר. התבוננתי בה בהשתאות בשעה שעבדה.
"וואו, אז את מכינה כל מאכל ממש בעת ההזמנה?" לא יכולתי להתאפק מלשאול.
"לא תמיד," פנתה אליי בעודה לשה משהו, "כשיש הרבה סועדים, אני מפשירה מנות מוכנות מראש. עכשיו רק אתה פה, אז חשבתי לבשל לך את המאכל האמתי ממש כעת." חיוכה חשף שיניים לבנות ומושלמות.
היא מקסימה בתכלית.
"תודה רבה לך. אגב, שמי דני ואני גר במדינת קונטיקט. אני בדרכי לבקר חברים טובים שלי," הצגתי את עצמי.
"אני נובה, אני גרה כאן. זוהי שמורת אינדיאנים של השבט שלנו. השבט שלנו נקרא 'הופי'," הסבירה והמשיכה בעבודתה.
"מרתק," התפעלתי בהתרגשות, "שמעתי על השמורות האלו בארצות הברית, אך מעולם לא ביקרתי בהן."
"אתה נמצא באחת מהן ממש עכשיו," ציינה בשובבות.
"אז את גרה כאן עם כל המשפחה שלך?"
"כן, וכמובן עם עוד הרבה משפחות. אנחנו עצמאיים לחלוטין בשמורה. יש לנו חוקים משלנו, חנויות משלנו ואפילו משטרה משלנו. אנחנו לא משלמים מסים על הבתים ועל שטחי האדמה שלנו. הם שייכים לנו מטבע היותנו ילידי המקום ותושביו מזה דורות. אנחנו חיים פה שנים רבות, עוד לפני שארצות הברית נוסדה."
"כן, קראתי על ההיסטוריה של האינדיאנים באמריקה," אמרתי והמשכתי להתבונן בהערכה כיצד היא מבשלת לי במיומנות כל מיני צמחים שונים ומשונים תוך כדי שיחה.
"אני שומעת שיש לך מבטא זר," ציינה, "אתה לא מפה נכון?"
"נכון, אני מארץ קטנה ורחוקה מכאן מאוד," חייכתי, "לארץ שבה נולדתי קוראים ארץ ישראל."
"באמת?" התפעלה, "שמעתי הרבה על הארץ שלך וגם קראתי עליה בספרים. אתם שבט אמיץ מאוד."
"ליתר דיוק ולפי התורה שלנו, בני ישראל מונים שנים עשר שבטים," הצטחקתי למשמע הידע שלה. "וכן, אנחנו די אמיצים. ישראל היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים, ולכן אנחנו חייבים להיות חכמים ואמיצים."
"נכון, קראתי על הארץ שלך. אתם נלחמתם על אדמתכם בחירוף נפש. כל הכבוד לכם," היא הסתכלה עליי כמעט בהערצה, ואני הרגשתי קצת לא בנוח.
"ובכן, זה היה הדור של ההורים שלי. אנחנו כבר די קיבלנו הרבה מן המוכן."
"הנה האוכל שלך," היא הגישה לי את המאכל האינדיאני והתיישבה לידי. היא הביטה בי וציפתה לתגובתי.
הסתכלתי בצלחתי. היו בה מעין רצועות בשר עוף שחומות, כמעט שרופות, ולידן כמה עשבים מבושלים בלתי מוכרים. תהיתי לרגע אם אני מסתכן בטעימת האוכל הבלתי מוכר, אך היא, בראותה את חשדותיי, חייכה אליי ואמרה: "אל תדאג, אתה פשוט לא רגיל לאוכל הזה. תטעם ואז תחליט. הוא באמת טעים."
"כן", מלמלתי."
ואז היא אמרה לי משהו נוסף שהפתיע אותי. "אני יודעת שיש לכם משפט שאומר: 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו', נכון?" נעצתי בה מבט מופתע. "נכון, מאיפה את יודעת?"
"אמרתי לך, קראתי על השבט שלך הרבה," היא צחקה לעומתי.
טעמתי בהיסוס מהמאכל. הוא היה טעים להפליא. הבשר הצלוי היה מעודן ומתובל בתבלין חמוץ-מתקתק שלא הצלחתי לזהות. הירקות והעשבים הבלתי מוכרים היו מבושלים ברוטב חום, דומה לרוטב ברביקיו. מגוון הטעמים החדש והמהנה הפך את הארוחה לחוויה קולינרית של ממש.
"נהדר," שיבחתי בפניה את המאכל, "לא אכלתי עוף בסגנון כזה אף פעם. והירקות, שאני לא מזהה, ממש טעימים."
"תודה. זהו מאכל אינדיאני מקורי של השבט שלנו. גם אני אוהבת אותו, ומכיוון שכבר צהריים, אצטרף אליך. הכנתי מספיק לשנינו. אפשר?" היא שאלה בחיוך. הופתעתי, אך אהבתי את הפשטות והטבעיות שבה. "כמובן," עניתי. היא הביאה צלחת והתיישבה על ידי בטבעיות, כאילו היינו חברים ותיקים זה מכבר.
וכך ישבנו וסעדנו את לבנו במאכל אינדיאני, במסעדה הקטנה שבשמורה של הבחורה שזה עתה פגשתי. שוחחנו על הא ועל דא, השיחה קלחה והרגשנו בנוח לשוחח על כל נושא. היא סיפרה לי על אורח החיים בשמורה, ואני סיפרתי לה על קורותיי בשנים האחרונות בארצות הברית. היא התגלתה כאשת שיחה נעימה ומעניינת ביותר ובעלת ידע רב בתחומים רבים. נהניתי מאוד מארוחת הצהריים שלנו ולא שמתי לב לשעה המאוחרת. כמאמר הפתגם: "הזמן עף כשנהנים."
"את מרוצה מהחיים בשמורה?" התעניינתי, "אחרי הכול, אתם עדיין מנהלים פה אורח חיים מסורתי. האם הקדמה משתלבת בו?" הרגשתי מיד שנגעתי בנושא רגיש.
"באופן כללי כן," ציינה כבדרך אגב ונעצה מבטה בצלחתה, "אנו הולכים לבית ספר רגיל בעיר הסמוכה, כך שאנחנו זוכים להשכלה מתקדמת. אנחנו גם קונים בקניונים המקומיים וחופשיים לעשות כל דבר כמו כל אזרח אמריקאי אחר. רק שמקום מגורינו הוא בשמורה." נראה היה כי עברה לנושא פחות נעים. "בתוך השמורה אנחנו מנהלים אורח חיים מסורתי כמו לפני אלפי שנים. יש לנו חנויות ועסקים בתוך השמורה, אך הכול מנוהל לפי מסורת השבט. יש לנו חכמי שבט, רופאת אליל וצ'יף. הכול עדיין נקבע לפי מסורתנו העתיקה. לפעמים זה קצת קשה לשילוב עם המודרניזציה." חייכה חיוך מתנצל, כאילו אמרה משהו אסור.
"זה טבעי," הסכמתי, "גם ביהדות יש קונפליקטים בין המסורת העתיקה לבין הקדמה. אנשים מתמודדים עם בעיות כאלה כל הזמן."
"האם אתה נוהג לפי המסורת העתיקה שלכם?" שאלה בתמימות.
