הקדמה
בִּזמנים אפלים
האם גם אז ישירו?
כן, גם אז ישירו.
על זמנים אפלים.
ברטולד ברכט,
מתוך "שירי סוונדבורג"
ראש אינדיאני
ראש אינדיאני - ראש של אינדיאני בעל שיער ארוך ועטרת נוצות, שצִייר צַייר בלתי־ידוע בשנת 1939 - הוצג עד סוף שנות השבעים בטלוויזיות בכל רחבי אמריקה בסופו של כל יום שידורים. תבנית בדיקה "ראש אינדיאני", ככה קראו לזה. טלוויזיה שלא כובתה השמיעה צליל בתדר 440 הרץ (שמשמש לכיוון כלי נגינה), ובראש המסך צץ האינדיאני הזה. בארבע פינות המסך הופיעו עיגולים שנראו כמו כוונת טלסקופית של רובה, ובאמצע המסך היה מין לוח קליעה למטרה מוקף במספרים, כמו קואורדינטות. ראש האינדיאני התנוסס מעל לוח הקליעה, כאילו רק הנהון של הסכמה דרוש כדי שכל כוונות הרובים יופנו אל המטרה.
רק בדיקה, בסך הכול.
ב-1621, בתום עסקת הקרקעות האחרונה, הזמינו המתיישבים האנגלים את מַסַסוֹאיט, ראש שבטי הוַומפַּנוֹאג, לסעודה משותפת. מססואיט הגיע עם תשעים מאנשיו. בגלל הסעודה ההיא אנחנו עדיין יושבים לסעוד יחד בחודש נובמבר - חוגגים כאומה את חג ההודיה. אם כי הארוחה ההיא, במאה השבע־עשרה, לא נערכה לשם הודיה, אלא לציון עסקת קרקעות שנחתמה. שנתיים לאחר מכן נערכה ארוחה דומה, כסמל לידידות נצח. מאתיים אינדיאנים מתו בלילה ההוא מרעל בלתי־ידוע.
בהמשך, כאשר בראש השבטים עמד מֵטַקוֹמֶט, בנו של מססואיט, לא נערכו עוד סעודות משותפות לאינדיאנים ולמתיישבים האנגלים. מטקומט, שנודע גם בשם המלך פיליפ, נאלץ לחתום על הסכם שלום ולמסור את כל הרובים שהיו בידי האינדיאנים. שלושה מאנשיו הוצאו להורג בתלייה. אחיו וַמְסוּטָה הורעל, כנראה, לאחר שזומן לבית המשפט של פלימות ונעצר. כל האירועים הללו הביאו למלחמת האינדיאנים הרשמית הראשונה. המלחמה הראשונה בין המתיישבים לאינדיאנים. מלחמת המלך פיליפ. כעבור שלוש שנים הסתיימה המלחמה, ומטקומט ברח. הוא נתפס על ידי בנג'מין צ'רץ', מפקד הריינג'רס - הנוטרים - האמריקאים הראשונים, ועל ידי אינדיאני ששמו ג'ון אַלדֶרמֶן. הם ערפו את ראשו של מטקומט, כרתו את גפיו, ביתרו את גופו לארבעה וקשרו את ארבעת החלקים לעצים הסמוכים כדי שהציפורים ינקרו אותם. אלדרמן קיבל את כף היד של מטקומט, שימר אותה בצנצנת של רום ובמשך שנים נשא אותה איתו וגבה תשלום מאנשים אשר רצו לראות אותה. ראשו של מטקומט נמכר למושבת פלימות תמורת שלושים שילינג - תעריף מקובל לראש של אינדיאני בזמנים ההם. הראש ננעץ על מוט מחודד, נישא ברחובות פלימות, ובעשרים וחמש השנים שלאחר מכן הוצג לראווה במבצר פלימות.
