המדריך למתמסחרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המדריך למתמסחרת
הוספה למועדפים

המדריך למתמסחרת

3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: איריס ברעם
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 306 עמ' מודפסים

    נושאים

    תקציר

    אז נכון, כשקייסי פנדרגסט למדה תואר בספרות, היא הייתה בטוחה שהיא תוכל לשנות את העולם. אבל החיים משכו אותה לכיוון אחר, ועכשיו היא עובדת בחברת פרסום גדולה, בניגוד לחברתה הטובה ביותר סוזן, שמנסה לעסוק בכתיבה. למרות הגישה המזלזלת של סוזן, קייסי דווקא אופטימית – בסופו של דבר, היא עדיין מתעסקת במילים, ולפעמים היא אפילו עושה דברים חיוביים. למשל, כשהיא עוזרת לבוסית הנערצת שלה, סלסט, בקמפיין סודי במיוחד שמחבר בין סופרים לבין חברות שדורשות מיתוג מחדש. ככה, היא משכנעת את עצמה, כולם מרוצים, גם הסופרים וגם החברות. ומה זה יושרה כשיש חשבונות לשלם?
     
    ובהתחלה באמת הכול מושלם. היא מצליחה בתפקיד, טסה ברחבי ארצות הברית על חשבון החברה, ואפילו מציעים לה קידום והעלאה בשכר. היא פוגשת סופרים שתמיד העריצה, ועם אחד מהם היא אפילו מתחילה לנהל מערכת יחסים. אבל עם ההצלחה וההתרחקות מהחברה הכי טובה, היא מתחילה להבין שאולי מה שהיא עושה הוא לא באמת הדבר הנכון, ואולי היא בכלל בצד של הרעים...
     
    כל זה מתגמד כשפגישה טעונה עם מנטור מהעבר שלה מסתבכת והופכת לסרטון ויראלי. בתוך שעות ספורות קייסי הופכת לבדיחה ומאבדת הכול. עכשיו היא צריכה לחשוב שוב מה היא באמת רוצה לעשות עם חייה.
     
    "המדריך למתמסחרת" הוא רומן שנון וציני על הפער בין האידיאלים למציאות, על המרדף אחרי הקריירה והחיים בצל הרשתות החברתיות.
     
    זהו ספרה הראשון של סאלי פרנזון, עיתונאית ומבקרת ספרות. הספר מעובד לסרט קולנוע בימים אלה.  

    פרק ראשון

     
    מותגים, מותגים, מותגים!
     
     
    נדמה לי שכל הסיפור התחיל ביום שהדבקנו את פניה של אלן הנקס על לוח ההשראה שלנו והתחלנו לחשוב ברצינות איך נוכל לקחת את בת האנוש המופלאה הזו ולהפוך אותה למותג. אלן הנקס הייתה הפנים של עקרות בית אמיתיות גרסת מיניאפוליס, ורק לפני כמה ימים יצרה קשר עם חברת הפרסום רפובליקת העם כדי שנשלב את הזהויות השונות במותג שלה. ר"ע הייתה סוכנות הבוטיק הכי שווה בעיר, ואלן נזקקה לעזרתנו. היא השיקה כמה מוצרים במיתוג אישי — וודקה דלת קלוריות, חטיפוני חלבונים ומחטב שנקרא "חִי־טוּב" — אבל היא הרגישה שחסרה למותגים הללו עקיבות פנימית, עקיבות בין המוצרים לבין עצמם ועקיבות באופן כללי. הם לא שיקפו — כך היא אמרה — את ערכי הליבה שלה. היא שכרה אותנו לצורך מה שאנחנו קוראים לו "ניהול מותגים מלכד"; לא רק לתמוך בהרחבת בסיס הצרכנים שלה אלא גם להעניק ערך מוסף לחייה של כל אחת ואחת מנערות אלן הנקס. וכך מצאנו את עצמנו אנני, ג'ק, לינדזי ואני, הצוות הכי פצצות לגבות שר"ע אי־פעם הרכיבה, באותו יום עגמומי בחודש מרס, שוברים את הראש מול פניה הענקיות של אלן וכל ההשלכות של העניין.
     
    למעשה, זה היה ב-15 בחודש, אידו של מרס — תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לימים שאנשים מפורסמים נרצחו בהם — ואני לבשתי מכנסי פאלאצו מתרחבים בניסיון להיראות יותר אירופאית. למרות הטמפרטורות הנמוכות להחריד שבחוץ, נעלתי גם נעליים פתוחות בתקווה שאהיה לבושה בהתאם למזג האוויר הרצוי במקום למזג האוויר המצוי תמיד במינסוטה. חברתי הטובה סוזן אמרה לי פעם שהאופטימיות שלי גובלת בטירוף, ואני עניתי שבטח אמרו דברים כאלה גם על גנדי. היא אמרה שהיא מטילה בכך ספק, ואני אמרתי שגדוּלה תמיד נראית בהתחלה כמו טירוף, משהו שיצא לי לחשוב עליו לפעמים כשכתבתי ביומני, וזו הייתה גם פרפראזה של ציטוט שקראתי בפינטרסט.
     
    יחד, ארבעתנו נראינו כמו פרסומת לחיים האורבניים הנוצצים שיכולים להיות לעובדים בעולם הפרסום: שלוש נשים אופנתיות ויפות והומו מדליק. אמנם יש לציין בצער שאנני לא הייתה יפה באופן אמפירי, אבל כשהייתה לידי וליד לינדזי נוצר איזה אפקט אופטי שרומם קצת את המראה שלה.
     
    "אני אוהב—" אמר ג'ק. הוא השתתק לרגע והניח ידו עם מניקור ללא רבב על חולצתו המשובצת, מתחת לעניבה. "אוהב את מה שאני רואה כאן." הוא היה הארט־דירקטור הבכיר בצוות שלנו; הייתה זו העבודה שלו, במילים אחרות, ליצור את ה"אתוס הוויזואלי" עבור כל ענף (דפוס, צילום, דיגיטל) במסע הפרסום של המותג.
     
    "אהה," אמרה אנני והנהנה. "לגמרי. אהה." אנני הייתה קופירייטרית בת עשרים ושלוש, בעלת פנים רעננות. אנני הרבתה ללבוש סוודרים והייתה חרוצה מאוד. היא עבדה קשה, הרבה יותר קשה מכולנו. היא הייתה מוכשרת דיה לדעת שהיא לא כישרון מבריק; החשש שהיא לא מוצלחת מספיק החדיר בה מידה כמעט מדאיגה של מחויבות. אבל קראתי בחיי מספיק ספרים על מנהיגות נשית כדי לדעת שנושאות הלפיד האמיתיות שולטות לא באמצעות פחד אלא באמצעות השראה. לכן לקחתי את אנני תחת חסותי, החמאתי לה על הסוודרים שלה, שיבחתי את עבודתה ונתתי לה עצות שלא נראה לי שהיא ביקשה, אבל סברתי שיום אחד עוד תצטרך. אנני גמלה לי על חביבותי במסירות שרק הגבירה את נדיבותי הטבעית. גם לא היה לה אכפת, במהלך ישיבות ארוכות, לשמש קהל אוהד לכל אחד מאיתנו כשהצגנו את הקמפיינים הקבועים שלנו.
     
    "אז זה מה שנעשה," אמר ג'ק. "עמוד מבריק שלם, שנפרסם באו ובאס ויקלי. נרסס את הפנים באיירבראש, נביא מאוורר לשיער ונשים את השם שלה למטה עם הלוגו." הוא סימן את המילים הבאות באוויר באגודל ובאצבע מורה. "אלן הנקס—"
     
    "אלן הנקס," אמרתי, "ואז התגית 'עקרות בית לא לוקחות שבויים' או משהו."
     
    "מספיק עם התגיות, קייסי. אנחנו לא צריכים תגיות," אמר ג'ק. הוא היה מעוצבן באותו בוקר. כלב השיצוּ שלו, ג'וני, נזקק לניתוח בעין.
     
    "אני חושבת שאולי כן נצטרך תגית," אמרה לינדזי והתכווצה בחשש. לינדזי התכווצה בכל פעם שאמרה משהו שנוי במחלוקת. היה לה תואר באמנות בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, שם ציירה בובות קטנטנות על תחתיות ספלים מחרסינה. שנה או שנתיים אחרי שסיימה את הלימודים, כשכבר היה ברור שהיא לא תוכל להתפרנס רק ממכירת היצירות שלה באטסי, היא הפנתה את עיני תחתיות הספלים שלה אל עולם הפרסום.
     
    לאחרונה לינדזי החלה להתעניין במשהו שנקרא "אמנות מרפאת". היא נהגה לשתות עיסות מוזרות מתוך צנצנות ולהציע לי להחזיק בידי גבישים ולהריח דברים. "הנה," היא הייתה אומרת כשהייתי מתלוננת על תשישות, ודוחפת לעברי בקבוקון חום, "זה לאנרגיה."
     
    "גם זה," הייתי עונה ומורידה כוס אמריקנו בלגימה אחת.
     
    "אנחנו לא צריכים תגית," אמר ג'ק בקוצר רוח. "כל מה שאנחנו עושים זה ליצור זיהוי מותגי."
     
    הנחתי את ידיי על המותניים. "כן, אבל אז אנשים לא יבינו בשביל מה המודעה."
     
    גם ג'ק הניח ידיים על המותניים. "אז נשים את שמות המוצרים שלה בתחתית."
     
    בעודנו מתווכחים התרוצצו בינינו עיניה של אנני, שאלוהים יעזור לה, כמו חתול שמנסה לעקוב אחר קרן לייזר. הצפייה שלה בנו הביאה את הצורך שלי בקהל על סיפוקו. ג'ק ואני המשכנו להתקוטט לזמן מה, בעיקר בשביל הכיף. השעמום התגנב אל קצות הווייתנו ככתמים השחורים שמופיעים על תצלומים ישנים. לצורך בריאותנו הנפשית, היה חשוב מאוד להרחיק אותו אל שולי התודעה.
     
    "אנחנו לא יכולים סתם להשתמש בפנים שלה, ג'ק," אמרתי. "לפנים שלה לבדן אין שום משמעות."
     
    "על מה את מדברת?!" אמר ג'ק. "הפנים שלה הן הזהות של המותג שלה!"
     
    לינדזי התערבה סוף־סוף. "בחייכם," אמרה בנימה מתחנחנת, "ברצינות, בואו נירגע לרגע."
     
    "טוב, בואו נלך לחלונות!" אמרתי ושעטתי לכיוונם.
     
    משרדי רפובליקת העם תפסו את כל הקומה העליונה בבניין בעיר התחתית, והדבר הראשון שאנשים הבחינו בו בדרך כלל היה החלונות שנמתחו מהרצפה עד התקרה, שבהם קבועים מושבים וכריות לקישוט. בשפת רפובליקת העם, הביטוי ללכת לחלונות משמעו לקחת הפסקה מכל הבעיות הארציות ומכל מבוי סתום שעל הפרק. ליד החלונות היו מדפים קטנים של חטיפים אורגניים, ולעיתים קרובות סיימנו שם את היום על כוס יין מהמיני־בר המלא בכל טוב. המקרר והכריות והחטיפים — שלא לדבר על הכורסאות, לוחות הקליעה למטרה והגרפיטי שעל הקיר (על החביב עליי כתוב "אני מחבב אותך"), נוסף על קולות האנשים החובטים בכדורי טניס על רצפת הבטון בעודם שקועים במחשבות והקריקטורות השובביות שעל הלוח — כל אלה היו פיסה אחר פיסה שנוספו לרעיון הכללי שאנחנו צריכים להרגיש בעבודה כמו בבית. או זה, או שאין בעצם הבדל בין להיות בבית לבין להיות בעבודה. שעבודה זה כיף! זה מה שהכי אהבנו להשוויץ בו בפני החברים; חברים שהיו תקועים בעבודות פחות מרגשות, עומלים על גיליונות אקסל או מזכרים משפטיים או תוכנה שעבר זמנה בשכר שבגיל עשרים ושתיים נראה הוגן, אך בגיל עשרים ושמונה נראה נמוך ועלוב. התמזל מזלנו ללכת לעבודה בג'ינסים קרועים ולשרבט על פתקיות ולהדביק תמונות של כוכבי ריאליטי על קירות ניידים! ומשלמים לנו על זה! למעשה, משלמים לנו די הרבה!
     
    כשיצאנו לשתות אחרי העבודה, לינדזי, ג'ק ואני היינו מתבדחים על כך שהתמסחרנו לגמרי. זה קרה לעיתים די קרובות: גם הבדיחות וגם השתייה. נראה לי שניסינו למנוע ממישהו אחר לומר את זה קודם, כמו שכולנו פחדנו שיקרה. עבורי, המישהו הזה היה חברתי הטובה סוזן. שתינו התמחינו בספרות אנגלית כשלמדנו בקולג', שם הכרנו, ואפילו עכשיו — כמעט שש שנים מאז סיום הלימודים — אני עדיין יכולה לחוש במבטיה המאשימים קודחים בגולגולתי. ככה? היו עיניה הכחולות חסרות הרחמים משדרות אליי, ככה? נשארנו ערות עד שלוש בבוקר כל לילה ודיברנו על תיאוריות פמיניסטיות־מרקסיסטיות, ובסוף את כותבת לי קמפיינים לתחתונים מחטבים?
     