"ובכן, אני לא דתי ואני לא חי לפי המסורת היהודית העתיקה. אני עדיין חוגג את החגים שלנו, אבל באופן כללי אני חי חיים מודרניים רגילים. יש לנו חופש בחירה."
"ואתה שמח בחייך?" היא שאלה ישירות.
"כן," הצטחקתי. "ומדוע לא? אני מאמין בטוב, עוזר לזולת וחי חיים ישרים ופשוטים. כמובן שאני מתמודד עם קשיי החיים הרגילים, כמו עבודה, מערכות יחסים וכדומה, אבל באופן כללי אני מרוצה." היא חייכה אליי. נראה ששמחה לשמוע את תשובתי.
"מצטער, אני חייב לזוז. חבריי מחכים לי לארוחת ערב." הכרזתי בחוסר רצון בולט. "אני עוד צריך לנהוג כשעתיים עד שאגיע אליהם." היא נעצה בי מבט ארוך. עיניה היפות כמו חדרו אל נשמתי. עתה נגלה לי גם יופייה הפנימי. נשביתי בקסמה.
"תודה רבה לך על הארוחה המצוינת. תכיני לי את החשבון?" אמרתי בקלילות בניסיון להסוות את הקושי שלי לעזוב.
"הארוחה על חשבון הבית היום," היא חייכה אליי במאור פנים. "תודה על שסעדת אִתי. נהניתי מאוד. בדרך כלל אני אוכלת לבד."
"העונג היה כולו שלי," אמרתי בקול צרוד ועיניי לא משו ממבטה. "תודה לך על הארוחה הטעימה." עמדנו אחד ליד השנייה, כמעט צמודים ונוגעים זה בזו. יכולתי להרגיש את המתח באוויר. היינו לבדנו בבקתה הקטנה והתקשינו להיפרד. הרגשתי בקשר המיוחד שנרקם בינינו בזמן כה קצר, אבל הייתי חייב להתנתק. זעתי באי נוחות והתנצלתי, "אני חייב לזוז, אעצור פה שוב בדרכי חזרה בעוד כמה ימים. באילו ימים את עובדת פה?" היא שמחה בעליל כששמעה שנתראה שוב, "אני פה בכל ימות השבוע. אנא, בקר שוב."
"העונג יהיה כולו שלי," נדתי בראשי. העפתי בה מבט אחרון ויצאתי החוצה. מזווית עיניי ראיתי שהיא עוקבת אחריי במבטה, בדרכי למכונית.
הייתי נסער כשהתחלתי לנסוע. רציתי להמשיך לדבר אִתה. רציתי להמשיך להיות במחיצתה. חוויתי חוויה מופלאה ורציתי שהיא תימשך. הייתי קצר רוח בעת הביקור אצל החבר שלי, ובדרכי חזרה עברתי כמובן דרך השמורה. כשחניתי הבחנתי במכוניות מספר. היה נראה שהיו לה לקוחות. כשנכנסתי לחנות ראיתי אותה מאחורי הדלפק משוחחת בנעימות עם שתי נשים, שבוודאי רצו לקנות משהו. הרגשת חמימות נעימה פשטה בי כשראיתי אותה. הרגשתי כאילו חזרתי אל חברה ותיקה, אל מישהי שהתגעגעתי אליה. התנשמתי עמוקות. האם זה ייתכן? הרי אני מכיר אותה רק כמה שעות. קרוב לוודאי שהיא מושכת אותי בגלל הבדלי התרבות שבינינו. זה הכול. היא פשוט מעניינת ותו לא. לבי אמר לי אחרת, אך התעלמתי ממנו.
עמדתי לי בפינת החנות בשקט וצפיתי בה בעודה מדברת עם הלקוחות. היא הייתה יפה כל כך. שערה החלק והשחור, המסורק בדייקנות לצדדים, שיווה לה מראה טיפוסי של אישה אינדיאנית צעירה ומיוחדת. ידיה העדינות נעו בחן כשדיברה, קולה היה עדין, אך בה בעת סמכותי וגופה החטוב התנועע בחושניות. לפתע חשקתי בה מאוד. נתתי דרור לדמיוני והפשטתי אותה מבגדיה. היא ניצבה שם עירומה כביום היוולדה, רק בשבילי. חשתי גלי חום מפעפעים בגופי. דמיוני נשא אותי קדימה עוד ועוד – ראיתי אותה בלי חולצתה. היו לה שדיים מלאים ומושלמים, מוצקים ומתנשאים. דמיוני המשיך לדהור ללא רחם. הנה מכנסיה נעלמו גם כן וקימורי גופה וחמוקיה נגלו אליי בכול הדרם. רגליה החטובות והארוכות הנפגשות במשולש מעוצב וארוטי, גרמו לי ללחלח את שפתיי שייבשו לרגע. רציתי אותה בכול מאודי. רציתי להצמיד אותה לאורך גופי. רציתי להרגיש, לטעום וללטף את כולה. מכף רגל ועד ראש. המחשבה שלהבה אותי לחלוטין.
"היי דני, טוב לראות אותך," קולה ניתץ את חלומי. שמתי לב שהיא עומדת מולי. הבטתי כה וכה וראיתי שהחנות ריקה מאדם. כנראה לא שמתי לב שהלקוחות סיימו ויצאו מהחנות. נכלמתי בשל מחשבותיי וניסיתי להחזירן למסלולן.
"היי, מה שלומך נובה?" התנערתי וחייכתי אליה, "ראיתי שהיו לך לקוחות, אז חיכיתי לך פה בצד."
"כן, ראיתי אותך מיד כשנכנסת," אמרה לי בשובבות, "לא יכולתי לחכות שהלקוחות יגמרו וילכו." היא אחזה בידי.
"בוא שב. אתה רעב? אתה רוצה שאכין לך משהו?" מגע ידה החמימה נעם לי מאוד.
"תודה, אני לא רעב, אבל אשתה קפה חם. הפעם אני משלם לך," הצהרתי בחיוך.
התבוננתי כיצד היא מכינה לי את הקפה במכונה הממורקת. היא הביאה לי אותו והתיישבה לידי.
"חיכיתי לך," היא לחשה בחיוך ואני התמוגגתי.
"גם אני חיכיתי להיות כאן, אִתך," עניתי. היא הניחה את ידה על השולחן ואני נטלתי אותה בידי. היא כיווצה את ידה סביב שלי כאילו חיבקה אותי. שתקנו והסתכלנו אחד על השנייה זמן מה.
"נעים לי לדבר אִתך," אמרתי בפשטות.
"נעים לי להיות אִתך ביחד."
"אז ספר לי, איך היה הביקור אצל החבר שלך?" היא פתחה בעליצות, "הוא גם משבט ישראל, כמוך?" צחקתי, "אני לא משבט ישראל, אני ממדינת ישראל. החבר שלי הוא מקומי לחלוטין. למדנו יחד באוניברסיטה."
וכך פתחנו את פגישתנו השנייה. סיפרתי לה מה הביא אותי לארצות הברית ומדוע נשארתי בה לאורך זמן. סיפרתי לה על מאורעות חשובים שקרו לי בחיים, על ילדותי, על אהבות ילדות ועל בת אחת חמודה שיש לי מנישואים שהסתיימו לא מזמן. סיפרתי על מאורעות טובים וטובים פחות. לאחרונה אפילו מצאתי עבודה טובה כמתכנן מערכות מיזוג אוויר, במשרד תכנון קטן בקונטיקט.
