רומן מהונדס

בבית

 

 

"יש, מסיבת פורים..." מלמלתי בחוסר התלהבות מובהק לטלפון.

 

"תפסיקי כבר, יהיה מגניב, הרבה אלכוהול טוב בחינם ומוסיקה מעולה, מגיע דיג'יי מאיביזה."

 

"טוב, זה לא שיש משהו יותר טוב לעשות, ה"ברז" יהיה סגור בכל מקרה עד חודש הבא."

 

"נכון, וגם ככה אנחנו לא רוצות לפגוש את טל שם."

 

טל, טל, טל... אנחנו לא רוצות? לא בא לנו לראות איך שהחיוך שלו חושף שיניים מושלמות, כמה שהעיניים הירוקות צלולות שלו מלאות פלירטוט, שהגב שלו כמו הושאל מבראד פיט והישבן שלו אגס כל כך מפתה שבא לקחת ביס - בדיוק מה שאני רוצה - גבר אמיתי .

 

טוב, אז כנראה שלאחת מאתנו ממש עצוב שמועדון הבית שלנו (שני ואני החלטנו שה"ברז" הוא כזה, למרות שהוא ממוקם בקיבוץ במרחק חצי שעה נסיעה מהעיר בה אנו גרנו) סגור לרגל שיפוצים כבר חודש וחצי ואהבת חיינו לא תביט בנו מעבר לרחבה בעודנו מתנועעות בשיא החושניות הידועה לנו רק עבורה.

 

"סידי, את שם?" היא ידעה בדיוק איפה אני. גם היא פגשה את אהבת חייה הנוכחית ב"ברז" ועדיין לא ניגשה לדבר אִתה.

 

"כן, כן, טוב, אז מתי?"

 

"באחת עשרה ככה, וכדאי שעד אז תעיפי החוצה את כל הגישה הרקובה הזאת שלך, אני הולכת להפוך אותך לנסיכה אמיתית."

 

"רגע, ומה עם אוטו?"

 

"רבתי עם אימא שלי היום, אז.."

 

"שני, את יודעת שאני לא מדברת אִתה כבר חודש... אין סיכוי."

 

"יהיה בסדר. עד הערב הכול יכול לקרות, ניפגש אצלך בעשר להתארגנות, עד אז ננסה שתינו לארגן רכב ונראה מה ייצא."

 

"אבוד מראש."

 

"יאללה, אהובתי, נתראה בערב."

 

"ביי בובה."

 

עצמתי עיניי וחייכתי לעצמי, מבינה שדי טוב לי עכשיו, יש לי חברה שקוראת אותי כמו ספר פתוח ואנחנו נהנות מכל רגע, ובאמת מכל רגע, ביחד. למרות שגם היא גדלה בבית שבו היא על תקן משרתת יותר מאשר דיירת, ולמרות ששתינו נשאנו פצעים מדממים מאקסים משמעותיים שעוד חזרו לעתים לסקס מזדמן, הצלחנו לסגל לנו שגרה נטולת משקעים משלנו. אנחנו בים כל שישי וכל שבת, וב"ברז" כל שישי בערב. השירות בקבע מאפשר לנו לממן את חיי הכיף הצנועים שלנו, אבא שלי מאושר מכך שאני כבר לא עם חבר (החבר הראשון שלי, שאבי די חיבב עד שהבין שלא רק חבר ראשון אלא גם הראשון לבקר בתוכי. והוא... טוב הוא מיצה אותי מהר מאוד ואחרי בגידה קלילה נעלם עם נאום: "זה אני, לא את.."), אימא שלי עדיין מייסרת אבל כבר התרגלתי אז זה מציק פחות ובסך הכול החיים שלי הכי דבש שיכולתי להפיק מהם.

 

"אם סיימת לדבר, אולי תעזרי קצת בבית?" לספור עמוק עד 10, לבלוע את העצבים, להישאר רגועה.

 

"כן, מה את רוצה שאעשה?"

 

"את לא חייבת להתחצף. יש כלים לעשות, ולא שטפת את הבית כבר חודש."

 

"אימא, את לא רצינית, יום שישי היום, אני אשטוף שבוע הבא."

 

"סליחה? ושנקבל את החג בבית מלוכלך?"

 

'כמו שבטח קיבלת כל חג לפני שאני התחלתי לנקות לך אותו!'

 

"אבל קבעתי עם שני.."

 

"נראה לך שתצאי ותבלי בלי לעשות את החובות שלך בבית?"

 

"לא אמרתי שלא אעשה, אני יכולה להספיק אחרי שנחזור."

 

"לאן בדיוק אתן הולכות?"

 

"לים."

 

"מה?!"

 

"לים לאיזה שעה ככה..."

 

"לים, מה? את לא חושבת שאת מגזימה?"

 

"לא?" ממש השתדלתי להיות רגועה, אבל זה היה מיותר, כבר יומיים שלמים שהיא מחפשת איך להתנפץ עליי.

 

"את עוד עונה לי? לא מנקה, לא שוטפת כלים, לא בבית כל השבוע וכל השישי בחוץ, כמו ילדת רחוב. אני לא גידלתי אותך כדי להיות כזאת..."

 

'את לא גידלת אותי! היית עסוקה באחיותיי...'

 

"והשני הזאת, היא בטח מעשנת, אני לא אוהבת שאת מסתובבת אִתה."

 

'היא גם שותה, אבל זה כבר לא משנה לך, מה? אלכוהול מותר כל עוד זה לא מסריח ת'בגדים...'

 

"מאז שאת אִתה, את גם למדת לענות לי... ככה היא מדברת לאימא שלה גם?"

 

'האמת שכן, אפילו שאימא שלה לא מגעילה כמוך'

 

"אם את הולכת לים עכשיו את לא יוצאת בערב, תחליטי."

 

"מה?"

 

"מה ששמעת."

 

"אבל מה הקשר?"

 

"הקשר הוא שאני אימא שלך ואם אני לא איישר אותך, שתינו נתחרט על זה."

 

'לא אימא, רק את תתחרטי על זה, רק את.'

 

"אני אתקשר לבטל. אבל אני יכולה את האוטו בערב?"

 

"תשאלי את אבא שלך."

 

"יופי, הוא יגיד לי שהתור של שמרית." אחותי הגדולה ואני חיינו על האוטו של הוריי בתורנויות סופי שבוע: האוטו היה ברשותי כל סופ"ש שני.

 

"אז תישארי בבית." אמרה וחיוך ניצחון מרושע על פניה.

 

"אני אשאל את אבא." לפעמים אני מרגישה שהיא ממש לא אוהבת אותי, אולי אפילו מקנאה בי. לא ברור לי מאיפה זה מגיע ומה בדיוק עשיתי כדי להיות ראויה ליחס כזה, אחרי הכול באמת שהשתדלתי לרצות אותם, את שניהם. הצטיינתי בלימודיי, יצאתי לקצונה, אני לא מעשנת, מלבד בן אחד לא שכבתי עם אחרים (עדיין), אני לא גונבת כסף אלא מרוויחה אותו בעמל קשה, אני מנקה את הבית כל שבוע אפילו שאני משרתת בבסיס סגור והאחיות הקטנות שלי לא עוזרות בכלום, אני עוזרת לה בבישולים ומנקה את המטבח אחריה. מה עוד היא רוצה??

 

שאהיה כולי בצלמה, אני מניחה.

 

מה צלמה שווה כל כך שאני אמורה להתעצב בדמותה? מה היא עשתה כל כך טוב בחייה? עובדת כללית במפעל, אימא לא מוצלחת במיוחד, אישה לא מפרגנת מספיק ולא האדם הכי יפה שיצא לי לראות.

 

'אוי, ילדה מזעזעת! כנראה שגם בי היא נכשלה...'

 

"אבא.." לחשתי, מנסה להעיר ולא להעיר אותו משנת צהריי שישי המקודשת שלו.

 

"כן.." ענה לי מעיניים עצומות.

 

"אני יכולה הערב את האוטו?"

 

"של מי התור השבוע?" שאל מכנית.

 

"שמרית."

 

"נו..." זו לא הייתה גערה, אלא ציפייה לפתרון המוצע שלי.

