תעודת פשע

פרק א'

 

 

העכברים מרעישים בתוך הקירות הרקובים, הטלפון מצלצל והחברים מהעבר השני קוראים לך לצאת להתנחם ולהשאיר את הצרות מאחור.

 

אתה נמשך לעבר הטיפשות, בורח מהחיים שלך. אתה שואל שאלות והחלומות מובילים לתשובות הגיוניות שנראות כפתח לצרות בעתיד. אנחנו מתחילים בדרך אשר בסופה מקבלים תעודה.

 

חלקנו מסיימים בתעודת פטירה, חלקנו מקבלים תעודת סיום לימודים, אבל אנחנו בחרנו בתעודת פשע.

 

אני מביט לאחור ונזכר באותם הזמנים. הימים היו ימים אחרים, שונים, מרתקים ונועזים. אינני זוכר האם ומתי בדיוק כל זה התרחש. תמונות של בני שתיים עשרה המסתובבים עם אקדחים ברחובות העיר היו עניין שבשגרה, אכן תחושת העבר בטוחה. היכן שגדלתי כבר קיים פארק יפה ומטופח, לכן אני יודע שזה היה ממש מזמן ומצד שני, מרגיש כאילו היה זה אתמול.

 

לפי מיטב זכרוני, עדיין לא ידעתי מה צופה לי הדרך המפותלת ההיא, גם איכפת לא היה לי. הרי ילד לא נולד רע ומחשבות נוראיות מתרוצצות בראשו.

 

היה קשה, היה רע, אבל היה פשוט!

 

אולי אני הוא האיש שישנה משהו בעולם הזה? נדנד קול בראשי, כנראה שלא! לחש לי וענה קול תבונתי, אך לנסות הייתי חייב, ולזה אחראי היה הרגש. אותו הרגש אשר הוליך אותי שולל כבר מספר רב של פעמים.

 

בלב המזבלה שבין ליבי לראשי, הרגשתי שמטרת החיים היא לחיות ולהצליח! כך לימדו אותי החיים המטונפים! אותם חיים שאינם מוותרים לחלשים ולמסכנים, אותם תרחישי הערמומיות בעת פסעתי בדרכי הכושלת ובמזימות הנרקמות באותן הדרכים, מאחורי חומות המגננה הגבוהות. אותן משפחות פשע וארגוני פשיעה אחרים בונים לנו אופי של עבריינים ומלמדים כי הבלבול מאלץ אותך לחבוט בטיפות הגשם- להירטב ולהרגיש יבש. בונים לנו ציפיות גבוהות ומראים לנו את הסכומים הנכבדים אבל לא את התשלום שצריך לשלם עבור זה. אחרי שראיתי זאת לראשונה הרהרתי לעצמי שכנראה והם צודקים- בדרכם נצליח ובדרכנו נמעד, משכנע את עצמי! הלב מבעיר את התשוקה בזמן שהמוח מכבה אותה, ואתה ביניהם!

 

שאלות רבות שהתשובות עליהן הן רק אבנים בדרך...

 

עדיין לא מובן כל כך איך נעשה והאם נצליח. זאת תמיד הייתה שאלת השאלות.

 

מי היה ומי נעלם לו בדרך לשם? והאם זה מעניין מישהו בכלל?

 

הרבה משפטים, פתגמים ושאלות משונות לפני הסיפור האמיתי, אז נראה לי שנתחיל בתיאור פשוט ונזרום. בעת הרגשת הלחץ, מתמלא רצון מטורף לברוח לעבר המוות, שוררת דממה אשר אינה מעבירה חמצן למוח. תעוקת נשימה פתאומית מפחידה, המכווצת בכאב עצום את שרירי הגוף ואז... שאיפה עמוקה ונשיפה להרפיה, אחחח הקלה כוללת.

 

החיוך הוא של דמיון ואשליה. הטוב ממלא את הגוף דרך הורידים ונשימה צלולה מנקה את כל השאלות הקשות בחיי.

 

 

 

יושב מולי בולט הזקן, המקועקע והמשופם ובקול המרגיע והבטוח מספר את סיפור חייו האישיים. סיפור חיים של הקרבה ואמונה, לא תמיד בטוב, אבל אמונה בטוב הייתה שם לפחות רוב הזמן.

 

לא רציתי להודות בכך אבל אולי בכלל של בגידה, של הקרבה ו... מממ.. עוד קצת אמת ושקר.

 

בולט הזקן היה מקור להשראה אצל מרבית הנערים השובבים בשכונה שלי. קעקועיו, שסיפר כי הרוויח אותם והצלקות המעטרות את גבו ובית החזה, נתנו את התפאורה.

 

הוא לימד אותנו הרבה בצריף הישן והיה אחראי שהפרצופים הזרים של כל הנערים יהפכו למוכרים ואמינים בעיננו.

 

כך הכרנו והתחברנו כל ה"פושטקים". המשפט המוכר היה... בעצם את זאת לא אומר בקול רם ולא אספר כרגע, אך כנראה אלחש בשקט לשורות הנכתבות מזיכרוני העמום על דפים אלה, אל תוך עיניכם הקוראות.

 

 

 

מאז בולט הזקן, חלפו להן כמה שנים והוא כבר איננו יותר מאשר זיכרון של כמה נערים המתחככים בביצה טובענית, בגללו.

