הקדמה
לגיהינום ובחזרה, ציינתי בפתח הדבר, היה הספר הקשה ביותר שכתבתי אי־פעם. עד הספר הזה. הכרך השני בתולדות אירופה משנת 1914 עד היום מעמיד קשיים גדולים הרבה יותר לפרשנות ולכתיבה. הדבר נובע במידה רבה מכך שאין בהיסטוריה של אירופה בין 1950 לימינו נושא מרכזי אחד שאפשר להשוותו למרכזיות הגלויה לעין של מלחמת העולם ששלטה בכרך הקודם שעסק בתקופה שבין 1914 ל-1949. לגיהינום ובחזרה מתאר את ההתקדמות הליניארית למלחמה וממנה ושוב למלחמה וממנה. אין קו ליניארי ישיר אחד המתאר כראוי את המורכבות של ההיסטוריה של אירופה משנת 1950 עד היום. זה סיפור של תפניות, של עליות ומורדות, של שינויים הפכפכים, של קצב גבוה ומואץ של טרנספורמציה. אירופה משנת 1950 דוהרת ברכבת הרים על כל הצעקות והצווחות הנלוות למסע שכזה. ספר זה מבקש להראות כיצד ומדוע היא מקרטעת בעשרות השנים הללו מעידן אחד של אי־ודאות למשנהו.
דימוי רכבת ההרים אינו מושלם. אחרי ככלות הכול, רכבת הרים, עם כל הצווחות וההתרגשות, נוסעת במסלול קבוע, עגול, המסתיים בנקודה מוכרת וידועה. ייתכן שגם דימוי היריד נשמע טריוויאלי וקליל מדי שאינו הולם את הרצינות, את המשקל ואף את הטרגדיה שציינו את תולדות אירופה מאז המלחמה, אך הוא תופס את חוסר האחידות, את הרגעים עוצרי הנשימה, את חוויית ההיסחפות בידי כוחות חסרי שליטה המשפיעים — אף כי בצורות שונות — על כל האירופים בעשרות השנים הללו.
מורכבות ההיסטוריה של אירופה בעידן הזה מעמידה בעיות חשובות לארכיטקטורה של הספר. הבעיות הללו אף מוחרפות עקב חלוקתה של אירופה במשך יותר מארבעים שנה במסך ברזל. בעשורים הללו הייתה אירופה רעיון של זהות תרבותית משותפת (גם אם מקוטעת וקרועה בין הבדלים דתיים, לאומיים, אתניים ומעמדיים), וחוץ מרעיון זה היא לא הייתה קיימת. שני חלקיה — מזרח אירופה ומערבה — היו מבנים פוליטיים שונים בתכלית. ההתפתחות הפנימית של כל חלק כזה באותה תקופה הייתה כה שונה עד כי אין כל דרך לשלב אותן קוהרנטית עד נפילת הקומוניזם בין 1989 ל-1991. גם מאז נשמרו ההבדלים העמוקים בין מזרח אירופה למערבה, אך השפעת הגלובליזציה המואצת — נושא מפתח בספר זה — מאפשרת לדון בהם יחד ולא בנפרד.
כמו בלגיהינום ובחזרה, גם בספר זה חייב אותי אופי העבודה הנרחבת והמקיפה להסתמך במידה רבה על מחקר ועל כתיבה של אחרים — אף יותר מאשר בספר הקודם — שכן מעולם לא עסקתי במחקר מעמיק בהיבט זה או אחר של התקופה. העובדה שחוויתי אותה על בשרי אינה תחליף למחקר שכזה. בתחילת הכתיבה אמר לי מישהו שהספר חייב להיות קל שכן מדובר בתקופה מקבילה לסיפור חיי האישי. אך חיים בהיסטוריה מניבים זיכרונות שעשויים להיות מעוּותים או לא מדויקים וגם מועילים. במקרים מעטים מספור הוספתי זיכרונות אישיים בהערות השוליים, אך נמנעתי מלפרט אותם בגוף הטקסט. יש להפריד, לדעתי, בין אנקדוטות אישיות להערכות היסטוריות. גם אם נניח לרגע לשבריריותו של הזיכרון, רוב האירועים המתרחשים מדי יום ביומו אינם מעוררים הדים של ממש. הערכת חשיבותם של אירועים גדולים מחייבת בדרך כלל לא רק ידע מפורט, אלא גם מרחק זמן כדי לעכל אותם.
