אושר אמיתי יש רק אחד (מונואידאיזם)
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אושר אמיתי יש רק אחד (מונואידאיזם)
הוספה למועדפים

אושר אמיתי יש רק אחד (מונואידאיזם)

עוד על הספר

נושאים

תקציר

הספר הוא שיחה אמיתית על אורח חיים (מונואידאיזם) הגיוני, והיחיד האפשרי לחיים המתבססים על אושר אמיתי, ברמה האישית וברמה החברתית. המונואידיאיזם מציע השקפה המבוססת על ניפוי שגיאות העבר שהוטמעו בנו ועברו מדור לדור, תוך מבט על הדתות הגדולות ושאיבה מן היסודות ההגיוניים בהן כדי ליצור דרך חדשה - שהיא למעשה עתיקה מאוד.

פרק ראשון

נקודת המשען של ארכימדס
@ מדוע הבאת אותי לכאן?



יש לי רעיון בשביל ספר, ואני רוצה לכתוב אותו. במבט ראשון הוא נראה יומרני, בעיקר משום שהוא עוסק באורח חיים שמבוסס על האמת האחת, אותה אמת שכל בני האדם מחפשים אותה, מאז שהחלו לעסוק בפילוסופיה.

האמת האחת שאני מדבר עליה מבוססת על התבונה, אותה אסביר בהמשך, על פיה אני רוצה לפתח אורח חיים. הבעיה היא שכל הפיתוח יגזול זמן רב, שאיננו זמין. ולכן חשבתי לעצמי, אולי אני סתם מבזבז זמן, ואולי עדיף שאמצא לי אדם סקפטי ואינטליגנטי שינסה לערער על הרעיון שלי. כך אני ארוויח בכל מקרה: או שאשתכנע שיש בדבריי משהו או שאחסוך לעצמי זמן רב אם אותו אדם יערער אותי. אותו אדם הוא אתה.

אני מדבר על אורח חיים להבדיל מדת, כי דת, כפי שאני רואה אותה, קשורה לעבודת אלוהים, לביצוע המצוות, טקסים, חגים, קדושה כלשהי סביב ישות וכו'. בעוד שאורח החיים שאני מדבר עליו מבוסס על תבונה, ותבונה (הגיון) בלבד. מכאן שאין שם מקום לתופעה שנקראת "אמונה" (וארחיב בהמשך). מדובר באורח חיים שבו הכול כלול, ולכן הוא מכיל, בין היתר, גם את השאלה האם יש אלוהים - גם אם שאלה זו נשארת פתוחה בלי תשובה כרגע. מלבד שאלה זו, אורח החיים עונה על שאלות ארציות יותר, החל מיחסיו של האדם עם עצמו, אושרו, ועד חייו, משפחתו, עבודתו, בת זוגתו, החברה בה הוא חי, עמו, מדינתו וכו'.

לאורח החיים הזה אני קורא מונואידאיזם. המושג מורכב משני חלקים, מוכרים כל אחד בנפרד: "מונו" (אחד), "אידיאה" (רעיון). כלומר "רעיון אחד". ולמה "רעיון אחד"? ובכן, אני טוען שאין שום אפשרות להגיע לאורח חיים נכון יותר מבחינה הגיונית, זולת אורח חיים הזה, עליו אסביר כאן. זה רעיון כל כך חזק, שגם ביטוי חלקי שלו יכול לחולל התעוררויות אידיאולוגיות, במהלכן יכולות להיווצר דתות, תנועות, מפלגות וכו'.
הבעיה היא שכאשר הרעיון נחשף חלקית, הוא יכול להיתרגם או לעבור סטייה לאורך הדורות ועל ידי כך להוליד מפלצות. את זה אני רוצה למנוע על ידי כך שאחשוף את הרעיון לפחות עד השלב שיוכל לעמוד בפני עצמו, ולא יהיה נתון למניפולציות על ידי הגורמים השונים, בין אם בני אדם אינטרסנטיים ובין אם גופים.

אני משוכנע שבשלב כלשהו בעתיד ישלוט אורח החיים הזה בעולם - לא יהיה מנוס מלהגיע לבסיס הרעיון שלו. בנוסף לזה שאורח חיים זה הוא בלתי נמנע, הוא אוניברסאלי, חוצה תרבויות, דתות, לאומים ויבשות. הוא חוצה נטיות מיניות וזהות מינית, הוא פתוח לכל אדם ולא משנה באיזו סביבה הוא נולד. כל מה שצריך לקרות זה שאותו אדם ילך לפי הגיון.

ואם הרעיון בלתי נמנע מבחינה הגיונית, כך שבסופו של דבר האנושות תגיע אליו, מדוע שלא ננסה להביא אותו לידיעת הכלל כבר עכשיו? בזכות ההשכלה הממוצעת שעלתה, ובזכות הטכנולוגיה שיכולה להפיץ את הרעיון במהירות רבה יחסית, ובזכות אותה טכנולוגיה שמקשרת בין בני האדם בכל רגע בהווה, העולם מוכן כיום יותר מאי פעם לקבל את הרעיון. למעשה רצוי שכבר נתחיל לעשות את הצעדים האלה, משום שעולם זה, העומד מצד אחד בפני שסע אידיאולוגי עמוק מאוד, ומצד שני, הטכנולוגיה הגרעינית והנשק הגרעיני זמינים בו לידיים פנאטיות ומיליטאנטיות, יכול להגיע לחורבן דרך עימות גרעיני בעקבות עימות בין אותן אידיאולוגיות.

רעיון מבוסס היגיון זה הוא פשוט, אם מביטים בו בעיניים תבוניות, ותבונה איננה נחלת אנשים משכילים, או אנשים מתרבות זו או אחרת, ועקב פשטותו הוא כבר נתן את אותותיו במוחותיהם של בני האדם בעבר, אם כי לא במלואו בגלל שעוד לא היה אז את הנגישות לתגליות מדעיות שיש היום שיכולים לחזק ולהרחיב אותו.

כאמור, עוצמתו של הרעיון גדולה כל כך, עד שגם חלקיק ממנו יכול לגרום להתפרצות רוחנית. בכמה מהמקרים הללו נוצרו דתות. אותן הדתות הביאו פילוג, מלחמות, שנאה ורדיפות. הדתות, כמו שאראה בהמשך. היו תוצאה של ניסיון להסתדר עם מה שיש (אותם חלקיקי רעיון) על ידי תוספות ייחודיות, והתוספות האלה הולידו את היהדות, אחר כך את הנצרות ואחר כך את האיסלם וכו'. אם הרעיון כולו היה מוצג במלואו מלכתחילה, ולכולם (בהנחה שלא היו מחסומים גיאוגרפיים בין קבוצות אנשים) – ההבדלים לא היו נולדים, ובעקבותיהם גם לא כל השנאה והפילוגים.

כאשר נציג את הרעיון בספר זה, יהיה אפשרי לבנות סביבו את אורח החיים הנכון. בהמשך, אורח חיים הזה, בזכות עצמתו של הרעיון, ישאב את כל שאר אורחות חיים הקיימים. הוא יעשה זאת על ידי תהליך טבעי, הדרגתי ובדרכי שלום, ויתפשט בעולם בעזרת כוחו של ההיגיון בלבד.
התהליך של "בנייה של אורח חיים סביב הרעיון" - יתרחש אחרי שהרעיון הזה יתחבר אל המשותף של כל אותם אורחות חיים, כי הרי הם עצמם נולדו מתוך אותו רעיון שהוצג אז בחלקו. אנחנו נעשה זאת על ידי הצגתה של נקודת המשען, ומשם ייבנה הכול, כמו המפץ הגדול. במקרה שלנו, אתה ואני הם תוצרים של אורח חיים חילוני מערבי. אני, אחרי שהתעוררתי, רוצה להעיר אותך, ודרכך אני אראה את הרעיון לכל הקוראים מכל הסוגים השייכים לכל מיני אורחות חיים אחרים: הדתיים לסוגיהם, האידיאליסטים (ימניים או שמאלניים), חילוניים ועובדי אלילים וכו'...

אתה כמובן מוזמן להתנגד על מנת להעמיד את הרעיון במבחן.


@ מהי היא נקודת המשען עליה אתה מתבסס?

נקודת המשען שלי בנויה מכמה שלבים:

שלב (א):

אדם בעל היגיון לא יכול לא להסכים לטענה שכל ההחלטות שאדם כלשהו עושה ניתנות לחלוקה לשני סוגי החלטות:

(1) החלטות תלויות סביבה
(2) החלטות בלתי תלויות בסביבה.

החלטות תלויות סביבה הן אותן החלטות שאתה עושה, שלא היית עושה אותן לו היית מושפע בילדותך מסביבה אחרת, הפוכה. למשל קח אדם בעל דעות ימניות קיצוניות. עכשיו קח את אותו אדם, קח אותו אחורה בזמן, אל הרגע בו הוא נולד. משם קח אותו מהמשפחה שלו ושים אותו (את אותו אחד) במשפחה של שמאלניים קיצוניים. אתה מסכים שבממוצע אותו אחד היה הופך להיות יותר שמאלני? כמובן שנכון גם ההפך... ולא רק בתחום של דעות פוליטיות, אלא גם תחומי עניין, עיסוקים מקצועיים, סוג בן זוג, אופי של אותו אדם – כאשר כל אלה הם תוצאה של בחירות.

@ מסכים.

שלב (ב):

עכשיו אני שואל: האם לא בהכרח נכון לומר שהתכונה הזו שאנחנו קוראים לה "דעות ימניות" (או "דעות שמאלניות") היא בעצם לא תכונה של אותו אדם, אלא זו תכונה זרה לו, ושהיא באה אליו באופן אקראי מהסביבה בה הוא נולד?
@ אבל היו מקרים שאנשים ימניים שנולדו במשפחה ימנית, בסופו של דבר הפכו להיות דווקא שמאלניים חילוניים. מה תגיד על זה?


בני אדם משנים דעות. אין כאן סתירה למה שאני אומר. ההתמתנות בדעות יכולה לנבוע דווקא מן התהליך הטבעי של ההתבגרות, המעודד אדם לראות את המציאות דרך עיניים של תבונה, ואז הוא שם את כל בפרספקטיבה שונה. זה קורה אחרי שהתכונות הסביבתיות "מניחות" לו (על זה בהמשך). לגבי המעבר מקיצוניות לקיצוניות נגדית, זה יכול לנבוע כתוצאה מאירוע בו תכונה סביבתית חזקה אחרת מתעוררת, וכך היא סוחבת את האדם (למרות ההתנגדות של התכונה הסביבתית המקורית) אל הצד השני.

לדוגמא, ניקח רגש אשמה (אותו רגש שמתעורר כאשר האדם מבין שאיננו עומד בסטנדרטים של עצמו). יכול להיות מצב בו אדם בעל דעות ימניות, שרואה את תוצאות הדעות שלו במציאות, כאשר הוא מביט בחייהם של המיעוטים ומתוך כך מתעוררת בו תכונת רגש אשמה (תכונה סביבתית אחרת בנוסף לתכונה סביבתית ש"עודדה" גישה לא סבלנית למיעוטים), ומשם הוא יכול לעבור מצד אחד לצד האחר של הקשת הפוליטית... אל הדעות השמאלניות. מצבים אלה יכולים להתרחש והם לא סותרים את שלב ב' שציינתי, בגלל שגם הם תוצר של השפעות הסביבה (במקרה זה, השפעות סביבה שהיו חבויות עד אותו אירוע בו האדם מגיע לראות את סבלם של האחרים).

ההסכמה הזו שלך שיש החלטות (כמו החלטה לרוץ על גבי הגבעות בגלל שבמקרה נולדת בסביבה ימנית קיצונית, או לעמוד במחסום להקשות על החיילים בגלל שנולדת בסביבה שמאלנית קיצונית), שהן תוצאה של הסביבה בעברך – היא הסכמה חשובה כדי להמשיך הלאה, לשלב הבא. כמובן שאתה יכול להסכים ואז להתחרט ולפתוח דיון מחודש ונוסף על ההנחה, אבל אני מניח שהסכמת בינתיים ולכן אני ממשיך הלאה.

שלב (ג)

אז אם הסכמנו שההשפעות הסביבתיות האלה על אישיותו של האדם, כאשר הסביבה בה האדם חי בילדותו כלל אינה תלויה בו – חייבים מתוך כך להסיק באמירה חד משמעית – הנובעת מתוך אבסורד. אבסורד זה הוא נקודת המשען של ארכימדס, עליה אני מבסס וממנה אני מתחיל הכול. נקודת המשען אומרת את הדבר הבא: אם אני מסכים עם שלושת השלבים שהוזכרו, אני לא יכול שלא להסכים לכך ש"הייתי רוצה לעבור את החיים שלי מבלי שלפחות חלק מסוים של אירועים סביבתיים לא ישפיעו עלי"
@ הרי תמיד יש את האדם ותכונותיו. האם אתה אומר שתכונות אלה אינן התכונות שלו? למשל, ביישנות, אומץ...

אם תיקח אדם ביישן, תשים אותו על ספת המהפנט, תלך אחורה אל ילדותו, תוכל לשים אצבע בדיוק על מה שגרם לו להיות כזה. לא כתוב אצלו, ולא אצל אף אחד, בגנטיקה שלו, שהוא אדם ביישן. אם הוא היה נולד בסביבה אחרת, שהייתה מעודדת אותו, במקום להעביר אותו חוויה במהלכה הבין ששופטים אותו , אותו אדם לא היה הופך להיות ביישן.

למשל, אירוע קטן כמו קבלת פנים טראומטית ראשונה שלו בגן הילדים – בעקבותיו הוא היה יכול להטמיע בתוכו את תכונת הביישנות. כל זה קורה בילדות מוקדמת, והאדם אף עלול לא לזכור כלל את האירועים, ובגלל זה הוא חושב שהתכונות האלה הן תכונות שהוא נולד איתן, כאשר הן בעצם רק זיכרון מתגובות על אירועים שנשכחו. מכאן אתה יכול לראות, שביישנות (או כל תכונה רגשית אחרת, כמו אמפתיה, אלטרואיזם וכו') היא לא באמת התכונה המקורית של האדם. היא באה מהסביבה שהייתה בעברו, ונכפתה עליו.

אף אחד לא היה נעשה ביישן לולא אירועים סביבתיים כאלה ואחרים. כמובן שגם הוריו ואחיו הם חלק מהסביבה. גם אם לא תמיד אפשרי להגיע לאותם גורמים סביבתיים ולשים עליהם אצבע, הם היו שם. האירוע יכול להישכח, אבל הוא לא ימנע מהאדם להתנהג בביישנות, כל זאת דרך תהליך שמקשר בין המידע שהיה באותו אירוע לבין הרגש שנוצר באותו אירוע. כך נוצר זיכרון.

המוח ילמד לתרגם ש"להיות בתוך חברת אנשים" זה מקור לצרות, והכי טוב לברוח מהן. זו ביישנות. מכאן נובע, שאם האדם הביישן של היום היה מוחזר אחורה בזמן, אל משפחה אחרת, עם ערכים וחינוך אחר, הוא היה מתפתח להיות אדם אחר, וסביר להניח שלא היה אותו האדם: מי יודע, אולי אף היה ההפך ממה שהוא עכשיו.

@ אני לא חושב שכל התכונות מושפעות מהסביבה באופן אבסולוטי כמו שאתה אומר, גם אם חלק גדול מהן כן...

