אובססיה עיוורת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אובססיה עיוורת
מכר
מאות
עותקים
אובססיה עיוורת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אובססיה עיוורת

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: מיטל ירקוני
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: רומן אירוטי
    • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים

    תקציר

    ***ספר מודפס במכירה מוקדמת: ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם***
     
    האובססיה של שאנטל רוזנברג למוזיקה ולחיים מעולם לא הייתה עזה יותר מאשר בימים שבהם בילתה בבורדו שבצרפת. הייתה זו תקופה סוערת ששינתה את חייה, עד שקרה האסון הנורא, ומה שנותר לאחריה הוא יומן סודי.
    פיליפ טיבידו השאיר מאחור את תשוקתו לאומנות ומסתגר מן העולם בטירתו בין הכרמים, רדוף על ידי זיכרונות שלא נותנים לו מנוחה. הכתבות שנכתבו עליו הציגו אותו כ'מפלצת יפהפייה', אבל עכשיו הוא סוף כל סוף נותן לג'מה האריס, עיתונאית מבטיחה, להתקרב אליו, והיא שואלת שאלות שהוא לא בטוח שהוא רוצה לענות עליהן. 
    החיפוש אחר האמת מנחה את ג'מה. זו הזדמנות לריאיון של פעם בחיים ודבר לא יעצור בעדה, גם כאשר עליה לשהות בטירת טיבידו למשך חודשים, איתו. יומנה של שאנטל מגיע לידיה של ג'מה, אך על פי ההנחיות שקיבלה, מותר לה לקרוא מדי יום רק קטע אחד.
    זה סיפור על מפגש מרתק בין שני אנשים מלאי תשוקה, אוהבי מוזיקה. מה קורה כשהתאווה והחיפוש אחר האמת מתנגשים עם האומנות?
     
    אובססיה עיוורת מאת סופרת רבי המכר אלה פרנק הוא רומן עכשווי ומרתק. בעלילה רווית תשוקה, יופי וחטאים, תגלו את הסודות החבויים בטירת טיבידו ותיהנו מהרפתקה מפותלת שתרדוף את דמיונכם. 
    הספר כיכב ברשימות רבי המכר בעולם וסחף אחריו קהל קוראים נלהב.

    פרק ראשון

    רשמים ראשונים
     
    הגעה
     
    טירת טיבידו. שמעתי רבות על המקום הזה ועל האיש שגר כאן.
    האחוזה רחבת הידיים, שממוקמת בין שורות גפנים עשירים ועסיסיים, מתפוררת באיטיות בחזרה לאדמה, קצת יותר בכל יום. כשהשמש מתחילה לשקוע מעבר לגבעות של בורדו אשר בצרפת, גוון זהוב יפהפה שוטף את קו הרקיע ומדגיש את תפארתה הדועכת של הטירה.
    היא דעכה מפני שבעל האחוזה סגר את שעריה. הוא הפסיק לייצר את היין, שבעבר יוצא מכאן, ולא קיבל אורחים מאז עולמו נחשף בכל רחבי המדיה.
    אני עומדת ליד מכונית הטויוטה הקטנה ששכרתי. תיק המחשב הנייד תלוי על כתפי ואני מביטה אל הקומה השנייה של הבית המרכזי, מבחינה בווילון השחור, מתנועע כאילו מישהו הציץ דרכו ואז נסוג.
    אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי כי הוזמנתי לכאן. הוא זה שיצר קשר איתי.
    הוא אדם פרטי ומתבודד כל־כך עד כי אף אחד לא ראה אותו או שמע ממנו כבר חודשים, מאז החלו לרדוף אותו בנחישות בקשר למעורבותו באירועים הטרגיים שהתרחשו כאן. כל זה התרחש, כמובן, בעקבות ההכרה שקיבל על אומנותו, והיא זו שהעמידה אותו בעין הציבור מלכתחילה.
    האומנות שלו כוללת סדרת ציורים שתוארה בהערצה במילים אלה: "שילוב מפתה בין ארוטיקה לאפלה ולעצב רדוף." סוף ציטוט.
    ההערכה שקיבלה אומנותו עוררה ציפייה כי האומן יהיה זמין לראיונות ואף ירצה בהם, אולם מר פיליפ טיבידו נעלם כליל מאור הזרקורים.
    הסיבה לכך מובנת. השמועות מתרוצצות בכל מקום שבו הוא נמצא, חלקן אפילו צצו כשלא היה בסביבה. נראה כי שלווה אינה מנת חלקו של הגבר הזה, שפעם היה בין האנשים המוכרים והמפורסמים בעולם.
    אני אוזרת אומץ וניגשת, דופקת פעמיים על דלת העץ הגדולה ואז נסוגה ומחכה בסבלנות שמישהו יפתח לי. אני מביטה לצידה השמאלי של הדלת ורואה שלט שחור שעליו ציטוט באותיות זהב עדינות:
    Le vrais paradis est le paradis qu'on a perdu1
    הצרפתית שלי אינה מאפשרת לי להבין מה כתוב, אז אני מוציאה את הפנקס הקטן מתיק המחשב הנייד המלא עד גדותיו ורושמת לעצמי תזכורת, לשאול לגבי השלט. כשאני מחזירה את הפנקס לתיק, הדלת הישנה נפתחת ואישה קטנה, בעלת שיער לבן, עומדת מולי ומחייכת.