 

"היא לקחה אותו שבוע שעבר כשהיה תורי."

 

"הממ..." מלמל עדיין חצי רדום.

 

אבי היה הגיבור שלי. אני יודעת שהרבה בנות צמודות לאבא שלהן, אבל אצלנו זה היה אחרת. לא היינו צמודים, הוא לא אהב אותי יותר מאשר את אחיותיי, לא פינק אותי יותר ולא חסך ממני את שבטו, אבל עדיין הוא היה הגיבור שלי. לא היה משפט או הכרעה בשיחותינו, לא היו תנאים לאהבתו, וכל ילדותי אני זוכרת שיחות ארוכות ונעימות בין אב גיבור ובת מעריצה.

 

כמובן, עד החבר הראשון שהיה גם הסקס הראשון. אז הכול השתנה לנו. נראה שאהבתו כרעה תחת עומס הבושה. ואני, ליבי נשבר כשלא העז להביט בי בעודו אוסר עליי להמשיך בקשר ומנשל אותי מגאוותו. נדמה כי מאז לא הצליח להישיר שוב מבט בעיניי וכי חומה שלא ברור מי מאתנו בנה חוסמת את שיחותינו ואינה ברת פריצה.

 

"אבא?"

 

"מה את רוצה, סמדר, אתן משחקות עם ההסכם הזה, אני לא רוצה להתערב. דברי אִתה."

 

'היא לא תסכים!'

 

נותרתי לשבת לצדו במיטה, מחכה שיבין שאני זקוקה לו, לא בשביל הרכב ולא בשביל המסיבה המטופשת הזו, אלא זקוקה לו בחיי. אבא שלי, גיבור שלי, מה עם השיחות שלנו? איפה האהבה שהייתה תמיד בעיניך אליי? למה אתה כבר לא אומר לי שתעשה הכול בשבילי ושאתה הכי אוהב אותי בעולם? לא תביט בי לראות שלא אבדתי עם בתוליי ועודני אותה ילדה טובה שלך?

 

דמעות נקוו בצדי עיניי בעודי מייחלת למבטו החם, לחיבוקו הנדיר, לאישורו - אך אף אחד מאלו לא הגיע.

 

הוא נאנח בכבדות, כיסה את פניו בשמיכה ונפנה על צדו.

 

"תראי מה שמרית אומרת ונראה מה נסדר. אולי אני יכול להקפיץ אותך ולהחזיר אותך." סיכם ושחרר אותי מעליו.

 

"נו?"

 

"אין מצב. עזבי, לא משנה."

 

"מה לא משנה? את לא מבינה כנראה איזו מסיבה זו הולכת להיות." התעקשה שני חמש שעות וניקוי בית מאוחר יותר.

 

"שני, אני כבר גמורה ועוד לא התחלתי עם המטבח."

 

"סידי בובה, זאת המסיבה של השנה." הדגישה כל ה' הידיעה בדבריה.

 

"ואני תקועה עם המטבח המלוכלך של השנה." עניתי באותה נימה מדגישה גם את הידיעות שלי.

 

"טוב, תקשיבי, אני אדבר עם אחותי אולי היא תביא לי את האוטו. מספיק גרוע שלא הלכנו היום לים."

 

"שני..."

 

"לא, אני לא יכולה להמשיך לדבר יותר. ביי." אמרה וניתקה את הטלפון לפני שיכולתי להמשיך ולמחות.

 

אז ברור ששמרית סירבה לשחרר את האוטו וגם אִתה אני לא מדברת עכשיו (שוב). אמי החליטה שפסח קרוב מתמיד בשנה זאת וחובה לצחצח את המטבח לקראת ניקיונות הפסח, ואבי שנעלם מתחת לשמיכה הניח לי לבכות לתוך חומרי הניקוי. ושני? היא תבוא בעשר להתארגן אצלי.

 

דברים נהיו מכוערים בבית שלי ככל שריכוז אדי חומרי הניקוי עלה. אימא שלי שברה שיא חדש והוסיפה לסטירה הרבעונית שלה איום שתסרב להכניס את שני ליבית, מה שהייתה גם מיישמת לולא אבי לקח אותה ל"סיבוב שאחרי האוכל" בדיוק כששני הגיעה. שתי אחיותיי הקטנות החליטו להתנקם בי על היותי אחות תומכת - כזאת שקונה להן מתנה כל חג מלבד זה שבו השקעתי את כספי בכרטיס למסיבת פורים שלא אצליח להגיע אליה - וגמרו לי את המים החמים במקלחת ביחד עם המרכך האהוב עליי והבושם היקר שהאקס קנה לי ליום הולדתי לפני שבעט אותי. ולקינוח, האקס... שוב ראיתי אותו ברכבו מנשק מישהי שהיא לא אני בחניית ביתו (אני די בטוחה שזה היה הוא, בכל זאת עברו כמה חודשים מאז נעלם מחיי בפעם החמישית).

 

ולמרות הכול, בעשר בלילה פתחה שני את חלון חדרי והכניסה אוויר נטול חומרי ניקוי ליבית.

 

"את נראית מדהימה." נפעמה שני מעבודת האיפור המושקעת שעשתה עליי, אחרי שהסתירה את האודם בלחיי הימנית מסטירתה של אמי. מעולם לא החשבתי עצמי לילדה מוכה, היא גדלה בדור שמצדיק מכות חינוכיות וכך קראה לסטירות שטרחה לחנך בי אחת לכמה חודשים. תמיד הייתה בוכה בחדרי ללא התנצלות על כך שאני גרמתי לה לאבד שליטה, שהיא עושה את זה מעודף אהבה אליי ושיש לי מזל שהיא לא אדם אלים.

 

'אולי הגיע הזמן להחשיב עצמך מוכה...'

 

"הכול הודות לך, נסיכתי.." השתחוויתי לחברה הכי מבינה והכי מוכשרת שלי. זה לא נגמר באיפור, היא גם הלבישה אותנו: שני לבשה גופייה מוזהבת חשופת גב וחזה. אני לבשתי גופייה (לא הייתה אלטרנטיבה אחרת עבורנו) כחולה בעלת מחשוף משולש שהבליט את חזי, שהיה הדבר המוצלח היחיד (כך נראה) שירשתי מאמי. שתינו לבשנו מכנסיים אלגנטיות שהסתירו שומנים דמיוניים בירכיים ובישבן. ועדיין הייתה זו מסיבת פורים, כך ששני שמה מעל חצאית משיפון שקוף זהוב, ובין תלתליה הזהובים סידרנו לה כתר קטן ומחמיא - בצבע זהב, כמובן.

 

שני הביאה לי ג'קט שחציו העליון של טוקסידו נטול שרוולים ולחציו התחתון תפורה חצאית טוטו נפוחה תכולה שהגיעה עד לקרסוליי. את שערי אספה ברישול בסיכה משובצת חיקוי יהלומים נוצצת.

 

היא איפרה את שתינו, טורחת לפזר על פנינו ומחשופינו אבקת נצנצים שהפכה אותנו לנסיכות של ממש.

 

טוב, נו, אולי לא ממש נסיכות, אבל בהחלט עם תואר אצולה כלשהו.

 

חייכנו האחת לרעותה, שוכחות את כל תלאות היום שעברו עליי בעבודת פרך ועליה בשכנועי פרך, ויצאנו אל מסיבת פורים שאיימה להיות המסיבה הכי טובה של השנה, בבית של ההוא שיכול להרשות לעצמו להזמין דיג'יי מאיביזה, לספק אלכוהול חופשי ולגבות בכניסה תשלום סמלי של 150 ₪ לנפש מחופשת (רק 15% ממשכורתי החודשית).

 

כמעט שנרדמתי בדרך לשם, שכן נאלצנו להרחיק עד למחוזות העשירון העליון של ארצנו, אך עם הופעת הבית מולנו נטשה אותי העייפות וחיוך של אושר עלה על פנינו - הטירה של ההוא קושטה ברוח פורים מבחוץ כבית משוקולד ומבפנים מועדון אפלולי מלא תבליטי עור ומסמרים.