לא קל לקבל זאת, כי אז המשמעות היא שרוב בני האדם הם תוצר של הסביבה, וכל מה שמייחד אותם זה לא משהו שהם יכולים לנכס לעצמם ולהתגאות בו. בכל מקרה, המבחן מאוד פשוט: אם יש לך תכונה כרגע, שאם היו לוקחים אותך אחורה בזמן, ומחליפים לך את הסביבה, ואז התכונה הזו כבר לא הייתה שלך, בהכרח אתה חייב להגיע למסקנה אחת ויחידה האומרת - התכונה שאתה חושב שהיא שלך, היא לא שלך כלל וכלל, אלא היא תכונה שבאה אליך מבחוץ, שהמוח שלך החליט לאמץ אותה מסיבה כלשהי, כאילו היא שלך, ולו רק בגלל שהמוח חושב, בדרך לא דרך, ששמירה על התכונה הזו תשמור עליך בעתיד.

גם תינוק של אם נרקומנית שכבר מכור לסם ברגע לידתו, כל עוד אף אחד לא יסביר לו שהתנהגותו (בעת התבגרותו) קשורה להתמכרות לסמים, הנובעת מהרחם (הסביבה), לא יפנים שההתמכרות שלו (שגרמה לחייו להסתובב סביב אספקת הסם) היא לא באמת דבר שנובע מגנטיקה.

אתה זוכר שהיינו צוחקים על המערבונים בהם היינו רואים אדם נכנס לאמבטיה עם הבגד שהיה מכסה את כל גופו? אתה זוכר שהוא היה לוקח את הסבון ורוחץ את עצמו כשהוא בתוך הבגד? זוכר שצחקנו כי לא הבנו למה הוא לא מעלה על דעתו לפשוט את הבגד, ולכבס אותו בנפרד?

בני האדם הם כמוהו. תחשוב על זה – הבגד שנמצא עליו הוא בגד מקרי שבאותו יום היה עליו, והוא לא מסיר אותו, לא מפני שהוא אוהב להתקלח בבגד הספציפי הזה, אלא מפני שכך היה נהוג. ורק במקרה, באותו יום התקלח כשהבגד הספציפי הזה עליו. אם היה בגד אחר, היה מתקלח בו. אותו דבר לגבי אדם - יש בו תכונות, שהוטמעו לתוך המוח מהסביבה בה הוא נולד, והם כמו הבגד של אותו בוקר, מונחים כבר על גופו.

@ אבל הרי אתה יודע שיש מקרים של אחים שנולדו אל תוך אותה סביבה, ובכל זאת יצאו שונים... יש אף תאומים זהים שנולדים אל תוך סביבה זהה, ובכל זאת הם יוצאים שונים, גם אם לא הופרדו בינקותם. איך תסביר את זה?

הדוגמא הזו לא מחלישה את טענתי, היא אף מחזקת את מה שאני אומר, כי כאשר שני תאומים זהים נולדים, הסביבה שלהם איננה יכולה להיות סביבה זהה - תמיד יהיו הבדלים, ולא משנה כמה נתאמץ. גם אם סביבתם של אותם אחים תאומים תהיה דומה יותר מאשר אצל שני אנשים זרים, הרי תהיה מספיק שונה על מנת שיהיו הבדלים בתכונות ברמה מספקת על מנת לראות בהם שני אנשים שונים, למרות זהות גנטית מוחלטת (תאומים זהים) .

בכל מקרה, קודם כל בוא נבהיר - הלידה היא לא רגע היציאה מהרחם, אלא רגע ההפריה. רק באותו רגע ראשון של קיומו, האדם מוגן מהשפעות הסביבה. ואילו מה שקורה לו אחר כך (כולל כל התקופה שבתוך הרחם) נחשב לתקופה שבה הסביבה משפיעה עליו.

לכן, כבר ברחם הסביבה של התאומים היא סביבה שונה. הבדל קטן, כמו כשאחד מהתאומים היה בצד אחד והאחר בצד השני של הרחם (האחד קרוב יותר ללב, והשני רחוק יותר) יכול לעשות את ההבדל. הוא יכול להשפיע על היווצרות הבדלים ראשונים בין אותם תאומים זהים גנטית. רק מתוך זה, יכול להיות שילד אחד יהיה רגוע יותר מהאחר, תלוי איך דופק הלב מתורגם על ידי מוחו של העובר.

ההבדלים הקטנים האלה מתפתחים להבדלים גדולים , בגלל שכאשר הילדים יוצאים החוצה מהרחם, אותו רוגע שהתחיל לאפיין אחד מהתאומים, יכול לקבל התייחסות שונה מהורים. התגובות האלה של ההורים יכולות להביא לאסקלציה של התכונה, ממש כמו באפקט הפרפר. מבלי להיכנס לגורמים, עצם העובדה שישנן השפעות כאלה – זה הדבר שחשוב להסכים עליו, לפני שנמשיך הלאה.

למשל, אם האמא אהבה לישון על צד שמאל שלה. גם דבר זה יכול להשפיע, כי אחד מהעוברים ירגיש את כובד משקלו של העובר השני, ועובדה זו יכולה להיות מתורגמת לתכונה מסוימת, בין אם זה תכונה של "לוחם" או אף ההפך "פאסיבי". כמו שאמרתי לא חשוב כרגע מה גורם למה, מה שכן חשוב הוא שהדבר בהחלט משפיע.

וגם אחרי שהם נולדים, הם הרי לא חשופים לאותה סביבה בדיוק. יש להם אולי חברים שונים, יחסים לא סימטריים ביניהם, וזה יכול ליצור את התהליכים שמביאים להבדלים. אם למשל, מפרידים ביניהם בבתי הספר, וכאשר המורים שונים בכיתות השונות – זה יכול להשפיע. אגב, זה לא רק השפעות הדדיות בתוך הרחם. גם במקרה של עובר אחד, הרחם יכול להשפיע. כך, למשל אישה בהריון שמעשנת, משפיעה על הסביבה של עוברה, או אישה שנמצאת בתקופות כעס בתקופת ההיריון שלה משפיעה על הסביבה של עוברה, או דלקת בהריון, שיכולה לגרום להפרעות נפשיות בילד בגיל הבגרות

@ אתה רוצה לומר שאם תיקח קבוצת ילדים ותגדל אותם באותה סביבה בדיוק, הם יתפתחו לאותו אופי?

אתה צריך להבין מה עומד מאחורי מושג הסביבה, והאם אתה ואני מדברים על אותו הדבר. סביבה היא כל דבר שקורה אחרי ההפריה ברחם. אם אתה מביא שני תאומים זהים, ותהיה להם גם אותה סביבה בילדותם בדיוק (מצב לא סביר, אבל רק נניח תיאורטית שזה יכול להיות) אז כן – הילדים יתפתחו באותו האופן, ויהיו בעלי אישיות זהה (ובמקרה של תאומים זהים גם חיצוניות זהה).

חשוב להבין למה התכוונתי כאשר אמרתי "הסביבה הזהה". למשל אם החל מרגע ההפריה (במקרה של תאומים זהים), בנוסף לזה שיש להם אותה משפחה, הם עברו דרך אותן חוויות בדיוק, קיבלו אותם תגובות מאחיהם, הם יגדלו באותו האופן ויפתחו אישיות דומה.
אבל זה רק באופן תיאורטי, כי כמו שאתה יודע, גם אצל תאומים זהים הבדלים קטנים יכולים להביא תגובות שונות מהסביבה, וזה כבר יכול להוות בסיס לשינוי.

@ ואיך הגנטיקה מוצאת את ביטויה בכל מה שאמרת? היא לא משפיעה על תכונותיו של האדם?

היחס בין הגנטיקה של האדם לבין תכונותיו הוא כמו היחס בין הצלחותיהם של הדייגים לרשתות בהן הם משתמשים . גנטיקה רק משפיעה על איכות התכונה, אבל לא על אופייה. כך, למשל, שני אנשים יכולים "לקבל" תכונה רגשית (השפעת הסביבה) של "אהבה לספורט תחרותי", אבל רק זה שיש לו הגנים המתאימים לעיסוק בספורט יכול לקבל היזון חוזר מסוים מהסביבה, דבר שיכול להעצים את התכונה המדוברת על ידי עידוד בגלל אותה גנטיקה. גנטיקה הם אותם תהליכים קטנים שיעשו את ההבדל הקטן שיתפתח עם זמן. גנטיקה לא מכתיבה התנהגות, אבל היא יכולה לעודד את אחיזתה של תכונה סביבתית בנפש האדם ברגע שהדבר קורה, יחסית לתכונה אחרת.

@ מי אומר שהסביבה משפיעה כל כך חזק על אישיותו של האדם?

מדען בשם פאבלוב, שזכה בפרס נובל על ניסוי שערך עם כלב, בדק עניינים נוירולוגיים, אולם מה שהוא גילה הדהים בעיקר את מדע הפסיכולוגיה. הוא גילה לפסיכולוגים את התהליך שגורם לאדם "לאמץ" תכונה זו או אחרת אל אישיותו. לתהליך הזה קוראים ההתניה של פאבלוב. יש כאלה שטוענים שאצל בני האדם לא קוראים לזה התניה, אלא למידה וחיקוי, אבל לדעתי זה אותו דבר, וגם לא חשוב איך קוראים לזה. מה שחשוב הוא שהדבר משפיע, ועל כך אין מחלוקת. בניסוי הזה הוא הצמיד שקית לפיו של הכלב, ובדק את כמות הרוק שהצטבר אצלו כאשר הגיש לו את מנת האוכל שלו. אחרי תקופת מה הוא התחיל לצלצל בפעמון ממש לפני הגשת האוכל, ושוב מדד את כמות הרוק. אחר כך התחיל לצלצל בלי לתת אוכל – להפתעתו הוא גילה שאותה כמות רוק יוצאת מפיו של הכלב. קראו לזה תכונה נרכשת, התניה פאבלובית וכו'...

@ מה גורם לזה להתרחש?

בשביל זה יש צורך להבין מה היא אבולוציה. דמיין את עצמך עומד מול מדרון רחב. המים מתפלגים באופן שווה לכל רוחבו של המדרון על הפסגה, אולם בחלק התחתון המים לא מגיעים באותה התפלגות שווה. אם היית רוצה לענות על השאלה: מדוע קיים ההבדל? למה המים זרמו היכן שזרמו, ולא באופן שווה על פני כל המדרון? התשובה היא פשוטה – זה המבנה של המדרון! ואם הוא היה ישר באופן שווה לכל אורכו, המים היו מתפזרים גם הם בצורה שווה. במילים אחרות, שטח פני המדרון קבע איך המים יזרמו, באילו מקומות המים יגיעו לקצה המדרון, ובאילו מקומות הם לא יגיעו. זאת היא אבולוציה.

ועכשיו, תסתכל מסביב: כל מי שאתה רואה, כל אדם, כל בעל חיים, כל תופעה (שחוזרת על עצמה), התכונות שאתה רואה, ההתנהגויות, התגובות הרפלקסיביות, הגבהים של בני האדם - מייצגים את אותו זרזיף מים שהגיע עד תחתית המדרון במקום המסוים. הם תוצאה של דברים שעברו את פני השטח של המדרון כל הדרך עד למטה (הברירה הטבעית). אתה רואה את כל מה ששרד, אבל אתה לא רואה את מה שלא שרד (נקודות יבשות בחלקו התחתון של מדרון שלא היו בהם מים). למשל, אתה רואה דינוזאורים? לא. אתה רואה אנשים מעל גובה מסוים? לא. אתה רואה הרבה אנשים דו מיניים, תאומים סיאמיים? לא. אתה רואה פאשיזם כצורת שלטון מוצהרת? לא. קומוניזם? לא. גם זה קשור לאבולוציה, רק שכל אלה לא שרדו אותה (האבולוציה החברתית) גם אם זמנית כן.

מה שאני רוצה לומר זה שישנו סינון - דארווין קרא לזה "הברירה הטבעית". התהליך הזה מעודד הישארות תופעות מסוימות לא על ידי העידוד הישיר, אלא בדרך העקיפה (על ידי זה חיסול תופעות שהיא לא "רוצה" בהם). חשוב להבין שמה שמאפיין את האבולוציה, זה שהאבולוציה עוסקת בהישרדות בלבד. כל תופעה שנעדרת "גנטיקה" של הישרדות - חוסלה. באופן הזה שרדו האחרים, אחרי ש"מתחריהם" התחסלו על ידי האבולוציה(הסביבה).

ואיך זה קשור? ישנה תכונה/תופעה אחת כזו, שקשורה במישרין במה שאנחנו מדברים עליו. תכונה זו היא היכולת של יצור חי לספוג את זיכרון ההסתגלות הרגעית שלו אל הסביבה, אל תוך מוחו. בעולם הפסיכולוגיה קוראים לזה הצמדת רגש אל אירוע שקרה. ככל שאותם אירועים/רגעים חוזרים על עצמם לאורך זמן, וכאשר אותן חוויות חזקות יותר - כך מתחזקת גם ההפנמה אל המוח. אם התהליך הזה מתרחש לאורך דורות רבים, ההפנמה תחדור אף אל הגנטיקה. כך נולדו, למשל, תכונות רפלקסיביות כמו פחד גבהים, פחד הנפילה, מצמוץ העיניים וכו'. כל אלה עברו, בליווי הברירה הטבעית, אל הגנים של האדם. בנוסף לתכונות הרגשיות, יש תכונות פיזיות גנטיות כמו צבע עיניים, גובה, נטייה להתקרחות, נטייה לפתח הפרעות או מחלות מסוימות - גם אלה תוצר של הברירה הטבעית. אולם אנחנו מתרכזים בתכונות רגשיות-התנהגותיות.

אני מכנה את התכונה האבולוציונית החשובה הזו -'חלון הזדמנויות אחרון'. היא מאפשרת לאדם לזכור את התגובות המוצלחות שלו מול האירועים המאיימים שהוא חווה בעבר, על מנת שאם אותם מצבים יחזרו שוב – הוא יוכל להגיב באותה צורה בדיוק. לכן, כשאנחנו מדברים על התכונות הסביבתיות, אנחנו בעצם מדברים על אותו חלון הזדמנויות שמאפשר להן להיווצר. ולמה "סביבתיות"? כי הרי מה כבר יכול להיכנס דרך חלון ההזדמנויות הזה אם לא הרושם שהאדם מקבל מהסביבה שהוא נמצא בה? האבולוציה עשתה כך שכאשר אדם נתקע באירוע מאיים, האבולוציה מצמידה אל אותו אירוע נושא מידע רגש כלשהו (תלוי באופי האירוע) וכך נוצר זיכרון, שמשתרש במוחו של אדם ועם הזמן, אחרי כמה אירועים דומים, הזיכרון מעמיק עד כדי כך שהוא מתחיל להיקרא תכונה. אני מדבר על תכונות נרכשות במהלך תקופת החיים החל מרגע ההפריה... להבדיל מזה, הגנטיקה היא מאגר גדול של מאפיינים של האדם, ואלה נקבעים כבר ברגע ההפריה.

מאחורי תכונות אלה עומדים דברים כמו: אילו תחביבים ימשכו אותי, מה ימשוך אותי במין הנגדי, האם אהיה ביישן או עצבני או שניהם, האם אהפוך למדען או רוצח סדרתי וכו'.. מאחורי כל זה, עומדת אבולוציה שאומרת: "אני לא יכולה לדעת מראש מה מחכה בחוץ לעובר אחרי ההפריה, ולכן, בנוסף לגנטיקה שבה קיימים הכלים הבסיסיים, אך לא תמיד מעודכנים, אני אתן לעובר גם חלון הזדמנויות על מנת שבשנים הראשונות לחייו - העובר יוכל להתאים את עצמו על פי מה שהוא ירגיש אחרי ההפריה, ואחרי היציאה מהרחם". התכונות האלה מייצגות יכולות של האדם לזכור מה עזר לו פעם - בין אם כדי למנוע מצב לא נעים, או לגרום לו להגיע למצב בטוח. בדרכים האלה התכונות המושפעות מהסביבה נכנסות בעד אותו "חלון הזדמנויות אחרון" אבולוציוני.