    "מדמואזל האריס?" היא שואלת.
    שם משפחתי האמריקאי נשמע זר כל־כך כשהוא נאמר במבטא צרפתי.
    "כן גברתי, באתי למר טיבידו," אני מיידעת אותה.
    היא זזה הצידה ומזמינה אותי פנימה. אני נכנסת למבואה הגדולה והדבר הראשון שנגלה לפניי הוא גרם המדרגות המפואר שלשמאלי, העולה בסנכרון עם הקיר המעוקל, ואני מניחה כי הוא הקיר הפנימי של הצריח שראיתי מבחוץ.
    איזה מקום מדהים לגור בו, חולפת המחשבה בראשי כשעיניי בוחנות את החדר וקולטות כמה עבודות אומנות התלויות על כל אחד מהקירות. הן עוצרות נשימה עד כי אני מתחילה להרגיש כאילו אני במוזיאון.
    האישה הקטנה מחכה שאסיים להתרשם מהמקום שבו היא גרה ואז מכחכחת בגרונה כדי להסב את תשומת ליבי.
    היא מצביעה על המדרגות שמהן התרשמתי ובמבטא כבד מודיעה, "מר טיבידו מחכה לך למעלה, בסטודיו שלו."
    היא משאירה אותי במקומי, מסתובבת והולכת לכיוון השני, ואני מביטה סביבי ומתחילה לצעוד לעבר המדרגות.
    אני מושיטה את ידי ומניחה אותה על המעקה הישן, ממששת את החריצים שנוצרו בעץ ומתחילה לעלות באיטיות. על הקיר הצמוד אליי תלוי ציור שראיתי בעבר, אולם בהדפסים בלבד. אני עומדת מול העתק בגודל מדויק או אולי אפילו מול המקור עצמו. למרות שאני עומדת בשקט מוחלט, יש בו משהו שצורח וקורא לי, מושך אותי אליו. למעשה, אני יכולה לשמוע באמת רק את נשימתי ואת החריקה העדינה של לוחות העץ שעליהם אני דורכת.
    הציור כובש אותי. אני לא מצליחה אפילו להתחיל לתאר כיצד כל משיכת מכחול של האומן גורמת למתבונן לחוש כאילו הוא או היא נוגעים באישה שבציור, נעשים מייד מודעים לכך שהאדם שצייר אותה באהבה גדולה כל־כך גם העביר את ידיו על עורה החשוף, שאותו לכד במשיכות מכחולו.
    אני מזיזה את כפות רגליי ומגלה שלא נוח לי לעמוד בביתו של אדם אחר - ולא סתם אדם אחר - לבהות בציור הזה ולהתרגש ממנו כל־כך.
    אני קורעת באיטיות את מבטי מהציור, מדמותה העירומה והרכה, נעצרת לרגע בקימור הלחי הימנית של ישבנה, המתחברת לירכה. אני מושיטה יד, רוצה להעביר אצבע עדינה על הקו הזה, אבל משנה את דעתי ומושכת את ידי ברגע האחרון. אני נוזפת בעצמי ועולה עוד מדרגה, נחושה להמשיך בדרכי אף כי איני מצליחה להתאפק מלהגניב מבט נוסף בציור. אני תוהה לגבי הכינור שניצב ליד האישה ומכסה חלק ממנה. ברור לי שהוא שייך לה, אבל מה המסר שהאומן מנסה להעביר כאן?
    אני שולפת את הפנקס ורושמת גם את השאלה הזאת.
    האם הכינור מייצג משהו מעבר לכינור?
    אני מחזירה את הפנקס לתיק וממשיכה לעלות במדרגות. בהגיעי לקומה, אני מסתכלת סביבי ומבחינה כי הדלת שלשמאלי פתוחה. אני נושמת נשימה עמוקה ונעה לכיוונה, נכנסת ומוצאת את עצמי בחדר חשוך למדי, מצמצמת את עיניי ובוחנת את החלל.
    כשעיניי מצליחות לבסוף להתמקד, הן נמשכות לגבר שיושב בכורסה קטנה בפינת החדר. לא פשוט להבחין בו ומהר מאוד אני מבינה למה.
    ככל שעיניי מזהות, הוא לבוש בבגדים כהים. רגלו האחת כפופה כך שקרסולו נשען על ברכה של הרגל האחרת. אני מתקדמת צעד נוסף לתוך מה שכעת החלטתי כי הוא הסטודיו שלו, וממצמצת כשהוא מדליק את המנורה שעומדת על השולחן לצידו.