 

קוראים לי צ'יקו, שזה בכלל כינוי אשר הדביקו לי בעברי. אפילו השופטים בבתי המשפט השונים כבר מיואשים ואין להם כוח אליי יותר. נראה לי כי מרוב שלל השקרים אינני בטוח מה היא האמת והאם אינני משקר לכם ולי. אך אל חשש גם אם כן, היום זה כבר לא כל כך משנה כי שם אפשר לשנות. אבל את הגורל חבריי היקרים, לא תוכלו לשנות לעולם.

 

בגיל צעיר ידעתי שלהסתבך זה התחום שבו אני מוכשר יותר מכל. מתקופת הלימודים שבה ביליתי יותר בבתי מעצר, בבתי בושת, במרתפי הימורים זולים וכמובן ברחוב הקר־חם. בייתי!

 

איך אסביר מהו בשבילי? רוב הסיכויים שלא תבינו, כמו שאין אני אבין מהו בית אחר.

 

אחח... הריח הנעים של הרחוב, הרחוב שהוא כולו שלי, ידעתי זאת כבר אז שזהו גן העדן שלי.

 

הבנות, הכסף והכוח. מי לא היה מסתנוור מעולמי הנבנה, המפתה והמסוכן.

 

נפתח בזיכרון מעורפל מתקופה שכולם הכירו כבר את צ'יקו משכונת הרוסים, שכונה שנבנתה לא לבעלי לב חלש. בדירתי הקטנה מתאספים כל חברי האחווה - בשבילכם הכנופיה ובשבילי אחים! היינו אז רק בתחילת הסערה, ובלב שלם - עדיין הייתי חוזר על אותה הדרך בדיוק באותה הצורה ובכל הכוח עם חיוך ודמעה של אושר.

 

אז הסיפור מתחיל בעיר קטנה בדרום המדינה. ירד גשם זלעפות והיינו כבכל ערב שיכורים כליל ועישנו סמים קלים. שאיפה קטנה מהסיגריה בגשם. נערים מתבגרים במעילי עור הולכים בגשם, עוצרים בשיח הקרוב להשקותו באלכוהול הזול שעכשיו שתינו. "אולי יגדל מהר יותר", אומר דוד הבוכרי, שהוא אחד מחמשת החברים הקרובים ביותר שלי. "או עקום יותר" ענה לו יבגני בצחוק. "תלוי באיזה זווית אתה מסתכל" הוסיף דן וכולנו צחקנו כאילו שזה הדבר המצחיק ביותר ששמענו זה שנים, השלמנו אחד את השני.

 

אז בואו אסביר לכם קצת על הח'ברה, נתחיל בדוד, דוד היה נמוך קומה ורזה. טיפוס די עצבני, יותר מקלל וצועק מאשר מדבר ובכל רגע מתלונן ומאשים את כל העולם, אך בלהניע רכב בחצי דקה ללא מפתח הוא היה הטוב והמהיר ביותר שהכרתי מעודי.

 

דוד גדל ברחובות הקשים, המסריחים ושם הוא חונך. המילה "חונך" ודוד לא כל כך מסתדרות לי גם היום. את האופי והליטוש הלקוי הוא קיבל בין השיכורים והזונות של העיר הישנה, בין חומות הרוסות ופנסים שבורים.

 

כולם בשכבות הנמוכות והמצחינות ביותר באוכלוסייה לחשו לו הכול לאוזן. אם מישהו ברח, סרח, הפסיד או כל דבר אחר שיכול לעניין את אחרון הנבלים הוא שמע, ידע וחלק כמובן איתנו! כי ככה זה כשהמשפחה האמיתית שלך היא החברים שלך.

 

עדיין לא ידענו אז כמה המצב ההוא של דוד מסובך ומסוכן, אך לזה עוד נגיע, ובקרוב מדי.

 

היה את יבגני, שהוא היה קשוח אמיתי, גבוה, דומה קצת לאלביס הזמר רק עם עיניים ירוקות יותר. יבגני היה הטיפוס המגן משום שהיה הבוגר מבין כל החברים ונהג באוטו ישן אך שמור כמו שרק הוא ידע לשמור על הגרוטאה הזאת, אאודי מודל 1989 משופצת ומגונדרת כמו ליידי מטופחת וסקסית.

 

הוא גר בקומה האחרונה בבניין רעוע שהגג בו היה דולף במשך כל חורף והקירות רקובים כמו עגבנייה על חוף הים באוגוסט לאחר שבוע.

 

אביו נפצע כשעבד כאחראי משמרת באתר בנייה. הוא היה עמל יום וליל עד אשר מרוב עייפות לילה אחד מעד והחליק, שבר חצי גוף ולא היה יכול לעבוד עוד. וכמו כל מהגר, ברגע שאתה נפצע אתה לא מעניין איש ובטוח שלא את מנהל העבודה שלך. אמו הייתה חולה במחלה כלשהי שאיני זוכר מה הייתה, אך תמיד הייתה אדם חם מאוד וקיבלה אותנו בחום אימהי, חיוך מרגיע וכוס תה חם בכל פעם שהיינו מגיעים.

 

היה את אליעזר, אחד כמוהו צריכים בכול חבורה איכותית. הוא היה הטיפוס הבכיין, זה שכולם תמיד מסתלבטים עליו כי הוא פחדן ותמיד יודע איך להתחמק מהכול, אבל ללא ספק איך שאומרים "משלנו"!