היא סיפרה לי על ילדותה בשמורה ועל הוריה ומשפחתה. היא גם סיפרה על תרבותה ועל מנהגי השבט שלה. היא סיפרה על מה שאהבה לעשות בזמנה הפנוי ועל מה שגורם לה להיות מאושרת. הייתה לה נפש טהורה וזכה. אהבתי להאזין לסיפורים על חייה. השעות חלפו כהרף עין, נהנינו מכל רגע.
"יש לך שם יפה ומיוחד," ציינתי, "נובה. אף פעם לא שמעתי שם כזה."
"כמו לכל שם אינדיאני, גם לשם שלי יש משמעות," שיניה הבהיקו בלבנן כשחייכה, "רודפת פרפרים משמעותו."
"מה?" תהיתי.
"משמעות השם שלי היא 'רודפת פרפרים'. הסבתא שלי נתנה לי את השם. ההורים שלי תמהו מדוע, אך סבתא אמרה להם, אתם עוד תראו. ובאמת כשהייתי קטנה אהבתי לרוץ בשדות הפתוחים ולרדוף אחרי פרפרים. לא צדתי אותם, פשוט אהבתי לרדוף אחריהם ולראות אותם עפים." קולה הפך חולמני, "הם כל כך יפים, טהורים וחופשיים..." מבטה הצטעף וננעץ בנקודה מסוימת בחלל האוויר. "הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם."
ראיתי שמשהו מטריד אותה, אך לא ידעתי איך לדובב אותה.
"הסבירי לי, איך בעידן כמו שלנו אתם עדיין שומרים על אורח חיים כמו לפני אלפי שנים?" ניסיתי לשנות נושא. קיוויתי שנחזור לאווירה יותר שמחה, אבל היא נאנחה ופניה נעצבו.
"אנחנו קונים בסופרמרקט, בבית המרקחת והולכים לקולנוע בדיוק כמו כולם, אבל כשזה מגיע למסורת, אנחנו נוהגים בדיוק כמו לפני הרבה שנים."
קימטתי את מצחי בשאלה. היא הביטה בי ארוכות כאילו התלבטה אם לשתף אותי בפיסת מידע זו. "אנחנו מקיימים את הטקסים שלנו, חוגגים את החגים שלנו כמו לפני הרבה שנים. אנחנו מקיימים תפילות ומנהגים עונתיים ודואגים להעביר לדורות הבאים את המידע. הכול נשמר בקפדנות על ידי חכמי השבט שלנו."
"אין בזה שום רע. גם אנחנו מקיימים תפילות, חגים ומסורת. כך שומרים על הצביון והמורשת," השבתי לה ולגמתי מכוס הקפה שלי.
"כן, אתה ודאי צודק." מבטה הושפל מטה. הייתה זו הפעם הראשונה שהרגשתי שלא הייתה בינינו הסכמה ושהיא לא אמרה לי הכול. הרמתי בעדינות את סנטרה אליי. "מה קורה, נובה? משהו מציק לך?"
"מנהגי החתונה והמסורת שלנו בנושא." היא השתתקה לזמן מה ואז המשיכה "כשאחד מההורים הוא איש חשוב בשבט, נקבעים נישואי ילדיו מראש, כשהם ממש צעירים. אבא שלי הוא אחד מחכמי השבט וגם האבא שלו הוא כזה." עיניה התנוצצו ונתמלאו דמעות, "בעלי נבחר עבורי כשהייתי בת עשר."
לא הייתי מוכן לתפנית שהתחוללה בשיחתנו.
"מה?" נחרדתי, "היית קטנה מדי. זה נגד החוק הפדרלי בארצות הברית."
"כמובן," היא חייכה חיוך מריר. "לא התחתנו בגיל עשר. אני אמורה להתחתן כשאגיע לגיל עשרים ושתיים." היא הביטה בשמים הכחולים שנראו מבעד לחלון הרחב, "עליי לעבוד פה בחנות עד גיל זה ואז להתחתן עם המיועד לי. הוא יעבוד למחייתנו ואני אגדל את ילדינו בבית המושתת על המסורת שלנו."
"הבנתי," אמרתי לאחר מחשבה קלה. "גם לפי הדת והמסורת שלנו הבעל והאישה אמורים להקים בית יהודי המבוסס על המנהגים והמסורת שלנו. אבל נדיר שהם מיועדים בגיל כל כך צעיר."
"כן," היא הישירה אליי מבט עצוב, "אך אצלנו האישה אמורה להישאר בבית מיד לאחר החתונה. תפקידה להתעבר כמה שיותר מהר ועד אז אסור לה לעבוד. כל שהיא צריכה לעשות הוא לטפח בית אינדיאני מסורתי, לנקות, לסדר, לבשל ולהכין את הבית לקראת המשפחה שתתרחב. על האישה מוטל התפקיד לשמור על איחוד הבית, לבנות קן משפחתי חם ויציב למען הדור הבא. על הבעל מוטלת חובת הפרנסה והציד." היא נאנחה ארוכות.
שתקתי. משמעות דבריה חלחלה בי לאִטה, עד שהבנתי אותה לחלוטין. בעצם היא הולכת להיות שבויה. היא לא תוכל לעבוד בחברת אנשים, היא לא תוכל ללמוד באוניברסיטה, היא לא תוכל לעשות דברים שהיא אוהבת לעשות. חמור מזה, נפשה תהיה כלואה בין ארבעה קירות, מיועדת אך ורק לשמֵר את מסורתה. כל זאת מבלי אפילו לקחת בחשבון את הבחור שהיא עומדת להינשא לו. האם היא אוהבת אותו? האם יתנהג אליה יפה? ובהיעדר אהבה, אורח החיים הזה הופך להיות גרוע יותר מבית הכלא השמור ביותר...
התבוננתי בה המום והיא כאילו קראה את מחשבותיי. היא ידעה שחששתי לשאול את השאלות הקשות והמשיכה לספר, "הוא בחור גס. הוא בחור מחוספס. גרוע מזה, הוא שתיין. כולם יודעים בשבט שהוא שיכור תמידי. אבל האימא שלו היא רופאת האליל של השבט. היא נחשבת לחכמת שבט. אביו גם הוא בין החכמים. הצ'יף נתן כבר את ברכתו. החתונה נקבעה להתקיים במועדה."
היא הרכינה את מבטה ובכתה. ניגשתי אליה וחיבקתי אותה נסער. היא טמנה את ראשה בחזי ממושכות. ליטפתי את שערה המשיי עד שנרגעה. התיישבנו על יד אחד השולחנות ולגמנו מים עם קרח ולימון.
"אין שום דבר שאת יכולה לעשות?" שאלתי, "אחרי הכול, אנחנו בעידן המודרני. אולי תדברי עם ההורים שלך. תסבירי להם את המצב."