    כשעיניי מתרגלות לאורה הרך של המנורה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול הגבר שעליו הכריזו לפני כמעט שנה כגבר היפה ביותר בעולם. הכותרת הזאת, יש לציין, הוחלפה בכותרות בסגנון, יפה או מבעית?
    "מדמואזל האריס?" הוא שואל.
    קולו מכה בי כמו צריבה של ויסקי. אני מתבוננת היטב כשהוא מרים את גופו הגדול מהכורסה הרכה ומתקדם לעברי, עוקבת אחר תנועותיו בחלל הסטודיו ושוכחת את שמי בן רגע. ברור למדי מדוע, הוא זז באלגנטיות רבה יחסית לבחור בממדיו, שגובהו, להערכתי, הוא כמעט שני מטרים.
    הוא נעמד מולי ומושיט לי את ידו. זו פעולה טבעית למדי עבור שני אנשים שמתחילים מערכת יחסים עסקית, אז למה אני עוצרת את נשימתי? אני מושיטה את ידי ומחליקה אותה לתוך ידו, מביטה בפליאה בנקודות הצבע המכתימות את אצבעותיו ומתחבאות תחת ציפורניו.
    "כן, מר טיבידו, אבל אתה מוזמן לקרוא לי ג'מה," אני משיבה.
    חיוך קטן וכמעט בלתי מורגש מופיע על שפתיו והוא מהנהן.
    לרגע קצר אני מנסה לדחוק הצידה את כל הדברים ששמעתי עליו ולבחון אותו באובייקטיביות. עיניו הן העיניים החושניות ביותר שראיתי מימיי. הן משרות תחושה ייחודית, כאילו אומרות 'אני לוקח אותך לחדר השינה שלי', וכשמוסיפים להן את השפתיים המלאות ואת הגומה הסקסית בסנטר - ובל נשכח את השיער החום הכהה, שנופל על מצחו בקלילות כאילו זה עתה העביר בו את אצבעותיו - עומד לפניי הגבר היפה ביותר בעולם ואם בוחרים להאמין לסיפורים האחרים, עומדת לפני מפלצת יפהפייה.
    "אם כך, ג'מה, אני מתעקש שתקראי לי פיליפ. אחרי הכול, בקרוב תכירי אותי היטב, לא כן?"
    חום מציף את לחיי. אני מנסה להתנהג רגיל, כאילו אינני נבוכה, ומזכירה לעצמי, את מקצוענית.
    "אני מניחה שאתה צודק," אני מצליחה לומר, לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר באותו רגע.
    הוא משחרר את ידי ומסתובב בדממה, ניגש אל החלון היחיד בסטודיו. אני עומדת על מפתן הדלת ובאופן משונה, מרגישה חוסר כלשהו.
    החלון בעל התריסים הצרפתיים סגור. אני מתבוננת מקרוב כשהוא דוחף את התריסים ופותח את החלון, מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו המחויטים ומשתהה לרגע, מביט החוצה.
    אני מסתכלת סביב ורואה משמאלי שולחן קטן וכורסה. "להתמקם שם?"
    הוא מסתובב ומעיף מבט לכיוון שעליו הצבעתי. "כן. דאגתי שיביאו עבורך את השולחן לכאן מפני שהנחתי כי החדר הזה הוא המקום המתאים ביותר לנהל מפגש שכזה." הוא עוצר ומביט החוצה, אל השמיים החשוכים. "כאן אני מרגיש הכי בנוח."
    אני ניגשת לשולחן הקטן, מניחה עליו את התיק שלי ומוציאה את המחשב הנייד, מסתובבת ורואה שהוא עדיין עומד בגבו אליי. האיש הזה יכול לבנות או להרוס את הקריירה שלי. אני בוהה בו, מנסה לשכוח את כל הדברים שאנשים אחרים הזהירו אותי לגביהם, ולא מצליחה להרגיע את פעימות ליבי.
    כבר כמה חודשים שעיתונאים מכל סוגי המדיה מנסים לגרום למר טיבידו לספר את הצד שלו בסיפור אפוף השמועות הזה ואף לחלוק עם העולם את ההשראה שמאחורי כל אחת מיצירותיו. כולם נכשלו, אך מסיבה כלשהי, אני, ג'מה האריס, נבחרתי להיות זו שתראיין אותו.
    אני מסיימת לארגן את הדברים שלי והוא לבסוף מסתובב אליי, מזיז את הכורסה כך שתהיה ממוקמת תחת אורה הרך של המנורה. הוא מתיישב בדממה, עיניו לא משות מעיניי. הוא מאיים בטירוף, אבל במקום שזה יעורר בי אי נוחות, אני נעשית נחושה יותר. אני נחושה לדלות את הסיפור שלמענו באתי לכאן.
    אני מסיטה את מבטי ממנו ושולפת את הכורסה הקטנה שהביא עבורי, פונה אליו שוב ומתיישבת.
    "תודה שאתה מאפשר לי לעשות את זה."
    "תודה לך שאת מסכימה לתנאים שלי. לא כל אחד היה מפסיק את שגרת חייו ועובר לצרפת לחודשיים."