מכאן החיוניות של עבודות המחקר של אחרים. אין מנוס ממנה, ובהן מונוגרפיות או מאמרים בכתבי עת מלומדים. בהקדמה ללגיהינום ובחזרה פירטתי שורה של מחקרים כלליים משובחים בתולדות אירופה במאה העשרים. על אלה אני מוסיף את ספרו של קונרד ג'ראוש (Jarausch) מתוך האפר (Out of the Ashes). בחקר המחצית השנייה של המאה העשרים המחקר הכללי המרתק ביותר הוא זה של טוני ג'אדט (Judt) לאחר המלחמה (Postwar). ספריו של טימותי גרטון אש (Garton Ash), שהם שילוב מזהיר של כתיבה עיתונאית מן המעלה הראשונה ותובנות היסטוריות של זמננו, הם יקרי ערך, בייחוד בכל הנוגע למרכז אירופה. הסתייעתי בעיקר בספרים של היסטוריונים גרמנים — היינריך אוגוסט וינקלר (Winkler), אנדריאס וירשינג (Wirshing), הרטמוט קאלבלה (Kaelble), אנדריאס רודר (Rödder) ופיליפ תר (Ther). הרשימה המפורטת לצד עבודות אחרות שתרמו לי רבות לאורך הדרך, כלולה בביבליוגרפיה הנבחרת. זה רק קצהו של קרחון גדול. כמו בכרך הקודם, ועל פי הפורמט המקובל של סדרת ספרי ההיסטוריה של אירופה בהוצאת פינגווין, אין אזכורים בהערות שוליים. וכמו בכרך הקודם, ציינתי בביבליוגרפיה בכוכבית חיבורים שמהם נטלתי ציטטות ישירות.
גם בכרך זה אני פועל על פי הגישה שהנחתה אותי בלגיהינום ובחזרה. אני מבקש לתאר את הדרמה ואת אי־הוודאות של היסטוריה המשתלשלת לנגד עינינו לא פעם על ידי מיזוג השקפותיהם של כמה וכמה בני הזמן על האירועים. ארגנתי את הספר על פי סדר כרונולוגי בפרקים העוסקים בתקופות קצרות יחסית ובחלוקה לפרקי משנה על פי נושאים. ההקדמה הקצרה מתארת את אופי הפרשנות. שלושת הפרקים הראשונים פותחים בעידן אי־הוודאות הראשון של אירופה לאחר המלחמה, שראשיתו במתחים שבמלחמה הקרה ליצירת שני גושים עוינים במערב אירופה ובמזרחה וסופו באמצע שנות השישים. פרק 4 ופרק 5 עוסקים בפריחה הכלכלית המסחררת והממושכת שלאחר המלחמה ובהשלכותיה החברתיות ואחר כך במסעף התרבותי — במורשת העגומה של העבר הקרוב מצד אחד ובפנייה המודעת לאווירה חדשה, מודרנית ומרגשת מן הצד האחר. התפרצות המחאה של הנוער בשלהי שנות השישים והשינוי בערכים החברתיים והתרבותיים שהנחיל מרד הסטודנטים מתוארים בפרק 6 ובפרק 7, והם מתמקדים בשינוי הבסיסי שהתחולל בשנות השבעים ובראשית שנות השמונים. הבעיות ששררו ממזרח למסך הברזל נערמו במהירות מבהילה לפתחם של מנהיגי המדינות הקומוניסטיות בשנות השמונים, אך פרק 8 מדגיש דווקא את התפקיד שמילא מיכאיל גורבצ'וב בערעור לא מכוּון אך הרה גורל של השלטון הסובייטי, ואילו פרק 9 מפנה את הזרקורים אל התפקיד שמילאה מהפכת הקטיפה של 1991-1989 בהפעלת לחצים לשינוי מלמטה. עד כמה קשה ולעיתים גדוש אשליות היה המעבר של מדינות מזרח אירופה לדמוקרטיות פלורליסטיות ולכלכלות קפיטליסטיות וההידרדרות הרת האסון למלחמה אתנית ביוגוסלביה — אלה הסוגיות הניצבות במרכז פרק 10. פרק 11 בוחן את השינויים שהתחוללו ברחבי אירופה בעקבות פיגועי הטרור בארצות הברית ב-2001 ואת המלחמות באפגניסטן ובעיראק. ולבסוף, בפרק 12 אני בוחן את צירוף המשברים שפקדו את אירופה משנת 2008 עד היום שהיו משבר כללי חמור ליבשת כולה. אחרית הדבר מפנה את המבט מהעבר אל עתידה של אירופה ואל הסיכויים קצרי הטווח והבעיות ארוכות הטווח שאיתם היבשת נאלצת להתמודד בעידן החדש של אי־הוודאות.