היא נענעה בראשה בלאות. "אִמי נפטרה לפני שנים מספר. אבא שלי הוא אדם קשה. כל מה שהוא רוצה זה לשמר את התרבות שלנו. הוא חושב שהעידן המודרני הורס את המסורת העתיקה והמיוחדת של השבט שלנו. הוא חושב שהקמת ושמירת בית אינדיאני אמִתי היא מטרה מקודשת. להקריב את חיי למען גידול ילדים שיידעו ויקיימו את המסורת ארוכת השנים שלנו, מבחינתו זה עבודת קודש." דמעות זלגו על לחייה היפות. נטלתי את ידה ונישקתי אותה.
"ומה את רוצה נובה?"
"אני לא רוצה להיות בבית כל היום. אני לא רוצה לחיות את כל חיי עם בחור שיכור שאני מתעבת. אני לא רוצה ללדת לו ילדים. אני רוצה ללמוד באוניברסיטה." חיוך עלה על פניה כשדיברה על מה שאהבה. "אני רוצה ללמוד ביולוגיה. אני רוצה ללמוד על חרקים. אני רוצה ללמוד על פרפרים."
עכשיו שנינו צחקנו.
"באמת? פרפרים? את כל כך אוהבת פרפרים?" שאלתי.
"כן," היא מחתה את דמעותיה ונראתה שמחה יותר, "אני מאוד אוהבת את הנושא. אני רוצה להיות חוקרת בתחום."
לא היה לי מה לומר. היה לי עצוב לשמוע על גורלה. היה לי גם קשה לקבל את העובדה שקיימות עדיין תופעות כאלו בעידן שלנו. ואז היא ביקשה לשנות את נושא השיחה.
"בוא נדבר על דברים אחרים."
שמחתי לשנות נושא, למרות שהמשכתי להיות מאוד מוטרד ממה שהיא סיפרה לי זה עתה. היא רצתה לדעת הרבה על ההיסטוריה של העם היהודי. היא עדיין התעקשה לכנות אותו שבט ישראל – זה הצחיק אותי מאוד. במשך שעות סיפרתי לה על ההיסטוריה של היהודים ועל חגי ישראל. היא הקשיבה לסיפוריי בשקיקה. אהבתי לראות אותה מוקסמת. כך שוחחנו עוד ועוד בהנאה רבה, עד שהחל להחשיך בחוץ.
"אני צריך לזוז, אני עובד מחר." נאנחתי. אהבתי להיות אִתה ולא רציתי להיפרד. היא תלתה בי עיניים עצובות, כרכה את ידיה סביב גופי וחיבקה אותי בחוזקה. הרבה מחשבות חלפו בראשי. חשבתי אם אוכל לעזור לה. אוכל לקחתה לגור אִתי אולי. היא תוכל ללמוד באוניברסיטה ואז לעבוד. אבל קרוב לוודאי שהיא תנודה ממשפחתה ומהשבט שלה. האם היא תוכל לעמוד בזה? אולי אדבר עם אבא שלה ואסביר לו את המצב. הוא חייב להבין, היא הרי בתו. אבל אז התפכחתי והבנתי שהאב המחמיר לא יבין אותי בעצם. היא הרימה את ראשה ועיניה דמעו. היא שלחה ידה וליטפה את פניי. עצמתי את עיניי בהנאה בלתי מוסתרת.
"אל תנסה לחשוב כיצד לעזור לי דני," היא קראה את מחשבותיי. "אין דרך לעשות זאת." היא חייכה אליי בלחיים רטובות ואמרה: "תודה לך על הכוונה הטובה." נישקתי אותה על ראשה ואז לפתע חלפה מחשבה מאיימת בראשי. "רגע, מתי את בת עשרים ושתיים?"
"בעוד חודש..."
כל הדרך חזרה חשבתי עליה ואם יש משהו שביכולתי לעשות למענה. בלילה לא יכולתי להירדם. לא יכולתי לשכוח אותה. את פניה היפות והשמחות כשדיברה על רצונה להיות חוקרת, ואיך הפכה עצובה ובוכייה כשנזכרה במה שמחכה לה בעוד חודש. כיצד עדיין קיימים דברים כאלה? מוחי מיאן להאמין שכך נגזרים גורלות של אנשים צעירים, של נשים צעירות בימינו. לפני שנרדמתי גמרתי אומר לבקר אותה שוב ממש בקרוב, אפילו בסוף השבוע הקרוב. אני חייב לעזור לה. חייבת להיות דרך כלשהי...
יום שישי הגיע לבסוף, ואני התחלתי מוקדם את מסעי בן ארבע השעות לשמורה. הגעתי אל החנות הקטנה מוקדם מהצפוי, קצת לפני הצהריים. היה יום קיץ שטוף שמש נעים ביותר. פגישתנו הייתה נפלאה. שמחנו מאוד להתראות שוב והתחבקנו ארוכות. אז קפצה נובה ובפנים מאירות בישרה לי על רעיון שהיה לה.
"בוא, אני רוצה להראות לך משהו." היא תלתה שלט על דלת החנות ונעלה אותה מאחוריה.
"את בטוחה שזה בסדר שאת סוגרת את החנות?" שאלתי בדאגה, "אני לא רוצה שתסתבכי בגללי..."
"אל תדאג. מותר לי לעשות הפסקת צהריים קצרה." היא הייתה קצרת רוח לממש את תכניתה.
היא אחזה בידי והובילה אותי בשביל עפר קטן שמאחורי הבקתה. השביל התפתל וירד במדרון אל שדה רחב ידיים, שהשתרע ממש מתחת לגבעה שעליה ניצבה החנות. שדה ענק ופתוח השתרע בין פסגות ההרים המושלגות ואגם גדול שנראה מרחוק. הוא נראה כשטיח ענק וירוק, משופע בשיחים ופרחים.
"איזה מקום מקסים ואיזה אוויר רענן. אף פעם לא ראיתי שדה פרחים כזה גדול" קראתי בהתפעלות. אלפי פרחים ססגוניים פרחו להם בשטח הפתוח, ואני שאפתי את ריחם המשכר. פה ושם נראה עץ ירוק, אך ברובו היה זה ים רחב של פרחים בשיא פריחתם. רוח קלה נשבה מהעמק שהשתרע מתחתנו, ושאפתי את האוויר בהנאה.
"זה המקום האהוב עליי ביותר," צחקה נובה לעומתי, "בוא, נרוץ יחד." היא הושיטה לי יד והחלה לרוץ לכיוון מרבד הפרחים שהשתרע מולנו. רצנו אל תוך ים הפרחים וריחם המתוק התגבר ככל שהתקרבנו אליהם. כשהגענו אל הפרחים גבוהֵי הגבעול, היא עזבה את ידי וזינקה על מרבד הפרחים, שבלם את נפילתה כמזרן רך. "אתה רואה, אין לך מה לחשוש. בוא, קפוץ גם אתה." בהיסוס מה קפצתי גם אני אל תוך הפרחים והופתעתי מהמצע הרך שיצרו על האדמה. ים הפרחים היה צפוף כל כך וגבעוליהם היו כה גבוהים, שביחד יצרו מזרן טבעי שריפד את גופנו בנפילתו. שכבנו לנו על מצע הפרחים הרך ואני התפעלתי מהתחושה החדשה. הסתכלתי מעלה ויכולתי לראות שאני מוקף באלפי פרחים צבעוניים, הנעים קלות עם הרוח. ריחם המשכר הציף אותי ודגדג את נחיריי.