מדוע, למשל, קשה לאדם להיפטר מהשגרה? קח אדם שמרגיש שמשהו לא בסדר בזוגיות שלו, והוא שוקל להתגרש. הוא יוזם תהליך גירושין, ולמרות זאת, כאשר הוא עובר את הפרידה בפועל אחרי שהתגרש הוא מתחיל פתאום לחוש שהוא עובר תקופה קשה. הוא יעבור קושי גם אם הוא היוזם, זה יקרה לו גם אחרי התלהבות ראשונית, זה יקרה גם אם יש לו כבר זוגיות חדשה.

קיים הפתגם, ה"זמן עושה את שלו". המשמעות היא: תן לזמן לגרום למוח שלך להבין שאתה יכול לשרוד גם בשגרה החדשה, וברגע שזה יקרה – אתה תירגע. במקרה שהם הכירו מישהו מהצד, וההיכרות הזו מספיק ממושכת על מנת להפוך לחלק מהשגרה, אז בפועל הם יוצרים לעצמם מצב, בו הם עזבו חלק מהשגרה בלבד - זה קל יותר. זו כוחה של השגרה.

ואגב, כדי שתבין את כוחה של שגרה, תדע שבסופו של דבר, 90 אחוז מהמתגרשים לא מתחרטים שהתגרשו, וזה לא בגלל שהם מגלים יופי בחוץ, אלא כי השגרה מתחלפת: גם אם היא מתחלפת לשגרה גרועה יותר מבעבר, ברגע שהיא מתחלפת האדם חש שהוא עומד לשרוד בסביבה החדשה והדבר מרגיע אותו ונותן לו להשלים עם תוצאות השינוי. כך ניתן גם להבין שאדם המתגרש נוטה בתחילת התקופה להישבר ולחזור בגלל לחץ של שגרה. אחרי שהשגרה החדשה (חיי הרווקות) מתחילה להשתלט, מתחיל אף תהליך הפוך. לכן, כשהוא ישקול להיכנס שוב למערכת יחסים, הוא יהיה צריך להתגבר על השגרה החדשה (חיי רווקות). מכאן, ששגרה שפעם הוא לא רצה לעזוב, עכשיו לא ירצה להיכנס אליה. שבירת שגרה היא מה שקשה יותר, לא סוג השגרה

תסתכל על השולחן שאנחנו אוכלים עליו, ועל זה שלידו. אם אגיד לך, עלה עליו, וקפוץ על השולחן השני – אתה תצליח, וגם אני. עכשיו תאר לעצמך שאלו הם לא שולחנות אלא שני מגדלים דקים וגבוהים, נאמר – בגובה עשר קומות: האם תקפוץ? הפחד ישתק אותך, אבל למה? הרי אתה יכול לקפוץ מרחק כזה בלי בעיה, שהרי המגדלים עומדים באותו מרחק כמו שני השולחנות האלה. זה קורה מפני שהאבולוציה משתקת אותך. אם תחמיץ את השולחן לא יקרה לך כלום, אבל במקרה של הבניינים, אתה עלול לאבד את חייך, והאבולוציה לא אוהבת שאתה משחק עם התנאים בהם אתה מצליח לשמור על החיים שהיא נתנה לך. גם "לשנות שגרה" זה לשנות את התנאים בהם אתה חי. לכן בכל שגרה שיצרת, השינוי מציק ומתריע.

הצמדות אל השגרה נובעת משני רבדים של חלון ההזדמנויות האבולוציוני, עליו דיברנו, ארוך טווח וקצר טווח. השפעות סביבתיות של הדורות הקודמים מגיעות דרך רובד ארוך טווח. השפעות סביבתיות של ילדותו של האדם מגיעות דרך הרובד קצר הטווח. רמת ההצמדות הבסיסית של האדם אל השגרה באה באמצעות רובד ארוך טווח, וכל התוספות הייחודיות באות באמצעות רובד קצר טווח. כך או כך, לא משנה כמה גרועה היא השגרה, על דבר אחד לא ניתן להתווכח - השגרה הוכיחה שאדם שורד בה. והעובדה שהאדם נמצא במצב שהוא שואל את השאלה הזו, היא עדות להישרדות בתוך השגרה. ולכן, צריך הרבה כוחות בשביל להיפטר מאותה שגרה. זה כמו לנסות לשלוח חללית לחלל - אתה צריך טיל רב עוצמה אם רוצים להתגבר על כוח הכבידה. רצון לבדו לא מספיק...ענף שלם של קואצ'ינג ופסיכולוגיות עוסק בניסיון זה של השגת מה שהאדם רוצה גם כאשר סיפוק רצונו תלוי בו בלבד.

האבולוציה עוסקת בהישרדות, ולכן מבחינתה, השגרה עדיפה על כל אלטרנטיבה אחרת, שעדיין לא הוכיחה שהיא הישרדותית כמו השגרה באותו המקרה. זאת הסיבה, שתקופת הזמן בין פירוק השגרה הקיימת, לבין יצירת השגרה החדשה, היא תקופה לא קלה, כי האדם אינו בטוח שיוכל לשרוד במצב החדש, גם אם מוחו/הגיונו אומר לו שהכול צפוי להיות בסדר. אחרי תקופת מה, במהלכה האדם נמצא כבר בשגרה החדשה, מוחו מתרגל לעובדה שהוא שורד גם במצב החדש – אזי הוא נוטה להירגע, ומאמץ אותה מבחינת האבולוציה, כי כאמור, אבולוציה מתעניינת בדבר אחד, הישרדות. המציאות החדשה נהפכת לשגרה חדשה.

זה המקור לפתגם "הזמן מרפא הכול", וזאת גם הסיבה שהשגרה היא לא משהו שקל לפרק אותה. דרך אגב, זאת גם הסיבה שקל יותר לנשים (בממוצע) אחרי גירושין בגלל שהשגרה אצל הנשים לא משתנה כמו שזה קורה עם השגרה של הגברים. אצל נשים נגרע רק הגבר, ואילו מהשגרה של הגבר נגרע הכול: אישה, ילדים, בית, מכונית...

@ מה הקשר בין השגרה לבין רכישת התכונות מהסביבה?

הקשר נמצא באנלוגיה: הסיבה בקושי לפרק שגרה, נובעת מאותה סיבה הנמצאת בקושי להיפטר מהתכונה ברגע שנכנסה לתוך המוח. כל זה בעידוד האבולוציה. היא מלמדת את האדם בצורה פרימיטיבית לספוג לתוך מוחו את מה שהיא חושבת שיעזור לו בעתיד. התכונה נהפכת לחלק מהכלים להיעזר בהם להתמודד מול הסביבה שלך, בלי קשר אם התכונה תועיל או תזיק. כך למשל – ילד שהצליח מאוד בכיתה א' וזה גרם לקנאה רבה, ומסיבה זו או אחרת הטילו עליו חרם, עלול לפתח תכונה שתביא אותו בעצם לפחד מהצלחה. בילדותו ה"בריחה" מהצלחה השאירה אותו מקובל בכיתה, אבל אותה בריחה לא תעזור לו בעתיד, כאשר אותם ילדים כבר לא בסביבתו, ועם זאת זיכרון אותם אירועים נמצא בתת מודע. כל זאת בגלל האבולוציה (כי מבחינתה מה שהיה הוא שעלול להיות), וכך, התכונה הזו תמשיך איתו הלאה כבוגר. כלומר, האירוע יכול להיות חד פעמי, אבל אז התגובה שהצילה אותו מאותו אירוע ראשוני, יכולה להתפתח לתכונה שתגביל אותו בעתיד ותזיק לו.

בעולם הקואצ'ינג מנסים לפתח את הדרך בה צריך להתמודד עם תכונות/דפוסי חשיבה שמגבילים את האדם בבואו להשיג את מה שהוא רוצה. הטבע עשה כך שלא מספיקה החלטה הגיונית של האדם לשנות את המצב שלו על מנת שזה אכן יקרה. האבולוציה נתנה לתכונות/דפוסי חשיבה שלו את יצר ההישרדות של "לא רק לשמור על הגוף בו הן נמצאות אלא גם את יצר ההישרדות של לשמור על עצמן".

@ כל חוויה יוצרת תכונות בתוך אישיותו של אדם?

לא, אם חוויה מתקנת מתרחשת (במקרה או לא) אז החוויה תסתיים בלי להשאיר עכבות או אם לא יהיה רגש קשור לאותה חוויה. אם וכאשר רגע לפני שמתעורר רגש, האדם עובר חוויה מתקנת שמנטרלת את אותו הרגש שנוצר, או משנה את אופיו או מקטינה את עצמתו – ישנה השפעה נכונה על צריך האופן שבו האדם מתרגם את מה שקרה. במילים אחרות אדם כן יכול לעבור אירוע ואירוע זה לא ישאיר אחריו תכונה או התחלה של תכונה (במילים אחרות - תגובה רגשית).

@ חוויה מתקנת?

למשל, כשאדם מעורב בתאונה, ואחרים מעודדים אותו לעלות על הרכב ולנסוע מיד אחר כך.הדבר נכון גם לגבי אותו ילד שהבין שאם היה נחבא אל הכלים זה היה עוזר לו. כלומר, אם אותו ילד היה עובר חוויה נוספת סמוך אל אירוע, התכונה הזו לא הייתה באופיו. אם למשל היו ממחישים לו שהצחוק שהוא ראה ושמע, לא קשורים אליו,זוהי החוויה המתקנת עליה אני מדבר. ככל שיותר מהר, יותר טוב, כי אחרת יהיה צורך בטיפול עמוק יותר בעתיד.
תחשוב על יחסי אבא ובן. הבן עושה דבר-מה למורת רוחו של האבא. אם האב יגיב בדברי תוכחה הגיוניים בלבד, תוך שליטה על עצמו, והוא ישכנע את הבן שלו בצדקתו בלי להיעזר באמצעים שגורמים לאותו חלון הזדמנויות אחרון להיפתח (חוויות מאיימות) – אז אותו אירוע לא ישאיר אחריו שום עכבות, כלומר לא יוליד שום תכונה (שמקורה בהתניה של פאבלוב) בנפשו של הבן. תהליך רכישת התכונה עלול להתרחש אם האבא יאבד שליטה, ויביע אכזבה מבנו. הרגשות השליליים האלה משדרים אל נפש הילד סוג של איום של נטישתו על ידי האבא. כך נקשר רגש למידע סביב האירוע וזה נכנס עמוק לתוך זיכרון תת הכרתי, ומכתיב את התנהגותו במצבים בהם קורה משהו שמפעיל את אותו רגש.

אולי אני לא נותן הסבר מדעי מדויק, אבל מה שכן אוכל לומר, וגם לעמוד מאחורי זה:מצבים אלה, בהם יש אווירה כזו, משפיעים על נפשו של הילד, ומעודדים יצירת תכונות בתוכו, כי מוחו חושב שזה יעזור לו להתמודד עם מצבים כאלה בעתיד.

@ אם ההורים לא יכעסו על הילדים, אתה אומר שיהיו להם פחות תכונות ייחודיות? האם זה לא יהפוך אותם בעתיד לדומים יותר אחד לשני?

בהמשך נדבר על חשיבותה של הסביבה, מתי צריך לנטרל אותה, ומתי לא (יש גם מקרים של תכונות סביבתיות הכרחיות), אבל לצורך הבהרת הנקודה – אענה לך "כן": אם הסביבה (וההורים הם חלק ממנה) לא תגרום ליצירת תכונות בנפש הילדים, אזי אותו ילד יהיה דומה יותר לילדים אחרים, כאלו שהסביבה לא השאירה בהם תכונות גם. כמובן, זה לא אומר שאדם לא צריך לקבל ערכים, חינוך והשכלה (סוגי הסביבה).

@ הרי ישנם פסיכולוגים שמכירים את כל המושגים האלו. למה הם לא אומרים את מה שאתה אומר?

הפסיכולוגיה לא עוסקת בשאלה "מהי המשמעות של העובדה שהסביבה השפיעה עליך?" - זו תפקידה של פילוסופיה. הפסיכולוגיה שואלת: "מדוע אתה כמו שאתה, ואיך לעזור לך להתמודד עם חייך?". גם הקואצ'ינג דומה לפסיכולוגיה (גם הוא לא עוסק במשמעות של השפעות הסביבה), אולם הוא ממלא נישה שהפסיכולוגיה לא ממלאת. הוא אומר: "תעזוב את עברך... תביט קדימה... תגדיר מה אתה רוצה ולך להגשים זאת". במונחים של משך זמן טיפול והגעה לתוצאות - ישנה אכזבה מהפסיכולוגיה, ולכן הקואצ'ינג פורח. זה סקסי יותר – הוא מוציא אותך לפעולה, ולא כמו פסיכולוג מתעסק בעבר שלך. אבל הקואצ'ינג גם הוא נביא שקר. קואצ'ינג רק ידחה את ההתפכחות לשלב מאוחר יותר, כי כל מה שהוא עשה זה להשיג את הסם בדרך יעילה יותר, או לתת לו תחליף לסם.

מנגד, המונואידאיזם דן בכל השאלות העולות הרלוונטיות לנושא, ואומר: "קודם כל תבין את משמעות השפעות הסביבה, אחר כך תבין, שאתה הוא לא אתה באמת, אבל היות שאתה כבר ספוג בתכונות סביבתיות - אני מאפשר לך להמשיך לחיות איתן, אבל בוא לפחות ניצור סביבה שבה תכונות לא נכונות לא יצליחו לקלקל את הילדים שלנו – הדור הבא, וכך נתחיל לשנות את פני העולם והאנושות כבר עכשיו".

זה כמו ההבדל בין נרקומן, שמנסה בעזרת חברו, להבין מה הביא אותו להרס חייו (פסיכולוגיה), לבין אחד שנעזר בחבר שלו על מנת להשיג את הסם הממכר שלו (קואצ'ינג). ואילו המונואידאיזם דומה למקרה בו החבר יגיד לנרקומן : "תשמע, אתה מבזבז את חייך בגלל תהליך התמכרותי חיצוני שעברת. בלעדיו היית הופך אולי אדם אחר, אבל הבעיה היא שאתה מכור כבד לסם, ואין סיכוי שתעמוד בגמילה, ואולי אתה לא רוצה כלל לעשות זאת, אבל בוא לפחות נסכים שלא היית רוצה שזה יקרה לילדים שלך, ולכן בוא נמנע מזה מלעבור לילדים שלך. נעשה זאת על ידי נטרול הסביבה, כך שהסמים לא יגיעו אליהם". זו היא ההסכמה שאני רוצה לקבל. מי לא יסכים לזה? איזה נרקומן ירצה שהילדים שלו ימשיכו להיות נרקומנים?

@ אוקי. נגיד שאתה שכנעת אותי שישנן השפעות סביבתיות. מה אתה רוצה לומר הלאה?

אם השתכנעת, הגענו לשלב החשוב, היכן שאדם תבוני חייב להגיע למסקנה הבלתי נמנעת הבאה.

שלב (ד):

אם אתה מסכים, אז בהמשך לשלב (ג) שאומר שאדם גם חייב להסכים למסקנה, שאילו היה יכול לחזור אחורה ולהיוולד שוב, היה צריך לרצות למנוע מעצמו לספוג לתוך אישיותו את אותן התכונות שנולדו בעקבות אותם האירועים, אם בעתיד הן לא יתרמו לו – "קרי תכונות לא נכונות", הרי ששלב (ד) מדבר על אותו הדבר, רק במבט לעתיד. כלומר הוא חייב להגיע למסקנה שאם זה יהיה תלוי בו, בהקשר של ילדיו לפחות, על אותו אדם למנוע מהם את מה שהיה רוצה שימנעו ממנו.

