מסע חוצה מלחמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מסע חוצה מלחמה
הוספה למועדפים

מסע חוצה מלחמה

4.6 כוכבים (35 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

זהו סיפורה של לאה לרר (קמר), ילדה מהעיירה הקטנה רוזוואדוב בפולין, שנמלטה במלחמת העולם השנייה מפולין עם בני משפחתה מאימת הקלגסים הגרמנים הכובשים, כשהם משאירים מאחור את ביתם ואת כל רכושם והופכים לפליטים חסרי כל ומשוללי זכויות.
המשפחה גורשה מאוקראינה למחנה עבודה בסיביר ומשם הגיעה לאוזבקיסטן. בתוך זמן קצר איבדה לאה את הוריה ואחותה ומצאה את עצמה מובילה ושומרת על אחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש. הם שרדו מחלות ורעב ויחד הגיעו לטהרן ומשם לארץ ישראל, במסע מפרך חוצה מלחמה שאורכו כ־16 אלף קילומטרים.
זהו סיפורה של ילדה שלא ויתרה, שריד כמעט אחרון ממשפחתה, אשר שמרה והגנה על אחיה כשהיא רק בת 12. זהו סיפורה של ילדה שמסלול חייה השגרתי נקטע לבלי הכר, אשר הצליחה למרות הכול לפתוח דף חדש בישראל, להקים משפחה ולגדל שלושה ילדים.
סיפורה של לאה, "ילדת טהרן", הוא סיפור של נחישות והתמדה כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הקשיים והמכות, מתוך אופטימיות ואמונה.

פרק ראשון

מוקדם ומאוחר
 
 
הגשם ירד ללא הפוגה במשך ארבעה ימים ופסק בבת אחת, תוך ניקוי מוחלט של עבי השמיים. שמש חודש יולי החלה קופחת משעות הבוקר המוקדמות. האדמה הכבדה אך החלה לספוג בקושי רב את המים, ועל דרך העפר המתפצלת מן הכביש הראשי ניכרו טביעות נעליים. אדי מים כבדים החלו לעלות ולהסתלסל מהאדמה, והנוף שנשקף מבעדם החל להתעוות ולשנות צורה.
 
שתי מכוניות עצרו במפגש הדרכים, לצד השלט המכריז "רוזוואדוב". הנוסעים יצאו מהמכוניות ופסעו על מדרכת האבנים הצרה. המבוגרת שבהם, בשנות ה-70 לחייה, הובילה את הקבוצה. איתה היו בתה, בנה - אוחז מצלמת וידאו, אחיה, בשלהי שנות ה-60 לחייו, ושתי בנותיו. הם עמדו ובחנו בסקרנות את סביבתם.
 
לאחר מכן הם פסעו כמה צעדים לעבר כמה מבנים שהיו בסמוך ונעצרו. האישה מלמלה מילים אחדות בפולנית, ובעקבות מחאת בני לווייתה נוכח השפה הלא־מובנת להם היא חזרה ואמרה בעברית: "זו כיכר העיר". כיכר שלמעשה הייתה מלבנית, במרכזה נטועים כמה עצים חסרי חן, וטבעתה החיצונית משובצת בחנויות קטנות. אנשים ספורים פסעו בין החנויות.
 
עיניה דמעו, זיעה ניגרה ממצחה אל עיניה, ומבעד לאדים העולים מן הכביש היה המראה שנגלה לעיניה כמראה שראתה באותן עיניים יובל שנים קודם לכן, עם שינוי משמעותי: את המקומיים בהווה החליפו בעיני רוחה יהודים מהעבר, רוחות רפאים של עולם אלטרנטיבי. אבל משב רוח קל סילק חיזיון זה כלא היה.
 
בני המשפחה המשיכו והגיעו לצומת. מימין נגלתה כנסייה. "הקושצ'ה", חזרה האישה למלמל בפולנית. הקבוצה התקרבה לכנסייה, אל האגף האחורי. לעיניהם נגלה בית קברות קטן ולצדו בית מלאכה, מצבור של אבני מצבה, ארונות קבורה מעץ ואיקונות פולחן נוצריות.
 
מבית חד־קומתי קטן יצאה אישה מקומית חסרת גיל, ספק צעירה ואולי מבוגרת. היא תמהה למראה חברי הקבוצה המיוזעים וסמוקי הפנים, שבעליל נראו לא־שייכים למקום. היא פנתה אליהם והזמינה אותם לביתה, להתרענן מהחום המעיק במשקה קר. היא דיברה פולנית, בטבעיות, שלמעט האורחת המבוגרת לא הייתה מובנת לאיש מהקבוצה. השישה התרעננו בביתה במים ממותקים צוננים. החום היה כבד, והאוויר בבית היה חמוץ מריח זיעה. כיצד זה, בסוף המאה ה-20, אין מזגן ואין דאודורנט? תמה מי מהאורחים.
 
"אני הנגרית של ארונות הקבורה. כן, לפי מידה. אני גם בונה את המצבות", הציגה הפולנייה את עצמה. בני המשפחה לדורותיה הציגו את עצמם, כשהאישה המבוגרת מסבירה למארחת מה הם מחפשים במקום הנידח הזה: "כאן נולדתי. אני יהודייה. ברחתי מכאן בזמן המלחמה".
 
