הנעדרת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנעדרת
מכר
מאות
עותקים
הנעדרת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הנעדרת

3.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    סוזי סטיינר מספקת את אחת מחקירות המשטרה המהודקות והשאפתניות ביותר של השנה: נערה נעלמת ומותירה מאחוריה רק מעיל, כמה כתמי דם ודלת פתוחה. לכל אחד מבני המשפחה והחברים יש גרסה משלו לאמת, אבל אף גרסה לא בדיוק תואמת את המציאות. סמ"ר בילוש מאנון בראדשו יודעת ש-72 השעות הראשונות הן קריטיות: או שאת מוצאת את הנעדר, או שאת מתחילה לחפש גופה, ובמקרה זה מדובר בבת למשפחה מקושרת היטב, כך שהלחץ על בראדשו גובר אפילו יותר.

     

    "חכם ומסוגנן. עם קצת מזל נזכה לקרוא עוד מעלילותיה של סמ"ר בילוש בראדשו בעתיד." - הניו יורק טיימס. 

    פרק ראשון

    18 בדצמבר 2010 
    שבת
     
     
    מאנון
     
     
    מאנון מרגישה איך תקוותה דועכת, כמו נורות חג המולד המתעמעמות בזול־בו. היא אומרת לעצמה להתמקד בגבר שיושב מולה, שכנראה נקרא בריאן אבל באותה מידה יכול להיות קית. הוא מניח רגל על רגל, וכף רגלו חובטת בשוק שלה בדיוק במקום שבו העצם הכי קרובה לפני השטח. היא מושיטה יד כדי לעסות את השוק, אבל הוא לא שם לב.
     
    "רגיש", אמר הפרופיל שלו, בצירוף עניין במטוסים צבאיים. עכשיו היא תוהה מה לכל הרוחות חשבה לעצמה כשקבעה את הדייט, אבל מצד שני, התאמה לא מבטיחה שום דבר. לדייט האחרון עם מתכנן ערים נתנה ציון 78 - היו לה כאלה תקוות. הוא אפילו אהב את תומס הארדי - אבל היא העבירה את הערב בזינוקים אחורה בכל פעם שרוקו נחת על פניה, וזה קרה לעתים קרובות להפליא.
     
    שנתיים של אתרי דייטים. אפשר לומר שהן לא חלפו ביעף.
     
    הוא הפנה את פניו כך שהאור נופל על טביעות האצבע שעל משקפיו; ביצי נפט סגולות, מין לולאה אליפטית שהם חולמים למצוא בזירת פשע. הוא מדבר על העבודה שלו ברָשוּת הלאומית להגנה על הנהרות, בעוד היא מביטה בהכרת טובה במלצר שממלא את כוסות היין שלהם - טוב, את הכוס שלה, כי בן לווייתה לא שותה.
     
    ברור שהיא סבלה דברים הרבה יותר גרועים מזה, כמו הדייט שלמענו נסעה כל הדרך ללונדון. "תשמרי על ראש פתוח," דחקה בה בְּרַיי. "את לא יודעת איפה יצוץ גבר חלומותייך." הוא היה גבוה ורזה מאוד, והשתופף כמו קברן כשעלה במדרגות הנעות במוזיאון טֵייט מודרן - בחיקוי מושלם לאוריה היפּ מ"דיוויד קופרפילד". מאנון חשבה שהעלייה במדרגות הנעות לא תיגמר לעולם, וכשסוף־סוף הגיעה למעלה, פנתה בלי לומר מילה וירדה בחזרה, והשאירה אותו עומד שם למעלה, בוהה בה. היא עלתה על הרכבת הראשונה מקינגס קרוס בחזרה להאנטינגדון, כאילו נמלטה מריח של גופה מרקיבה. כל שוטר בצוות החקירה המיוחד הכיר את הריח הזה, את האופן שבו דבק בבגדיהם.
     