בשנת 1637 נאספו בין 400 ל-700 בני שבט הפּיקְוַוט לריקוד התירס הירוק - טקס הביכורים השנתי. מתיישבים הקיפו את הכפר, העלו אותו באש וירו בכל מי שניסה לברוח. למחרת נערכה סעודה חגיגית במושבת מפרץ מסצ'וסטס, והמושל הכריז על יום הודיה. חגי הודיה כאלה התקיימו במקומות שונים, בכל פעם שהתרחש "טבח מוצלח". מסַפרים שבאחת החגיגות האלה, שנערכה במנהטן, בעטו החוגגים בראשים הכרותים של בני הפיקווט וגלגלו אותם ברחובות, כמו כדורי־רגל.
הרומן הראשון מאת יליד אמריקה, שהיה גם הרומן הראשון שנכתב בקליפורניה, נכתב ב-1854 על ידי בן שבט הצֶ'רוֹקי, ששמו ג'ון רוֹלין רידג'. הספר נקרא "חייו והרפתקאותיו של חוֹאַקין מוּריֶיטָה" ועסק בשודד מקסיקני אמיתי לכאורה, שחי בקליפורניה ונורה למוות על ידי קבוצה של נוטרים - טקסס ריינג'רס - ב-1853. כדי להוכיח שהם אכן הרגו את מורייטה וכדי לקבל את חמשת אלפים הדולר שהובטחו כפרס, הם ערפו את ראשו ושימרו אותו בקנקן ויסקי. הם גם לקחו איתם את היד של עמיתו, ג'ק בעל שלוש האצבעות. לאחר מכן סיירו ברחבי קליפורניה עם הראש של מורייטה והיד של ג'ק וגבו דולר תמורת הצצה בהם.
הראש האינדיאני בקנקן והראש האינדיאני על המוט היו כמו דגלים מונפים שהתנוססו בגאון לעין כול. בדיוק כפי שתבנית הבדיקה "ראש אינדיאני" שודרה לנו, האמריקאים הנמים את שנתם, לאחר שהפלגנו מן הסלון בבוהק גלי אתר כחולים כים אל חופי המִרקעים של העולם החדש.
ראש מתגלגל
סיפור עתיק של שבט השַאיֵין מספר על ראש מתגלגל. אחת המשפחות - בעל ואישה, בת ובן - התרחקה מן המאהל של השבט והתמקמה ליד אגם. בכל בוקר, כשסיים לרקוד, נהג הבעל להבריש את שערה של אשתו ולצבוע את פניה באדום, ורק אז יצא לצוד. אך בכל יום, כששב מן הציד, היו פניה של האישה נקיים לגמרי. לבסוף החליט לעקוב אחריה בסתר כדי לראות מה היא עושה בהיעדרו. לתדהמתו ראה שהיא נכנסת אל מי האגם, ושם נכרך סביבה יצור נחשי, שעוטף אותה בחיבוקו. הבעל נכנס במהירות למים וביתר את המפלצת ואת אשתו גם יחד. הוא הביא את הבשר הביתה ובישל אותו לארוחת הערב. הבן, שעדיין לא נגמל משדי אמו, אמר בפליאה: לבשר הזה יש טעם בדיוק כמו לאמא. אבל אחותו הבכורה אמרה: לא, זה בשר של איילה. בזמן שאכלו, התגלגל פתאום ראש ונכנס אל האוהל. השלושה ברחו, אבל הראש רדף אחריהם. האחות הזכירה את המקום שבו נהגו לשחק ואת הקוצים הסבוכים הצומחים בו, וברגע שדיברה עליהם, התגשמו הקוצים וחצצו בינם לבין הראש. אבל הראש פרץ דרך הקוצים והמשיך להתקרב אליהם. היא הזכירה מקום שבו נערמו סלעים בדרך חתחתים. הסלעים צצו ברגע שדיברה עליהם, אבל גם הם לא הצליחו לעצור את הראש. אז שרטטה האחות קו נוקשה על הקרקע, הקו נהפך לתהום עמוקה, והראש לא הצליח לחצות אותה. אלא שגשם כבד ירד במשך זמן רב, והתהום נמלאה מים. הראש חצה את המים, וכשהגיע אל הגדה שמנגד, הסתובב ושתה את כל המים. הוא נעשה מבולבל ושיכור. ואז רצה עוד. עוד מכל דבר. עוד מהכול. ופשוט המשיך להתגלגל.
