שלום מדומיין, שיח מלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שלום מדומיין, שיח מלחמה
הוספה למועדפים

שלום מדומיין, שיח מלחמה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כיצד ניתן להסביר את המהפך שהתחולל בחברה הישראלית – בין ימי האופוריה והפתיחות לשלום של הסכמי אוסלו לקבורתו הפומבית ימים ספורים לאחר פרוץ האלימות באוקטובר 2000?
הספר שלום מדומיין, שיח מלחמה הוא ניסיון ראשון מסוגו להתחקות בצורה מקיפה ושיטתית אחר התהליכים שהובילו לאובדן התקווה. ספרו של לב גרינברג מסביר בצורה בהירה כיצד נוצרה הנכונות המחודשת (בתיווך הפוליטיזציה של צה"ל) להקרבה ולתמיכה בעימות אלים ומתמשך – עד הניצחון. אבל לא מדובר בצייד אשמים, לא בצד כלשהו (הפלסטיני או הישראלי, מתונים או קיצונים) וגם לא במנהיג כלשהו (ערפאת, ברק, נתניהו, פרס, רבין או שרון), שכן המנהיגות אינה אלא ביטוי של הלך רוח ציבורי, של תהליכים פוליטיים וכוחות פנימיים וחיצוניים המופעלים עליה.
 
שלום מדומיין, שיח מלחמה עוסק במנהיגות הישראלית בהקשרה הרחב – בהצלחתם של רבין ושרון, במשבר המנהיגות שנפער בפוליטיקה הישראלית לאחר הסתלקותם הפתאומית, ובכישלונם של פרס, נתניהו וברק, כמו גם הצמד אולמרט-פרץ במלחמת לבנון השנייה.
שלום מדומיין, שיח מלחמה דן בתהליך פוליטי מורכב שאפשר לדמיין שלום, לדמיין מציאות חדשה, אך הקשה על מימוש הדמיון. הספר מנתח מדוע בסופו של דבר התהליך קרס והוביל לעימות אלים מחודש, אכזרי וארוך יותר מבעבר, כזה המונע אפילו לדמיין כיצד ניתן לצאת ממעגל האלימות ולשוב להידבר על שלום.
 
ד"ר לב גרינברג הוא ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון בנגב; סוציולוג וכלכלן פוליטי העוסק בהיסטוריה של החברה הישראלית ואזרח מעורב בענייני הציבור; חקר את תנועת העבודה והכלכלה הפוליטית של ישראל, ואת תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין ספריו: Split Corporatism in Israel"", "ההסתדרות מעל הכל", "יסודות בכלכלה פוליטית", "זיכרון במחלוקת: על מיתוס לאומיות ודמוקרטיה" (עורך), "קולות מזרחיים: לקראת שיח מזרחי חדש" (עורך). מרגע עלייתו ארצה מארגנטינה, בשנת 1972, הצטרף לתנועת הפנתרים השחורים והקים את תנועת הסטודנטים קמפו"ס בירושלים. כתב עשרות מאמרים פובליציסטיים בעיתונות הישראלית והבין-לאומית, היה פעיל בתנועות חברתיות ולמען השלום, ושימש כיועץ אסטרטגי בהסתדרות החדשה בין השנים 1997-1994.

פרק ראשון

פרק 1 
מבוא
 
 
ב-13 בספטמבר 1993 בבוקר הלכתי לחנות של נתן לקנות עיתונים, ונקלעתי לוויכוח בנושא מקורי: היכן עבר הגבול לפני 1967. אנשים אחדים טענו כי היה זה 300 מטר מזרחה מהחנות, ואחרים אמרו קילומטר. מישהו נוסף טען כי בכלל כולנו מעבר לגבול. הוויכוח התנהל באווירה משועשעת והרגשתי כאילו אני חי במציאות כמעט סוריאליסטית. זה לא היה ויכוח קולני אלא חילופי דעות ידידותיים. איש לא התרגז, כעס או דאג. זו הייתה אווירה מבודחת משהו, ולא היה ברור האם הטוענים השונים מאמינים במה שהם אומרים או סתם מעלים טיעונים לצורך הוויכוח.
 
זה היה הבוקר של אותו יום שבו רבין וערפאת נפגשו על מדשאות הבית הלבן וחתמו על הצהרת העקרונות שהתגבשה באוסלו. העיתונות והתקשורת האלקטרונית עסקו בשאלה הדרמטית, לכאורה: האם רבין ילחץ את ידו של ערפאת או לאו? אצלנו, בחנות של נתן בשכונת בקעה בירושלים, בדרך בית לחם פינת יהודה, עסקו בשאלה הטריוויאלית, לכאורה, האם יחזירו את השכונה שלנו או לאו. בלי דרמה, בלי כעס, בלי דאגה, בדיון מבודח ומשועשע. בקעה, כידוע, היא שכונה ערבית שנכבשה והתרוקנה מתושביה ב-1948 ונשארה על הגבול עד 1967, מערבה מאבו תור, מחנה אלנבי, ארמון הנציב וקיבוץ רמת רחל. המפות של ירושלים לפני 1967 קיימות, המבנים הערביים נותרו על כנם מאז 1948, שרירים וקיימים. אלה הבתים היוקרתיים והיקרים בשכונה. הבתים היפים.
 
הדיון אצל נתן ביטא את מה שעוד היה צפוי להתרחש: התקשורת התעסקה בשאלה הסמלית־לאומית: האם תהיה הכרה הדדית? האם ילחצו את הידיים או לא? בירושלים של מטה, על הקרקע, ידעו האנשים היטב שכאן היה פעם גבול, והוא הבסיס לתביעה הפלסטינית למדינה עצמאית. הגבול לפני 1967 אִפשר לדמיין את השלום, מכיוון שאִפשר לישראלים לדמיין היכן באופן ממשי אמורה לקום המדינה הפלסטינית, אם בכלל תקום. קיומו של גבול ידוע הפך את ההכרה בזכויות הפלסטינים למאיימת פחות. החבר'ה אצל נתן ידעו גם שייתכן כי הפלסטינים יעלו תביעות על בקעה, על בתיהם ומגרשיהם, תביעות פיצויים או אפילו שיבה. אולם הדיון היה משועשע וללא דאגה, מכיוון שכולם ידעו כי איש לא יחזיר את בקעה ויהפוך אותה לחלק מהמדינה הפלסטינית. לקיום הגבול מלפני 1967 הייתה משמעות מרגיעה: אפשר לדמיין את השלום ללא חשש על הבית. הכול היה פתוח למשא ומתן, אבל לא ריבונותה של מדינת ישראל, זו שהוקמה ב-1948.
 
מצב אחר לגמרי היה זה של המתנחלים המתגוררים בעומק יהודה ושומרון. הם הבינו כי אם ההסכם יניב פירות ותקום מדינה פלסטינית, הם יידרשו לעזוב את בתיהם. גבולות המדינה הפלסטינית היו ברורים על דרך השלילה: רבין הבטיח לא לחזור לגבולות 67'. כלומר, היכן שלא תוגדר המדינה הפלסטינית, זה יהיה "שם", בשטחי יש"ע, לא "כאן", במדינת ישראל הריבונית. קיומה של ישראל בין 1948 ל-1967 העניק ביטחון כלשהו, מושג שאפשר להיאחז בו ולדמיין באמצעותו את השלום. ועל רבין היה אפשר "לסמוך": איש ביטחון, רמטכ"ל 1967, שר הביטחון באינתיפאדה הראשונה שקרא "לשבור להם את העצמות". הוא הבטיח בבחירות "הפרדה", "להוציא את עזה מבת ים". ברור היכן זה "פה" והיכן "שם": פלסטין זה בעזה, ישראל זה בת ים.
 