    הבחור הזה - היא מביטה בו עכשיו, לא משנה איך קוראים לו, דארן או בארי - לא מדכא, אלא כנוע. הוא מדבר על סלמנדרות, היא מודעת לכך במעורפל. עכשיו הוא מרים את גבותיו - "כמו זבל!" - והיא מניחה שהוא מציין במרירות באיזו תדירות זורקים אותן לנחלים. היא באמת חייבת לענות.
     
    "אז נשאר עוד שבוע עד חג המולד," היא אומרת. "איך תבלה את החג?"
     
    הוא נראה מעוצבן על כך שהטתה אותו משֶטֶף הנהרות שלו. "יש לי אח בנוריץ'," הוא אומר. "אני נוסע אליו. יש לו ילדים." הוא נראה מאוכזב לרגע, ולכן היא מחבבת אותו עוד יותר.
     
    "לא תקופה קלה, החגים. אם אתה לבד, זאת אומרת."
     
    "אנחנו עושים חיים, אני וקוֹל, ברגע שאנחנו פותחים את הבירות. אנחנו ממש צמד חמד."
     
    אולי קוראים לו טרי, היא חושבת, בעצב. עכשיו מאוחר מדי לשאול. "שנבקש חשבון?" הוא אפילו לא שאל אותה לשמה - ורוב הגברים שואלים ("מאנון, זה שם מוזר. הוא וֶלשי?") - אבל במובן מסוים זאת הקלה, האופן שבו הוא ממשיך לדבר.
     
    המלצר מביא את החשבון, והוא נח, מסולסל קלות, על צלוחית לבנה עם שתי סוכריות מנטה.
     
    "שנתחלק?" אומרת מאנון וזורקת כרטיס אשראי על הצלוחית. הוא מוצץ סוכריית מנטה ומסתכל על החשבון.
     
    "את האמת?" הוא אומר, "לא שתיתי יין. הנה." הוא מצביע על הפריטים שלה בחשבון - קנקן יין אדום וסלט.
     
    "כן, טוב, בסדר," היא אומרת. הוא מוציא את הטלפון שלו ומתחיל לסכם. החלונות מכוסים אדים ומאנון מציצה בהילה המעורפלת של תאורת החג של האנטינגדון. זאת תהיה הליכה קרה הביתה, על פני החנויות המוגפות ברחוב הראשי, ריח הבירה המדכא הבוקע מקרוֹמוֶול'ז, לעבר הנהר, שריחו ירוק ומרענן ותנועתו זוחלת בחשיכה, אל דירתה שכל האורות בה נותרו דולקים.
     
    "שלך מסתכם ב-23.85 פאונד. שלי רק 11 פאונד," הוא אומר. "את רוצה לבדוק?"
     
     
     
    שעת חצות, ומאנון יושבת בברכיים מורמות על מושב החלון, ומשפילה את מבטה אל הרחוב המושלג, המואר בפנסי רחוב כתומים. פתיתי שלג מרחפים למטה במסעם האטי, מיטלטלים, קלים כנייר משי. רוח הפרצים הקפואה חודרת מבעד למסגרת השמשה, ומאנון מחבקת את ברכיה קרוב לחזהּ ומתבוננת בו - אלן? ברנרד? - כשהוא פונה מעבר לפינה ונעלם.
     
    כשהיא בטוחה שהוא נעלם, היא מסתובבת בסלון ומכבה את האור. לזכותו ייאמר, דירתה הפתיעה אותו - "וואו, פה את גרה?" אבל התעניינותו היתה קצרה, ועד מהרה הוא חזר למונולוג שלו. עכשיו היא תופסת שאולי שכבה איתו כדי להשתיק אותו.
     