    אני מחייכת כדי להסתיר את העצבנות הראשונית שלי ומשיבה לו בחיוך, "באמת? אם כך, האנשים האלה משוגעים. זו הזדמנות נפלאה. צרפת יפהפייה והשהות פה תסייע לי להעביר את הסיפור שלך, את חייך, בצורה אותנטית. אחרי הכול, זה התרחש כאן, לא?"
    הוא מצמיד את ידיו לאפו, יוצר צורת צריח, ואני מתבוננת בעיניים הירוקות הללו, שננעצות שוב בעיניי.
    "זה קרה כאן, כן." הוא עוצם את עיניו ומשעין את ראשו על משענת הכורסה. "החלקים החשובים, לפחות."
    אני ניגשת לעניין בעדינות, "מתי תרצה להתחיל? הלילה או בבוקר?"
    עיניו נפקחות כשהוא מרים את ראשו, ואני מרגישה את השפעת מבטו החודר.
    "הלילה. בואי נתחיל עכשיו," הוא משיב.
    אני מכחכחת בגרוני ומוציאה את הפנקס ואת העט מתיקי. כשאני שבה ומביטה בו, הוא רוכן ומושיט לי ספר בעל כריכת עור. אני מעיפה מבט בספר, מושיטה יד ולוקחת אותו. הוא נשען שוב לאחור ומנסה להיראות רגוע, אך ללא הצלחה. נראה שהוא חש בחוסר נוחות.
    "מה זה?" אני שואלת שאלה מתבקשת.
    "זה יומן. את תזדקקי לו כדי למצוא הגיון בכל זה."
    נראה שאינו רוצה להוסיף, אז אני מהנהנת ומתחילה לפתוח את כריכת היומן.
    "לא, עוד לא," הוא מנחה.
    אני מתקשה לא לפתוח ולהציץ, אבל יודעת שאני כאן כדי להקשיב. אני רוצה ללמוד על יצירותיו ולהבין מה באמת קרה בלילה ההוא, אבל מאחר שהוא אמר לי עדיין לא לפתוח את היומן, אני מניחה אותו על השולחן.
    "בסדר, בוא נתחיל בהתחלה."
    הוא נושם נשימה עמוקה ומסיבה כלשהי, אני עוצרת את נשימתי עד שהוא נושף את האוויר החוצה.
    "תתחילי."
    אני זזה קצת בכורסה ומתחילה. "מה עורר בך את ההשראה להתחיל לצייר את הסדרה עתירת השבחים שלך?"
    הוא מרים את ידו, מלטף את זיפיו ועונה ברכות רבה כל־כך, עד כי אני כמעט מפספסת את תשובתו: "יופי." משתררת הפוגה רבת משמעות לפני שהוא חוזר על עצמו, "יופי עורר בי את השראתי."
    אני רושמת את תשובתו וניגשת לשאלה הבאה בלי להרים את מבטי. "יופיו של העולם?"
    הוא משתהה לרגע וחושב. "לא, יופי של אישה. אישה ספציפית."
    אני מרימה אליו את מבטי, מבינה מייד כי התכוון אליה, ובולעת את הרוק שהצטבר בחלל פי. כעת אני מבינה את הסיבה לכך שהתמקד בכל נגיעת מכחול בציור שתלוי במרכז הקיר הצמוד למדרגות, מואר כאילו הוא גאוות הבית. הציור הזה הוא התגלמות היופי והיא האישה המדוברת. היא האישה שלכדה את תשומת ליבו של העולם כולו וזימנה שאלות פולשניות לדלתו של האיש הזה.
    אני דוחקת במוחי להדביק את קצב השיחה ומזכירה לעצמי להיות מקצועית, לשאול רק מה שאני זקוקה לו ולבנות את חלקי הסיפור שאותו אני נואשת כל־כך לשמוע מהאדם הזה, ששומר על פרטיותו. אולם, במקום לפעול לפי ההנחיות שלי עצמי, אני פולטת, "מה מרגש אותך?"
    הוא חושב על השאלה הזאת יותר מכפי שאני מצפה שיחשוב ולאחר מכן משיב בשאלה משל עצמו, "את לא רוצה קודם לשאול אותי את השאלה המתבקשת ביותר, מיס האריס?"
    אני מייד מבינה לאיזו שאלה הוא מתכוון, אך אני לא מוכנה לכך עדיין. אני כאן כדי ללמוד על החזון העומד מאחורי הדימויים ועל הצד שלו בסיוט הנורא הזה, אז לא, אני עדיין לא רוצה לשאול את השאלה המתבקשת.
    "חשבתי שהחלטנו שתקרא לי ג'מה," אני מציינת, מנסה לשמור על אווירה קלילה.
    הוא מצמצם את עיניו ומטה קלות את ראשו. זה סימן עבורי להמשיך.
    "מה מרגש אותך?" אני שואלת שוב.
    מסיבה כלשהי, אני מדמיינת שיש לו תשובה מוכנה לשאלה הזאת.