"מי היה מאמין," מלמלתי, "אנו שוכבים על שכבת פרחים צפופה וסמיכה. זה פשוט נפלא." היא שכבה לידי והנהנה אליי בחיוך.
"ואיזה שלל ריחות נפלאים נותנים הפרחים האלו," המשכתי להתמוגג ובחנתי בהשתאות פרח סגול אחד, "מעניין איך נקרא הפרח הזה."
"צבעוני ענק," היא ענתה לי, "תוכל למצוא אותם רק בחבל ארץ זה."
"חכה," אמרה כממתיקת סוד, "עכשיו תראה את הפרפרים היפהפיים שלי." היא לחשה ופנתה אליהם.
זמן קצר לאחר שנחתנו על מרבד הפרחים, צפיתי באחד המחזות הכי יפים שראיתי בחיי. מאות, אולי אלפי פרפרים שיינקו כנראה את צוף הפרחים והוחרדו משלוותם עקב קפיצתנו, התעופפו להם בחינניות לכל עבר. פרפרים ענקיים, פרפרים קטנים, הרבה סוגים ומינים התרוממו להם ורפרפו בכנפיהם הצבעוניות, כשהם תרים אחר מקום טוב יותר לינוק בו צוף. הייתי מרותק למראה. אלפי נקודות ומשטחים צבעוניים התעופפו להם באוויר באופן אקראי, לכל הכיוונים, והאוויר נמלא בשאון כנפיים מרפרפות. המחזה היה מרהיב ביופיו.
ואז התחולל אירוע מפתיע שהקסים אותי עוד יותר. נובה קמה ממקומה והחלה לרדוף אחר הפרפרים שהוחרדו מרבצם. המילה לרדוף לא בדיוק מתארת את מה שראיתי. היא לא רדפה אחריהם, למעשה היא רקדה אִתם. היא דילגה בחינניות עם כל פרפר נוסף שהתרומם באוויר, בקצב שלו, והיא לצדו, נוגעת-לא נוגעת בו. והפרפרים לא נרתעו כלל מתנועתה – היה נראה כאילו קיבלו אותה לחברתם. הם התעופפו סביבה, על ידה, בין רגליה המנתרות ומעל שׂער ראשה המתנפנף. הם עטפו את כל כולה בריקוד משותף. נשימתי נעצרה מפאת יְפי המראה. ידיה התנועעו בחן לצדדים, למעלה ולמטה, כשהן מלוות את הפרפרים במעופם. הם לא נבהלו מתנועות גופה המתפתל, אלא ליוו אותו בהתאמה מלאה. הם רקדו יחד באותו מקצב. היא החלה לשיר בשפתה. קולה העדין הסתלסל לגבהים בל יתוארו. נותרתי פעור פה ומהופנט למשמע צלילי קולה ולמראה גופה הרוקד. לאחר זמן מה היא האטה את תנועותיה, ובאופן מופלא החלו הפרפרים לבחור לעצמם פרח חדש לינוק ממנו צוף. אט-אט התרוקן האוויר מאלפי הפרפרים שמילאו אותו דקות מספר קודם לכן, ולא נותר אף אחד באוויר. קול רפרוף כנפיהם נאלם. רק קולה של נובה, המזמר בשקט, נשמע בסיימה לרקוד עמם. היא שילבה את ידיה על חזה והרכינה את ראשה מטה, כשעיניה עצומות. לא יכולתי לזוז ונותרתי עומד במקומי, מחכה לבאות בדממה. היא הרימה את מבטה אליי וכשראתה את הבעת פניי, התפשט חיוך נפלא על פניה.
"אהבת את הריקוד שלי?" שאלה בקול רך.
לא יכולתי לענות מיד, הייתי המום מהמראה המרהיב שראיתי. רק אחרי שקולי שב אליי, אמרתי: "זה היה הריקוד היפה ביותר שראיתי בחיי."
"תודה." היא שמחה שאהבתי את הריקוד שלה.
"למרות שלדעתי זה רחוק מלרדוף אחר פרפרים," הוספתי, "זה יותר ריקוד מופלא עם פרפרים. הם עפים אִתך באותו מקצב וזה נפלא. הם לא נתקלו בך ואת לא נתקלת בהם. הכול בהתאמה כמו אצל רקדנים מפורסמים. לא ראיתי דבר כזה מפעים כל חיי."
היא התקרבה אליי ויכולתי להרגיש את נשימתה החמה. "אף אחד לא ראה אותי רוקדת כך, חוץ מאמי וסבתי. אתה הגבר היחיד שאני יכולה לחשוף את עצמי בפניו, היחיד שאני מרגישה חופשייה אִתו, שאני יכולה להיות אני." גופה נגע בגופי ותשוקתי אליה הציפה אותי, אבל הידיעה שהיא עתידה להינשא בעוד מספר שבועות כמו מנעה ממני לזוז. היא הרגישה בכך ונשארה לעמוד קרוב מאוד אליי, ללא תנועה.
"תודה שבאת אתי לראות את הפרפרים," היא אמרה לי בשקט.
"לא הייתי מפספס את החוויה בשום מחיר שבעולם," עניתי בכנות, "את פשוט יפיפייה." היא חייכה בביישנות והודתה לי.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שראיתי כל הדרך הביתה. המראה שלה רוקדת עם הפרפרים לא מש ממני. תנועות גופה המתואמות עם מעוף הפרפרים מבלי אפילו לגעת בהם, העצימו את תשוקתי אליה. חשתי שגם היא רצתה אותי והייתי מתוסכל מחוסר היכולת שלי לעשות משהו למענה, למעננו. התוודיתי בפני עצמי. התאהבתי בה.
למחרת התקשרתי לחנות הקטנה.
"הלו?" שמעתי קול נשי עדין.
"התגעגעתי אלייך," אמרתי ישירות.
"דני, מתי אתה יכול לבוא?" באה שאלתה המיידית.
"עכשיו," עניתי.
לקח לי שלוש שעות עד שחיבקתיה ארוכות.
"מה אמרת בעבודה?"
"עניין משפחתי חשוב," חייכתי. לא היה לי אכפת בכלל, רציתי להיות אִתה.
בשעת צהריים זו סגרנו את החנות ויצאנו לנו אל הטבע יד ביד. השמש חיממה את העולם ממקומה שבאמצע השמים. רצנו, צחקנו, התחבקנו ושאפנו את ריח הפרחים המשכר. העולם שמחוץ לים הפרחים איבד את חשיבותו. כל שהיה קיים הוא שנינו ביחד. הכול היה טבעי ובמקומו. נכון. כשחזרנו לחנות, נובה הכינה לנו ארוחת צהריים – דג סלמון מעושן, תוצרת בית. הטעם היה חלומי. מעולם לא טעמתי מעדן שכזה, ושיבחתי אותו באוזניה.
"אנחנו מעשנים את הדגים שלנו בעצמנו." היא אמרה בנימת גאווה. יש לנו מתקן שלם שכולל ארובה ומעשנת. זה תהליך שלוקח כמה שבועות."
"טעים מאוד," ציינתי, בעודי נוגס מהדג ביחד עם לחם כפרי, שגם הוא נאפה במקום.
