אל עצמי - ציון כהן 1

"לכתוב יומן זה עיסוק חינוכי!" משננת באוזניי גברת שרוני ערב־ערב לפני שהיא ניגשת לערוך את השולחן.

יכול להיות, באמת יכול להיות. אני מרכין את הראש כדי שהמבטים שלנו לא ייפגשו, וממשיך לספור את הגולות על השטיח, אלה שהרווחתי בהפסקות, או אחר הצהריים, בשכונה. שתדעו: אין צלף יותר טוב ממני בכל האזור. כל קליעה שלי פוגעת בול, ומעוררת מחיאות כפיים בקרב הצופים, שמפחדים להשתתף במשחק.

אבל היום, כשאני בדיוק שמונה חודשים בבית של משפחת שרוני, לא יכולתי עוד לסרב. עד עכשיו היה לי תירוץ פשוט: אני יודע לכתוב רק אותיות דפוס. אפילו להעתיק את השיעורים מהלוח אני לא מספיק בקצב האיטי שלי, אז איך אמלא דפים שלמים של יומן?

אחרי שמונה חודשים של לימודים מייגעים (בעל כורחי כמובן, ובעזרתה האדיבה של גברת שרוני), הבאתי תעודה שהפריכה את כל הטענות שלי. לצד ההערה הבולטת, שהתנהגותו של הילד ציון כהן היא פרועה ועוברת כל גבול, נכתב שם שבכתיבתו של התלמיד הנ"ל חל שיפור מדהים. היא שוטפת ואין בה שגיאות כתיב רבות. אז מה יכולתי לעשות?

קיפלתי את התעודה ואמרתי לגברת שרוני, "טוב, בסדר, אני אכתוב לך יומן..."

גברת שרוני חיבקה אותי, כמעט חנקה אותי, נישקה אותי שוב ושוב, עד שהלחיים שלי נרטבו. אחר כך היא הוציאה מטבע מהכיס ונתנה את הכסף רק לי (ולא לניר, שעמד כל הזמן בפתח החדר והציץ) ושלחה אותי לקנות לעצמי גלידה. עכשיו אני יושב ליד המחברת השחורה הפתוחה שבראשה ארבע אותיות מוזהבות: "יומן". מה לכתוב?

בקצה השני של שולחן הכתיבה הזוגי יושב ניר שרוני, הבן של גברת שרוני, וכותב. בכל ערב, בין שש לשבע, הוא מסכם מה שקרה לו מהבוקר ועד עכשיו. אפשר להשתגע! העט שלו רץ במהירות לא נורמלית לאורך הדף, ומשאיר אחריו רצועה ארוכה של מילים קטנות בצבע כחול. לעזאזל, איך יש לו כל כך הרבה מה לכתוב ביומן המזופת שלו? זאת כבר המחברת השלישית שלו. ושתיים גמורות סגורות במגירה.

עלה בדעתי רעיון נפלא: אני יכול להעתיק ממנו!

קמתי והתגנבתי אל מאחורי הגב של ניר. עמדתי על קצות האצבעות והצצתי. הצלחתי לפענח משפטים אחדים. מבצע קשה מאוד, כי לניר יש כתב יד זעיר.

"היום ציון הסכים לנהל יומן סוף־סוף. אימא נתנה לו גלידה בתור פרס, ולי היא לא נתנה כלום. לא אכפת לי. לא אכפת לי, כי אני יודע שבין כה וכה הוא לא יצליח. למרות כל מה שאימא השקיעה בציון בשמונת החודשים שהוא גר אצלנו, הוא נשאר פרא אדם..."

שכחתי לגמרי שאני צריך להיזהר, ורקעתי ברגל בכעס. דברים טיפשיים כאלה לא אעתיק בשום פנים ואופן. לניר מגיע ציון שלילי על היומן שלו. בלתי מספיק. אף אחד לא נתן לו רשות לכתוב עליי דברים כאלה...

הרקיעה שלי הקפיצה את ניר ממקומו. הוא כיסה בבת־אחת בכף ידו על המחברת, והתחיל לצווח בקולי־קולות: אימא!!!

"מה קרה?" גברת שרוני עמדה בפתח, מבוהלת.

השפתיים של ניר רטטו. הוא הושיט את היד והצביע עליי, ניסה להגיד משהו, אבל לא הצליח. הפנים שלו היו חיוורות, והעיניים פקוחות לרווחה.

"עשית לו משהו?" שאלה אותי גברת שרוני בקול מאופק.

"לא!" אמרתי.

"אז מה קרה? למה הוא צעק ככה?"

"הצצתי..."

"מה?" פיה של גברת צילה שרוני נפער לרווחה.

"הצצתי!" אמרתי בשקט. כבר התרגלתי שעל דברים כאלה לא מרביצים כאן, בבית הזה, אלא רק משוחחים ומסבירים. "הצצתי ביומן שלו כדי לראות מה כותבים, כי אני לא יודע מה כותבים ביומנים ו..."

"הוא קרא ביומן הפרטי שלי!!!" זעק ניר.