 

"בנוהל?" שאלה שני כשנכנסנו, והנהנתי בהתלהבות בולטת, מחפשת בעיניי את שהיא כבר מצאה: הבר. הזמנו לנו רום ודיאט קולה.

 

שתינו מהר, סוקרות את המתחפשות והמתחפשים האחרים שם - מסכמות בכך שאנו בהחלט נראות טוב ולאף אחת שם אין את המחשוף שלנו. ולגבי המתחפשים... נו, אף אחד מהם לא נמצא ראוי לאותם נתוני מחשוף שנשאנו בגאווה.

 

ניגשנו לרחבה שהייתה כל קומת הקרקע של הטירה בה היינו והתחלנו לזוז. אני אומרת "לזוז" כי לרקוד ממש זה משהו שבא לי רק אחרי הכוס השנייה של רום ודיאט קולה ורק כשאני מוקפת אנשים ובטוחה מספיק בכך שלא מסתכלים עליי. למה? כי ככה אני... עם מודעות עצמית שיכולה לפוצץ ת'מסיבה ואיכשהו חוש הקצב שהאמנתי שיש לי הגיע רק עם עיניים עצומות ומחשבות מדוללות באלכוהול.

 

מהר מאוד הצטרפו אלינו עוד מחופשים, אבל אני ידעתי שטל שלי לא שם ושני ידעה שגם אהבתה ייעדר ממסיבה זו כך שלא פזלנו לצדדים.

 

המוסיקה הייתה מעולה, ואם לפרט: היא הייתה מ-ע-ו-ל-ה-!-!

 

"אני צריכה שירותים ולשתות." נשברה שני לאחר כשעה. הנהנתי ופילסנו את דרכינו מחוץ לרחבה.

 

בדיוק התכוונו להזמין לנו עוד כוס שתייה כשהמוסיקה נקטעה והמולת החוגגים עלתה באוזנינו.

 

"חג שמח everybody." קרא הדי. ג'יי והחוגגים הרימו קולם בתשובה. שני ואני ניצלנו את האיחול להזמנת כוסית טקילה להקפצה חגיגית.

 

"tonight, is the night you all drink 'till there's no sober soul in the house" הרעים קולו ואנו הרמנו כוסית לחיי המשימה שהנחית עלינו.

 

"and so, I give you all drunk mad people my bo boss"

 

האורות ברחבה כבו, מה שלא הפריע לשני ולי לבקש עוד שני שוטים להקפצה. המוסיקה התחדשה, אך הרחבה עדיין עמדה בחשכתה. שני ואני הקפצנו להנאתנו את הטקילה ספרייט שלנו ונפנינו בדיוק בזמן לזהות תחילת תנועה במרפסת הקומה מעל.

 

"שככה יהיה לי טוב, גם שתייה חינם וגם הופעה, מגניב.."

 

"מפגרת, זה נדב, מי שארגן את המסיבה." חייכה אליי שני וסימנה לפנסים שאחז בידיו נדב תוך כדי ריקוד. אתו היו עוד חמישה שהרהיבו בתנועותיהם המתואמות - היפ הופ, ברייקדאנס, מודרני - אין לי מושג איך קראו למה שרקדו, אבל המוסיקה הייתה מקפיצה בטירוף ותנועותיהם היו כאלה שעשו לי חשק לדעת לזוז יחד אִתם. שני עצמה עיניה, מתמכרת למוסיקה ומתעלמת מכמה טוב נראו הרקדנים שהסעירו את המסיבה בעודם יורדים במדרגות. הייתי עושה בדיוק כמוה לולא ידיו השריריות של נדב מתוך חולצת הטי הקצרה זזו לאורך גופה של בת זוגו הסופר סקסית לריקוד ואל תוך גופי. הרגשתי איך התופים בקצב תנועותיו ממלאים את ראשי, איך הנשיפות שלו יוצאות מגופי ואיך הייתי כל כולי בריקודו. רציתי להיות הזיעה הניגרת מלחייו ונוזלת אל הגרוגרת שבגרונו, עוברת מכתפו לעבר חזהו המתנשף ומתפוצצת מאושר על הזכות לגעת בו ולצנן את גופו החם ברטיבותי. ולא, לא היה אכפת לי שזה לא הגייני.

 

שני דחפה אותי במרפקה, מעירה אותי להבין שנדב וחבורתו מזמן נבלעו ברחבה ורק אני עם השוט הריק שלי ביד, בוהה בחלל.

 

"נו, אז מה טל יגיד על זה?"

 

"טל? מי זה?" עניתי והיא משכה אותי ללב הרחבה.

 

חבורת נדב התמקמה ליד הבר ופתחה שם מרכז ריקודים חדש, מושכת מכלל החוגגים מבטי קנאה. אך לא לשני ולי לקנא באיש, עם אבקת הנצנצים של שני ורסיסי הטקילה בפינו נראינו בעינינו מושכות לא פחות. שני הבליטה את חזה בהתרסה ונפנינו לדרך הטובה ביותר שהכרנו להתמודד עם נוכחותם של רקדנים מקצועיים על הרחבה שלנו: התחלנו להשתטות. שני חיקתה את הבת שנכרכה במהלך הריקוד על נדב, ממששת את עצמה, ממששת אותי בתור "בן זוגה"... ואני תפסתי את התפקיד שייעדה לי: האליל. הזזתי ידיי בתנועות שבורות כשלו, מדמיינת שאני מחזיקה פנס בידיי. קפצתי במקום וניסיתי להרים אותה ללא הצלחה. החיקוי ופרצי הצחוק שליוו אותו צרכו אנרגיה רבה ונזקקנו מהר מאוד לשתייה. היה ברור שהגענו לריכוז האלכוהול הרצוי בדמינו לאחר הסצנה שנטשנו במרכז הרחבה, אז ביקשנו מים עם קרח. משהו היה צריך לצנן את התלהבות החיקויים שנחתה עלינו.

 

"יה, יה, אה, אה, יה מן, אה הה.." עשיתי ראפ עצמאי חסר תוכן בעודי מנענעת את ישבני קדימה ואחורה.

 

"לא רע בכלל, כוריאוגרפיה שלך?" קפאתי במקומי.

 

"הה?" הישבן שלי חזר לאטו למקומו הטבעי מתחת לפלג גופי העליון, בעוד העליתי עיניי בחשש לעבר פניו היפות של לא אחר מאשר מושא חיקויי. הוא, נטול זיעה, רוכן על הבר מצדי השמאלי, עיניו מתוקות מדבש מחייכות אליי בביטחון של בעל אחוזה שיודע שלפניו עוד סוגדת שניתן למרוח על פרוסת לחם.

 

"אני נדב." הציג את עצמו, משועשע ממבוכתי הבולטת.

 

"כן, אני.." הסבתי ראשי לצד ימין למצוא את חיוכה המעודד של שני ופתחתי עיניים מזועזעות אליה. "יודעת." סיימתי בהחזירי את מבטי אל פניו. ביקשתי מהברמן את המים שלי ולגמתי בבת אחת את כל תוכן הכוס שהוגשה לי.

 

"אז מה? תלמדי אותי לרקוד כמוך?"

 

"סליחה?" היי.. זה לא היה פלירטוט! זה היה ממש לא נחמד, ככה לצחוק עליי, הוא לא חייב להתאהב בי ולרצות לחיות אתי לנצח אם הוא ממש לא רוצה, אבל אין צורך להעליב.

 

"שאלתי..." רכן קרוב יותר לאוזני השמאלית. נרתעתי ימינה בחדות, וחיוכו נעלם מעיניו.

 

"שמעתי בפעם הראשונה." מלמלתי והתחלתי לחפש חתיכת קרח לדחוף לפה - אולי איחנק וזה יעזור לי לסיים את העינוי הזה מהר יותר.

 

"מה?" הוא לא שמע אותי כנראה. עצמתי עיניי, מנסה לגרום לחדר לעצור מסחרורו סביב האליל הבנוי לתלפיות שניסה לשוחח אתי.

 

"אמרתי ששמעתי אותך." צעקתי לאוזנו, עומדת על קצות אצבעותיי כדי להגיע אליו.

 

"אז זה אומר שתלמדי אותי?" ניסה שוב לצחוק עליי ועיני השקד שוב חייכו אליי באותו ביטחון שהיה מעלף אותי לולא היה על חשבוני.

