מלון הסיכוי האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלון הסיכוי האחרון
הוספה למועדפים

מלון הסיכוי האחרון

עוד על הספר

תקציר

ל”הרמוניה”, מלון מרהיב בריביירה מאיה שבמקסיקו, מגיעים זוגות שנישואיהם עלו על שרטון. את האתר מנהלים זוג פסיכולוגים ידוענים, ד”ר מיילס וד”ר גרייס מרקל, שמציעים לבני הזוג הזדמנות
אחרונה לתקן את היחסים באווירה מפנקת.
 
הנישואים של ג’והאנה ובן נראים מושלמים, אם כי בעצם הם כלל לא מכירים זה את זו. קולין ושל רבים כל הזמן: קולין מכור לעבודה, ושל מרגישה מוזנחת. אבל מה שבאמת יצר את הקרע ביניהם הרסני
מדי, ואי אפשר לדבר עליו.
 
כששני הזוגות מתחילים בטיפול אינטנסיבי אצל גרייס ומיילס, מתברר שהמקום רחוק מלהיות הרמוני, ואפילו בין מיילס לגרייס יש חריקות צורמניות מאוד. מה הם מסתירים? איזה מחיר יצטרכו הזוגות לשלם כשיגלו זאת? כשסופה טרופית קטלנית מכה בחוף ולוכדת את האורחים עם מארחיהם במלון, סודות מתגלים, נאמנויות עומדות למבחן, ואף אחד – ואף מערכת יחסים – לא יישארו כפי שהיו.
 
~
 
מריסה סטפלי היא עיתונאית וסופרת. היא טווה במיומנות ספרים מרתקים ומלאי רגש על משפחות, על חברויות ועל חייהן של נשים.
 
~
 
“סטפלי מציגה עלילה ממכרת ושפה מושכת, עמוסה רגשות חשופים, ברומן מלא קצב… המאלץ את הקוראים לחשוב איך זה להישבר ולאחות את עצמך מחדש”
לייבררי ג’ורנל
 
“מרתק… הקוראים מנסים לנחש עד הסוף. סטפלי מפגינה כישרון אמיתי למתח”
פבלישרז וויקלי”
 
סיפור מצמרר ומחמם לב בו-זמנית… לא תצטרכו סימנייה” 
כריסטינה דאלצ’ר, מחברת ווקס

פרק ראשון

הוא מתאמץ לנשום, דם מטפטף לתוך אחת מעיניו. משקפיו נעלמו. הוא שומע את האוקיינוס מתרומם לקראתו. זה לא אמור היה להיות כך.
 
"איזבל," הוא מסנן מבעד לשיניים שבורות, מבעד למאבק על כל נשימה, מבעד לזעם שמתפרץ בתוכו. הוא זוחל על פני המשטח הסלעי, מנסה למצוא אחיזה בידיים כואבות. "בואי הנה, איזבל שכמוך." גל מכה בפיו. אבל הוא מגיע סוף סוף למדרגות האבן וגורר את עצמו למעלה. הוא ימצא אותה. וכשימצא — היא עוד תצטער.
 
 
CELEBRITYSCOOP.COM
 
מיילס מַרְקל, היועץ הזוגי המפורסם, נעדר —
 
כנראה מת — לאחר שהוריקן כריסטין פגעה בריביירה מאיה. חשד למעשה פשע!
 
 
 
סופת ההוריקן כריסטין הסתערה על החוף ביום ראשון בלילה והנחיתה מכת פתע על הקהילות שלאורך החוף בריביירה מאיה, מקסיקו. אבל בעוד השלטונות המקומיים בודקים את ההריסות, המרוכזות ברובן בסביבות זיוּוה, הם מתמקדים גם במציאת רמזים למקום הימצאו של ד"ר מיילס מרקל, ששמו נקשר באחרונה בשערורייה (הקליקו כאן לפרטים על ההאשמות נגד מרקל; עוד שתיים נוספו היום).
 
מיילס, 52, ואשתו, גרייס, 35, ניהלו את אחת הסדנאות הטיפוליות המפורסמות שלהם במלון היוקרתי הרמוניה ליד זיווה — מעין מחנה קיץ טרופי לאנשים עשירים ואומללים — כאשר הסופה פגעה באזור. לא נמסר מידע רב, אבל לפי מה שאושר, על אף הנזק הנרחב שנגרם לרכוש, מיילס הוא היחיד שנעלם. לא דווח על פציעות — סביר להניח שזה מאחר שהאורחים התבצרו בווילה רחבת הידיים של המלון, ששרדה עשרות הוריקנים וסופות טרופיות ויכלה לספק מחסה למאות המקומיים שלא הצליחו להתפנות מהאזור.
 
וזה עוד לא הכול. הבוקר נמסר כי קבוצה אנונימית מטקסס — הן הזדהו רק כ"חברות" של המטפל המפורסם, אך יש האומרים שהן חלק מכת מקומית — הציעה פרס בסך חמש־מאות אלף דולר ארה"ב למי שימצא את ד"ר מרקל. הפרס עלול להניע צוללנים מקומיים לבצע צלילות מסוכנות באוקיינוס, שעדיין סוער בגלל ההוריקן. הרשת החברתית געשה, ורבים שואלים למה לא לתרום את הכסף למאמצי ההצלה שנועדו לעזור לתושבי זיווה (אלה שהזוג מרקל לא טרחו לעזור להם), שבתיהם נהרסו ושעדיין מחפשים אחר יקיריהם.
 
דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: MilesMarkell# הוא מקום מוזר מאוד עכשיו. עדכונים יבואו בהמשך.
 
 
 
 
 
~ ~ ~
 
 
 
היא: שמעת על המחקר הקליני שנעשה בנושא סודות?
 
 
 
הוא: נשמע לי מוכר.
 
 
 
היא: קראתי על זה בכתב עת פסיכולוגי. דיברנו על זה פעם בפגישת אסטרטגיה של הסדנה. כי זה לא תמיד היה ככה — כמו שעכשיו כולם אומרים. היו תקופות טובות, רגועות. היו רגעים שבהם הייתי בטוחה שאנחנו מחוללים שינוי. רגעים שבהם חשבתי שהחיים שלי מושלמים [שתיקה ממושכת].
 
 
 
הוא: את צריכה ממחטה?
 