המארחת נאלמה. שתיקה השתררה. אורחים שכאלה טרם נכנסו לביתה. היא מיהרה להזמין לביתה שכנה, קשישה באה בימים. הקשישה המקומית שמעה מפי האורחת דוברת הפולנית שהיא נולדה ברוזוואדוב, וכי היא ומשפחתה נאלצו למלט את נפשם ולברוח מהעיירה מאימת הקלגסים, כובשים מבחוץ וגם מקומיים, והפכו לפליטים.
 
האורחת שאלה: "כאחת שגרה כאן כל ימי חייה, האם את זוכרת מה היה השם הקודם של סטלובה וולה?"
 
הקשישה ניסתה להיזכר ולבסוף הרימה ידיים. "לא זוכרת".
 
"פואבה. זה היה שם המקום", הזכירה לה האורחת.
 
הקשישה פרצה בבכי מר.
 
המארחת הציעה ללוות את החבורה בעיירה, באתרי נוף ילדותה של האורחת, ובמיוחד בבית משפחתה. הבית נותר כשהיה, כאילו לא חלפו השנים ולא חלו התמורות.
 
הקבוצה הגיעה אל נהר הסאן. המבוגרת זכרה דרך קיצור וניווטה בהצלחה את שיירת המכוניות הקטנה. היא עמדה ובחנה את הגדה שמנגד. החום העיק, הזיעה ניגרה, והמוני זבובים וברחשים זמזמו כלהק מטוסי הלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, שצללו לעבר שיירות הפליטים בדרכים וזינבו בהן ללא רחם. בגדה שמנגד סלסלה הרוח הקלה ענן קל של אבק דרכים. על אותה גדה מאובקת נסו פעם פליטים, אנשים שהפכו לאבק אדם.
 
היא הביטה אל הגשר, חצתה במבטה את הנהר והמשיכה הלאה אל עיקול הדרך. הזיכרונות צפו. שם הסתיים הנודע, ומעבר לו התחילה האימה. מעבר לעיקול משתרעים ומצטלבים כבישים, דרכי עפר, מסילות ברזל, נתיבי נהרות ואגמים עד אל מעבר לאופק, למרחק עשרות אלפי קילומטרים מזרחה וצפונה. לשם היא מילטה את עצמה, דרך היערות והאדמה הכבדה והפורייה של אוקראינה אל נופיה הפראיים של סיביר והטונדרה הצפונית, ומשם דרומה אל המדבריות ורכסי ההרים של יבשת אסיה.
 
דרכים ריקות משהו כיום, אבל לא כך זה היה בשנות האימה ההן. אז הן נמלאו בהמוני אדם שנשחקו עד דק במוראות ובשאון המלחמה, ברעב ובמגפה. גייסות גרמניים רדפו אחר ארמיות סובייטיות ניגפות ממערב למזרח דרך אדמה חרוכה וכפרים שרופים. וכאילו לא היה די בכך, ההמולה השוככת התחדשה בכל עוזה ממזרח למערב, עת דלק הצבא האדום אחר בורחי צבא גרמניה המובס.
 
בשר תותחים רב־לאומי נכתש והפך לנהרות של דם.
 
ובתווך היו הפליטים. אנשים שאיבדו את עולמם, את זכויותיהם, את קניינם, את צלם האנוש, את חלומותיהם ואת תקוותיהם. ואת חייהם.
 
הם נעו בדרכים. מי בעגלה, מי ברגל, מי ברכבות דחוקות ומי בספינות מעופשות. נתונים לגחמות ולאכזריות של בעלי שררה, לובשי מדים, צוותי כלי הרכב הקרביים, נהגים, עגלונים וטייסים שעטו במטוסיהם על שיירות בני האנוש חסרות הישע. הפליטים נעו ללא כיוון וללא מטרה, ללא ידיעה מה קורה ומה יילדו יום ושעה. בני משפחה נאחזו אלו באלו, לא מתיקים מבט זה מזה, שמא לא יראו מי מהם ביום המחר, ואולי כלל לא יהיה מחר.
 
"אני הייתי שם", היא הרהרה מגדת הנהר. "אני חציתי את דרכי המלחמה ההיא. עודני חיה".
 
 
 
 
 
הקדמה
 
 
לפתע, ברכבת לסיביר, התעופפה מידי המטפחת. הייתה זאת מטפחת מיוחדת, שמאוד אהבתי. קיבלתי אותה מסבתא מרים, שקיבלה אותה מבתה לאה. דודתי לאה, אחותה של אמא, שעליה רק שמעתי אך לא הכרתי אותה בעת ההיא, החליטה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שליהודים אין עתיד בפולין ושהבית האמיתי הוא פלשתינה, ארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הייתה ארץ ישראל תחת שלטון הבריטים, בהתאם למנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים, הארגון הבינלאומי שהוקם במטרה למנוע מלחמות בין אומות ולפתור סכסוכים בדרכי שלום - הארגון שיהווה את הבסיס לאומות המאוחדות. שם, מארץ ישראל הרחוקה, שלחה הדודה מכתבים אל אמה, סבתא מרים, ומדי פעם גם מתנות קטנות. אחת מהן הייתה המטפחת, וסבתא נתנה לי אותה בשמחה. מתנה.
 