 

"לא."

 

"למה לא?" למה הוא מתעקש? הרי הבדיחה כבר נאמרה, אז למה להמשיך? מה הוא רוצה?

 

"כי.. כי אני לא יכולה." לא הצלחתי להבין למה הוא שואל.

 

"את לא יכולה לרקוד אתי?" הייתכן שזה פשוט בגלל שהוא בלונדיני?

 

"לא.." הוא הרים גבות בהירות מושלמות וגיחך אליי.

 

"אני אוכל לעזור לך.." הציע בנדיבות.

 

"אני.." עצמתי עיניי בבלבול. מה הולך פה? דווקא לרקוד? ועוד אתו?

 

"את יודעת, אני אזוז קצת לידך ואת תצטרפי."

 

"לא.." ניסיתי להרים ידיי לאות סירוב, אך אחת רעדה ומיד הסתרתי אותה.

 

"אני מבטיח לא להביך אותך עם הריקוד שלי... בלי פנסים, לא לעשות כל מיני תנועות מוגזמות עם הידיים שלי או לנסות להרים אותך..."

 

'שיט, חרא, שיט.'

 

"אני מצטערת..." הן על החיקוי והן על כך שאני מסרבת להצעה שאסור לאף אישה שפויה לסרב לה.

 

"תרקדי אתי ואסלח לך." עכשיו הייתי ממש במצוקה, הבחור באמת רוצה לרקוד אתי מסיבה לא ברורה. חיפשתי את שני בעיניי, אבל נראה היה שהיא שקועה בריקוד עם שניים מחבורתו של נדב ולא ממנה תבוא ישועתי.

 

"אני באמת לא יכולה.. באמת.." ניסיתי להיראות הכי משכנעת שידעתי.

 

"אני לא מציע לך חברות, רק ריקוד קטן."

 

"על חברות דווקא הייתי הולכת." החוורתי. אני בטוחה, כי הרגשתי כל מיליליטר של דם עוזב את פניי. לא עוד אלכוהול נטול עכבות בשבילי הערב!

 

"לא מציע לך חברות כבר עכשיו כי אם את מתביישת לרקוד איתי, אז אולי את לא בשבילי." ווושש, חזר כל הדם בבת אחת לפניי, אפילו זה שמעולם לא ביקר שם.

 

"זה לא זה.. אתה לא מבין.." לא הצלחתי לחשוב על הסבר אחר מהאמת.

 

"אז תסבירי לי." אמר והרכין ראשו ממרום מטר השמונים ומשהו שלו לעברי. עיניו הסמיכות מישירות מבט קרוב.

 

"אני מאבדת את חוש הקצב אם אני רוקדת עם מישהו." פלטתי בבת אחת את הסיבה שלעולם לא אוכל לצאת עם בן זוג לדיסקוטק, לעולם לא ארקוד בחתונתי, ולעולם אשתה לשוכרה על מנת לא להפסיק לזוז כשמושא חלומותיי בגבו אליי על אותה רחבה.

 

"את רצינית?" הסיג ראשו ולקח רגע לעיכול הבשורה. "ועם החברה שלך?"

 

"היא חברה שלי, זה לא אותו דבר."

 

"ועם המשפחה שלך?"

 

"מי רוצה לרקוד איתם?"

 

"וריקודים מסוג אחר?"

 

"כמו מה?"

 

"ריקודים סלונים?"

 

"עם בן זוג ממש אבל ממש חזק." לא ידעתי אם אני נשמעת רצינית כי אני מבוהלת מגילוי הלב הלא אופייני או כי קרבתו מערפלת את יכולתי להמציא תגובה שתכבד את המעמד המלכותי.

 

'כמה שאת מפגרת לפעמים - תאנסי אותו וזהו, כאילו לא ברור לו כבר שזה בדיוק מה שאת רוצה לעשות.'

 

"וסלואו?"

 

"כל עוד אני לא צריכה להוביל.." אלוהים, שהאדמה תיפער מתחתיי, בבקשה, כמה עוד אצטרך לבייש את עצמי? מתי זה ייגמר כבר?

 

'אויש, שלא ייגמר לעולם...'

 

הוא חייך, צעק משהו לברמן, עמדנו שם כדקה ללא שיחה, אני מתעמקת בכל אחד על הרחבה מלבד האל שלידי, מתאמצת בכל כוחי לא להגניב לעברו מבטים אבל נכשלת בכך ללא הרף רק כדי לראותו מתעלם מקיומי באלגנטיות. הוא בטח שכח שדיבר אתי בכלל, לא מבין מה הוא עושה ליד מישהי כמוני כשיש מסיבה שלמה לחפש בה נסיכות. "לחפש" זו לא המילה הנכונה, במהלך אותה דקה שארכה נצח קצר הגיעו לברכו שלוש בחורות שלא הייתי מסרבת להן בעצמי.

 

'נו, מה עכשיו? כל השיחה הזאת הייתה תיאורטית מבחינתו, אחרי הכול את במסיבת ריקודים ולא במסיבת כיתה, איזה סלואו יהיה לך כאן? תספרי עד 10 ותעופי משם.'

 

...9, 10 ואני עדיין באותו מקום... 19, 20 ... לא, עדיין לא מסוגלת לזוז והנה עוד דוגמנית על כתפו. 29, 30... הממ... למה שני לא באה? היא לא רואה שאני מתה פה מבושה? 39, 40... די, אני אחכה עד שזאת תניח לו ואז אהנהן לו ואלך... 44, 45... זהו! הרמתי ראש באופן גלוי אליו, חייכתי, ו...

 

עוד הפוגה במוסיקה.

 

אלוהים, רק שלא יתחילו עוד ריקוד מפה, גם ככה בא לי למות, לא צריך עליי את הזרקורים בתור זאת שנדבקה לנדב השווה כשהוא מתכנן עוד ריקוד הורס...

 

בלדת מיטת השושנים של בון ג'ובי התחילה להתנגן.

 

"את באה?" הוא לחש על אוזני. הוא לא נגע בי, אך כמו הובילו אותי עיניו צעד ועוד צעד, והנה היינו בתוך הרחבה שהתחלקה לזוגות יחד אתנו. מוחי סירב לקלוט מה קורה וחיכה שנתעורר, אך לא היה לכך זמן, בון ג'ובי כבר הרעיד את קולו מעל למיטת הקוצים שלו בפזמון, ונדב לקח את ידי ביד עדינה ובוטחת והניחה על כתפו המוצקה. אחר הניח את ידי השנייה בכף ידו, והתחיל להניע אותנו מצד לצד. הרמתי עיניי אליו, מקווה לראות את אביר חלומותיי, מופתעת למצוא אותו שם. מחייך אליי.

 

כמה זמן רקדנו? לא יודעת. שיר אחד או שניים? אולי מאה...

 

האם דיברנו או שמא בהינו בעיניים עורגות כל אותו זמן? בהיותי אני כנראה דיברנו תוך כדי שערגתי. האם יש לי מושג על מה? אי שם במעמקי מוחי אולי הקשבתי: סטודנט להנדסת חשמל שנה ב', רוקד מגיל 6, שונא לטוס, אוהב לקרוא, שירת בגבעתי בזמן מלחמת ששת הימים... אני בטוחה שהייתי עוקבת אחר הציניות בדבריו אם לא הייתי עסוקה בלחשוב כמה טוב היה אם היה שותק ומנשק אותי כבר.

 

לרגע הוא מרפה מידו על גבי, מסובב אותי, ואז מחזיר אותי אליו, מעט יותר קרוב. ועוד סיבוב, הפעם אני בגבי אליו והוא מצמיד פניו לעורפי, ואנו משתהים שם, מתענגים. סיבוב מלא נוסף והנה אני כמעט שמרגישה את שרירי גופו.

 

את ידי שהניח על כתפו אני מעיזה להזיז לעבר צווארו, מלטפת מעט, ועיניי בעיניו. הוא מחייך אליי, ואני נזכרת שוב שאני רוקדת עם מלך המסיבה ומסמיקה קשות.

 

"את לא ממש מקשיבה לי, מה?"