    קירות הסלון הם בצבע כחול פרוסי. הכוננית שעליה עומדת הטלוויזיה היא משנות החמישים, עשויה עץ אגוז. הספה שלה עגולה, מרופדת בקורדרוי חום. שתי כורסאות קטיפה בצבע זית עומדות זו ליד זו, ולצד אחת מהן ניצבת מנורה עם אהיל צהוב משנות השבעים, שהרגע היא הוציאה מהשקע מפני שהמתג מקולקל. העיצוב הוא מחווה לסגנון המודרני של שנות החמישים ונראה כמו אתר צילומים, כשלכל פריט אותם מאפיינים. אולי כמו התפאורה לקומדיה מזרח־גרמנית פוסט־אירונית, או לַמחזה "המסיבה של אבּיגֵייל"; מקום שממש מתפקע מטעם מסוג כריזמטי, ואת הכול בחרו בעלי הדירה הקודמים. מאנון קנתה את כל העסק - רהיטים, מנורות והכול - יחד עם הדירה עצמה, מבני זוג שנסעו לחו"ל כדי "לפתוח דף חדש". לפחות זה מה שהגבר אמר. "אנחנו רק רוצים להתאוורר, קולטת?" ועל כך ענתה מאנון, "בבקשה. אני אקח את הכול." וחברתו הסתכלה סביבה והחניקה את דמעותיה. היא סיפרה למאנון איך אספה את הכול באהבה באיבֵּיי. "ובכל זאת, דף חדש," אמרה.
     
    מאנון הולכת לחדר השינה שלה, שבשלב המכירה היה עוד יותר דרמטי: קירות בצבע כחול כהה עם רצפת עץ ותריסים לבנים; סוללה שלמה של ארונות לבנים, נטולי ידיות ונעלמים לתוך עצמם. היה צריך לעשות חיקוי למרסל מַרסו כדי לגלות את נקודות הלחץ ולפתוח אותם.
     
    לבעלים הקודמים היו מזרן מינימליסטי על הרצפה ושמיכת פוך לבנה, מבולגנת. אבל בחזקתה של מאנון איבד החדר הזה הרבה מקסמו: ספרים נערמים ליד המיטה, מכוסים בשכבת אבק; כוס מים עכורים; חוטים נגררים על הרצפה ממכשיר הקשר המשטרתי שלה עד לשקע, וביניהם מוך אפור ושׂער אדם, מסולסלים כסליל דנ"א. אוסף הנעליים המגוון שלה מקשה עוד יותר על פתיחת הארונות. היא בועטת במכנסיים שהושלכו על הרצפה ועכשיו הם כרוכים סביב עצמם כמו קרואסון, משליכה את החלוק שלה (מאה אחוז פוליאסטר, יש להרחיק מאש ומלהבה), ומוציאה את כתונת הפלנל שלה מתחת לשמיכה שמתחתיה נחה בחוסר הרמוניה.
     
    מקרוב היה לו ריח עבש. וקצת מתקתק. אבל מעל לכול, זר. האם זה היה הניסוי שלה - לקרב אותו, מתוך עולם הזָרים? האם מדדה אותו? או רחרחה אותו, כאילו האינטימיות תהפוך אותו למשהו פחות רגיל? אנשים שמכירים אותה - טוב, בעיקר בְּרָאיוֹנִי - מסתייגים מ"חוסר בשלותה" הרגשי, אבל זה נכון, בני אדם הם שונים מקרוב. בריח ובמגע מגלים יותר מאשר בשיחה על סלמנדרות או על זבל. היא חוזרת בימים אלה למצב חייתי, משתמשת בחושיה כדי לבחור בן זוג. באיזשהו מקום היא קראה שריח הוא הדרך היעילה ביותר לבחור ממאגר הגֵנים ולהבטיח את מערכת החיסונים הטובה ביותר לצאצאים. לכן היא "נותנת" בדייט הראשון! היא מדענית בחזית הרבייה.
     
    ברגעיה הקודרים ביותר - והיא מרגישה שהם קרֵבים ממש ברגע זה - היא תוהה אם היא פשוט ממלאה שתיקה מביכה בַּשיחה. במקום דשדוש רגליים זוועתי ו"טוב, היה נחמד, אבל כדאי שנרד מזה", היא מחישה את המשבר. כמו אדם שנדרס בכוונה כדי להימנע מלחיצת ידיים.
     
