לא אזוז מכאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא אזוז מכאן
מכר
מאות
עותקים
לא אזוז מכאן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לא אזוז מכאן

4.7 כוכבים (26 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
קוּרוֹן הוא כפר קטן בדולומיטים ואף שהוא משתייך לאיטליה, תושביו דוברים גרמנית. תחת המשטר הפשיסטי בשנות ה-30 נאסר השימוש בשפה הגרמנית, בבית הספר נתלית תמונתו של מוסוליני ושפת הלימוד משתנה לאיטלקית, שפה שאותה הילדים לא דוברים. חלומה של טרינה, בת הכפר אשר הכשירה עצמה להיות מורה בבית הספר, מתפוגג באחת. באותם ימים מתחילה גם בנייתו של סכר המאיים להציף את האזור ולעקור את תושבי הכפר מבתיהם. ואז מגיעה המלחמה. 
'לא אזוז מכאן' הוא הסיפור שמספרת טרינה לבתה מתוך געגועים עזים אליה. זהו סיפור אישי על נעורים יפים ובגרות בצל המלחמה, אך גם סיפור על כפר קטן אחד שתושביו קרועים בין נאמנויות, שפות וגבולות, ואף שבמשך דורות הם מתגוררים בכפרם, אין להם ודאות כי המקום ימשיך להיות ביתם. 
 
מרקו בלצאנו נולד במילנו בשנת 1978, שם הוא משמש כמורה ומרצה. 'לא אזוז מכאן' הוא ספרו הרביעי. הספר זכה בפרס BAGUTTA, הפרס הספרותי הוותיק ביותר באיטליה; כמו כן היה בין המועמדים הסופיים לפרס CAMPIELLO היוקרתי.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
 
שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי את בִּתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את העצבים המתוחים. לכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי שהביט אל תוך־תוכי.
 
יכולתי לתאר אותך בפרטי פרטים. ואכן בימים שבהם השלג עמוק והבית אפוף דממה נוטלת נשימה, עולים בזיכרוני פרטים נוספים. לפני שבועות אחדים נזכרתי בשומה קטנה שנשאת על כתף, כשרחצתי אותך בגיגית הייתי מצביעה עליה. היא הטרידה אותך. או התלתל מאחורי אוזנך, תלתל יחיד בשיער הדבש שלך.
 
אני שולפת בזהירות את מעט התמונות ששמרתי, עם הזמן זולגות הדמעות בקלות. ואני שונאת דמעות. שונאת, כי זה דבר אידיוטי ומפני שאני לא מוצאת בהן נחמה. הן רק גורמות לי להרגיש מותשת, בלי חשק לאכול או ללבוש כותונת לילה לפני השינה. לא, אני חייבת לטפל בעצמי, לקפוץ אגרופים, גם אם העור מתכסה בכתמים. להיאבק ולהתעלם. את זה לימד אותי אביך.
 
כל השנים האלה ראיתי את עצמי כאימא טובה. בוטחת, מבריקה, ידידותית... תארים שכלל לא מתאימים לי. בכפר קוראים לי עדיין גברת מורה, אבל אומרים לי שלום ממרחק. הם יודעים שאני אדם נוח. לפעמים אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם ילדי כיתה אל״ף. ״ציירו בעל חיים שדומה לכם ביותר.״ היום הייתי מציירת צב שמחביא את ראשו בשריון.
 
אני רוצה לחשוב שלא הייתי אם פולשנית. לא נהגתי כפי שנהגה אימא שלי, שואלת מיהו זה ומיהו זה, ואם התיידדת אִתו או אם רצית להתארס אִתו. אבל אולי זה עוד אחד הסיפורים שאני מספרת לעצמי, ואילו היית כאן, הייתי מציפה אותך בשאלות וצופה בך בחשד עם כל תשובה מתחמקת. בחלוף השנים את כבר לא מחשיבה עצמך טובה מן ההורים שלך. אילו ערכתי השוואה היום, הייתי בהחלט בצד המפסיד. סבתך הייתה מחוספסת וקשה, היו לה דעות ברורות על כל נושא, היא היטיבה להבחין בין לבן לשחור, ולא עסקה בשאלות שחייבים לנתח באִזמל. ואילו אני אבדתי בגוונים של אפור. היא טענה שזה בגלל הלימודים, חשבה שכל אדם משכיל הוא אדם מסובך ללא צורך: עובר בטל, דעתן, המבקש לברר פרטי פרטים. אני, לעומתה, חשבתי שהאוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אישה, הן המילים.
 