 

"מה?" באמת שהשתדלתי לשמור על מעט בינה בתוך כל התשוקה המוטרפת שבערה בתוכי.

 

"על מה את חושבת?"

 

"עליך." אני מלכסנת אליו מבט חצי מתוסכל חצי מפלרטט, והוא מרחיק אותי לעוד סיבוב ומחזיר אותי אליו, קצת יותר צמוד.

 

"מה את חושבת עליי?"

 

"אני לא יודעת מי אתה וכבר אני רוקדת אתך סלואו."

 

"כבר חמש דקות שאני לא סותם את הפה, מה עוד את רוצה לדעת?" הוא צחק.

 

"מי אתה?"

 

"שאלה כל כך ספציפית."

 

"טוב, אז מה המספר טלפון שלך?" שנינו פקחנו את עינינו בהפתעה.

 

"את תזכרי אם אגיד לך עכשיו?"

 

"לא."

 

"אז?"

 

"אז זה הבית שלך, לא? תארגן עט ודף ותן לי אותו." שני ואני השארנו דרך קבע סלולריים ברכב. אין איפה לאחסן מכשיר בין הגופייה הצמודה למכנס האלגנט והשליטה בשמירת מספר ברשימת אנשי קשר נשארת שלנו במקרה של התחלה חדשה. לא שהייתי בשליטה בהתחלה הזאת...

 

"ככה סתם?"

 

"לא סתם, אני אתן לך לסובב אותי עוד פעם לפני..." הוא סובב אותי והפעם התנופה הייתה כל כך חזקה שכשהשיב אותי ממש נמעכתי אליו. ידו נשלחה מאחורי גבי, לא מאפשרת לי לחזור למרחק מנומס, או אפילו למרחק בו לא אחוש כל שריר מוצק בבטנו או באזור חלציו. איכשהו נראה היה כי הוא מזהה בפניי את ההפתעה לנוכח הקרבה ואת ההתרגשות שהביאה עמה, והוא הרכין ראשו קרוב לפניי.

 

אני הייתי זו שעשתה את הסנטימטר האחרון אל שפתיו, מופקרת שכמותי. הזנחתי כל מחשבה על הבית, על העבר, הכול מלבד עד כמה מבקשות היו שפתיו וכמה בערו בי קצות אצבעותיי לנשקו. אז נישקתי. הוא מיד השתלט על העניינים ולשונו מצאה דרכה אל פי, מלטפת, עוטפת ומושכת את לשוני אליה בנשיקה חמה ומתוקה כמו סופלה שוקולד שיצא בזמן מהתנור.

 

כשלאחר אושר ועושר של נשיקה נפרדו שפתותינו, נפקחו עיניי לראותו מביט בי ובוחן את פניי.

 

"מה?" שאלתי במבוכה.

 

"את תזכרי שהבאתי לך את מספר הטלפון שלי?"

 

"מה זאת אומרת?"

 

"שתית קצת, לא?" לא ידעתי אם להיעלב מכך או לא.

 

"אה, נכון. טוב, אם תוריד ת'חולצה אולי יהיה לי קל יותר לזכור את זה." החלטתי שלא להיעלב ובמקום זה נסחפתי: 'אולי תבקשי שיעשה לך ילד ודי? מה קשור טלפון לחולצה?'

 

"מה הקשר?" הוא עיווה את פניו בצדק.

 

"כי אתה יודע, אני קצת שיכורה, ואם תהיה לי החולצה שלך בטוח אזכור..." הוא רכן ונשק לי.

 

"והנשיקה לא תעזור לך?"

 

"לא, רק חולצה." יצאתי מזה לא רע בהתחשב בכך שלא הבנתי מאיפה הגיעה הבקשה הזאת.

 

'מה יש לא להבין? הסיכוי הקלוש לחזות בגופו שלא דרך מסך חולשה יכול לייצר בקשות גרועות מזו.'

 

הוא משך אותי מהרחבה לעבר הקומה העליונה. העפתי מבט מהיר לאחור, קולטת את שני עוקבת אחריי ומהנהנת אליי באישור.

 

'אפילו שני מאשרת!'

 

"בואי." נכנסנו לחדר, כנראה שלו, והוא סגר מאחורינו את הדלת.

 

"נדב.." התחלתי בשיא הרצינות שמצאתי.

 

"אל תדאגי, אני לא רוצה."

 

"הה?"

 

'הה?'

 

"אני אוציא חולצה, אתן לך ונרד. זה הכול." הוא ניגש לארון שלו וממש הוציא משם חולצה, מניח לי ולמבוכתי לנשום ולהתיישב על קצה מיטתו שניצבה במרכז חדרו. מעל למיטה היה תלוי פוסטר של מייקל ג'ורדן ותמונת שקיעה מצוירת מעל לשולחן מחשב. החלק המרשים ביותר בחדר, חוץ מהאליל שלי כמובן, הייתה ספרייה שהכילה כמאה ספרים באנגלית ואולי בעוד שפות שזיהיתי או לא, שיכולתי רק לקוות להתעמק בה מתישהו אחרי שאירגע מנוכחותו לידי.

 

"אני לא באמת עד כדי כך שיכורה." ניסיתי להציל את כבודי.

 

"ביקשת, לא?"

 

"ביקשתי." אבוד כבודי.

 

"אז תני לי לתת לך." הוא חזר עם חולצה חדשה, נעמד מולי וזרק לצדי את החולצה. הנחתי שהחדשה מיועדת לי ולכן לקחתי אותה, מתאפקת שלא לחפון את פניי בתוכה, וטוב שכך שכן אז הייתי מפספסת את האליל שלי מוריד את חולצתו וחושף קוביות בטן מושלמות מתחת לחזה כמעט חלק ומפוסל. זה היה טריק מלוכלך, והודיתי לאלוהימה, להוריי ולשני שהביאוני עד הלום. שלחתי יד בהיסוס קל אל בטנו, הכי גבוה שהיא הגיעה ממקום מושבי, ונראה היה שנשימתו נעתקת לרגע. שלחתי יד שנייה, מלטפת את המשולש שמתכנס למכנסיו, ואז מורידה יד אחת ואחר שנייה אל כפתור הג'ינס שלבש. ידיי נעצרו על הכפתור והרמתי אליו את עיניי. ידו הימנית נשלחה ללטף את לחיי והופה, התחלתי להתנשף בכבדות מה, רוצה עוד. משכתי אותו ממכנסיו אליי ו"איכשהו" מצאנו עצמנו שכובים על המיטה, הוא מעליי, נושק לפניי, לצווארי, לשונו שולחת צמרמורות בגווי. ידיי עטפו את ראשו, ירדו לגבו המושלם, טיילו על ישבנו המוצק, לא מודעות לכך שרגע לפני תכננתי להודיע שאין מצב לסקס מזדמן... נו, באמת, מי לא בקטע של מין עם האליל שלו?

 

"תתפשט." מלמלתי לשפתיו והוא נעצר באחת, נשען מעליי על מרפקיו וחיוכו מבקש הסבר.

 

"מה?" היתממתי.

 

"חשבתי שאת לא מכירה אותי בכלל."

 

"אני בקושי מכירה את עצמי." וזה היה נכון. אחרי הכול אני שהכרתי מעולם לא הייתה נכנעת לתשוקה פיסית תוך התעלמות בוטה מהאינטלקטואל המפתה של הבחור.

 

"את מדהימה." הוא לחש ונשק לי שוב.

 

וזה הרס הכול. מה פתאום מדהימה פתאום? מה לכל הרוחות הוא יודע עליי? אז נכון שגם אני הייתי מוכנה להישבע שהוא מדהים, אבל למה הוא חייב להצהיר על כך עכשיו?

 

"רגע..." התחלתי לנוע בחוסר נוחות והוא הפסיק וזז מעליי, נשען על צדו לידי.

 

"אנחנו לא חייבים לרוץ לשומקום." אמר וליטף את פניי.

 

'דה, בטח שלא אחרי ההצהרה ששחררת הרגע...'

 

"כן, אני גם לא ממש חזקה בריצות, אז..." גיחכתי, מנסה לנער מעליי את תג המחיר הזול שהדבקתי לעצמי.