בסופו של יום לחץ רבין את ידו של ערפאת. זה היה האירוע התקשורתי. אנשים התרגשו. התקשורת הצליחה לייצר דרמה, טקס המעבר ממצב מלחמה לשלום התקיים במלוא תפארתו. ציבור גדול הלך "בעקבות רבין", הזדהה עם "תחושת הגועל" שהוא שידר בסירובו ללחוץ את היד של האיש שבמשך 30 שנה ניהל מלחמה עיקשת נגד ישראל. הם גם הזדהו עם הצורך להתגבר על תחושות העבר וללחוץ בכל זאת את היד המושטת לעברו, למען יצירת אווירה של שלום. ואווירה של שלום אכן נוצרה. ברחובות מזרח ירושלים הייתה התרגשות אמיתית. בשכונותיה השקטות והכנועות פתאום הוצאו דגלי פלסטין החוצה, והאנשים יצאו לרחובות במכוניות, צופרים ונושאים בגאון את דגלם. השלום והעצמאות הפלסטינית היו בעיניהם דבר אחד. אך לא בדיוק כך בעיני הישראלים, וודאי לא על פי ההסכמים הכתובים באוסלו, שהשאירו את כל השאלות פתוחות — מדינה, גבולות, פליטים וירושלים — למשא ומתן העתידי. השארת שאלות פתוחות אפשרה לכל אחד לדמיין את השלום כפי שהוא רצה. זה היה כוחו הגדול של אוסלו, וגם חולשתו העיקרית. היכולת לדמיין היא תנאי הכרחי כדי לחולל שינוי פוליטי, אך איננה מספיקה כדי לממשו.
 
זו הייתה המשמעות של אוסלו — ללחוץ ידיים, להכיר זה בזה, ליצור אווירה. לדמיין את השלום ולדחות את מימושו לשלב מאוחר יותר. חמש שנים הקצו הסכמי אוסלו למשא ומתן עד להשגת הסכם הקבע שיפתור את כל שאלות היסוד שהיו נתונות במחלוקת קשה. חמש שנים בפוליטיקה זה נצח. הכול יכול להשתנות. ובאמת הכול השתנה. המשא ומתן ליישום שלב הביניים והבחירות לרשות הפלסטינית התעכבו יותר משנה, והסכם הושג רק בספטמבר 1995. רבין נרצח עוד לפני שביצע את השלב הראשון של הנסיגה מערי הגדה. פרס לא העז לבצע את הסכם פינוי חברון ערב הבחירות, ובמקומו נבחר נתניהו לראש ממשלה וביקש "להוריד את הציפיות" של הפלסטינים. אכן, תוך שלושה חודשים לבחירתו החלו לרדת הציפיות, מה שגרם להתפרצות אלימה ראשונה, שבה ירו חיילי צה"ל ושוטרי הרשות הפלסטינית, שהיו עסוקים עד אז ב"תיאום ביטחוני", זה על זה.
 
מאז החלו להתגבש הציפיות של הכוחות הלוחמים משני הצדדים להתפרצות אלימה נוספת. שני הצדדים התכוננו לקראתה. צה"ל הפיק לקחים והתכונן לקראת העימות הבא. נתניהו החזיק מעמד רק שלוש שנים בשלטון ובמקומו נבחר ברק, שהבטיח לשוב לדרכו של רבין. איש לא ידע מה הייתה בדיוק דרכו של רבין (אני סבור שגם רבין לא ידע בדיוק לאן יגיע),1 אבל ברור לכול כי אוסלו היה מהלך של שיתוף פעולה ברמת האליטות וכוחות הביטחון השולטים בשטח ובאוכלוסיות, ומתקדמים בהדרגה להסכם. ברק פעל בכיוון הפוך: הוא לא חידש את תחושת שיתוף הפעולה, ביטל את ההסכם שנחתם על ידי נתניהו לביצוע שלוש הנסיגות המובטחות עוד מהסכמי אוסלו ב' (1995), וכפה על הפלסטינים משא ומתן על הסכם סופי, "סוף כל התביעות", בזמן שדעת הקהל והמערכת הפוליטית משני הצדדים לא היו מוכנות להסכם כזה. תוך שנה איבד ברק את אמון רוב הציבור הישראלי והפלסטיני, נותר ללא קואליציה וללא הסכם. ההתפרצות האלימה שטפה את הכול, בדיוק כפי שניבאו רואי השחורות בתוך צה"ל ובקרב מנהיגי הימין. התזה של מתנגדי אוסלו הוכחה, לכאורה, כנכונה: הנשק הפלסטיני שימש להתקפה על חיילים ואזרחים ישראלים.
 
מאז פרוץ האלימות רק מעטים יצאו להגנת הסכמי אוסלו. "אוסלו מת", זעקו מכל עבר. "פושעי אוסלו לדין", קראו קנאי הימין. אנשים המזהים עצמם כ"שמאלנים" הודיעו כי "התפכחו" מאשליותיהם מן הפלסטינים, ו"העם" התגייס למלחמה. הצבא והתקשורת יצרו את האווירה המתאימה, והנכונות להקרבת חיי ישראלים עלתה ללא היכר: בעוד שבדרום לבנון היה "מחיר הכיבוש" 25 חיילים הרוגים לשנה, וקמה נגדו תנועה המונית שדרשה נסיגה חד־צדדית, אזי נהרגו בעקבות האינתיפאדה יותר מ-1000 ישראלים ו-3000 פלסטינים בפחות מארבע שנים, ולא קמה תנועה עממית רחבה שתדרוש את הפסקת האלימות. ההבדל בין שני המקרים התבטא ביחס לגבול: לבנון הייתה "שם", מעבר לגבול, ואילו האינתיפאדה הוגדרה כ"מלחמה על הבית". סקרי דעת הקהל הראו באופן יציב כי הציבור תמך בהפעלת אלימות גדולה, לעתים גדולה מזו שצה"ל והדרג המדיני הפעילו הלכה למעשה. "תנו לצה"ל לנצח" הייתה הסיסמה שביטאה את האווירה שהביאה לניצחון סוחף של אריאל שרון על ברק בפברואר 2001 (62%-38%), ולתבוסה אלקטורלית חסרת תקדים של מפלגת "העבודה" מול "הליכוד" בבחירות 2003 (38-19 מנדטים), ולרגע נוצרה תחושה כי אין עוד חלופה פוליטית לליכוד. רבים חשבו אז כי הליכוד הפך למפלגת השלטון היחידה, ללא חלופה, כמו "מפא"י" בין 1977-1933, וכי מעגל הדמים הפך למצב של קבע.
 
כיצד ניתן להסביר את המהפך המוחלט שהתחולל בין ימי האופוריה והפתיחות לשלום של אוסלו, לבין קבורתו הפומבית ימים ספורים לאחר פרוץ האלימות באוקטובר 2000? ספר זה הוא ניסיון להתחקות אחרי התהליכים שהובילו למהפך בין ההתלהבות מהשלום לבין אובדן התקווה. הספר מסביר כיצד נוצרה הנכונות המחודשת לתמוך בעימות אלים מתמשך, עד הניצחון. לא מדובר בחיפוש אשמים, לא בצד כלשהו (הפלסטיני או הישראלי, מתונים או קיצונים) וגם לא במנהיג כלשהו (ערפאת, ברק, נתניהו, פרס, רבין או שרון). אני רואה במנהיגות ראשית ביטוי של הלך רוח של ציבור, וכן של תהליכים פוליטיים וכוחות פנימיים וחיצוניים המופעלים עליה. על כן אתמקד באותם תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים אשר עיצבו את התנאים שבתוכם פעלו המנהיגים, ובמסגרתם קיבלו החלטות וביצעו את מהלכיהם.
 