דבר אחד כדאי שנזכור לפני שנמשיך הלאה: איש לא גלגל ראשים ממדרגות מקדש. מל גיבסון המציא את זה. ובכל זאת, אלה מאיתנו שצפו בסרט "אַפּוֹקַליפּטוֹ" רואים לנגד עיניהם ראשים מתגלגלים ממדרגות מקדש, בְּעולם שמבקש להידמות לעולמם האמיתי של האינדיאנים במקסיקו במאה השש־עשרה. עולמם של המקסיקנים, לפני שהם היו מקסיקנים. לפני שספרד הגיעה.
זמן רב הוגדרנו על ידי אחרים והוכפשנו - למרות הקלות שבה אפשר למצוא באינטרנט את כל העובדות הנוגעות להיסטוריה שלנו ולמצבנו הנוכחי כעם. ולכן אנחנו רואים לנגד עינינו את צללית האינדיאני העצוב והמובס, את הראשים שמתגלגלים ממדרגות המקדש, את קווין קוסטנר שמציל אותנו, את האקדח התוּפּי של ג'ון ויין שהורג אותנו ואת השחקן האיטלקי קוֹדי בעל עיני הברזל שמגלם אותנו בסרטים. אנחנו רואים לנגד עינינו את האינדיאני שטוף הדמעות בתשדיר שקורא לנו למנוע את זיהום ארצנו (גם הוא בגילומו של קודי בעל עיני הברזל), ואת האינדיאני המשוגע מ"קן הקוקייה", שלא מוציא מילה מהפה ורק עוקר את לוח הבקרה של חדר המשאבות, אם כי בספר שעליו התבסס הסרט, הוא־הוא המסַפֵּר, הקול של הסיפור. אנחנו רואים לנגד עינינו את כל הסמלילים והקמעות ואת העתקי ההעתקים של דמות האינדיאני בספרי הלימוד. כך, מן הקצה העליון של קנדה, אי־שם בצפון אלסקה, ועד הקצה התחתון של דרום אמריקה, סולקו האינדיאנים וצומצמו בסופו של דבר לדמות עטורת נוצות, המתנוססת על דגלים, על חולצות וגם על מטבעות - קודם על מטבע הפֶּני, שנקרא הסנט האינדיאני, ואחר כך על ניקל הבפאלו. שני המטבעות האלה נוצקו לפני שניתנה לנו זכות הצבעה, ושניהם - כמו האמת על ההתרחשויות ההיסטוריות ועל כל הדם שנשפך במעשי הטבח - כבר יצאו מן המחזור.
טֶבַח כהקדמה
חלק מאיתנו שמעו משחר ילדותם סיפורים על מעשי טבח. סיפורים על כל מה שקרה לעמנו לפני זמן לא רב במיוחד. ואיך יצאנו מזה. שמענו איך בסֶנד קְריק קצרו אותנו בתותחי הוֹביצֶר. משמרות מתנדבים בפיקודו של קולונל ג'ון צ'יווינגטון באו להרוג אותנו - ואנחנו היינו בעיקר נשים, ילדים וקשישים. הגברים יצאו לצוד ואמרו לנו להניף את הדגל האמריקאי. הנפנו אותו, והנפנו גם דגל לבן. נכנעים, כך אותת הדגל הלבן. עמדנו מתחת לשני הדגלים כשהם התקרבו אלינו. הם לא הסתפקו בכך שהרגו אותנו. הם קרעו אותנו לגזרים. השחיתו את גופותינו. שברו את אצבעותינו כדי לקחת את הטבעות, קצצו את אוזנינו כדי לקחת את עגילי הכסף, קִרקפו אותנו כדי לזכות בשערותינו. התחבאנו בתוך גזעי עצים חלולים, קברנו את עצמנו בחול שעל גדת הנהר. החול האדים מדם. הם עקרו עובּרים מבטן אמם, גזלו את מה שהתעתדנו להיות, את הילדים שלנו עוד בטרם נהיו ילדים, את התינוקות עוד בטרם נהיו תינוקות, הם עקרו אותם מבטננו. הם ניפצו ראשי תינוקות אל גזעי עצים. ואז לקחו שלל את איברינו והציגו אותם על במה בעיר דנוור. קולונל צ'יווינגטון אחז באיברינו הכרותים ורקד, רקד עם שער ערווה של נשים בידיו, רקד שיכור, והקהל שנאסף מולו הוסיף חטא על פשע כשהריע וצחק. איזו חגיגה.