@ האם יש תכונה שהיא שלנו, בלי שהיא תבוא מהסביבה?

כן. כולן אינן שלנו - מלבד אחת. יש לנו תכונה אחת ויחידה שמקורה איננה הסביבה, אלא דווקא תוצאה של הימנעות ממנה - התבונה. פוטנציאל התבונה היא חלק בלתי נפרד מאיתנו מרגע הלידה, והיא גם ייעודנו. כל השאר הם בגדים שאנחנו לובשים בלי שהייתה לנו הבחירה אם ללבוש אותן או לא, אם כי חשוב להבין שרגש הוא דלק של הגוף, ודלק זה יכול להוציא לפועל החלטות תבוניות, בתנאי שהרגש נכון, ועל כך בהמשך.

@ מה כוונתך, 'התבונה'?

למשל, אדם ממהר אל הרכבת. הוא רץ, ומחליק, נחבל, והוא מגיע באיחור לרכבת. הוא שולח מיידית מכתב זועם אל העירייה בזו הלשון: "בגלל מטומטמים כמוכם שלא יודעים לתכנן מדרכות, אני נחבלתי". תאר לך עכשיו את האדם הממונה בעירייה על תלונות הציבור, שמקבל את המכתב וקורא אותו. שתי תגובות אפשריות יכולות להתרחש:

(1) תגובה רגשית.
(2) תגובה תבונית.

יש לשים לב, שגם אם הפקיד הגיב רגשית, ולמרות זאת טיפל באופן משביע רצון, אין זה מעיד על תגובה תבונית, כי תבונה היא לראות את המציאות כפי שהיא, ובמקרה זה המציאות דרך עיניו של אותו פקיד, היא המציאות הבאה: "קיבלתי מכתב בו אדם מביע את זעמו בגלל אירוע, שלטענתו, קשור לאוזלת יד שלנו. יש לבדוק את זה, ואם יהיה צורך, להמליץ על תיקון, או להעביר זאת לביצוע למחלקה אחרת". ולכן אם הוא רתח מזעם על אותו אזרח, ולקח את הנושא אישית ונעלב, אבל למרות הכול ותחת אילוצי התפקיד שלו, טיפל עניינית – זו עדיין לא התבונה.

@ זה נשמע כאילו אדם תבוני הוא אדם נטול רגשות, כמו רובוט. זו היא תבונה?

רובוט איננו חושב, לרובוט אין אינטואיציות, ולרובוט אין רגשות - זה נכון. זעם, כעס ועלבון אלו הם רגשות. אבל גם אהבה, הנאה, רוגע הם רגשות. רגשות הם כמו שמן מנוע, עוזרים לגוף לתפקד דרך החלטות שהם גורמים. כמו שיש שמן איכותי ופחות איכותי, כך זה בנוגע לרגשות. אותו הדבר נכון בנוגע לתכונות, יש תכונות סביבתיות (רגשיות) משני סוגים - נכונות ולא נכונות. אם למשל אותו פקיד (בדוגמא קודמת) הוא גבר עם תשוקה לנשים חזקות, והוא מקבל מכתב תלונה, אבל הפעם מאישה. האישה זועמת, וכועסת ומאיימת במכתבה. הפקיד יכול להגיב רגשית לאותו מכתב. מיד הוא מפנה את זמנו, ומחליט לטפל בתלונה. הוא אף מחליט לשלוח לה מכתב סליחה, עם הבטחה לפיצוי. זה אותו מקרה כמו המקרה הקודם: התגובה לא הייתה עם התבונה. הוא הגיב דרך תכונה סביבתית שלו. תכונה שנרכשה בעברו הרחוק, ואיננה חלק מהנפש שלו במקור.

@ אתה קורא לזה התבונה, אבל אני עוד לא הבנתי מה זה.

על מנת להבין את התבונה, צריך קודם להבין מהם צרכים בכלל, צרכים רוחניים בפרט. נסביר גם את המושג "רצון" דרך "צורך". ובכן מהי הגדרת הצורך: "צורך זה משהו שאם מספקים אותו, הוא שומר עליך בריא מבחינה גופנית או נפשית, או שהוא מפתח אותך רגשית או רוחנית".

ניתן לזהות ארבעה רבדים בתוך ההגדרה :

(1) גופני / פיסיולוגיה
(2) נפשי / פסיכיאטריה
(3) רגשי / פסיכולוגיה
(4) רוחני / פילוסופיה

@ מה הכוונה ב"גופני"?

הצורך הזה שומר על האדם מבחינה גופנית, על מנת להימנע מפציעות או מכל מצב של סכנה לגופך, לדאוג לניקיון הגוף, לדאוג למחסה כשיש מזג אויר סוער וכו'. באופן כללי, צורך זה מתפלג באופן זהה בין אדם לאדם. בתוך עולם המדע, התחום המייצג צורך זה הוא פיסיולוגיה.

@ מה הכוונה ב"נפשי"?

השם "נפשי" (מנטאלי) יכול להטעות חלק מאנשים. אפשר להסביר אותו גם דרך הביטוי "גופני של המוח". אפשר היה לשייך את הצורך לקבוצת הצורך הגופני, אולם בגלל ייחוד מוחו של האדם, המרכיב הזה מטופל בנפרד. הצרכים השייכים לחלק הזה, קשורים לחומרים שנכנסים אל המוח, ולכל הדברים שמשפיעים על תפקוד המוח. קבוצת זו של צרכים, גם היא כמו הקבוצה הקודמת, זהה אצל בני האדם, כלומר רוב בני האדם יושפעו לרעה כאשר ישאפו רעלים, או יזריקו סמים, או יעברו תקופה של תת תזונה. בתוך עולם המדע, התחום השייך לצורך זה, הוא תחום הפסיכיאטריה.

@ מה הכוונה ב"רגשי"?

שלא כמו בשני הצרכים הקודמים, הצרכים רגשיים הם צרכים סובייקטיביים. הם מייחדים את האדם מאדם אחר. בלעדיהם בני האדם היו די דומים זה לזה באישיותם. הצרכים הרגשיים, לדוגמה, הם: אמיצים, פחדנים, אגואיסטים, מנהיגים, בעלי בטחון עצמי, סקרנים, הוגנים, מוסריים, נדיבים, סקסיים, מדליקים, חנונים, מי מדליק אותנו, וכו'...

צרכים אלו, להבדיל מקבוצות צרכים קודמות שנקבעות בעת ההפריה, נטמעים אחרי ההפריה, כמו שכבר נאמר, בתוך מוחו של האדם במהלך גדילתו והתפתחותו. החוויות שהוא עבר בסביבה בה הוא גדל. האבולוציה מאפשרת זאת דרך אותו חלון הזדמנויות.

היות שכל אדם עובר חוויות שונות, כך גם התכונות שמוטמעות בו, וזה עושה אותנו שונים איש מרעהו. ככל שהמוח צעיר יותר, ההשפעה גדולה ועמוקה יותר. רובה של ההשפעה מתרחשת בגילאים שהאדם לא זוכר. בתוך עולם המדע, התחום המייצג צורך זה הוא פסיכולוגיה.

@ מה הכוונה ב"רוחני"?

יש משהו באדם שעושה אותו שונה מבעלי החיים. הדבר הזה גורם לנו להשתעמם, תופעה זו איננה קיימת אצל אף בעל חיים אחר. הדבר הזה גורם לנו להרוג את עצמנו, גם זה משהו שלא קיים בטבע: הדבר הזה גורם לנו להרוג אחד את השני בגלל מחשבות שונות, ולא בגלל שאנחנו רעבים או רוצים טריטוריה, וגם זה לא קיים בטבע: הדבר הזה גורם לנו לרצות להקריב את עצמנו במודע, וגם זה לא קיים בטבע. במילים אחרות, רק יצור אנושי (כיצור חי) נמצא ברמה הזו של צרכים.

אם לתאר בקצרה, הצורך הזה מתבטא ברצונו של אדם לדעת את התשובות לשאלות העולות במוחו. הוא ינסה לענות גם על שאלות בלתי ניתנות למענה, כמו "האם יש אלוהים?". שאלות שלא נענות יושבות אצלו בראש, הן (כמו במקרה של צמא...) זועקות להיות נענות, ועם הזמן הן מתחילות "לתפוס" אומץ ולדרוש את התשובה, או לפחות ניסיון לענות עליהן גם אם הסיכוי לכך לא גדול. כולם מגיעים, לפחות ברגע זה או אחר, לרמה הגבוהה הזו של הצורך הרוחני, אולם רק חלק קטן מאיתנו נמצא באמת ברמה זו: עודף צרכים בסיסיים ברמות היותר נמוכות (רגשי, נפשי, גופני) מונע את זה, זולת אותם רגעים חטופים בהם כל הצרכים סופקו רגע לפני כן. אבל גם כאשר אנשים מגיעים לשם, הם בורחים מן המקום הזה, וקוראים לזה "אני משתעמם". בתוך עולם המדע, התחום המייצג צורך זה הוא פילוסופיה.

עכשיו אנסה לדבר על ההיררכיה שבין הצרכים. ישנם היררכיית צרכים, אני קורא לזה -"מדרגות של הצרכים" של יצור אנושי:

במדרג הזה יש היררכיה ברורה. הצרכים הגופניים נמצאים בתחתית , מעליהם צרכים הנפשיים, ואחר כך הרגשיים, ומעל לכולם - הצרכים הרוחניים. בכל רגע נתון, האדם יכול לעמוד רק במדרגה אחת מתוך ארבעת המדרגות האלו. זה שונה מהמדרג של מאסלו, כי אהבה והרגשת בטחון מבחינתי הם אותו הדבר. שניהם צרכים רגשיים. בהינתן תנאים זהים, ככל שהצורך תחתון יותר, זה הופך אותו לאקוטי יחסית לאלו שמעליו. כלומר האדם יעזוב את מה שהוא צרך, וירד אל המדרגה אליה שייך הצורך.

האדם מחלק את זמנו בין פרקי זמן של ההימצאות שלו על המדרגות האלו.

הלכת לישון? משך השינה בממוצע 8 שעות ביום... זה אומר ששליש מהיום שלך בממוצע אתה נמצא במדרגה השנייה – בגלל ששינה הכרחית למוח, שחייב לעבד את מה שהוא קלט, ולהתכונן ליום הבא. בלי שינה טובה האדם עלול להשתגע. (8 שעות).

הלכת להתקלח במשך כ-15 דקות? זה אומר שאתה נמצא על המדרגה של הגופני. (0.25 שעה)

הלכת לשירותים במשך היום? נאמר, בממוצע, חצי שעה במשך כל יום. זהו צורך גופני, כלומר שאתה נמצא במדרגה הראשונה. (0.5 שעה)

אכילה לוקחת שעה וארבעים וחמש דקות בממוצע ביום. זה קשור לצורך נפשי, ולכן שייך למדרגה השנייה. יש כאלה שיחשבו שזה שייך רק לגופני, אולם התזונה היא סיפוק צורך מנטאלי. כי המוח הוא הנפש, והמוח הוא הצרכן של המזון. (1.45 שעה)

התעסקות במציאת בן הזוג, הופעה חיצונית, טיפוח, תסרוקות, בחירת ביגוד, יציאות לדייטים, מסיבות, פאבים בשביל להיראות בציבור – נניח שכל זה לוקח בממוצע שעה ביום: זהו צורך רגשי, המדרגה השלישית (40 דקות).

הרצון להיות אדם בעל קריירה, כי דרך זה האדם מרגיש שהוא מבטא את עצמו, בין אם בעבודה רגילה או באמנות, קשור לצורך רגשי. זוהי המדרגה השלישית. יש להבדיל בין העבודה עצמה, שהיא צורך בפרנסה (אמצעי, שמספק צורך גופני) לבין הצורך הרגשי להתבטא דרכה (20 דקות).

שעות העבודה ביום, בהן אתה משקיע מעצמך במתן שרות למעסיק שלך: שעות העבודה מתחלקות (דרך השכר שמקבלים מהעבודה) לתשלום עבור קורת הגג (גופני), לקניית האוכל (נפשי+גופני), לחיזורים (רגשי), לילדים (רגשי), לקניית ספרים (רגשי+רוחני) למחשבות ברומו של עולם (רוחני), שיחות חולין (רגשי)...(9 שעות).

קריאת ספרי פרוזה והגות, אבל מחוץ לשעות העבודה.(קשור לצורך רגשי). (1.5 ביום).

ונאמר עוד שעתיים בשביל כל מיני דברים קטנים פה ושם...(2 שעות).

בדרך זו ניתן לחלק את עשרים וארבע שעות היום בין כל ארבע קבוצות הצרכים.

@ ואיפה בא כאן הרצון?

רוב המצבים בהם האדם חושב שהוא רוצה משהו, אלה מצבים בהם האדם עושה משהו בגלל שהוא צריך זאת. למשל, אם אני רעב (צורך נפשי, מזון למוח), והחלטתי שאני "רוצה" לאכול, אין זה רצון למרות שאני קורא לו כך, אלא צורך. אדם שיכנס אל המסעדה ויגיד למלצר: "אני רוצה פיצה" –יחטא לאמת. הוא היה צריך לומר: "אני צריך פיצה". ואם למשל, אחרי הפיצה הראשונה, הוא עדיין לא שבע, עליו לומר שוב: "אני צריך פיצה נוספת". אם, אחרי שאכל את שתי הפיצות, והוא שבע, הוא אוכל עוד אחת על מנת להוכיח לי שהוא יכול לאכול שלוש פיצות, הוא עדיין אמור לומר למוכר "אני צריך פיצה" (הפעם זה צורך רגשי), בגלל שהמניע שלו הוא צורך רגשי, "להרשים", בעוד שקודם זה היה צורך נפשי, "לספק מזון לגוף" – בכל מקרה אין כאן החלטה הנובעת מרצון.

כשאני אומר שאני רוצה להיות טייס, סיכוי גבוה הוא שזה יותר צורך (רגשי) ולא רצון, כמו למשל אם בילדות שלי, אבי או מישהו קרוב, היו טייסים (כולם במסגרת מה שנקרא ה"הגורם הסביבתי") אז זה יכול היה בהחלט להשפיע על הרצון (כביכול) שלי. אם למשל, אדם רץ לתפקידים פוליטיים, כי זה נותן לו הרגשת עצמה, והשפעה על אחרים – זהו מופע אחר של צורך רגשי (מקורותיו הם גורמים סביבתיים כמו במקרה של "רוצה להיות הטייס"), כאשר גורם אפשרי הוא חיקוי של דמות מתקופת הילדות, או אולי אנטגוניזם למצבים בהם הוא איבד שליטה, או כמיהה ילדותית להרשים את אביו ,שהיה נוהג להביע את אכזבתו מהבן שלו.

אותו דבר אפשר לומר בהקשר של אנשים שהקדישו את חייהם למשהו שנראה מהצד כהחלטה שמקורה רצון (כי הרי מי יוותר על דברים בסיסיים תמורת דברים נעלים כביכול כמו אמנות), אבל זה רק צורך רגשי במסווה של פעילות תבונית/רצונית.

רק במקרים בהם האדם נמצא במצב של תבונה (כלומר שום רגש לא התעורר בו על מנת שיכתיב תגובה למצב מסוים), והוא עושה משהו, הוא יכול לומר באותו מעמד, "אני רוצה". לא קל לגלות באיזה מצב נמצא האדם כשהוא מחליט משהו, במיוחד אם רוצים לענות על השאלה האם זה מצב בו שולטת במוחו התבונה.