הספר עוסק במנהיגות בהקשרה הרחב, בהצלחתם של רבין ושרון, ובמשבר המנהיגות לאחר הסתלקותם הפתאומית, במנהיגות של פרס, נתניהו וברק, והצמד אולמרט־פרץ מאוחר יותר. במובן הזה הספר חורג ממרבית הדיון הציבורי, שמטרתו העיקרית היא להגיע למסקנה, המרגיעה איכשהו, כי מישהו אשם בכישלון התהליך. הרבה יותר מדאיג לחשוב במונחים של תהליכים חברתיים ופוליטיים, שבהם יש ניגודי אינטרסים ושימוש בכוח — ארגוני, סמלי, כלכלי או מזוין — להשגתם. לפי התפיסה שתוצג כאן, התפתחויות פוליטיות מורכבות ממאבקים בין קבוצות ויחידים, ארגונים ומוסדות בעלי עוצמה שונה, והצטלבות מקרית של אירועים אשר בנקודות זמן מסוימות מאפשרים לחולל מפנה. אין היגיון ידוע מראש לתהליכים אלה, ואותן נקודות זמן היסטוריות עשויות להוליד מפנה המשנה את יחסי הכוחות בין הקבוצות וליצור משהו חדש, או לקבע את יחסי הכוחות ולהתבצר במציאות הישנה, הידועה והמוכרת. התהליך הפוליטי הנידון כאן היה מורכב, יצר אפשרויות לדמיין מציאות חדשה, אך בסופו של דבר אלה לא התגשמו והתהליך הוביל את הצדדים לעימות אלים מחודש, אכזרי וארוך יותר מבעבר, ללא יכולת לדמיין כיצד ניתן לשוב ל"תהליך השלום". הסבר סוציולוגי־פוליטי הוא תמיד מורכב, מכיוון שהוא בא להסביר את האינטראקציה בין ניגודי אינטרסים, התנהגויות סותרות ומכשולים אובייקטיביים וסובייקטיביים. במובן זה, כישלון אוסלו מתואר כאן כטרגדיה שהובילה להתנגשות מחודשת, הרבה יותר מקונספירציה של מישהו שמשך בחוטים וידע לאן הוא מוביל.
 
במאמר שכתבתי בקיץ 1994, הצעתי לנתח את תהליך אוסלו כבעל סיכויים נמוכים להצלחה בשל מורכבותו.2 לא חשבתי כי אין כל סיכוי להוביל ליחסים חדשים, יציבים, של שלום, אבל הדגשתי את הצורך לראות בו תהליך שיש בו סתירות פנימיות ומכשולים רבים. היו קבוצות גלויות שהתנגדו וביקשו לחבל בתהליך, אבל זיהיתי גם סתירות בתוך הגיון הפעולה של אלה התומכים ומובילים את המהלך, ובעיקר ביכולתם להתגבר על מתנגדיהם. ספר זה הוא הרחבה, פירוש והמחשה של טענותיי אז, והוא מקשר בין הרצאות ומאמרים שונים שהצגתי במהלך השנים, שבהם ניסיתי לפרש את התהליך המדיני ובעיקר להבין את הידרדרותו.3
 
הניתוח המוצע כאן סותר את מרבית הגישות שראו באוסלו תהליך דטרמיניסטי, המוביל לתוצאה ידועה מראש. הדטרמיניזם הוא גישה א־היסטורית וא־פוליטית, המתעלמת מקיומן של נקודות מפנה בהיסטוריה, מן האקראיות של הצטברות הנסיבות באותן נקודות. היו כאלה שראו בתהליך אוסלו תהליך שבהכרח יוביל למדינה פלסטינית עצמאית החיה בשלום עם מדינת ישראל. אחרים ראו באוסלו תהליך שגוי שסופו להתפוצץ. באופן לא מקרי, תומכי אוסלו ניבאו הצלחה, ואילו מתנגדיו כישלון ופיצוץ. קשה מאוד לנתק בין מה שאנו רוצים ומאמינים, לבין האופן שבו אנו מפרשים ומבינים את העולם, אולם זו המשימה העיקרית של החוקר: לא להיות "אובייקטיבי" — שהיא משימה בלתי אפשרית — אלא לבחון את הזיקה בין אופן הבנת המציאות לבין יחסי הכוחות בין צדדים בקונפליקט, כדי להבין מדוע הם מקבלים החלטות מסוימות ולא אחרות. השאיפה היא להשתחרר מנטיות הלב, מן העיוורון שהן כופות לא לראות דברים המקשים וסותרים את השקפת עולמנו. איננו עוסקים ב"מדע", היכול לנבא התפתחויות, אלא במקרה הטוב ב"סוציולוגיה בדיעבד", בהבנת רצף התפתחויות שהתרחשו עד כה.4
 
מתוך גישה "לא מדעית" זו תיארתי תסריטים שונים, ביניהם את ההידרדרות של תהליך אוסלו למעגל אלימות חמור ונפילת מפלגת העבודה. כך כתבתי ב-1994:
 
[המחיר של עצירת התהליך יהיה] הרחבה משמעותית של דיכוי הפלסטינים כדי לשמור על השליטה, אלימות גדולה בהרבה מזו שהייתה דרושה לפני התחלת התהליך. דיכוי כזה יתאפשר ביתר קלות על ידי ממשלה בראשות הליכוד או קואליציה ימנית קיצונית אחרת, אבל לא על ידי ממשלה בראשות מפלגת העבודה.5
 
הגעתי למסקנה זו אז מכיוון שהסכמי אוסלו טיפחו את הדמיון של הפלסטינים למדינה עצמאית בגבולות 1967, וגם אפשרו להם לבנות כוח מזוין ולהתבסס עליו, כדי להמשיך להיאבק למען המטרה הלאומית, אם הדיפלומטיה לא תניב את התוצאה המקווה. לפי הבנתי, לא היה שום יסוד להנחה של "השמאל" כי הפלסטינים יסתפקו בפחות מזה. אולם המשך המאבק הפלסטיני הוא התוצאה שנצפתה בעיקר על ידי מתנגדי אוסלו "מימין", אשר ראו בו "עורמה פלסטינית", אך הם פעלו בצורה שגרמה לאותה הידרדרות שמפניה הזהירו. לעומתם, תומכי "התהליך" התעלמו מאפשרות הכישלון, ובעיקר התעלמו מן התביעות הפלסטיניות לשוב לגבולות 1967 ולפרק את כל ההתנחלויות כתנאי להשלמת המהלך.
 
אמנם עצם ההתפרצות האלימה ועוצמתה לא היו הפתעה במסגרת הניתוח שהצעתי, אולם מה שהפתיע אותי מאוד היה הקלות שבה ננטש השלום המדומיין לטובת שיח המלחמה העוין והפשטני של "הם ואנחנו", טובים ורעים, צדיקים ורשעים. מה שלא הבנתי ב-2000, והפך לשאלה המרכזית בספר, היה שינוי העמדה הקוטבי של הצבא, של התקשורת ושל הדיון הציבורי. כל אלה תמכו באוסלו מלכתחילה, אבל אחר כך התגייסו למאמץ המלחמתי, תוך כדי נכונות להקריב חיי אדם, איכות חיים ורמת חיים, ומעל הכול תוך כדי נכונות לוותר על התקווה לשלום בעתיד הנראה לעין. זה קרה מיד לאחר פרוץ הפגנות הפלסטינים, חמישה חודשים לפני תחילת פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כל שיח השלום והנכונות לכאורה להתפייסות נזרקו מהחלון, כאילו לא היו, עוד לפני שנזרקו גופותיהם של יוסף אברהמי וואדים נורזץ' לאחר הלינץ' ברמאללה. אווירת הלינץ' הציבורי הייתה הדדית והתרחבה במהירות. מדוע נוצרה אחידות מחשבתית וקולות הביקורת על נטישת הדרך המדינית השתתקו?
 
שני רמטכ"לים לשעבר ציינו את התגייסות הציבור מאחורי הצבא ונכונותו לספוג קורבנות כהישגה החשוב ביותר של ישראל. אלה היו אהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון. מדוע? האם מישהו שלט באירועים וכיוון אותם לאן שהם התגלגלו בעורמה? אם כן, מדוע הצליח? אם לא, איך בכל זאת זה קרה? מה גרם לרוב הישראלים לקבל את ההידרדרות האלימה כמובנת מאליה, כגזירה משמים או כמלחמת "אין ברירה"? מה גרם לפלסטינים לפעול בדרך שגרמה לאובדן כל הישגיהם? הספר מנסה להציע תשובה לשאלות אלה.
 