 

'מה לכל הרוחות את עושה במיטה שלו, סמדר?'

 

"במה את כן חזקה?" נראה היה שהוא מנסה לנהל שיחה, אבל הצהרת המדהימות שלו עדיין הציקה לי. לא אומרים למישהו שרק הכרת שהוא מדהים, איך אפשר לדעת? אם אבא שלי מתבייש בי והאקס היחיד שלי נטש אותי רגע אחרי שנישק מדהימה אחרת, מה משמעות להיות "מדהימה"? אוף.

 

"בללכת הביתה." הוא נשכב על גבו לרגע ואז התיישב לצדי.

 

"בואי, נחזיר אותך לחברה שלך." אמר ושם עליו את החולצה שהוציא מהארון.

 

"תודה." אמרתי ובלעתי גוש חוסר נעימות שאיים לחנוק אותי ביחד עם הצלקת של אבא והאקס.

 

"אפשר רק שאלה לפני?" אמר ונעמד, אוחז בידית הדלת ולא ממש מביט בי.

 

"כן, בטח." הנהנתי ללא שום רצון ונעמדתי מאחוריו.

 

"מה קרה?"

 

"מה קרה מתי?"

 

'שחקי אותה מטומטמת, זה תמיד עובד, ככה גם הם לא מרגישים פספוס.'

 

"עכשיו, סידי, מה קרה שפתאום התקררת?"

 

"כלום לא קרה."

 

"אני אולי בלונדיני אבל אני לא אידיוט."

 

"אני מצטערת, הקטע הזה של ה"מדהימה"." הוא פנה להביט בי, באמת לא מבין. "אתה לא יודע באמת שאני מדהימה, לפחות לא עדיין."

 

"חשבת שאני משקר לך?" החיוך נעלם מעיניו ומולי עמד אליל מתכעס.

 

"לא יודעת אם לי בדיוק, אבל..."

 

"אבל מה? אני חושב שאת יפה להדהים, את זה ראיתי עוד כשקלטתי אותך מחקה אותי, אני חושב שאת מנשקת מדהים ו..." הוא עצר לרגע, "והיה משהו, בעיניים שלך... והדהים אותי שאני מרגיש ככה, אז..." והוא עשה עוד עצירה, קיוויתי שהיא לטובת הנמכת קולו שכבר גבל בצעקה. "אז אמרתי שאת מדהימה." סיים בשקט.

 

"בואי, נלך." סיכם ונפנה ממני שוב.

 

כמה טיפשה שהרגשתי, כמה קטנה וילדותית, כמה חצופה, כמה יהירה ומתנשאת.

 

"לא." אמרתי, מנסה לתקן.

 

"אני רוצה לחזור." וכבר פתח את הדלת כדי חריץ.

 

"נדב.." קפצתי וטרקתי את הדלת בגופי, ראשי מביט מלמטה אליו וכל כולי מתחננת להזדמנות שנייה.

 

"אני מצטערת... יותר מדי ניסיונות עבר גרועים..." לא יודעת איפה מצאתי את האומץ להרים ידיי אליו, אבל ההרגשה הזאת, של עכשיו או לעולם לא צבטה לי את הלב וסתמה ת'פה לפחדיי. באופן טבעי חזהו היה הראשון בו זכו ידיי לחוש, כולו נוקשה. המשכתי להעלות ידיי, למרות שמבטו נותר קפוא. ידעתי עכשיו, אם לא רצה כמוני היינו מזמן למטה, אבל משום מה היצור המושלם הזה שמולי רצה אותי, ממש רצה אותי וחיכה לקבל את התנצלותי.

 

"די.." לחש בקול צרוד וידיו אחזהו בידיי שליטפו את צווארו. קפאנו כך לרגע, ידיי בידיו המפסיקות ועינינו נעוצות האחד בשנייה. ואז משהו בזהב שבעיניו כמו נשבר וחשתי את רגליי רועדות ונחלשות. כמו חש גם הוא את רגליי, ידיו הקיפו אותי אליו ונשאו אותי באוויר, שנייה לפני שכולי התמוססתי על רצפת חדרו.

 

לא זוכרת מה עשיתי אני בזמן שנשא את שנינו אל המיטה, אבל תוך שניות היינו במאוזן שוב, וידיי חפרו כעת בביטחון מתחת לג'ינס שלו, על אחוריו ובתעוזה קדימה, מנסות לפתוח את הכפתור.

 

"סידי." עצר שוב והביט בי.

 

"אה?" מבטי הסתום היה ספק מעושה ספק מיתמם, שכן הוא חדל מכל פעילות אבל אני עדיין נאבקתי בכפתור הג'ינס שלו.

 

"מה את עושה?"

 

"נאבקת בכפתור הזה!? מה זה? ג'ינס נגד נקבות נוירוטיות?" הוא גיחך ועצם עיניו לרגע.

 

'מה עובר לך בראש היפה הזה שלך עכשיו?'

 

"סידי, אני רוצה להכיר אותך מעבר לערב הזה, הבנת את זה, נכון?" פניו הרציניות שעשעו אותי, מי היה מאמין, גם יפה וגם רגיש? עיוויתי פניי במאמציי לפרוץ את מחסום הכפתור, וכשהצלחתי נשמע קליק עמום והוא התרומם מעט כדי לראות שכמעט תלשתי את הכפתור ממקומו.

 

צחקנו ביחד והוא ליטף את שערי.

 

"זה בסדר אם אגיד שהכי בא לי עכשיו אותך, אבל אני מוכן לחכות עד שנתבשל עם זה קצת?"

 

"ואם אני לא רוצה לחכות?" נו, באמת, באותו רגע חתולה מיוחמת הייתה נבוכה מכמה שרציתי אותו. בינתיים משכתי באצבעותיי הרועדות מתשוקה את רוכסן מכנסיו למטה, והוא נאנח כמו נאבק במשהו.

 

'אל תיאבק, אני שלך.'

 

"סידי..."

 

"אם אתה לא רוצה, אני יכולה להפסיק."

 

"לא רוצה? אני לא יודע אם אני יכול להתאפק עוד שנייה מלהיות בתוכך."

 

"אתה לא צריך להתאפק, מותק, אני רוצה בדיוק כמוך." הוא קימר גבותיו בחיוך ואני הרמתי גבה נכונה ומעוניינת אליו, ומשם הדרך הייתה קלה וברורה.

 

את הקונדום הוצאתי אני ממגירת המיטה שלו, נאלצת לדחוף אותו מעליי ולחדול אותו מנשיקותיו וליטופיו בעודי נאבקת להלבישו עליו - נראה שלא ניחנתי בכישרון בתחום זה. כשנרכנתי אליו לנשקו שוב, הוא תפס את פניי בידיו כך שהצליח להישיר אליי מבטו.

 

"את בטוחה?"

 

"לא, בוא נתלבש.." אמרתי ולחצתי נגד ידיו את ראשי עד שהצלחתי לנשקו.

 

לרגע כשהיה בתוכי עצר שוב והביט בי. קיוויתי שלא יגיד משהו שיהרוס, שלא יגיד משהו שיגרום לי לחשוב שוב, כי מזה אף פעם לא יצא משהו טוב. אבל הוא רק ליטף את לחיי הימנית בעדינות, ונע בתוכי לאט לאט, מעצים בי את תשוקתי אליו, עיניו מטביעות את עיניי בחומן עד שעצם אותן בנשיקה שהעלתה את הקצב בינינו.

 

נו, אז להמשיך ולתאר כמה טוב היה הסקס? כמה זו הייתה התעלסות המאה? מיותר, לא? בג'נטלמניות חריגה, שומרת לעצמי את פרטי גניחותיו בתוכי, את השריטות ששרטו ציפורניי הקצרות בגבו, את השפתיים ששאבו את צווארי בצורך נואש שהפך את השיא שלו לשיא השיאים שלי, של כל סנטימטר בגופי.

 

שנינו גמרנו מיוזעים, רטובים ומחויכים.

 

נשארנו במיטתו, אני מכורבלת בחזהו והוא נינוח על גבו.

 

"את יודעת שזה משהו שאמרתי שלא אעשה אף פעם?"