כך למשל, אדם הנמצא בשבי, הרחק מחבריו שאינם יכולים לראותו, והוא בכל זאת בוחר לא למסור מידע למרות העינויים, ולא בגלל חשש מה יגידו עליו באם יתגלה המעשה – זו היא החלטה של תבונה (רצון). אבל אם למשל, חבריו רואים אותו בחדר העינויים, וזה מפעיל עליו לחץ חברתי , והוא בוחר לא לגלות סודות, תוך סיכון חייו (ואף אולי מת במהלך העינויים), זה לא רצון, אלא צורך רגשי של "להרשים" שהביא במקרה גם למותו ה-"הרואי".

עוד על הספר

נושאים

אושר אמיתי יש רק אחד (מונואידאיזם) אליק אברהם

נקודת המשען של ארכימדס
@ מדוע הבאת אותי לכאן?



יש לי רעיון בשביל ספר, ואני רוצה לכתוב אותו. במבט ראשון הוא נראה יומרני, בעיקר משום שהוא עוסק באורח חיים שמבוסס על האמת האחת, אותה אמת שכל בני האדם מחפשים אותה, מאז שהחלו לעסוק בפילוסופיה.

האמת האחת שאני מדבר עליה מבוססת על התבונה, אותה אסביר בהמשך, על פיה אני רוצה לפתח אורח חיים. הבעיה היא שכל הפיתוח יגזול זמן רב, שאיננו זמין. ולכן חשבתי לעצמי, אולי אני סתם מבזבז זמן, ואולי עדיף שאמצא לי אדם סקפטי ואינטליגנטי שינסה לערער על הרעיון שלי. כך אני ארוויח בכל מקרה: או שאשתכנע שיש בדבריי משהו או שאחסוך לעצמי זמן רב אם אותו אדם יערער אותי. אותו אדם הוא אתה.

אני מדבר על אורח חיים להבדיל מדת, כי דת, כפי שאני רואה אותה, קשורה לעבודת אלוהים, לביצוע המצוות, טקסים, חגים, קדושה כלשהי סביב ישות וכו'. בעוד שאורח החיים שאני מדבר עליו מבוסס על תבונה, ותבונה (הגיון) בלבד. מכאן שאין שם מקום לתופעה שנקראת "אמונה" (וארחיב בהמשך). מדובר באורח חיים שבו הכול כלול, ולכן הוא מכיל, בין היתר, גם את השאלה האם יש אלוהים - גם אם שאלה זו נשארת פתוחה בלי תשובה כרגע. מלבד שאלה זו, אורח החיים עונה על שאלות ארציות יותר, החל מיחסיו של האדם עם עצמו, אושרו, ועד חייו, משפחתו, עבודתו, בת זוגתו, החברה בה הוא חי, עמו, מדינתו וכו'.

לאורח החיים הזה אני קורא מונואידאיזם. המושג מורכב משני חלקים, מוכרים כל אחד בנפרד: "מונו" (אחד), "אידיאה" (רעיון). כלומר "רעיון אחד". ולמה "רעיון אחד"? ובכן, אני טוען שאין שום אפשרות להגיע לאורח חיים נכון יותר מבחינה הגיונית, זולת אורח חיים הזה, עליו אסביר כאן. זה רעיון כל כך חזק, שגם ביטוי חלקי שלו יכול לחולל התעוררויות אידיאולוגיות, במהלכן יכולות להיווצר דתות, תנועות, מפלגות וכו'.
הבעיה היא שכאשר הרעיון נחשף חלקית, הוא יכול להיתרגם או לעבור סטייה לאורך הדורות ועל ידי כך להוליד מפלצות. את זה אני רוצה למנוע על ידי כך שאחשוף את הרעיון לפחות עד השלב שיוכל לעמוד בפני עצמו, ולא יהיה נתון למניפולציות על ידי הגורמים השונים, בין אם בני אדם אינטרסנטיים ובין אם גופים.

אני משוכנע שבשלב כלשהו בעתיד ישלוט אורח החיים הזה בעולם - לא יהיה מנוס מלהגיע לבסיס הרעיון שלו. בנוסף לזה שאורח חיים זה הוא בלתי נמנע, הוא אוניברסאלי, חוצה תרבויות, דתות, לאומים ויבשות. הוא חוצה נטיות מיניות וזהות מינית, הוא פתוח לכל אדם ולא משנה באיזו סביבה הוא נולד. כל מה שצריך לקרות זה שאותו אדם ילך לפי הגיון.

ואם הרעיון בלתי נמנע מבחינה הגיונית, כך שבסופו של דבר האנושות תגיע אליו, מדוע שלא ננסה להביא אותו לידיעת הכלל כבר עכשיו? בזכות ההשכלה הממוצעת שעלתה, ובזכות הטכנולוגיה שיכולה להפיץ את הרעיון במהירות רבה יחסית, ובזכות אותה טכנולוגיה שמקשרת בין בני האדם בכל רגע בהווה, העולם מוכן כיום יותר מאי פעם לקבל את הרעיון. למעשה רצוי שכבר נתחיל לעשות את הצעדים האלה, משום שעולם זה, העומד מצד אחד בפני שסע אידיאולוגי עמוק מאוד, ומצד שני, הטכנולוגיה הגרעינית והנשק הגרעיני זמינים בו לידיים פנאטיות ומיליטאנטיות, יכול להגיע לחורבן דרך עימות גרעיני בעקבות עימות בין אותן אידיאולוגיות.

רעיון מבוסס היגיון זה הוא פשוט, אם מביטים בו בעיניים תבוניות, ותבונה איננה נחלת אנשים משכילים, או אנשים מתרבות זו או אחרת, ועקב פשטותו הוא כבר נתן את אותותיו במוחותיהם של בני האדם בעבר, אם כי לא במלואו בגלל שעוד לא היה אז את הנגישות לתגליות מדעיות שיש היום שיכולים לחזק ולהרחיב אותו.

כאמור, עוצמתו של הרעיון גדולה כל כך, עד שגם חלקיק ממנו יכול לגרום להתפרצות רוחנית. בכמה מהמקרים הללו נוצרו דתות. אותן הדתות הביאו פילוג, מלחמות, שנאה ורדיפות. הדתות, כמו שאראה בהמשך. היו תוצאה של ניסיון להסתדר עם מה שיש (אותם חלקיקי רעיון) על ידי תוספות ייחודיות, והתוספות האלה הולידו את היהדות, אחר כך את הנצרות ואחר כך את האיסלם וכו'. אם הרעיון כולו היה מוצג במלואו מלכתחילה, ולכולם (בהנחה שלא היו מחסומים גיאוגרפיים בין קבוצות אנשים) – ההבדלים לא היו נולדים, ובעקבותיהם גם לא כל השנאה והפילוגים.

כאשר נציג את הרעיון בספר זה, יהיה אפשרי לבנות סביבו את אורח החיים הנכון. בהמשך, אורח חיים הזה, בזכות עצמתו של הרעיון, ישאב את כל שאר אורחות חיים הקיימים. הוא יעשה זאת על ידי תהליך טבעי, הדרגתי ובדרכי שלום, ויתפשט בעולם בעזרת כוחו של ההיגיון בלבד.
התהליך של "בנייה של אורח חיים סביב הרעיון" - יתרחש אחרי שהרעיון הזה יתחבר אל המשותף של כל אותם אורחות חיים, כי הרי הם עצמם נולדו מתוך אותו רעיון שהוצג אז בחלקו. אנחנו נעשה זאת על ידי הצגתה של נקודת המשען, ומשם ייבנה הכול, כמו המפץ הגדול. במקרה שלנו, אתה ואני הם תוצרים של אורח חיים חילוני מערבי. אני, אחרי שהתעוררתי, רוצה להעיר אותך, ודרכך אני אראה את הרעיון לכל הקוראים מכל הסוגים השייכים לכל מיני אורחות חיים אחרים: הדתיים לסוגיהם, האידיאליסטים (ימניים או שמאלניים), חילוניים ועובדי אלילים וכו'...

אתה כמובן מוזמן להתנגד על מנת להעמיד את הרעיון במבחן.


@ מהי היא נקודת המשען עליה אתה מתבסס?

נקודת המשען שלי בנויה מכמה שלבים:

שלב (א):

אדם בעל היגיון לא יכול לא להסכים לטענה שכל ההחלטות שאדם כלשהו עושה ניתנות לחלוקה לשני סוגי החלטות:

(1) החלטות תלויות סביבה
(2) החלטות בלתי תלויות בסביבה.

החלטות תלויות סביבה הן אותן החלטות שאתה עושה, שלא היית עושה אותן לו היית מושפע בילדותך מסביבה אחרת, הפוכה. למשל קח אדם בעל דעות ימניות קיצוניות. עכשיו קח את אותו אדם, קח אותו אחורה בזמן, אל הרגע בו הוא נולד. משם קח אותו מהמשפחה שלו ושים אותו (את אותו אחד) במשפחה של שמאלניים קיצוניים. אתה מסכים שבממוצע אותו אחד היה הופך להיות יותר שמאלני? כמובן שנכון גם ההפך... ולא רק בתחום של דעות פוליטיות, אלא גם תחומי עניין, עיסוקים מקצועיים, סוג בן זוג, אופי של אותו אדם – כאשר כל אלה הם תוצאה של בחירות.

@ מסכים.

שלב (ב):

עכשיו אני שואל: האם לא בהכרח נכון לומר שהתכונה הזו שאנחנו קוראים לה "דעות ימניות" (או "דעות שמאלניות") היא בעצם לא תכונה של אותו אדם, אלא זו תכונה זרה לו, ושהיא באה אליו באופן אקראי מהסביבה בה הוא נולד?
@ אבל היו מקרים שאנשים ימניים שנולדו במשפחה ימנית, בסופו של דבר הפכו להיות דווקא שמאלניים חילוניים. מה תגיד על זה?


בני אדם משנים דעות. אין כאן סתירה למה שאני אומר. ההתמתנות בדעות יכולה לנבוע דווקא מן התהליך הטבעי של ההתבגרות, המעודד אדם לראות את המציאות דרך עיניים של תבונה, ואז הוא שם את כל בפרספקטיבה שונה. זה קורה אחרי שהתכונות הסביבתיות "מניחות" לו (על זה בהמשך). לגבי המעבר מקיצוניות לקיצוניות נגדית, זה יכול לנבוע כתוצאה מאירוע בו תכונה סביבתית חזקה אחרת מתעוררת, וכך היא סוחבת את האדם (למרות ההתנגדות של התכונה הסביבתית המקורית) אל הצד השני.

לדוגמא, ניקח רגש אשמה (אותו רגש שמתעורר כאשר האדם מבין שאיננו עומד בסטנדרטים של עצמו). יכול להיות מצב בו אדם בעל דעות ימניות, שרואה את תוצאות הדעות שלו במציאות, כאשר הוא מביט בחייהם של המיעוטים ומתוך כך מתעוררת בו תכונת רגש אשמה (תכונה סביבתית אחרת בנוסף לתכונה סביבתית ש"עודדה" גישה לא סבלנית למיעוטים), ומשם הוא יכול לעבור מצד אחד לצד האחר של הקשת הפוליטית... אל הדעות השמאלניות. מצבים אלה יכולים להתרחש והם לא סותרים את שלב ב' שציינתי, בגלל שגם הם תוצר של השפעות הסביבה (במקרה זה, השפעות סביבה שהיו חבויות עד אותו אירוע בו האדם מגיע לראות את סבלם של האחרים).

ההסכמה הזו שלך שיש החלטות (כמו החלטה לרוץ על גבי הגבעות בגלל שבמקרה נולדת בסביבה ימנית קיצונית, או לעמוד במחסום להקשות על החיילים בגלל שנולדת בסביבה שמאלנית קיצונית), שהן תוצאה של הסביבה בעברך – היא הסכמה חשובה כדי להמשיך הלאה, לשלב הבא. כמובן שאתה יכול להסכים ואז להתחרט ולפתוח דיון מחודש ונוסף על ההנחה, אבל אני מניח שהסכמת בינתיים ולכן אני ממשיך הלאה.

שלב (ג)

אז אם הסכמנו שההשפעות הסביבתיות האלה על אישיותו של האדם, כאשר הסביבה בה האדם חי בילדותו כלל אינה תלויה בו – חייבים מתוך כך להסיק באמירה חד משמעית – הנובעת מתוך אבסורד. אבסורד זה הוא נקודת המשען של ארכימדס, עליה אני מבסס וממנה אני מתחיל הכול. נקודת המשען אומרת את הדבר הבא: אם אני מסכים עם שלושת השלבים שהוזכרו, אני לא יכול שלא להסכים לכך ש"הייתי רוצה לעבור את החיים שלי מבלי שלפחות חלק מסוים של אירועים סביבתיים לא ישפיעו עלי"
@ הרי תמיד יש את האדם ותכונותיו. האם אתה אומר שתכונות אלה אינן התכונות שלו? למשל, ביישנות, אומץ...

אם תיקח אדם ביישן, תשים אותו על ספת המהפנט, תלך אחורה אל ילדותו, תוכל לשים אצבע בדיוק על מה שגרם לו להיות כזה. לא כתוב אצלו, ולא אצל אף אחד, בגנטיקה שלו, שהוא אדם ביישן. אם הוא היה נולד בסביבה אחרת, שהייתה מעודדת אותו, במקום להעביר אותו חוויה במהלכה הבין ששופטים אותו , אותו אדם לא היה הופך להיות ביישן.

למשל, אירוע קטן כמו קבלת פנים טראומטית ראשונה שלו בגן הילדים – בעקבותיו הוא היה יכול להטמיע בתוכו את תכונת הביישנות. כל זה קורה בילדות מוקדמת, והאדם אף עלול לא לזכור כלל את האירועים, ובגלל זה הוא חושב שהתכונות האלה הן תכונות שהוא נולד איתן, כאשר הן בעצם רק זיכרון מתגובות על אירועים שנשכחו. מכאן אתה יכול לראות, שביישנות (או כל תכונה רגשית אחרת, כמו אמפתיה, אלטרואיזם וכו') היא לא באמת התכונה המקורית של האדם. היא באה מהסביבה שהייתה בעברו, ונכפתה עליו.

אף אחד לא היה נעשה ביישן לולא אירועים סביבתיים כאלה ואחרים. כמובן שגם הוריו ואחיו הם חלק מהסביבה. גם אם לא תמיד אפשרי להגיע לאותם גורמים סביבתיים ולשים עליהם אצבע, הם היו שם. האירוע יכול להישכח, אבל הוא לא ימנע מהאדם להתנהג בביישנות, כל זאת דרך תהליך שמקשר בין המידע שהיה באותו אירוע לבין הרגש שנוצר באותו אירוע. כך נוצר זיכרון.

המוח ילמד לתרגם ש"להיות בתוך חברת אנשים" זה מקור לצרות, והכי טוב לברוח מהן. זו ביישנות. מכאן נובע, שאם האדם הביישן של היום היה מוחזר אחורה בזמן, אל משפחה אחרת, עם ערכים וחינוך אחר, הוא היה מתפתח להיות אדם אחר, וסביר להניח שלא היה אותו האדם: מי יודע, אולי אף היה ההפך ממה שהוא עכשיו.

@ אני לא חושב שכל התכונות מושפעות מהסביבה באופן אבסולוטי כמו שאתה אומר, גם אם חלק גדול מהן כן...

לא קל לקבל זאת, כי אז המשמעות היא שרוב בני האדם הם תוצר של הסביבה, וכל מה שמייחד אותם זה לא משהו שהם יכולים לנכס לעצמם ולהתגאות בו. בכל מקרה, המבחן מאוד פשוט: אם יש לך תכונה כרגע, שאם היו לוקחים אותך אחורה בזמן, ומחליפים לך את הסביבה, ואז התכונה הזו כבר לא הייתה שלך, בהכרח אתה חייב להגיע למסקנה אחת ויחידה האומרת - התכונה שאתה חושב שהיא שלך, היא לא שלך כלל וכלל, אלא היא תכונה שבאה אליך מבחוץ, שהמוח שלך החליט לאמץ אותה מסיבה כלשהי, כאילו היא שלך, ולו רק בגלל שהמוח חושב, בדרך לא דרך, ששמירה על התכונה הזו תשמור עליך בעתיד.