לגיהינום ובחזרה הסתיים בנימה חיובית. בשנים 1945 עד 1949, כאשר יצאה אירופה מאסון כפול של שתי מלחלמות עולם, נראו היטב בנוף התמרורים שהובילו לעתיד בהיר יותר — גם אם הם הסתתרו מתחת לענני הפצצה האטומית שהייתה בידי שתי המעצמות. פרק הסיום של הספר הזה אמביוולנטי יותר — בוודאי בכל הנוגע לעתידה הרחוק של אירופה.
המצב יכול להשתנות במהירות, גם ההיסטוריוגרפיה. אריק הובסבאום (Hobsbawm), שכתב בראשית שנות התשעים, התבונן במבט עגום במשברים ארוכי הטווח העלולים לפרוע באירופה, ובמסקנותיו הפסימיות הדגיש את כוחות ההרס של הקפיטליזם. אך מרבית הניתוחים נוקטים גישה חיובית הרבה יותר לעברה הקרוב של אירופה. כמה וכמה מחקרים חשובים על המאה העשרים באירופה, שנכתבו זמן קצר לפני תחילת האלף או לאחריה, נוקטים נימה אופטימית מובהקת. מארק מאזוֹוֶר (Mazower) חשב ש"גישה אינטרנציונליסטית" נראית "שקטה ושלווה יותר מאי־פעם בהיסטוריה". ריצ'רד ויינן (Vinen) דיבר על "עידן של כסף יציב". הרולד ג'יימס (James) כתב על "העלייה השלמה כמעט של הדמוקרטיה והקפיטליזם" (אך הוא סייג זאת בציון הניכור הגובר הנלווה לעלייה הזאת) וראה בגלובליזציה תופעה שכמעט כולה חיובית, כ"גיוס מחדש של חברה, תרבות וכלכלה בין־לאומיות". ההתפתחויות במאה העשרים ואחת הצעירה עדיין עשויות להציב סימן שאלה על קביעות חיוביות שכאלה.
יצירת המופת של טוני ג'אדט, שהושלמה חמש שנים לאחר תחילת האלף, מסתיימת גם היא בנימה אופטימית בדרך כלל. "הלאומיות באירופה באה והלכה", פסק. "המאה העשרים ואחת עדיין עשויה להיות המאה של אירופה", אלה היו מילות הסיכום שלו. לנוכח האנדרלמוסיה הפוקדת את היבשת משנת 2008, עליית מפלגות לאומניות ושונאות זרים במדינות רבות, האתגרים ארוכי הטווח שהיבשת ניצבת בפניהם והעלייה הבלתי נלאית לכאורה של סין ומעמדה, כוחה והשפעתה בעולם — אלה נראות כהנחות מפוקפקות ביותר.