 

הרצון שלו להוכיח כי אינו כזה, תמיד הצחיקה אותנו אפילו עוד יותר. אם אמר משהו, רוב הסיכויים היו שהוא הוסיף יותר מחצי סיפור מהדמיון ובדה מעשיות מופרכות. למרות כל זאת, גדלנו באותן שכונות קשות ומזעזעות, ישבנו וכרסמנו חלומות אצל בולט הזקן וידענו שיש לנו זה את זה, שיש במי לבטוח, על מי לסמוך, ואצלנו זה היה חשוב מאוד כי לא היה לנו הרבה חוץ מזה- חיינו סורג ובריח. לכן, התקווה היא מה שמצאנו זה אצל זה בעיניים בזמנים ההם, ומבחינתנו ומבחינת אליעזר זה היה בסדר שצוחקים.

 

היה את מושיקו שהלך לצבא, הפך לקצין, לוחם ומפקד מוביל בצבא, אבל את הסיפור עליו לא אספר כרגע. כל דבר בזמן שלו.

 

והיה את דן, שתמיד היה החביב עליי מכולם. אולי בגלל הגיל ואולי בגלל הפרופיל החצוף.

 

דן היה האחרון שהצטרף אלינו אבל מהר מאוד הוכיח את נאמנותו לחבורה. ממש רוח קרב פזיזה וחצופה אצל דן הצעיר, שהיה בן שבע עשרה בלבד אך ניסיון חייו הכפיל את גילו.

 

דן גדל במשפחה קשת יום, כמו כולנו. הוריו התגרשו לאחר שאביו היה מרביץ לו ולאמו, לפעמים סתם משום שהיה שיכור ועייף מהעבודות המזדמנות ומהחיים הקשים, אבל לרוב בגלל הוודקה הזולה ששתה עד שלא היה יכול להבדיל בין אורות הפנסים המאירים את הרחובות ובין נצנוץ הכוכבים אשר בשמיים.

 

אמו הייתה עקרת בית אשר עבדה בעבודות מזדמנות, בעיקר במשק בית בבתים גדולים ובעבור פרוטות.

 

אה... כמעט ושכחתי, כן, והיה אותי, צ'יקו. זה היה הכינוי שנתנו לי הגדולים של השכונה כשהייתי צעיר, לא זוכר אפילו מה הייתה הסיבה לכך.

 

ככה עם כינוי זה חלפו להן השנים, התבגרתי והפכתי אותו למותג בשכונה שבה גדלתי. הרבה דם נשפך כדי להצדיק זאת בעיני החברה שבא גדלתי.

 

בימי ילדותי היו הוריי מלאי רצון ושאיפות להשיג משהו בחייהם, ולכן לא היה להם זמן בשבילי. הם היו חייבים לוותר על משהו, משום שהיו מהגרים די טריים מרוסיה.

 

כסף לא היה בבית או בסביבה שלנו, לכן לצערנו היה צורך לשתוק ולעבוד קשה מאוד.

 

הוריי עבדו במספר עבודות כדי שנוכל ללכת לבית הספר וללמוד ככל הילדים.

 

במציאות הקשה הזאת, התמודדות מול ערמות הנייר הנאגרות על שולחן פינת האוכל הישן גרמו לעצב.

 

ניירות של חובות ומסים שצריך לשלם בזמן, מלחמה יום יומית שלא ניתן לנצח בעולמנו.

 

הם לא גזלו מאיתנו דבר, אך למרות זאת ידעו הוריי כי יאלצו לוותר על משהו, וכנראה את החינוך הם השאירו לבתי הספר, אשר החלפתי בכל כמה שנים. האמת שאפילו שכחתי בכמה בתי ספר למדתי, לאחר שהעיפו אותי בשל ההתנהגות הבריונית שלי ובשל החוצפה הילדותית אשר הייתה חלק בלתי נפרד ממני.

 

התחילו השטויות, אוי, כמה שטויות מטופשות רצו לי בראש. איכשהו תמיד הן היו עוברות לשפתיים ונהפכות למילים, כאילו בדרך הן שכחו להתייעץ עם המוח... מצחיק, כי תמיד הסתבכתי כשאמרתי את דעתי באותה תקופת התמימות של הילדות והנעורים. תקופה אשר

 

חלפה כלא הייתה, ידעתי שאני אפגע בגלל זה אבל גם שמחתי על כך שאני טיפוס שונה ולא מדוכדך.

 

במקביל הייתי מתאמן ומתאגרף במכון האגרוף הישן שכל ילדי דרום העיר היו הולכים אליו בשביל ללמוד דבר או שניים על איך לספוג מכות בפנים, בגוף ובנפש, אולי גם להחזיר טיפה למי שגדול ממך וחזק. אחרי הכול, לגדול במקום כמו זה שאנחנו גדלנו וחיים בו, מביא איתו את הידיעה כי במוקדם או במאוחר תעמוד במבחן מול חיית טרף שפלה ואכזרית, אשר תנסה לטרוף אותך. ככה זה בטבע וככה זה לגדול בין זאבי השכונה. אצלנו הם היו מתבוננים בכל פינה ברחוב, מלאי ריר, מעלי גירה וסירחון הייאוש נדף מהם מכל חור. כמעט בכל יום היה איזה רגע שכמעט שנגמר הסיפור, או ששלי או של מישהו אשר הכרתי. למשל היה לי חבר קטנטן בשם יהודה, נער שלא הזיק לאיש והיה טוב לב. יום אחד ניגש אליו אחד הזאבים המסריחים, "אפשר סיגריה" שאל את יהודה ויהודה בחיוך תמים של ילד ענה לו שאיננו מעשן ועל כך בילה שבוע בבית החולים ושנתיים כשק חבטות לזאבים המטונפים.