    להפתעתי, הוא שוקע במחשבות ואני מדמה בעיני רוחי את האישה שבציור, יודעת כי הוא חושב עליה.
    "מה מרגש אותי?" הוא חוזר על שאלתי.
    אני מהנהנת וממתינה ולמרות שזוהי רק השאלה השנייה שלי, אני אוחזת במתח במסעד הכורסה.
    "התשובה לכך זהה לתשובתי לשאלה הראשונה שלך, ג'מה. יופי מרגש אותי."
    אני רושמת לעצמי את תשובתו ומחזירה אליו את מבטי. "ויופי הוא אישה אחת?" אני רוצה להבהיר כדי להיות בטוחה.
    עיניו נותרות נעוצות בעיניי והוא משיב ללא כל היסוס, "יופי הוא שאנטל."
    האישה שבציור, שאנטל, סוף סוף הוזמנה לחדר.
    1. מצרפתית: גן עדן האמיתי הוא זה שאיבדנו

    עוד על הספר

    • תרגום: מיטל ירקוני
    • הוצאה: אדל
    • תאריך הוצאה: דצמבר 2019
    • קטגוריה: רומן אירוטי
    • מספר עמודים: 400 עמ' מודפסים
    אובססיה עיוורת אלה פרנק
    רשמים ראשונים
     
    הגעה
     
    טירת טיבידו. שמעתי רבות על המקום הזה ועל האיש שגר כאן.
    האחוזה רחבת הידיים, שממוקמת בין שורות גפנים עשירים ועסיסיים, מתפוררת באיטיות בחזרה לאדמה, קצת יותר בכל יום. כשהשמש מתחילה לשקוע מעבר לגבעות של בורדו אשר בצרפת, גוון זהוב יפהפה שוטף את קו הרקיע ומדגיש את תפארתה הדועכת של הטירה.
    היא דעכה מפני שבעל האחוזה סגר את שעריה. הוא הפסיק לייצר את היין, שבעבר יוצא מכאן, ולא קיבל אורחים מאז עולמו נחשף בכל רחבי המדיה.
    אני עומדת ליד מכונית הטויוטה הקטנה ששכרתי. תיק המחשב הנייד תלוי על כתפי ואני מביטה אל הקומה השנייה של הבית המרכזי, מבחינה בווילון השחור, מתנועע כאילו מישהו הציץ דרכו ואז נסוג.
    אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי כי הוזמנתי לכאן. הוא זה שיצר קשר איתי.
    הוא אדם פרטי ומתבודד כל־כך עד כי אף אחד לא ראה אותו או שמע ממנו כבר חודשים, מאז החלו לרדוף אותו בנחישות בקשר למעורבותו באירועים הטרגיים שהתרחשו כאן. כל זה התרחש, כמובן, בעקבות ההכרה שקיבל על אומנותו, והיא זו שהעמידה אותו בעין הציבור מלכתחילה.
    האומנות שלו כוללת סדרת ציורים שתוארה בהערצה במילים אלה: "שילוב מפתה בין ארוטיקה לאפלה ולעצב רדוף." סוף ציטוט.
    ההערכה שקיבלה אומנותו עוררה ציפייה כי האומן יהיה זמין לראיונות ואף ירצה בהם, אולם מר פיליפ טיבידו נעלם כליל מאור הזרקורים.
    הסיבה לכך מובנת. השמועות מתרוצצות בכל מקום שבו הוא נמצא, חלקן אפילו צצו כשלא היה בסביבה. נראה כי שלווה אינה מנת חלקו של הגבר הזה, שפעם היה בין האנשים המוכרים והמפורסמים בעולם.
    אני אוזרת אומץ וניגשת, דופקת פעמיים על דלת העץ הגדולה ואז נסוגה ומחכה בסבלנות שמישהו יפתח לי. אני מביטה לצידה השמאלי של הדלת ורואה שלט שחור שעליו ציטוט באותיות זהב עדינות:
    Le vrais paradis est le paradis qu'on a perdu1
    הצרפתית שלי אינה מאפשרת לי להבין מה כתוב, אז אני מוציאה את הפנקס הקטן מתיק המחשב הנייד המלא עד גדותיו ורושמת לעצמי תזכורת, לשאול לגבי השלט. כשאני מחזירה את הפנקס לתיק, הדלת הישנה נפתחת ואישה קטנה, בעלת שיער לבן, עומדת מולי ומחייכת.
    "מדמואזל האריס?" היא שואלת.
    שם משפחתי האמריקאי נשמע זר כל־כך כשהוא נאמר במבטא צרפתי.
    "כן גברתי, באתי למר טיבידו," אני מיידעת אותה.
    היא זזה הצידה ומזמינה אותי פנימה. אני נכנסת למבואה הגדולה והדבר הראשון שנגלה לפניי הוא גרם המדרגות המפואר שלשמאלי, העולה בסנכרון עם הקיר המעוקל, ואני מניחה כי הוא הקיר הפנימי של הצריח שראיתי מבחוץ.