"אני חסיד האוכל שלכם לעד." היא צחקה ונישקה את קצה אפי. "אתה מצחיק."
בילינו את שעות אחר הצהריים בשיחה ערה. כשהחל להחשיך, השתתקנו שנינו. היא התיישבה על ברכיי ואני אימצתי אותה אל לבי.
"אני כל כך לא רוצה לעזוב," אמרתי.
"אני כל כך לא רוצה לתת לך ללכת." היא הניחה את ראשה על חזי, בעוד אני מלטף את שׂערה הרך.
"אבל אתה חייב לעזוב, אני לא רוצה שתנהג מאוחר בלילה." היא חפנה את שערי. "אני לא רוצה שיקרה לך משהו."
"אבוא ביום שישי," אמרתי בקול צרוד. היא נדה בראשה, וראיתי דמעות בעיניה.
"כשאנחנו ביחד, אני מרגישה חופשייה. כשאנחנו ביחד, אני מרגישה צעירה כמו ילדה שוב... איך אוכל לחכות עד יום שישי?..."
"איך אוכל אני לחכות..." אמרתי וליטפתי את לחייה ברכות.
באותו יום שישי לקחתי יום חופש. היינו כל היום ביחד והזמן חלף כהרף עין. רציתי להכיר את המשפחה שלה.
"אסור לי," היא אמרה ישירות. "אני לא אמורה להיות בקשרים עם גברים אחרים. המשפחה שלי תבחין מיד שיש בינינו קשר מיוחד."
לא אמרתי מילה. ידעתי שהיא צודקת. לפני שעזבתי, היא נעצה בי מבט. "תבוא מחר?"
"מחר תכננתי ללכת לעבודה לכמה שעות. נעדרתי כמה ימים השבוע..." התנצלתי וליטפתי את לחיה, "אבל אבוא ביום ראשון."
"לא," היא נחרדה לפתע, "אתה חייב לבוא מחר. בבקשה..." היא הצמידה את ידי ללחיָהּ והביטה בי בתחינה.
"זה לא יכול לחכות יום אחד?" התלוצצתי.
"לא." היא הייתה נסערת מאוד. "אני רוצה שתבוא מחר." היא נישקה אותי על לחיי ונעצה בי מבט קרוב.
לא הבנתי מדוע התעקשה בתקיפות כל כך לראות אותי למחרת, אך לא היה לי קשה בכלל להחליט. העבודה יכולה לחכות.
"אז אם כך, אני מתייצב פה מחר מוקדם בבוקר," צחקתי. "באיזו שעה את פותחת את החנות?"
חיוך עלה על שפתותיה. "אני פותחת בשעה עשר בבוקר," היא ליטפה את ידי, "תוכל להגיע לפני?"
"נראה שאצטרך לקום ממש מוקדם מחר." שיחקתי בשׂערה החלק "אהיה פה עד תשע בבוקר."
"באמת?" לשמחתה לא היה גבול ואני שיערתי שזה בגלל שאבוא מוקדם.
"אתה נהדר!" היא עלצה ונישקה אותי על שפתיי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהתנשקנו. עד כה נמנענו מלעשות זאת, כי לא רצינו להרגיש שאנו עושים משהו אסור. ועתה, כששמחה כל כך, לא עצרה עוד את עצמה. התנשקנו נשיקה ארוכה וסוחפת. ערגנו לגעת זה בזו זמן רב, ונתנו לשלהבת שבנו להתפרץ ללא מעצורים. הצמדתי אותה אליי והתמכרתי לנשיקה. לשוני מצאה את לשונה ועינינו נעצמו בהתמכרות מוחלטת לרגע. שפתיה המלאות והרכות נעמו לי מאוד וטעמה שיכר אותי לחלוטין. לא רציתי להפסיק. לבסוף היא ניתקה את הרגע.
"אחכה לך מחר..." היא אמרה מתנשמת בכבדות.
התעוררתי בשעה ארבע בבוקר ביום המחרת. ניצבתי בפתח חנותה מקץ כמה שעות. לא חשבתי שהיא תהיה בחנות, שכן השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת. להפתעתי היא פתחה את הדלת ומיד התחבקנו ארוכות והתגפפנו בחושניות. ריח בושם מושך עלה ממנה ואני נשמתי ממנו מלוא ריאותיי. היא הסתכלה עליי במבט רב משמעות, ואז נעלה את הדלת, נטלה את ידי והוליכה אותי לחלק האחורי של החנות. ראיתי דלת קטנה שלא ראיתי בביקוריי הקודמים. קרוב לוודאי שלא שמתי לב לקיומה. היא פתחה את הדלת ושנינו נכנסנו לחדרון קטן. היא סגרה את הדלת מאחרינו. החדרון היה קטן וחמים. החלון הקטן בצדו היה מוגף והחדרון היה חשוך. נרות דולקים היו פזורים בו ושלהבותיהם ריצדו. לאור הנרות העמום יכולתי להבחין שעל הקירות היו תלויות יצירות אמנות אינדיאניות, כגון תמונות עץ מגולפות. ריח עשן נעים נישא באוויר ואני שיערתי שזו בוודאי קטורת. האווירה הייתה קסומה.
"מה זה?" שאלתי בשקט.
ללא אומר, היא הוליכה אותי לעבר המיטה הקטנה שהייתה מכוסה בשמיכות רכות מצמר והושיבה אותי עליה. אז התיישבה לידי והביטה בי בשתיקה. חייכתי אליה ללא אומר. ידעתי מה עומד לקרות. היא נעצה את עיניה בעיניי ופרמה את כפתורי חולצתה. היא לא לבשה חזייה וחזהּ הצעיר והיפהפה הזדקר מולי. לבי החיש את פעימותיו וגופי בער מתשוקה אליה. היא נעמדה והסירה את שאר בגדיה וניצבה לפני עירומה לחלוטין.
"אבל, את מיועדת..." מלמלתי, והיא הניחה את ידה על פי ומשכה אותי אליה. ראשי היה בגובה בטנה השטוחה והחלקה. אור הנרות הבליח על עורה, שהטריף את חושיי. שכחתי את כל הסובב אותי. נישקתי את טבורה ואת בטנה, והיא נאנקה בעודי מנשק את כל גופה מכף רגל ועד ראש. היא קילפה אותי מבגדיי בזריזות ונפלנו יחד על המיטה הקטנה, המכוסה שמיכות אינדיאניות רכות. ליטפנו, הרחנו וטעמנו האחד את השנייה. רצינו להתאחד באינטימיות ללא גבולות. נאחזנו אחד בשנייה ותינינו אהבים בפראות. גופינו נצמדו זה אל זה בכוח, כאילו לא רצו להיפרד לעולם. ידיה סללו מסלולים בגבי, שלא רציתי שיגמרו אי פעם. ידיי רפרפו על פני גופה, על כל קימוריו וחמוקיו, ללא שובע. לאחר מחול אהבים ממושך, הגענו לפורקן שהתפוצץ באלפי זקוקין, והותיר אותנו חסרי נשימה. שכבנו חבוקים ומתנשמים, רוטטים מעוצמת החוויה. הייתי מאושר. שום דבר אחר לא היה חשוב. לאחר זמן מה היא חייכה אליי ונישקה אותי בתאווה חסרת מעצורים. שוב לא יכולנו לשלוט בעצמנו ותשוקתנו בערה בנו מחדש. גופינו נכרכו זה בזה ותינינו אהבים, עד שמצאנו עצמנו מוטלים על השמיכות הרכות, מתנשמים ומזיעים. האהבה גברה עלינו באותו היום. האהבה ניצחה אותנו.