עובדות, סיפורים, פנטזיות, העיקר היה לרדוף אחריהם ולחפון אותם לעת שהחיים יסתבכו או יתרוקנו. חשבתי שמילים יוכלו להושיע אותי.

סקירות וביקורות

פינוי בינוי הסיפור ההיסטורי שמאחורי 'לא אזוז מכאן' מוסיף עניין לקריאה בספרו של מרקו בלצאנו "שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי את בתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את העצבים המתוחים. ולכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי שהביט אל תוך-תוכי". כך נפתח הרומן הזה, שהוא למעשה מונולוג ארוך שנושאת טרינה אל בתה, ובמרוצתו יתברר מדוע הבת אינה יודעת שום דבר עליה.

טרינה מתבוננת בעבר ממרחק - לא ברור עד כמה בדיוק הוא גדול, אבל זהו עבר סגור וחתום. היא גדלה בכפר קטן בהרי הדולומיטים, כפר שנמצא תחת ריבונות איטלקית אך הוא סמוך מאוד לגבול עם שווייץ ואוסטריה ותושביו דוברים גרמנית. בפירוט, בשילוב של שפה שלעיתים היא מעט ילדותית ובו בזמן בעלת עומק ("הרופא אמר שהיה לו מום בלב, אבל אני יודעת שהסיבה הייתה – עייפות. מתים רק מעייפות – מן העייפות שמפיל עלינו הזולת, מעייפות שאנחנו יוצרים בעצמנו"), שילוב שמזכיר את דרך סיפורן של כמה מהנשים של נטליה גינצבורג, מספרת טרינה על הקורות אותה ואת כפרה משנות ה-‭20‬ ועד לתחילת שנות ה-‭50‬ של המאה הקודמת. על נערותה בכפר, על רצונה להיות מורה, על נישואיה לאריך בן הכפר, על הבן והבת שנולדו לה ועל יחסיה הסבוכים איתם, על שנות המלחמה הקשות ועל מאבקם של בני הכפר בתוכנית לבניית סכר ענק, שהצריכה את הצפתו של הכפר ופינוי תושביו למגורים חלופיים.

מעבר לסיפור האנושי הפרטי, שנמסר כאן בכנות וברגישות, ומעבר לתלאות המלחמה המתוארות היטב (בשלב מסוים טרינה ואריך נמלטים כדי לא לשתף פעולה עם הנאצים וחיים חודשים רבים בהרים) - כמה מאפיינים היסטוריים של חבל הארץ שבו מתרחש הסיפור תורמים לייחודו ולמורכבותו. האירוניה של ההיסטוריה היא זו שגרמה לכך שתושבי הכפר הקטן המתנגדים לפשיזם האיטלקי בשנות ה-‭30‬ עושים זאת בגלל זהותם האתנית הגרמנית דווקא. הפשיזם תבע אחידות לשונית, איטלקית כמובן. "מוסוליני דרש לשנות את שמות הדרכים, הנחלים, ההרים... הרוצחים האלה הטרידו אפילו את המתים, החליפו את הכיתוב על המצבות. הם נתנו גוון איטלקי לשמות שלנו".

טרינה מוצאת את עצמה בחוד החנית של מתנגדי הפשיזם בסביבתה, רק משום שהיא דוברת גרמנית ומבקשת ללמד גרמנית ובגרמנית את ילדי האזור. "ידענו שבעקבות עלייתו של ה'דוצ'ה' צפוי שנהיה מובטלות, כי לא היינו איטלקיות", היא מספרת על עצמה ועל חברותיה המורות. לימוד הגרמנית נעשה, לפיכך, במחתרת, וכשהפשיסטים מגלים זאת, הם כולאים או מגלים את המורים המורדים. בעקבות הדיכוי, משפחות שלמות עוקרות צפונה אל הרייך הגרמני הנאצי או אל אוסטריה (בעיקר אחרי ה"אנשלוס"). האירוניה ההיסטורית נמשכת גם כשהיא מתהפכת. עם נפילת מוסוליני ב-‭1943‬ וכיבוש צפון איטליה בידי הנאצים, הופכים חלק מהתושבים לנאצים נלהבים (הם הרי דוברי גרמנית). אחד מהם הוא בנה של טרינה, שהתגייסותו לוורמאכט מכעיסה מאוד את הוריו.