הסיפור מורכב, רווי סתירות, איננו שחור לבן, כולל תהפוכות בהגיון הפעולה ובאינטרסים של שחקנים שונים, ואולי גם מקריות וחוסר מזל. לא היה היגיון ידוע מראש שהוביל בהכרח, באופן דטרמיניסטי, להתרסקות, אבל הניתוח בדיעבד מבקש, כמיטב יכולתי, להבין מה קרה. כדי להתמודד עם שאלות אלה הוספתי למסגרת האנליטיות של דמוקרטיזציה ודה־קולוניזציה, שאותן הצעתי ב-1994, ניתוח של זהות לאומית ומיתוסים המכוננים אותה, מיקום הצבא ביחס למדינה והמערכת הפוליטית, והדינמיקה של מרחבים פוליטיים. מושגי הניתוח יוצגו בקצרה בפרק הבא.
 
אני מבקש להראות שהסיפור מורכב הרבה יותר מן הציפייה המובנת לבואו של מושיע שיחלץ אותנו ממשבר המנהיגות, וכי אף אחד מן המכשולים לא הוסר עדיין, אלא להיפך, נוצרו מכשולים חדשים. אני מקווה לתרום בכך להבנת האתגרים הגדולים הצפויים בעתיד, שאינם נובעים מן המנהיגים וכוונותיהם, אלא מן היחסים המורכבים והאינטרסים המנוגדים בין הישראלים לפלסטינים, לא רק בין שתי הקהילות הלאומיות אלא גם בתוכן.
 
הספר מציע להבין את המציאות המורכבת הבנויה משלושה מעגלים — המעגלים ה"פנים"—ישראלי וה"פנים"—פלסטיני, והמעגל ה"בין־קהילתי". אלה מעגלים שאינם לגמרי מופרדים ולא ניתן לנתח אותם בצורה מנותקת זה מזה. חשוב לציין כאן שאיני מתיימר לחדש בתחום הפוליטיקה "הפנים"—פלסטינית, אשר אותה אינני מכיר היטב (בעיקר בגלל מחדל השפה ולא בגלל חוסר עניין), אלא בראש וראשונה להבנת הפוליטיקה הישראלית, המושפעת מן היחסים עם הפלסטינים.6 המבנה של שלושת המעגלים חשוב בעיקר כמסגרת אנליטית: לעתים קרובות מאבקים "פנים"—קהילתיים מעצבים את היחס ל"אחר" ואת היחסים ה"בין־קהילתיים", וחוזר חלילה, היחס "מבחוץ" מעצב יחסים "פנימיים", אבל שלושת המעגלים מושפעים גם מהתפתחויות בינלאומיות, הן בזירה הכלכלית והן בזירה הפוליטית.
 
מבחינה תיאורטית אני רואה בדמוקרטיה מנגנון להכלת קונפליקטים באמצעות תיווך הנעשה על ידי נציגים, לרוב מפלגות. תופעת הייצוג, המיקוח והפשרה מבטאים את קיומו של מה שאני מציע לכנות כאן "מרחב פוליטי". המרחב הפוליטי לייצוג ומיקוח נפתח כאשר שני צדדים בקונפליקט מכירים בכך שלא יוכלו להכריע את האחר בכפייה חד־צדדית, מכירים באחר ובלגיטימיות של תביעותיו גם כאשר אלה נתונות במחלוקת. התנאי לקיומו של מרחב פוליטי הוא הסכמה על הגבול המכיל את הצדדים או המפריד ביניהם. בהיעדר גבול מוסכם אין אפשרות של הכלת קונפליקטים על ידי ייצוג ופשרה, וקיימת נטייה לכפייה חד־צדדית שהיא אלימות, אשר במסגרתה יש עדיפות לארגונים המזוינים על פני מפלגות. מאבקים נגד שליטה קולוניאלית הם לרוב אלימים, שכן מטרתם היא הוצאת המעצמה הכובשת משטח הקהילה הנאבקת לעצמאות.
 
מורכבותו של המקרה הישראלי היא בטשטוש הגבול ובעמדת הכוח העדיפה של ישראל מול הפלסטינים בכל המישורים — הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי — והתחושה שהיא יכולה לכפות את רצונה על הפלסטינים. טשטוש הגבול יוצר מערכת פוליטית משולשת של שלושה מעגלים שאינם ניתנים לניתוק. השפעות בינלאומיות חיצוניות השפיעו הן לכיוון של ניסיון לפתוח מרחב פוליטי לפשרה בשנות ה-90, והן לכיוון של הסלמת האלימות בשנות ה-2000. אולם הגורם המרכזי הוא המשך טשטוש הגבול והשליטה הישראלית על הפלסטינים, למרות התעצמותם הצבאית והתארגנותם הפוליטית.
 
טענתי המרכזית בספר היא שתהליך אוסלו ב-1993 אפשר לדמיין את השלום בגבולות 1967 אף שישראל המשיכה לשלוט צבאית וכלכלית בפלסטינים. דמיון השלום אפשר לישראלים לפנות לעיסוק בקונפליקטים הפנימיים ולהתעלם מן המתרחש מעבר לגבול המדומיין. העיסוק בסדר היום הפנים־ישראלי יצר תחושה של "התפרקות פנימית" בגלל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית לייצג, לתווך ולהשיג פשרות פנימיות בין הישראלים. בתנאים של התפרקות זו לא הייתה קיימת יכולת פוליטית לנהל משא ומתן ולהגיע לפשרה עם הפלסטינים. ברגע שהמשא ומתן עם הפלסטינים נתקע ולא הוליד מדינה עצמאית שכבר הספיקו לדמיין, הם יצאו בהפגנות המוניות בגיבוי הארגונים המזוינים ושתי החברות שבו להתאחד נגד "האויב". האלימות המחודשת סגרה את המרחבים הפוליטיים הפנים־קהילתיים וגם את המרחב הבין־קהילתי, והמפלגות חדלו כמעט מלתפקד. את החלל הריק של ההנהגה תפסו צה"ל והזרועות החמושות הפלסטיניות, בגיבוי דעת הקהל התומכת בהסלמת האלימות. בהיעדר הסכמה על הגבול בין ישראלים לפלסטינים אין גם יכולת להכיל את הקונפליקטים בין הישראלים לבין עצמם, וגם הפלסטינים מתקשים לתווך את הניגודים בינם לבין עצמם, על אף שיעדם המשותף להתנער משליטת ישראל נראה ברור יותר. במילים פשוטות, חוסר היכולת לפתוח מרחב פוליטי לייצוג, תיווך ופשרה בתוך הישראלים ובתוך הפלסטינים וביניהם נובע מטשטוש הגבול וחוסר איזון ביחסי הכוח בין שתי הקהילות הלאומיות.
 
בדינמיקה מורכבת זו אין גורם אחד ששולט אלא להיפך. היא מאופיינת בקלות הבלתי נסבלת של אובדן השליטה, הפעלת אלימות והיסחפות אחר מעגל הדמים של נקמה, וקביעת סדר היום על ידי כוחות מזוינים. בתנאים אלה להתפתחויות הבינלאומיות השפעה רבה על המתרחש בשלושת המעגלים, דווקא בגלל חולשת הדרגים הפוליטיים המתווכים. אם הספר יוכל לסייע להבין משהו מן המורכבות הזו כדי שניתן יהיה לחפש דרך להתגבר עליה, דיינו.
 
* * *
 
אינני כותב דווקא לקהל קוראים "מקצועי" בתחום הסוציולוגיה הפוליטית, אלא מבקש להיות "ידידותי" לקורא שאיננו בקיא בשפת המוסד הסגור הקרוי "אקדמיה". הספר בנוי מארבעה שערים. השער הראשון מציג את שאלות המחקר, המסגרת התיאורטית של הניתוח, והרקע ההיסטורי של היחסים בין ישראלים לפלסטינים ושל תהליך אוסלו. השער נועד ליצור שפה משותפת עם הקוראים ביחס למושגי הניתוח, וממחיש כיצד מושגים אלה מאפשרים גם לדון בהתפתחויות ההיסטוריות שקדמו ואפשרו את תהליך אוסלו. השער השני דן בצורה מפורטת בתקופת שלטונו של רבין, 1995-1992, תוך כדי ניתוח השלבים השונים מרגע חתימת ההסכמים ועד לרצח רבין, התגובות אליו והבניית משמעות הרצח. הסכם אוסלו וההכרה באש"ף, רצח רבין והסטת התהליך באמצעים אלימים, הם שני צומתי הכרעה היסטוריים בעלי חשיבות והשלכות עתידיות, הנידונים בשער זה ותוחמים אותו.
 