מהיר ונוקשה
העברתנו לערים תוכננה כשלב סופי והכרחי בהטמעתנו, בספיגתנו ובמחיקתנו - השלמת מסע שְמָד בן חמש מאות שנה. אבל העיר חידשה אותנו, ואנחנו ניכסנו אותה. לא אבדנו בין שלל הבניינים הגבוהים, בשטף ההמון חסר השם, בשאון התנועה הבלתי־פוסק. מצאנו זה את זה, הקמנו מרכזי אינדיאנים, הוצאנו לאור את משפחותינו, את מפגשי הפּאוואוּ, את הריקודים והשירים, את אומנות החרוזים שלנו. קנינו ושכרנו בתים, אבל גם ישַנו ברחובות ומתחת לגשרים; למדנו בבתי ספר, התגייסנו לצבא, גדשנו פאבים אינדיאניים בשכונת פְרוּטְוֵוייל באוקלנד ובשכונת מישְן בסן פרנסיסקו. התגוררנו בשכונות קרוואנים בריצ'מונד. יצרנו אמנות, הולדנו תינוקות וסללנו לבני עמנו דרך לעבור בה הלוך ושוב בין השמורה לעיר. לא באנו לערים כדי למות בהן. המדרכות, הרחובות והבטון ספגו את כובדֵנו. הזכוכית והמתכת, הגומי והתיל, המהירות וההמון המתרוצץ - העיר קלטה אותנו לתוכה. בתקופה ההיא עדיין לא היינו "אינדיאנים עירונים". כל זה היה חלק מחוק עיתוּק האינדיאנים, שהיה חלק ממדיניות מחיקת האינדיאנים, שהיתה ועודנה בדיוק כפי שהיא נשמעת: "שהאינדיאנים יֵיראו ויתנהגו בדיוק כמונו. שהם יהיו אנחנו. וכך הם ייעלמו". אבל זה לא היה בדיוק כך. רבים מאיתנו באו לעיר מרצונם כדי להתחיל מחדש, להרוויח כסף או להתנסות בדברים חדשים. חֶלקנו באנו כדי לברוח מהשמורה. או נשארנו אחרי שנלחמנו במלחמת העולם השנייה. וגם אחרי וייטנאם. נשארנו כי העיר נשמעת כמו מלחמה, ואי־אפשר לצאת מן המלחמה אחרי שהיית בה. אפשר רק לנסות להרחיק אותה קצת, וקל יותר לעשות את זה כשאפשר לראות ולשמוע אותה בקרבת מקום - את המתכת המהירה, את הירי הבלתי־פוסק סביבך, מכוניות שחולפות כמו קליעים לאורך הרחובות והכבישים המהירים. זאת לעומת הדממה בשמורה, בערים הקטנות ובקהילות הכפריות, שרק מעצימה את קול מוחך העולה באש.
רבים מאיתנו עירונים עכשיו. כי גם מי שלא חי בעיר, חי באינטרנט. בתוך גורדי שחקים של אינספור חלונות דפדפנים. פעם כינו אותנו אינדיאנים של מדרכות. כינו אותנו פליטים חסרי תרבות, מְעוּרְיָינים, מדומים. כינו אותנו תפוחים, כי תפוח הוא אדום מבחוץ ולבן מבפנים. אבל אנחנו המעשים של אבותינו. ההישרדות שלהם. אנחנו הזיכרונות שאיננו זוכרים, שחיים בנו, הזיכרונות שאנחנו חשים, שבגללם אנחנו שרים, רוקדים ומתפללים כפי שאנחנו עושים. התחושות מן הזיכרונות שמתלקחים לפתע בחיינו ומתפשטים כמו דם מבעד לשמיכה בגלל פצע קליע שמישהו ירה בנו מאחור כדי לזכות בשערותינו, בראשנו, בפרס על לכידתנו, או סתם כדי להיפטר מאיתנו.