    בחדר האמבטיה היא מורחת חילזון של משחת שיניים על המברשת, ומתבוננת בעצמה במראה תוך כדי צחצוח. הנה הפגם בטיעון שלה: הסקס היה בעצם השתקפות השיחה הערב: כל הסלמנדרות והזבל והיעדר מוחלט של מפלי מים סוערים או אפילו פלגים מפכים, אם רוצים לשמור על אנלוגיית נתיבי המים.
     
    היא מביטה בקווצות שערה הקופצניות, תלתליה המיטלטלים, בעיקר חומים אבל פה ושם מבצבץ גם איזה תלתל בלונדיני, כמו פסטה מסולסלת סוררת - יריקה - מרדני ואנרגטי, כאילו היא איזו ילדה במגרש המשחקים, וזה לא מתאים עכשיו - יריקה - כשהיא עוד מעט בת ארבעים. היא מרגישה איך היא גולשת לתוך אותו שלב סמוי - גִרגוּר - של נשיוּת, לצד אלה שדוחפות עגלות תינוקות או עגלות קניות. היא נמשכת למידות הנעליים הרחבות יותר בקלארקס, החלה לפתח כאבי ברכיים ומוטרדת לגלות שקיצוץ ציפורני רגליה גורם לה קוצר נשימה קל. היא תוהה אילו עוד השפלות תפיל עליה הזִקנה. לפני כמה מאות שנים כבר היתה מתה בגיל עשרים וחמש, עם שמונה ילדים. הטבע לא יודע מה לעשות עם אישה חשוכת ילדים בת שלושים ותשע, מלבד להפיל עליה את פצצת הפוריות - מחוּשים וכאבים משולבים בהארכת זמן, כמו סוף מחריד למשחק כדורגל מכריע.
     
    היא מנגבת בועת קצף מסנטרה במגבת. בסופו של דבר הוא שאל לשמה (רגע התהילה שלה!) והיא אמרה לו שפירושו "מרירה" ביוונית, ונשכבה על הכר, ונזכרה איך אמה לחצה את כתפיה בתיכון ואמרה לה כמה היא אוהבת את שמה; איך "מאנון" היה השיגעון שלה, וכמה אביה התנגד. השם היה כמו ממרח מַרמַייט, או שאהבת אותו או ששנאת אותו, ואמה אהבה אותו, לדבריה, מפני שהוא היה "מהודק", אותיות ה-N כמו יתדות אוהל באדמה.
     
    השתררה דממה, שבה היא הניחה שהוא רוצה שהיא תשאל לשמו, והיא לא יכלה, כי היא לא היתה בטוחה מה שמו. היא יכלה להגיד, "ומה עם השם שלך?" כדי לברר, אבל בשלב הזה, זה לא נראה הכרחי. היא רחרחה אותו וגילתה שהוא לוקה בחסר. מוחה ננעל על הבעיה איך להוציא אותו מדירתה, והיא פתרה אותה באומרה, "טוב, אני קמה מוקדם מחר," ופתחה את דלת חדרה.
     
    היא מחליקה יד על הכר והשמיכה במקום שבו שכב, תוחבת את רגליה מתחת לשמיכה ומושיטה יד כדי להדליק את מכשיר הקשר, שהמדבקה עליו מזכירה לה שהוא נותר "רכוש משטרת קיימברידג'שייר". מכשיר מסורבל, ששום שוטר בדרגת סמל בילוש לא אמור להחזיק בבית, אבל זה לא צעצוע. זאת שיטה שבאמצעותה היא מתגברת על נדודי שינה. אחדים סומכים על תחזית מזג האוויר; מאנון מעדיפה מלמולים חלשים על תאונות דרכים או קטטות שיכורים במועדון הלילה לֵוֶול 2 באול סיינטס פסג', שהיא יכולה להתעלם מהם בבטחה מפני שהם נחותים מדי לצוות החקירה המיוחד.
     
    "ו"ב, ו"ב, תשלחו ניידת למעקף הצפוני, בבקשה; כביש A141, בהצתלבות עם רחוב מיין. נלח"ב."
     