השער השלישי עוסק בשלום המדומיין וניפוצו, בין 2000-1996, החל בהתפרקות הפוליטיקה הישנה של "שמאל־ימין", דרך עיצוב סדר יום חדש וזהויות קולקטיביות סקטוריאליות, עד לעליית ברק לשלטון, הנסיגה מלבנון והתפרצות העימות האלים המחודש. שער זה מבקש להסביר כיצד התרחקו שני המעגלים הפנים־לאומיים זה מזה, ומדוע האלימות הפכה לנוסחה הלאומית היחידה, המבטאת את סגירת המרחב הפוליטי הבין־קהילתי, אבל גם סוגרת את המרחבים הפוליטיים הפנים־קהילתיים שנפתחו בעקבות תהליך אוסלו. השער הרביעי עוסק בשנים 2006-2001, מנתח את הסלמת האלימות בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה ואת חוסר היכולת לשים לה קץ. הוא דן בעליית שרון לשלטון והתמיכה בו, מיתון עמדותיו, העימותים בינו לבין הצבא וגיבוש הקונספציה החד־צדדית של נסיגה מעזה. חלק זה דן ב"סדר היום החברתי" של בחירות 2006 ומחיקתו המידית אחריהן, לצד הסלמת האלימות בעזה ובצפון.

עוד על הספר

שלום מדומיין, שיח מלחמה לב גרינברג
פרק 1 
מבוא
 
 
ב-13 בספטמבר 1993 בבוקר הלכתי לחנות של נתן לקנות עיתונים, ונקלעתי לוויכוח בנושא מקורי: היכן עבר הגבול לפני 1967. אנשים אחדים טענו כי היה זה 300 מטר מזרחה מהחנות, ואחרים אמרו קילומטר. מישהו נוסף טען כי בכלל כולנו מעבר לגבול. הוויכוח התנהל באווירה משועשעת והרגשתי כאילו אני חי במציאות כמעט סוריאליסטית. זה לא היה ויכוח קולני אלא חילופי דעות ידידותיים. איש לא התרגז, כעס או דאג. זו הייתה אווירה מבודחת משהו, ולא היה ברור האם הטוענים השונים מאמינים במה שהם אומרים או סתם מעלים טיעונים לצורך הוויכוח.
 
זה היה הבוקר של אותו יום שבו רבין וערפאת נפגשו על מדשאות הבית הלבן וחתמו על הצהרת העקרונות שהתגבשה באוסלו. העיתונות והתקשורת האלקטרונית עסקו בשאלה הדרמטית, לכאורה: האם רבין ילחץ את ידו של ערפאת או לאו? אצלנו, בחנות של נתן בשכונת בקעה בירושלים, בדרך בית לחם פינת יהודה, עסקו בשאלה הטריוויאלית, לכאורה, האם יחזירו את השכונה שלנו או לאו. בלי דרמה, בלי כעס, בלי דאגה, בדיון מבודח ומשועשע. בקעה, כידוע, היא שכונה ערבית שנכבשה והתרוקנה מתושביה ב-1948 ונשארה על הגבול עד 1967, מערבה מאבו תור, מחנה אלנבי, ארמון הנציב וקיבוץ רמת רחל. המפות של ירושלים לפני 1967 קיימות, המבנים הערביים נותרו על כנם מאז 1948, שרירים וקיימים. אלה הבתים היוקרתיים והיקרים בשכונה. הבתים היפים.
 
הדיון אצל נתן ביטא את מה שעוד היה צפוי להתרחש: התקשורת התעסקה בשאלה הסמלית־לאומית: האם תהיה הכרה הדדית? האם ילחצו את הידיים או לא? בירושלים של מטה, על הקרקע, ידעו האנשים היטב שכאן היה פעם גבול, והוא הבסיס לתביעה הפלסטינית למדינה עצמאית. הגבול לפני 1967 אִפשר לדמיין את השלום, מכיוון שאִפשר לישראלים לדמיין היכן באופן ממשי אמורה לקום המדינה הפלסטינית, אם בכלל תקום. קיומו של גבול ידוע הפך את ההכרה בזכויות הפלסטינים למאיימת פחות. החבר'ה אצל נתן ידעו גם שייתכן כי הפלסטינים יעלו תביעות על בקעה, על בתיהם ומגרשיהם, תביעות פיצויים או אפילו שיבה. אולם הדיון היה משועשע וללא דאגה, מכיוון שכולם ידעו כי איש לא יחזיר את בקעה ויהפוך אותה לחלק מהמדינה הפלסטינית. לקיום הגבול מלפני 1967 הייתה משמעות מרגיעה: אפשר לדמיין את השלום ללא חשש על הבית. הכול היה פתוח למשא ומתן, אבל לא ריבונותה של מדינת ישראל, זו שהוקמה ב-1948.
 
מצב אחר לגמרי היה זה של המתנחלים המתגוררים בעומק יהודה ושומרון. הם הבינו כי אם ההסכם יניב פירות ותקום מדינה פלסטינית, הם יידרשו לעזוב את בתיהם. גבולות המדינה הפלסטינית היו ברורים על דרך השלילה: רבין הבטיח לא לחזור לגבולות 67'. כלומר, היכן שלא תוגדר המדינה הפלסטינית, זה יהיה "שם", בשטחי יש"ע, לא "כאן", במדינת ישראל הריבונית. קיומה של ישראל בין 1948 ל-1967 העניק ביטחון כלשהו, מושג שאפשר להיאחז בו ולדמיין באמצעותו את השלום. ועל רבין היה אפשר "לסמוך": איש ביטחון, רמטכ"ל 1967, שר הביטחון באינתיפאדה הראשונה שקרא "לשבור להם את העצמות". הוא הבטיח בבחירות "הפרדה", "להוציא את עזה מבת ים". ברור היכן זה "פה" והיכן "שם": פלסטין זה בעזה, ישראל זה בת ים.
 
בסופו של יום לחץ רבין את ידו של ערפאת. זה היה האירוע התקשורתי. אנשים התרגשו. התקשורת הצליחה לייצר דרמה, טקס המעבר ממצב מלחמה לשלום התקיים במלוא תפארתו. ציבור גדול הלך "בעקבות רבין", הזדהה עם "תחושת הגועל" שהוא שידר בסירובו ללחוץ את היד של האיש שבמשך 30 שנה ניהל מלחמה עיקשת נגד ישראל. הם גם הזדהו עם הצורך להתגבר על תחושות העבר וללחוץ בכל זאת את היד המושטת לעברו, למען יצירת אווירה של שלום. ואווירה של שלום אכן נוצרה. ברחובות מזרח ירושלים הייתה התרגשות אמיתית. בשכונותיה השקטות והכנועות פתאום הוצאו דגלי פלסטין החוצה, והאנשים יצאו לרחובות במכוניות, צופרים ונושאים בגאון את דגלם. השלום והעצמאות הפלסטינית היו בעיניהם דבר אחד. אך לא בדיוק כך בעיני הישראלים, וודאי לא על פי ההסכמים הכתובים באוסלו, שהשאירו את כל השאלות פתוחות — מדינה, גבולות, פליטים וירושלים — למשא ומתן העתידי. השארת שאלות פתוחות אפשרה לכל אחד לדמיין את השלום כפי שהוא רצה. זה היה כוחו הגדול של אוסלו, וגם חולשתו העיקרית. היכולת לדמיין היא תנאי הכרחי כדי לחולל שינוי פוליטי, אך איננה מספיקה כדי לממשו.
 