 

"הממ?" המהמתי בעייפות. רציתי לישון טיפל'ה לפני שממשיכים.

 

"רק רציתי להקניט אותך קצת, לא חשבתי שנגיע לפה בכלל."

 

"אתה רואה?" עדיין יש סיכוי שננוח קצת, רק אם לא אעודד אותו.

 

"נרדמת?"

 

"רק חצי." מלמלתי ושפשפתי מעיניי את השינה.

 

"אכפת לך בכלל שהכנסת אותי למיטה ביום הראשון להיכרות שלנו?"

 

"בטח שאכפת לי, מה כולם יחשבו עליך עכשיו?"

 

"מה אני אחשוב עליי עכשיו?"

 

"מה באמת?"

 

"שהצליח לי."

 

"זה לא שהצליח, זו אני פשוט קלה להשגה." אמרתי והסתובבתי על גבי.

 

"אני לא בטוח בכלל שבזה ששכבתי אתך השגתי אותך. לא נראה לי שאת נגמרת בסקס טוב." אמר בעודו נפנה אליי ונשען על צדו.

 

"היה לך טוב?"

 

"היה מדהים... כאילו, לא מדהים, ממש לא מדהים." צחקנו והוא הניח יד על בטני, מלטף אותה. "היה מעולה." סיכם לבסוף. "ולך?"

 

"גם לי היה לא רע." הקנטתי אותו והוא חיזק אחיזתו בבטני לרגע.

 

"באמת נשמע כאילו את סובלת."

 

"טוב, לא רציתי לבאס אותך, אבל האמת שהיה לי ממש קשה. בעצם, היה לי כל כך קשה שאני חושבת שכדאי שנתרגל את זה עד שתצליח לספק אותי." הוא צחק והאגו שלי כמעט שמחץ אותנו מרוב שמחה על תגובתו. הוא רכן לעברי ונשק לי שוב, ידו עולה מבטני אל חזי, ומעירה באצבעותיי דחף מחודש.

 

"נדב?" נקישות על הדלת מלוות בשמו הקפיאו את שנינו.

 

"כן?" הוא קרא ועיניו נעוצות בי, מנסות בכל כוחן להרגיע את ההיסטריה שגאתה בי. ניסיתי לקום, אך ידו חזרה לאחוז בבטני ולא אפשרה לי לזוז.

 

'לאן את מנסה לברוח?'

 

"הכול בסדר? נעלמת לנו..." הקול מאחורי הדלת היה נשי, מה שגרם לי לנסות עוד יותר להשתחרר מאחיזתו, אך הוא לחץ עוד יותר. הכי רחוק שהצלחתי היה להפנות רגליים בכיוון השני.

 

"אני בסדר, נצא עוד מעט." עצמתי עיניי בחוזקה, יודעת שעכשיו גם היא יודעת בוודאות שהוא לא לבד ולמה הוא נעלם. הפסקתי להיאבק בו, לא היה בכך טעם.

 

הקול מאחורי הדלת נדם ונראה היה שהיא נטשה את העמדה. הוא נשף לרווחה, גורם לי לחשוב על כך שהיה לחוץ בעצמו משום מה.

 

"ממה נלחצת?" פנה אליי ומשך אותי אליו.

 

"אני? ממה אתה נלחצת?"

 

"לא זכרתי אם נעלתי את הדלת."

 

"יופי באמת."

 

"אם היא הייתה פותחת את הדלת הייתי מעלים אותך מתחת לשמיכה, אל תדאגי."

 

"זה לא זה, נדב." אמרתי וניסיתי שוב להתיישב ללא הועיל.

 

"אז מה זה? את לא מתחרטת לי פתאום, נכון?"

 

"מה? לא... רק..."

 

"רק לא חשבת שישימו לב שעלית למעלה עם בעל המסיבה וירדת רק כעבור שעתיים?" עצמתי עיניי בייאוש, הוא צודק. אי אפשר להיות קלת דעת ולצפות שאף אחד לא ישים לב.

 

"זה עד כדי כך מפריע לך?" פתחתי את עיניי רק כדי לראותו מביט בי נעלב.

 

"לא, לא..." ליבי נכמר, הרי הוא חלום שהתגשם, מה יש להרגיש רע? "אתה חלום שהתגשם לי, למה שיפריע לי?"

 

"עכשיו את מוכרת לי הצהרות בגרוש?"

 

"הלוואי, אז לא הייתה לי בעיה לרדת לפני שעה וחצי למטה." ליטפתי את פניו המושלמות, עוצרת על שפתיו לרגע, וכאילו קיבלו איתות מאצבעותיי הוא קירבן אליי לנשיקה שמחקה משנינו את אי הנוחות שמעבר לדלת.

 

"אני לא אחד של סטוצים, סידי, אני רוצה ממך יותר מזה." גרונו הניחר הקשה עליי להטיל ספק בדבריו, ולמה שאעשה זאת? לא מטילים ספק באמת כשמאושרים.

 

"גם אני לא בקטע כזה, מעולם לא הייתי עם מישהו שלא הכרתי."

 

"ועם מישהו שהכרת?" עלתה בו סקרנות שהביכה אותי.

 

"רק אחד, שחיכה לי חצי שנה." מה זה הפתיחות הזאת?

 

'מילא שכבת אתו, אבל אל תתני לו להיכנס כל כך מהר.'

 

"באמת?" חייך בשביעות רצון גלויה.

 

"שהאגו שלך לא ייכנס לי לעיניים מרוב גודל..."

 

"לא, זה רק..."

 

"זה רק שאני כבר הייתי עם מאות, ואת... מגניב..." חיקיתי אותו בנימה מאצ'ואיסטית מוגזמת.

 

"ביקרתי בהרבה ביבים, זה נכון."

 

"עד אליי." ליטפתי את פניו שנעצבו פתאום, כמו אמירה זו כאבה לו.

 

"עד אלייך." איכשהו ידעתי שזה לא זמן לחפור, לא עכשיו.

 

הוא נשק לי ברכות, מתנחם בשפתיי.

 

"שנרד למטה לפני ששני תולה אותי?" נזכרתי ברוב טובי בחברה שנטשתי מאחור.

 

"יש לי תחושה שהיא נהנית גם בלעדייך." הביטחון בו אמר זאת גרם לי לכווץ עיניים שואלות אליו.

 

"ארגנת לה בייביסיטר?"

 

"שניים."

 

"אז תכננת את כל זה?"

 

"מה? לא. רק רציתי להיות אתך קצת..."

 

"לרקוד אתי, אתה מתכוון."

 

"כן, רק לרקוד... אמרתי משהו אחר?"

 

"העיקר שאמרת שזה משהו שאתה לא עושה אף פעם."

 

"אני לא..." תכנן להתנצל ועצר מופתע. "היית ערה?"

 

"לא נתת לי לישון."

 

"מי ישנה אחרי סקס? את לא בקטע של התכרבלות?"

 

"אחרי שינה קצרה, כן." צחקנו שנינו, כי ידענו שזה לא תואם לסטריאוטיפ הנשי במיטה.

 

"אולי נישאר פה עוד קצת?" החל שוב ללטף אותי.

 

"לא, לא... די... גם ככה כולם עכשיו בטוחים שאתה מופקרת ואני מנצלת אותך מינית." אמרתי והסרתי מעליי את ידו.

 

"אבל טוב לנו פה, לא?"

 

"נדב... כמה שהייתי רוצה, יש בבית שלך מסיבה ואני חייבת כבר ללכת." הוא נאנח בקול ושכב פרקדן, מביט לתקרה בעודי מתלבשת. "שארד לבד?" שאלתי בחוסר ביטחון מאחר שנותר בעירומו מתחת לשמיכה.

 

"לא, לא... את אתי, אני לא שולח אותך לשם לבד." ניסיתי לסדר את שערי בעוד כולו סומר בעונג לאור רמיזת השייכות. הוא נעמד והתלבש. שנייה לפני שהחזיר לעצמו את חולצתו הקודמת נעצר והביט בי משועשע.

 

"זה שלך, לא?" אמר והושיט לי אותה, מרוצה כמי שצלח מבחן.