אהבתי מאוד את המטפחת האפורה, שפרחים קטנטנים צבעוניים נרקמו עליה. עבורי היא הייתה משהו מיוחד, חפץ יפה שהגיע מעבר לים, ממקום רחוק ושונה בתכלית מפולין. כרכתי אותה על צווארי כשיצאתי מהבית וכשחזרתי קיפלתי אותה בזהירות והנחתי בארון הבגדים. כשנאלצנו לעזוב את הבית ברוזוואדוב לקחתי את המטפחת איתי, יחד עם מעט מאוד בגדים שלקחנו. חשבנו שאנחנו עוזבים את הבית עד יעבור זעם, וכשתסתיים המלחמה נחזור הביתה ונהיה שוב משפחה מאושרת, כמו שהיינו לפני 1 בספטמבר 1939. איש לא העלה בדעתו שמהמשפחה הקטנה שלנו - סבתא, הוריי, אחותי ואחי התאומים ואני - יימחקו ארבעה אנשים וייוותר רק שליש, אחי מוישל'ה ואני.
 
ואז, ברכבת לסיביר, נשמטה לפתע המטפחת מידי והתעופפה החוצה מבעד לחלון הפתוח.
 
"אמא, המטפחת עפה לי", פרצתי בבכי.
 
אמא ניסתה לנחם אותי. "לאיצ'ו, זה בסדר, אל תבכי. אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים לעצור את הרכבת".
 
המשכתי לבכות. "אבל אמא, אני מאוד אוהבת את המטפחת הזאת. דודה לאה שלחה אותה מארץ ישראל".
 
"אל תדאגי, אנחנו נחפש מטפחת דומה ונקנה לך", הבטיחה אמא.
 
אבל אני לא ויתרתי. "אמא, אני לא רוצה מטפחת אחרת, אני רוצה את המטפחת מדודה לאה".
 
במבט לאחור, הסיטואציה הזו עשויה להמחיש יותר מכל את המצב הבלתי נתפס שלנו, משפחת קמר מרוזוואדוב, גליציה שבפולין המזרחית. חודשים ספורים קודם לכן היה לנו בית, לאבא הייתה חנות, סבתא מרים עזרה לאמא בבית, ואני, אחי ואחותי התאומים הלכנו לבית ספר, ל"חדר" ולגן ילדים. והנה, בלהט החרב המתהפכת הפכנו לפליטים חסרי כול, נוודים שכל רכושם עלי אדמות נמצא במזוודות ובחבילות שהם גוררים איתם מעיר לעיר ומרכבת לרכבת. נמלטים מאימת הגרמנים ומגורשים על ידי הרוסים, לא יודעים מה יילד יום, מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש. ובתוך כל זה, אני הילדה לא תופסת שהחיים שהיו לנו השתנו לחלוטין ומזילה דמעות על המטפחת שאבדה.
 
 
 
מבוא
 
 
יום שישי, 1 בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, שבועיים לפני ראש השנה. הימים הנוראים בשער, אבל ימים נוראים מסוג אחר עוברים על יהודי פולין. מלחמת העולם השנייה פורצת, והנאצים כובשים את פולין. כ-300 אלף יהודים ופולנים מגורשים מזרחה, אל ברית המועצות, לא מתוך אהבת הקומוניזם כמו בגלל הפחד מהגרמנים. הצבא הרוסי, בהוראת ראשי הקרמלין, מגרש אותם לסיביר. ימים קשים מנשוא של קור ורעב עוברים על הפליטים, שאיבדו את כל רכושם וטרם יודעים מה עלה בגורל יקיריהם שנעלמו. לאחר כשנה וחצי הם משתחררים מסיביר ועוברים דרומה, לאוזבקיסטן, שם תנאי מזג האוויר פחות קיצוניים מאשר בסיביר. שם הם מקווים לשרוד, עד יעבור זעם והמלחמה תסתיים. מזג האוויר אמנם נוח יותר, אבל החיים קשים מנשוא כפליטים חסרי כול. הדרכים והיישובים מלאים בהמוני פליטים שגורשו ונמלטו מהחזית ומאזורי הכיבוש, רעב ומחסור הינם מנת חלקם, ואם לא די בכך מתרגשות עליהם צרות חדשות בדמות מחלות ומגפות. הקור העז בסיביר, מתברר, דווקא הגן עליהם מפני וירוסים ומחלות שונות ומשונות, ואוזבקיסטן היוותה כר נוח להתפתחותן.
 