 
 
היא: אני לא בוכה. אני רק צריכה רגע. לידיעתך, אני מתגעגעת לעבודה שלי מאוד. אהבתי מה שעשיתי. ואהבתי את המקום ההוא. ואז הם הגיעו. הנשים ההן, והבעלים שלהן. אני רק צריכה רגע.
 
 
 
הוא: קחי את כל הזמן שאת צריכה.
 
 
 
היא: אתה נשמע חסר סבלנות.
 
 
 
הוא: הרגע אמרתי לך לקחת את כל הזמן שאת צריכה.
 
היא: כן, אבל זה נמשך ככה כבר כמה זמן. כמה זמן אנחנו נפגשים בחדר הזה?
 
 
 
הוא: שנה בערך.
 
 
 
היא: אתה בטח משתעמם.
 
 
 
הוא: בכלל לא. להפך. את מגיעה מתחום הפסיכולוגיה, ויש לנו את זה במשותף. זה מעמיק את השיחות שלנו. ואת המטופלת שלי. אני כאן כדי לעזור לך, לא—
 
 
 
היא: לא כדי לחלץ ממני את הסודות שלי, נכון? אבל שנינו יודעים שזה לא נכון. שנינו יודעים שהכול קשור לסודות. אלא שלא באמת סיפרתי לך משהו. לא סיפרתי לך מה באמת קרה.
 
 
 
הוא: [רשרוש ניירות] את מתכוונת בקשר למיילס? מי הרג אותו? את רוצה לדבר על זה היום?
 
 
 
היא: [שתיקה ממושכת] המחקר שהזכרתי? אז המסקנה שלו הייתה שלאדם המצוי יש שלושה עשר סודות שאיתם הוא חי, מתוכם חמישה סודות שהוא לא מגלה לאף נפש חיה. בזה התמקדנו בסדנאות: סודות. להוציא אותם לאור. לעזור לאנשים לחשוף אותם. אבל שלושה עשר? אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
 
הוא: כן, זה הנושא של הטיפול. כבר דיברנו על זה, על הרעיון של לחפור עמוק ולמצוא את הנושא שהמטופל מנסה להתחמק ממנו, את הדבר שהמטופל מקווה שלא יבחינו בו. לעיתים קרובות הדבר הזה מתחבא ממש מתחת לאף. ועם זאת—
 
 
 
היא: שלושה עשר סודות. רק חמישה שמעולם לא סיפרנו לאיש. זה נשמע לך הרבה?
 
 
 
הוא: שלושה עשר הסודות, או הרעיון שחמישה מהם נשארים קבורים?
 
 
 
היא: גם וגם.
 
 
 
הוא: אני אצטרך לחשוב על זה.
 
 
 
היא: אני הקדשתי לזה מחשבה רבה. היה לי זמן. ואני חושבת שהמספר הזה נראה גבוה. אני חושבת על האנשים ההם, על האנשים שהיו בסדנה בשבועות האחרונים. השתמשתי בהם כמו בשפני ניסוי — ואם כי, דוקטור, אני מוכנה להודות שזו צורה בלתי רשמית ובלתי אמינה של חקירה וניסוי — אני עדיין חושבת שהמחקר שהתפרסם מוטעה. כל האנשים ההם, היה להם סוד אחד בלבד. סוד אחד לכל אחד מהם. גם לי. היה לי רק את הסוד האחד ההוא. אבל זה היה סוד גדול, ואני חייבת לספר אותו. הגיע הזמן. אני כבר לא יכולה להמשיך לחיות עם זה. מיילס מרקל לא היה מה שחשבו שהוא. אבל גם אני לא.
 
 
 
היום הראשון
 
מאת: מיילס וגרייס מרקל 
אל: נמענים נסתרים 
העתק: 
נושא: ברוכים הבאים!
 
 
ברוכים הבאים, חברות וחברים! אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי, כולכם אמורים להגיע עד השעה ארבע אחר הצהריים, ואנחנו ניפגש במרפסת עם הנוף הצופה לים קצת לאחר מכן לערב הפתיחה.
 
אנחנו מבינים שאולי תהיו עייפים מהנסיעה, אבל תרגיל הפתיחה אינו תרגיל בחירה (למעשה, אף אחת מהפעילויות המתוכננות אינה נתונה לבחירה).
 
אל תדאג ו, יהיה לכם די והותר זמן להירגע ולהתמקם מחר. אבל בבקשה, נצלו חלק מהזמן כדי להשלים פערים בקריאה. הספרים שתצטרכו לקרוא נמצאים על השידה ליד המיטה.
 
אחרי ליל הפתיחה, אתם מוזמנים לפרוש לווילה המפנקת שלכם, שם תוגש לכם בשירות חדרים ארוחה מותאמת אישית בת כמה מנות. הצוות שלנו נמצא לשירותכם בלחיצת כפתור; אל תהססו לקרוא להם מתי וכאשר תצטרכו.
 
לא תזדקקו להדרכה. כל מה שקשור בהרמוניה במתחם המלון הוא אינטואיטיבי. אנחנו מבטיחים לכם.
 
אנחנו כבר משתוקקים לפגוש אתכם!
 
בברכת אחווה,
 
ד"ר מיילס וד"ר גרייס מרקל
 
 
 
נ.ב.
 
חל איסור על שימוש בטלפונים סלולריים, מחשבים אישיים ומכשירים אלקטרוניים! הארוניות הנעולות נמצאות בלובי. רות אברמס, המתמחה שלנו, תעזור לכם לתאם יצירת קשר באישור עם בני משפחותיכם. מעתה ואילך, כל התקשורת תתרחש במתחם המלון בלבד. חל איסור חמור על אלכוהול, כך שעליכם להיפטר ממה שקניתם בדיוטי פרי.
 
להתראות בקרוב!
 
~ ~ ~
 
 
 
המטוס חג סביב חוף של אוקיינוס שצבעו כקערת אוכמניות, או ליבה של טבעת טורקיז, תלוי על מה נחו עיניך. לרגע, הקצף הלבן של הגלים זרח בהילה מסתורית, וכל דבר שעליו הסתכלה כמו התרומם כדי לפגוש אותה. היא חשבה שהמטוס מתרסק, אבל הוא לא. רק היא.
 