    איזה מקום מדהים לגור בו, חולפת המחשבה בראשי כשעיניי בוחנות את החדר וקולטות כמה עבודות אומנות התלויות על כל אחד מהקירות. הן עוצרות נשימה עד כי אני מתחילה להרגיש כאילו אני במוזיאון.
    האישה הקטנה מחכה שאסיים להתרשם מהמקום שבו היא גרה ואז מכחכחת בגרונה כדי להסב את תשומת ליבי.
    היא מצביעה על המדרגות שמהן התרשמתי ובמבטא כבד מודיעה, "מר טיבידו מחכה לך למעלה, בסטודיו שלו."
    היא משאירה אותי במקומי, מסתובבת והולכת לכיוון השני, ואני מביטה סביבי ומתחילה לצעוד לעבר המדרגות.
    אני מושיטה את ידי ומניחה אותה על המעקה הישן, ממששת את החריצים שנוצרו בעץ ומתחילה לעלות באיטיות. על הקיר הצמוד אליי תלוי ציור שראיתי בעבר, אולם בהדפסים בלבד. אני עומדת מול העתק בגודל מדויק או אולי אפילו מול המקור עצמו. למרות שאני עומדת בשקט מוחלט, יש בו משהו שצורח וקורא לי, מושך אותי אליו. למעשה, אני יכולה לשמוע באמת רק את נשימתי ואת החריקה העדינה של לוחות העץ שעליהם אני דורכת.
    הציור כובש אותי. אני לא מצליחה אפילו להתחיל לתאר כיצד כל משיכת מכחול של האומן גורמת למתבונן לחוש כאילו הוא או היא נוגעים באישה שבציור, נעשים מייד מודעים לכך שהאדם שצייר אותה באהבה גדולה כל־כך גם העביר את ידיו על עורה החשוף, שאותו לכד במשיכות מכחולו.
    אני מזיזה את כפות רגליי ומגלה שלא נוח לי לעמוד בביתו של אדם אחר - ולא סתם אדם אחר - לבהות בציור הזה ולהתרגש ממנו כל־כך.
    אני קורעת באיטיות את מבטי מהציור, מדמותה העירומה והרכה, נעצרת לרגע בקימור הלחי הימנית של ישבנה, המתחברת לירכה. אני מושיטה יד, רוצה להעביר אצבע עדינה על הקו הזה, אבל משנה את דעתי ומושכת את ידי ברגע האחרון. אני נוזפת בעצמי ועולה עוד מדרגה, נחושה להמשיך בדרכי אף כי איני מצליחה להתאפק מלהגניב מבט נוסף בציור. אני תוהה לגבי הכינור שניצב ליד האישה ומכסה חלק ממנה. ברור לי שהוא שייך לה, אבל מה המסר שהאומן מנסה להעביר כאן?
    אני שולפת את הפנקס ורושמת גם את השאלה הזאת.
    האם הכינור מייצג משהו מעבר לכינור?
    אני מחזירה את הפנקס לתיק וממשיכה לעלות במדרגות. בהגיעי לקומה, אני מסתכלת סביבי ומבחינה כי הדלת שלשמאלי פתוחה. אני נושמת נשימה עמוקה ונעה לכיוונה, נכנסת ומוצאת את עצמי בחדר חשוך למדי, מצמצמת את עיניי ובוחנת את החלל.
    כשעיניי מצליחות לבסוף להתמקד, הן נמשכות לגבר שיושב בכורסה קטנה בפינת החדר. לא פשוט להבחין בו ומהר מאוד אני מבינה למה.
    ככל שעיניי מזהות, הוא לבוש בבגדים כהים. רגלו האחת כפופה כך שקרסולו נשען על ברכה של הרגל האחרת. אני מתקדמת צעד נוסף לתוך מה שכעת החלטתי כי הוא הסטודיו שלו, וממצמצת כשהוא מדליק את המנורה שעומדת על השולחן לצידו.
    כשעיניי מתרגלות לאורה הרך של המנורה, אני מוצאת את עצמי עומדת מול הגבר שעליו הכריזו לפני כמעט שנה כגבר היפה ביותר בעולם. הכותרת הזאת, יש לציין, הוחלפה בכותרות בסגנון, יפה או מבעית?
    "מדמואזל האריס?" הוא שואל.
    קולו מכה בי כמו צריבה של ויסקי. אני מתבוננת היטב כשהוא מרים את גופו הגדול מהכורסה הרכה ומתקדם לעברי, עוקבת אחר תנועותיו בחלל הסטודיו ושוכחת את שמי בן רגע. ברור למדי מדוע, הוא זז באלגנטיות רבה יחסית לבחור בממדיו, שגובהו, להערכתי, הוא כמעט שני מטרים.
    הוא נעמד מולי ומושיט לי את ידו. זו פעולה טבעית למדי עבור שני אנשים שמתחילים מערכת יחסים עסקית, אז למה אני עוצרת את נשימתי? אני מושיטה את ידי ומחליקה אותה לתוך ידו, מביטה בפליאה בנקודות הצבע המכתימות את אצבעותיו ומתחבאות תחת ציפורניו.