אלפי ילדים מאבדים הורים, אחים ואחיות בכפור, ברעב, במחלות ובתלאות הדרך בייסורים ובסבל. ההורים היהודים מחליטים לנצל את האזרחות הפולנית ולמסור את ילדיהם לבתי יתומים שנפתחו לפליטים הפולנים באוזבקיסטן. בילדים יטפלו כמרים ונזירות. לילדיהם הם אומרים להתחזות לנוצרים. ההורים נפרדים מהם בצער ובתקווה, תוך שהם משביעים אותם שלא לשכוח שהם בני העם היהודי ושביום מן הימים, בעזרת השם, כך הם מקווים - ישובו ליהדותם.
 
חולפות שלוש שנים. בשנת 1942 נחתם הסכם בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין הגולה. באסיה הסובייטית נוסדה דיוויזיה של הצבא הפולני הגולה בפיקודו של גנרל אנדרס. הפליטים מפולין שנמצאים בברית המועצות נקראים להצטרף אל צבא אנדרס ולהילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה. צבא אנדרס, כך נקבע, ייצא אל החזית מאוזבקיסטן דרומה לאיראן בדרכו לים התיכון. איראן נמצאת תחת השפעת האימפריה הבריטית, בימים שהשמש מעולם לא שקעה בשטחה.
 
יציאת הצבא הפולני פותחת חלון הזדמנויות לפליטים היהודים. כ-1,000 ילדים, ברובם יתומים, וכ-800 מבוגרים יוצאים למסע ארוך אל ארץ ישראל לצד צבא אנדרס. לשם כך עליהם להגיע תחילה לטהרן, במסע מתיש כשלעצמו.
 
עד ליציאת הצבא הפולני מתארגנים בטהרן המבוגרים ומקימים בית יתומים לילדים, תוך סיוע של קהילת יהודי טהרן. הידיעה על המסע מאוזבקיסטן לטהרן ובית היתומים שנפתח שם מגיעה לישראל, והסוכנות היהודית מחליטה לטפל בילדים בטהרן ובמקביל לנסות לחלץ ילדים נוספים מבתי היתומים.
 
אל טהרן נשלחת באוקטובר 1942 ציפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק - לימים שרת, ראש הממשלה העתידי של ישראל. מוטל עליה לנהל את בית היתומים - "בית הילד היהודי" - יחד עם קבוצת יהודים־חלוצים שהגיעו עם הילדים לטהרן. המציאות שבה נתקלת שרת אינה מעודדת: בית היתומים סובל ממחסור חמור במזון ובביגוד, כמו בכל איראן, בגלל המלחמה המתמשכת.
 
מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים מדיניים בין מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לבין בריטניה. בינואר 1943 נושאים המאמצים פרי, והבריטים מאפשרים לילדי טהרן להגיע ארצה. הילדים מקבלים רישיונות עלייה, והפרק האחרון במסע הנדודים הבלתי נתפס של הילדים יוצא לפועל. ילדי טהרן יוצאים לדרך ארוכה ומסוכנת, שכן עיראק מסרבת לאפשר להם לעבור בתחומה. בליווי המדריכים ושליחי הסוכנות הם יוצאים מפרס דרך הים לקראצ'י, אז בהודו והיום בפקיסטן, ואחר כך דרך האוקיינוס ההודי השורץ מיקוש וצוללות אויב, לאורך חופי חצי האי ערב, עדן ותימן, בואכה מפרץ סואץ ודרך תעלת סואץ אל פורט סעיד במצרים.
 
הידיעה על מסע הילדים מטהרן מעוררת התרגשות בארץ ישראל, וזו עולה ומתגברת ככל שהם מתקרבים. הילדים מהווים את הקבוצה הראשונה בכלל של ניצולי שואה שמגיעים במהלך המלחמה לארץ ישראל, בדרך עקלקלה מאירופה. מאות ואלפים מחכים לרכבת הילדים בתחנות הרכבת ומקבלים את פניהם בחום ובהתרגשות.
 
18 בפברואר 1943. כחודש וחצי לאחר תחילת המסע מגיעה רכבת מפורט סעיד לעזה ועליה 369 מבוגרים ו-860 ילדים, 719 מהם ללא הורים. הרכבת עוברת ברחובות ובחדרה עד לתחנה הסופית, עתלית.
 
סך כל אורך המסע המשוער, מפולין עד לישראל נאמד בכ-16 אלף קילומטרים.
 
פרק חדש ולא קל נפתח בחיי הילדים: ללא הורים, חלקם ללא קרובים, בארץ חדשה ובשפה חדשה.
 
הילדים הגיעו עם ניסיון חיים והישרדות יוצא דופן, אך היה עליהם לגשר על פני שנים של היעדר לימוד, השכלה וחינוך בסיסיים ולהתמודד מול בני גילם ילידי הארץ, אשר השתוממו למראה הילדים השונים, החיוורים ולבושי הבגדים המשונים שהצטרפו לחברתם.
 
אם לא די בכך, נפתח מאבק על ניכוס הילדים בין גופים חילוניים לדתיים, כשכל צד מנסה להעביר את הילדים ממחנות המעבר וההחלמה שנפתחו עבורם אל מוסדות חינוך ויישובים התואמים את השקפתו.
 