גם תינוק של אם נרקומנית שכבר מכור לסם ברגע לידתו, כל עוד אף אחד לא יסביר לו שהתנהגותו (בעת התבגרותו) קשורה להתמכרות לסמים, הנובעת מהרחם (הסביבה), לא יפנים שההתמכרות שלו (שגרמה לחייו להסתובב סביב אספקת הסם) היא לא באמת דבר שנובע מגנטיקה.

אתה זוכר שהיינו צוחקים על המערבונים בהם היינו רואים אדם נכנס לאמבטיה עם הבגד שהיה מכסה את כל גופו? אתה זוכר שהוא היה לוקח את הסבון ורוחץ את עצמו כשהוא בתוך הבגד? זוכר שצחקנו כי לא הבנו למה הוא לא מעלה על דעתו לפשוט את הבגד, ולכבס אותו בנפרד?

בני האדם הם כמוהו. תחשוב על זה – הבגד שנמצא עליו הוא בגד מקרי שבאותו יום היה עליו, והוא לא מסיר אותו, לא מפני שהוא אוהב להתקלח בבגד הספציפי הזה, אלא מפני שכך היה נהוג. ורק במקרה, באותו יום התקלח כשהבגד הספציפי הזה עליו. אם היה בגד אחר, היה מתקלח בו. אותו דבר לגבי אדם - יש בו תכונות, שהוטמעו לתוך המוח מהסביבה בה הוא נולד, והם כמו הבגד של אותו בוקר, מונחים כבר על גופו.

@ אבל הרי אתה יודע שיש מקרים של אחים שנולדו אל תוך אותה סביבה, ובכל זאת יצאו שונים... יש אף תאומים זהים שנולדים אל תוך סביבה זהה, ובכל זאת הם יוצאים שונים, גם אם לא הופרדו בינקותם. איך תסביר את זה?

הדוגמא הזו לא מחלישה את טענתי, היא אף מחזקת את מה שאני אומר, כי כאשר שני תאומים זהים נולדים, הסביבה שלהם איננה יכולה להיות סביבה זהה - תמיד יהיו הבדלים, ולא משנה כמה נתאמץ. גם אם סביבתם של אותם אחים תאומים תהיה דומה יותר מאשר אצל שני אנשים זרים, הרי תהיה מספיק שונה על מנת שיהיו הבדלים בתכונות ברמה מספקת על מנת לראות בהם שני אנשים שונים, למרות זהות גנטית מוחלטת (תאומים זהים) .

בכל מקרה, קודם כל בוא נבהיר - הלידה היא לא רגע היציאה מהרחם, אלא רגע ההפריה. רק באותו רגע ראשון של קיומו, האדם מוגן מהשפעות הסביבה. ואילו מה שקורה לו אחר כך (כולל כל התקופה שבתוך הרחם) נחשב לתקופה שבה הסביבה משפיעה עליו.

לכן, כבר ברחם הסביבה של התאומים היא סביבה שונה. הבדל קטן, כמו כשאחד מהתאומים היה בצד אחד והאחר בצד השני של הרחם (האחד קרוב יותר ללב, והשני רחוק יותר) יכול לעשות את ההבדל. הוא יכול להשפיע על היווצרות הבדלים ראשונים בין אותם תאומים זהים גנטית. רק מתוך זה, יכול להיות שילד אחד יהיה רגוע יותר מהאחר, תלוי איך דופק הלב מתורגם על ידי מוחו של העובר.

ההבדלים הקטנים האלה מתפתחים להבדלים גדולים , בגלל שכאשר הילדים יוצאים החוצה מהרחם, אותו רוגע שהתחיל לאפיין אחד מהתאומים, יכול לקבל התייחסות שונה מהורים. התגובות האלה של ההורים יכולות להביא לאסקלציה של התכונה, ממש כמו באפקט הפרפר. מבלי להיכנס לגורמים, עצם העובדה שישנן השפעות כאלה – זה הדבר שחשוב להסכים עליו, לפני שנמשיך הלאה.

למשל, אם האמא אהבה לישון על צד שמאל שלה. גם דבר זה יכול להשפיע, כי אחד מהעוברים ירגיש את כובד משקלו של העובר השני, ועובדה זו יכולה להיות מתורגמת לתכונה מסוימת, בין אם זה תכונה של "לוחם" או אף ההפך "פאסיבי". כמו שאמרתי לא חשוב כרגע מה גורם למה, מה שכן חשוב הוא שהדבר בהחלט משפיע.

וגם אחרי שהם נולדים, הם הרי לא חשופים לאותה סביבה בדיוק. יש להם אולי חברים שונים, יחסים לא סימטריים ביניהם, וזה יכול ליצור את התהליכים שמביאים להבדלים. אם למשל, מפרידים ביניהם בבתי הספר, וכאשר המורים שונים בכיתות השונות – זה יכול להשפיע. אגב, זה לא רק השפעות הדדיות בתוך הרחם. גם במקרה של עובר אחד, הרחם יכול להשפיע. כך, למשל אישה בהריון שמעשנת, משפיעה על הסביבה של עוברה, או אישה שנמצאת בתקופות כעס בתקופת ההיריון שלה משפיעה על הסביבה של עוברה, או דלקת בהריון, שיכולה לגרום להפרעות נפשיות בילד בגיל הבגרות

@ אתה רוצה לומר שאם תיקח קבוצת ילדים ותגדל אותם באותה סביבה בדיוק, הם יתפתחו לאותו אופי?

אתה צריך להבין מה עומד מאחורי מושג הסביבה, והאם אתה ואני מדברים על אותו הדבר. סביבה היא כל דבר שקורה אחרי ההפריה ברחם. אם אתה מביא שני תאומים זהים, ותהיה להם גם אותה סביבה בילדותם בדיוק (מצב לא סביר, אבל רק נניח תיאורטית שזה יכול להיות) אז כן – הילדים יתפתחו באותו האופן, ויהיו בעלי אישיות זהה (ובמקרה של תאומים זהים גם חיצוניות זהה).

חשוב להבין למה התכוונתי כאשר אמרתי "הסביבה הזהה". למשל אם החל מרגע ההפריה (במקרה של תאומים זהים), בנוסף לזה שיש להם אותה משפחה, הם עברו דרך אותן חוויות בדיוק, קיבלו אותם תגובות מאחיהם, הם יגדלו באותו האופן ויפתחו אישיות דומה.
אבל זה רק באופן תיאורטי, כי כמו שאתה יודע, גם אצל תאומים זהים הבדלים קטנים יכולים להביא תגובות שונות מהסביבה, וזה כבר יכול להוות בסיס לשינוי.

@ ואיך הגנטיקה מוצאת את ביטויה בכל מה שאמרת? היא לא משפיעה על תכונותיו של האדם?

היחס בין הגנטיקה של האדם לבין תכונותיו הוא כמו היחס בין הצלחותיהם של הדייגים לרשתות בהן הם משתמשים . גנטיקה רק משפיעה על איכות התכונה, אבל לא על אופייה. כך, למשל, שני אנשים יכולים "לקבל" תכונה רגשית (השפעת הסביבה) של "אהבה לספורט תחרותי", אבל רק זה שיש לו הגנים המתאימים לעיסוק בספורט יכול לקבל היזון חוזר מסוים מהסביבה, דבר שיכול להעצים את התכונה המדוברת על ידי עידוד בגלל אותה גנטיקה. גנטיקה הם אותם תהליכים קטנים שיעשו את ההבדל הקטן שיתפתח עם זמן. גנטיקה לא מכתיבה התנהגות, אבל היא יכולה לעודד את אחיזתה של תכונה סביבתית בנפש האדם ברגע שהדבר קורה, יחסית לתכונה אחרת.

@ מי אומר שהסביבה משפיעה כל כך חזק על אישיותו של האדם?

מדען בשם פאבלוב, שזכה בפרס נובל על ניסוי שערך עם כלב, בדק עניינים נוירולוגיים, אולם מה שהוא גילה הדהים בעיקר את מדע הפסיכולוגיה. הוא גילה לפסיכולוגים את התהליך שגורם לאדם "לאמץ" תכונה זו או אחרת אל אישיותו. לתהליך הזה קוראים ההתניה של פאבלוב. יש כאלה שטוענים שאצל בני האדם לא קוראים לזה התניה, אלא למידה וחיקוי, אבל לדעתי זה אותו דבר, וגם לא חשוב איך קוראים לזה. מה שחשוב הוא שהדבר משפיע, ועל כך אין מחלוקת. בניסוי הזה הוא הצמיד שקית לפיו של הכלב, ובדק את כמות הרוק שהצטבר אצלו כאשר הגיש לו את מנת האוכל שלו. אחרי תקופת מה הוא התחיל לצלצל בפעמון ממש לפני הגשת האוכל, ושוב מדד את כמות הרוק. אחר כך התחיל לצלצל בלי לתת אוכל – להפתעתו הוא גילה שאותה כמות רוק יוצאת מפיו של הכלב. קראו לזה תכונה נרכשת, התניה פאבלובית וכו'...

@ מה גורם לזה להתרחש?

בשביל זה יש צורך להבין מה היא אבולוציה. דמיין את עצמך עומד מול מדרון רחב. המים מתפלגים באופן שווה לכל רוחבו של המדרון על הפסגה, אולם בחלק התחתון המים לא מגיעים באותה התפלגות שווה. אם היית רוצה לענות על השאלה: מדוע קיים ההבדל? למה המים זרמו היכן שזרמו, ולא באופן שווה על פני כל המדרון? התשובה היא פשוטה – זה המבנה של המדרון! ואם הוא היה ישר באופן שווה לכל אורכו, המים היו מתפזרים גם הם בצורה שווה. במילים אחרות, שטח פני המדרון קבע איך המים יזרמו, באילו מקומות המים יגיעו לקצה המדרון, ובאילו מקומות הם לא יגיעו. זאת היא אבולוציה.

ועכשיו, תסתכל מסביב: כל מי שאתה רואה, כל אדם, כל בעל חיים, כל תופעה (שחוזרת על עצמה), התכונות שאתה רואה, ההתנהגויות, התגובות הרפלקסיביות, הגבהים של בני האדם - מייצגים את אותו זרזיף מים שהגיע עד תחתית המדרון במקום המסוים. הם תוצאה של דברים שעברו את פני השטח של המדרון כל הדרך עד למטה (הברירה הטבעית). אתה רואה את כל מה ששרד, אבל אתה לא רואה את מה שלא שרד (נקודות יבשות בחלקו התחתון של מדרון שלא היו בהם מים). למשל, אתה רואה דינוזאורים? לא. אתה רואה אנשים מעל גובה מסוים? לא. אתה רואה הרבה אנשים דו מיניים, תאומים סיאמיים? לא. אתה רואה פאשיזם כצורת שלטון מוצהרת? לא. קומוניזם? לא. גם זה קשור לאבולוציה, רק שכל אלה לא שרדו אותה (האבולוציה החברתית) גם אם זמנית כן.

מה שאני רוצה לומר זה שישנו סינון - דארווין קרא לזה "הברירה הטבעית". התהליך הזה מעודד הישארות תופעות מסוימות לא על ידי העידוד הישיר, אלא בדרך העקיפה (על ידי זה חיסול תופעות שהיא לא "רוצה" בהם). חשוב להבין שמה שמאפיין את האבולוציה, זה שהאבולוציה עוסקת בהישרדות בלבד. כל תופעה שנעדרת "גנטיקה" של הישרדות - חוסלה. באופן הזה שרדו האחרים, אחרי ש"מתחריהם" התחסלו על ידי האבולוציה(הסביבה).

ואיך זה קשור? ישנה תכונה/תופעה אחת כזו, שקשורה במישרין במה שאנחנו מדברים עליו. תכונה זו היא היכולת של יצור חי לספוג את זיכרון ההסתגלות הרגעית שלו אל הסביבה, אל תוך מוחו. בעולם הפסיכולוגיה קוראים לזה הצמדת רגש אל אירוע שקרה. ככל שאותם אירועים/רגעים חוזרים על עצמם לאורך זמן, וכאשר אותן חוויות חזקות יותר - כך מתחזקת גם ההפנמה אל המוח. אם התהליך הזה מתרחש לאורך דורות רבים, ההפנמה תחדור אף אל הגנטיקה. כך נולדו, למשל, תכונות רפלקסיביות כמו פחד גבהים, פחד הנפילה, מצמוץ העיניים וכו'. כל אלה עברו, בליווי הברירה הטבעית, אל הגנים של האדם. בנוסף לתכונות הרגשיות, יש תכונות פיזיות גנטיות כמו צבע עיניים, גובה, נטייה להתקרחות, נטייה לפתח הפרעות או מחלות מסוימות - גם אלה תוצר של הברירה הטבעית. אולם אנחנו מתרכזים בתכונות רגשיות-התנהגותיות.

אני מכנה את התכונה האבולוציונית החשובה הזו -'חלון הזדמנויות אחרון'. היא מאפשרת לאדם לזכור את התגובות המוצלחות שלו מול האירועים המאיימים שהוא חווה בעבר, על מנת שאם אותם מצבים יחזרו שוב – הוא יוכל להגיב באותה צורה בדיוק. לכן, כשאנחנו מדברים על התכונות הסביבתיות, אנחנו בעצם מדברים על אותו חלון הזדמנויות שמאפשר להן להיווצר. ולמה "סביבתיות"? כי הרי מה כבר יכול להיכנס דרך חלון ההזדמנויות הזה אם לא הרושם שהאדם מקבל מהסביבה שהוא נמצא בה? האבולוציה עשתה כך שכאשר אדם נתקע באירוע מאיים, האבולוציה מצמידה אל אותו אירוע נושא מידע רגש כלשהו (תלוי באופי האירוע) וכך נוצר זיכרון, שמשתרש במוחו של אדם ועם הזמן, אחרי כמה אירועים דומים, הזיכרון מעמיק עד כדי כך שהוא מתחיל להיקרא תכונה. אני מדבר על תכונות נרכשות במהלך תקופת החיים החל מרגע ההפריה... להבדיל מזה, הגנטיקה היא מאגר גדול של מאפיינים של האדם, ואלה נקבעים כבר ברגע ההפריה.

מאחורי תכונות אלה עומדים דברים כמו: אילו תחביבים ימשכו אותי, מה ימשוך אותי במין הנגדי, האם אהיה ביישן או עצבני או שניהם, האם אהפוך למדען או רוצח סדרתי וכו'.. מאחורי כל זה, עומדת אבולוציה שאומרת: "אני לא יכולה לדעת מראש מה מחכה בחוץ לעובר אחרי ההפריה, ולכן, בנוסף לגנטיקה שבה קיימים הכלים הבסיסיים, אך לא תמיד מעודכנים, אני אתן לעובר גם חלון הזדמנויות על מנת שבשנים הראשונות לחייו - העובר יוכל להתאים את עצמו על פי מה שהוא ירגיש אחרי ההפריה, ואחרי היציאה מהרחם". התכונות האלה מייצגות יכולות של האדם לזכור מה עזר לו פעם - בין אם כדי למנוע מצב לא נעים, או לגרום לו להגיע למצב בטוח. בדרכים האלה התכונות המושפעות מהסביבה נכנסות בעד אותו "חלון הזדמנויות אחרון" אבולוציוני.

מדוע, למשל, קשה לאדם להיפטר מהשגרה? קח אדם שמרגיש שמשהו לא בסדר בזוגיות שלו, והוא שוקל להתגרש. הוא יוזם תהליך גירושין, ולמרות זאת, כאשר הוא עובר את הפרידה בפועל אחרי שהתגרש הוא מתחיל פתאום לחוש שהוא עובר תקופה קשה. הוא יעבור קושי גם אם הוא היוזם, זה יקרה לו גם אחרי התלהבות ראשונית, זה יקרה גם אם יש לו כבר זוגיות חדשה.