    סוזן הייתה החברה הזו שכל מה שהייתה צריכה לעשות הוא לומר "תחתונים" בצורה מסוימת, ואני הייתי נשפכת מצחוק. אהבתי את סוזן יותר מכל אדם אחר בעולם. לפני שהכרתי אותה הרגשתי כל חיי שאני חיה במרחק כמה סיבובים של החוגה מכל מי שהכרתי. לא שאפשר היה לראות עליי, בהכרח — הייתי מקובלת והכול כשגדלתי: הרבה חברים, בחורים שמזמזמים סביבי כמו זבובים — אבל תמיד היה מין חשמל סטטי באוויר כשהייתי ליד אנשים אחרים. לפעמים גם הייתי מבטלת תוכניות ומזייפת מחלות כדי להישאר בבית, לקרוא ספרים ולשחק באנטנה שבראש שלי בניסיון להשיג תשדורת ברורה. לפעמים עברו ימים — שבועות — בלי שאצליח בזה; ימים שבהם הצפצוף העמום לא פסק לרגע. החשמל הסטטי נפסק — או שהמוח שלי הצליח להתכוונן על העולם כראוי — רק כשהייתי יוצאת להליכה או קוראת ספרים. או בקיצור, כשהייתי לבדי.
     
    נו טוב, הייתי חושבת לעצמי אז, מצער מאוד שאני יכולה להגיע למצב צלול רק כשאני לבד; נראה שכל השאר מסתדרים מצוין. יצורה. עדיף להעמיד פנים שהחשמל הסטטי פשוט לא קיים. בערך באותה תקופה התחלתי ללכת למסיבות ולהתעמל כל הזמן.
     
    אבל כשפגשתי את סוזן, אני נשבעת שיכולתי לשמוע זמזום נמוך אי־שם עמוק מתחת לצלעותיה, והוא תאם בדיוק את הזמזום שלי. הייתי בת שמונה־עשרה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה משמעותה של חברתו של אדם אחר. כלומר, מבפנים ומבחוץ, לא רק במשמעות של גוף חם. לפעמים אני נמלאת עצב כשאני חושבת על כך; שזה לקח זמן כה רב, ושכל חיי הייתי בודדה ואפילו לא ידעתי זאת. אבל הייתה בזה גם שמחה — שמחה ילדותית כזו, כמו כשרצים הביתה, מתים מצמא, אחרי אחר צהריים שלם של משחקים, וגומעים כוס מים שלמה בבת אחת. ואז חושבים — אלוהים אדירים, איך נתתי לעצמי להגיע לצמא כזה מלכתחילה? וגם: איזו הקלה.
     
    "אני בטוח שאלן כלבה," ג'ק אמר. הוא שכב על הגב באחד מהמושבים שליד החלון, ברכיו נוקשות זו בזו וידיו נחות על בטנו כמו בודהה. "היא מתנהגת ממש כמו כלבה בתוכנית שלה."
     
    "על מה אתה מדבר?" אמרתי. "היא לא כלבה. היא פשוט לא סובלת טמבלים!"
     
    "לא נראה לי שהם טמבלים. הם רק אבודים, נגיד?" אמרה לינדזי. היא ישבה בשילוב רגליים על שרפרף כחול בהיר ופתחה בקבוק חדש של קמבוצ'ה. "כאילו, בתרבות." היא לקחה לגימה. "רגע, זאת ההיא מניו ג'רזי?"
     
    פניה של אנני התבהרו מכיוון שידעה מה התשובה. "א־הה. היא עברה הנה כי בעלה לשעבר מונה למנכ"ל ב —"
     
    "בלה בלה בלה," אמרתי בחוסר סבלנות. "והם התגרשו, היה הסכם ממון אז היא לא קיבלה גרוש, אבל הודות לעבודה קשה, יופי ושכל היא הצליחה לפלס את דרכה חזרה לפסגה מאפס." לא ידעתי איך מישהו יכול לא להכיר את הסיפור של אלן הנקס. מלבד הסלבריטיז סוג ד' שנשארו בסביבה אחרי שיצאו מגמילה במכון הנוצץ ההוא מחוץ לעיר, לא היו כל כך הרבה אנשים שאפתנים בעיר הזאת. אני אמורה לדעת. במהלך עבודתי בר"ע ניסיתי לפתח קשרים עם כולם — והצלחתי למכור את עצמי לדי הרבה מתוכם.
     
    אלן, לעומתם, הייתה יוצאת מן הכלל — אולי כי לעיתים קרובות הייתה טסה לניו יורק או לוס אנג'לס או לאן שזה לא יהיה שאנשים פשוט מתעופפים אליו כשהם מעדיפים לגור במקום אחר. מעולם לא ראיתי אותה מסתובבת בעיר, מה שדי דכדך אותי, כי אחרי שצפיתי בשתי עונות של התוכנית שלה פיתחתי כלפיה מה שנקרא הידלקות נשית; ההרגשה המוזרה הזאת של לרצות לגעת בשערה של אישה אחרת, להצמיד את לחיה אל לחיי ולספר לה את כל הסודות שלי בעודנו, אולי, מתנשקות קצת — רק אולי, או אפילו קצת יותר מזה; אולי אפילו לטמון את ראשי בין השדיים שלה; אבל שוב — אולי לא. לא יודעת, קשה לומר.
     
    "את יודעת? שתיכן מזכירות לי זו את זו," אמר ג'ק. הוא גלל למטה בפייסבוק בהיסח הדעת וחילק לייקים פה ושם.
     
    "הלו," אמרתי, "הרגע קראת לה כלבה!"
     
    "גם את כלבה," הוא אמר. השתנקתי, אפילו שלא נעלבתי בכלל. הוא מתח את צווארו כדי להסתכל בי. "כלבה מקסימה," אמר.
     
    "נכון שאתם יכולים לדמיין את קייסי מופיעה בטלוויזיה?" אמרה לינדזי. הקמבוצ'ה הפיחה בה חיים. היא ישבה מעט זקוף יותר על הדרגש.
     
    "אלוהים אדירים," אמרה אנני, "לגמרי."
     
    "אנשים, תפסיקו!" אמרתי, אבל כולם ידעו שהתכוונתי לבבקשה, תמשיכו.
     
    "ברצינות!" אמרה לינדזי. לינדזי אהבה לומר דברים יפים לאנשים. זו הייתה אחת התכונות הכי נחמדות שלה, ולמרבה הפלא גם המעצבנת ביותר. נראה לי שהיא חשבה שזה יגרום לנו לאהוב אותה יותר — עברה עליה ילדות קשה; אב חורג זוועתי ומה לא, ונראה שחשבה שתפקידה לנסות לשמח אותנו במשרה מלאה. אהבתי את כל המתנות וכרטיסי הברכה בעבודת יד, כמובן, ואת מילות העידוד שהגיעו מדי שעה — כל שעה עגולה — אבל לפעמים הם היו מתישים. לפעמים רציתי למשוך אותה הצידה ולומר לה: זה בסדר, את לא רואה שאנחנו אוהבים אותך מאוד גם ככה? אבל אי אפשר לומר דברים כאלה ללינדזי. היא מתמוטטת בקלות.
     
    "ברצינות," היא אמרה שוב. "שתיכן מצחיקות רצח, סקסיות רצח, כאילו — רצח — "
     
    "טוב, אני לא יודעת..." אמרתי.
     
    "כלבות," התערב ג'ק.
     
    "התכוונתי לומר חדורות מטרה," אמרה לינדזי ולגמה עוד לגימה עדינה מהקמבוצ'ה.
     
     
     
    לא הצלחנו למצוא עוד משהו להציג בפני אלן עד שהיא הגיעה אחר הצהריים. זה גם לא שינה הרבה. היינו בטריטוריה חדשה — אדם פרטי, לא חברה, המבקש מאיתנו עצות במיתוג, והדבר החשוב ביותר היה לגרום לאלן להרגיש בנוח. איך נוכל להפיק מסע פרסום בשביל מישהו אם איננו מכירים אותו? כך לפחות אמרנו לעצמנו בעודנו אוכלים חטיפים ומרכלים, עושים שטויות וגולשים בפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם; מתחמקים מעבודה ולוקחים לעצמנו מה שאני קוראת לו "הפסקת סיגריה מודרנית". לא אני המצאתי את זה; גנבתי את זה מאיזה מקום, אבל לא אמרתי את זה לאנשים כי היה נחמד להרגיש כאילו אני זו שהוגה את כל הרעיונות הטובים.
     
    סלסט וינטר, הבוסית שלי ומייסדת רפובליקת העם, בדרך כלל אהבה את הרעיונות שלי. נחשבתי, באופן קצת רע ומגעיל, לאחת המועדפים עליה — מה שבאמת היה, כך חשבתי, קצת רע ומגעיל. ומצידי זה בסדר, כי אני רואה בזה תוצאה ישירה של העבודה הקשה שלי, שלא לדבר על כישרון צרוף. סלסט הייתה מהבוסים האלה שבשום אופן אי אפשר לרצות אותם, והם מתים על זה. היא הייתה נערת יחסי ציבור חמה ומבוקשת בניו יורק בתחילת שנות התשעים לפני שהקוקאין לקח ממנה את כל הטוב הזה. היא באה לכאן להיגמל, ואחר כך נשארה כדי להתניע מחדש את הקריירה שלה.
     
    העובדה שקשה לרַצות את סלסט גרמה לי לרצות את המשרה הזאת אפילו יותר. אני חושבת שזאת אשמת הילדוּת שלי. אנשים בגילי התעניינו מאוד בילדותם. עבדנו על הילדות שלנו ועל היחסים עם ההורים באמצעות טיפול פסיכולוגי, ספרי עזרה עצמית ובודהיזם קל עד בינוני באפליקציות והדרכות מדיטציה מוקלטות. במסע שלי לגילוי עצמי הגעתי להבנה שאפילו שאימי, לואיז, לא הייתה אלכוהוליסטית, אימה שלה כן הייתה, וזה מסוג הדברים שמחלחלים למטה במשפחה כמו נזילות מים בבניינים ישנים. דוגמה אחת: כשסבתי לא הייתה שותה, היא הייתה מנקה כאחוזת טירוף ואילצה את אימא ללכת על קצות אצבעותיה בשולי השטיחים, כדי שלא תהרוס את הקווים שיצר שואב האבק. מצבה של אימי לא היה גרוע באותה מידה, אבל כל שבת בבוקר היא הייתה שולפת אותי מהמיטה כדי שאעשה את מטלות הבית שלי ואנקה במשך שעות עד שהבית יהיה טיפ־טופ. וכך למדתי שישנה תהום בין יכולותיו של הילד לבין ציפיות ההורים, תהום שאינה מתמלאת גם עם הגיל.
     
    הגשתי מועמדות למשרה הזו מייד לאחר שסיימתי את הקולג'. כשסלסט התיישבה בכיסאה בראיון העבודה שלי בידיים שלובות, פניה דרוכות באכזבה עוד לפני שהספקתי ממש לפתוח את פי, זה לא הפתיע אותי; הרגשתי בבית. אימא! זה כמו בניסוי ההוא שקראתי עליו בקורס מבוא לפסיכולוגיה, שבו הפרידו תינוקות שימפנזה מאימותיהם עם הלידה ונתנו להם קולבים ממתכת שאליהם מחובר בקבוק. התינוקות הפכו באופן אוטומטי את הקולב לאימא. זה די חמוד, האמת — הם התכרבלו עם הקולבים בלילה, שיחקו איתם משחקים וכל זה. אבל מה שמוזר היה שאפילו כשהמדענים הפרידו את חוטי התיל מהבקבוקים והדביקו אותם לקולבים נוחים יותר ומרופדים, תינוקות השימפנזה עדיין העדיפו את קולבי המתכת. למעשה, הם העדיפו אותם עד כדי כך שפשוט מתו מרעב.
     
    אז במהלך הריאיון, במקום לדבר על ההכשרה שלי — מה שלהערכתי היה מרשים את סלסט בערך כמו תינוק שימפנזה שמתחבר אל קולב ממתכת — עשיתי לה ג'יו־ג'יטסו רגשי. סלסט הייתה סגורה בפניי, ואני רציתי שתיפתח. אבל איך? בג'יו־ג'יטסו, הלוחם משתמש באנרגיה של יריבו נגדו. אם סלסט היא אבן, אז אני אהיה... הדינמיט שמרסק את האבן בפיצוץ הרסני ומבוקר היטב.
     
    אז החלטתי ללכת על גורם ההפתעה. במקום למנות את הפעילויות שעשיתי מחוץ למסגרת הלימודים או לפרט את תוכנית החומש שלי, פתחתי בניתוח בסגנון זרם התודעה של הפרק האחרון בהישרדות. אמרתי לה שאם אני הייתי מתמודדת בתוכנית, הייתי מתחילה בלבישת הבנדנה של השבט בתור החלק העליון של הביקיני כדי שכולם יזלזלו בי. "אז," אמרתי וגחנתי קדימה, "איך שהם יתחילו להוריד את המגננות ולהיות נחמדים אליי כי הם יחשבו 'אויש, נו, למי אכפת? בכל מקרה ידיחו אותה, נכון?' — בום! אני אקבל חסינות באתגר הפיזי תודות לאימוני אינטרוולים בעצימות גבוהה שעשיתי, ואנצל את כל החולשות שלהם בבריתות שאכרות."
     