השינוי קצר המועד הוא לא צפוי במידה רבה כמובן. אירופה — שעדיין דוהרת ברכבת ההרים — יכולה לטפס מעלה־מעלה ולצנוח מטה במהירות. ברגע זה (סתיו 2017) הסימנים טובים משהיו לפני חודשים מעטים בלבד, אך כדור הבדולח עודנו מעורפל. השינוי ארוך הטווח הוא סיפור שונה. כאן הבעיות הניצבות בפני אירופה (ושאר העולם) מפחידות ועוצרות נשימה. שינויי האקלים, הדמוגרפיה, אספקת האנרגייה, הגירת ההמונים, המתחים הרב־תרבותיים, האוטומציה, העמקת הפערים בהכנסות, הביטחון הבין־לאומי והסכנות לעימות גלובלי — כל אלה מציבים אתגרים לא פשוטים לעשרות שנים. עד כמה מסוגלת אירופה להתמודד עם הבעיות הללו? קשה לומר. אופן ההתמודדות עם האתגרים ועיצוב עתיד היבשת תלויים לא רק, אך במידה רבה, באירופים עצמם. במים סוערים מוטב לאוניות בשיירה להישאר קרובות זו לזו כדי שלא ייסחפו ויתרחקו זו מזו. פירוש הדבר בנייה וחיזוק של האחדות, שיתוף הפעולה וההסכמה שנבנו בעמל רב מאז המלחמה, יהיו אלה לקויים ככל שיהיו. בעזרת ניווט ראוי יחצו כולם את המצָרים המסוכנים ויגיעו לחוף מבטחים.
כתיבת היסטוריה של הזמן שהכותב חי בו היא משימה מאתגרת מאין כמותה. אך מצאתי אותה משימה מספקת מאוד. למדתי הרבה יותר משידעתי על האירועים והשינויים שעיצבו את חיי. היום יש לי מושג טוב יותר על האופן שבו היבשת שלי הגיעה לאן שהגיעה. עבורי די בכך לעשות את המפעל כולו לראוי. ואשר לעתיד — התחזיות של ההיסטוריון אינן טובות מאלו של כל אדם אחר.
איאן קרשו, מנצ'סטר, נובמבר 2017
שלמי תודה
על שיחות מאתגרות, על עצות בענייני ספרות מקצועית, על אספקת תדפיסים או ספרים, על גילוי עניין במיזם שלי וסיוע באופנים אחרים ברצוני להודות לפטריק ארג'נט, ג'ו ברגין, ג'ון ברויי, ארצ'י בראון, פרנץ ברוגמייר, דֶטלֶף פֶלקֶן, כריסטיאן גושל, מייק האנה, ג'ופרי הוֹסקינג, תומס קַרלאוּף, תומס קילינגר, פרנסס לינץ', פרנק או'גוֹרמן, פול פּרסטון, קולין סטיל, אלן סטיינווייז, פרנק טרֶנטמן, היינריך אוגוסט וינקלר, שרלוט ווּדפוֹרד ובנג'מין זימן. ברצוני להביע את תודתי לעיתונאים מובילים בעיתונים חשובים בבריטניה, בגרמניה ובארצות הברית, שהסתמכתי רבות על דיווחיהם ועל ניתוחיהם המשובחים בעניינים פוליטיים, כלכליים וזרים, בייחוד בפרק האחרון של הספר, גם אם איני מציינם בשמם. בייחוד אני אסיר תודה (גם כאן בלי היכרות אישית) לבעל הטור הידוע של הגרדיאן מרטין קֵטל, שבאדיבותו קרא את כתב היד ואף הציל אותי מכמה וכמה טעויות עובדתיות מיותרות.
תודות חמות במיוחד לטראודה שְפּט, אשר עם בעלה אולריך אירחו אותי בביקוריי במינכן וחשפו לפניי בעזרת אספקה סדירה של גזרי עיתונים גרמניים פרספקטיבות שונות על אירופה מאלה שאני מורגל בהן בתקשורת הבריטית. אני אסיר תודה גם לטראודה על הרעיון לשם הספר "Achterbahn" (רכבת הרים) כשחיפשנו דימוי הולם לתהפוכות ההיסטוריה האירופית בשבעים השנים האחרונות. ידידים אחרים הושיטו לי עזרה מעל ומעבר לגדר החובה. לורנס ריס, ניקולס סטארגארדט ודייוויד קנדיין הקדישו לי מזמנם היקר, קראו והגיבו על כתב היד, נתנו לי תובנות, תיקונים ועצות לרוב. השיחות שאני מקיים מדי פעם בפעם עם לורנס, ידיד נפלא מאז עבדנו יחד בהפקות טלוויזיה, ממריצות ומגרות מאין כמותן. אשתי בטי ובני הבכור דייוויד קראו את כתב היד והעלו שאלות בפרטים רבים ובכך תרמו לשיפור הטקסט.