זו הייתה המשמעות של אוסלו — ללחוץ ידיים, להכיר זה בזה, ליצור אווירה. לדמיין את השלום ולדחות את מימושו לשלב מאוחר יותר. חמש שנים הקצו הסכמי אוסלו למשא ומתן עד להשגת הסכם הקבע שיפתור את כל שאלות היסוד שהיו נתונות במחלוקת קשה. חמש שנים בפוליטיקה זה נצח. הכול יכול להשתנות. ובאמת הכול השתנה. המשא ומתן ליישום שלב הביניים והבחירות לרשות הפלסטינית התעכבו יותר משנה, והסכם הושג רק בספטמבר 1995. רבין נרצח עוד לפני שביצע את השלב הראשון של הנסיגה מערי הגדה. פרס לא העז לבצע את הסכם פינוי חברון ערב הבחירות, ובמקומו נבחר נתניהו לראש ממשלה וביקש "להוריד את הציפיות" של הפלסטינים. אכן, תוך שלושה חודשים לבחירתו החלו לרדת הציפיות, מה שגרם להתפרצות אלימה ראשונה, שבה ירו חיילי צה"ל ושוטרי הרשות הפלסטינית, שהיו עסוקים עד אז ב"תיאום ביטחוני", זה על זה.
 
מאז החלו להתגבש הציפיות של הכוחות הלוחמים משני הצדדים להתפרצות אלימה נוספת. שני הצדדים התכוננו לקראתה. צה"ל הפיק לקחים והתכונן לקראת העימות הבא. נתניהו החזיק מעמד רק שלוש שנים בשלטון ובמקומו נבחר ברק, שהבטיח לשוב לדרכו של רבין. איש לא ידע מה הייתה בדיוק דרכו של רבין (אני סבור שגם רבין לא ידע בדיוק לאן יגיע),1 אבל ברור לכול כי אוסלו היה מהלך של שיתוף פעולה ברמת האליטות וכוחות הביטחון השולטים בשטח ובאוכלוסיות, ומתקדמים בהדרגה להסכם. ברק פעל בכיוון הפוך: הוא לא חידש את תחושת שיתוף הפעולה, ביטל את ההסכם שנחתם על ידי נתניהו לביצוע שלוש הנסיגות המובטחות עוד מהסכמי אוסלו ב' (1995), וכפה על הפלסטינים משא ומתן על הסכם סופי, "סוף כל התביעות", בזמן שדעת הקהל והמערכת הפוליטית משני הצדדים לא היו מוכנות להסכם כזה. תוך שנה איבד ברק את אמון רוב הציבור הישראלי והפלסטיני, נותר ללא קואליציה וללא הסכם. ההתפרצות האלימה שטפה את הכול, בדיוק כפי שניבאו רואי השחורות בתוך צה"ל ובקרב מנהיגי הימין. התזה של מתנגדי אוסלו הוכחה, לכאורה, כנכונה: הנשק הפלסטיני שימש להתקפה על חיילים ואזרחים ישראלים.
 
מאז פרוץ האלימות רק מעטים יצאו להגנת הסכמי אוסלו. "אוסלו מת", זעקו מכל עבר. "פושעי אוסלו לדין", קראו קנאי הימין. אנשים המזהים עצמם כ"שמאלנים" הודיעו כי "התפכחו" מאשליותיהם מן הפלסטינים, ו"העם" התגייס למלחמה. הצבא והתקשורת יצרו את האווירה המתאימה, והנכונות להקרבת חיי ישראלים עלתה ללא היכר: בעוד שבדרום לבנון היה "מחיר הכיבוש" 25 חיילים הרוגים לשנה, וקמה נגדו תנועה המונית שדרשה נסיגה חד־צדדית, אזי נהרגו בעקבות האינתיפאדה יותר מ-1000 ישראלים ו-3000 פלסטינים בפחות מארבע שנים, ולא קמה תנועה עממית רחבה שתדרוש את הפסקת האלימות. ההבדל בין שני המקרים התבטא ביחס לגבול: לבנון הייתה "שם", מעבר לגבול, ואילו האינתיפאדה הוגדרה כ"מלחמה על הבית". סקרי דעת הקהל הראו באופן יציב כי הציבור תמך בהפעלת אלימות גדולה, לעתים גדולה מזו שצה"ל והדרג המדיני הפעילו הלכה למעשה. "תנו לצה"ל לנצח" הייתה הסיסמה שביטאה את האווירה שהביאה לניצחון סוחף של אריאל שרון על ברק בפברואר 2001 (62%-38%), ולתבוסה אלקטורלית חסרת תקדים של מפלגת "העבודה" מול "הליכוד" בבחירות 2003 (38-19 מנדטים), ולרגע נוצרה תחושה כי אין עוד חלופה פוליטית לליכוד. רבים חשבו אז כי הליכוד הפך למפלגת השלטון היחידה, ללא חלופה, כמו "מפא"י" בין 1977-1933, וכי מעגל הדמים הפך למצב של קבע.
 
כיצד ניתן להסביר את המהפך המוחלט שהתחולל בין ימי האופוריה והפתיחות לשלום של אוסלו, לבין קבורתו הפומבית ימים ספורים לאחר פרוץ האלימות באוקטובר 2000? ספר זה הוא ניסיון להתחקות אחרי התהליכים שהובילו למהפך בין ההתלהבות מהשלום לבין אובדן התקווה. הספר מסביר כיצד נוצרה הנכונות המחודשת לתמוך בעימות אלים מתמשך, עד הניצחון. לא מדובר בחיפוש אשמים, לא בצד כלשהו (הפלסטיני או הישראלי, מתונים או קיצונים) וגם לא במנהיג כלשהו (ערפאת, ברק, נתניהו, פרס, רבין או שרון). אני רואה במנהיגות ראשית ביטוי של הלך רוח של ציבור, וכן של תהליכים פוליטיים וכוחות פנימיים וחיצוניים המופעלים עליה. על כן אתמקד באותם תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים אשר עיצבו את התנאים שבתוכם פעלו המנהיגים, ובמסגרתם קיבלו החלטות וביצעו את מהלכיהם.
 
הספר עוסק במנהיגות בהקשרה הרחב, בהצלחתם של רבין ושרון, ובמשבר המנהיגות לאחר הסתלקותם הפתאומית, במנהיגות של פרס, נתניהו וברק, והצמד אולמרט־פרץ מאוחר יותר. במובן הזה הספר חורג ממרבית הדיון הציבורי, שמטרתו העיקרית היא להגיע למסקנה, המרגיעה איכשהו, כי מישהו אשם בכישלון התהליך. הרבה יותר מדאיג לחשוב במונחים של תהליכים חברתיים ופוליטיים, שבהם יש ניגודי אינטרסים ושימוש בכוח — ארגוני, סמלי, כלכלי או מזוין — להשגתם. לפי התפיסה שתוצג כאן, התפתחויות פוליטיות מורכבות ממאבקים בין קבוצות ויחידים, ארגונים ומוסדות בעלי עוצמה שונה, והצטלבות מקרית של אירועים אשר בנקודות זמן מסוימות מאפשרים לחולל מפנה. אין היגיון ידוע מראש לתהליכים אלה, ואותן נקודות זמן היסטוריות עשויות להוליד מפנה המשנה את יחסי הכוחות בין הקבוצות וליצור משהו חדש, או לקבע את יחסי הכוחות ולהתבצר במציאות הישנה, הידועה והמוכרת. התהליך הפוליטי הנידון כאן היה מורכב, יצר אפשרויות לדמיין מציאות חדשה, אך בסופו של דבר אלה לא התגשמו והתהליך הוביל את הצדדים לעימות אלים מחודש, אכזרי וארוך יותר מבעבר, ללא יכולת לדמיין כיצד ניתן לשוב ל"תהליך השלום". הסבר סוציולוגי־פוליטי הוא תמיד מורכב, מכיוון שהוא בא להסביר את האינטראקציה בין ניגודי אינטרסים, התנהגויות סותרות ומכשולים אובייקטיביים וסובייקטיביים. במובן זה, כישלון אוסלו מתואר כאן כטרגדיה שהובילה להתנגשות מחודשת, הרבה יותר מקונספירציה של מישהו שמשך בחוטים וידע לאן הוא מוביל.
 