לאחר הנחיתה הנוסעים הופנו לרכב סגור, שבו כולם נמנעו מיצירת קשר עין זה עם זה. ראשה של ג'והאנה צנח בכבדות על גב המושב. הרכב יצא בצורה חלקה מחניון שדה התעופה, אך כשהגיע לכביש זרוּע המהמורות היא הרימה יד אל רקתה. היא ניסתה להתמקד בלהקת ציפורים שצללה ונסקה בבת אחת, ניסתה לא לדמיין את אצבעה כמקדחה שמסוגלת להקל על הלחץ. "איך הן עושות את זה, לדעתך?" שאלה.
 
"איך מי עושה מה?"
 
"הציפורים. איך הן עפות יחד ככה. איך הן יודעות?"
 
הטלפון של בעלה השמיע צפצוף. הוא התעלם משאלתה, הכניס יד לכיסו והסתכל על המסך. הוא צחקק והראה לה אותו. "תראי את זה," אמר, אבל היא לא רצתה לראות. היא רצתה לדבר עם מישהו על האופן שבו הציפורים מתקשרות זו עם זו תוך שימוש בשיטה עתיקה יותר מתדר רדיו. היא צמצמה את עיניה כשהסתכלה על מסך הטלפון וראתה את המילים "באחווה" והרבה הדגשות בקו תחתון. היא הסיטה את מבטה מהבוהק החזק.
 
הרכב האט כשהתחיל לנסוע בתוך עיירה שהצטופפה לצד הכביש. חזיתות של חנויות בצבעי טורקיז, צהוב, ורוד וכחול. דוכני טאקו, חנויות עם גגות קש. שמלות ססגוניות וכובעים בשלל צבעים תלויים על מוטות. כלבים, עיזים ואנשים. מבטה של ג'והאנה הצטלב עם מבטה של נערה בחולצה בצבע ורוד פוקסיה והיא תהתה מיהי, איפה היא גרה ואם היא שמחה או עצובה. היא כבר לא תדע. פעם, היא ובן הסכימו שזה לא בסדר להסתתר מפני ארץ כלשהי באתר נופש שמעקר את האמת של האדמה שעליה הוא שוכן, כפי שהם עומדים לעשות בשבועיים הבאים. אבל הדברים שעליהם הסכימו בעבר היו זרים כעת, כמו שפניה של ג'והאנה היו כנראה זרות בעיני הנערה ההיא — מביטות מבעד לחלון אוטובוס ובוהות, אילמות, בכפר שלעולם לא תכיר.
 
משהו באוזניה פקע כשהרכב התחיל לעלות בכביש שעל המצוק. הגלגלים התחפרו במהמורה. הרכב הזדעזע לרגע והמשיך, ובן הושיט יד ולחץ את ידה כאילו ניצלו בעור שיניהם ממשהו — ואולי זה בדיוק מה שקרה. הירידה לכיוון האוקיינוס הייתה מסחררת. ידו של בן הייתה קרירה ויבשה, אבל מתחת לעורו רחשה תנועה עצבנית, לא מתואמת עם נשימותיו, כמו תזמורת לא מסונכרנת. ידה שלה הזיעה. "ההדגשות קצת מוגזמות," אמרה. הוא צחק.
 
"זה הולך להיות אינטנסיבי." הוא לחץ שוב את ידה בזמן שהיא התכווצה בשל גל של בחילה. "אבל אנחנו יכולים לעשות את זה." היא הסתכלה שמאלה, עוברת על כלל התנהגות בלתי כתוב שהונהג ברכב. האישה, שישבה בצידו האחר של המעבר ומיהרה להסיט את מבטה, ניחנה בווילון שיער בצבע חום כלב ים נוצץ כמו מראה. איך משיגים שיער מבריק כל כך? זה משהו שנולדים איתו, או שצריך לשלם עליו? לבעלה, שישב לידה, היה שיער כסוף שנצץ גם הוא. הוא הקיש על מסך הטלפון.
 
"בפעם הבאה," אמר בן, "נעשה משהו שאת אוהבת. טיול האופניים ההוא בווייטנאם? משהו שונה. אני מבטיח. לא כזה."
 
בתוך זמן קצר נגלה לעיניהם המבנה: אבן אודם נוצצת בראש הגבעה, מוארת באור השמש שהתחילה ללא אזהרה לשקוע מעל האוקיינוס, נייר כתום שמחליק כלפי מטה.
 
"הנה זה," אמר בן, ולרגע היא חשבה שהוא מתכוון לשמש.
 
ג'והאנה ראתה את החלונות הגבוהים של הווילה נדלקים. זה היה כאילו המבנה, שנפרש באופן מדורג על צלע ההר והוקף במרכזו בבריכות מינרלים מהבילות, היה שעון שמש ענקי שאותת על קץ היום, או על היעדר הזמן שנותר להם להיות עצמם, להתקיים מבלי שמישהו יצפה בהם. שביל הגישה התפתל בין העצים, כך שהווילה, הצוקים והחוף נגלו לסירוגין, מזמינים, מסתתרים, מתגרים — ונעלמים. ברגע אחד ג'והאנה יכלה לראות הכול: קירות צחורים, גלים נשברים על סלעים, חול לבן בין אבנים גדולות, גביש משונן בולט לתוך האוקיינוס. כעבור רגע היא כבר לא ראתה דבר פרט לעצים, שרכים וציפורים עליזות.
 
"וואו," אמר בן.
 
"כן, אני יודעת. נפלא."
 
אבל הוא לא הביט מהחלון. ראשו היה מוטה הצידה, לעבר האישה עם השיער המבהיק ובעלה עם חוטי הכסף בשערו. "כל הנסיעה."
 
ג'והאנה לחצה על עפעפיה בקצות אצבעותיה. "על מה אתה מדבר?"
 
"הוא כל הזמן בטלפון. אנחנו אמורים לשים אותם בצד." ג'והאנה שמעה את הגבר אומר משהו על בדיקה ביטחונית. "אנחנו אחראים על האנשים האלה," אמר בקול מתוח. "קיצורי דרך הם לא אפשרות כאן. תעשו מחדש. כן, הכול מחדש. אני אחכה."
 
"אבל עוד לא הגענו למלון," אמרה ג'והאנה. "וגם אתה הוצאת את הטלפון."
 