אלה הן בתמצית שלוש שנים מחיי, אבל המשמעותיות ביותר. בדפי הספר אתאר בהרחבה מה קרה לנו באותן שנים קשות, איך ממשפחה שלמה נותרנו רק שניים, אח ואחות, ואיך האחות הפכה בגיל 12 לראש המשפחה ובהמשך לאמא מחליפה לאחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש.
 
הדרך הארוכה שעשו ילדי טהרן מהרגע שעזבו בית חם ומגונן ועד שהגיעו ארצה היא ללא ספק פרק יוצא דופן בספר ההיסטוריה של עם ישראל. אבל עבורי זאת לא היסטוריה: אני הייתי שם!
מסע חוצה מלחמה לאה לרר
מוקדם ומאוחר
 
 
הגשם ירד ללא הפוגה במשך ארבעה ימים ופסק בבת אחת, תוך ניקוי מוחלט של עבי השמיים. שמש חודש יולי החלה קופחת משעות הבוקר המוקדמות. האדמה הכבדה אך החלה לספוג בקושי רב את המים, ועל דרך העפר המתפצלת מן הכביש הראשי ניכרו טביעות נעליים. אדי מים כבדים החלו לעלות ולהסתלסל מהאדמה, והנוף שנשקף מבעדם החל להתעוות ולשנות צורה.
 
שתי מכוניות עצרו במפגש הדרכים, לצד השלט המכריז "רוזוואדוב". הנוסעים יצאו מהמכוניות ופסעו על מדרכת האבנים הצרה. המבוגרת שבהם, בשנות ה-70 לחייה, הובילה את הקבוצה. איתה היו בתה, בנה - אוחז מצלמת וידאו, אחיה, בשלהי שנות ה-60 לחייו, ושתי בנותיו. הם עמדו ובחנו בסקרנות את סביבתם.
 
לאחר מכן הם פסעו כמה צעדים לעבר כמה מבנים שהיו בסמוך ונעצרו. האישה מלמלה מילים אחדות בפולנית, ובעקבות מחאת בני לווייתה נוכח השפה הלא־מובנת להם היא חזרה ואמרה בעברית: "זו כיכר העיר". כיכר שלמעשה הייתה מלבנית, במרכזה נטועים כמה עצים חסרי חן, וטבעתה החיצונית משובצת בחנויות קטנות. אנשים ספורים פסעו בין החנויות.
 
עיניה דמעו, זיעה ניגרה ממצחה אל עיניה, ומבעד לאדים העולים מן הכביש היה המראה שנגלה לעיניה כמראה שראתה באותן עיניים יובל שנים קודם לכן, עם שינוי משמעותי: את המקומיים בהווה החליפו בעיני רוחה יהודים מהעבר, רוחות רפאים של עולם אלטרנטיבי. אבל משב רוח קל סילק חיזיון זה כלא היה.
 
בני המשפחה המשיכו והגיעו לצומת. מימין נגלתה כנסייה. "הקושצ'ה", חזרה האישה למלמל בפולנית. הקבוצה התקרבה לכנסייה, אל האגף האחורי. לעיניהם נגלה בית קברות קטן ולצדו בית מלאכה, מצבור של אבני מצבה, ארונות קבורה מעץ ואיקונות פולחן נוצריות.
 
מבית חד־קומתי קטן יצאה אישה מקומית חסרת גיל, ספק צעירה ואולי מבוגרת. היא תמהה למראה חברי הקבוצה המיוזעים וסמוקי הפנים, שבעליל נראו לא־שייכים למקום. היא פנתה אליהם והזמינה אותם לביתה, להתרענן מהחום המעיק במשקה קר. היא דיברה פולנית, בטבעיות, שלמעט האורחת המבוגרת לא הייתה מובנת לאיש מהקבוצה. השישה התרעננו בביתה במים ממותקים צוננים. החום היה כבד, והאוויר בבית היה חמוץ מריח זיעה. כיצד זה, בסוף המאה ה-20, אין מזגן ואין דאודורנט? תמה מי מהאורחים.
 
"אני הנגרית של ארונות הקבורה. כן, לפי מידה. אני גם בונה את המצבות", הציגה הפולנייה את עצמה. בני המשפחה לדורותיה הציגו את עצמם, כשהאישה המבוגרת מסבירה למארחת מה הם מחפשים במקום הנידח הזה: "כאן נולדתי. אני יהודייה. ברחתי מכאן בזמן המלחמה".
 
המארחת נאלמה. שתיקה השתררה. אורחים שכאלה טרם נכנסו לביתה. היא מיהרה להזמין לביתה שכנה, קשישה באה בימים. הקשישה המקומית שמעה מפי האורחת דוברת הפולנית שהיא נולדה ברוזוואדוב, וכי היא ומשפחתה נאלצו למלט את נפשם ולברוח מהעיירה מאימת הקלגסים, כובשים מבחוץ וגם מקומיים, והפכו לפליטים.
 
האורחת שאלה: "כאחת שגרה כאן כל ימי חייה, האם את זוכרת מה היה השם הקודם של סטלובה וולה?"
 
הקשישה ניסתה להיזכר ולבסוף הרימה ידיים. "לא זוכרת".
 
"פואבה. זה היה שם המקום", הזכירה לה האורחת.
 