סיימון וינדר היה כתמיד עורך מעולה — מעולם לא הציק לי, אך היה שם תמיד בשעת הצורך עם דברי עידוד ברוח טובה ועם הצעות יקרות ערך. הוא גם תרם רבות לבחירות התמונות. כמו בספרים קודמים, תודתי לכל החברים בצוות הנפלא של הוצאת פינגווין, שתרמו בדרכם להפקה, בייחוד לאלן דייוויס על הסיוע בעריכה ולריצ'רד דוּגְוִיד על עבודתו על המפות. אני אסיר תודה בייחוד לריצ'רד מייסון, שכתמיד גילה כישרון, ידע ודיוק בהגהות הקפדניות של הטקסט. גם הפעם יכולתי לסמוך על התמיכה המתמשכת שאני מוקיר כתמיד של אנדרו ויילי מניו יורק וג'יימס פּאלן בסוכנות ויילי בלונדון.
אהבתי הגדולה כתמיד בראש ובראשונה למשפחה — לבטי, לדייוויד, לסטיבן ולבקי ולנכדינו סופי (ופול), ג'ו, אלה, אוליביה והנרי. לנכדיי ולבני דורם, תקוותי הגדולה שעתידה של אירופה יהיה עתיד של שלום, חירות ושגשוג, שהדור שלאחר המלחמה שאף ליצור על כל פגמיו וליקוייו.
איאן קרשו, מנצ'סטר, ינואר 2018
ראשית דבר
שני עידנים של אי־ודאות באירופה
בהיסטוריה, כמו בטבע וכמו בכל הבעיות העמוקות, בעבר, בהווה או בעתיד: ככל שאדם מעמיק יותר לחדור לעומק הבעיות, כן גוברים הקשיים שהן מעמידות.
יוהאן וולפגנג פון גתה
ב-1950 התעוררה אירופה משנים אפלות של המלחמה הקשה בתולדותיה. הצלקות הפיזיות עדיין נראו ברחבי היבשת, בחורבות הבניינים המופצצים. הצלקות הנפשיות והמוסריות עתידות להישאר זמן רב לאחר שישוקמו הערים והעיירות. חוסר האנושיות של העבר הקרוב עתיד להטיל צל כבד על אירופה עוד עשרות בשנים. מאז סיום המלחמה ב-1945 ננקטו צעדים חשובים לעיצוב אירופה חדשה. אך המורשת הבולטת ביותר של המלחמה לעתיד שמיד לאחריה היה כפול פנים: אירופה הייתה עתה יבשת מחולקת באמצעה במסך של ברזל: העידן החדש היה עידן גרעיני, ולשתי מעצמות־העל היו מאגרים של נשק־על שבכוחו להמיט חורבן המוני.
אירופה לא הייתה עוד במלחמה. אך מלחמה גרעינית, שלא הצטיירה כעניין לא צפוי לחלוטין, איימה על בסיס יכולתה של היבשת לשרוד כציביליזציה. ואיום המלחמה הגרעינית, שריחף על אירופה כחרב דמוקלס, לא היה תלוי רק באירועים המתרחשים ביבשת עצמה. אירופה הייתה עתה חשופה לחלוטין לעימות הגלובלי בין מעצמות־העל הגרעיניות. אירועים רחוקים מחופיה, פרוץ מלחמת קוריאה ב-1950 ומשבר הטילים בקובה ב-1962 סימנו את ראשיתו וסופו של השלב המסוכן ביותר במלחמה הקרה באירופה (תקופה שנייה וקצרה יותר של איום מועצם דומה התרחשה בראשית שנות השמונים).