    כשסיימתי להתרברב, סלסט שחררה את ידיה השלובות ותופפה באצבעותיה. "מרתק," היא אמרה בקול ההוא, שהיום אני יודעת שיוצא לה כשהיא מריחה כסף. "ספרי לי, איך היית מתארת את עצמך?"
     
    "בולדוזרית אמיתית!" אמרתי.
     
    סלסט קיבלה אותי לעבודה בו־במקום. היא אמרה שאנחנו הולכות להשחיז את היכולת הזו ולתרגם אותה לכסף. וכך עשינו. וכך הפכתי למנהלת הקריאייטיב הצעירה ביותר בר"ע. אותנטיות וחדשנות בדיוק הפכו למילות המפתח של התקופה, והתברר שיש לי משני אלו בכמויות. בזמן שעמיתיי הלכו לסדנאות שתיקה, שכרו מאמנים אישיים והשתתפו בספורט רגשי כדי "להתחבר לכוח הפנימי שלהם", אני לא יכולתי להישאר מנותקת מעצמי כמו שזאוס לא יכול היה למנוע מאתנה לפרוץ מתוך ראשו. כך הרגשתי, כשהרעיונות עלו בי: הם היו לא־רצוניים, מכאיבים לעיתים, ופעמים רבות לא הצלחתי אפילו למצוא דף ועט כדי לרשום אותם לפני שעוד רעיון נורה דרך הסינפסות שלי כאש תותחים המאיימת לפרוץ מראשי.
     
    לא עבר זמן רב והתכונה הזאת החלה לבלוט בר"ע. היה לנו לקוח שמכר ציוד גינון וטרמפולינות. לטרמפולינות יצא במשך שנים שם רע במגזינים להורות, והחברה רצתה קמפיין שמכוון לאימהות דאגניות ואובססיביות לבטיחות. משהו חצוף, הם אמרו, אבל קלאסי. הרעיונות שנזרקו לחלל האוויר היו מייסרים, תרתי משמע. זנקי, קפצי גבוה — כל הקלישאות מעוררות ההשראה האלה. ואז אמרתי: "ומה עם משהו כמו 'קפצו לי, גבירותיי?'" וכל העיניים פנו לכיווני.
     
    השתלטתי על התיק די מהר, כמו גם על תיקים אחרים. קיבלתי מחמאות על הרעיונות שלי. הפכתי לטיל מכוון־מחמאות. לא היה קשה לפגוע במטרות, כי מתברר שעולם הפרסום מלא באנשים שלכודים בכף הקלע שבין ביטוי לדיכוי, ואף על פי שרבים ניסו ככל יכולתם להתיר את הכבלים שכלאו אותם כך שיוכלו, כביכול, להמציא רעיונות משל עצמם וכל זה, השאר נראו מאושרים בהחלט מהחיים הכפולים המשונים האלה; חצי עבודה וחצי בזבוז זמן. אם כי בכל זאת, אנשים תמיד מורכבים יותר מכפי שנראה לנו.
     
     
     
    שמעתי את דנדון המעלית והרמתי את מבטי מהמחשב שבו גלשתי באתרים המוקדשים לאכילה נכונה, עיצוב מינימליסטי, הקולקציות האביביות שהייתי זקוקה להן נואשות, וברשתות החברתיות. קודם העליתי תמונה של הנעליים שלי ושל לינדזי לאינסטגרם — שתינו נעלנו את אותו המותג, אבל בסגנון שונה — והוספתי לה המון תגיות, אבל נכון לעכשיו רק שלושה אנשים אהבו את זה. שלושה אנשים! המחסור הזה בתשומת לב היה מכה, אבל האפליקציות האלה עוצבו כדי ליצור התמכרות. וכמו כל מכורה, תיעבתי את התלות הזו באותה העוצמה שבה נזקקתי נואשות למנת הסם שלי. המשכתי לרענן את הדף כל כמה דקות, מיטלטלת בין ייאוש מכך שאף אחד לא אוהב אותי לבין תקווה שכן יאהבו אותי כך שהפוסט שלי אולי ימריא בכוח האלגוריתם אל החשיפה השמיימית שבראש הפיד. מובן שהיו־יו הרגשי הזה היה מעייף, במובן מסוים, אבל מה כבר יש לעשות בשלוש וחצי אחר הצהריים ביום שלישי?
     
    סלסט ואלן יצאו מהמעלית, לשתיהן שיער חום בתספורת קצרה ונעלי עקב גבוהות. ההבדל ביניהן היה שאלן נראתה כאילו יצאה מתוכנית ריאליטי. ניכר בה שעשתה פן — נראה לי שיש לה תוספות שיער — ואפילו ממרחק ראיתי את שכבות האיפור שנמרח בקפידה על שפתיה ועיניה. כל מה שלבשה היה צמוד: ג'ינס צמודים. חולצת משי צמודה וז'קט עור צמוד, שכולם עוטפים את פנימיותה המתוחה. מתוחה במובן הכיפי של המילה, כמו האקדחים האלה בסרטים המצוירים שיורים זרי פרחים מהקנה. היא הייתה כה רזה עד שראשה נראה בגודל הלא נכון, וגם תיק העור שלה, שהיה בגודל של אוהל.
     
    סלסט, לעומת זאת, צבעה את שערה בחום כהה כל כך עד שהיה כמעט שחור. היא גם לבשה רק שחורים: טוניקות מתרחבות ומכנסיים מחויטים. נראה שכשמצליחים מספיק, אפשר להפסיק לדאוג להופעה החיצונית — אלא אם כן מצליחים בזכות ההופעה החיצונית, כמובן — כמו במקרה של אלן. העניין עם סלסט הוא שהיא ענדה בכל יום תליון זהב מלבני שהיה בעצם אולר קפיצי. היא תדקור כל מי שיתעסק איתה; אני יודעת, כי ראיתי את זה קורה — באופן מטאפורי, כמובן — כל הזמן.
     
    ג'ק, אנני, לינדזי ואני ישבנו ליד השולחנות שלנו, שהיו בעצם שולחן אחד ארוך, לבן ונוצץ שהמחשבים שלנו עמדו עליו. ר"ע לא האמינה בהיררכיה או בפרטיות או במרחב אישי. האדם היחיד שהיה לו משרד אמיתי היה סלסט, ואפילו בו היו קירות מזכוכית. אני אהבתי את המתווה הפתוח הזה; הוא נתן לי הרגשה שאני חלק ממשהו, כמו בסרטים או בחדרי חדשות, כשכולם יושבים על השולחנות, רגל אחת על הרצפה, בחאקי מקומט ושרוולים מופשלים, ומנסים להבין איך אפשר לחסל את האיש הרע. ההבדל בין הסרטים האלו לבין המשרד שלי היה שהריהוט אצלנו הרבה יותר יפה, אף אחד מאיתנו לעולם לא ייתפס בחאקי ואנחנו דווקא מציעים את החלקים המובחרים ביותר שלנו למכירה לאיש הרע.
     
    סלסט אותתה לנו בלי להסתכל — נפנוף באוויר ונקישת אצבע — וכולנו הבנו שצריך לאסוף את החפצים ולפגוש אותן בחדר הישיבות, שלא היה חדר כלל, אלא מעין מסדרון עם קירות מעץ לא מלוטש, כמו מסגרות של בית בשלבי בנייה. החדר היה מרוהט בספות, כורסאות מרובעות מאוד ושולחן קפה מקורות עץ ישנות. כשהגעתי לשם, בהליכה מהירה כמו בבית ספר יסודי רגע אחרי שהמורה צועקת להפסיק לרוץ, קלטתי את אלן מתקתקת בטלפון הנייד שלה כאילו חייה תלויים בזה.
     
    "אלן!" אמרתי. "קייסי פנדרגסט, מנהלת קריאייטיב, צופה מושבעת של עקרות בית אמיתיות ומעריצה גדולה של 'חי־טוב'." הרמתי מעט את חולצתי כדי להראות לה שאני לובשת את המחטב מתחת לחולצה. "ומעריצה שרופה שלך בכלל. ורק שתדעי שאם מוניקה הייתה באה לבית שלי ומאשימה אותי בניסיון להפריד בינה לבין ז'קלין, גם אני הייתי מכסחת אותה. בפירוש."
     
    אלן הרימה את המבט. "אלוהים, סוף־סוף!" היא אמרה במבטא ניו ג'רזי שלה. "מישהי שרואה את זה מנקודת המבט שלי!"
     
    התברר שאלן היא בדיוק כמוני; היא יכולה להתחיל שיחה עם אדם זר כאילו הכירה אותו מאז ומתמיד. עד שג'ק, לינדזי ואנני נכנסו גם הם וסלסט חזרה עם משהו מסטארבקס שבקומה הראשונה של הבניין, אלן ואני המשכנו ללכלך על מוניקה ולהתלונן על ההפקה שערכה את הצילומים איך שהתחשק לה בחדר העריכה, ועל חוסר הצדק שבכל זה. "אני נשבעת לך," אמרה אלן, "אני נשבעת לך בקבר של אימא שלי שמוניקה הייתה הראשונה שהרימה יד — את מאמינה לי? זאת לא הייתה אשמתי! אסור להרים יד על בחורה מג'רזי, כולם יודעים את זה. מה בדיוק היא רצתה, הסכם שלום?"
     
    הרגשתי את עיניה של סלסט נעוצות בי כשאלן ואני המשכנו לפטפט; את שביעות רצונה מההתנהלות שלי. אם אזכה בליבה של אלן, סלסט אולי אפילו תחמיא לי אחרי הישיבה. מחמאה מסלסט היא כמו שג'ינגיס חאן יגיד לאחד מהחיילים שלו שהוא לא עשה כזאת עבודה זוועתית כששרף את הכפר. זה משמעותי מאוד, גם כי קשה להשיג ממנו מחמאות וגם כי היה לו את הכוח להרוג אותך.
     
    "קדימה, בואו נתחיל," אמרה סלסט כשלינדזי חזרה סוף־סוף לחדר אחרי ששכחה את הקריסטלים שלה ונאלצה לרוץ חזרה לשולחנה. ראיתי אותה תוחבת אותם לכיס הבלייזר שלה ומוצאת בהם נחמה שנראתה לי חסרת היגיון. אי אפשר לסחוט אהבה מאבן! רציתי לומר לה. אבל כפי שאמרתי, לינדזי הייתה יצור רגיש. פעם, כשצחקתי עליה שכשהיא הולכת התיק שלה נשמע כמו זוג מאראקס בגלל כל התוספים שהיא סוחבת, היא הלכה לשירותים ולא חזרה במשך עשרים דקות. כשחזרה, עיניה היו אדומות והיא שתקה כל היום. הרגשתי כל כך רע עד שהתנצלתי בפניה בסמס באותו ערב. הייתי טיפשה, כתבתי, ועל יותר מדי קפאין ואנרגיה. לינדזי, בהיותה לינדזי, לא רק שסלחה לי מייד, אלא גם הביאה לי למחרת בבוקר איזה תכשיר שנקרא רסקיו. "בשביל החרדות שלך," היא אמרה.
     
    "כולם — אלן, אלן — כולם. את קייסי כבר פגשת, כפי שראינו, אבל אלה," היא אמרה לפי סדר הישיבה ליד השולחן, "ג'ק, אנני, לינדזי. ארט דירקטור בכיר, קופירייטרית, ארט דירקטורית. אה, וזאת סימון."
     
    סימון, העוזרת האישית של סלסט, שאותה אני מתעבת, הופיעה מאחורי כיסא האיימס שסלסט דאגה שיביאו לה כדי להימנע מההשפלה המוחלטת שבישיבה על ספה. סימון הייתה בגובה שלי, אבל רזה יותר בשתי מידות כי אכלה רק צימוקים עם דיאט קולה בארוחות צהריים. "נעים מאוד," אמרה סימון. לקולה הייתה מתיקות של אפרסק רקוב. סימון הייתה בת למשפחה עשירה, מה שגרם לה להיות חסרת אחריות ושאננה. לא היה אכפת לה מהמשכורת, וראו את זה. מסיבה כלשהי זה גרם לסלסט לחבב אותה, מה שעשה לי חשק להשמיד אותה. ונוסף על כך, היה לה הרגל נוראי להיכנס למטבח בדיוק כשניסיתי לאכול ג'אנק פוד בסתר.
     
    סלסט הסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. "אני רוצה שזה יהיה קצר ולעניין. לאלן יש מה לעשות, לי יש מה לעשות, ושום דבר לא נעשה אחרי השעה הראשונה בפגישה." היא נופפה לנו. "תגידו לה מה אתם חושבים. אני יודעת שהיו לכם רק יומיים, אבל עבדתם קשה." היא התבוננה באלן. "אני מעבידה את הבנות אצלי קשה. אם הן לא רוצות לעבוד קשה, הן יכולות לעזוב."
     