"מכור לעבודה," לחש בן. היא הבינה. הוא היה צריך להרגיש שהם משיגים במשהו את שאר הכיתה. להאמין שבהשוואה לאחרים, בעיות הנישואים שלהם זניחות. "תמיד ידענו שהוא יעבוד בתחום המשפטים," נהגה אימו לומר. "הוא מכיר את החוקים של כל דבר." הוא גם אהב להתפלמס, אבל זה כבר היה עניין אחר.
 
הרכב היה בקצה שביל גישה מעגלי, מול הבניין הלבן רחב הידיים שנראה כמו תכשיט. המנוע נדם. מגדלים, צריחים, מרפסות, מעקות לבנים, גג טרקוטה בשיפוע חד, וילות פרטיות פזורות כיהלומים בדרך לחוף. היו שם כל כך הרבה וילות. יותר מהנחוץ, כך נראה, לשנים עשר זוגות בלבד. "הטעינו מחדש את נישואיכם באווירה מדהימה ואינטימית כמו באגדות," נכתב בעלוני הפרסומת שהביא בן הביתה בבוקר שבו הלך לכנסייה עם הוריו וחזר עם תחינה נואשת בעיניו. בבקשה, בואי נעשה את זה. אל תעזבי. בואי נתקן אותנו. המקום הזה באמת נראה כמו אגדה — אבל ג'והאנה נזכרה באוסף המאובק של המעשיות שמצאה בילדותה על מדף אצל סבתה, סיפורים שנקראו מתוך אֵימה ילדותית — אימה שתמיד נמהלה בעונג כשהתגלה משהו שלא באמת נועד למוחות נוחים להשפעה — על עיניים מנוקרות ועל חיה מתה, או על בתולת ים חולת אהבה שהופכת את עצמה לקצף גל כדי להציל את אהובה. לאהבה אמיתית, כך למדה ג'והאנה בגיל צעיר מאוד, יש השלכות. סוף טוב תמיד גובה מחיר.
 
"קדימה, בואי נלך," אמר בן.
 
מחוץ לרכב, עובדים במדי פשתן לבנים פרקו את המזוודות. הרוח הקלה נשאה אל נחיריה ריחות של מלח ים ואצות, לצד שום ופלפלים חריפים ממטבח רחוק. מישהו תחב לידה גביע שמפניה עם מיץ מנגו. היא הצמידה את הזכוכית הקרירה אל מצחה ונזכרה במסיבת החתונה שלה במק'ארתור, שנתיים בלבד קודם לכן. ביום ההוא בועיות השמפניה עלו ישירות לראשה. ג'והאנה נכנסה לשירותים ונתקלה בחמותה מתייפחת על כתף חברה. "אני פשוט כל כך מאושרת," שיקרה כשראתה את ג'והאנה. "היא יכלה לבחור שמלה שמכסה את הקעקועים האלה," לחשה החברה לאחר שג'והאנה יצאה. ג'והאנה חטפה את המיגרנה הראשונה שלה באותו ערב. לא פתיח מזהיר לירח הדבש.
 
עכשיו היא לגמה מהמיץ. היא שמעה את האוקיינוס במרחק ומוזיקה של בתי מלון מקרוב יותר, בוקעת מרמקולים שקובעו בסלעים. בן הלך לפניה, הכוס בידו, וג'והאנה מיהרה להשיג אותו. אישה התקרבה לקדם את פניו, אישה שג'והאנה הכירה — אם כי זו הייתה תחושה מלחיצה, להכיר מישהי שלא פגשת מעולם. זו הייתה האישה שאת תמונתה ראתה בספרים שבן הביא הביתה, האישה משיחות טד שהראה לה בלפטופ שלו, הקול מההסכתים ששמעו תוך כדי הכנת ארוחות ערב. זה היה החיוך הקורן שראתה בקטעי וידיאו מהתוכניות של ד"ר אוֹז ודֶה ויו.
 
"את בוודאי ג'והאנה," אמרה גרייס מרקל.
 
ג'והאנה שכחה מכאב הראש שלה ברגע שגרייס הושיטה לה יד. אבל גרייס לא לחצה את ידה. היא החזיקה אותה בידה שלה. החזיקה אותה מספיק זמן כדי שלחיבור תהיה משמעות, אבל לא לזמן ארוך עד כדי יצירת מבוכה. היא הביטה תוך כדי כך בעיניה של ג'והאנה. עיניה היו אפורות, כמו ענני סערה. "ברוכים הבאים להרמוניה," אמרה. "תודה שבאתם."
 
"תודה שאתם מארחים אותנו," מלמלה ג'והאנה כשגרייס שחררה את ידה. אישה צעירה ונמוכה יותר, בעלת שיער בגוון בלונד־אפר מורם לפקעת הדוקה, מאופרת בכבדות, עמדה לצידה של גרייס. היא נראתה כאילו היא עומדת להופיע בטלוויזיה.
 
"אני רות," אמרה תוך כדי טלטול ידה של ג'והאנה בלחיצה אינסופית.
 
"נעים להכיר," אמרה ג'והאנה ושמטה את ידה ברפיון.
 
"רות היא המתמחה שלנו." גרייס בדקה משהו בלוח הכתיבה שלה. "אני לא חושבת שאתם בקבוצה שלה" — נענוע ראש — "לא, את בקבוצה שלי, ובן בקבוצה של מיילס. אבל אתם תפגשו את רות בסביבה. היא מעבירה כמה מהמפגשים הקבוצתיים."
 
רות זיכתה אותם בחיוך קורן. כתם שפתון בצבע ורוד פוקסיה התנוסס על אחת משיניה. היא הרימה לוח כתיבה עם דף מכוסה דפוס שחור. "שניכם צריכים לחתום על זה, בבקשה," אמרה. "זה החוזה של הזוגות." ג'והאנה חתמה בלי לקרוא; בן הציץ לשם הנימוס, ואז שרבט את שמו.
 
"הסבלים מטפלים במטען שלכם," אמרה גרייס. "למעלה על המרפסת תמצאו שולחן עם השמות שלכם, את חבילות האירוח שלכם וכל שאר הדברים שתצטרכו. אנחנו מתכנסים שם עכשיו."
 
"איפה... איפה התיקים שלנו?" תחושת ההתעלות העצבנית של ג'והאנה הפכה פתאום לבהלה. היא הניחה את תיק היד שלה מעל המזוודה, ועכשיו הוא נעלם. היא הייתה זקוקה לתיק הזה; הכדורים שלה שם.
 