הילדים, דור הבייבי בום שלאחר המלחמה, שנולדו לעידן החדש הזה, עתידים לחזות בתמורות שהוריהם לא יכלו להעלות בדמיונם הפרוע ביותר. הם עתידים גם לחוות שינויים מואצים — פוליטיים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים — שיחרגו מכל מה שהיה ידוע בתנאי השלום ששררו מיד לאחר המלחמה. הם נולדו לעידן של צנע מעמיק, רובו תוצאה ישירה של המלחמה. המגורים היו עראיים, ותוכניות דיור שונות ניסו למצוא בית למיליוני משפחות עקורות שהוצאו מהריסות בתיהן ברוב שטחה של היבשת, בייחוד במרכזה ובמזרחה. גם בתים רבים שנותרו על עומדם לאחר המלחמה לא היו ראויים למגורים. תנאי הסניטציה של רוב האוכלוסייה היו פרימיטיביים. היה מחסור נרחב במזון ובבגדים. רק משפחות עשירות ביותר יכלו ליהנות מאביזרי בית חיוניים ששחררו נשים מעול הבית המוכר, כמו מכונות כביסה, טלפון, מקרר או מכונית. למעטים אף יותר היה מן הסתם מקלט טלוויזיה.
דור הבייבי בום שלאחר המלחמה נהנה מהתקדמות מדהימה בתחום הבריאות. הוא הפיק תועלת שאין שני לה מכינון מדינת הרווחה ומהרחבתה שהתאפשרו בזכות שיעורים גבוהים של צמיחה כלכלית. אמנם חיש מהר החלה רמת המחיה במדינות שמאחורי מסך הברזל לפגר אחרי רמת המחיה במערב אירופה, אך המשטרים הקומוניסטיים כוננו מערכות רווחה ותמיכה נרחבות מאוד (גם אם רובן לקו בשחיתות). זו הייתה פריצת הדרך המכרעת הראשונה שהציעה מידה של ביטחון סוציאלי, שדורות קודמים לא הכירו בשני חלקיה של היבשת. מבחינות מסוימות, הפריחה הכלכלית הממושכת ששררה לאחר המלחמה, למצער במערב אירופה, וההתקדמות החברתית שנבעה ממנה, וכן ניצני הפריחה של הצרכנות שהפיחו רוח של אופטימיות לעתיד — כל אלה הסיחו את הדעת מאי־הוודאות שציינה את היבשת עקב איום המלחמה הגרעינית.
הקִדמה החומרית המתרחשת מאז אותם ימים מעוררת השתאות. בשנת 1950 או לפני כן היו בני אדם מתבוננים בתדהמה בשפע המזון העומד לרשות הלקוחות בכל סופרמרקט מצוי בכל מדינות אירופה. היום משפחות היו מביטות באימה בבית נטול חדר אמבטיה ובית שימוש (האמור לשמש כמה וכמה משפחות) בחצר. מוצרים שנחשבו מותרות ועמדו לרשות מיעוט זעיר בלבד הם היום מוצרים שווים לכל נפש. לרוב המשפחות יש מכונית. גם שתי מכוניות חונות בחזית בית משפחה הן חזון נפרץ. מקרר לאחסון מזון נחשב עניין טבעי ומובן מאליו. נסיעות לחוץ־לארץ — שב-1950 היו נחלתם של עשירים בלבד — מוצעות עתה למיליונים. כמעט בכל בית יש מקלט טלוויזיה. לוויינים בחלל מאפשרים לבני אדם לצפות בחדשות או באירוע ספורט כלשהו בשידור חי מקצה תבל עד קצה. עד לפני זמן קצר יחסית נחשבה הטלוויזיה מכשיר העולה על כל דמיון, ואילו עתה אפשר לצפות בה אפילו ממכשירי טלפון ניידים. ואם בעבר הייתה נסיעה לחוץ־לארץ מחייבת שיחות טלפון הביתה מתא טלפון ציבורי או מסניף דואר, הרי עתה המכשירים הניידים לא מסתפקים באפשרות לקיים שיחות כאלה בלא כל מאמץ או לשלוח מסרים מידיים לכל קצות העולם, אלא הם משמשים מחשבי כיס המציעים מגוון של שירותים. באלה יש גישה בלתי פוסקת לחדשות ואפשרות לא רק לדבר עם ידידים ובני משפחה המתגוררים מרחק אלפי קילומטרים, אלא אף לראות את פניהם על גבי המסך. שכיחותם של מחשבים קטנים יותר ויותר ונגישים יותר ויותר שינתה את אורח החיים באופנים שלא עלו על הדעת אך תמול שלשום, ועל אחת כמה וכמה בשנת 1950.