במאמר שכתבתי בקיץ 1994, הצעתי לנתח את תהליך אוסלו כבעל סיכויים נמוכים להצלחה בשל מורכבותו.2 לא חשבתי כי אין כל סיכוי להוביל ליחסים חדשים, יציבים, של שלום, אבל הדגשתי את הצורך לראות בו תהליך שיש בו סתירות פנימיות ומכשולים רבים. היו קבוצות גלויות שהתנגדו וביקשו לחבל בתהליך, אבל זיהיתי גם סתירות בתוך הגיון הפעולה של אלה התומכים ומובילים את המהלך, ובעיקר ביכולתם להתגבר על מתנגדיהם. ספר זה הוא הרחבה, פירוש והמחשה של טענותיי אז, והוא מקשר בין הרצאות ומאמרים שונים שהצגתי במהלך השנים, שבהם ניסיתי לפרש את התהליך המדיני ובעיקר להבין את הידרדרותו.3
 
הניתוח המוצע כאן סותר את מרבית הגישות שראו באוסלו תהליך דטרמיניסטי, המוביל לתוצאה ידועה מראש. הדטרמיניזם הוא גישה א־היסטורית וא־פוליטית, המתעלמת מקיומן של נקודות מפנה בהיסטוריה, מן האקראיות של הצטברות הנסיבות באותן נקודות. היו כאלה שראו בתהליך אוסלו תהליך שבהכרח יוביל למדינה פלסטינית עצמאית החיה בשלום עם מדינת ישראל. אחרים ראו באוסלו תהליך שגוי שסופו להתפוצץ. באופן לא מקרי, תומכי אוסלו ניבאו הצלחה, ואילו מתנגדיו כישלון ופיצוץ. קשה מאוד לנתק בין מה שאנו רוצים ומאמינים, לבין האופן שבו אנו מפרשים ומבינים את העולם, אולם זו המשימה העיקרית של החוקר: לא להיות "אובייקטיבי" — שהיא משימה בלתי אפשרית — אלא לבחון את הזיקה בין אופן הבנת המציאות לבין יחסי הכוחות בין צדדים בקונפליקט, כדי להבין מדוע הם מקבלים החלטות מסוימות ולא אחרות. השאיפה היא להשתחרר מנטיות הלב, מן העיוורון שהן כופות לא לראות דברים המקשים וסותרים את השקפת עולמנו. איננו עוסקים ב"מדע", היכול לנבא התפתחויות, אלא במקרה הטוב ב"סוציולוגיה בדיעבד", בהבנת רצף התפתחויות שהתרחשו עד כה.4
 
מתוך גישה "לא מדעית" זו תיארתי תסריטים שונים, ביניהם את ההידרדרות של תהליך אוסלו למעגל אלימות חמור ונפילת מפלגת העבודה. כך כתבתי ב-1994:
 
[המחיר של עצירת התהליך יהיה] הרחבה משמעותית של דיכוי הפלסטינים כדי לשמור על השליטה, אלימות גדולה בהרבה מזו שהייתה דרושה לפני התחלת התהליך. דיכוי כזה יתאפשר ביתר קלות על ידי ממשלה בראשות הליכוד או קואליציה ימנית קיצונית אחרת, אבל לא על ידי ממשלה בראשות מפלגת העבודה.5
 
הגעתי למסקנה זו אז מכיוון שהסכמי אוסלו טיפחו את הדמיון של הפלסטינים למדינה עצמאית בגבולות 1967, וגם אפשרו להם לבנות כוח מזוין ולהתבסס עליו, כדי להמשיך להיאבק למען המטרה הלאומית, אם הדיפלומטיה לא תניב את התוצאה המקווה. לפי הבנתי, לא היה שום יסוד להנחה של "השמאל" כי הפלסטינים יסתפקו בפחות מזה. אולם המשך המאבק הפלסטיני הוא התוצאה שנצפתה בעיקר על ידי מתנגדי אוסלו "מימין", אשר ראו בו "עורמה פלסטינית", אך הם פעלו בצורה שגרמה לאותה הידרדרות שמפניה הזהירו. לעומתם, תומכי "התהליך" התעלמו מאפשרות הכישלון, ובעיקר התעלמו מן התביעות הפלסטיניות לשוב לגבולות 1967 ולפרק את כל ההתנחלויות כתנאי להשלמת המהלך.
 
אמנם עצם ההתפרצות האלימה ועוצמתה לא היו הפתעה במסגרת הניתוח שהצעתי, אולם מה שהפתיע אותי מאוד היה הקלות שבה ננטש השלום המדומיין לטובת שיח המלחמה העוין והפשטני של "הם ואנחנו", טובים ורעים, צדיקים ורשעים. מה שלא הבנתי ב-2000, והפך לשאלה המרכזית בספר, היה שינוי העמדה הקוטבי של הצבא, של התקשורת ושל הדיון הציבורי. כל אלה תמכו באוסלו מלכתחילה, אבל אחר כך התגייסו למאמץ המלחמתי, תוך כדי נכונות להקריב חיי אדם, איכות חיים ורמת חיים, ומעל הכול תוך כדי נכונות לוותר על התקווה לשלום בעתיד הנראה לעין. זה קרה מיד לאחר פרוץ הפגנות הפלסטינים, חמישה חודשים לפני תחילת פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כל שיח השלום והנכונות לכאורה להתפייסות נזרקו מהחלון, כאילו לא היו, עוד לפני שנזרקו גופותיהם של יוסף אברהמי וואדים נורזץ' לאחר הלינץ' ברמאללה. אווירת הלינץ' הציבורי הייתה הדדית והתרחבה במהירות. מדוע נוצרה אחידות מחשבתית וקולות הביקורת על נטישת הדרך המדינית השתתקו?
 
שני רמטכ"לים לשעבר ציינו את התגייסות הציבור מאחורי הצבא ונכונותו לספוג קורבנות כהישגה החשוב ביותר של ישראל. אלה היו אהוד ברק ומשה (בוגי) יעלון. מדוע? האם מישהו שלט באירועים וכיוון אותם לאן שהם התגלגלו בעורמה? אם כן, מדוע הצליח? אם לא, איך בכל זאת זה קרה? מה גרם לרוב הישראלים לקבל את ההידרדרות האלימה כמובנת מאליה, כגזירה משמים או כמלחמת "אין ברירה"? מה גרם לפלסטינים לפעול בדרך שגרמה לאובדן כל הישגיהם? הספר מנסה להציע תשובה לשאלות אלה.
 
הסיפור מורכב, רווי סתירות, איננו שחור לבן, כולל תהפוכות בהגיון הפעולה ובאינטרסים של שחקנים שונים, ואולי גם מקריות וחוסר מזל. לא היה היגיון ידוע מראש שהוביל בהכרח, באופן דטרמיניסטי, להתרסקות, אבל הניתוח בדיעבד מבקש, כמיטב יכולתי, להבין מה קרה. כדי להתמודד עם שאלות אלה הוספתי למסגרת האנליטיות של דמוקרטיזציה ודה־קולוניזציה, שאותן הצעתי ב-1994, ניתוח של זהות לאומית ומיתוסים המכוננים אותה, מיקום הצבא ביחס למדינה והמערכת הפוליטית, והדינמיקה של מרחבים פוליטיים. מושגי הניתוח יוצגו בקצרה בפרק הבא.
 
אני מבקש להראות שהסיפור מורכב הרבה יותר מן הציפייה המובנת לבואו של מושיע שיחלץ אותנו ממשבר המנהיגות, וכי אף אחד מן המכשולים לא הוסר עדיין, אלא להיפך, נוצרו מכשולים חדשים. אני מקווה לתרום בכך להבנת האתגרים הגדולים הצפויים בעתיד, שאינם נובעים מן המנהיגים וכוונותיהם, אלא מן היחסים המורכבים והאינטרסים המנוגדים בין הישראלים לפלסטינים, לא רק בין שתי הקהילות הלאומיות אלא גם בתוכן.
 