    "כן, מר טיבידו, אבל אתה מוזמן לקרוא לי ג'מה," אני משיבה.
    חיוך קטן וכמעט בלתי מורגש מופיע על שפתיו והוא מהנהן.
    לרגע קצר אני מנסה לדחוק הצידה את כל הדברים ששמעתי עליו ולבחון אותו באובייקטיביות. עיניו הן העיניים החושניות ביותר שראיתי מימיי. הן משרות תחושה ייחודית, כאילו אומרות 'אני לוקח אותך לחדר השינה שלי', וכשמוסיפים להן את השפתיים המלאות ואת הגומה הסקסית בסנטר - ובל נשכח את השיער החום הכהה, שנופל על מצחו בקלילות כאילו זה עתה העביר בו את אצבעותיו - עומד לפניי הגבר היפה ביותר בעולם ואם בוחרים להאמין לסיפורים האחרים, עומדת לפני מפלצת יפהפייה.
    "אם כך, ג'מה, אני מתעקש שתקראי לי פיליפ. אחרי הכול, בקרוב תכירי אותי היטב, לא כן?"
    חום מציף את לחיי. אני מנסה להתנהג רגיל, כאילו אינני נבוכה, ומזכירה לעצמי, את מקצוענית.
    "אני מניחה שאתה צודק," אני מצליחה לומר, לא מסוגלת לחשוב על משהו אחר באותו רגע.
    הוא משחרר את ידי ומסתובב בדממה, ניגש אל החלון היחיד בסטודיו. אני עומדת על מפתן הדלת ובאופן משונה, מרגישה חוסר כלשהו.
    החלון בעל התריסים הצרפתיים סגור. אני מתבוננת מקרוב כשהוא דוחף את התריסים ופותח את החלון, מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו המחויטים ומשתהה לרגע, מביט החוצה.
    אני מסתכלת סביב ורואה משמאלי שולחן קטן וכורסה. "להתמקם שם?"
    הוא מסתובב ומעיף מבט לכיוון שעליו הצבעתי. "כן. דאגתי שיביאו עבורך את השולחן לכאן מפני שהנחתי כי החדר הזה הוא המקום המתאים ביותר לנהל מפגש שכזה." הוא עוצר ומביט החוצה, אל השמיים החשוכים. "כאן אני מרגיש הכי בנוח."
    אני ניגשת לשולחן הקטן, מניחה עליו את התיק שלי ומוציאה את המחשב הנייד, מסתובבת ורואה שהוא עדיין עומד בגבו אליי. האיש הזה יכול לבנות או להרוס את הקריירה שלי. אני בוהה בו, מנסה לשכוח את כל הדברים שאנשים אחרים הזהירו אותי לגביהם, ולא מצליחה להרגיע את פעימות ליבי.
    כבר כמה חודשים שעיתונאים מכל סוגי המדיה מנסים לגרום למר טיבידו לספר את הצד שלו בסיפור אפוף השמועות הזה ואף לחלוק עם העולם את ההשראה שמאחורי כל אחת מיצירותיו. כולם נכשלו, אך מסיבה כלשהי, אני, ג'מה האריס, נבחרתי להיות זו שתראיין אותו.
    אני מסיימת לארגן את הדברים שלי והוא לבסוף מסתובב אליי, מזיז את הכורסה כך שתהיה ממוקמת תחת אורה הרך של המנורה. הוא מתיישב בדממה, עיניו לא משות מעיניי. הוא מאיים בטירוף, אבל במקום שזה יעורר בי אי נוחות, אני נעשית נחושה יותר. אני נחושה לדלות את הסיפור שלמענו באתי לכאן.
    אני מסיטה את מבטי ממנו ושולפת את הכורסה הקטנה שהביא עבורי, פונה אליו שוב ומתיישבת.
    "תודה שאתה מאפשר לי לעשות את זה."
    "תודה לך שאת מסכימה לתנאים שלי. לא כל אחד היה מפסיק את שגרת חייו ועובר לצרפת לחודשיים."
    אני מחייכת כדי להסתיר את העצבנות הראשונית שלי ומשיבה לו בחיוך, "באמת? אם כך, האנשים האלה משוגעים. זו הזדמנות נפלאה. צרפת יפהפייה והשהות פה תסייע לי להעביר את הסיפור שלך, את חייך, בצורה אותנטית. אחרי הכול, זה התרחש כאן, לא?"
    הוא מצמיד את ידיו לאפו, יוצר צורת צריח, ואני מתבוננת בעיניים הירוקות הללו, שננעצות שוב בעיניי.
    "זה קרה כאן, כן." הוא עוצם את עיניו ומשעין את ראשו על משענת הכורסה. "החלקים החשובים, לפחות."
    אני ניגשת לעניין בעדינות, "מתי תרצה להתחיל? הלילה או בבוקר?"
    עיניו נפקחות כשהוא מרים את ראשו, ואני מרגישה את השפעת מבטו החודר.