לא רק נכסים שבחומר, גם תפיסות עולם ומנטליות השתנו מן הקצה אל הקצה. ב-1950 היו לרוב תושבי אירופה תפיסות שנחשבות תועבה כעבור שבעים שנה. ההצהרה האוניברסלית על זכויות האדם (שצמחה מההפרה הרת האסון של הזכויות הללו במלחמת העולם השנייה) כבר התקבלה באומות המאוחדות בדצמבר 1948, אך לא רבים הבינו את משמעותה בפועל. תפיסות גזעניות ואפליה גזעית בוטה, לרעה, היו שכיחות, ומעטים טרחו להתייחס אליהן. בארצות אירופה לא נראו כמעט בני אדם בעלי גון עור לא לבן. עונש המוות עדיין היה מקובל, והוצאות להורג של מי שנאשמו בפשעים החמורים ביותר היו עניין שבשגרה. ההומוסקסואליות הייתה עבירה פלילית. ההפלה לא הייתה חוקית. השפעת הכנסיות הייתה עמוקה, ושיעור המשתתפים בתפילות בכנסיות היה גבוה יחסית. ככל שהילדים שנולדו לאחר המלחמה התבגרו והזדקנו, כן נחשבו זכויות האדם עניין מובן מאליו (על כל הפגמים הנופלים בהן), אמונה בתפיסות גזעניות נחשבת אחת הסטיגמות החברתיות הגרועות ביותר (אף כי פחות במזרח אירופה ובדרומה מאשר במערבה), חברות רב־תרבותיות הן הנורמה, עונש המוות נעלם מאירופה, ונישואים חד־מיניים והפלות חוקיות מקובלים על רבים. מעמדן של הכנסיות הנוצריות נשחק במידה רבה (אך הופעת המסגדים, ממאפייני הערים באירופה של ימינו, לא הייתה ידועה כמעט ב-1950, והיא מעידה על חשיבות הדת בקרב מיעוטים מוסלמיים).
אפשר לראות בדפוסי התמורות הללו — וברבים אחרים — חלק בלתי נפרד מהתהליך שקיבל את הכינוי גלובליזציה. הוא אינו מתאר רק את האינטגרציה הכלכלית הנובעת מהתנועה החופשית של ההון, הטכנולוגיה והמידע, אלא גם את השילוב של דפוסי התקדמות חברתיים ותרבותיים החוצים גבולות לאום גם לאזורים מתפתחים בעולם. הגלובליזציה אינה מתמצה במסלול חיובי לתנאים חומריים משופרים בלבד. יש לה גם צדדים אפלים. היא מסיבה נזק אדיר לסביבה, מעמיקה את התהום בין עניים לעשירים, מעצימה את הגירת ההמונים (שרובה אינה ניתנת לשליטה) וגורמת לאבטלה עקב האוטומציה שמתאפשרת בזכות השינויים הטכנולוגיים — וכך היא עושה עד היום. השינוי שמחוללת הגלובליזציה עובר כחוט השני בפרקים שלאחר מכן. זה אינו סיפור הצלחה חד־משמעי ונטול ספקות. העידן החדש של אי־הוודאות באירופה משולב בהעמקת הגלובליזציה באופן שאינו ניתן להתרה.