שכבנו ביחד על המיטה הקטנה ללא אומר.
"אתה צריך ללכת לפני שאני פותחת את החנות היום." היא אמרה בקול רך.
הזדקפתי והסתכלתי עליה "למה?"
היא שלחה ידה וליטפה את פניי. באור הנרות המרצד יכולתי לראות דמעות בעיניה. "כי אני לא רוצה להיפרד ממך. אני לא אעמוד בפרֵדה ממך היום."
לא אמרתי מאום.
"המשפחה שלי באה היום לחנות. יש לנו מאורע משפחתי מחר והם נפגשים פה לדבר."
נדתי בראשי לאות שהבנתי.
"נהניתי להיות אתך ביחד." אמרתי לה בפשטות.
"זה היה הרגע הכי יפה בחיי." היא אמרה לי ועיניה התנוצצו.
התכרבלנו חבוקים על המיטה הקטנה. ליטפתי את שׂערה הרך והיא טמנה את ראשה בחזי. הנרות הבליחו בחשכה והשרו אווירה קסומה. לא רציתי לעזוב, אך ידעתי שאין לי ברירה.
כל הדרך חזרה הביתה עמדו דמעות בעיניי. לא יכולתי לשכוח את מבטה כשנפרדנו באותו הבוקר. היא נתנה בי מבט נואש. מבט שצבט את לבי בכאב. ניסיתי להתלוצץ אִתה ולומר לה שבפעם הבאה שניפגש נלך לבקר שוב את הפרפרים, אך היא לא צחקה בכלל. היא לא אמרה דבר. הנחתי שהיא עצובה בגלל שאנו נפרדים מוקדם. ניסיתי לדובב אותה לומר משהו, אך היא פשוט לא הייתה שם. לפתע אמרה שהכול יהיה בסדר כשניפגש בפעם הבאה. היא חייכה אליי ומצב רוחה השתפר. מעודד מהשינוי, נסעתי חזרה הביתה. לא ידעתי אז, שהיא העמידה פנים כדי לשפר את הרגשתי.
ביום שישי קמתי מוקדם בבוקר ויצאתי בדרכי אליה. יום לפני כן קניתי לה מתנה קטנה, שרשרת זהב עם תליון בצורת פרפר קטן. הגעתי לחנות וחניתי בחוץ. החניה הייתה ריקה. כשנכנסתי פנימה לא ראיתי אותה. מאחורי הדלפק עמדה אישה זקנה. הסתכלתי כה וכה ולא ראיתי אף אחד אחר. רק האישה הזקנה הייתה בחנות. לבי נחמץ בקרבי. איפה היא?
"אפשר לעזור לך, איש צעיר?" היא אמרה.
"אה, כן. אני מחפש את נובה..." מלמלתי.
היא בחנה אותי בריכוז, ואז שמתי לב לתווי פניה. היא הייתה זקנה מאוד. תווי פניה היו ללא ספק אינדיאניים. שׂערה הלבן היה קלוע בצמה ארוכה מאחור, הקמטים הרבים שעל פניה שיוו לה מראה עתיק. עיניה היו שחורות ועמוקות וננעצו בי במבטן החודר. ואז הבנתי. זו בטח הסבתא של נובה.
היא כאילו קראה את מחשבותיי. "אני הסבתא של נובה," אמרה לי בקול יציב. "היא סיפרה לי הרבה עליך. אתה דני."
"נכון, זה אני," שמחתי שהיא יודעת מי אני, "גם אני שמעתי עליך מנובה."
היא נדה בראשה.
"אתה משבט ישראל."
צחקתי בנימוס. "אני ממדינת ישראל. בני ישראל באים משנים עשר שבטים, אבל זה היה לפני הרבה שנים."
השתררה שתיקה.
"אז איפה נובה?" שאלתי במאור פנים.
"היא לא תהיה פה יותר." ענתה הסבתא בשפתיים קפוצות. "היא התחתנה לפי המסורת שלנו ביום ראשון שעבר."
"מה?..." הידיעה הכתה בי. "היא אמרה שהיא מתחתנת בעוד חודש..."
"התאריך נקבע מראש. זה היה ביום ראשון שעבר."
הבנתי מדוע התעקשה שאבוא ביום שבת האחרון. היא ידעה שזוהי ההזדמנות האחרונה שלנו להתראות. זו בוודאי הסיבה שעשינו אהבה באותו היום. נזכרתי במילותיה של נובה. היא לא תעבוד בחנות יותר. היא ממלאת כעת את חובתה לשבט. היא התחתנה עם המיועד לה והם צריכים להקים בית אינדיאני מסורתי. המחשבה שהיא נאלצת להיות עם בחור שהיא מתעבת הייתה קשה מנשוא עבורי. זה לא אנושי. אסור להיות עם מישהו ללא אהבה. בוודאי שלא לכל החיים. זה תרחיש אכזרי לכל בן אדם. הסבתא בחנה אותי שקוע במחשבותיי.
"מוטלת עליה חובה מקודשת," היא אמרה בכמעט גאווה.
"כן, אני יודע," לא יכולתי להסתיר את המרירות בקולי. "אבל אם היא לא מאושרת עם בעלה? אם היא לא מאוהבת בו?" הקשיתי. העצב נתן לי את האומץ להטיח בה שאלות קשות.
"חובתה היא מעבר לרגשות אישיים," ענתה לי בקשיחות. יכולתי לראות שהיא הסמכות של השבט. היא הייתה רגילה לדבר בסמכותיות. "במיוחד בימים אלו, שימור המסורת של השבט שלנו היא מטרה בעלת ערך עליון. מעל לרצונות אישיים."
"היא צריכה לחיות עם מישהו שהיא לא אוהבת, אולי אפילו מתעבת. מישהו שאין לה שום קשר אִתו, הבנתי שהוא מכור לטיפה המרה ולא מתאים לה בכלל. לחיות במערכת כזו, ללדת ילדים וליצור משפחה ללא רגשות, זה כמו להיות בבית סוהר. מה בנוגע לרצון שלה? מה באשר לאושר שלה? את חושבת שהיא תהיה מאושרת אִתו?"
היא לא הייתה רגילה להתרסה כזו כלפיה. היא הייתה בעלת סמכות בשבט שלה ואנשים לא העזו להתווכח אִתה. היא זזה אחורנית ופניה נתכרכמו בזעף. קמטים נחרצו במצחה ושפתיה התעקלו בהבעת הפתעה זועמת.
"מי אתה שתחליט מה טוב בשבילה? מי אתה שתחליט בעבור השבט שלנו?" היא ירתה את מילותיה.
