נובלה לירית

אנמארי שוורצנבך, ‭ 1938

צעיר מעודן שהוסלל לדיפלומטיה מתאהב בזמרת קברט, זונח את לימודיו וממיר אותם במעגל סגור של שתייה בלילה וחמרמורת ביום. זהו קיצור עלילת 'נובלה לירית' מאת אנמארי שוורצנבך, שהתפרסמה לראשונה בברלין ב‭1933- ‬ - פנינה רומנטית קטנה, כמעט מחווה לגתה ולזרם 'הסער והפרץ' על מרבית מאפייניו, ובעיקר ההתמקדות בסובייקט והכמיהה לטבע.

דמותה של סיבילה, מושא האהבה, הסיבה לטקסט והנמענת שלו, מטושטשת למדי. לפחות פעמיים בנובלה היא מופיעה כאשליה. הגיבור-המספר מדמיין "את החיוורון האינסופי של פניה מופיע מבעד חלון הטרקלין", ובפעם אחרת היא מתוארת כ"מלאך גותי" בעל ידיים שקופות. צללים מתחת לעיניה. רזה מאוד, דמוית שלד. גם העובדה שסיבילה מופיעה רק בלילה תולשת אותה מן הממשות.

למרות היותה המנוע של העלילה, עלינו לשאול אם סיבילה קיימת בכלל; האם הנאהב יכול להיות קיים כממשות עבור האוהב בכלל ועבור האוהב המכריז על טירוף אהבתו בפרט? או בלשונו של הדובר, "האם אפשר בכלל לחשוב על סיבילה?" שוורצנבך מרחיבה את שאלת היתכנותו של מושא האהבה לשאלת מושא הכתיבה: "עוד מעט תיאחז בי תשישות ולא אוכל להמשיך לכתוב, ועדיין לא הגעתי אל הנושא העיקרי. הרי יש לי נושא. ברצוני להעלות על הכתב את תולדותיה של אהבה, אבל שוב ושוב אני סוטה מהנושא וכתיבתי מתמקדת בעצמי בלבד".

המספר עצמו סובל מ"רגישות יתר". הוא תשוש, חולני וחיוור. ההיכרות עם סיבילה טורפת את חייו. "נראה שנעים לך להיות חולה", רומז לו אחד ממכריו, ולמעשה מתאר את הזרם הרומנטי כולו.

"בני האדם אינם מסוגלים להתקדמות של ממש", קובע המספר בהתייחסו למצבם של מדעי הרוח. "אנשים צעירים ויפים באו לראות ולהיראות, הכל היה מאורגן היטב ורועש וצבעוני להחריד ולא היה לזה שום קשר לאמנות או לאי-אלו תנודות עמוקות יותר". נשמע מוכר. גם גורלם של הפילוסופים והמעמיקים אינו טוב יותר, שכן "הספרים שהכילו את עבודתם עמדו בספריות ואיש לא קרא בהם כי לאיש לא היה זמן לכך". גיבורנו נמלט מהעיר אל הכפר, שם מתעוררות בו הן הכתיבה והן הכמיהה לאמונה. "אולי אוכל להיות בעלים של קרקע רחבת ידיים... אוכל לשמוח בחלקי", הוא מפנטז, אבל מכיר בזרות הנצחית שהיא תולדה ישירה של המודרנה והתרבות, בהן הוא נתון לחסדיה של "חירות עוינת, דמיונית ועקרה", ללא אלוהים וללא אדמה. הכותב, אולי כל כותב, אינו יכול להאמין בדבר או להיות בעלים של דבר פרט לנפשו.

זהו טקסט טינאייג'רי, במובן הטוב של המילה: שיר הלל ל"נעוריי המופרזים" - להחלטות שגויות, לשתייה לשוכרה, להליכות ארוכות ביער, לדרמטיות יתר, לאדישות כלפי המוות, לגעגועים "הביתה" שכבר לא ניתן לממש. למעשה, תיאור תחושתם של הצעירים בראשית שנות ה-‭30‬ בברלין, יכול היה להילקח מאיזו סדרה על דור ה-Y או ה-‭:Z‬ "כל התנאים הנורמליים לא קיימים עוד, כל המטרות שנוכל לשאוף אליהן אינן בטוחות, כל סוג של יציבות אזל מחיינו". מה כן יש להם? רכוש וידידים שנרכשו בברלין או במילאנו. אין מנוס מלחשוב, שבעוד העולם עובר תהפוכות רבות, ילדי הבורגנים שאינם נדרשים לכלכלתם מתחזקים אורח חיים דומה וטרדות דומות כבר מאות שנים.

כזו בדיוק היא המחברת אנמארי שוורצנבך, שעלילתה של 'נובלה לירית' מגוללת כנראה את סיפור התאהבותה באריקה מאן, בתו של תומאס מאן. שוורצנבך ניהלה את החיים המזומנים לבני טובים בעלי נפש סוערת. אלו שלא זכו לכך שרעב, קור וסכנה קיומית יצילו את נפשם מחיבוטיה. "כמו בכל טקסט בגוף ראשון", כותבת המתרגמת שירי שפירא באחרית הדבר המעניינת שלה, הקריאה בנובלה "מזמנת שאלות על הממד האוטוביוגרפי של היצירה". אבל הקביעה הזאת כשלעצמה מעוררת תהייה: גוף ראשון הוא טכניקה ספרותית ככל טכניקה. כשם שלא בכל פעם שטקסט נכתב בגוף שלישי אנחנו מחפשים אחר אותם "הוא" או "היא" המיוצגים בו, כך אין בגוף הראשון, במילה "אני" כשלעצמה, עדות יתרה על חיים או על אמת.

סיפור חייה של שוורצנבך מעניין, אבל התעסקות היתר בהערה המאוחרת שלה, שלפיה "הגיבור בן העשרים אינו גיבור, נער, אלא נערה" - חוטאת ליצירה עצמה. כפי שמציינת שפירא, העמימות המגדרית ביצירתה ובחייה של שוורצנבך, והדומיננטיות הגברית שספגה (דווקא לא מאביה, אלא מאמה, ביסקסואלית שגידלה אותה כמו בן), שימשו לה גם מקור כוח והשראה ולא רק הגבילו והרחיקו אותה מלפרסם את "האמת שלה", כלשון הבכיינית של ימינו. מצד שני, לולא הפרט הפיקנטי הזה, ספק אם הייתה הנובלה היפה והצנועה הזאת מתורגמת לעברית כמעט מאה שנים אחרי שנכתבה.

עוד 3 ספרים על ברלין של שנות ה‭30-‬:
החבורה מברלין > ארנסט האפנר
פרידה מברלין > כריסטופר אישרווד
איש קטן, מה עכשיו? > הנס פאלאדה

שרון קנטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"