 

"כן, כדי שלא אשכח אותך." אמרתי ואחזתי בה בעוד הוא מושך אותה ואותי אִתה אליו.

 

"אל תשכחי אותי, סידי, אני הולך להתנחל לך בחיים עד שתבעטי אותי החוצה." אמר ונשק לי ארוכות.

 

"נראה אותך." כמה אושר אפשר בערב אחד? אין איזה חוק נגד כל הטוב הזה? זה לא טוב מדי? האמת? בינינו למי אכפת?

 

"בואי." אמר ובעודו צמוד אליי ניווט אותנו לדלת, מניח עליה יד אך מחכה לראות האם יהיה צורך לפתחה או שמא נדחה זאת עוד קצת.

 

"החוצה." הצלחתי לומר מבין שפתיו והוא רטן ופתח את הדלת, מנתק את שפתיו מעליי. רגע לפני שצעדתי החוצה, משך אותי שוב פנימה נשק לי שוב וניגש לשולחנו עם החולצה שנתן לי, כותב עליה את שמו ומספר הטלפון שלו ומחזיר לי אותה בחיוך. עוד נשיקה אחת ואנחנו מחוץ לדלת.

 

שני אמנם לא סבלה עם שני שומריה החסונים, אך נראה היה על פניה שכמעט התפוצצה מסקרנות. נדב ירד אחריי במדרגות, ידו על כתפי מצהירה לאור הדיסקוטק קבל עם וחוגגים שיכורים על קשר חדש.

 

כשהגענו לתחתית גרם המדרגות אחז בידי והוביל אותי לעבר שני, לא מתרחק ממני גם כשחבריו מציעים לו בקבוק בירה ושני מתנפלת עליי ומחבקת אותי כאילו לא התראינו חודשים.

 

"נו?" לחשה על אוזני.

 

"מדהים." אמרתי והיא התרחקה ממני וראתה את אותו מדהים גם בעיניי. שתינו הפנינו אל נדב המדהים את מבטינו והוא חייך אליי, מציע לי מהבקבוק שלו וידו מחבקת את כתפי.

 

"שני? נעים מאוד, נדב." פנה לשני ולחץ את ידה.

 

"תודה לך שהחזרת לי אותה." ענתה לו.

 

"לא, תודה לך שהבאת אותה." אמר לה והביט בי בעיניים מזוגגות. הייתכן? מזוגגות? זו לא אני שאמורה לזגג עיניי אליו? הבטתי בשני לא מאמינה עדיין שזו מציאות ולא חלום שיכור, והיא הנהנה ברוב אישור.

 

"אני יכולה גם קצת לרקוד אִתה לפני שנלך?" ביקשה את אישורו משועשעת והוא חייך.

 

"כמובן." ליבי צנח, מה עכשיו? אני לא יכולה לרקוד כשהוא כאן. מה היא מציעה הצעות טיפשיות שכאלה? הוא יראה כמה חסרת קצב אני ויתכחש לכל שקרה הערב... ומה בכלל הוא מסכים? הוא חושב שרק פלרטטתי אתו כשסירבתי לרקוד?

 

"אני אצא לראות שלא פירקו לי את הקירות, הם עלו להורים שלי לא מעט." אמר והציל אותי. הוא נשק לי, ליטף את לחיי הימנית (החבולה) מבטו משתהה עליה לרגע (האם האיפור כבר לא מסתיר את האדמומית??) והתרחק.

 

"אני בשוק עלייך!" היה הדבר הראשון שאמרה כשהתרחק מאתנו.

 

"חשבתי שהנהנת לי מרחוק, לא?" התחלנו לרקוד תוך כדי שיחה, מורגלות ליהנות מהמוסיקה ומשיחה במקביל.

 

"הנהנתי שהוא שווה, לא שאת צריכה להיעלם לי אתו לשעתיים."

 

"ייבשתי אותך? אני מצטערת." התנצלתי בכנות.

 

"לא, מה את נורמלית? הייתי פה עם אמיר ועידן, הם דאגו לי טוב טוב."

 

"אז מה, שני? עשיתי טעות?"

 

"אני לא יודעת, תגידי את."

 

"הוא מושלם. היה מושלם." קראתי על אוזניה מודה בפני עצמי כמו גם בפניה.

 

"אז זו לא טעות. מה עכשיו?"

 

"הוא הביא לי חולצה שלו עם המספר." הרמתי את ידי להציג אותה והיא צחקה.

 

"כל הכבוד, בובה, גם סקס וגם מספר."

 

"תגידי, לא מאוחר?" שאלתי כעבור כמה רגעים.

 

"מאוחר. עוד שיר אחד ונלך." הנהנתי והמשכתי לרקוד מולה, עוצמת עיניי ומתמכרת למוסיקה ולדרך בה היא גרמה לי לזוז. הייתי מאושרת, בידי החולצה זזה איתי, מהווה תזכורת חיה לערב הקסום שחוויתי.

 

משיכה חזקה בחולצה גרמה לי לפקוח עיניי בבהלה, רק כדי להימשך על ידי זה שראיתי מולי בעוד עיניי היו עצומות. הוא משך אותי אליו, השעין אותי על ידו לאחור והרים אותי חזרה אליו, כך שגופי היה צמוד לשלו. הוא נע והוביל את גופי כך שהיה ניתן לקרוא לכך ריקוד.

 

עוד פעם ראשונה הוגשמה הערב: אני רוקדת עם מושא התאהבותי.

 

יד אחת שלו שמרה אותי צמודה אליו, כך שגופי נע מול גופו בתיאום ויד שנייה ליטפה את פניי, שומרת על עיניי בעיניו, מנטרלת את כל הסביבה. אולי דמיינתי את זה אבל נראה היה ששוב השתהה על הלחי הסטורה שלי, או שאולי היא רק רגישה יותר למגעו ואז אולי אני אמורה להודות לאמי על חלקה בכך.

 

בעודו נע הנמיך עצמו עדיין צמוד אליי, עד שנשק לאותה לחי ימין רגישה, לצווארי, לכתפי ומשם מצחו נצמד לשלי, ממלמל את מילות השיר בשפתיו ועיניו עצומות בריכוז.

 

הרמתי אל פניו את ידיי והוא פקח אליי את עיניו.

 

"תישארי אתי." ביקש ולא ממש הבנתי למה התכוון. להישאר לנצח, או רק הלילה? אני ממש לא יכולה להישאר הלילה, שני פה... ובבית ההורים שלי יתפלצו אם לא אחזור... והאחיות שלי רק יחממו... פתאום כמו נזכרתי בחיים שלמים שניהלתי עד שהכרתי את האביר שלי.

 

"אני לא יכולה. אנחנו צריכות כבר ללכת." עניתי והוא חייך, כאילו התכוון למשהו אחר.

 

"בואי, אלווה אתכן." אמר והתיישר, נשק למצחי והוביל אותי בידי אל מחוץ לרחבה, לעבר המקום בו שני חילקה את מספרה לאמיר ועידן.

 

"זזנו?" שאלה ספק אותי ספק את נדב. הנהנתי והוא ענה במקומי.

 

"זזנו."

 

הוא ליווה אותנו לרכב שלה וחיכה עד שהיא נכנסה לרכב ונתנה לנו סמי פרטיות.

 

"לא נתת לי את המספר שלך."

 

"לא ביקשת."

 

"אני יכול את המספר שלך?"

 

"אין לי חולצה לרשום עליה." הוא חייך, מביא את ידי שאחז לשפתיו.

 

"אני אזכור."

 

"באמת?" גם הוא שתה לא מעט באותו ערב. הוא אסף אותי אליו לנשיקה ארוכה ומשכנעת.

 

"0524463891" לחשתי על אוזנו והוא חזר אחריי בעיניים עצומות.

 

"מה שבטוח, תתקשרי את, טוב?"

 

"אני אתקשר." איימתי.

 

"אני אחכה." הבטיח ונשק לפניי נשיקות קטנות של התאהבות. שני פתחה חלון וכחכחה כדי להזכיר את קיומה, ונכנענו לחיבוק אחרון חם ומאוהב, עוד נשיקונת וניתוק פיסי כואב.

 

נכנסתי לרכב, מתרחקת עם שני מהערב הקסום של חיי.