    ראשי תיבות של "נהיגה לא חוקית ברכב". מישהו גנב מכונית. צא לדרך, שוטר. הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצָצִי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכוּת, התגובה המהירה לפגיעוֹת ופשעים. זהו הטוּב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת.

    עוד על הספר

    הנעדרת סוזי סטיינר
    18 בדצמבר 2010 
    שבת
     
     
    מאנון
     
     
    מאנון מרגישה איך תקוותה דועכת, כמו נורות חג המולד המתעמעמות בזול־בו. היא אומרת לעצמה להתמקד בגבר שיושב מולה, שכנראה נקרא בריאן אבל באותה מידה יכול להיות קית. הוא מניח רגל על רגל, וכף רגלו חובטת בשוק שלה בדיוק במקום שבו העצם הכי קרובה לפני השטח. היא מושיטה יד כדי לעסות את השוק, אבל הוא לא שם לב.
     
    "רגיש", אמר הפרופיל שלו, בצירוף עניין במטוסים צבאיים. עכשיו היא תוהה מה לכל הרוחות חשבה לעצמה כשקבעה את הדייט, אבל מצד שני, התאמה לא מבטיחה שום דבר. לדייט האחרון עם מתכנן ערים נתנה ציון 78 - היו לה כאלה תקוות. הוא אפילו אהב את תומס הארדי - אבל היא העבירה את הערב בזינוקים אחורה בכל פעם שרוקו נחת על פניה, וזה קרה לעתים קרובות להפליא.
     
    שנתיים של אתרי דייטים. אפשר לומר שהן לא חלפו ביעף.
     
    הוא הפנה את פניו כך שהאור נופל על טביעות האצבע שעל משקפיו; ביצי נפט סגולות, מין לולאה אליפטית שהם חולמים למצוא בזירת פשע. הוא מדבר על העבודה שלו ברָשוּת הלאומית להגנה על הנהרות, בעוד היא מביטה בהכרת טובה במלצר שממלא את כוסות היין שלהם - טוב, את הכוס שלה, כי בן לווייתה לא שותה.
     
    ברור שהיא סבלה דברים הרבה יותר גרועים מזה, כמו הדייט שלמענו נסעה כל הדרך ללונדון. "תשמרי על ראש פתוח," דחקה בה בְּרַיי. "את לא יודעת איפה יצוץ גבר חלומותייך." הוא היה גבוה ורזה מאוד, והשתופף כמו קברן כשעלה במדרגות הנעות במוזיאון טֵייט מודרן - בחיקוי מושלם לאוריה היפּ מ"דיוויד קופרפילד". מאנון חשבה שהעלייה במדרגות הנעות לא תיגמר לעולם, וכשסוף־סוף הגיעה למעלה, פנתה בלי לומר מילה וירדה בחזרה, והשאירה אותו עומד שם למעלה, בוהה בה. היא עלתה על הרכבת הראשונה מקינגס קרוס בחזרה להאנטינגדון, כאילו נמלטה מריח של גופה מרקיבה. כל שוטר בצוות החקירה המיוחד הכיר את הריח הזה, את האופן שבו דבק בבגדיהם.
     
    הבחור הזה - היא מביטה בו עכשיו, לא משנה איך קוראים לו, דארן או בארי - לא מדכא, אלא כנוע. הוא מדבר על סלמנדרות, היא מודעת לכך במעורפל. עכשיו הוא מרים את גבותיו - "כמו זבל!" - והיא מניחה שהוא מציין במרירות באיזו תדירות זורקים אותן לנחלים. היא באמת חייבת לענות.
     
    "אז נשאר עוד שבוע עד חג המולד," היא אומרת. "איך תבלה את החג?"
     
    הוא נראה מעוצבן על כך שהטתה אותו משֶטֶף הנהרות שלו. "יש לי אח בנוריץ'," הוא אומר. "אני נוסע אליו. יש לו ילדים." הוא נראה מאוכזב לרגע, ולכן היא מחבבת אותו עוד יותר.
     
