אנה את בסדר?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אנה את בסדר?
הוספה למועדפים

אנה את בסדר?

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים

    נושאים

    תקציר

    אנה יורדת למרתף ומציירת על גבי הציורים של אביה, שכבה על שכבה. האיש שאנה אוהבת מגמגם. המרווחים בין מילותיו הם לה כחרכי נשימה, אבל החללים הנפערים בתוכה רעבים והיא אוכלת להשביעם. היא טווה את ימיה בבקרים והם מתפוררים תחת ראשה בלילות. אנה דורשת בעולם בצעדים קטנים, וכשהיא יוצאת אל השמש הבדידות נופלת ממנה כצל. היא זוכרת צמח שהוריק מתחת לחלון חדר הילדים, והם היו מגדלים אותו בחלומותיהם עד שנכרת. מה שנכרת לא ישוב ויצמח, אבל אנה מחכה: היא לא יודעת לְמָה, אבל היא מחכה.
     
    שכבה על שכבה, בכישרון מרעיד ובלשון עשירת–תהודה, מדויקת עד נימי–נימיה, מציירת חבצלת לואיס–חן דיוקן של חיים נסתרים, העשויים אינסוף קיפולי זמן, הדים רחוקים ושפות נשכחות, ובה בעת משתברים בחוּדוֹ של הרגע.
     
    חבצלת לואיס–חן, ילידת 1983, אם לארבעה. זהו ספרה הראשון. 

    פרק ראשון

    אלוהים בא אל תוך הדם שלי ומתחבא שם המון שנים. אדום לבן אדום לבן. אלוהים צבעוני. אני נוטלת מכחולים ומנסה לצבוע את הכול באלוהים. מציירת את השמיים, את האופק. גדר. חיטה. אדמה. שיחי יסמין. עצי תאנה. תפוחים. צמחייה. אחר כך עוברת אל החיה, אל הבהמה הטהורה ואל הצאן, ואז אל בני האדם. אבא, אימא, בן בת. אני צובעת באלוהיות גם את הרצפה ואת הווילונות ואת הזיכרון ואת הרע ואת הטוב. אני צובעת את מה שכבר צבוע. את הציורים של אבא. מציירת על הים, על הכבשׂים, על הבתים, על היערות. צבע על צבע על צבע. אחר כך אני מבינה שאלוהים כלל לא ניתן לציור או לצביעה או למילוי. אני שומטת אותו בין המכחולים.

     

     

    פני אישה

     

    פרק ראשון
     
    אני אנה ואני בינונית ואני בת שלושים ותשע ואני יודעת גם שיש משהו מצוי שם ואני אוכלת הרבה מאוד לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל שאני מוכרחה להרדים בי משהו שמכאיב לי והוא לא מכאיב כמו דקירה או כמו צער אלא כמו רעב שכבר שוהה זמן רב והוא מכווץ את הלב שלי פנימה והחוצה ואז זה מרגיש קצת כמו אי־מילוי של מזון בקיבה אז אני אוכלת ובגלל זה אני אוכלת ככה הרבה, בגלל זה. וחוץ מזה יש אדם שאוהב אותי אהבה גדולה ופשוטה עד כדי כך שיש בי ידיעה ברורה שאני נוצרתי ומתקיימת בעולם הזה בשבילו ושהוא נוצר ומתקיים בעולם הזה בשבילי ואני אוהבת את הידיעה שהוא חי ונושם ולולא הייתי פוגשת אותו אני חושבת שהייתי גלמודה והבינוניות שלי הייתה מטיחה אותי עם הפנים על הקרקע בלי שאף אחד יסובב אותן הצידה ויסביר לי שזו הדרך לנשום.
     
    גלמודות זה לא רק כשאין לך אדם בעולם. זה מה שהבנתי על הבשר והעצמות שלי בשנים שאני חיה. גלמודות זה גם כשיש הרבה אנשים סביבך אבל אתה לא מצליח באמת למהול את האהבות וההרגשות שלך בשלהם. כך אני מרגישה על עצמי, בלתי נמהלת. ומרוב שהגוף שלי מלא במשקל גדול שעוטף אותי בעוד הפרדה פיזית מהעולם ומאנשיו, אני עוד יותר בלתי נמהלת.
     