 

אבל בחזרה אלינו ולדירה הישנה ששכרתי בשכונת הקבצנים. אנו יושבים סביב שולחן על ספות הסלון הישנות ועוד כמה כיסאות אשר אותם פיזרנו סביב השולחן שאותם חלקו האורחים הלא צפויים שהגיעו מעת לעת.

 

היום במבט לאחור יש רגע אחד מיוחד שחקוק בזיכרוני היטב, ובקרוב תבינו טוב מאוד למה ואיך הכול מתקשר.

 

על הכיסאות ישבו שני בחורים, נערים צעירים משכונה מזרחית אלינו. היו אלה שני סוחרי סמים צעירים שעבדו בשבילנו ומכרו את הסחורה שלנו בשכונה הצרפתית הישנה, ואנחנו דאגנו לשמור עליהם בחיים, בריאים ושלמים.

 

הרבה כסף וכוח מעורבים בעסקים האלה, כמובן שכל אחד ידע שאם תתפקד ותמכור לבד, פשוט לא תשרוד את השבוע הראשון מרגע שתופץ השמועה שאתה קיים בשכונה שלנו.

 

לדוגמה, בעבר היה את בני השחור. בני היה חסון וחזק, הוא הסתובב עם אקדח וסכין... היה שחצן.

 

נכון להיום, נשאר רק "היה". לאן הלך אין איש יודע, מלבד כמה שמועות אשר נלחשו בסתר על מנת לא להעיר אף שד ישן ונורא.

 

תשובת החברים והמשפחה תמיד הייתה, לא ידענו כלום וכנראה גם לא נדע לעולם, זה הכי נוח ובטוח, ואל תרחרח.

 

השמועה המבוססת והאמינה ביותר הייתה שראו אותו בפעם האחרונה נכנס הביתה ובדרכו סופר שטרות רבים, כנראה הרווח מאותו הלילה האפל שנראה מוצלח והתברר שלא כל כך.

 

מספרים כי באותו הערב צעדו בעקבותיו חיות, זאבים ותנים שעקבו אחריו כבר זמן רב. החיות רק חיכו לרגע הנכון או להוראה מהמכוון שלהם.

 

הם נכנסו אחריו לבניין ולאחר שיצאו מהבניין נכנסו עוד חיות, הפעם היו אלה הקופים והחולדות אשר הבריקו את הדירה, ניקו ויצאו עם שקיות כהות וחיוך שטני.

 

בני היה עוד אחד מבין הרבים האלה שבטיפשותם ניסו את מזלם מדי פעם, ואנחנו, נדמה לנו שרק ראינו אותם נופלים, נעלמים כלא היו קיימים או אובדים להם בדרכים שונות ולא נשמע מילה מהם לעולם.

 

ההבדל בינינו וביניהם הוא שאנחנו היינו חבורה של קרוב לעשרים חיילים נאמנים זה לזה. הלוחמים של בולט הזקן, אותו בולט שהגורל משך את כולנו אליו בתחילת הסיפור. הדבר העיקרי אשר הניע ואפיין אותנו הוא ההגנה זה על זה. לפחות הקרובים שבינינו עמדו בתרחישים רבים ומסוכנים.

 

בעיקר נחשפנו למצבים של קרבות רחוב עקובים מדם ומשברים של חפצים ועצמות. כמובן היו המון כאלה שלא שרדו את האלימות, מה שחייב אותנו להתערבב עם טיפוסים שונים ומשונים אשר אספנו בין חבורות שונות מאזורים שונים.

 

דילול האנשים הבריאים הביא לכך שרקמנו בריתות עם חבורות אחרות, לחמנו יחד ומי שכבר ניסו לעמוד מולנו, עשו טעות גדולה. לחמנו מולם ובסופו של דבר, קיבלו תעודות נכות לזמן מה, ואז עזבו וברחו כל עוד הם חיים וחצי שלמים ונפשם בריאה וקצת פצועה בלבד.

 

חוזרים לדירה ולחברים הסוחרים שלנו, דוד חוטף מהסוחרים הצעירים את הכסף שהם הרוויחו, ובזמן שהוא סופר אותו יבגני שואל על בעיות או דברים חריגים אשר קרו בליל אמש. משהו שצריך לדעת? שואל יבגני במבט קשוח.

 

פתאום ללא סיבה דוד מתפרץ ובצעקות מאיימות מלאות בקללות גסות פונה לשני הנערים האומללים. "מה זה??? ככה אתם עובדים? זה מה שהרווחתם? איפה כל הכסף?".

 

הנערים המפוחדים שיודעים מי זה דוד עונים לו בקול רועד ומפוחד שזה כל מה שהרוויחו אמש, היה לילה קר ולא הרבה יוצאים בגשם דוד.

 

"אחי נתאמץ יותר", אומר הנער עם השיער הארוך בקול רועד ומפוחד, בעודו מביט בנשקים המונחים חשופים אצלנו על השולחן.