    "לא תקופה קלה, החגים. אם אתה לבד, זאת אומרת."
     
    "אנחנו עושים חיים, אני וקוֹל, ברגע שאנחנו פותחים את הבירות. אנחנו ממש צמד חמד."
     
    אולי קוראים לו טרי, היא חושבת, בעצב. עכשיו מאוחר מדי לשאול. "שנבקש חשבון?" הוא אפילו לא שאל אותה לשמה - ורוב הגברים שואלים ("מאנון, זה שם מוזר. הוא וֶלשי?") - אבל במובן מסוים זאת הקלה, האופן שבו הוא ממשיך לדבר.
     
    המלצר מביא את החשבון, והוא נח, מסולסל קלות, על צלוחית לבנה עם שתי סוכריות מנטה.
     
    "שנתחלק?" אומרת מאנון וזורקת כרטיס אשראי על הצלוחית. הוא מוצץ סוכריית מנטה ומסתכל על החשבון.
     
    "את האמת?" הוא אומר, "לא שתיתי יין. הנה." הוא מצביע על הפריטים שלה בחשבון - קנקן יין אדום וסלט.
     
    "כן, טוב, בסדר," היא אומרת. הוא מוציא את הטלפון שלו ומתחיל לסכם. החלונות מכוסים אדים ומאנון מציצה בהילה המעורפלת של תאורת החג של האנטינגדון. זאת תהיה הליכה קרה הביתה, על פני החנויות המוגפות ברחוב הראשי, ריח הבירה המדכא הבוקע מקרוֹמוֶול'ז, לעבר הנהר, שריחו ירוק ומרענן ותנועתו זוחלת בחשיכה, אל דירתה שכל האורות בה נותרו דולקים.
     
    "שלך מסתכם ב-23.85 פאונד. שלי רק 11 פאונד," הוא אומר. "את רוצה לבדוק?"
     
     
     
    שעת חצות, ומאנון יושבת בברכיים מורמות על מושב החלון, ומשפילה את מבטה אל הרחוב המושלג, המואר בפנסי רחוב כתומים. פתיתי שלג מרחפים למטה במסעם האטי, מיטלטלים, קלים כנייר משי. רוח הפרצים הקפואה חודרת מבעד למסגרת השמשה, ומאנון מחבקת את ברכיה קרוב לחזהּ ומתבוננת בו - אלן? ברנרד? - כשהוא פונה מעבר לפינה ונעלם.
     
    כשהיא בטוחה שהוא נעלם, היא מסתובבת בסלון ומכבה את האור. לזכותו ייאמר, דירתה הפתיעה אותו - "וואו, פה את גרה?" אבל התעניינותו היתה קצרה, ועד מהרה הוא חזר למונולוג שלו. עכשיו היא תופסת שאולי שכבה איתו כדי להשתיק אותו.
     
    קירות הסלון הם בצבע כחול פרוסי. הכוננית שעליה עומדת הטלוויזיה היא משנות החמישים, עשויה עץ אגוז. הספה שלה עגולה, מרופדת בקורדרוי חום. שתי כורסאות קטיפה בצבע זית עומדות זו ליד זו, ולצד אחת מהן ניצבת מנורה עם אהיל צהוב משנות השבעים, שהרגע היא הוציאה מהשקע מפני שהמתג מקולקל. העיצוב הוא מחווה לסגנון המודרני של שנות החמישים ונראה כמו אתר צילומים, כשלכל פריט אותם מאפיינים. אולי כמו התפאורה לקומדיה מזרח־גרמנית פוסט־אירונית, או לַמחזה "המסיבה של אבּיגֵייל"; מקום שממש מתפקע מטעם מסוג כריזמטי, ואת הכול בחרו בעלי הדירה הקודמים. מאנון קנתה את כל העסק - רהיטים, מנורות והכול - יחד עם הדירה עצמה, מבני זוג שנסעו לחו"ל כדי "לפתוח דף חדש". לפחות זה מה שהגבר אמר. "אנחנו רק רוצים להתאוורר, קולטת?" ועל כך ענתה מאנון, "בבקשה. אני אקח את הכול." וחברתו הסתכלה סביבה והחניקה את דמעותיה. היא סיפרה למאנון איך אספה את הכול באהבה באיבֵּיי. "ובכל זאת, דף חדש," אמרה.
     