    מה שעזר לי להגיע עד הגיל הזה, שלושים ותשע, ולהמשיך להתקיים בו בלי לפחד מההפרדה של הגוף והלב שבי משאר בני האדם, זו השינה הגדולה שאני מייצרת.
     
    כשאני מתבוננת, אני מגלה שהשינה הגדולה שלי צובעת את כל פעולותיי; כשאני אוכלת אני ישנה, כשאני אוהבת את האיש שלי אני ישנה, ואפילו כשאני ישנה, לפעמים אני נצבעת בשכבה נוספת של שינה מלאכותית שמכסה אפילו על השינה עצמה.

    עוד על הספר

    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: פרוזה מקור
    • מספר עמודים: 200 עמ' מודפסים

    נושאים

    אנה את בסדר? חבצלת לואיס חן

    אלוהים בא אל תוך הדם שלי ומתחבא שם המון שנים. אדום לבן אדום לבן. אלוהים צבעוני. אני נוטלת מכחולים ומנסה לצבוע את הכול באלוהים. מציירת את השמיים, את האופק. גדר. חיטה. אדמה. שיחי יסמין. עצי תאנה. תפוחים. צמחייה. אחר כך עוברת אל החיה, אל הבהמה הטהורה ואל הצאן, ואז אל בני האדם. אבא, אימא, בן בת. אני צובעת באלוהיות גם את הרצפה ואת הווילונות ואת הזיכרון ואת הרע ואת הטוב. אני צובעת את מה שכבר צבוע. את הציורים של אבא. מציירת על הים, על הכבשׂים, על הבתים, על היערות. צבע על צבע על צבע. אחר כך אני מבינה שאלוהים כלל לא ניתן לציור או לצביעה או למילוי. אני שומטת אותו בין המכחולים.

     

     

    פני אישה

     

    פרק ראשון
     
    אני אנה ואני בינונית ואני בת שלושים ותשע ואני יודעת גם שיש משהו מצוי שם ואני אוכלת הרבה מאוד לא בגלל שאני רוצה אלא בגלל שאני מוכרחה להרדים בי משהו שמכאיב לי והוא לא מכאיב כמו דקירה או כמו צער אלא כמו רעב שכבר שוהה זמן רב והוא מכווץ את הלב שלי פנימה והחוצה ואז זה מרגיש קצת כמו אי־מילוי של מזון בקיבה אז אני אוכלת ובגלל זה אני אוכלת ככה הרבה, בגלל זה. וחוץ מזה יש אדם שאוהב אותי אהבה גדולה ופשוטה עד כדי כך שיש בי ידיעה ברורה שאני נוצרתי ומתקיימת בעולם הזה בשבילו ושהוא נוצר ומתקיים בעולם הזה בשבילי ואני אוהבת את הידיעה שהוא חי ונושם ולולא הייתי פוגשת אותו אני חושבת שהייתי גלמודה והבינוניות שלי הייתה מטיחה אותי עם הפנים על הקרקע בלי שאף אחד יסובב אותן הצידה ויסביר לי שזו הדרך לנשום.
     
    גלמודות זה לא רק כשאין לך אדם בעולם. זה מה שהבנתי על הבשר והעצמות שלי בשנים שאני חיה. גלמודות זה גם כשיש הרבה אנשים סביבך אבל אתה לא מצליח באמת למהול את האהבות וההרגשות שלך בשלהם. כך אני מרגישה על עצמי, בלתי נמהלת. ומרוב שהגוף שלי מלא במשקל גדול שעוטף אותי בעוד הפרדה פיזית מהעולם ומאנשיו, אני עוד יותר בלתי נמהלת.
     
    מה שעזר לי להגיע עד הגיל הזה, שלושים ותשע, ולהמשיך להתקיים בו בלי לפחד מההפרדה של הגוף והלב שבי משאר בני האדם, זו השינה הגדולה שאני מייצרת.
     
    כשאני מתבוננת, אני מגלה שהשינה הגדולה שלי צובעת את כל פעולותיי; כשאני אוכלת אני ישנה, כשאני אוהבת את האיש שלי אני ישנה, ואפילו כשאני ישנה, לפעמים אני נצבעת בשכבה נוספת של שינה מלאכותית שמכסה אפילו על השינה עצמה.