 

הוא נראה מפחד מהתגובה הבלתי צפויה שיכולה להגיע, כולם יודעים שדוד ואלכוהול זה מתכון לחוסר ודאות מוחלט.

 

אני מרגיש שחייב סיגריה דחוף וגם הנייד מצלצל פתאום שזה עוד יותר מלחיץ. אני יודע שדוד משתגע כשעונים לו, האישונים שלו מתרחבים כגלגלי הצלה, משום שזה גורם לו להרגיש שמעבירים עליו ביקורת וגרוע מזה קורה כאשר הוא מריח פחד אצל אנשים, והוא מנצל את זה.

 

האווירה לוהטת, כמו גז בישול ששוחרר בחלל החדר הממתין לניצוץ הגפרור.

 

הנערים מנגבים את הזיעה הניגרת אל תוך עיניהם והפחד נראה בעיניים המבריקות שלהם. מורגש שבכל רגע הכול יתפוצץ ויסתבך יותר.

 

לכן אין ברירה, אני חייב להתערב עכשיו ומיד, דן מרגיע את דוד ומבקש מיבגני ומאליעזר להוציא את הנערים החוצה, לחלק להם פקודות חדשות וישנות, לקרר את האווירה הלוהטת.

 

תוך כדי השיחה אני מסביר להם שאנחנו סומכים עליהם ושיתאמצו קצת יותר למען המטרה שלא לפגוע חלילה ברגשותיו של דוד כרגע, אני אומר זאת למרות שאני יודע היטב שהם בעצמם רוצים להרוויח יותר ולכן המטרות שלנו זהות והם מתאמצים והוגנים.

 

"יותר מכירות - יותר כסף, חברים!" אני אומר להם בקול שאמור לעודד את הנערים המסכנים, כשוכחים שמושפלים ומתנחמים אולי מניסיוני להחזיר טיפ טיפה מכבודם, הם עונים לי "כן, צ'יקו, אתה צודק" עונים שניהם בו זמנית.

 

"יופי" אני עונה להם, "ועכשיו תתלוו ליבגני ולאליעזר ליציאה הוא יסביר לכם משהו. תחזרו מחר חברים, נמשיך לדבר עסקים ובחורות, אולי נשתה גם משהו טוב שחבר הביא לי מחוץ לארץ לפני שבועיים".

 

למשמע דבריי החברותיים עולה חיוך על פניהם החיוורות, והנפש שוכחת את השפלתו של דוד הפגוע לגמרי.

 

טוב שגרמנו להם תחושה טובה ורצון לחזור, אני לוחש לדוד בשקט ומביט באיפוק.

 

ההבנה שניתנה להם והמילה הטובה לפני שעזבו הועילה בסיום, כך הרגשנו כולם, מלבד דוד שכועס עדיין והרוע המלא בחוסר רחמים ממלא עדיין את חלל החדר בהרגשה לא נעימה במיוחד.

 

ברגע שהם יוצאים מהדלת אני פונה לדוד ובזעם שואל אותו, "מה נראה לך שאתה עושה?! הרי אלה האנשים שלנו, הם חברים, לא זרים, ואנו אמורים להגן ולשמור עליהם מפני כל אחד. לא להפחיד אותם ולהחליש אותם כי זו אינה הדרך שלנו. לא כך אנו נוהגים! אינני רוצה מרד ומירמור אצל האנשים! תתחיל לשלוט בעצמך בבקשה!".

 

אני רואה מיד את האכזבה של דוד מכך שבכלל הערתי לו על התנהגותו. הוא נושם עמוק, מכווץ את אגרופיו ומיד מסתובב בהפגנת מחאה, מדליק סיגריה מגולגלת מלאה בחשיש מסריח ומסיים ללגום את כוסית הוודקה שלו.

 

לפני שהוא יוצא טעון וזועם מהדלת, הוא שולח לעברי מבט מאוכזב הוא וממלמל בשקט, "למה אתה אף פעם לא לטובתי? טוב לב עם הנקבות האלה לא יעזור לך! צריך לטפל בהם בכוח! שיפחדו עד שהמוות יהיה להם נוח יותר מלחזור אלינו בידיים חצי ריקות!" לוקח עוד שאיפה מהסיגריה ויורק כמו בהמה.

 

ניחוח הבעיות הצצות ממנו שוב מורגש בחלל החדר שהופך לחנוק, כאילו מלווה בסוג של מועקה כלשהי שתקועה וצריך לשחרר דחוף.

 

יבגני ואליעזר בדיוק מגיעים אל דלת הכניסה בדירה, מתנשפים מהעלייה המעייפת במדרגות הרבות.

 

כך בעוד שיבגני מעדכן אותי שהכול הלך כשורה עם הנערים וכי הם הבינו את המסר המקורי שהיה אמור לעבור לפני שאדון רשע ופשע התחיל את כל הבלגן, אליעזר שואל מה קרה ביני לבין דוד משום שהוא יצא כועס וממורמר כל כך עד אשר אינו יכול אפילו לומר להם שלום מרוב עצבים.

 

"תרגיעו, שניכם באותו הצד. אני יודע שהוא ממש קיצוני לפעמים אבל זה דוד שלנו לטוב ולרע".