קיים הפתגם, ה"זמן עושה את שלו". המשמעות היא: תן לזמן לגרום למוח שלך להבין שאתה יכול לשרוד גם בשגרה החדשה, וברגע שזה יקרה – אתה תירגע. במקרה שהם הכירו מישהו מהצד, וההיכרות הזו מספיק ממושכת על מנת להפוך לחלק מהשגרה, אז בפועל הם יוצרים לעצמם מצב, בו הם עזבו חלק מהשגרה בלבד - זה קל יותר. זו כוחה של השגרה.

ואגב, כדי שתבין את כוחה של שגרה, תדע שבסופו של דבר, 90 אחוז מהמתגרשים לא מתחרטים שהתגרשו, וזה לא בגלל שהם מגלים יופי בחוץ, אלא כי השגרה מתחלפת: גם אם היא מתחלפת לשגרה גרועה יותר מבעבר, ברגע שהיא מתחלפת האדם חש שהוא עומד לשרוד בסביבה החדשה והדבר מרגיע אותו ונותן לו להשלים עם תוצאות השינוי. כך ניתן גם להבין שאדם המתגרש נוטה בתחילת התקופה להישבר ולחזור בגלל לחץ של שגרה. אחרי שהשגרה החדשה (חיי הרווקות) מתחילה להשתלט, מתחיל אף תהליך הפוך. לכן, כשהוא ישקול להיכנס שוב למערכת יחסים, הוא יהיה צריך להתגבר על השגרה החדשה (חיי רווקות). מכאן, ששגרה שפעם הוא לא רצה לעזוב, עכשיו לא ירצה להיכנס אליה. שבירת שגרה היא מה שקשה יותר, לא סוג השגרה

תסתכל על השולחן שאנחנו אוכלים עליו, ועל זה שלידו. אם אגיד לך, עלה עליו, וקפוץ על השולחן השני – אתה תצליח, וגם אני. עכשיו תאר לעצמך שאלו הם לא שולחנות אלא שני מגדלים דקים וגבוהים, נאמר – בגובה עשר קומות: האם תקפוץ? הפחד ישתק אותך, אבל למה? הרי אתה יכול לקפוץ מרחק כזה בלי בעיה, שהרי המגדלים עומדים באותו מרחק כמו שני השולחנות האלה. זה קורה מפני שהאבולוציה משתקת אותך. אם תחמיץ את השולחן לא יקרה לך כלום, אבל במקרה של הבניינים, אתה עלול לאבד את חייך, והאבולוציה לא אוהבת שאתה משחק עם התנאים בהם אתה מצליח לשמור על החיים שהיא נתנה לך. גם "לשנות שגרה" זה לשנות את התנאים בהם אתה חי. לכן בכל שגרה שיצרת, השינוי מציק ומתריע.

הצמדות אל השגרה נובעת משני רבדים של חלון ההזדמנויות האבולוציוני, עליו דיברנו, ארוך טווח וקצר טווח. השפעות סביבתיות של הדורות הקודמים מגיעות דרך רובד ארוך טווח. השפעות סביבתיות של ילדותו של האדם מגיעות דרך הרובד קצר הטווח. רמת ההצמדות הבסיסית של האדם אל השגרה באה באמצעות רובד ארוך טווח, וכל התוספות הייחודיות באות באמצעות רובד קצר טווח. כך או כך, לא משנה כמה גרועה היא השגרה, על דבר אחד לא ניתן להתווכח - השגרה הוכיחה שאדם שורד בה. והעובדה שהאדם נמצא במצב שהוא שואל את השאלה הזו, היא עדות להישרדות בתוך השגרה. ולכן, צריך הרבה כוחות בשביל להיפטר מאותה שגרה. זה כמו לנסות לשלוח חללית לחלל - אתה צריך טיל רב עוצמה אם רוצים להתגבר על כוח הכבידה. רצון לבדו לא מספיק...ענף שלם של קואצ'ינג ופסיכולוגיות עוסק בניסיון זה של השגת מה שהאדם רוצה גם כאשר סיפוק רצונו תלוי בו בלבד.

האבולוציה עוסקת בהישרדות, ולכן מבחינתה, השגרה עדיפה על כל אלטרנטיבה אחרת, שעדיין לא הוכיחה שהיא הישרדותית כמו השגרה באותו המקרה. זאת הסיבה, שתקופת הזמן בין פירוק השגרה הקיימת, לבין יצירת השגרה החדשה, היא תקופה לא קלה, כי האדם אינו בטוח שיוכל לשרוד במצב החדש, גם אם מוחו/הגיונו אומר לו שהכול צפוי להיות בסדר. אחרי תקופת מה, במהלכה האדם נמצא כבר בשגרה החדשה, מוחו מתרגל לעובדה שהוא שורד גם במצב החדש – אזי הוא נוטה להירגע, ומאמץ אותה מבחינת האבולוציה, כי כאמור, אבולוציה מתעניינת בדבר אחד, הישרדות. המציאות החדשה נהפכת לשגרה חדשה.

זה המקור לפתגם "הזמן מרפא הכול", וזאת גם הסיבה שהשגרה היא לא משהו שקל לפרק אותה. דרך אגב, זאת גם הסיבה שקל יותר לנשים (בממוצע) אחרי גירושין בגלל שהשגרה אצל הנשים לא משתנה כמו שזה קורה עם השגרה של הגברים. אצל נשים נגרע רק הגבר, ואילו מהשגרה של הגבר נגרע הכול: אישה, ילדים, בית, מכונית...

@ מה הקשר בין השגרה לבין רכישת התכונות מהסביבה?

הקשר נמצא באנלוגיה: הסיבה בקושי לפרק שגרה, נובעת מאותה סיבה הנמצאת בקושי להיפטר מהתכונה ברגע שנכנסה לתוך המוח. כל זה בעידוד האבולוציה. היא מלמדת את האדם בצורה פרימיטיבית לספוג לתוך מוחו את מה שהיא חושבת שיעזור לו בעתיד. התכונה נהפכת לחלק מהכלים להיעזר בהם להתמודד מול הסביבה שלך, בלי קשר אם התכונה תועיל או תזיק. כך למשל – ילד שהצליח מאוד בכיתה א' וזה גרם לקנאה רבה, ומסיבה זו או אחרת הטילו עליו חרם, עלול לפתח תכונה שתביא אותו בעצם לפחד מהצלחה. בילדותו ה"בריחה" מהצלחה השאירה אותו מקובל בכיתה, אבל אותה בריחה לא תעזור לו בעתיד, כאשר אותם ילדים כבר לא בסביבתו, ועם זאת זיכרון אותם אירועים נמצא בתת מודע. כל זאת בגלל האבולוציה (כי מבחינתה מה שהיה הוא שעלול להיות), וכך, התכונה הזו תמשיך איתו הלאה כבוגר. כלומר, האירוע יכול להיות חד פעמי, אבל אז התגובה שהצילה אותו מאותו אירוע ראשוני, יכולה להתפתח לתכונה שתגביל אותו בעתיד ותזיק לו.

בעולם הקואצ'ינג מנסים לפתח את הדרך בה צריך להתמודד עם תכונות/דפוסי חשיבה שמגבילים את האדם בבואו להשיג את מה שהוא רוצה. הטבע עשה כך שלא מספיקה החלטה הגיונית של האדם לשנות את המצב שלו על מנת שזה אכן יקרה. האבולוציה נתנה לתכונות/דפוסי חשיבה שלו את יצר ההישרדות של "לא רק לשמור על הגוף בו הן נמצאות אלא גם את יצר ההישרדות של לשמור על עצמן".

@ כל חוויה יוצרת תכונות בתוך אישיותו של אדם?

לא, אם חוויה מתקנת מתרחשת (במקרה או לא) אז החוויה תסתיים בלי להשאיר עכבות או אם לא יהיה רגש קשור לאותה חוויה. אם וכאשר רגע לפני שמתעורר רגש, האדם עובר חוויה מתקנת שמנטרלת את אותו הרגש שנוצר, או משנה את אופיו או מקטינה את עצמתו – ישנה השפעה נכונה על צריך האופן שבו האדם מתרגם את מה שקרה. במילים אחרות אדם כן יכול לעבור אירוע ואירוע זה לא ישאיר אחריו תכונה או התחלה של תכונה (במילים אחרות - תגובה רגשית).

@ חוויה מתקנת?

למשל, כשאדם מעורב בתאונה, ואחרים מעודדים אותו לעלות על הרכב ולנסוע מיד אחר כך.הדבר נכון גם לגבי אותו ילד שהבין שאם היה נחבא אל הכלים זה היה עוזר לו. כלומר, אם אותו ילד היה עובר חוויה נוספת סמוך אל אירוע, התכונה הזו לא הייתה באופיו. אם למשל היו ממחישים לו שהצחוק שהוא ראה ושמע, לא קשורים אליו,זוהי החוויה המתקנת עליה אני מדבר. ככל שיותר מהר, יותר טוב, כי אחרת יהיה צורך בטיפול עמוק יותר בעתיד.
תחשוב על יחסי אבא ובן. הבן עושה דבר-מה למורת רוחו של האבא. אם האב יגיב בדברי תוכחה הגיוניים בלבד, תוך שליטה על עצמו, והוא ישכנע את הבן שלו בצדקתו בלי להיעזר באמצעים שגורמים לאותו חלון הזדמנויות אחרון להיפתח (חוויות מאיימות) – אז אותו אירוע לא ישאיר אחריו שום עכבות, כלומר לא יוליד שום תכונה (שמקורה בהתניה של פאבלוב) בנפשו של הבן. תהליך רכישת התכונה עלול להתרחש אם האבא יאבד שליטה, ויביע אכזבה מבנו. הרגשות השליליים האלה משדרים אל נפש הילד סוג של איום של נטישתו על ידי האבא. כך נקשר רגש למידע סביב האירוע וזה נכנס עמוק לתוך זיכרון תת הכרתי, ומכתיב את התנהגותו במצבים בהם קורה משהו שמפעיל את אותו רגש.

אולי אני לא נותן הסבר מדעי מדויק, אבל מה שכן אוכל לומר, וגם לעמוד מאחורי זה:מצבים אלה, בהם יש אווירה כזו, משפיעים על נפשו של הילד, ומעודדים יצירת תכונות בתוכו, כי מוחו חושב שזה יעזור לו להתמודד עם מצבים כאלה בעתיד.

@ אם ההורים לא יכעסו על הילדים, אתה אומר שיהיו להם פחות תכונות ייחודיות? האם זה לא יהפוך אותם בעתיד לדומים יותר אחד לשני?

בהמשך נדבר על חשיבותה של הסביבה, מתי צריך לנטרל אותה, ומתי לא (יש גם מקרים של תכונות סביבתיות הכרחיות), אבל לצורך הבהרת הנקודה – אענה לך "כן": אם הסביבה (וההורים הם חלק ממנה) לא תגרום ליצירת תכונות בנפש הילדים, אזי אותו ילד יהיה דומה יותר לילדים אחרים, כאלו שהסביבה לא השאירה בהם תכונות גם. כמובן, זה לא אומר שאדם לא צריך לקבל ערכים, חינוך והשכלה (סוגי הסביבה).

@ הרי ישנם פסיכולוגים שמכירים את כל המושגים האלו. למה הם לא אומרים את מה שאתה אומר?

הפסיכולוגיה לא עוסקת בשאלה "מהי המשמעות של העובדה שהסביבה השפיעה עליך?" - זו תפקידה של פילוסופיה. הפסיכולוגיה שואלת: "מדוע אתה כמו שאתה, ואיך לעזור לך להתמודד עם חייך?". גם הקואצ'ינג דומה לפסיכולוגיה (גם הוא לא עוסק במשמעות של השפעות הסביבה), אולם הוא ממלא נישה שהפסיכולוגיה לא ממלאת. הוא אומר: "תעזוב את עברך... תביט קדימה... תגדיר מה אתה רוצה ולך להגשים זאת". במונחים של משך זמן טיפול והגעה לתוצאות - ישנה אכזבה מהפסיכולוגיה, ולכן הקואצ'ינג פורח. זה סקסי יותר – הוא מוציא אותך לפעולה, ולא כמו פסיכולוג מתעסק בעבר שלך. אבל הקואצ'ינג גם הוא נביא שקר. קואצ'ינג רק ידחה את ההתפכחות לשלב מאוחר יותר, כי כל מה שהוא עשה זה להשיג את הסם בדרך יעילה יותר, או לתת לו תחליף לסם.

מנגד, המונואידאיזם דן בכל השאלות העולות הרלוונטיות לנושא, ואומר: "קודם כל תבין את משמעות השפעות הסביבה, אחר כך תבין, שאתה הוא לא אתה באמת, אבל היות שאתה כבר ספוג בתכונות סביבתיות - אני מאפשר לך להמשיך לחיות איתן, אבל בוא לפחות ניצור סביבה שבה תכונות לא נכונות לא יצליחו לקלקל את הילדים שלנו – הדור הבא, וכך נתחיל לשנות את פני העולם והאנושות כבר עכשיו".

זה כמו ההבדל בין נרקומן, שמנסה בעזרת חברו, להבין מה הביא אותו להרס חייו (פסיכולוגיה), לבין אחד שנעזר בחבר שלו על מנת להשיג את הסם הממכר שלו (קואצ'ינג). ואילו המונואידאיזם דומה למקרה בו החבר יגיד לנרקומן : "תשמע, אתה מבזבז את חייך בגלל תהליך התמכרותי חיצוני שעברת. בלעדיו היית הופך אולי אדם אחר, אבל הבעיה היא שאתה מכור כבד לסם, ואין סיכוי שתעמוד בגמילה, ואולי אתה לא רוצה כלל לעשות זאת, אבל בוא לפחות נסכים שלא היית רוצה שזה יקרה לילדים שלך, ולכן בוא נמנע מזה מלעבור לילדים שלך. נעשה זאת על ידי נטרול הסביבה, כך שהסמים לא יגיעו אליהם". זו היא ההסכמה שאני רוצה לקבל. מי לא יסכים לזה? איזה נרקומן ירצה שהילדים שלו ימשיכו להיות נרקומנים?

@ אוקי. נגיד שאתה שכנעת אותי שישנן השפעות סביבתיות. מה אתה רוצה לומר הלאה?

אם השתכנעת, הגענו לשלב החשוב, היכן שאדם תבוני חייב להגיע למסקנה הבלתי נמנעת הבאה.

שלב (ד):

אם אתה מסכים, אז בהמשך לשלב (ג) שאומר שאדם גם חייב להסכים למסקנה, שאילו היה יכול לחזור אחורה ולהיוולד שוב, היה צריך לרצות למנוע מעצמו לספוג לתוך אישיותו את אותן התכונות שנולדו בעקבות אותם האירועים, אם בעתיד הן לא יתרמו לו – "קרי תכונות לא נכונות", הרי ששלב (ד) מדבר על אותו הדבר, רק במבט לעתיד. כלומר הוא חייב להגיע למסקנה שאם זה יהיה תלוי בו, בהקשר של ילדיו לפחות, על אותו אדם למנוע מהם את מה שהיה רוצה שימנעו ממנו.

@ האם יש תכונה שהיא שלנו, בלי שהיא תבוא מהסביבה?