"אני אף אחד, את צודקת." אמרתי בשקט כשנוכחתי שחציתי קו שלא הייתי אמור לחצותו, "אני רק בחור פשוט ששוחח עם נובה. אני רק בחור פשוט שהקשיב לרחשי לבה. היא אמרה לי את רצונותיה. היא אמרה לי כיצד היא מרגישה, והיא לא מרגישה כלום כלפי האיש שהוכרחה להתחתן אִתו. נהפוך הוא, היא מתעבת אותו. היא לא רצתה להתחתן אִתו. היא רוצה אהבה אמִתית במערכת היחסים שלה, במיוחד בנישואים, שהרי נישואים פירושם לכל החיים. אני לא מחליט עבור השבט שלכם, בוודאי שלא. אני לא שייך. אני רק מציג את העובדות בפני השבט שלכם. האם תהרסו את חייה של נפש כה יפה ואצילה כמו של נובה? האם תכלאו אותה לכל ימי חייה? אני לא יודע איך אתם נוהגים בשבט שלכם, אבל אתם לא לוקחים אחריות על החלטות גורליות שאתם מחליטים עבור האנשים שלכם?"
היא נרעדה לרגע מעוצמת דבריי, ונאלצה להחזיק בדלפק. לאחר שהתאוששה אמרה: "אלו דרכי השבט שלנו. אנו חייבים לציית להן ללא עוררין. אני בטוחה שגם השבט שלך מקיים מסורת בת אלפי שנים, גם אם ההחלטות לא בהכרח נעימות."
"נכון," הסכמתי," גם לפי הדת שלנו היו ועדיין קיימים בוודאי נישואים שנקבעו מראש. אני טוען גם נגד זה. אין להכריח אנשים להיות עם אנשים אחרים לכל ימי חייהם, או במילים אחרות, להקריב את חייהם למען מטרה כלשהי, ותהיה החשובה מכול." הפסקתי לרגע ואז והמשכתי בקול רך יותר. "כולנו נולדנו חופשיים ולכולנו יש רצון בסיסי להישאר חופשיים. להכריח בן אנוש להקריב את החופש שלו למען מטרה מסוימת, זה לא צודק."
השתררה שתיקה רועמת. ראיתי שדבריי חדרו מבעד חומת המסורת הנוקשה. הבעת פניה שהתרככה בישרה לי שהסכימה אִתי, גם אם לא הודתה בכך. היא פלטה אנחה ארוכה.
"הטכס התקיים ונחתם בהסכמת הצ'יף וחכמי השבט שלנו. את הנעשה אין להשיב." היא בחנה את תגובתי. "צר לי, היא לא תעבוד יותר בחנות. אתה לא תוכל לראותה שוב לעולם."
נדתי בראשי לאות הבנה. דמעות חנקו את גרוני וניסיתי להילחם בהן ללא הצלחה. עיניי דמעו ואני מחיתי אותן בבושה. לא אראה אותה יותר לעולם. הרגשתי שבור מבפנים. הוצאתי את הקופסה הקטנה מכיסי. זו הייתה השרשרת עם התליון הקטן שקניתי לה.
"האם אוכל לבקש ממך טובה בבקשה?" שאלתי את הסבתא בעיניים דומעות.
היא הנהנה בשקט.
ניגשתי אליה ונתתי לה את הקופסה. היא פתחה אותה, וכשראתה את הפרפר העדין והמוזהב, הבעת חמלה כיסתה את פניה. היא נעצה בי מבט טוב.
"אתה באמת אוהב אותה... אתה מכיר את נשמתה."
"אכן כן," היא התנשמה עמוקות. "אמסור לה את מתנתך."
"תודה לך," מלמלתי. העפתי מבט אחרון בחנות הקטנה. לא אבוא לכאן יותר. לא אראה את זיו פניה כשחיכתה לי בדלת. לא אחזה יותר בריקודה עם הפרפרים. לא אחבק אותה, לא אריח את בושם שֹערה החלק, או אשמע את צליל קולה העדין. היא חיה חיים חדשים כעת. חיים מוגדרים מראש. אני לא שייך לשם. אף פעם לא הייתי שייך. הגיע זמני לשוב למקום שאליו אני שייך.
"תודה לך," אמרתי לסבתהּ ופניתי לעזוב את החנות. בעודי במפתן הדלת שמעתי אותה. "דני," הופתעתי לשמוע את שמי יוצא מפיה. "נובה סיפרה לי הכול עליכם. אנחנו קרובות מאוד, אתה יודע," היא השתתקה לרגע. "היא ידעה שתבוא היום. היא בכוונה לא אמרה לך על חתונתה ביום ראשון שעבר. היא לא רצתה שתיפגע," היא נענעה בראשה. "מספיק נפגעתם שניכם."
ואז היא הפתיעה אותי והוציאה משהו מאחורי הדלפק. "היא הכינה לך משהו. היא הכינה לך יצירת אמנות לפי מיטב המסורת שלנו. היא עבדה על זה בלילות זמן רב." היא הושיטה לי משהו שנראה כגילוף עץ צבעוני. זה היה פרפר קטן שגולף בעץ. כנפיו התעגלו בחן והיו צבועות בשלל צבעים מבהיקים. הפרפר היה חלק למשעי ונראה היה שעבר שיוף והחלקה. חריצים עמוקים גולפו לצדי כנפיו. את מעטפת הפרפר הקיפו פסים שחורים ואפורים, שהדגישו את יופיו. זו הייתה עבודת אמנות לשמה. השתאיתי למראה העדין והמיוחד של הפרפר המגולף והצבעוני. אהבתי אותו עוד יותר, כי הוא היה מעשה ידיה.
"תודה רבה לך," חייכתי בתודה אל הסבתא.
היא הנהנה אליי, וזיהיתי צל של חיוך על שפתיה.
"אל תכעס עלינו על שאנו רוצים לשמר את מורשתנו. זוהי זכותו של כל שבט או קבוצה אתנית," היא אמרה לי וחום בעיניה.
נדתי בראשי. "אני לא כועס," פניתי לעזוב את החנות. "אני פשוט עצוב. נובה היא נשמה עדינה וטובה, ללא קשר אליי, חבל לי על חייה."
עצרתי ממש לפני שיצאתי. "את יודעת סבתא," אמרתי לה בחיוך, "היא רוקדת נהדר עם פרפרים..."
יצאתי לדרכי חזרה. הדרך המוכרת חלפה לנגד עיניי, אך אני לא ראיתיה. ראיתי רק אותה. שמעתי את קולה. זיכרונותיי השתלטו עליי ויכולתי לשמוע את דיבורה. בזמנו לא הבנתי את משמעות המילים שלחשה לי, אך כעת הכול התחוור לי. היא הייתה מתכרבלת בזרועותיי, נועצת בי עיניים חומות וגדולות ולוחשת לי את מילותיה. בהיזכרי בהן, בכיתי כילד קטן. לא יכולתי לשכוח אותן.
" אִתך אני מרגישה בבית, אִתך אני מרגישה חופשייה, אתך אני מרגישה כמו ילדה, אִתך אני מרגישה טהורה..."
ואז הייתי מלטף את שׂערה ותוהה על פשר דבריה והיא הייתה מוסיפה. "היכן שתהיה, תמיד אוהב אותך. היכן שאני אהיה, תמיד אוהב אותך. לא משנה כמה רחוק תהיה, תמיד אוהב אותך. תמיד."
לא חזרתי לחנות הקטנה יותר. לא אשכח אותה לעולם.
רודפת פרפרים