הקשישה פרצה בבכי מר.
 
המארחת הציעה ללוות את החבורה בעיירה, באתרי נוף ילדותה של האורחת, ובמיוחד בבית משפחתה. הבית נותר כשהיה, כאילו לא חלפו השנים ולא חלו התמורות.
 
הקבוצה הגיעה אל נהר הסאן. המבוגרת זכרה דרך קיצור וניווטה בהצלחה את שיירת המכוניות הקטנה. היא עמדה ובחנה את הגדה שמנגד. החום העיק, הזיעה ניגרה, והמוני זבובים וברחשים זמזמו כלהק מטוסי הלופטוואפה הגרמני במלחמת העולם השנייה, שצללו לעבר שיירות הפליטים בדרכים וזינבו בהן ללא רחם. בגדה שמנגד סלסלה הרוח הקלה ענן קל של אבק דרכים. על אותה גדה מאובקת נסו פעם פליטים, אנשים שהפכו לאבק אדם.
 
היא הביטה אל הגשר, חצתה במבטה את הנהר והמשיכה הלאה אל עיקול הדרך. הזיכרונות צפו. שם הסתיים הנודע, ומעבר לו התחילה האימה. מעבר לעיקול משתרעים ומצטלבים כבישים, דרכי עפר, מסילות ברזל, נתיבי נהרות ואגמים עד אל מעבר לאופק, למרחק עשרות אלפי קילומטרים מזרחה וצפונה. לשם היא מילטה את עצמה, דרך היערות והאדמה הכבדה והפורייה של אוקראינה אל נופיה הפראיים של סיביר והטונדרה הצפונית, ומשם דרומה אל המדבריות ורכסי ההרים של יבשת אסיה.
 
דרכים ריקות משהו כיום, אבל לא כך זה היה בשנות האימה ההן. אז הן נמלאו בהמוני אדם שנשחקו עד דק במוראות ובשאון המלחמה, ברעב ובמגפה. גייסות גרמניים רדפו אחר ארמיות סובייטיות ניגפות ממערב למזרח דרך אדמה חרוכה וכפרים שרופים. וכאילו לא היה די בכך, ההמולה השוככת התחדשה בכל עוזה ממזרח למערב, עת דלק הצבא האדום אחר בורחי צבא גרמניה המובס.
 
בשר תותחים רב־לאומי נכתש והפך לנהרות של דם.
 
ובתווך היו הפליטים. אנשים שאיבדו את עולמם, את זכויותיהם, את קניינם, את צלם האנוש, את חלומותיהם ואת תקוותיהם. ואת חייהם.
 
הם נעו בדרכים. מי בעגלה, מי ברגל, מי ברכבות דחוקות ומי בספינות מעופשות. נתונים לגחמות ולאכזריות של בעלי שררה, לובשי מדים, צוותי כלי הרכב הקרביים, נהגים, עגלונים וטייסים שעטו במטוסיהם על שיירות בני האנוש חסרות הישע. הפליטים נעו ללא כיוון וללא מטרה, ללא ידיעה מה קורה ומה יילדו יום ושעה. בני משפחה נאחזו אלו באלו, לא מתיקים מבט זה מזה, שמא לא יראו מי מהם ביום המחר, ואולי כלל לא יהיה מחר.
 
"אני הייתי שם", היא הרהרה מגדת הנהר. "אני חציתי את דרכי המלחמה ההיא. עודני חיה".
 
 
 
 
 
הקדמה
 
 
לפתע, ברכבת לסיביר, התעופפה מידי המטפחת. הייתה זאת מטפחת מיוחדת, שמאוד אהבתי. קיבלתי אותה מסבתא מרים, שקיבלה אותה מבתה לאה. דודתי לאה, אחותה של אמא, שעליה רק שמעתי אך לא הכרתי אותה בעת ההיא, החליטה בתקופת מלחמת העולם הראשונה שליהודים אין עתיד בפולין ושהבית האמיתי הוא פלשתינה, ארץ ישראל. בין שתי מלחמות העולם הייתה ארץ ישראל תחת שלטון הבריטים, בהתאם למנדט שקיבלה בריטניה מחבר הלאומים, הארגון הבינלאומי שהוקם במטרה למנוע מלחמות בין אומות ולפתור סכסוכים בדרכי שלום - הארגון שיהווה את הבסיס לאומות המאוחדות. שם, מארץ ישראל הרחוקה, שלחה הדודה מכתבים אל אמה, סבתא מרים, ומדי פעם גם מתנות קטנות. אחת מהן הייתה המטפחת, וסבתא נתנה לי אותה בשמחה. מתנה.
 