    מאנון הולכת לחדר השינה שלה, שבשלב המכירה היה עוד יותר דרמטי: קירות בצבע כחול כהה עם רצפת עץ ותריסים לבנים; סוללה שלמה של ארונות לבנים, נטולי ידיות ונעלמים לתוך עצמם. היה צריך לעשות חיקוי למרסל מַרסו כדי לגלות את נקודות הלחץ ולפתוח אותם.
     
    לבעלים הקודמים היו מזרן מינימליסטי על הרצפה ושמיכת פוך לבנה, מבולגנת. אבל בחזקתה של מאנון איבד החדר הזה הרבה מקסמו: ספרים נערמים ליד המיטה, מכוסים בשכבת אבק; כוס מים עכורים; חוטים נגררים על הרצפה ממכשיר הקשר המשטרתי שלה עד לשקע, וביניהם מוך אפור ושׂער אדם, מסולסלים כסליל דנ"א. אוסף הנעליים המגוון שלה מקשה עוד יותר על פתיחת הארונות. היא בועטת במכנסיים שהושלכו על הרצפה ועכשיו הם כרוכים סביב עצמם כמו קרואסון, משליכה את החלוק שלה (מאה אחוז פוליאסטר, יש להרחיק מאש ומלהבה), ומוציאה את כתונת הפלנל שלה מתחת לשמיכה שמתחתיה נחה בחוסר הרמוניה.
     
    מקרוב היה לו ריח עבש. וקצת מתקתק. אבל מעל לכול, זר. האם זה היה הניסוי שלה - לקרב אותו, מתוך עולם הזָרים? האם מדדה אותו? או רחרחה אותו, כאילו האינטימיות תהפוך אותו למשהו פחות רגיל? אנשים שמכירים אותה - טוב, בעיקר בְּרָאיוֹנִי - מסתייגים מ"חוסר בשלותה" הרגשי, אבל זה נכון, בני אדם הם שונים מקרוב. בריח ובמגע מגלים יותר מאשר בשיחה על סלמנדרות או על זבל. היא חוזרת בימים אלה למצב חייתי, משתמשת בחושיה כדי לבחור בן זוג. באיזשהו מקום היא קראה שריח הוא הדרך היעילה ביותר לבחור ממאגר הגֵנים ולהבטיח את מערכת החיסונים הטובה ביותר לצאצאים. לכן היא "נותנת" בדייט הראשון! היא מדענית בחזית הרבייה.
     
    ברגעיה הקודרים ביותר - והיא מרגישה שהם קרֵבים ממש ברגע זה - היא תוהה אם היא פשוט ממלאה שתיקה מביכה בַּשיחה. במקום דשדוש רגליים זוועתי ו"טוב, היה נחמד, אבל כדאי שנרד מזה", היא מחישה את המשבר. כמו אדם שנדרס בכוונה כדי להימנע מלחיצת ידיים.
     
    בחדר האמבטיה היא מורחת חילזון של משחת שיניים על המברשת, ומתבוננת בעצמה במראה תוך כדי צחצוח. הנה הפגם בטיעון שלה: הסקס היה בעצם השתקפות השיחה הערב: כל הסלמנדרות והזבל והיעדר מוחלט של מפלי מים סוערים או אפילו פלגים מפכים, אם רוצים לשמור על אנלוגיית נתיבי המים.
     