פרטי. שמרטי. קשקוש. אסור לו לכתוב עליי דברים בלי לשאול רשות, וזהו. ואם הוא כותב בכל זאת, אני אכסח אותו. מחר בבוקר, כשגברת שרוני תצא לעבודה ואנחנו נישאר לבד עם מסעודה העוזרת, אני אכריח אותו למחוק כל מה שכתב. זהו זה.

גברת שרוני היא פסיכולוגית־יועצת או משהו כזה (היא עוברת מבית ספר לבית ספר ושואלת אם יש בעיות עם הילדים. אם יש בעיות, אז היא מסבירה למורים מה לעשות). היא לא נבהלה מהצעקות. ממש כמו שהיא מדברת עם הילדים הבעייתיים שלה מבתי הספר, היא הסבירה לי שיומן זה דבר אישי. כל אחד כותב אל עצמו, ובכלל לא מקבלים ציון על מה שכותבים. ולשום איש אסור אפילו להציץ ולראות מה מישהו אחר כותב. בבקשה, עכשיו כל ילד יתיישב במקומו ושיהיה שקט. ילדים גדולים לא רבים על כל דבר קטן. ניר יכתוב ביומן שלו, ציון ביומן שלו, ואף אחד לא יעתיק מחברו.

ניר ניסה להגיד משהו, אבל גברת שרוני הרימה את הזרוע כלפי מעלה לאות שהפרשה הסתיימה. אחר כך היא עזבה אותנו וסגרה את הדלת מאחורי גבה.

"אתה ילד פרוע. הכול היה הרבה יותר טוב לפני שבאת לגור אצלנו," אמר ניר.

מחר הוא יחטוף גם על זה. חוץ מזה, בכלל לא אכפת לי מה שהוא אומר. לא באתי לגור בבית המפונדרק שלו מרצוני. אימא שלו הייתה זאת שרצתה שאבוא לכאן. היא, בכבודה ובעצמה, נסעה אליי עד בית שאן ודיברה עם העובדת הסוציאלית. מצידי, אני יכול לחזור הביתה וזהו. לא צריך את הטובות שלו, ושל אימא שלו, ואת היומנים הטיפשיים החינוכיים שהיא מכריחה אותנו לכתוב.

גברת שרוני אמרה שביומן כל אחד כותב אל עצמו. איזה צחוק! אני, אין לי מה לספר לעצמי. שום דבר. מה, לעזאזל, הם רוצים ממני? למה לכל הרוחות אני צריך לנהל יומן? אם יומן זה דבר חינוכי, אז שגברת שרוני תנהל לה יומן בעצמה, וגמרנו. אני לא רוצה להיות חינוכי.

לקחתי את העט ביד... מה כותבים? כותבים על... איך שבאתי לכאן, או משהו כזה.

טוב, אז הנה לך, גברת שרוני, יומן לתפארת:

אני ציון כהן. נולדתי במרוקו. באתי לארץ ישראל בגיל חצי שנה. קראו לי ציון, כי ציון זה השם השני של ארץ ישראל וסבא שלי נורא התגעגע לארץ ישראל ואף פעם לא הפסיק לדבר עליה, ועל איך שנבוא אליה. יש לי שבעה אחים ואחיות. שלושה אחים אמיתיים וארבעה חצי־חצי (זאת אומרת יש להם אבא אחר, אבל אותה אימא כמו לי). כולם גרים בבית שאן, אבל אני הכי גדול והכי חזק. אבא שלי (האמיתי) יושב בבית הסוהר. בשנה שעברה הוא ושלושה בני דודים שלו פרצו לאיזה בנק לאומי אחד. עוד לפני שהם הספיקו להשתמש בכסף כבר תפסו אותם ואסרו אותם. את בן הדוד הכי קטן שלחו למוסד סגור, ואבא ושני האחרים יושבים בכלא רמלה.

אימא שלי התחתנה בינתיים עם איש אחר ועברה לגור אצלו. (שכחתי לספר שקודם היא התגרשה מאבא.) לאיש קוראים אלברט, ואני שונא אותו. בגלל שלאימא לא היה כוח להסתדר עם כל כך הרבה ילדים, היא העבירה אותי ועוד שניים לסבתא. אבל בגלל שגם סבתא לא יכלה להסתדר איתנו, כי עשינו לה המון בעיות, קראו לעובדת הסוציאלית אופירה לבדוק מה העניינים. בבוקר אחד, שבו הייתי עסוק במשחק כדורגל גורלי, היא הגיעה. סבתא חיפשה אותי בכל השכונה ומצאה אותי על המגרש, עומד בשער, כי אני הייתי השוער של הנבחרת. סבתא ביקשה שארוץ מהר הביתה, כי לעובדת הסוציאלית יש בשורות טובות בשבילי, אבל...

עצמי היקר, אתה חייב לסלוח לי. לא ייאמן, אבל השעה עכשיו היא ממש שבע. אני סוגר אותך בתוך המגירה והולך לאכול. מחר, אם עדיין יכריחו אותי להתעסק בדבר החינוכי הזה, אחזור לראות אם לא נחנקת לך שם בין הדפים. בינתיים, להתראות, לילה טוב. נשיקות. דרישת שלום. בכבוד רב. בברכת שנה טובה. ציון כהן.