 

"הכול בסדר", אני עונה לאליעזר, וכמובן, אם מישהו אומר "הכול בסדר" אז בטוח שמשהו לא בסדר.

 

המשפט של אליעזר נקטע והמזל הגדול הוא שאליעזר כמו שרק אליעזר יודע לשתוק כשהוא לא מבין את מה שלא צריך, מציל אותי מהתשובה האמיתית שאני רוצה לומר ולא תשמע טוב.

 

ככה במהלך יום מלא בכלום ושום דבר, בריא במה שחולה ועם הרבה פגישות משעממות של עסקאות זדוניות המלאות בסמים ובאנשים מפוקפקים.

 

שוב מוצא אני את עצמי לבסוף נכנס אט־אט אל תוך הלילה החשוך, אשר מאיר את היום האמיתי שלי ומשהו בי מתחיל להתעורר ולחיות.

 

אני יודע שזה דפוק לגמרי אבל השמש שקעה לה והאישונים שלי מתעוררים להם ונפתחים כפרח המלבלב ופורח בשיאו.

 

איזה מזל שהגיע הלילה, אני מהרהר לרגע ומחייך חיוך משוגע ומפחיד.

 

האפלה והקור החודר מסננים את הדרך לליבי דרך הורידים הסתומים וממלאים את נפשי במין עוצמה משונה ורגעית שכזו, ממש כזאת שמזכירה לי ואומרת לי צ'יקו זה הזמן לצאת החוצה ולמצות את הלילה.

 

טוב מאוד! יש סכין! יש כסף בכיס! יש פלאפון! מהרהר מה עוד חסר לי... חיש נועל את נעלי כאשר מעיל העור השחור והמשופשף כבר עליי והחברים מחכים לי בחוץ, כנראה זה הזמן לצאת ולהפגין נוכחות וכוח בשטח.

 

אני יוצא, אומר שלום, מתחבק עם האחים האהובים שלי ומתחיל ללכת. אני צועד לפי חוש ההישרדות, יודע היכן לעבור והיכן לדלג, הרי גדלתי כאן ואני מכיר כל לבנה וכל סדק.

 

חבריי הנאמנים מדשדשים להם והולכים אחריי בשביל הבטון ההרוס ומלא השלוליות, נזכרים מה קרה בעבר ומה צריך עוד להספיק בעתיד.

 

לאחר חמש דקות של הפגנת נוכחות בשכונה הרקובה, הספקנו לומר לכל החברים שלום ולצחוק עם לינדה היפה והחברה השמנה שלה, אנחנו ממשיכים ללכת לתחנה הבאה.

 

צריכים להמשיך להתגלגל ולעשות ביזנס קרימינלי, לכן אנו פונים כמרבית הערבים למרכז העיר אל מרתף הסנוקר, הקלפים וההימורים. כולם הרי יודעים שמי שלא שם לא שווה ולא קיים, אין נוכחות, אין סמים ואין כסף זמין.

 

במרתף הכול שונה, שם החוקים שונים וברורים לכולם. שם במרתף אתה כבר לא בעל הבית ולשם האגו לא נכנס, הוא נשאר בחוץ או יורד לבור עמוק וקר לעד.

 

מרבית האנשים שמגיעים למרתף מפסידים בית, עסקים, אישה, חברים וחיים, ואני בכלל קורא למרתף "הסוף".

 

טעות חמורה לחשוב שבור ללא תחתית הוא למפסידנים שונים ומיואשים, נתקל אני בכאלה שבטוחים ששם נמצאת ההתחלה וזה "הסוף" שלהם עוד לפני שבאמת התחילו משהו.

 

בכניסה למרתף מבחוץ שלושה מאבטחים בריונים ממושמעים, זהו מערך ההרתעה הראשון לפני הכניסה למרתף.

 

בראש המבנה מצלמה ראשונה המשקיפה למרחק, מעל למשקוף הדלת המצלמה השנייה אשר צופה ומסננת את הבאים.

 

לאחר בידוק בטחוני קצרצר עליי ועל ה"אחים" שלי, נגשים אליי חבריי כנופיית המכורים, כולם שם מסוממים כל היום אבל לא מזיקים לעסקים.

 

דלת הברזל הכבדה משמיעה קול זמזם המורה למשוך את הדלת, אנחנו נכנסים יחד עומדים בכניסה במעלה המדרגות ולאט יורדים ובוחנים את המצב מסביב. "שלום שלום" אומר לי רובי "נקמה", חבר טוב ישבנו במעצר יחד פעם או פעמיים. עוד כמה נוכלים אשר מכירים אותי ממקום נמוך כלשהו מברכים אותי לשלום. מכירים את המנוולים שאתם לא סובלים? הם מהאנשים שרק מהחיוך שלהם בא לי להקיא!

 

המבטים הרעבים לדם בוהים בי, עורבים כשטן בפתח. לכן, אני מנתק את השכל ההגון והישר שאין לו מקום שם כרגע, נושם לאט־לאט ושולח מבטים חוזרים קודרים שחודרים לליבם. מבטים של "אל תתעסקו כי מישהו פה ישלם על זה". מיד מבטי האש סביבי מתקררים אמרתי כבר כי האגו נשאר מחוץ למרתף, התשלום יכול להיות גבוה וכוח ההיגיון עובד במקומות כאלה שכולם מפחדים בהם.