אהבתי מאוד את המטפחת האפורה, שפרחים קטנטנים צבעוניים נרקמו עליה. עבורי היא הייתה משהו מיוחד, חפץ יפה שהגיע מעבר לים, ממקום רחוק ושונה בתכלית מפולין. כרכתי אותה על צווארי כשיצאתי מהבית וכשחזרתי קיפלתי אותה בזהירות והנחתי בארון הבגדים. כשנאלצנו לעזוב את הבית ברוזוואדוב לקחתי את המטפחת איתי, יחד עם מעט מאוד בגדים שלקחנו. חשבנו שאנחנו עוזבים את הבית עד יעבור זעם, וכשתסתיים המלחמה נחזור הביתה ונהיה שוב משפחה מאושרת, כמו שהיינו לפני 1 בספטמבר 1939. איש לא העלה בדעתו שמהמשפחה הקטנה שלנו - סבתא, הוריי, אחותי ואחי התאומים ואני - יימחקו ארבעה אנשים וייוותר רק שליש, אחי מוישל'ה ואני.
 
ואז, ברכבת לסיביר, נשמטה לפתע המטפחת מידי והתעופפה החוצה מבעד לחלון הפתוח.
 
"אמא, המטפחת עפה לי", פרצתי בבכי.
 
אמא ניסתה לנחם אותי. "לאיצ'ו, זה בסדר, אל תבכי. אין מה לעשות. אנחנו לא יכולים לעצור את הרכבת".
 
המשכתי לבכות. "אבל אמא, אני מאוד אוהבת את המטפחת הזאת. דודה לאה שלחה אותה מארץ ישראל".
 
"אל תדאגי, אנחנו נחפש מטפחת דומה ונקנה לך", הבטיחה אמא.
 
אבל אני לא ויתרתי. "אמא, אני לא רוצה מטפחת אחרת, אני רוצה את המטפחת מדודה לאה".
 
במבט לאחור, הסיטואציה הזו עשויה להמחיש יותר מכל את המצב הבלתי נתפס שלנו, משפחת קמר מרוזוואדוב, גליציה שבפולין המזרחית. חודשים ספורים קודם לכן היה לנו בית, לאבא הייתה חנות, סבתא מרים עזרה לאמא בבית, ואני, אחי ואחותי התאומים הלכנו לבית ספר, ל"חדר" ולגן ילדים. והנה, בלהט החרב המתהפכת הפכנו לפליטים חסרי כול, נוודים שכל רכושם עלי אדמות נמצא במזוודות ובחבילות שהם גוררים איתם מעיר לעיר ומרכבת לרכבת. נמלטים מאימת הגרמנים ומגורשים על ידי הרוסים, לא יודעים מה יילד יום, מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש. ובתוך כל זה, אני הילדה לא תופסת שהחיים שהיו לנו השתנו לחלוטין ומזילה דמעות על המטפחת שאבדה.
 
 
 
מבוא
 
 
יום שישי, 1 בספטמבר 1939, י"ז באלול תרצ"ט, שבועיים לפני ראש השנה. הימים הנוראים בשער, אבל ימים נוראים מסוג אחר עוברים על יהודי פולין. מלחמת העולם השנייה פורצת, והנאצים כובשים את פולין. כ-300 אלף יהודים ופולנים מגורשים מזרחה, אל ברית המועצות, לא מתוך אהבת הקומוניזם כמו בגלל הפחד מהגרמנים. הצבא הרוסי, בהוראת ראשי הקרמלין, מגרש אותם לסיביר. ימים קשים מנשוא של קור ורעב עוברים על הפליטים, שאיבדו את כל רכושם וטרם יודעים מה עלה בגורל יקיריהם שנעלמו. לאחר כשנה וחצי הם משתחררים מסיביר ועוברים דרומה, לאוזבקיסטן, שם תנאי מזג האוויר פחות קיצוניים מאשר בסיביר. שם הם מקווים לשרוד, עד יעבור זעם והמלחמה תסתיים. מזג האוויר אמנם נוח יותר, אבל החיים קשים מנשוא כפליטים חסרי כול. הדרכים והיישובים מלאים בהמוני פליטים שגורשו ונמלטו מהחזית ומאזורי הכיבוש, רעב ומחסור הינם מנת חלקם, ואם לא די בכך מתרגשות עליהם צרות חדשות בדמות מחלות ומגפות. הקור העז בסיביר, מתברר, דווקא הגן עליהם מפני וירוסים ומחלות שונות ומשונות, ואוזבקיסטן היוותה כר נוח להתפתחותן.
 
אלפי ילדים מאבדים הורים, אחים ואחיות בכפור, ברעב, במחלות ובתלאות הדרך בייסורים ובסבל. ההורים היהודים מחליטים לנצל את האזרחות הפולנית ולמסור את ילדיהם לבתי יתומים שנפתחו לפליטים הפולנים באוזבקיסטן. בילדים יטפלו כמרים ונזירות. לילדיהם הם אומרים להתחזות לנוצרים. ההורים נפרדים מהם בצער ובתקווה, תוך שהם משביעים אותם שלא לשכוח שהם בני העם היהודי ושביום מן הימים, בעזרת השם, כך הם מקווים - ישובו ליהדותם.
 
חולפות שלוש שנים. בשנת 1942 נחתם הסכם בין ממשלת ברית המועצות לבין ממשלת פולין הגולה. באסיה הסובייטית נוסדה דיוויזיה של הצבא הפולני הגולה בפיקודו של גנרל אנדרס. הפליטים מפולין שנמצאים בברית המועצות נקראים להצטרף אל צבא אנדרס ולהילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה. צבא אנדרס, כך נקבע, ייצא אל החזית מאוזבקיסטן דרומה לאיראן בדרכו לים התיכון. איראן נמצאת תחת השפעת האימפריה הבריטית, בימים שהשמש מעולם לא שקעה בשטחה.
 