"הם בטח כבר הגיעו לווילות שלכם," אמרה גרייס בחיוך סופי, זה שכנראה אמור היה להרגיע.
 
"אני רק צריכה ללכת לווילה שלנו ו—" התחילה ג'והאנה לומר.
 
אבל גרייס כבר לא הייתה, המשיכה הלאה כדי לקדם פני זוג נוסף, רות צועדת מעט מאחוריה, אווזונת שעוקבת אחרי אימא אווזה. ג'והאנה חוותה תחושת אובדן כשראתה את גרייס מושיטה יד למישהי אחרת.
 
בן משך אותה אחריו. "קדימה, בואי נזוז."
 
רות הכניסה את החוזים שלהם למעטפה, ועכשיו הסתובבה להסתכל על ג'והאנה בעיניים פעורות, מגלה התעניינות מופרזת.
 
אני לא מושא מחקר, ג'והאנה רצתה לומר. אני בן אדם. אבל היא לא אמרה. היא הניחה לבעלה להדריך אותה; היא הניחה לו להוביל.
 
 
 
 

עוד על הספר

מלון הסיכוי האחרון מריסה סטפלי
הוא מתאמץ לנשום, דם מטפטף לתוך אחת מעיניו. משקפיו נעלמו. הוא שומע את האוקיינוס מתרומם לקראתו. זה לא אמור היה להיות כך.
 
"איזבל," הוא מסנן מבעד לשיניים שבורות, מבעד למאבק על כל נשימה, מבעד לזעם שמתפרץ בתוכו. הוא זוחל על פני המשטח הסלעי, מנסה למצוא אחיזה בידיים כואבות. "בואי הנה, איזבל שכמוך." גל מכה בפיו. אבל הוא מגיע סוף סוף למדרגות האבן וגורר את עצמו למעלה. הוא ימצא אותה. וכשימצא — היא עוד תצטער.
 
 
CELEBRITYSCOOP.COM
 
מיילס מַרְקל, היועץ הזוגי המפורסם, נעדר —
 
כנראה מת — לאחר שהוריקן כריסטין פגעה בריביירה מאיה. חשד למעשה פשע!
 
 
 
סופת ההוריקן כריסטין הסתערה על החוף ביום ראשון בלילה והנחיתה מכת פתע על הקהילות שלאורך החוף בריביירה מאיה, מקסיקו. אבל בעוד השלטונות המקומיים בודקים את ההריסות, המרוכזות ברובן בסביבות זיוּוה, הם מתמקדים גם במציאת רמזים למקום הימצאו של ד"ר מיילס מרקל, ששמו נקשר באחרונה בשערורייה (הקליקו כאן לפרטים על ההאשמות נגד מרקל; עוד שתיים נוספו היום).
 
מיילס, 52, ואשתו, גרייס, 35, ניהלו את אחת הסדנאות הטיפוליות המפורסמות שלהם במלון היוקרתי הרמוניה ליד זיווה — מעין מחנה קיץ טרופי לאנשים עשירים ואומללים — כאשר הסופה פגעה באזור. לא נמסר מידע רב, אבל לפי מה שאושר, על אף הנזק הנרחב שנגרם לרכוש, מיילס הוא היחיד שנעלם. לא דווח על פציעות — סביר להניח שזה מאחר שהאורחים התבצרו בווילה רחבת הידיים של המלון, ששרדה עשרות הוריקנים וסופות טרופיות ויכלה לספק מחסה למאות המקומיים שלא הצליחו להתפנות מהאזור.
 
וזה עוד לא הכול. הבוקר נמסר כי קבוצה אנונימית מטקסס — הן הזדהו רק כ"חברות" של המטפל המפורסם, אך יש האומרים שהן חלק מכת מקומית — הציעה פרס בסך חמש־מאות אלף דולר ארה"ב למי שימצא את ד"ר מרקל. הפרס עלול להניע צוללנים מקומיים לבצע צלילות מסוכנות באוקיינוס, שעדיין סוער בגלל ההוריקן. הרשת החברתית געשה, ורבים שואלים למה לא לתרום את הכסף למאמצי ההצלה שנועדו לעזור לתושבי זיווה (אלה שהזוג מרקל לא טרחו לעזור להם), שבתיהם נהרסו ושעדיין מחפשים אחר יקיריהם.
 
דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: MilesMarkell# הוא מקום מוזר מאוד עכשיו. עדכונים יבואו בהמשך.
 
 
 
 
 
~ ~ ~
 
 
 
היא: שמעת על המחקר הקליני שנעשה בנושא סודות?
 
 
 
הוא: נשמע לי מוכר.
 
 
 
היא: קראתי על זה בכתב עת פסיכולוגי. דיברנו על זה פעם בפגישת אסטרטגיה של הסדנה. כי זה לא תמיד היה ככה — כמו שעכשיו כולם אומרים. היו תקופות טובות, רגועות. היו רגעים שבהם הייתי בטוחה שאנחנו מחוללים שינוי. רגעים שבהם חשבתי שהחיים שלי מושלמים [שתיקה ממושכת].
 
 
 
הוא: את צריכה ממחטה?
 
 
 
היא: אני לא בוכה. אני רק צריכה רגע. לידיעתך, אני מתגעגעת לעבודה שלי מאוד. אהבתי מה שעשיתי. ואהבתי את המקום ההוא. ואז הם הגיעו. הנשים ההן, והבעלים שלהן. אני רק צריכה רגע.
 
 
 
הוא: קחי את כל הזמן שאת צריכה.
 
 
 
היא: אתה נשמע חסר סבלנות.
 
 
 
הוא: הרגע אמרתי לך לקחת את כל הזמן שאת צריכה.
 
היא: כן, אבל זה נמשך ככה כבר כמה זמן. כמה זמן אנחנו נפגשים בחדר הזה?
 
 
 
הוא: שנה בערך.
 
 
 
היא: אתה בטח משתעמם.
 
 
 
הוא: בכלל לא. להפך. את מגיעה מתחום הפסיכולוגיה, ויש לנו את זה במשותף. זה מעמיק את השיחות שלנו. ואת המטופלת שלי. אני כאן כדי לעזור לך, לא—
 
 
 
היא: לא כדי לחלץ ממני את הסודות שלי, נכון? אבל שנינו יודעים שזה לא נכון. שנינו יודעים שהכול קשור לסודות. אלא שלא באמת סיפרתי לך משהו. לא סיפרתי לך מה באמת קרה.
 