אבל יש עוד נושא לספרו של מרקו בלצאנו. כמו יצירות פרוזה רבות בעשורים האחרונים, גם 'לא אזוז מכאן' (שפורסם במקור ב-‭2018‬) מבוסס על עובדות אמיתיות ובעל אופי דוקומנטרי. הכפר קורון, שם מתרחש הסיפור, הפך בעשורים האחרונים לאתר תיירות. כפי שמספר בלצאנו באחרית הדבר שלו לרומן, "ביקרתי בקורון ונוסטה בפעם הראשונה בקיץ‭ .2014 ‬ בכיכר, האוטובוסים פרקו תיירים. חלפו שיירות של רוכבי אופנוענים. המזח היה מקום אידיאלי לצילומים על רקע המגדל. היה שם תמיד תור ארוך של ממתינים לסלפי". סיבת התור היא אותו סכר מדובר. הסכר יצר אגם שהציף את הכפר, כשרק מגדל פעמונים גבוה מבצבץ מתוכו.

דרך סיפורה של טרינה, הספר מתאר את מאבקו של הכפר בפינוי, מאבק שכשל. דווקא לאחר סיום המלחמה, למרות שתוכניות הסכר ועבודות הבנייה התרחשו תחת המשטר הפשיסטי, הושלמה התוכנית. בלצאנו מבקש לייצר אנלוגיה בין המאבק בפשיסטים ובנאצים ובין מאבקם של אנשי הכפר בפינוים הכפוי. אכן, בשני המקרים מדובר במערכות גדולות שרומסות בדרכן את האנשים הפשוטים, אבל למרות שהתאגידים שהיו אחראים על פינוי הכפרים, בגיבוי הממשלה, עשו זאת מתוך תאוות בצע (הסכר נועד לייצור חשמל), ההשוואה המרומזת אינה משכנעת. ההתנגדות לסכר היא התנגדות למודרנה ואולי גם לקפיטליזם, והיא אינה דומה להתנגדות לנאציזם ואפילו לפשיזם. הלוואי והנאצים או הפשיסטים היו נוהגים בסובלנות היחסית שגילו יזמי הסכר, שהציעו לכפריים בתים חלופיים ופיצויים (גם אם אלו לא ניתנו בסופו של דבר, כפי שמספרת טרינה). מתיאור המאבק, כמו שהוא מוצג אצל בלצאנו, לא השתכנעתי שאנשי הכפר בהכרח צודקים במאבקם.

כך או כך, 'לא אזוז מכאן' הוא רומן הגון, לא יותר אבל גם לא פחות. הכתיבה האלגנטית והאנושית של בלצאנו מציגה את חיי האדם במורכבותם, ואל זה מצטרף הרקע ההיסטורי שהופך את התמונה למורכבת ומעניינת אף יותר. "ההיסטוריה היא סיוט ממנו אני מנסה להתעורר", כתב ג'ויס ב'יוליסס', אבל ברומן, ההיסטוריה לפחות מוסיפה לעושר ולמלאות.

עוד 3 ספרים על רקע הפשיזם האיטלקי

הקונפורמיסט > אלברטו מורביה
‭ > M‬ אנטוניו סקוראטי
ארץ שכוחת אל > קרלו לוי
אריק גלסנר 7 לילות 12/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
הכפר הוצף, הפשיסטים בדלת. כך כתבה האם לילדתה ביומן גלוי לב איתמר זהר הארץ ספרות 18/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

פינוי בינוי הסיפור ההיסטורי שמאחורי 'לא אזוז מכאן' מוסיף עניין לקריאה בספרו של מרקו בלצאנו "שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי את בתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את העצבים המתוחים. ולכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי שהביט אל תוך-תוכי". כך נפתח הרומן הזה, שהוא למעשה מונולוג ארוך שנושאת טרינה אל בתה, ובמרוצתו יתברר מדוע הבת אינה יודעת שום דבר עליה.

טרינה מתבוננת בעבר ממרחק - לא ברור עד כמה בדיוק הוא גדול, אבל זהו עבר סגור וחתום. היא גדלה בכפר קטן בהרי הדולומיטים, כפר שנמצא תחת ריבונות איטלקית אך הוא סמוך מאוד לגבול עם שווייץ ואוסטריה ותושביו דוברים גרמנית. בפירוט, בשילוב של שפה שלעיתים היא מעט ילדותית ובו בזמן בעלת עומק ("הרופא אמר שהיה לו מום בלב, אבל אני יודעת שהסיבה הייתה – עייפות. מתים רק מעייפות – מן העייפות שמפיל עלינו הזולת, מעייפות שאנחנו יוצרים בעצמנו"), שילוב שמזכיר את דרך סיפורן של כמה מהנשים של נטליה גינצבורג, מספרת טרינה על הקורות אותה ואת כפרה משנות ה-‭20‬ ועד לתחילת שנות ה-‭50‬ של המאה הקודמת. על נערותה בכפר, על רצונה להיות מורה, על נישואיה לאריך בן הכפר, על הבן והבת שנולדו לה ועל יחסיה הסבוכים איתם, על שנות המלחמה הקשות ועל מאבקם של בני הכפר בתוכנית לבניית סכר ענק, שהצריכה את הצפתו של הכפר ופינוי תושביו למגורים חלופיים.