    ג'ק פתח את פיו כדי לדבר, אבל אני צדתי את מבטו: תשאיר את זה לי. "אלן," אמרתי, "כולנו מתים על הפרויקט הזה. מתים עליו. אין לי מושג כמה שעות כבר בילינו עד עכשיו — בטח מאות — רק בדמיונות לאן אפשר לקחת את זה. עד עכשיו היינו נחושים בהחלט, כאילו, אובססיביים לגמרי — פשוט להשתמש בפנים שלך כדימוי. הפנים שלך בטיימס סקוור, הפנים שלך לאורך מלהולנד, בשלטי חוצות ענקיים. הפנים שלך על השער האחורי של אס ויקלי. אלן הנקס, אלן הנקס — לאן שלא נלך, את תהיי שם. אנשים לא יוכלו לברוח ממך. את מסתכלת עליהם מלמעלה, מסתכלת עליהם מלמטה, את מסביבם, את כל מה שהם רואים. את בכל מקום, הם לא יכולים לברוח ממך, אבל הם גם לא רוצים לברוח."
     
    "אה," אמרה אלן. "אני מקשיבה." היא רכנה קדימה והורידה רגל אחת מהאחרת.
     
    "אז מה שימשוך אותם זה הפנים. הפנים שלך. הפנים שלך יהפכו לשם מוכר בכל בית — אם כי פנים הן לא שם, בעצם — בכל מקרה, הן יהפכו ליותר מפורסמות ממה שהן כבר עכשיו. וככל שהן יהיו מוכרות יותר, ככה גם יאהבו אותן יותר, והם יפשירו כלפייך וישכחו ששברת למוניקה את האף-"
     
    "לא בדיוק שברתי," מלמלה אלן.
     
    "-ושהוגש נגדך כתב אישום בגין העלמת מס. ואז," אמרתי ועצרתי לנשום. את כל זה המצאתי תוך כדי תנועה, תוך הסתמכות על האינסטינקטים שלי, הדרך שבה אני לרוב עושה את העבודה הכי טובה. "אז נחזק, נייצב ונתעל את כל הלוגואים של המותג שלך — הוודקה, המוצרים האלה של התזונה, המחטב, כל השאר — "
     
    "הלו, אל תשכחי את הקרמים שלי!"
     
    "נכון. ואת הקרמים שלך — כך שכולם ישלימו זה את זה. לג'ק," - החוויתי כלפיו בידי, "יש את העין הכי טובה שנתקלתי בה, והוא נחוש, נ־חוש בדעתו למצוא בשבילך משהו טוב יותר מאיזו צללית נשית וכתב מחובר כמו שעושים לשאר עקרות הבית האמיתיות. הלוגואים של המותג יוצגו בפינת העמוד, או לוח המודעות, קצת כמו קלפי משחק. באותיות הקטנות בתחתית ייכתב באילו חנויות אפשר לקנות את המוצרים. אנחנו פשוט חושבים שאת כל כך יפה," אמרתי, רכנתי קדימה והסתכלתי בעיניה, "וכל כך פופולרית, שכל דבר אחר פשוט יפריע."
     
    אלן חייכה חיוך לא רצוני, חיוך של מישהי שאמרו לה על עצמה משהו שהיא יודעת שהוא נכון. "אבל אנחנו צריכים גם תגית," אמרתי, "משהו שיבהיר לצרכן שאנחנו לא מוכרים רק את המותגים שלך, אנחנו מוכרים אותך, כי, כאילו, אנשים רוצים להיות כמוך, הם רוצים להיות חברים שלך, והעבודה שלנו היא לגרום להם להרגיש שזה אפשרי. אז מה שניצור יצטרך כאילו לייצג את מי שאת. את מה שכל כך ייחודי בך, שאנשים לא רק יקנו אלא גם יחקו. אנחנו כבר יודעים," אמרתי, "שאת אשת עסקים מדהימה, מאמא לוהטת, כוכבת ריאליטי, בחורה קשוחה מג'רזי — ולחלק מהאנשים זה יספיק. אבל מה שאר האנשים רוצים?" נשענתי אחורה, התנועעתי מעט בספה ופרשתי את זרועותיי כמברכת. "אותך. כמו שאת באמת. את אלן הנקס האמיתית. אלן שעקרות בית אמיתיות לא מאפשרת לנו לראות, ואנחנו חושבים שאם נאפשר ללקוחות שלנו לראות אותך, את תהיי רווחית מאוד — לא רק בסיס מעריצים איתן, אלא מותג."
     
    הפתיע אותי לפעמים שאני יכולה להיות משכנעת כל כך, ולעורר כל כך הרבה רגש. לפעמים עשיתי אפילו לעצמי עור ברווז. באותו רגע הרגשתי שהופקדה בידיי משימה חשובה — לא רק עבור אלן, אלא עבור החברה האנושית כולה. בכך שנעזור לאלן לשקף את ערכי הליבה שלה לעולם, נעזור בעקיפין גם לכל שאר הנשים לעשות את אותו הדבר. הן יראו את פניה בכל מקום, וזה יעצים אותן. הנשים משתלטות על העולם! הן יחשבו. כן, יש ערך רב למה שאנחנו עושים. העצמה נשית הייתה ערך בעל חשיבות עליונה מבחינתי.
     
    "אז ספרי לנו," אמרה לינדזי. היא חדלה למשש את הקריסטלים שלה והלכה לקצה השני של השולחן כדי ליטול את ידה של אלן, עם הבנייה בציפורניים. "מי את באמת?"
     
    מילותיה הדהדו באוויר לרגע. אנני תקתקה במבוכה במסך הטלפון הנייד שלה לפרק זמן שנדמה לי כמו דקות. ג'ק התעסק בעניבה שלו ומשך באפו, והייתי משוכנעת שנעלב מכך שלא ניתן לו לדבר הרבה. ג'ק חשב שהעובדה שהציקו לו בתיכון מעניקה לו את הזכות לרמוס בגסות אותנו, הבנות, בישיבות, בדיוק כמו כל בחור אחר שהכרתי. במהלך השנתיים האחרונות תיקנתי את ההנחה הזאת.
     
    לבסוף, אלן פנתה אל סלסט ואמרה: "אלוהים אדירים! אני, כאילו, בוכה עכשיו." היא הושיטה יד אל התיק שלה והוציאה טישו. היא ניגבה את עיניה. "אני ממש בוכה עכשיו, לעזאזל, ואני אפילו לא יודעת למה. אני מתה על זה. אתם מדהימים, אנשים. אתם גאונים מזוינים. בואו נעשה את זה." היא פנתה אל סלסט. "חשבתי שאת סתם מחרטטת כשאמרת שאת לגמרי מושקעת בלקוחות שלך, אבל עכשיו אני יודעת שזה נכון." היא קינחה את אפה. "באמת, באמת נכון."
     
    סלסט הסתכלה לעברי והנהנה הנהון כמעט בלתי נראה כדי לאותת כל הכבוד. ליבי נסק. הרגשתי, כמו שאני תמיד מרגישה ברגעים כאלה, כאילו הציעו לי אבן חן נדירה — מה שהיה נכון, כנראה, כי אין דבר נדיר יותר מהתפעלותו של אדם שלרוב נמנע מלתת אותה. פעם אחת, בתיכון, ניגשתי לאימי אחרי שחברה שלי סיפרה לי שהוריה נותנים לה עשרים דולר בכל פעם שקיבלה מצוין. זה עורר בי מחשבות — או, ליתר דיוק, כעס. "למה אני לא מקבלת פרס על הציונים הטובים שלי?" התלוננתי באותו ערב. "קיבלתי מצוין ברבעון האחרון בכל המקצועות, חוץ מאמנות."
     
    ולואיז, בלי להרים את מבטה מקרם הידיים של קרואל שמרחה על כפות ידיה, אמרה: "כי אנחנו מצפים ממך לקבל ציונים טובים."
     
    שקעתי עמוק יותר בספה וחלמתי בהקיץ על העתיד, עתיד שבו סלסט תציג אותי ללקוחות כבת חסותה ותיקח אותי כל שבוע לארוחת צהריים. "רק שתינו," היא תאמר כשתזמין אותי. בינתיים, אנני תקתקה ותקתקה באייפד שלה ואלן החלה לספר לנו את סיפור חייה בדייקנות של רובה קצוץ־קנה. זו הייתה עבודתה של אנני כקופירייטרית: לדלות את הרעיונות העמומים והלא־גמורים מהלקוחות ולטוות אותם לסיפור רציף ולכיד, סיפור שניתן למַצות ולהפיק ממנו תגית. שמעתי כמה פיסות וחלקים מילדותה ("ההורים שנאו זה את זה. ברור שהם נשארו יחד; לא היה להם כסף, מה עוד הם יכלו לעשות?"), גיל ההתבגרות שלה ("אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת, למען האמת. הרבה סיגריות, זה כן. והמון כנפיים מטוגנות") ונישואיה ("חלאת המין האנושי, זה מה שהוא. אם הוא לא היה מוציא לי צו הרחקה, הייתי שורפת לו את הבית").
     
    היא כנראה דיברה זמן מה, כי אני כבר חלמתי בהקיץ והקשבתי בחצי אוזן. מה שזכרתי אחר כך היה שסלסט טפחה על שעונה ואמרה שאלן צריכה ללכת לאיזה מקום. אז כולנו נעמדנו, ולרגע מוזר אחד תהינו אם יהיה זה הולם ללחוץ ידיים, או להתחבק ולהחליף נשיקות בלחי. אני, באופן אישי, הלכתי על הנשיקות והחיבוקים, כי לא כל יום פוגשים את אלן הנקס. גופה היה כמו שלד כנגד גופי, אבל חשתי באנרגיה הזורמת בה כמו בחוט חשמל.
     
    "את," היא אמרה לי כשהתחבקנו, "את כוכבת מזוינת. כוכבת. היי, סלסט," היא אמרה לבוסית שלי, שפרשה מההתקהלות הזאת כדי לא להתערב בטקסים החייתיים האלו של התקרבות־התרחקות. "את יודעת שזאתי כוכבת, נכון?"
     
    "כן, אני יודעת," אמרה סלסט. "בגלל זה שכרתי אותה."
     
    אחרי שאלן וסלסט פנו לכיוון המעליות, ג'ק, לינדזי, אנני ואני טפחנו לעצמנו וזה לזה על השכם. "רשמת מצוין, אנני," אמרתי ונתתי לה חיבוק שגרם לי להרגיש אימהית ואוהבת, כי ראשה של אנני הקטנה בקושי הגיע לסנטרי. אחזתי בידיה של לינדזי וסחטתי אותן בכוונה רבה ככל האפשר בלי לסדוק את חוש האירוניה שלי. "היית כל כך נדיבה כלפיה, ממש הרגשתי אותך זורחת מרוב אנרגיות חיוביות."
     
    "באמת ניסיתי!" אמרה לינדזי בכנות אין קץ.
     
    "וג'ק," אמרתי וטפחתי על גבו, מעל לחולצה המשובצת. "אני יודעת שלא נתתי לך לדבר, אבל אתה יודע שזה היה לטובת החברה, נכון? כי, כאילו — " חייכתי חיוך לא מתרפס. "אתה יודע שאני אוהבת אותך. אני מוקירה אותך."
     
    "מה שתגידי," אמר ג'ק, על קו התפר בין צחוק לרצינות. "אוהב אותך גם."
     
    מה שהיה נכון, עד כמה שאפשר לאהוב מישהו שלא מכירים כל כך טוב, או שמכירים רק בהקשר מסוים. השעה הייתה רק ארבע וקצת אחר הצהריים, וסוזן ואני קבענו לשש, אבל חשבתי שאולי אפתיע אותה ואקפוץ אליה לעבודה — סטודיו לצילום בפרברים, שבו היא סייעה לבחור שהתמחה בצילום קשישים ותמונות משפחתיות — קיטשי ומתקתק, כמו קטלוג של סירס. היא טוענת שהיא שונאת את זה, אבל אני תמיד חשבתי שזאת הדרך המושלמת בשבילה לשלם חשבונות בזמן שהיא עובדת על הרומן שלה. ככה יצא לה לתקשר עם אנשים ולשחק עם ילדים, וזה היה כל כך מיושן, כמו סוזן בעצמה. מי היה מאמין שעדיין יש שוק לצילומי קשישים בעידן שבו בני נוער מצלמים בערך מאה תמונות סלפי ביום?
     
    "אז נראה אתכם מחר, כן?" אמרתי וחיפשתי את השפתון בעמדה שלי. ידעתי שהוא שם איפשהו. כשמצאתי אותו תליתי את תיק הצד שלי על כתפי והפרחתי להם נשיקה באוויר. "אתם אדירים."
     
    "את אדירה," אמרה לינדזי והפריחה לי נשיקה חזרה. היא ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה, וכנראה עמדה לפתוח את הפוטושופ. כארט דירקטורית זוטרה, לינדזי השתמשה בתוכנה הזאת או באדובי כדי להוציא לפועל את ה"חזיונות", כביכול, של ג'ק. אבל היא גם נשארה לעיתים קרובות עד מאוחר בעבודה כדי לעבוד על הפרויקטים האישיים שלה. בזמן האחרון היא החלה לשפץ בתי בובות ישנים ולצלם את החדרים בהם, לפני ואחרי שניסרה או הציתה אותם. אני חושבת שלינדזי הייתה הכי מאושרת אם הייתה גרה באיזו חווה מעוצבת ומודרנית בכפר ומתעסקת כל היום בעבודות יצירה עדינות, אבל היה לה חוב של 140 אלף דולר בהלוואות סטודנטים על הלימודים בבית הספר לעיצוב, והוא לא הולך להחזיר את עצמו לבד.
     
    "לא, את אדירה," אמרתי.
     