 
 
הוא: [רשרוש ניירות] את מתכוונת בקשר למיילס? מי הרג אותו? את רוצה לדבר על זה היום?
 
 
 
היא: [שתיקה ממושכת] המחקר שהזכרתי? אז המסקנה שלו הייתה שלאדם המצוי יש שלושה עשר סודות שאיתם הוא חי, מתוכם חמישה סודות שהוא לא מגלה לאף נפש חיה. בזה התמקדנו בסדנאות: סודות. להוציא אותם לאור. לעזור לאנשים לחשוף אותם. אבל שלושה עשר? אני לא מפסיקה לחשוב על זה.
 
הוא: כן, זה הנושא של הטיפול. כבר דיברנו על זה, על הרעיון של לחפור עמוק ולמצוא את הנושא שהמטופל מנסה להתחמק ממנו, את הדבר שהמטופל מקווה שלא יבחינו בו. לעיתים קרובות הדבר הזה מתחבא ממש מתחת לאף. ועם זאת—
 
 
 
היא: שלושה עשר סודות. רק חמישה שמעולם לא סיפרנו לאיש. זה נשמע לך הרבה?
 
 
 
הוא: שלושה עשר הסודות, או הרעיון שחמישה מהם נשארים קבורים?
 
 
 
היא: גם וגם.
 
 
 
הוא: אני אצטרך לחשוב על זה.
 
 
 
היא: אני הקדשתי לזה מחשבה רבה. היה לי זמן. ואני חושבת שהמספר הזה נראה גבוה. אני חושבת על האנשים ההם, על האנשים שהיו בסדנה בשבועות האחרונים. השתמשתי בהם כמו בשפני ניסוי — ואם כי, דוקטור, אני מוכנה להודות שזו צורה בלתי רשמית ובלתי אמינה של חקירה וניסוי — אני עדיין חושבת שהמחקר שהתפרסם מוטעה. כל האנשים ההם, היה להם סוד אחד בלבד. סוד אחד לכל אחד מהם. גם לי. היה לי רק את הסוד האחד ההוא. אבל זה היה סוד גדול, ואני חייבת לספר אותו. הגיע הזמן. אני כבר לא יכולה להמשיך לחיות עם זה. מיילס מרקל לא היה מה שחשבו שהוא. אבל גם אני לא.
 
 
 
היום הראשון
 
מאת: מיילס וגרייס מרקל 
אל: נמענים נסתרים 
העתק: 
נושא: ברוכים הבאים!
 
 
ברוכים הבאים, חברות וחברים! אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי, כולכם אמורים להגיע עד השעה ארבע אחר הצהריים, ואנחנו ניפגש במרפסת עם הנוף הצופה לים קצת לאחר מכן לערב הפתיחה.
 
אנחנו מבינים שאולי תהיו עייפים מהנסיעה, אבל תרגיל הפתיחה אינו תרגיל בחירה (למעשה, אף אחת מהפעילויות המתוכננות אינה נתונה לבחירה).
 
אל תדאג ו, יהיה לכם די והותר זמן להירגע ולהתמקם מחר. אבל בבקשה, נצלו חלק מהזמן כדי להשלים פערים בקריאה. הספרים שתצטרכו לקרוא נמצאים על השידה ליד המיטה.
 
אחרי ליל הפתיחה, אתם מוזמנים לפרוש לווילה המפנקת שלכם, שם תוגש לכם בשירות חדרים ארוחה מותאמת אישית בת כמה מנות. הצוות שלנו נמצא לשירותכם בלחיצת כפתור; אל תהססו לקרוא להם מתי וכאשר תצטרכו.
 
לא תזדקקו להדרכה. כל מה שקשור בהרמוניה במתחם המלון הוא אינטואיטיבי. אנחנו מבטיחים לכם.
 
אנחנו כבר משתוקקים לפגוש אתכם!
 
בברכת אחווה,
 
ד"ר מיילס וד"ר גרייס מרקל
 
 
 
נ.ב.
 
חל איסור על שימוש בטלפונים סלולריים, מחשבים אישיים ומכשירים אלקטרוניים! הארוניות הנעולות נמצאות בלובי. רות אברמס, המתמחה שלנו, תעזור לכם לתאם יצירת קשר באישור עם בני משפחותיכם. מעתה ואילך, כל התקשורת תתרחש במתחם המלון בלבד. חל איסור חמור על אלכוהול, כך שעליכם להיפטר ממה שקניתם בדיוטי פרי.
 
להתראות בקרוב!
 
~ ~ ~
 
 
 
המטוס חג סביב חוף של אוקיינוס שצבעו כקערת אוכמניות, או ליבה של טבעת טורקיז, תלוי על מה נחו עיניך. לרגע, הקצף הלבן של הגלים זרח בהילה מסתורית, וכל דבר שעליו הסתכלה כמו התרומם כדי לפגוש אותה. היא חשבה שהמטוס מתרסק, אבל הוא לא. רק היא.
 
לאחר הנחיתה הנוסעים הופנו לרכב סגור, שבו כולם נמנעו מיצירת קשר עין זה עם זה. ראשה של ג'והאנה צנח בכבדות על גב המושב. הרכב יצא בצורה חלקה מחניון שדה התעופה, אך כשהגיע לכביש זרוּע המהמורות היא הרימה יד אל רקתה. היא ניסתה להתמקד בלהקת ציפורים שצללה ונסקה בבת אחת, ניסתה לא לדמיין את אצבעה כמקדחה שמסוגלת להקל על הלחץ. "איך הן עושות את זה, לדעתך?" שאלה.
 
"איך מי עושה מה?"
 
"הציפורים. איך הן עפות יחד ככה. איך הן יודעות?"
 
הטלפון של בעלה השמיע צפצוף. הוא התעלם משאלתה, הכניס יד לכיסו והסתכל על המסך. הוא צחקק והראה לה אותו. "תראי את זה," אמר, אבל היא לא רצתה לראות. היא רצתה לדבר עם מישהו על האופן שבו הציפורים מתקשרות זו עם זו תוך שימוש בשיטה עתיקה יותר מתדר רדיו. היא צמצמה את עיניה כשהסתכלה על מסך הטלפון וראתה את המילים "באחווה" והרבה הדגשות בקו תחתון. היא הסיטה את מבטה מהבוהק החזק.
 