    היא מביטה בקווצות שערה הקופצניות, תלתליה המיטלטלים, בעיקר חומים אבל פה ושם מבצבץ גם איזה תלתל בלונדיני, כמו פסטה מסולסלת סוררת - יריקה - מרדני ואנרגטי, כאילו היא איזו ילדה במגרש המשחקים, וזה לא מתאים עכשיו - יריקה - כשהיא עוד מעט בת ארבעים. היא מרגישה איך היא גולשת לתוך אותו שלב סמוי - גִרגוּר - של נשיוּת, לצד אלה שדוחפות עגלות תינוקות או עגלות קניות. היא נמשכת למידות הנעליים הרחבות יותר בקלארקס, החלה לפתח כאבי ברכיים ומוטרדת לגלות שקיצוץ ציפורני רגליה גורם לה קוצר נשימה קל. היא תוהה אילו עוד השפלות תפיל עליה הזִקנה. לפני כמה מאות שנים כבר היתה מתה בגיל עשרים וחמש, עם שמונה ילדים. הטבע לא יודע מה לעשות עם אישה חשוכת ילדים בת שלושים ותשע, מלבד להפיל עליה את פצצת הפוריות - מחוּשים וכאבים משולבים בהארכת זמן, כמו סוף מחריד למשחק כדורגל מכריע.
     
    היא מנגבת בועת קצף מסנטרה במגבת. בסופו של דבר הוא שאל לשמה (רגע התהילה שלה!) והיא אמרה לו שפירושו "מרירה" ביוונית, ונשכבה על הכר, ונזכרה איך אמה לחצה את כתפיה בתיכון ואמרה לה כמה היא אוהבת את שמה; איך "מאנון" היה השיגעון שלה, וכמה אביה התנגד. השם היה כמו ממרח מַרמַייט, או שאהבת אותו או ששנאת אותו, ואמה אהבה אותו, לדבריה, מפני שהוא היה "מהודק", אותיות ה-N כמו יתדות אוהל באדמה.
     
    השתררה דממה, שבה היא הניחה שהוא רוצה שהיא תשאל לשמו, והיא לא יכלה, כי היא לא היתה בטוחה מה שמו. היא יכלה להגיד, "ומה עם השם שלך?" כדי לברר, אבל בשלב הזה, זה לא נראה הכרחי. היא רחרחה אותו וגילתה שהוא לוקה בחסר. מוחה ננעל על הבעיה איך להוציא אותו מדירתה, והיא פתרה אותה באומרה, "טוב, אני קמה מוקדם מחר," ופתחה את דלת חדרה.
     
    היא מחליקה יד על הכר והשמיכה במקום שבו שכב, תוחבת את רגליה מתחת לשמיכה ומושיטה יד כדי להדליק את מכשיר הקשר, שהמדבקה עליו מזכירה לה שהוא נותר "רכוש משטרת קיימברידג'שייר". מכשיר מסורבל, ששום שוטר בדרגת סמל בילוש לא אמור להחזיק בבית, אבל זה לא צעצוע. זאת שיטה שבאמצעותה היא מתגברת על נדודי שינה. אחדים סומכים על תחזית מזג האוויר; מאנון מעדיפה מלמולים חלשים על תאונות דרכים או קטטות שיכורים במועדון הלילה לֵוֶול 2 באול סיינטס פסג', שהיא יכולה להתעלם מהם בבטחה מפני שהם נחותים מדי לצוות החקירה המיוחד.
     
    "ו"ב, ו"ב, תשלחו ניידת למעקף הצפוני, בבקשה; כביש A141, בהצתלבות עם רחוב מיין. נלח"ב."
     
    ראשי תיבות של "נהיגה לא חוקית ברכב". מישהו גנב מכונית. צא לדרך, שוטר. הקול מתחיל להתרחק כשעפעפיה של מאנון צונחים, וגרגור מכשיר הקשר מתמזג לכתם חצָצִי מטושטש מאחורי עיניה. הנקישות, המתגים, הזמזומים, שפופרות הטלפון שמורמות ומורדות, החברים לעבודה שמתייעצים איתם, הכפתורים הנלחצים כדי לשמוע. באוזני מאנון זהו צליל הדריכוּת, התגובה המהירה לפגיעוֹת ופשעים. זהו הטוּב האנושי בפעולה, הגנה על הטוב מפני הרע. היא נרדמת.