    "כולנו אדירים," אנני הציצה מהמחשב שלה. גם היא עמדה להישאר עד מאוחר, ככל הנראה כדי לחשוב על תגיות. לפעמים ריחמתי על אנני, שעבדה קשה כל כך וכמעט לא יצא לה מזה כלום, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להישאב לעצב של אנשים אחרים. זה מערער אותי. בגלל זה הייתי חייבת להפסיק לראות חדשות. כל הפליטים, המלחמות, היריות — איך אנשים עומדים בזה? איך הם מסוגלים לצפות בזה, אני מתכוונת. או לחיות את זה. לא שאני אומרת שהתנתקות היא הדרך הכי טובה להתמודד, אבל ברצינות; כמה מאיתנו צריכים להחזיק את הראש מעל למים בשביל שיהיו פה שלטון יציב, תחתונים מחטבים וצמיחה כלכלית.
     
    "אנחנו הטובים ביותר," אמר ג'ק והחווה אל עצמו ואל לינדזי ואנני. "את לא מהעולם הזה."
     
    "צודק במאה אחוז," אמרתי בקלילות ופניתי אל המעליות.

    עוד על הספר

    • תרגום: איריס ברעם
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: פרוזה תרגום
    • מספר עמודים: 306 עמ' מודפסים

    נושאים

    המדריך למתמסחרת סאלי פרנזון
     
    מותגים, מותגים, מותגים!
     
     
    נדמה לי שכל הסיפור התחיל ביום שהדבקנו את פניה של אלן הנקס על לוח ההשראה שלנו והתחלנו לחשוב ברצינות איך נוכל לקחת את בת האנוש המופלאה הזו ולהפוך אותה למותג. אלן הנקס הייתה הפנים של עקרות בית אמיתיות גרסת מיניאפוליס, ורק לפני כמה ימים יצרה קשר עם חברת הפרסום רפובליקת העם כדי שנשלב את הזהויות השונות במותג שלה. ר"ע הייתה סוכנות הבוטיק הכי שווה בעיר, ואלן נזקקה לעזרתנו. היא השיקה כמה מוצרים במיתוג אישי — וודקה דלת קלוריות, חטיפוני חלבונים ומחטב שנקרא "חִי־טוּב" — אבל היא הרגישה שחסרה למותגים הללו עקיבות פנימית, עקיבות בין המוצרים לבין עצמם ועקיבות באופן כללי. הם לא שיקפו — כך היא אמרה — את ערכי הליבה שלה. היא שכרה אותנו לצורך מה שאנחנו קוראים לו "ניהול מותגים מלכד"; לא רק לתמוך בהרחבת בסיס הצרכנים שלה אלא גם להעניק ערך מוסף לחייה של כל אחת ואחת מנערות אלן הנקס. וכך מצאנו את עצמנו אנני, ג'ק, לינדזי ואני, הצוות הכי פצצות לגבות שר"ע אי־פעם הרכיבה, באותו יום עגמומי בחודש מרס, שוברים את הראש מול פניה הענקיות של אלן וכל ההשלכות של העניין.
     
    למעשה, זה היה ב-15 בחודש, אידו של מרס — תמיד הייתה לי פינה חמה בלב לימים שאנשים מפורסמים נרצחו בהם — ואני לבשתי מכנסי פאלאצו מתרחבים בניסיון להיראות יותר אירופאית. למרות הטמפרטורות הנמוכות להחריד שבחוץ, נעלתי גם נעליים פתוחות בתקווה שאהיה לבושה בהתאם למזג האוויר הרצוי במקום למזג האוויר המצוי תמיד במינסוטה. חברתי הטובה סוזן אמרה לי פעם שהאופטימיות שלי גובלת בטירוף, ואני עניתי שבטח אמרו דברים כאלה גם על גנדי. היא אמרה שהיא מטילה בכך ספק, ואני אמרתי שגדוּלה תמיד נראית בהתחלה כמו טירוף, משהו שיצא לי לחשוב עליו לפעמים כשכתבתי ביומני, וזו הייתה גם פרפראזה של ציטוט שקראתי בפינטרסט.
     
    יחד, ארבעתנו נראינו כמו פרסומת לחיים האורבניים הנוצצים שיכולים להיות לעובדים בעולם הפרסום: שלוש נשים אופנתיות ויפות והומו מדליק. אמנם יש לציין בצער שאנני לא הייתה יפה באופן אמפירי, אבל כשהייתה לידי וליד לינדזי נוצר איזה אפקט אופטי שרומם קצת את המראה שלה.
     
    "אני אוהב—" אמר ג'ק. הוא השתתק לרגע והניח ידו עם מניקור ללא רבב על חולצתו המשובצת, מתחת לעניבה. "אוהב את מה שאני רואה כאן." הוא היה הארט־דירקטור הבכיר בצוות שלנו; הייתה זו העבודה שלו, במילים אחרות, ליצור את ה"אתוס הוויזואלי" עבור כל ענף (דפוס, צילום, דיגיטל) במסע הפרסום של המותג.
     
    "אהה," אמרה אנני והנהנה. "לגמרי. אהה." אנני הייתה קופירייטרית בת עשרים ושלוש, בעלת פנים רעננות. אנני הרבתה ללבוש סוודרים והייתה חרוצה מאוד. היא עבדה קשה, הרבה יותר קשה מכולנו. היא הייתה מוכשרת דיה לדעת שהיא לא כישרון מבריק; החשש שהיא לא מוצלחת מספיק החדיר בה מידה כמעט מדאיגה של מחויבות. אבל קראתי בחיי מספיק ספרים על מנהיגות נשית כדי לדעת שנושאות הלפיד האמיתיות שולטות לא באמצעות פחד אלא באמצעות השראה. לכן לקחתי את אנני תחת חסותי, החמאתי לה על הסוודרים שלה, שיבחתי את עבודתה ונתתי לה עצות שלא נראה לי שהיא ביקשה, אבל סברתי שיום אחד עוד תצטרך. אנני גמלה לי על חביבותי במסירות שרק הגבירה את נדיבותי הטבעית. גם לא היה לה אכפת, במהלך ישיבות ארוכות, לשמש קהל אוהד לכל אחד מאיתנו כשהצגנו את הקמפיינים הקבועים שלנו.
     
    "אז זה מה שנעשה," אמר ג'ק. "עמוד מבריק שלם, שנפרסם באו ובאס ויקלי. נרסס את הפנים באיירבראש, נביא מאוורר לשיער ונשים את השם שלה למטה עם הלוגו." הוא סימן את המילים הבאות באוויר באגודל ובאצבע מורה. "אלן הנקס—"
     
    "אלן הנקס," אמרתי, "ואז התגית 'עקרות בית לא לוקחות שבויים' או משהו."
     
    "מספיק עם התגיות, קייסי. אנחנו לא צריכים תגיות," אמר ג'ק. הוא היה מעוצבן באותו בוקר. כלב השיצוּ שלו, ג'וני, נזקק לניתוח בעין.
     
    "אני חושבת שאולי כן נצטרך תגית," אמרה לינדזי והתכווצה בחשש. לינדזי התכווצה בכל פעם שאמרה משהו שנוי במחלוקת. היה לה תואר באמנות בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, שם ציירה בובות קטנטנות על תחתיות ספלים מחרסינה. שנה או שנתיים אחרי שסיימה את הלימודים, כשכבר היה ברור שהיא לא תוכל להתפרנס רק ממכירת היצירות שלה באטסי, היא הפנתה את עיני תחתיות הספלים שלה אל עולם הפרסום.
     
    לאחרונה לינדזי החלה להתעניין במשהו שנקרא "אמנות מרפאת". היא נהגה לשתות עיסות מוזרות מתוך צנצנות ולהציע לי להחזיק בידי גבישים ולהריח דברים. "הנה," היא הייתה אומרת כשהייתי מתלוננת על תשישות, ודוחפת לעברי בקבוקון חום, "זה לאנרגיה."
     
    "גם זה," הייתי עונה ומורידה כוס אמריקנו בלגימה אחת.
     
    "אנחנו לא צריכים תגית," אמר ג'ק בקוצר רוח. "כל מה שאנחנו עושים זה ליצור זיהוי מותגי."
     
    הנחתי את ידיי על המותניים. "כן, אבל אז אנשים לא יבינו בשביל מה המודעה."
     
    גם ג'ק הניח ידיים על המותניים. "אז נשים את שמות המוצרים שלה בתחתית."
     
    בעודנו מתווכחים התרוצצו בינינו עיניה של אנני, שאלוהים יעזור לה, כמו חתול שמנסה לעקוב אחר קרן לייזר. הצפייה שלה בנו הביאה את הצורך שלי בקהל על סיפוקו. ג'ק ואני המשכנו להתקוטט לזמן מה, בעיקר בשביל הכיף. השעמום התגנב אל קצות הווייתנו ככתמים השחורים שמופיעים על תצלומים ישנים. לצורך בריאותנו הנפשית, היה חשוב מאוד להרחיק אותו אל שולי התודעה.
     
    "אנחנו לא יכולים סתם להשתמש בפנים שלה, ג'ק," אמרתי. "לפנים שלה לבדן אין שום משמעות."
     
    "על מה את מדברת?!" אמר ג'ק. "הפנים שלה הן הזהות של המותג שלה!"
     
    לינדזי התערבה סוף־סוף. "בחייכם," אמרה בנימה מתחנחנת, "ברצינות, בואו נירגע לרגע."
     
    "טוב, בואו נלך לחלונות!" אמרתי ושעטתי לכיוונם.
     
    משרדי רפובליקת העם תפסו את כל הקומה העליונה בבניין בעיר התחתית, והדבר הראשון שאנשים הבחינו בו בדרך כלל היה החלונות שנמתחו מהרצפה עד התקרה, שבהם קבועים מושבים וכריות לקישוט. בשפת רפובליקת העם, הביטוי ללכת לחלונות משמעו לקחת הפסקה מכל הבעיות הארציות ומכל מבוי סתום שעל הפרק. ליד החלונות היו מדפים קטנים של חטיפים אורגניים, ולעיתים קרובות סיימנו שם את היום על כוס יין מהמיני־בר המלא בכל טוב. המקרר והכריות והחטיפים — שלא לדבר על הכורסאות, לוחות הקליעה למטרה והגרפיטי שעל הקיר (על החביב עליי כתוב "אני מחבב אותך"), נוסף על קולות האנשים החובטים בכדורי טניס על רצפת הבטון בעודם שקועים במחשבות והקריקטורות השובביות שעל הלוח — כל אלה היו פיסה אחר פיסה שנוספו לרעיון הכללי שאנחנו צריכים להרגיש בעבודה כמו בבית. או זה, או שאין בעצם הבדל בין להיות בבית לבין להיות בעבודה. שעבודה זה כיף! זה מה שהכי אהבנו להשוויץ בו בפני החברים; חברים שהיו תקועים בעבודות פחות מרגשות, עומלים על גיליונות אקסל או מזכרים משפטיים או תוכנה שעבר זמנה בשכר שבגיל עשרים ושתיים נראה הוגן, אך בגיל עשרים ושמונה נראה נמוך ועלוב. התמזל מזלנו ללכת לעבודה בג'ינסים קרועים ולשרבט על פתקיות ולהדביק תמונות של כוכבי ריאליטי על קירות ניידים! ומשלמים לנו על זה! למעשה, משלמים לנו די הרבה!
     
    כשיצאנו לשתות אחרי העבודה, לינדזי, ג'ק ואני היינו מתבדחים על כך שהתמסחרנו לגמרי. זה קרה לעיתים די קרובות: גם הבדיחות וגם השתייה. נראה לי שניסינו למנוע ממישהו אחר לומר את זה קודם, כמו שכולנו פחדנו שיקרה. עבורי, המישהו הזה היה חברתי הטובה סוזן. שתינו התמחינו בספרות אנגלית כשלמדנו בקולג', שם הכרנו, ואפילו עכשיו — כמעט שש שנים מאז סיום הלימודים — אני עדיין יכולה לחוש במבטיה המאשימים קודחים בגולגולתי. ככה? היו עיניה הכחולות חסרות הרחמים משדרות אליי, ככה? נשארנו ערות עד שלוש בבוקר כל לילה ודיברנו על תיאוריות פמיניסטיות־מרקסיסטיות, ובסוף את כותבת לי קמפיינים לתחתונים מחטבים?
     
    סוזן הייתה החברה הזו שכל מה שהייתה צריכה לעשות הוא לומר "תחתונים" בצורה מסוימת, ואני הייתי נשפכת מצחוק. אהבתי את סוזן יותר מכל אדם אחר בעולם. לפני שהכרתי אותה הרגשתי כל חיי שאני חיה במרחק כמה סיבובים של החוגה מכל מי שהכרתי. לא שאפשר היה לראות עליי, בהכרח — הייתי מקובלת והכול כשגדלתי: הרבה חברים, בחורים שמזמזמים סביבי כמו זבובים — אבל תמיד היה מין חשמל סטטי באוויר כשהייתי ליד אנשים אחרים. לפעמים גם הייתי מבטלת תוכניות ומזייפת מחלות כדי להישאר בבית, לקרוא ספרים ולשחק באנטנה שבראש שלי בניסיון להשיג תשדורת ברורה. לפעמים עברו ימים — שבועות — בלי שאצליח בזה; ימים שבהם הצפצוף העמום לא פסק לרגע. החשמל הסטטי נפסק — או שהמוח שלי הצליח להתכוונן על העולם כראוי — רק כשהייתי יוצאת להליכה או קוראת ספרים. או בקיצור, כשהייתי לבדי.
     