 

אני ממשיך לומר שלום, להתבדח וללגום כוסיות של וודקה עם עוד אנשים בעלי כוח והשפעה במרתף. כולם יודעים כמה בעלי השפעה הם גם ברחוב האלים אך מנסים לשמור על פרופיל נמוך, מה שעוד יותר מבהיר לאחרים, איתי אל תתעסקו.

 

"לי יש מזל גדול, סביבי תמיד יש כנופיה חזקה של אחים ובריתות שירסקו אתכם", מתרברב דוד עם בקו הגמד.

 

חצי שיכור מאלכוהול זול וחצי מסטול מסמים קלים ומערפלי חושים, עם כוס ויסקי ביד אחת וסיגריה ביד האחרת, קורא לי ולדימיר "החתול". איני יודע מאין קיבל את הכינוי, אך יודע אני כי נבל שפל וערמומי הוא.

 

דווקא הוא מכל העלוקות? אני שואל את עצמי, רק זה מה שהיה חסר לי הערב הזה בשביל להרוס את כל מצב הרוח.

 

"צ'יקו, אח יקר, היכן היית? הרבה זמן לא התראינו, ממש דאגתי ותהיתי היכן אתה", בקול מפוקפק וערמומי פונה הוא אליי וריח האלכוהול המסריח יוצא מפיו.

 

"איני יודע, ולדימיר, אני כרגיל, עסקים מעל לראש ופתרון הבעיות הרגילות. ואתה, היכן אתה היית?" אני שואל בנימוס, שלא ייפגע חס וחלילה.

 

"הממ... מעניין העסקים שלך", הוא עונה לי ומוסיף, "אני השתחררתי מבית הסוהר לא מזמן, ועכשיו מרכיב מחדש את כל החבורה שלי. דרך אגב, שתדע, נראה לי שהשטח בשכונה שלך יעבור כנראה אליי, או שנעבוד יחד", הוא מחייך.

 

בשלב הזה אני מבין שהוא שיכור מידי אבל את מה שהוא מנסה לעשות אסור לעשות ואיני יכול לאפשר זאת. הרי אני כבר נמצא במעמד מסוים מול אנשים שונים שמביטים בי, אין לי שום מקצוע או התמחות חוץ ממה שלמדתי לעשות הכי טוב עד היום וזה לשבור עצמות ושיניים לשיכורים כמו החתול. וחוץ מזה מה אני, פראייר?

 

מיד אני מחליף מבטי וטון הדיבור מתחיל לעלות. "מה זאת אומרת?!" אני נצמד אל פניו ושואל בכעס המלווה בריח דם אשר נשמע מהמילים היוצאות מפי ויכול להיות מורגש דרך עור החתול השיכור שלו.

 

מיד השיחה מקבלת תפנית והחתול הופך לעכבר.

 

האנשים המחכים לטעות מביטים בנו וחבריי כבר מוכנים לכל דבר! אליעזר ניגש ואומר "חברים חברים מה יש לכם?" ויבגני מחבק אותי ומזכיר לי כי החתול כנראה שתה יותר מידי. רק דן מתקרב לעבר החתול ומזכיר לו בשקט כי עוד יש לו סיכוי לצאת מזה.

 

"אני צוחק", מגחך ולדימיר, "אני צוחק, מה, אתה לא מכיר אותי? בוא, בוא נלך, אני אזמין אותך לכוסית וודקה. אל תהיה כזה רציני! בחייך, נו, תשתחרר, בוא".

 

אנחנו שותים יחד, ואחרי שתי כוסיות אני מודיע לכולם בקול, במיוחד לגילה שאני הולך לשירותים הכי גדולים בארץ, כלומר לשיח השתן שמחוץ ל"מרתף". למי שלא הבין אני זקוק לאוויר צח כל כמה זמן כי אני נחנק מעשן הסיגריות במקום הסגור הזה.

 

ראשי טיפה סחרחר, חבריי נהנים להם למטה ואני משקה את השיח ומהרהר בדברים רבים, כולל ההתרחשויות האחרונות עם ולדימיר במרתף.

 

בעוד אני בוהה חצי שיכור בצורה מוזרה בשיחים, בהפתעה גמורה לגמרי, אני מרגיש מכה חזקה על הראש ושומע רעש של זכוכית מתנפצת בו בזמן.

 

אני מיד מסתובב, ראשי מלא בדם ואני מרגיש כיצד הוא ניגר על מצחי ועל לחיי. עיניי מתמלאות בזעם, ידיי מתכווצות ומתקשות לצורת אגרוף ולנגד עיניי מי נמצא אם לא ולדימיר "החתול" השפל הזה.

 

הדם נוזל לו באיטיות ואינני מרגיש כבר כי ראשי חבול, אני מרגיש רק את ליבי פועם בחוזקה ובמהירות. ולדימיר "החתול" הפחדן עומד מולי עם חצי בקבוק בירה שבור ומנסה שוב פעם לתקוף ולחתוך. כל זה קורה בתוך שנייה וחצי של נשימה.

 

"נו, מה? צ'יקו הגדול יכול גם כן לדמם," אומר, אולי שואל ומגחך לו הפחדן השיכור.

 

אני מנותק מהמציאות וממש לא אכפת לי מכלום, ההפתעה שלו כבר בדרך אליו עוד לפני סוף המשפט, משהו אחד קטן הוא לא יודע - שהסכין שלי ארוכה מהבקבוק שלו וחדה כמו הרצון שלי להרוג באותו הרגע.