מעבר לסיפור האנושי הפרטי, שנמסר כאן בכנות וברגישות, ומעבר לתלאות המלחמה המתוארות היטב (בשלב מסוים טרינה ואריך נמלטים כדי לא לשתף פעולה עם הנאצים וחיים חודשים רבים בהרים) - כמה מאפיינים היסטוריים של חבל הארץ שבו מתרחש הסיפור תורמים לייחודו ולמורכבותו. האירוניה של ההיסטוריה היא זו שגרמה לכך שתושבי הכפר הקטן המתנגדים לפשיזם האיטלקי בשנות ה-‭30‬ עושים זאת בגלל זהותם האתנית הגרמנית דווקא. הפשיזם תבע אחידות לשונית, איטלקית כמובן. "מוסוליני דרש לשנות את שמות הדרכים, הנחלים, ההרים... הרוצחים האלה הטרידו אפילו את המתים, החליפו את הכיתוב על המצבות. הם נתנו גוון איטלקי לשמות שלנו".

טרינה מוצאת את עצמה בחוד החנית של מתנגדי הפשיזם בסביבתה, רק משום שהיא דוברת גרמנית ומבקשת ללמד גרמנית ובגרמנית את ילדי האזור. "ידענו שבעקבות עלייתו של ה'דוצ'ה' צפוי שנהיה מובטלות, כי לא היינו איטלקיות", היא מספרת על עצמה ועל חברותיה המורות. לימוד הגרמנית נעשה, לפיכך, במחתרת, וכשהפשיסטים מגלים זאת, הם כולאים או מגלים את המורים המורדים. בעקבות הדיכוי, משפחות שלמות עוקרות צפונה אל הרייך הגרמני הנאצי או אל אוסטריה (בעיקר אחרי ה"אנשלוס"). האירוניה ההיסטורית נמשכת גם כשהיא מתהפכת. עם נפילת מוסוליני ב-‭1943‬ וכיבוש צפון איטליה בידי הנאצים, הופכים חלק מהתושבים לנאצים נלהבים (הם הרי דוברי גרמנית). אחד מהם הוא בנה של טרינה, שהתגייסותו לוורמאכט מכעיסה מאוד את הוריו.

אבל יש עוד נושא לספרו של מרקו בלצאנו. כמו יצירות פרוזה רבות בעשורים האחרונים, גם 'לא אזוז מכאן' (שפורסם במקור ב-‭2018‬) מבוסס על עובדות אמיתיות ובעל אופי דוקומנטרי. הכפר קורון, שם מתרחש הסיפור, הפך בעשורים האחרונים לאתר תיירות. כפי שמספר בלצאנו באחרית הדבר שלו לרומן, "ביקרתי בקורון ונוסטה בפעם הראשונה בקיץ‭ .2014 ‬ בכיכר, האוטובוסים פרקו תיירים. חלפו שיירות של רוכבי אופנוענים. המזח היה מקום אידיאלי לצילומים על רקע המגדל. היה שם תמיד תור ארוך של ממתינים לסלפי". סיבת התור היא אותו סכר מדובר. הסכר יצר אגם שהציף את הכפר, כשרק מגדל פעמונים גבוה מבצבץ מתוכו.

דרך סיפורה של טרינה, הספר מתאר את מאבקו של הכפר בפינוי, מאבק שכשל. דווקא לאחר סיום המלחמה, למרות שתוכניות הסכר ועבודות הבנייה התרחשו תחת המשטר הפשיסטי, הושלמה התוכנית. בלצאנו מבקש לייצר אנלוגיה בין המאבק בפשיסטים ובנאצים ובין מאבקם של אנשי הכפר בפינוים הכפוי. אכן, בשני המקרים מדובר במערכות גדולות שרומסות בדרכן את האנשים הפשוטים, אבל למרות שהתאגידים שהיו אחראים על פינוי הכפרים, בגיבוי הממשלה, עשו זאת מתוך תאוות בצע (הסכר נועד לייצור חשמל), ההשוואה המרומזת אינה משכנעת. ההתנגדות לסכר היא התנגדות למודרנה ואולי גם לקפיטליזם, והיא אינה דומה להתנגדות לנאציזם ואפילו לפשיזם. הלוואי והנאצים או הפשיסטים היו נוהגים בסובלנות היחסית שגילו יזמי הסכר, שהציעו לכפריים בתים חלופיים ופיצויים (גם אם אלו לא ניתנו בסופו של דבר, כפי שמספרת טרינה). מתיאור המאבק, כמו שהוא מוצג אצל בלצאנו, לא השתכנעתי שאנשי הכפר בהכרח צודקים במאבקם.