יציאת הצבא הפולני פותחת חלון הזדמנויות לפליטים היהודים. כ-1,000 ילדים, ברובם יתומים, וכ-800 מבוגרים יוצאים למסע ארוך אל ארץ ישראל לצד צבא אנדרס. לשם כך עליהם להגיע תחילה לטהרן, במסע מתיש כשלעצמו.
 
עד ליציאת הצבא הפולני מתארגנים בטהרן המבוגרים ומקימים בית יתומים לילדים, תוך סיוע של קהילת יהודי טהרן. הידיעה על המסע מאוזבקיסטן לטהרן ובית היתומים שנפתח שם מגיעה לישראל, והסוכנות היהודית מחליטה לטפל בילדים בטהרן ובמקביל לנסות לחלץ ילדים נוספים מבתי היתומים.
 
אל טהרן נשלחת באוקטובר 1942 ציפורה שרתוק, אשתו של משה שרתוק - לימים שרת, ראש הממשלה העתידי של ישראל. מוטל עליה לנהל את בית היתומים - "בית הילד היהודי" - יחד עם קבוצת יהודים־חלוצים שהגיעו עם הילדים לטהרן. המציאות שבה נתקלת שרת אינה מעודדת: בית היתומים סובל ממחסור חמור במזון ובביגוד, כמו בכל איראן, בגלל המלחמה המתמשכת.
 
מאחורי הקלעים מתנהלים מגעים מדיניים בין מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל לבין בריטניה. בינואר 1943 נושאים המאמצים פרי, והבריטים מאפשרים לילדי טהרן להגיע ארצה. הילדים מקבלים רישיונות עלייה, והפרק האחרון במסע הנדודים הבלתי נתפס של הילדים יוצא לפועל. ילדי טהרן יוצאים לדרך ארוכה ומסוכנת, שכן עיראק מסרבת לאפשר להם לעבור בתחומה. בליווי המדריכים ושליחי הסוכנות הם יוצאים מפרס דרך הים לקראצ'י, אז בהודו והיום בפקיסטן, ואחר כך דרך האוקיינוס ההודי השורץ מיקוש וצוללות אויב, לאורך חופי חצי האי ערב, עדן ותימן, בואכה מפרץ סואץ ודרך תעלת סואץ אל פורט סעיד במצרים.
 
הידיעה על מסע הילדים מטהרן מעוררת התרגשות בארץ ישראל, וזו עולה ומתגברת ככל שהם מתקרבים. הילדים מהווים את הקבוצה הראשונה בכלל של ניצולי שואה שמגיעים במהלך המלחמה לארץ ישראל, בדרך עקלקלה מאירופה. מאות ואלפים מחכים לרכבת הילדים בתחנות הרכבת ומקבלים את פניהם בחום ובהתרגשות.
 
18 בפברואר 1943. כחודש וחצי לאחר תחילת המסע מגיעה רכבת מפורט סעיד לעזה ועליה 369 מבוגרים ו-860 ילדים, 719 מהם ללא הורים. הרכבת עוברת ברחובות ובחדרה עד לתחנה הסופית, עתלית.
 
סך כל אורך המסע המשוער, מפולין עד לישראל נאמד בכ-16 אלף קילומטרים.
 
פרק חדש ולא קל נפתח בחיי הילדים: ללא הורים, חלקם ללא קרובים, בארץ חדשה ובשפה חדשה.
 
הילדים הגיעו עם ניסיון חיים והישרדות יוצא דופן, אך היה עליהם לגשר על פני שנים של היעדר לימוד, השכלה וחינוך בסיסיים ולהתמודד מול בני גילם ילידי הארץ, אשר השתוממו למראה הילדים השונים, החיוורים ולבושי הבגדים המשונים שהצטרפו לחברתם.
 
אם לא די בכך, נפתח מאבק על ניכוס הילדים בין גופים חילוניים לדתיים, כשכל צד מנסה להעביר את הילדים ממחנות המעבר וההחלמה שנפתחו עבורם אל מוסדות חינוך ויישובים התואמים את השקפתו.
 
אלה הן בתמצית שלוש שנים מחיי, אבל המשמעותיות ביותר. בדפי הספר אתאר בהרחבה מה קרה לנו באותן שנים קשות, איך ממשפחה שלמה נותרנו רק שניים, אח ואחות, ואיך האחות הפכה בגיל 12 לראש המשפחה ובהמשך לאמא מחליפה לאחיה הקטן מוישל'ה, ילד בן חמש.
 
הדרך הארוכה שעשו ילדי טהרן מהרגע שעזבו בית חם ומגונן ועד שהגיעו ארצה היא ללא ספק פרק יוצא דופן בספר ההיסטוריה של עם ישראל. אבל עבורי זאת לא היסטוריה: אני הייתי שם!