 

אני יודע מה עליי לעשות ונהנה לעשות זאת אפילו יותר מהרגיל במצבים כמו אלה.

 

שלוש דקירות בבטן, שתיים ביד וחמש בגב כשרצה לברוח. המאבטחים רצו לכיווני והדפו אותי ממנו כשהוא צונח אל תוך שלולית הדם של עצמו.

 

איך אתה מרגיש?! אהה!! אני צועק לו ויורק לעברו. "כנס" אומר לי המאבטח הקירח, "כנס לפני שיהיה כאן בלגאן נוסף, ראינו מה קרה ונטפל בזה כבר מכאן, בבקשה כנס פנימה ותשטוף את עצמך לפני שהשוטרים יופיעו".

 

מלא בדם וזעם, אני חוזר למרתף. שוב המבטים אבל עכשיו לא איכפת לי, אני יודע שלאחר סיבוב קצר של מאבק מיותר לא אתן לערב הזה להתבזבז לי. אני מתהלך לאט ובחיוך לכיוון ברז המים שיראו וירוצו לרכל הכלבים שביניהם, צריך לנקות את עצמי טוב ולשטוף מעליי את הדם שלי והדם המזוהם שלו.

 

חבריי הקרובים מזנקים לעברי, "מה קרה?? מי הבן זונה שאחראי לזה?" אני צועק להם בקול רם בכוונה, על מנת שכולם ישמעו, ידעו ויחששו:

 

"'החתול' נשחט, וכל מי שיתעסק איתנו יישחט גם כן! אני לא עכבר ולא כלב! אני זאב, ואטרוף את מי שיתעסק איתי!" את אותו הרגע ואותה התחושה לא אשכח לעולם. משהו פרץ ממני בעולם של הילדים הגדולים. רעב לעוד מנה של פורקן עצבים, רעב לטעם הדם אני מביט לעבר השולחן האחרון בפינה ומחכה לתגובה מאגף הנמושות של "החתול", כל אלה אשר ציפו לראות אותו חוזר ולא אותי מחייך, חזק יותר מלפני חמש דקות כשיצאתי.

 

אותם אנשים, נבלות שיכורות ומפוחדות, מגיעים אליי בהססנות, בצביעות, בפחד כמובן בחנפנות לשאול לשלומי, כאילו זה באמת מעניין אותם.

 

לפתע כולם ממלמלים שכבר מזמן הם לא אוהבים אותו, וכמה טוב שעשיתי מה שעשיתי ושקרה מה שקרה. פשוט אנשים קטנים, מגעילים ודוחים!

 

יבגני, דן ודוד דוחפים וצועקים לעבר כל אותם הצבועים המלוכלכים לא להפריע ולזוז מהדרך לפני שיהיה בלגן גדול במרתף. מפגן כוח ואחדות של החבורה זהו חלק מחוק המשחק הקשוח, זה חייב להיעשות כך ועם זאת צריך להירגע.

 

למרות כל המפגן הזה, איני שוכח היכן אנו נמצאים ומי צופה בנו, ולכן במתינות מזכיר להם ששום בלגן לא יהיה במרתף, כאן אסור לפתח צרות. פה תמיד יש שלום בין כולם וצריך לכבד את המקום בו אנו נמצאים, כמובן אם ברצוננו לחזור לשם.

 

אמנם היה זה שקר גס, אבל על כך אני מרוויח עוד שתי נקודות יקרות מאוד אצל זקני המרתף, שאהבו את התשובה שלי ובאותה הנשימה נראה כי חששו ממנה טיפה. נראה כי לא הבינו מהיכן הגיע הרוגע ואיך בצורה כה שקולה וללא בלבול מיותר סגרנו את הפרשייה.

 

חבריי מבינים מה פשר התגובה ואנחנו יוצאים מהמקום מחוזקים ומאוחדים, אפילו לא ממצמצים, ודואגים שיראו כל האנשים כי המשחק לא הסתיים לו.

 

לאחר שאנו מתרחקים מעט אנו יכולים לבטא את הרגשות האמיתיים שלנו. אנו מתחבקים וחשים אושר עילאי, שמחים עד השמיים! גם יצאנו מהסיפור בחיים ובנוסף אנחנו מבינים שהמעמד שלנו בעולם הפשע קפץ מדרגה באותו הלילה.

 

אנחנו כבר לא מרגישים כפרחחים צעירים מהשכונה אלא מרגישים שיכולים להיות הרבה יותר מזה.

 

"כאן זה מתחיל" אומר לנו דוד, "עכשיו כולם יודעים מי אנחנו" יבגני אומר בחוסר צניעות, דן סתם מחייך ואליעזר אומר בהתלהבות כי מחר בבוקר כבר כל ילד בעיר ידע מי אנחנו, "תקשיבו חברים בדיוק בתחושה הזאת אנחנו צריכים להיות כל הזמן והמעשה הזה במרתף- עליו להיות דוגמה לאלה הבאים בעתיד".

 

היום זה מצחיק אותי..."עתיד?" אני שואל את עצמי. אז זהו, מה שלא ידענו זה שעם תום עידן הצניעות, גודל ההישג הוא כגודל הסיכון, ואכן מנקודה זו הסיכון הלך וגדל יחד איתנו כשגדלנו.