    נו טוב, הייתי חושבת לעצמי אז, מצער מאוד שאני יכולה להגיע למצב צלול רק כשאני לבד; נראה שכל השאר מסתדרים מצוין. יצורה. עדיף להעמיד פנים שהחשמל הסטטי פשוט לא קיים. בערך באותה תקופה התחלתי ללכת למסיבות ולהתעמל כל הזמן.
     
    אבל כשפגשתי את סוזן, אני נשבעת שיכולתי לשמוע זמזום נמוך אי־שם עמוק מתחת לצלעותיה, והוא תאם בדיוק את הזמזום שלי. הייתי בת שמונה־עשרה, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי מה משמעותה של חברתו של אדם אחר. כלומר, מבפנים ומבחוץ, לא רק במשמעות של גוף חם. לפעמים אני נמלאת עצב כשאני חושבת על כך; שזה לקח זמן כה רב, ושכל חיי הייתי בודדה ואפילו לא ידעתי זאת. אבל הייתה בזה גם שמחה — שמחה ילדותית כזו, כמו כשרצים הביתה, מתים מצמא, אחרי אחר צהריים שלם של משחקים, וגומעים כוס מים שלמה בבת אחת. ואז חושבים — אלוהים אדירים, איך נתתי לעצמי להגיע לצמא כזה מלכתחילה? וגם: איזו הקלה.
     
    "אני בטוח שאלן כלבה," ג'ק אמר. הוא שכב על הגב באחד מהמושבים שליד החלון, ברכיו נוקשות זו בזו וידיו נחות על בטנו כמו בודהה. "היא מתנהגת ממש כמו כלבה בתוכנית שלה."
     
    "על מה אתה מדבר?" אמרתי. "היא לא כלבה. היא פשוט לא סובלת טמבלים!"
     
    "לא נראה לי שהם טמבלים. הם רק אבודים, נגיד?" אמרה לינדזי. היא ישבה בשילוב רגליים על שרפרף כחול בהיר ופתחה בקבוק חדש של קמבוצ'ה. "כאילו, בתרבות." היא לקחה לגימה. "רגע, זאת ההיא מניו ג'רזי?"
     
    פניה של אנני התבהרו מכיוון שידעה מה התשובה. "א־הה. היא עברה הנה כי בעלה לשעבר מונה למנכ"ל ב —"
     
    "בלה בלה בלה," אמרתי בחוסר סבלנות. "והם התגרשו, היה הסכם ממון אז היא לא קיבלה גרוש, אבל הודות לעבודה קשה, יופי ושכל היא הצליחה לפלס את דרכה חזרה לפסגה מאפס." לא ידעתי איך מישהו יכול לא להכיר את הסיפור של אלן הנקס. מלבד הסלבריטיז סוג ד' שנשארו בסביבה אחרי שיצאו מגמילה במכון הנוצץ ההוא מחוץ לעיר, לא היו כל כך הרבה אנשים שאפתנים בעיר הזאת. אני אמורה לדעת. במהלך עבודתי בר"ע ניסיתי לפתח קשרים עם כולם — והצלחתי למכור את עצמי לדי הרבה מתוכם.
     
    אלן, לעומתם, הייתה יוצאת מן הכלל — אולי כי לעיתים קרובות הייתה טסה לניו יורק או לוס אנג'לס או לאן שזה לא יהיה שאנשים פשוט מתעופפים אליו כשהם מעדיפים לגור במקום אחר. מעולם לא ראיתי אותה מסתובבת בעיר, מה שדי דכדך אותי, כי אחרי שצפיתי בשתי עונות של התוכנית שלה פיתחתי כלפיה מה שנקרא הידלקות נשית; ההרגשה המוזרה הזאת של לרצות לגעת בשערה של אישה אחרת, להצמיד את לחיה אל לחיי ולספר לה את כל הסודות שלי בעודנו, אולי, מתנשקות קצת — רק אולי, או אפילו קצת יותר מזה; אולי אפילו לטמון את ראשי בין השדיים שלה; אבל שוב — אולי לא. לא יודעת, קשה לומר.
     
    "את יודעת? שתיכן מזכירות לי זו את זו," אמר ג'ק. הוא גלל למטה בפייסבוק בהיסח הדעת וחילק לייקים פה ושם.
     
    "הלו," אמרתי, "הרגע קראת לה כלבה!"
     
    "גם את כלבה," הוא אמר. השתנקתי, אפילו שלא נעלבתי בכלל. הוא מתח את צווארו כדי להסתכל בי. "כלבה מקסימה," אמר.
     
    "נכון שאתם יכולים לדמיין את קייסי מופיעה בטלוויזיה?" אמרה לינדזי. הקמבוצ'ה הפיחה בה חיים. היא ישבה מעט זקוף יותר על הדרגש.
     
    "אלוהים אדירים," אמרה אנני, "לגמרי."
     
    "אנשים, תפסיקו!" אמרתי, אבל כולם ידעו שהתכוונתי לבבקשה, תמשיכו.
     
    "ברצינות!" אמרה לינדזי. לינדזי אהבה לומר דברים יפים לאנשים. זו הייתה אחת התכונות הכי נחמדות שלה, ולמרבה הפלא גם המעצבנת ביותר. נראה לי שהיא חשבה שזה יגרום לנו לאהוב אותה יותר — עברה עליה ילדות קשה; אב חורג זוועתי ומה לא, ונראה שחשבה שתפקידה לנסות לשמח אותנו במשרה מלאה. אהבתי את כל המתנות וכרטיסי הברכה בעבודת יד, כמובן, ואת מילות העידוד שהגיעו מדי שעה — כל שעה עגולה — אבל לפעמים הם היו מתישים. לפעמים רציתי למשוך אותה הצידה ולומר לה: זה בסדר, את לא רואה שאנחנו אוהבים אותך מאוד גם ככה? אבל אי אפשר לומר דברים כאלה ללינדזי. היא מתמוטטת בקלות.
     
    "ברצינות," היא אמרה שוב. "שתיכן מצחיקות רצח, סקסיות רצח, כאילו — רצח — "
     
    "טוב, אני לא יודעת..." אמרתי.
     
    "כלבות," התערב ג'ק.
     
    "התכוונתי לומר חדורות מטרה," אמרה לינדזי ולגמה עוד לגימה עדינה מהקמבוצ'ה.
     
     
     
    לא הצלחנו למצוא עוד משהו להציג בפני אלן עד שהיא הגיעה אחר הצהריים. זה גם לא שינה הרבה. היינו בטריטוריה חדשה — אדם פרטי, לא חברה, המבקש מאיתנו עצות במיתוג, והדבר החשוב ביותר היה לגרום לאלן להרגיש בנוח. איך נוכל להפיק מסע פרסום בשביל מישהו אם איננו מכירים אותו? כך לפחות אמרנו לעצמנו בעודנו אוכלים חטיפים ומרכלים, עושים שטויות וגולשים בפייסבוק/טוויטר/אינסטגרם; מתחמקים מעבודה ולוקחים לעצמנו מה שאני קוראת לו "הפסקת סיגריה מודרנית". לא אני המצאתי את זה; גנבתי את זה מאיזה מקום, אבל לא אמרתי את זה לאנשים כי היה נחמד להרגיש כאילו אני זו שהוגה את כל הרעיונות הטובים.
     
    סלסט וינטר, הבוסית שלי ומייסדת רפובליקת העם, בדרך כלל אהבה את הרעיונות שלי. נחשבתי, באופן קצת רע ומגעיל, לאחת המועדפים עליה — מה שבאמת היה, כך חשבתי, קצת רע ומגעיל. ומצידי זה בסדר, כי אני רואה בזה תוצאה ישירה של העבודה הקשה שלי, שלא לדבר על כישרון צרוף. סלסט הייתה מהבוסים האלה שבשום אופן אי אפשר לרצות אותם, והם מתים על זה. היא הייתה נערת יחסי ציבור חמה ומבוקשת בניו יורק בתחילת שנות התשעים לפני שהקוקאין לקח ממנה את כל הטוב הזה. היא באה לכאן להיגמל, ואחר כך נשארה כדי להתניע מחדש את הקריירה שלה.
     
    העובדה שקשה לרַצות את סלסט גרמה לי לרצות את המשרה הזאת אפילו יותר. אני חושבת שזאת אשמת הילדוּת שלי. אנשים בגילי התעניינו מאוד בילדותם. עבדנו על הילדות שלנו ועל היחסים עם ההורים באמצעות טיפול פסיכולוגי, ספרי עזרה עצמית ובודהיזם קל עד בינוני באפליקציות והדרכות מדיטציה מוקלטות. במסע שלי לגילוי עצמי הגעתי להבנה שאפילו שאימי, לואיז, לא הייתה אלכוהוליסטית, אימה שלה כן הייתה, וזה מסוג הדברים שמחלחלים למטה במשפחה כמו נזילות מים בבניינים ישנים. דוגמה אחת: כשסבתי לא הייתה שותה, היא הייתה מנקה כאחוזת טירוף ואילצה את אימא ללכת על קצות אצבעותיה בשולי השטיחים, כדי שלא תהרוס את הקווים שיצר שואב האבק. מצבה של אימי לא היה גרוע באותה מידה, אבל כל שבת בבוקר היא הייתה שולפת אותי מהמיטה כדי שאעשה את מטלות הבית שלי ואנקה במשך שעות עד שהבית יהיה טיפ־טופ. וכך למדתי שישנה תהום בין יכולותיו של הילד לבין ציפיות ההורים, תהום שאינה מתמלאת גם עם הגיל.
     
    הגשתי מועמדות למשרה הזו מייד לאחר שסיימתי את הקולג'. כשסלסט התיישבה בכיסאה בראיון העבודה שלי בידיים שלובות, פניה דרוכות באכזבה עוד לפני שהספקתי ממש לפתוח את פי, זה לא הפתיע אותי; הרגשתי בבית. אימא! זה כמו בניסוי ההוא שקראתי עליו בקורס מבוא לפסיכולוגיה, שבו הפרידו תינוקות שימפנזה מאימותיהם עם הלידה ונתנו להם קולבים ממתכת שאליהם מחובר בקבוק. התינוקות הפכו באופן אוטומטי את הקולב לאימא. זה די חמוד, האמת — הם התכרבלו עם הקולבים בלילה, שיחקו איתם משחקים וכל זה. אבל מה שמוזר היה שאפילו כשהמדענים הפרידו את חוטי התיל מהבקבוקים והדביקו אותם לקולבים נוחים יותר ומרופדים, תינוקות השימפנזה עדיין העדיפו את קולבי המתכת. למעשה, הם העדיפו אותם עד כדי כך שפשוט מתו מרעב.
     
    אז במהלך הריאיון, במקום לדבר על ההכשרה שלי — מה שלהערכתי היה מרשים את סלסט בערך כמו תינוק שימפנזה שמתחבר אל קולב ממתכת — עשיתי לה ג'יו־ג'יטסו רגשי. סלסט הייתה סגורה בפניי, ואני רציתי שתיפתח. אבל איך? בג'יו־ג'יטסו, הלוחם משתמש באנרגיה של יריבו נגדו. אם סלסט היא אבן, אז אני אהיה... הדינמיט שמרסק את האבן בפיצוץ הרסני ומבוקר היטב.
     
    אז החלטתי ללכת על גורם ההפתעה. במקום למנות את הפעילויות שעשיתי מחוץ למסגרת הלימודים או לפרט את תוכנית החומש שלי, פתחתי בניתוח בסגנון זרם התודעה של הפרק האחרון בהישרדות. אמרתי לה שאם אני הייתי מתמודדת בתוכנית, הייתי מתחילה בלבישת הבנדנה של השבט בתור החלק העליון של הביקיני כדי שכולם יזלזלו בי. "אז," אמרתי וגחנתי קדימה, "איך שהם יתחילו להוריד את המגננות ולהיות נחמדים אליי כי הם יחשבו 'אויש, נו, למי אכפת? בכל מקרה ידיחו אותה, נכון?' — בום! אני אקבל חסינות באתגר הפיזי תודות לאימוני אינטרוולים בעצימות גבוהה שעשיתי, ואנצל את כל החולשות שלהם בבריתות שאכרות."
     
    כשסיימתי להתרברב, סלסט שחררה את ידיה השלובות ותופפה באצבעותיה. "מרתק," היא אמרה בקול ההוא, שהיום אני יודעת שיוצא לה כשהיא מריחה כסף. "ספרי לי, איך היית מתארת את עצמך?"
     
    "בולדוזרית אמיתית!" אמרתי.
     
    סלסט קיבלה אותי לעבודה בו־במקום. היא אמרה שאנחנו הולכות להשחיז את היכולת הזו ולתרגם אותה לכסף. וכך עשינו. וכך הפכתי למנהלת הקריאייטיב הצעירה ביותר בר"ע. אותנטיות וחדשנות בדיוק הפכו למילות המפתח של התקופה, והתברר שיש לי משני אלו בכמויות. בזמן שעמיתיי הלכו לסדנאות שתיקה, שכרו מאמנים אישיים והשתתפו בספורט רגשי כדי "להתחבר לכוח הפנימי שלהם", אני לא יכולתי להישאר מנותקת מעצמי כמו שזאוס לא יכול היה למנוע מאתנה לפרוץ מתוך ראשו. כך הרגשתי, כשהרעיונות עלו בי: הם היו לא־רצוניים, מכאיבים לעיתים, ופעמים רבות לא הצלחתי אפילו למצוא דף ועט כדי לרשום אותם לפני שעוד רעיון נורה דרך הסינפסות שלי כאש תותחים המאיימת לפרוץ מראשי.
     