כך או כך, 'לא אזוז מכאן' הוא רומן הגון, לא יותר אבל גם לא פחות. הכתיבה האלגנטית והאנושית של בלצאנו מציגה את חיי האדם במורכבותם, ואל זה מצטרף הרקע ההיסטורי שהופך את התמונה למורכבת ומעניינת אף יותר. "ההיסטוריה היא סיוט ממנו אני מנסה להתעורר", כתב ג'ויס ב'יוליסס', אבל ברומן, ההיסטוריה לפחות מוסיפה לעושר ולמלאות.

עוד 3 ספרים על רקע הפשיזם האיטלקי

הקונפורמיסט > אלברטו מורביה
‭ > M‬ אנטוניו סקוראטי
ארץ שכוחת אל > קרלו לוי
אריק גלסנר 7 לילות 12/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
הכפר הוצף, הפשיסטים בדלת. כך כתבה האם לילדתה ביומן גלוי לב איתמר זהר הארץ ספרות 18/01/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
לא אזוז מכאן מרקו בלצאנו
פרק ראשון
 
 
שום דבר את לא יודעת עליי, ובכל זאת יודעת הרבה, כי את בִּתי. אני נתתי לך את ריח העור, את חום הנשימה, את העצבים המתוחים. לכן אדבר אלייך כאילו דיברתי אל מי שהביט אל תוך־תוכי.
 
יכולתי לתאר אותך בפרטי פרטים. ואכן בימים שבהם השלג עמוק והבית אפוף דממה נוטלת נשימה, עולים בזיכרוני פרטים נוספים. לפני שבועות אחדים נזכרתי בשומה קטנה שנשאת על כתף, כשרחצתי אותך בגיגית הייתי מצביעה עליה. היא הטרידה אותך. או התלתל מאחורי אוזנך, תלתל יחיד בשיער הדבש שלך.
 
אני שולפת בזהירות את מעט התמונות ששמרתי, עם הזמן זולגות הדמעות בקלות. ואני שונאת דמעות. שונאת, כי זה דבר אידיוטי ומפני שאני לא מוצאת בהן נחמה. הן רק גורמות לי להרגיש מותשת, בלי חשק לאכול או ללבוש כותונת לילה לפני השינה. לא, אני חייבת לטפל בעצמי, לקפוץ אגרופים, גם אם העור מתכסה בכתמים. להיאבק ולהתעלם. את זה לימד אותי אביך.
 
כל השנים האלה ראיתי את עצמי כאימא טובה. בוטחת, מבריקה, ידידותית... תארים שכלל לא מתאימים לי. בכפר קוראים לי עדיין גברת מורה, אבל אומרים לי שלום ממרחק. הם יודעים שאני אדם נוח. לפעמים אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם ילדי כיתה אל״ף. ״ציירו בעל חיים שדומה לכם ביותר.״ היום הייתי מציירת צב שמחביא את ראשו בשריון.
 
אני רוצה לחשוב שלא הייתי אם פולשנית. לא נהגתי כפי שנהגה אימא שלי, שואלת מיהו זה ומיהו זה, ואם התיידדת אִתו או אם רצית להתארס אִתו. אבל אולי זה עוד אחד הסיפורים שאני מספרת לעצמי, ואילו היית כאן, הייתי מציפה אותך בשאלות וצופה בך בחשד עם כל תשובה מתחמקת. בחלוף השנים את כבר לא מחשיבה עצמך טובה מן ההורים שלך. אילו ערכתי השוואה היום, הייתי בהחלט בצד המפסיד. סבתך הייתה מחוספסת וקשה, היו לה דעות ברורות על כל נושא, היא היטיבה להבחין בין לבן לשחור, ולא עסקה בשאלות שחייבים לנתח באִזמל. ואילו אני אבדתי בגוונים של אפור. היא טענה שזה בגלל הלימודים, חשבה שכל אדם משכיל הוא אדם מסובך ללא צורך: עובר בטל, דעתן, המבקש לברר פרטי פרטים. אני, לעומתה, חשבתי שהאוצר הגדול ביותר, בעיקר בשביל אישה, הן המילים.
 
עובדות, סיפורים, פנטזיות, העיקר היה לרדוף אחריהם ולחפון אותם לעת שהחיים יסתבכו או יתרוקנו. חשבתי שמילים יוכלו להושיע אותי.