הרכב האט כשהתחיל לנסוע בתוך עיירה שהצטופפה לצד הכביש. חזיתות של חנויות בצבעי טורקיז, צהוב, ורוד וכחול. דוכני טאקו, חנויות עם גגות קש. שמלות ססגוניות וכובעים בשלל צבעים תלויים על מוטות. כלבים, עיזים ואנשים. מבטה של ג'והאנה הצטלב עם מבטה של נערה בחולצה בצבע ורוד פוקסיה והיא תהתה מיהי, איפה היא גרה ואם היא שמחה או עצובה. היא כבר לא תדע. פעם, היא ובן הסכימו שזה לא בסדר להסתתר מפני ארץ כלשהי באתר נופש שמעקר את האמת של האדמה שעליה הוא שוכן, כפי שהם עומדים לעשות בשבועיים הבאים. אבל הדברים שעליהם הסכימו בעבר היו זרים כעת, כמו שפניה של ג'והאנה היו כנראה זרות בעיני הנערה ההיא — מביטות מבעד לחלון אוטובוס ובוהות, אילמות, בכפר שלעולם לא תכיר.
 
משהו באוזניה פקע כשהרכב התחיל לעלות בכביש שעל המצוק. הגלגלים התחפרו במהמורה. הרכב הזדעזע לרגע והמשיך, ובן הושיט יד ולחץ את ידה כאילו ניצלו בעור שיניהם ממשהו — ואולי זה בדיוק מה שקרה. הירידה לכיוון האוקיינוס הייתה מסחררת. ידו של בן הייתה קרירה ויבשה, אבל מתחת לעורו רחשה תנועה עצבנית, לא מתואמת עם נשימותיו, כמו תזמורת לא מסונכרנת. ידה שלה הזיעה. "ההדגשות קצת מוגזמות," אמרה. הוא צחק.
 
"זה הולך להיות אינטנסיבי." הוא לחץ שוב את ידה בזמן שהיא התכווצה בשל גל של בחילה. "אבל אנחנו יכולים לעשות את זה." היא הסתכלה שמאלה, עוברת על כלל התנהגות בלתי כתוב שהונהג ברכב. האישה, שישבה בצידו האחר של המעבר ומיהרה להסיט את מבטה, ניחנה בווילון שיער בצבע חום כלב ים נוצץ כמו מראה. איך משיגים שיער מבריק כל כך? זה משהו שנולדים איתו, או שצריך לשלם עליו? לבעלה, שישב לידה, היה שיער כסוף שנצץ גם הוא. הוא הקיש על מסך הטלפון.
 
"בפעם הבאה," אמר בן, "נעשה משהו שאת אוהבת. טיול האופניים ההוא בווייטנאם? משהו שונה. אני מבטיח. לא כזה."
 
בתוך זמן קצר נגלה לעיניהם המבנה: אבן אודם נוצצת בראש הגבעה, מוארת באור השמש שהתחילה ללא אזהרה לשקוע מעל האוקיינוס, נייר כתום שמחליק כלפי מטה.
 
"הנה זה," אמר בן, ולרגע היא חשבה שהוא מתכוון לשמש.
 
ג'והאנה ראתה את החלונות הגבוהים של הווילה נדלקים. זה היה כאילו המבנה, שנפרש באופן מדורג על צלע ההר והוקף במרכזו בבריכות מינרלים מהבילות, היה שעון שמש ענקי שאותת על קץ היום, או על היעדר הזמן שנותר להם להיות עצמם, להתקיים מבלי שמישהו יצפה בהם. שביל הגישה התפתל בין העצים, כך שהווילה, הצוקים והחוף נגלו לסירוגין, מזמינים, מסתתרים, מתגרים — ונעלמים. ברגע אחד ג'והאנה יכלה לראות הכול: קירות צחורים, גלים נשברים על סלעים, חול לבן בין אבנים גדולות, גביש משונן בולט לתוך האוקיינוס. כעבור רגע היא כבר לא ראתה דבר פרט לעצים, שרכים וציפורים עליזות.
 
"וואו," אמר בן.
 
"כן, אני יודעת. נפלא."
 
אבל הוא לא הביט מהחלון. ראשו היה מוטה הצידה, לעבר האישה עם השיער המבהיק ובעלה עם חוטי הכסף בשערו. "כל הנסיעה."
 
ג'והאנה לחצה על עפעפיה בקצות אצבעותיה. "על מה אתה מדבר?"
 
"הוא כל הזמן בטלפון. אנחנו אמורים לשים אותם בצד." ג'והאנה שמעה את הגבר אומר משהו על בדיקה ביטחונית. "אנחנו אחראים על האנשים האלה," אמר בקול מתוח. "קיצורי דרך הם לא אפשרות כאן. תעשו מחדש. כן, הכול מחדש. אני אחכה."
 
"אבל עוד לא הגענו למלון," אמרה ג'והאנה. "וגם אתה הוצאת את הטלפון."
 
"מכור לעבודה," לחש בן. היא הבינה. הוא היה צריך להרגיש שהם משיגים במשהו את שאר הכיתה. להאמין שבהשוואה לאחרים, בעיות הנישואים שלהם זניחות. "תמיד ידענו שהוא יעבוד בתחום המשפטים," נהגה אימו לומר. "הוא מכיר את החוקים של כל דבר." הוא גם אהב להתפלמס, אבל זה כבר היה עניין אחר.
 
הרכב היה בקצה שביל גישה מעגלי, מול הבניין הלבן רחב הידיים שנראה כמו תכשיט. המנוע נדם. מגדלים, צריחים, מרפסות, מעקות לבנים, גג טרקוטה בשיפוע חד, וילות פרטיות פזורות כיהלומים בדרך לחוף. היו שם כל כך הרבה וילות. יותר מהנחוץ, כך נראה, לשנים עשר זוגות בלבד. "הטעינו מחדש את נישואיכם באווירה מדהימה ואינטימית כמו באגדות," נכתב בעלוני הפרסומת שהביא בן הביתה בבוקר שבו הלך לכנסייה עם הוריו וחזר עם תחינה נואשת בעיניו. בבקשה, בואי נעשה את זה. אל תעזבי. בואי נתקן אותנו. המקום הזה באמת נראה כמו אגדה — אבל ג'והאנה נזכרה באוסף המאובק של המעשיות שמצאה בילדותה על מדף אצל סבתה, סיפורים שנקראו מתוך אֵימה ילדותית — אימה שתמיד נמהלה בעונג כשהתגלה משהו שלא באמת נועד למוחות נוחים להשפעה — על עיניים מנוקרות ועל חיה מתה, או על בתולת ים חולת אהבה שהופכת את עצמה לקצף גל כדי להציל את אהובה. לאהבה אמיתית, כך למדה ג'והאנה בגיל צעיר מאוד, יש השלכות. סוף טוב תמיד גובה מחיר.
 