    לא עבר זמן רב והתכונה הזאת החלה לבלוט בר"ע. היה לנו לקוח שמכר ציוד גינון וטרמפולינות. לטרמפולינות יצא במשך שנים שם רע במגזינים להורות, והחברה רצתה קמפיין שמכוון לאימהות דאגניות ואובססיביות לבטיחות. משהו חצוף, הם אמרו, אבל קלאסי. הרעיונות שנזרקו לחלל האוויר היו מייסרים, תרתי משמע. זנקי, קפצי גבוה — כל הקלישאות מעוררות ההשראה האלה. ואז אמרתי: "ומה עם משהו כמו 'קפצו לי, גבירותיי?'" וכל העיניים פנו לכיווני.
     
    השתלטתי על התיק די מהר, כמו גם על תיקים אחרים. קיבלתי מחמאות על הרעיונות שלי. הפכתי לטיל מכוון־מחמאות. לא היה קשה לפגוע במטרות, כי מתברר שעולם הפרסום מלא באנשים שלכודים בכף הקלע שבין ביטוי לדיכוי, ואף על פי שרבים ניסו ככל יכולתם להתיר את הכבלים שכלאו אותם כך שיוכלו, כביכול, להמציא רעיונות משל עצמם וכל זה, השאר נראו מאושרים בהחלט מהחיים הכפולים המשונים האלה; חצי עבודה וחצי בזבוז זמן. אם כי בכל זאת, אנשים תמיד מורכבים יותר מכפי שנראה לנו.
     
     
     
    שמעתי את דנדון המעלית והרמתי את מבטי מהמחשב שבו גלשתי באתרים המוקדשים לאכילה נכונה, עיצוב מינימליסטי, הקולקציות האביביות שהייתי זקוקה להן נואשות, וברשתות החברתיות. קודם העליתי תמונה של הנעליים שלי ושל לינדזי לאינסטגרם — שתינו נעלנו את אותו המותג, אבל בסגנון שונה — והוספתי לה המון תגיות, אבל נכון לעכשיו רק שלושה אנשים אהבו את זה. שלושה אנשים! המחסור הזה בתשומת לב היה מכה, אבל האפליקציות האלה עוצבו כדי ליצור התמכרות. וכמו כל מכורה, תיעבתי את התלות הזו באותה העוצמה שבה נזקקתי נואשות למנת הסם שלי. המשכתי לרענן את הדף כל כמה דקות, מיטלטלת בין ייאוש מכך שאף אחד לא אוהב אותי לבין תקווה שכן יאהבו אותי כך שהפוסט שלי אולי ימריא בכוח האלגוריתם אל החשיפה השמיימית שבראש הפיד. מובן שהיו־יו הרגשי הזה היה מעייף, במובן מסוים, אבל מה כבר יש לעשות בשלוש וחצי אחר הצהריים ביום שלישי?
     
    סלסט ואלן יצאו מהמעלית, לשתיהן שיער חום בתספורת קצרה ונעלי עקב גבוהות. ההבדל ביניהן היה שאלן נראתה כאילו יצאה מתוכנית ריאליטי. ניכר בה שעשתה פן — נראה לי שיש לה תוספות שיער — ואפילו ממרחק ראיתי את שכבות האיפור שנמרח בקפידה על שפתיה ועיניה. כל מה שלבשה היה צמוד: ג'ינס צמודים. חולצת משי צמודה וז'קט עור צמוד, שכולם עוטפים את פנימיותה המתוחה. מתוחה במובן הכיפי של המילה, כמו האקדחים האלה בסרטים המצוירים שיורים זרי פרחים מהקנה. היא הייתה כה רזה עד שראשה נראה בגודל הלא נכון, וגם תיק העור שלה, שהיה בגודל של אוהל.
     
    סלסט, לעומת זאת, צבעה את שערה בחום כהה כל כך עד שהיה כמעט שחור. היא גם לבשה רק שחורים: טוניקות מתרחבות ומכנסיים מחויטים. נראה שכשמצליחים מספיק, אפשר להפסיק לדאוג להופעה החיצונית — אלא אם כן מצליחים בזכות ההופעה החיצונית, כמובן — כמו במקרה של אלן. העניין עם סלסט הוא שהיא ענדה בכל יום תליון זהב מלבני שהיה בעצם אולר קפיצי. היא תדקור כל מי שיתעסק איתה; אני יודעת, כי ראיתי את זה קורה — באופן מטאפורי, כמובן — כל הזמן.
     
    ג'ק, אנני, לינדזי ואני ישבנו ליד השולחנות שלנו, שהיו בעצם שולחן אחד ארוך, לבן ונוצץ שהמחשבים שלנו עמדו עליו. ר"ע לא האמינה בהיררכיה או בפרטיות או במרחב אישי. האדם היחיד שהיה לו משרד אמיתי היה סלסט, ואפילו בו היו קירות מזכוכית. אני אהבתי את המתווה הפתוח הזה; הוא נתן לי הרגשה שאני חלק ממשהו, כמו בסרטים או בחדרי חדשות, כשכולם יושבים על השולחנות, רגל אחת על הרצפה, בחאקי מקומט ושרוולים מופשלים, ומנסים להבין איך אפשר לחסל את האיש הרע. ההבדל בין הסרטים האלו לבין המשרד שלי היה שהריהוט אצלנו הרבה יותר יפה, אף אחד מאיתנו לעולם לא ייתפס בחאקי ואנחנו דווקא מציעים את החלקים המובחרים ביותר שלנו למכירה לאיש הרע.
     
    סלסט אותתה לנו בלי להסתכל — נפנוף באוויר ונקישת אצבע — וכולנו הבנו שצריך לאסוף את החפצים ולפגוש אותן בחדר הישיבות, שלא היה חדר כלל, אלא מעין מסדרון עם קירות מעץ לא מלוטש, כמו מסגרות של בית בשלבי בנייה. החדר היה מרוהט בספות, כורסאות מרובעות מאוד ושולחן קפה מקורות עץ ישנות. כשהגעתי לשם, בהליכה מהירה כמו בבית ספר יסודי רגע אחרי שהמורה צועקת להפסיק לרוץ, קלטתי את אלן מתקתקת בטלפון הנייד שלה כאילו חייה תלויים בזה.
     
    "אלן!" אמרתי. "קייסי פנדרגסט, מנהלת קריאייטיב, צופה מושבעת של עקרות בית אמיתיות ומעריצה גדולה של 'חי־טוב'." הרמתי מעט את חולצתי כדי להראות לה שאני לובשת את המחטב מתחת לחולצה. "ומעריצה שרופה שלך בכלל. ורק שתדעי שאם מוניקה הייתה באה לבית שלי ומאשימה אותי בניסיון להפריד בינה לבין ז'קלין, גם אני הייתי מכסחת אותה. בפירוש."
     
    אלן הרימה את המבט. "אלוהים, סוף־סוף!" היא אמרה במבטא ניו ג'רזי שלה. "מישהי שרואה את זה מנקודת המבט שלי!"
     
    התברר שאלן היא בדיוק כמוני; היא יכולה להתחיל שיחה עם אדם זר כאילו הכירה אותו מאז ומתמיד. עד שג'ק, לינדזי ואנני נכנסו גם הם וסלסט חזרה עם משהו מסטארבקס שבקומה הראשונה של הבניין, אלן ואני המשכנו ללכלך על מוניקה ולהתלונן על ההפקה שערכה את הצילומים איך שהתחשק לה בחדר העריכה, ועל חוסר הצדק שבכל זה. "אני נשבעת לך," אמרה אלן, "אני נשבעת לך בקבר של אימא שלי שמוניקה הייתה הראשונה שהרימה יד — את מאמינה לי? זאת לא הייתה אשמתי! אסור להרים יד על בחורה מג'רזי, כולם יודעים את זה. מה בדיוק היא רצתה, הסכם שלום?"
     
    הרגשתי את עיניה של סלסט נעוצות בי כשאלן ואני המשכנו לפטפט; את שביעות רצונה מההתנהלות שלי. אם אזכה בליבה של אלן, סלסט אולי אפילו תחמיא לי אחרי הישיבה. מחמאה מסלסט היא כמו שג'ינגיס חאן יגיד לאחד מהחיילים שלו שהוא לא עשה כזאת עבודה זוועתית כששרף את הכפר. זה משמעותי מאוד, גם כי קשה להשיג ממנו מחמאות וגם כי היה לו את הכוח להרוג אותך.
     
    "קדימה, בואו נתחיל," אמרה סלסט כשלינדזי חזרה סוף־סוף לחדר אחרי ששכחה את הקריסטלים שלה ונאלצה לרוץ חזרה לשולחנה. ראיתי אותה תוחבת אותם לכיס הבלייזר שלה ומוצאת בהם נחמה שנראתה לי חסרת היגיון. אי אפשר לסחוט אהבה מאבן! רציתי לומר לה. אבל כפי שאמרתי, לינדזי הייתה יצור רגיש. פעם, כשצחקתי עליה שכשהיא הולכת התיק שלה נשמע כמו זוג מאראקס בגלל כל התוספים שהיא סוחבת, היא הלכה לשירותים ולא חזרה במשך עשרים דקות. כשחזרה, עיניה היו אדומות והיא שתקה כל היום. הרגשתי כל כך רע עד שהתנצלתי בפניה בסמס באותו ערב. הייתי טיפשה, כתבתי, ועל יותר מדי קפאין ואנרגיה. לינדזי, בהיותה לינדזי, לא רק שסלחה לי מייד, אלא גם הביאה לי למחרת בבוקר איזה תכשיר שנקרא רסקיו. "בשביל החרדות שלך," היא אמרה.
     
    "כולם — אלן, אלן — כולם. את קייסי כבר פגשת, כפי שראינו, אבל אלה," היא אמרה לפי סדר הישיבה ליד השולחן, "ג'ק, אנני, לינדזי. ארט דירקטור בכיר, קופירייטרית, ארט דירקטורית. אה, וזאת סימון."
     
    סימון, העוזרת האישית של סלסט, שאותה אני מתעבת, הופיעה מאחורי כיסא האיימס שסלסט דאגה שיביאו לה כדי להימנע מההשפלה המוחלטת שבישיבה על ספה. סימון הייתה בגובה שלי, אבל רזה יותר בשתי מידות כי אכלה רק צימוקים עם דיאט קולה בארוחות צהריים. "נעים מאוד," אמרה סימון. לקולה הייתה מתיקות של אפרסק רקוב. סימון הייתה בת למשפחה עשירה, מה שגרם לה להיות חסרת אחריות ושאננה. לא היה אכפת לה מהמשכורת, וראו את זה. מסיבה כלשהי זה גרם לסלסט לחבב אותה, מה שעשה לי חשק להשמיד אותה. ונוסף על כך, היה לה הרגל נוראי להיכנס למטבח בדיוק כשניסיתי לאכול ג'אנק פוד בסתר.
     
    סלסט הסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזן. "אני רוצה שזה יהיה קצר ולעניין. לאלן יש מה לעשות, לי יש מה לעשות, ושום דבר לא נעשה אחרי השעה הראשונה בפגישה." היא נופפה לנו. "תגידו לה מה אתם חושבים. אני יודעת שהיו לכם רק יומיים, אבל עבדתם קשה." היא התבוננה באלן. "אני מעבידה את הבנות אצלי קשה. אם הן לא רוצות לעבוד קשה, הן יכולות לעזוב."
     
    ג'ק פתח את פיו כדי לדבר, אבל אני צדתי את מבטו: תשאיר את זה לי. "אלן," אמרתי, "כולנו מתים על הפרויקט הזה. מתים עליו. אין לי מושג כמה שעות כבר בילינו עד עכשיו — בטח מאות — רק בדמיונות לאן אפשר לקחת את זה. עד עכשיו היינו נחושים בהחלט, כאילו, אובססיביים לגמרי — פשוט להשתמש בפנים שלך כדימוי. הפנים שלך בטיימס סקוור, הפנים שלך לאורך מלהולנד, בשלטי חוצות ענקיים. הפנים שלך על השער האחורי של אס ויקלי. אלן הנקס, אלן הנקס — לאן שלא נלך, את תהיי שם. אנשים לא יוכלו לברוח ממך. את מסתכלת עליהם מלמעלה, מסתכלת עליהם מלמטה, את מסביבם, את כל מה שהם רואים. את בכל מקום, הם לא יכולים לברוח ממך, אבל הם גם לא רוצים לברוח."
     
    "אה," אמרה אלן. "אני מקשיבה." היא רכנה קדימה והורידה רגל אחת מהאחרת.
     
    "אז מה שימשוך אותם זה הפנים. הפנים שלך. הפנים שלך יהפכו לשם מוכר בכל בית — אם כי פנים הן לא שם, בעצם — בכל מקרה, הן יהפכו ליותר מפורסמות ממה שהן כבר עכשיו. וככל שהן יהיו מוכרות יותר, ככה גם יאהבו אותן יותר, והם יפשירו כלפייך וישכחו ששברת למוניקה את האף-"
     
    "לא בדיוק שברתי," מלמלה אלן.
     