    "הלילה. בואי נתחיל עכשיו," הוא משיב.
    אני מכחכחת בגרוני ומוציאה את הפנקס ואת העט מתיקי. כשאני שבה ומביטה בו, הוא רוכן ומושיט לי ספר בעל כריכת עור. אני מעיפה מבט בספר, מושיטה יד ולוקחת אותו. הוא נשען שוב לאחור ומנסה להיראות רגוע, אך ללא הצלחה. נראה שהוא חש בחוסר נוחות.
    "מה זה?" אני שואלת שאלה מתבקשת.
    "זה יומן. את תזדקקי לו כדי למצוא הגיון בכל זה."
    נראה שאינו רוצה להוסיף, אז אני מהנהנת ומתחילה לפתוח את כריכת היומן.
    "לא, עוד לא," הוא מנחה.
    אני מתקשה לא לפתוח ולהציץ, אבל יודעת שאני כאן כדי להקשיב. אני רוצה ללמוד על יצירותיו ולהבין מה באמת קרה בלילה ההוא, אבל מאחר שהוא אמר לי עדיין לא לפתוח את היומן, אני מניחה אותו על השולחן.
    "בסדר, בוא נתחיל בהתחלה."
    הוא נושם נשימה עמוקה ומסיבה כלשהי, אני עוצרת את נשימתי עד שהוא נושף את האוויר החוצה.
    "תתחילי."
    אני זזה קצת בכורסה ומתחילה. "מה עורר בך את ההשראה להתחיל לצייר את הסדרה עתירת השבחים שלך?"
    הוא מרים את ידו, מלטף את זיפיו ועונה ברכות רבה כל־כך, עד כי אני כמעט מפספסת את תשובתו: "יופי." משתררת הפוגה רבת משמעות לפני שהוא חוזר על עצמו, "יופי עורר בי את השראתי."
    אני רושמת את תשובתו וניגשת לשאלה הבאה בלי להרים את מבטי. "יופיו של העולם?"
    הוא משתהה לרגע וחושב. "לא, יופי של אישה. אישה ספציפית."
    אני מרימה אליו את מבטי, מבינה מייד כי התכוון אליה, ובולעת את הרוק שהצטבר בחלל פי. כעת אני מבינה את הסיבה לכך שהתמקד בכל נגיעת מכחול בציור שתלוי במרכז הקיר הצמוד למדרגות, מואר כאילו הוא גאוות הבית. הציור הזה הוא התגלמות היופי והיא האישה המדוברת. היא האישה שלכדה את תשומת ליבו של העולם כולו וזימנה שאלות פולשניות לדלתו של האיש הזה.
    אני דוחקת במוחי להדביק את קצב השיחה ומזכירה לעצמי להיות מקצועית, לשאול רק מה שאני זקוקה לו ולבנות את חלקי הסיפור שאותו אני נואשת כל־כך לשמוע מהאדם הזה, ששומר על פרטיותו. אולם, במקום לפעול לפי ההנחיות שלי עצמי, אני פולטת, "מה מרגש אותך?"
    הוא חושב על השאלה הזאת יותר מכפי שאני מצפה שיחשוב ולאחר מכן משיב בשאלה משל עצמו, "את לא רוצה קודם לשאול אותי את השאלה המתבקשת ביותר, מיס האריס?"
    אני מייד מבינה לאיזו שאלה הוא מתכוון, אך אני לא מוכנה לכך עדיין. אני כאן כדי ללמוד על החזון העומד מאחורי הדימויים ועל הצד שלו בסיוט הנורא הזה, אז לא, אני עדיין לא רוצה לשאול את השאלה המתבקשת.
    "חשבתי שהחלטנו שתקרא לי ג'מה," אני מציינת, מנסה לשמור על אווירה קלילה.
    הוא מצמצם את עיניו ומטה קלות את ראשו. זה סימן עבורי להמשיך.
    "מה מרגש אותך?" אני שואלת שוב.
    מסיבה כלשהי, אני מדמיינת שיש לו תשובה מוכנה לשאלה הזאת.
    להפתעתי, הוא שוקע במחשבות ואני מדמה בעיני רוחי את האישה שבציור, יודעת כי הוא חושב עליה.
    "מה מרגש אותי?" הוא חוזר על שאלתי.
    אני מהנהנת וממתינה ולמרות שזוהי רק השאלה השנייה שלי, אני אוחזת במתח במסעד הכורסה.
    "התשובה לכך זהה לתשובתי לשאלה הראשונה שלך, ג'מה. יופי מרגש אותי."
    אני רושמת לעצמי את תשובתו ומחזירה אליו את מבטי. "ויופי הוא אישה אחת?" אני רוצה להבהיר כדי להיות בטוחה.
    עיניו נותרות נעוצות בעיניי והוא משיב ללא כל היסוס, "יופי הוא שאנטל."
    האישה שבציור, שאנטל, סוף סוף הוזמנה לחדר.
    1. מצרפתית: גן עדן האמיתי הוא זה שאיבדנו