כשהגיעו לראשונה לקצור אותנו בקליעים, לא הפסקנו לנוע אף על פי שהקליעים נעו מהר פי כמה וכמה מצליל צרחותינו, וגם כשחומם ומהירותם קרעו את עורנו, ניפצו את עצמותינו וגולגלותינו ופילחו את לבנו, המשכנו הלאה, גם כשראינו איך הקליעים מעיפים את גופותינו באוויר כך שהתנוססו כמו דגלים, כמו הדגלים והבניינים הרבים שצצו בִּמקום כל מה שהיה בארץ הזאת כפי שהכרנו אותה קודם. הקליעים היו התראות, רפאים מחלומות על עתיד מהיר ונוקשה. הקליעים המשיכו לנוע אחרי שנעו דרכנו וניבאו את הדברים העתידים לקרות, את המהירות וההרג, את הקווים המהירים והנוקשים של הגבולות והבניינים. הם לקחו הכול וטחנו אותו לאבק דקיק כמו חומר נפץ, הם ירו יריות ניצחון באוויר, והקליעים התועים התעופפו אל אפסותם של תיאורים היסטוריים מעוותים שנועדו להישכח. קליעים תועים והשלכות מרחיקות לכת ניתכים על גופנו המופתע עד עצם הרגע הזה.
עירוניות
אינדיאנים עירונים הם הדור שנולד בעיר. זמן רב המשכנו לנוע, אבל גם הארץ נעה, כמו זיכרון. אינדיאני עירוני שייך לעיר, והערים שייכות לארץ. כל דבר כאן נוצר ביחס לכל דבר אחר, חי ולא־חי, על פני כדור הארץ. כל היחסים שלנו. התהליך שמביא כל דבר לצורתו הנוכחית - תהליך כימי, סינתטי, טכנולוגי או כל תהליך אחר - אינו מוציא אותו מכלל תוצרי הארץ. בניינים, כבישים מהירים, מכוניות - האם אינם פרי הארץ, רק מפני שהם מעובדים, מיוצרים, או נתונים לשליטתנו? והאם אנחנו שונים כל כך? האם לא היו זמנים שבהם היינו משהו אחר לגמרי - אורגניזמים חד־תאיים, אבק חלל, תיאוריית קוונטים עלומים מלפני המפץ הגדול? ערים נוצרות בדיוק כמו גלקסיות. אינדיאנים עירונים מרגישים נוח כשהם פוסעים בצל בניין בעיר. הכרנו את קו הרקיע של לב אוקלנד טוב יותר מאשר כל רכס הר קדוש, ואת עצי הסקוויה של גבעות אוקלנד טוב יותר מאשר כל יער פרא סבוך. שאון הכביש המהיר מוּכּר לנו יותר משאון הנהרות, נהמת רכבות רחוקות - יותר מנהמות זאבים. ריח דלק, בטון רטוב וגומי חרוך - יותר מריח ארז, מרווה ואפילו לחם אינדיאני. אמנם הם אינם חלק מהמסורת, כפי ששמורות אינן חלק מהמסורת, אבל שום דבר אינו מקורי, הכול נובע ממשהו שבא לפניו, שפעם היה לא־כלום. הכול חדש, אך גם נגזר מראש. אנחנו נוסעים באוטובוסים, ברכבות ובמכוניות על פני מישורי בטון, מעליהם ומתחתיהם. ההוויה האינדיאנית מעולם לא היתה קשורה לשיבה אל האדמה. האדמה נמצאת בכל מקום או בשום מקום.