    "-ושהוגש נגדך כתב אישום בגין העלמת מס. ואז," אמרתי ועצרתי לנשום. את כל זה המצאתי תוך כדי תנועה, תוך הסתמכות על האינסטינקטים שלי, הדרך שבה אני לרוב עושה את העבודה הכי טובה. "אז נחזק, נייצב ונתעל את כל הלוגואים של המותג שלך — הוודקה, המוצרים האלה של התזונה, המחטב, כל השאר — "
     
    "הלו, אל תשכחי את הקרמים שלי!"
     
    "נכון. ואת הקרמים שלך — כך שכולם ישלימו זה את זה. לג'ק," - החוויתי כלפיו בידי, "יש את העין הכי טובה שנתקלתי בה, והוא נחוש, נ־חוש בדעתו למצוא בשבילך משהו טוב יותר מאיזו צללית נשית וכתב מחובר כמו שעושים לשאר עקרות הבית האמיתיות. הלוגואים של המותג יוצגו בפינת העמוד, או לוח המודעות, קצת כמו קלפי משחק. באותיות הקטנות בתחתית ייכתב באילו חנויות אפשר לקנות את המוצרים. אנחנו פשוט חושבים שאת כל כך יפה," אמרתי, רכנתי קדימה והסתכלתי בעיניה, "וכל כך פופולרית, שכל דבר אחר פשוט יפריע."
     
    אלן חייכה חיוך לא רצוני, חיוך של מישהי שאמרו לה על עצמה משהו שהיא יודעת שהוא נכון. "אבל אנחנו צריכים גם תגית," אמרתי, "משהו שיבהיר לצרכן שאנחנו לא מוכרים רק את המותגים שלך, אנחנו מוכרים אותך, כי, כאילו, אנשים רוצים להיות כמוך, הם רוצים להיות חברים שלך, והעבודה שלנו היא לגרום להם להרגיש שזה אפשרי. אז מה שניצור יצטרך כאילו לייצג את מי שאת. את מה שכל כך ייחודי בך, שאנשים לא רק יקנו אלא גם יחקו. אנחנו כבר יודעים," אמרתי, "שאת אשת עסקים מדהימה, מאמא לוהטת, כוכבת ריאליטי, בחורה קשוחה מג'רזי — ולחלק מהאנשים זה יספיק. אבל מה שאר האנשים רוצים?" נשענתי אחורה, התנועעתי מעט בספה ופרשתי את זרועותיי כמברכת. "אותך. כמו שאת באמת. את אלן הנקס האמיתית. אלן שעקרות בית אמיתיות לא מאפשרת לנו לראות, ואנחנו חושבים שאם נאפשר ללקוחות שלנו לראות אותך, את תהיי רווחית מאוד — לא רק בסיס מעריצים איתן, אלא מותג."
     
    הפתיע אותי לפעמים שאני יכולה להיות משכנעת כל כך, ולעורר כל כך הרבה רגש. לפעמים עשיתי אפילו לעצמי עור ברווז. באותו רגע הרגשתי שהופקדה בידיי משימה חשובה — לא רק עבור אלן, אלא עבור החברה האנושית כולה. בכך שנעזור לאלן לשקף את ערכי הליבה שלה לעולם, נעזור בעקיפין גם לכל שאר הנשים לעשות את אותו הדבר. הן יראו את פניה בכל מקום, וזה יעצים אותן. הנשים משתלטות על העולם! הן יחשבו. כן, יש ערך רב למה שאנחנו עושים. העצמה נשית הייתה ערך בעל חשיבות עליונה מבחינתי.
     
    "אז ספרי לנו," אמרה לינדזי. היא חדלה למשש את הקריסטלים שלה והלכה לקצה השני של השולחן כדי ליטול את ידה של אלן, עם הבנייה בציפורניים. "מי את באמת?"
     
    מילותיה הדהדו באוויר לרגע. אנני תקתקה במבוכה במסך הטלפון הנייד שלה לפרק זמן שנדמה לי כמו דקות. ג'ק התעסק בעניבה שלו ומשך באפו, והייתי משוכנעת שנעלב מכך שלא ניתן לו לדבר הרבה. ג'ק חשב שהעובדה שהציקו לו בתיכון מעניקה לו את הזכות לרמוס בגסות אותנו, הבנות, בישיבות, בדיוק כמו כל בחור אחר שהכרתי. במהלך השנתיים האחרונות תיקנתי את ההנחה הזאת.
     
    לבסוף, אלן פנתה אל סלסט ואמרה: "אלוהים אדירים! אני, כאילו, בוכה עכשיו." היא הושיטה יד אל התיק שלה והוציאה טישו. היא ניגבה את עיניה. "אני ממש בוכה עכשיו, לעזאזל, ואני אפילו לא יודעת למה. אני מתה על זה. אתם מדהימים, אנשים. אתם גאונים מזוינים. בואו נעשה את זה." היא פנתה אל סלסט. "חשבתי שאת סתם מחרטטת כשאמרת שאת לגמרי מושקעת בלקוחות שלך, אבל עכשיו אני יודעת שזה נכון." היא קינחה את אפה. "באמת, באמת נכון."
     
    סלסט הסתכלה לעברי והנהנה הנהון כמעט בלתי נראה כדי לאותת כל הכבוד. ליבי נסק. הרגשתי, כמו שאני תמיד מרגישה ברגעים כאלה, כאילו הציעו לי אבן חן נדירה — מה שהיה נכון, כנראה, כי אין דבר נדיר יותר מהתפעלותו של אדם שלרוב נמנע מלתת אותה. פעם אחת, בתיכון, ניגשתי לאימי אחרי שחברה שלי סיפרה לי שהוריה נותנים לה עשרים דולר בכל פעם שקיבלה מצוין. זה עורר בי מחשבות — או, ליתר דיוק, כעס. "למה אני לא מקבלת פרס על הציונים הטובים שלי?" התלוננתי באותו ערב. "קיבלתי מצוין ברבעון האחרון בכל המקצועות, חוץ מאמנות."
     
    ולואיז, בלי להרים את מבטה מקרם הידיים של קרואל שמרחה על כפות ידיה, אמרה: "כי אנחנו מצפים ממך לקבל ציונים טובים."
     
    שקעתי עמוק יותר בספה וחלמתי בהקיץ על העתיד, עתיד שבו סלסט תציג אותי ללקוחות כבת חסותה ותיקח אותי כל שבוע לארוחת צהריים. "רק שתינו," היא תאמר כשתזמין אותי. בינתיים, אנני תקתקה ותקתקה באייפד שלה ואלן החלה לספר לנו את סיפור חייה בדייקנות של רובה קצוץ־קנה. זו הייתה עבודתה של אנני כקופירייטרית: לדלות את הרעיונות העמומים והלא־גמורים מהלקוחות ולטוות אותם לסיפור רציף ולכיד, סיפור שניתן למַצות ולהפיק ממנו תגית. שמעתי כמה פיסות וחלקים מילדותה ("ההורים שנאו זה את זה. ברור שהם נשארו יחד; לא היה להם כסף, מה עוד הם יכלו לעשות?"), גיל ההתבגרות שלה ("אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת, למען האמת. הרבה סיגריות, זה כן. והמון כנפיים מטוגנות") ונישואיה ("חלאת המין האנושי, זה מה שהוא. אם הוא לא היה מוציא לי צו הרחקה, הייתי שורפת לו את הבית").
     
    היא כנראה דיברה זמן מה, כי אני כבר חלמתי בהקיץ והקשבתי בחצי אוזן. מה שזכרתי אחר כך היה שסלסט טפחה על שעונה ואמרה שאלן צריכה ללכת לאיזה מקום. אז כולנו נעמדנו, ולרגע מוזר אחד תהינו אם יהיה זה הולם ללחוץ ידיים, או להתחבק ולהחליף נשיקות בלחי. אני, באופן אישי, הלכתי על הנשיקות והחיבוקים, כי לא כל יום פוגשים את אלן הנקס. גופה היה כמו שלד כנגד גופי, אבל חשתי באנרגיה הזורמת בה כמו בחוט חשמל.
     
    "את," היא אמרה לי כשהתחבקנו, "את כוכבת מזוינת. כוכבת. היי, סלסט," היא אמרה לבוסית שלי, שפרשה מההתקהלות הזאת כדי לא להתערב בטקסים החייתיים האלו של התקרבות־התרחקות. "את יודעת שזאתי כוכבת, נכון?"
     
    "כן, אני יודעת," אמרה סלסט. "בגלל זה שכרתי אותה."
     
    אחרי שאלן וסלסט פנו לכיוון המעליות, ג'ק, לינדזי, אנני ואני טפחנו לעצמנו וזה לזה על השכם. "רשמת מצוין, אנני," אמרתי ונתתי לה חיבוק שגרם לי להרגיש אימהית ואוהבת, כי ראשה של אנני הקטנה בקושי הגיע לסנטרי. אחזתי בידיה של לינדזי וסחטתי אותן בכוונה רבה ככל האפשר בלי לסדוק את חוש האירוניה שלי. "היית כל כך נדיבה כלפיה, ממש הרגשתי אותך זורחת מרוב אנרגיות חיוביות."
     
    "באמת ניסיתי!" אמרה לינדזי בכנות אין קץ.
     
    "וג'ק," אמרתי וטפחתי על גבו, מעל לחולצה המשובצת. "אני יודעת שלא נתתי לך לדבר, אבל אתה יודע שזה היה לטובת החברה, נכון? כי, כאילו — " חייכתי חיוך לא מתרפס. "אתה יודע שאני אוהבת אותך. אני מוקירה אותך."
     
    "מה שתגידי," אמר ג'ק, על קו התפר בין צחוק לרצינות. "אוהב אותך גם."
     
    מה שהיה נכון, עד כמה שאפשר לאהוב מישהו שלא מכירים כל כך טוב, או שמכירים רק בהקשר מסוים. השעה הייתה רק ארבע וקצת אחר הצהריים, וסוזן ואני קבענו לשש, אבל חשבתי שאולי אפתיע אותה ואקפוץ אליה לעבודה — סטודיו לצילום בפרברים, שבו היא סייעה לבחור שהתמחה בצילום קשישים ותמונות משפחתיות — קיטשי ומתקתק, כמו קטלוג של סירס. היא טוענת שהיא שונאת את זה, אבל אני תמיד חשבתי שזאת הדרך המושלמת בשבילה לשלם חשבונות בזמן שהיא עובדת על הרומן שלה. ככה יצא לה לתקשר עם אנשים ולשחק עם ילדים, וזה היה כל כך מיושן, כמו סוזן בעצמה. מי היה מאמין שעדיין יש שוק לצילומי קשישים בעידן שבו בני נוער מצלמים בערך מאה תמונות סלפי ביום?
     
    "אז נראה אתכם מחר, כן?" אמרתי וחיפשתי את השפתון בעמדה שלי. ידעתי שהוא שם איפשהו. כשמצאתי אותו תליתי את תיק הצד שלי על כתפי והפרחתי להם נשיקה באוויר. "אתם אדירים."
     
    "את אדירה," אמרה לינדזי והפריחה לי נשיקה חזרה. היא ישבה ליד שולחן הכתיבה שלה, וכנראה עמדה לפתוח את הפוטושופ. כארט דירקטורית זוטרה, לינדזי השתמשה בתוכנה הזאת או באדובי כדי להוציא לפועל את ה"חזיונות", כביכול, של ג'ק. אבל היא גם נשארה לעיתים קרובות עד מאוחר בעבודה כדי לעבוד על הפרויקטים האישיים שלה. בזמן האחרון היא החלה לשפץ בתי בובות ישנים ולצלם את החדרים בהם, לפני ואחרי שניסרה או הציתה אותם. אני חושבת שלינדזי הייתה הכי מאושרת אם הייתה גרה באיזו חווה מעוצבת ומודרנית בכפר ומתעסקת כל היום בעבודות יצירה עדינות, אבל היה לה חוב של 140 אלף דולר בהלוואות סטודנטים על הלימודים בבית הספר לעיצוב, והוא לא הולך להחזיר את עצמו לבד.
     
    "לא, את אדירה," אמרתי.
     
    "כולנו אדירים," אנני הציצה מהמחשב שלה. גם היא עמדה להישאר עד מאוחר, ככל הנראה כדי לחשוב על תגיות. לפעמים ריחמתי על אנני, שעבדה קשה כל כך וכמעט לא יצא לה מזה כלום, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להישאב לעצב של אנשים אחרים. זה מערער אותי. בגלל זה הייתי חייבת להפסיק לראות חדשות. כל הפליטים, המלחמות, היריות — איך אנשים עומדים בזה? איך הם מסוגלים לצפות בזה, אני מתכוונת. או לחיות את זה. לא שאני אומרת שהתנתקות היא הדרך הכי טובה להתמודד, אבל ברצינות; כמה מאיתנו צריכים להחזיק את הראש מעל למים בשביל שיהיו פה שלטון יציב, תחתונים מחטבים וצמיחה כלכלית.
     
    "אנחנו הטובים ביותר," אמר ג'ק והחווה אל עצמו ואל לינדזי ואנני. "את לא מהעולם הזה."
     
    "צודק במאה אחוז," אמרתי בקלילות ופניתי אל המעליות.