כן. כולן אינן שלנו - מלבד אחת. יש לנו תכונה אחת ויחידה שמקורה איננה הסביבה, אלא דווקא תוצאה של הימנעות ממנה - התבונה. פוטנציאל התבונה היא חלק בלתי נפרד מאיתנו מרגע הלידה, והיא גם ייעודנו. כל השאר הם בגדים שאנחנו לובשים בלי שהייתה לנו הבחירה אם ללבוש אותן או לא, אם כי חשוב להבין שרגש הוא דלק של הגוף, ודלק זה יכול להוציא לפועל החלטות תבוניות, בתנאי שהרגש נכון, ועל כך בהמשך.

@ מה כוונתך, 'התבונה'?

למשל, אדם ממהר אל הרכבת. הוא רץ, ומחליק, נחבל, והוא מגיע באיחור לרכבת. הוא שולח מיידית מכתב זועם אל העירייה בזו הלשון: "בגלל מטומטמים כמוכם שלא יודעים לתכנן מדרכות, אני נחבלתי". תאר לך עכשיו את האדם הממונה בעירייה על תלונות הציבור, שמקבל את המכתב וקורא אותו. שתי תגובות אפשריות יכולות להתרחש:

(1) תגובה רגשית.
(2) תגובה תבונית.

יש לשים לב, שגם אם הפקיד הגיב רגשית, ולמרות זאת טיפל באופן משביע רצון, אין זה מעיד על תגובה תבונית, כי תבונה היא לראות את המציאות כפי שהיא, ובמקרה זה המציאות דרך עיניו של אותו פקיד, היא המציאות הבאה: "קיבלתי מכתב בו אדם מביע את זעמו בגלל אירוע, שלטענתו, קשור לאוזלת יד שלנו. יש לבדוק את זה, ואם יהיה צורך, להמליץ על תיקון, או להעביר זאת לביצוע למחלקה אחרת". ולכן אם הוא רתח מזעם על אותו אזרח, ולקח את הנושא אישית ונעלב, אבל למרות הכול ותחת אילוצי התפקיד שלו, טיפל עניינית – זו עדיין לא התבונה.

@ זה נשמע כאילו אדם תבוני הוא אדם נטול רגשות, כמו רובוט. זו היא תבונה?

רובוט איננו חושב, לרובוט אין אינטואיציות, ולרובוט אין רגשות - זה נכון. זעם, כעס ועלבון אלו הם רגשות. אבל גם אהבה, הנאה, רוגע הם רגשות. רגשות הם כמו שמן מנוע, עוזרים לגוף לתפקד דרך החלטות שהם גורמים. כמו שיש שמן איכותי ופחות איכותי, כך זה בנוגע לרגשות. אותו הדבר נכון בנוגע לתכונות, יש תכונות סביבתיות (רגשיות) משני סוגים - נכונות ולא נכונות. אם למשל אותו פקיד (בדוגמא קודמת) הוא גבר עם תשוקה לנשים חזקות, והוא מקבל מכתב תלונה, אבל הפעם מאישה. האישה זועמת, וכועסת ומאיימת במכתבה. הפקיד יכול להגיב רגשית לאותו מכתב. מיד הוא מפנה את זמנו, ומחליט לטפל בתלונה. הוא אף מחליט לשלוח לה מכתב סליחה, עם הבטחה לפיצוי. זה אותו מקרה כמו המקרה הקודם: התגובה לא הייתה עם התבונה. הוא הגיב דרך תכונה סביבתית שלו. תכונה שנרכשה בעברו הרחוק, ואיננה חלק מהנפש שלו במקור.

@ אתה קורא לזה התבונה, אבל אני עוד לא הבנתי מה זה.

על מנת להבין את התבונה, צריך קודם להבין מהם צרכים בכלל, צרכים רוחניים בפרט. נסביר גם את המושג "רצון" דרך "צורך". ובכן מהי הגדרת הצורך: "צורך זה משהו שאם מספקים אותו, הוא שומר עליך בריא מבחינה גופנית או נפשית, או שהוא מפתח אותך רגשית או רוחנית".

ניתן לזהות ארבעה רבדים בתוך ההגדרה :

(1) גופני / פיסיולוגיה
(2) נפשי / פסיכיאטריה
(3) רגשי / פסיכולוגיה
(4) רוחני / פילוסופיה

@ מה הכוונה ב"גופני"?

הצורך הזה שומר על האדם מבחינה גופנית, על מנת להימנע מפציעות או מכל מצב של סכנה לגופך, לדאוג לניקיון הגוף, לדאוג למחסה כשיש מזג אויר סוער וכו'. באופן כללי, צורך זה מתפלג באופן זהה בין אדם לאדם. בתוך עולם המדע, התחום המייצג צורך זה הוא פיסיולוגיה.

@ מה הכוונה ב"נפשי"?

השם "נפשי" (מנטאלי) יכול להטעות חלק מאנשים. אפשר להסביר אותו גם דרך הביטוי "גופני של המוח". אפשר היה לשייך את הצורך לקבוצת הצורך הגופני, אולם בגלל ייחוד מוחו של האדם, המרכיב הזה מטופל בנפרד. הצרכים השייכים לחלק הזה, קשורים לחומרים שנכנסים אל המוח, ולכל הדברים שמשפיעים על תפקוד המוח. קבוצת זו של צרכים, גם היא כמו הקבוצה הקודמת, זהה אצל בני האדם, כלומר רוב בני האדם יושפעו לרעה כאשר ישאפו רעלים, או יזריקו סמים, או יעברו תקופה של תת תזונה. בתוך עולם המדע, התחום השייך לצורך זה, הוא תחום הפסיכיאטריה.

@ מה הכוונה ב"רגשי"?

שלא כמו בשני הצרכים הקודמים, הצרכים רגשיים הם צרכים סובייקטיביים. הם מייחדים את האדם מאדם אחר. בלעדיהם בני האדם היו די דומים זה לזה באישיותם. הצרכים הרגשיים, לדוגמה, הם: אמיצים, פחדנים, אגואיסטים, מנהיגים, בעלי בטחון עצמי, סקרנים, הוגנים, מוסריים, נדיבים, סקסיים, מדליקים, חנונים, מי מדליק אותנו, וכו'...

צרכים אלו, להבדיל מקבוצות צרכים קודמות שנקבעות בעת ההפריה, נטמעים אחרי ההפריה, כמו שכבר נאמר, בתוך מוחו של האדם במהלך גדילתו והתפתחותו. החוויות שהוא עבר בסביבה בה הוא גדל. האבולוציה מאפשרת זאת דרך אותו חלון הזדמנויות.

היות שכל אדם עובר חוויות שונות, כך גם התכונות שמוטמעות בו, וזה עושה אותנו שונים איש מרעהו. ככל שהמוח צעיר יותר, ההשפעה גדולה ועמוקה יותר. רובה של ההשפעה מתרחשת בגילאים שהאדם לא זוכר. בתוך עולם המדע, התחום המייצג צורך זה הוא פסיכולוגיה.

@ מה הכוונה ב"רוחני"?

יש משהו באדם שעושה אותו שונה מבעלי החיים. הדבר הזה גורם לנו להשתעמם, תופעה זו איננה קיימת אצל אף בעל חיים אחר. הדבר הזה גורם לנו להרוג את עצמנו, גם זה משהו שלא קיים בטבע: הדבר הזה גורם לנו להרוג אחד את השני בגלל מחשבות שונות, ולא בגלל שאנחנו רעבים או רוצים טריטוריה, וגם זה לא קיים בטבע: הדבר הזה גורם לנו לרצות להקריב את עצמנו במודע, וגם זה לא קיים בטבע. במילים אחרות, רק יצור אנושי (כיצור חי) נמצא ברמה הזו של צרכים.

אם לתאר בקצרה, הצורך הזה מתבטא ברצונו של אדם לדעת את התשובות לשאלות העולות במוחו. הוא ינסה לענות גם על שאלות בלתי ניתנות למענה, כמו "האם יש אלוהים?". שאלות שלא נענות יושבות אצלו בראש, הן (כמו במקרה של צמא...) זועקות להיות נענות, ועם הזמן הן מתחילות "לתפוס" אומץ ולדרוש את התשובה, או לפחות ניסיון לענות עליהן גם אם הסיכוי לכך לא גדול. כולם מגיעים, לפחות ברגע זה או אחר, לרמה הגבוהה הזו של הצורך הרוחני, אולם רק חלק קטן מאיתנו נמצא באמת ברמה זו: עודף צרכים בסיסיים ברמות היותר נמוכות (רגשי, נפשי, גופני) מונע את זה, זולת אותם רגעים חטופים בהם כל הצרכים סופקו רגע לפני כן. אבל גם כאשר אנשים מגיעים לשם, הם בורחים מן המקום הזה, וקוראים לזה "אני משתעמם". בתוך עולם המדע, התחום המייצג צורך זה הוא פילוסופיה.

עכשיו אנסה לדבר על ההיררכיה שבין הצרכים. ישנם היררכיית צרכים, אני קורא לזה -"מדרגות של הצרכים" של יצור אנושי:

במדרג הזה יש היררכיה ברורה. הצרכים הגופניים נמצאים בתחתית , מעליהם צרכים הנפשיים, ואחר כך הרגשיים, ומעל לכולם - הצרכים הרוחניים. בכל רגע נתון, האדם יכול לעמוד רק במדרגה אחת מתוך ארבעת המדרגות האלו. זה שונה מהמדרג של מאסלו, כי אהבה והרגשת בטחון מבחינתי הם אותו הדבר. שניהם צרכים רגשיים. בהינתן תנאים זהים, ככל שהצורך תחתון יותר, זה הופך אותו לאקוטי יחסית לאלו שמעליו. כלומר האדם יעזוב את מה שהוא צרך, וירד אל המדרגה אליה שייך הצורך.

האדם מחלק את זמנו בין פרקי זמן של ההימצאות שלו על המדרגות האלו.

הלכת לישון? משך השינה בממוצע 8 שעות ביום... זה אומר ששליש מהיום שלך בממוצע אתה נמצא במדרגה השנייה – בגלל ששינה הכרחית למוח, שחייב לעבד את מה שהוא קלט, ולהתכונן ליום הבא. בלי שינה טובה האדם עלול להשתגע. (8 שעות).

הלכת להתקלח במשך כ-15 דקות? זה אומר שאתה נמצא על המדרגה של הגופני. (0.25 שעה)

הלכת לשירותים במשך היום? נאמר, בממוצע, חצי שעה במשך כל יום. זהו צורך גופני, כלומר שאתה נמצא במדרגה הראשונה. (0.5 שעה)

אכילה לוקחת שעה וארבעים וחמש דקות בממוצע ביום. זה קשור לצורך נפשי, ולכן שייך למדרגה השנייה. יש כאלה שיחשבו שזה שייך רק לגופני, אולם התזונה היא סיפוק צורך מנטאלי. כי המוח הוא הנפש, והמוח הוא הצרכן של המזון. (1.45 שעה)

התעסקות במציאת בן הזוג, הופעה חיצונית, טיפוח, תסרוקות, בחירת ביגוד, יציאות לדייטים, מסיבות, פאבים בשביל להיראות בציבור – נניח שכל זה לוקח בממוצע שעה ביום: זהו צורך רגשי, המדרגה השלישית (40 דקות).

הרצון להיות אדם בעל קריירה, כי דרך זה האדם מרגיש שהוא מבטא את עצמו, בין אם בעבודה רגילה או באמנות, קשור לצורך רגשי. זוהי המדרגה השלישית. יש להבדיל בין העבודה עצמה, שהיא צורך בפרנסה (אמצעי, שמספק צורך גופני) לבין הצורך הרגשי להתבטא דרכה (20 דקות).

שעות העבודה ביום, בהן אתה משקיע מעצמך במתן שרות למעסיק שלך: שעות העבודה מתחלקות (דרך השכר שמקבלים מהעבודה) לתשלום עבור קורת הגג (גופני), לקניית האוכל (נפשי+גופני), לחיזורים (רגשי), לילדים (רגשי), לקניית ספרים (רגשי+רוחני) למחשבות ברומו של עולם (רוחני), שיחות חולין (רגשי)...(9 שעות).

קריאת ספרי פרוזה והגות, אבל מחוץ לשעות העבודה.(קשור לצורך רגשי). (1.5 ביום).

ונאמר עוד שעתיים בשביל כל מיני דברים קטנים פה ושם...(2 שעות).

בדרך זו ניתן לחלק את עשרים וארבע שעות היום בין כל ארבע קבוצות הצרכים.

@ ואיפה בא כאן הרצון?

רוב המצבים בהם האדם חושב שהוא רוצה משהו, אלה מצבים בהם האדם עושה משהו בגלל שהוא צריך זאת. למשל, אם אני רעב (צורך נפשי, מזון למוח), והחלטתי שאני "רוצה" לאכול, אין זה רצון למרות שאני קורא לו כך, אלא צורך. אדם שיכנס אל המסעדה ויגיד למלצר: "אני רוצה פיצה" –יחטא לאמת. הוא היה צריך לומר: "אני צריך פיצה". ואם למשל, אחרי הפיצה הראשונה, הוא עדיין לא שבע, עליו לומר שוב: "אני צריך פיצה נוספת". אם, אחרי שאכל את שתי הפיצות, והוא שבע, הוא אוכל עוד אחת על מנת להוכיח לי שהוא יכול לאכול שלוש פיצות, הוא עדיין אמור לומר למוכר "אני צריך פיצה" (הפעם זה צורך רגשי), בגלל שהמניע שלו הוא צורך רגשי, "להרשים", בעוד שקודם זה היה צורך נפשי, "לספק מזון לגוף" – בכל מקרה אין כאן החלטה הנובעת מרצון.

כשאני אומר שאני רוצה להיות טייס, סיכוי גבוה הוא שזה יותר צורך (רגשי) ולא רצון, כמו למשל אם בילדות שלי, אבי או מישהו קרוב, היו טייסים (כולם במסגרת מה שנקרא ה"הגורם הסביבתי") אז זה יכול היה בהחלט להשפיע על הרצון (כביכול) שלי. אם למשל, אדם רץ לתפקידים פוליטיים, כי זה נותן לו הרגשת עצמה, והשפעה על אחרים – זהו מופע אחר של צורך רגשי (מקורותיו הם גורמים סביבתיים כמו במקרה של "רוצה להיות הטייס"), כאשר גורם אפשרי הוא חיקוי של דמות מתקופת הילדות, או אולי אנטגוניזם למצבים בהם הוא איבד שליטה, או כמיהה ילדותית להרשים את אביו ,שהיה נוהג להביע את אכזבתו מהבן שלו.

אותו דבר אפשר לומר בהקשר של אנשים שהקדישו את חייהם למשהו שנראה מהצד כהחלטה שמקורה רצון (כי הרי מי יוותר על דברים בסיסיים תמורת דברים נעלים כביכול כמו אמנות), אבל זה רק צורך רגשי במסווה של פעילות תבונית/רצונית.

רק במקרים בהם האדם נמצא במצב של תבונה (כלומר שום רגש לא התעורר בו על מנת שיכתיב תגובה למצב מסוים), והוא עושה משהו, הוא יכול לומר באותו מעמד, "אני רוצה". לא קל לגלות באיזה מצב נמצא האדם כשהוא מחליט משהו, במיוחד אם רוצים לענות על השאלה האם זה מצב בו שולטת במוחו התבונה.

כך למשל, אדם הנמצא בשבי, הרחק מחבריו שאינם יכולים לראותו, והוא בכל זאת בוחר לא למסור מידע למרות העינויים, ולא בגלל חשש מה יגידו עליו באם יתגלה המעשה – זו היא החלטה של תבונה (רצון). אבל אם למשל, חבריו רואים אותו בחדר העינויים, וזה מפעיל עליו לחץ חברתי , והוא בוחר לא לגלות סודות, תוך סיכון חייו (ואף אולי מת במהלך העינויים), זה לא רצון, אלא צורך רגשי של "להרשים" שהביא במקרה גם למותו ה-"הרואי".