הספר מציע להבין את המציאות המורכבת הבנויה משלושה מעגלים — המעגלים ה"פנים"—ישראלי וה"פנים"—פלסטיני, והמעגל ה"בין־קהילתי". אלה מעגלים שאינם לגמרי מופרדים ולא ניתן לנתח אותם בצורה מנותקת זה מזה. חשוב לציין כאן שאיני מתיימר לחדש בתחום הפוליטיקה "הפנים"—פלסטינית, אשר אותה אינני מכיר היטב (בעיקר בגלל מחדל השפה ולא בגלל חוסר עניין), אלא בראש וראשונה להבנת הפוליטיקה הישראלית, המושפעת מן היחסים עם הפלסטינים.6 המבנה של שלושת המעגלים חשוב בעיקר כמסגרת אנליטית: לעתים קרובות מאבקים "פנים"—קהילתיים מעצבים את היחס ל"אחר" ואת היחסים ה"בין־קהילתיים", וחוזר חלילה, היחס "מבחוץ" מעצב יחסים "פנימיים", אבל שלושת המעגלים מושפעים גם מהתפתחויות בינלאומיות, הן בזירה הכלכלית והן בזירה הפוליטית.
 
מבחינה תיאורטית אני רואה בדמוקרטיה מנגנון להכלת קונפליקטים באמצעות תיווך הנעשה על ידי נציגים, לרוב מפלגות. תופעת הייצוג, המיקוח והפשרה מבטאים את קיומו של מה שאני מציע לכנות כאן "מרחב פוליטי". המרחב הפוליטי לייצוג ומיקוח נפתח כאשר שני צדדים בקונפליקט מכירים בכך שלא יוכלו להכריע את האחר בכפייה חד־צדדית, מכירים באחר ובלגיטימיות של תביעותיו גם כאשר אלה נתונות במחלוקת. התנאי לקיומו של מרחב פוליטי הוא הסכמה על הגבול המכיל את הצדדים או המפריד ביניהם. בהיעדר גבול מוסכם אין אפשרות של הכלת קונפליקטים על ידי ייצוג ופשרה, וקיימת נטייה לכפייה חד־צדדית שהיא אלימות, אשר במסגרתה יש עדיפות לארגונים המזוינים על פני מפלגות. מאבקים נגד שליטה קולוניאלית הם לרוב אלימים, שכן מטרתם היא הוצאת המעצמה הכובשת משטח הקהילה הנאבקת לעצמאות.
 
מורכבותו של המקרה הישראלי היא בטשטוש הגבול ובעמדת הכוח העדיפה של ישראל מול הפלסטינים בכל המישורים — הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי — והתחושה שהיא יכולה לכפות את רצונה על הפלסטינים. טשטוש הגבול יוצר מערכת פוליטית משולשת של שלושה מעגלים שאינם ניתנים לניתוק. השפעות בינלאומיות חיצוניות השפיעו הן לכיוון של ניסיון לפתוח מרחב פוליטי לפשרה בשנות ה-90, והן לכיוון של הסלמת האלימות בשנות ה-2000. אולם הגורם המרכזי הוא המשך טשטוש הגבול והשליטה הישראלית על הפלסטינים, למרות התעצמותם הצבאית והתארגנותם הפוליטית.
 
טענתי המרכזית בספר היא שתהליך אוסלו ב-1993 אפשר לדמיין את השלום בגבולות 1967 אף שישראל המשיכה לשלוט צבאית וכלכלית בפלסטינים. דמיון השלום אפשר לישראלים לפנות לעיסוק בקונפליקטים הפנימיים ולהתעלם מן המתרחש מעבר לגבול המדומיין. העיסוק בסדר היום הפנים־ישראלי יצר תחושה של "התפרקות פנימית" בגלל חוסר היכולת של המערכת הפוליטית לייצג, לתווך ולהשיג פשרות פנימיות בין הישראלים. בתנאים של התפרקות זו לא הייתה קיימת יכולת פוליטית לנהל משא ומתן ולהגיע לפשרה עם הפלסטינים. ברגע שהמשא ומתן עם הפלסטינים נתקע ולא הוליד מדינה עצמאית שכבר הספיקו לדמיין, הם יצאו בהפגנות המוניות בגיבוי הארגונים המזוינים ושתי החברות שבו להתאחד נגד "האויב". האלימות המחודשת סגרה את המרחבים הפוליטיים הפנים־קהילתיים וגם את המרחב הבין־קהילתי, והמפלגות חדלו כמעט מלתפקד. את החלל הריק של ההנהגה תפסו צה"ל והזרועות החמושות הפלסטיניות, בגיבוי דעת הקהל התומכת בהסלמת האלימות. בהיעדר הסכמה על הגבול בין ישראלים לפלסטינים אין גם יכולת להכיל את הקונפליקטים בין הישראלים לבין עצמם, וגם הפלסטינים מתקשים לתווך את הניגודים בינם לבין עצמם, על אף שיעדם המשותף להתנער משליטת ישראל נראה ברור יותר. במילים פשוטות, חוסר היכולת לפתוח מרחב פוליטי לייצוג, תיווך ופשרה בתוך הישראלים ובתוך הפלסטינים וביניהם נובע מטשטוש הגבול וחוסר איזון ביחסי הכוח בין שתי הקהילות הלאומיות.
 
בדינמיקה מורכבת זו אין גורם אחד ששולט אלא להיפך. היא מאופיינת בקלות הבלתי נסבלת של אובדן השליטה, הפעלת אלימות והיסחפות אחר מעגל הדמים של נקמה, וקביעת סדר היום על ידי כוחות מזוינים. בתנאים אלה להתפתחויות הבינלאומיות השפעה רבה על המתרחש בשלושת המעגלים, דווקא בגלל חולשת הדרגים הפוליטיים המתווכים. אם הספר יוכל לסייע להבין משהו מן המורכבות הזו כדי שניתן יהיה לחפש דרך להתגבר עליה, דיינו.
 
* * *
 
אינני כותב דווקא לקהל קוראים "מקצועי" בתחום הסוציולוגיה הפוליטית, אלא מבקש להיות "ידידותי" לקורא שאיננו בקיא בשפת המוסד הסגור הקרוי "אקדמיה". הספר בנוי מארבעה שערים. השער הראשון מציג את שאלות המחקר, המסגרת התיאורטית של הניתוח, והרקע ההיסטורי של היחסים בין ישראלים לפלסטינים ושל תהליך אוסלו. השער נועד ליצור שפה משותפת עם הקוראים ביחס למושגי הניתוח, וממחיש כיצד מושגים אלה מאפשרים גם לדון בהתפתחויות ההיסטוריות שקדמו ואפשרו את תהליך אוסלו. השער השני דן בצורה מפורטת בתקופת שלטונו של רבין, 1995-1992, תוך כדי ניתוח השלבים השונים מרגע חתימת ההסכמים ועד לרצח רבין, התגובות אליו והבניית משמעות הרצח. הסכם אוסלו וההכרה באש"ף, רצח רבין והסטת התהליך באמצעים אלימים, הם שני צומתי הכרעה היסטוריים בעלי חשיבות והשלכות עתידיות, הנידונים בשער זה ותוחמים אותו.
 
השער השלישי עוסק בשלום המדומיין וניפוצו, בין 2000-1996, החל בהתפרקות הפוליטיקה הישנה של "שמאל־ימין", דרך עיצוב סדר יום חדש וזהויות קולקטיביות סקטוריאליות, עד לעליית ברק לשלטון, הנסיגה מלבנון והתפרצות העימות האלים המחודש. שער זה מבקש להסביר כיצד התרחקו שני המעגלים הפנים־לאומיים זה מזה, ומדוע האלימות הפכה לנוסחה הלאומית היחידה, המבטאת את סגירת המרחב הפוליטי הבין־קהילתי, אבל גם סוגרת את המרחבים הפוליטיים הפנים־קהילתיים שנפתחו בעקבות תהליך אוסלו. השער הרביעי עוסק בשנים 2006-2001, מנתח את הסלמת האלימות בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה ואת חוסר היכולת לשים לה קץ. הוא דן בעליית שרון לשלטון והתמיכה בו, מיתון עמדותיו, העימותים בינו לבין הצבא וגיבוש הקונספציה החד־צדדית של נסיגה מעזה. חלק זה דן ב"סדר היום החברתי" של בחירות 2006 ומחיקתו המידית אחריהן, לצד הסלמת האלימות בעזה ובצפון.