"קדימה, בואי נלך," אמר בן.
 
מחוץ לרכב, עובדים במדי פשתן לבנים פרקו את המזוודות. הרוח הקלה נשאה אל נחיריה ריחות של מלח ים ואצות, לצד שום ופלפלים חריפים ממטבח רחוק. מישהו תחב לידה גביע שמפניה עם מיץ מנגו. היא הצמידה את הזכוכית הקרירה אל מצחה ונזכרה במסיבת החתונה שלה במק'ארתור, שנתיים בלבד קודם לכן. ביום ההוא בועיות השמפניה עלו ישירות לראשה. ג'והאנה נכנסה לשירותים ונתקלה בחמותה מתייפחת על כתף חברה. "אני פשוט כל כך מאושרת," שיקרה כשראתה את ג'והאנה. "היא יכלה לבחור שמלה שמכסה את הקעקועים האלה," לחשה החברה לאחר שג'והאנה יצאה. ג'והאנה חטפה את המיגרנה הראשונה שלה באותו ערב. לא פתיח מזהיר לירח הדבש.
 
עכשיו היא לגמה מהמיץ. היא שמעה את האוקיינוס במרחק ומוזיקה של בתי מלון מקרוב יותר, בוקעת מרמקולים שקובעו בסלעים. בן הלך לפניה, הכוס בידו, וג'והאנה מיהרה להשיג אותו. אישה התקרבה לקדם את פניו, אישה שג'והאנה הכירה — אם כי זו הייתה תחושה מלחיצה, להכיר מישהי שלא פגשת מעולם. זו הייתה האישה שאת תמונתה ראתה בספרים שבן הביא הביתה, האישה משיחות טד שהראה לה בלפטופ שלו, הקול מההסכתים ששמעו תוך כדי הכנת ארוחות ערב. זה היה החיוך הקורן שראתה בקטעי וידיאו מהתוכניות של ד"ר אוֹז ודֶה ויו.
 
"את בוודאי ג'והאנה," אמרה גרייס מרקל.
 
ג'והאנה שכחה מכאב הראש שלה ברגע שגרייס הושיטה לה יד. אבל גרייס לא לחצה את ידה. היא החזיקה אותה בידה שלה. החזיקה אותה מספיק זמן כדי שלחיבור תהיה משמעות, אבל לא לזמן ארוך עד כדי יצירת מבוכה. היא הביטה תוך כדי כך בעיניה של ג'והאנה. עיניה היו אפורות, כמו ענני סערה. "ברוכים הבאים להרמוניה," אמרה. "תודה שבאתם."
 
"תודה שאתם מארחים אותנו," מלמלה ג'והאנה כשגרייס שחררה את ידה. אישה צעירה ונמוכה יותר, בעלת שיער בגוון בלונד־אפר מורם לפקעת הדוקה, מאופרת בכבדות, עמדה לצידה של גרייס. היא נראתה כאילו היא עומדת להופיע בטלוויזיה.
 
"אני רות," אמרה תוך כדי טלטול ידה של ג'והאנה בלחיצה אינסופית.
 
"נעים להכיר," אמרה ג'והאנה ושמטה את ידה ברפיון.
 
"רות היא המתמחה שלנו." גרייס בדקה משהו בלוח הכתיבה שלה. "אני לא חושבת שאתם בקבוצה שלה" — נענוע ראש — "לא, את בקבוצה שלי, ובן בקבוצה של מיילס. אבל אתם תפגשו את רות בסביבה. היא מעבירה כמה מהמפגשים הקבוצתיים."
 
רות זיכתה אותם בחיוך קורן. כתם שפתון בצבע ורוד פוקסיה התנוסס על אחת משיניה. היא הרימה לוח כתיבה עם דף מכוסה דפוס שחור. "שניכם צריכים לחתום על זה, בבקשה," אמרה. "זה החוזה של הזוגות." ג'והאנה חתמה בלי לקרוא; בן הציץ לשם הנימוס, ואז שרבט את שמו.
 
"הסבלים מטפלים במטען שלכם," אמרה גרייס. "למעלה על המרפסת תמצאו שולחן עם השמות שלכם, את חבילות האירוח שלכם וכל שאר הדברים שתצטרכו. אנחנו מתכנסים שם עכשיו."
 
"איפה... איפה התיקים שלנו?" תחושת ההתעלות העצבנית של ג'והאנה הפכה פתאום לבהלה. היא הניחה את תיק היד שלה מעל המזוודה, ועכשיו הוא נעלם. היא הייתה זקוקה לתיק הזה; הכדורים שלה שם.
 
"הם בטח כבר הגיעו לווילות שלכם," אמרה גרייס בחיוך סופי, זה שכנראה אמור היה להרגיע.
 
"אני רק צריכה ללכת לווילה שלנו ו—" התחילה ג'והאנה לומר.
 
אבל גרייס כבר לא הייתה, המשיכה הלאה כדי לקדם פני זוג נוסף, רות צועדת מעט מאחוריה, אווזונת שעוקבת אחרי אימא אווזה. ג'והאנה חוותה תחושת אובדן כשראתה את גרייס מושיטה יד למישהי אחרת.
 
בן משך אותה אחריו. "קדימה, בואי נזוז."
 
רות הכניסה את החוזים שלהם למעטפה, ועכשיו הסתובבה להסתכל על ג'והאנה בעיניים פעורות, מגלה התעניינות מופרזת.
 
אני לא מושא מחקר, ג'והאנה רצתה לומר. אני בן אדם. אבל היא לא אמרה. היא הניחה לבעלה להדריך אותה; היא הניחה לו להוביל.