***
ספר זה מבקש לעקוב אחר הדרך הפתלתולה, העליות והמורדות שהובילו מעידן אחד של אי־ודאות למשנהו — מאיום המלחמה הגרעינית לתחושת אי־הוודאות הנוכחית, המורכבת ורבת־הפנים הפושׂה ברבים. הוא מנסה להסביר את הדפוסים המורכבים של התמורות שהתחוללו באירופה מ-1950 עד היום. נקודות המפנה הנרשמות מדי פעם בפעם — 1973, 1989, 2001 ו-2008 — מסמנות את הדרך. התקדמות, קִדמה ושיפורים לצד מעצורים, אכזבות והתפכחות.
חשיבות מיוחדת לחוט השני של התמורה המתחוללת באירופה זה שבעים שנה משנת 1950 נוגעת לגרמניה. במדינה שגרמה יותר מכל מדינה אחרת לחורבן היבשת במחצית הראשונה של המאה העשרים היה השינוי עמוק במיוחד. למרות חורבנה כמדינת לאום בסיום מלחמת העולם השנייה, שמרה גרמניה על מקומה בלב הפיתוח והקִדמה של אירופה — היא מרכזית להתאוששות הכלכלית לאחר המלחמה, מרכזית במלחמה הקרה, מרכזית בסיום המלחמה הקרה, מרכזית בהעמקת השילוב באירופה, מרכזית ביצירת גוש האירו, מרכזית במשבר גוש האירו, מרכזית במשבר ההגירה ומרכזית בצעדים הראשוניים הננקטים עתה לרפורמות באיחוד האירופי לאחר הקשיים הגדולים שאליהם נקלע בעת האחרונה. כל הזמן הזה נעשתה גרמניה עמוד תווך של דמוקרטיה ליברלית יציבה, היא שולטת בכלכלה החזקה באירופה, התגברה על ארבעים שנות חלוקה, השיגה אחדות לאומית וקיבלה עליה, באי־רצון, את אדרת ההנהגה של אירופה כולה. השינויים שהתחוללו בגרמניה עצמה מילאו תפקיד מכריע בסיפורה של אירופה לאחר המלחמה — וזה אינו הסיפור המוצלח פחות בה.
אין די בהסברים פשוטים לתאר את התמורה שעברה אירופה. מיני דינמיקות פוליטיות, כלכליות ותרבותיות שלובות זו בזו ואינן מאפשרות חלוקה פשוטה ונוחה לגורמי שינוי. חלק ניכר מהשינוי מתבטא בשינויים חברתיים וכלכליים עמוקים, שאינם מוגבלים לאירופה לבדה, והם כלולים במונח "גלובליציה". שיקום אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה לבש צורה בהשפעת צמיחה כלכלית גלובלית, לא רק אירופית, חסרת תקדים, שנמשכה יותר מעשרים שנה. קריסת הצמיחה הזאת בשנות השבעים הייתה נקודת מפנה מכרעת בהתפתחות שהשפעתה ניכרה עד תום המאה העשרים.
ההתאוששות המדהימה של אירופה בעשרות השנים הראשונות לאחר המלחמה הותנתה במה שאפשר לכנות מערכת־על של תחייה, ששורטטה בפרק המסכם של לגיהינום ובחזרה, הכרך הראשון של תולדות אירופה משנת 1914 עד היום. בין מרכיבי מערכת־העל הזאת היו קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה, הסדר הגאו־פוליטי החדש של מרכז אירופה ומזרחה והכפפת אינטרסים לאומיים לאלו של שתי מעצמות־העל, הנסיקה חסרת התקדים של הצמיחה הכלכלית והאיום המרתיע של הנשק הגרעיני. לקראת 1970 היו מרכיבי המערכת הזאת בולטים הרבה פחות משהיו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. אך השינוי המכריע ביותר היה ההאטה בצמיחה הכלכלית. הפריחה הממושכת באה אל קיצה. הסדר הכלכלי שנוצר לאחר המלחמה עמד על סף שינוי מן היסוד. השינוי המהותי היה ראשיתה של מה שאפשר להגדיר, במבט לאחור, מערכת־על ראשונית חדשה שלבשה צורה אט־אט במשך יותר מעשרים שנה. במה שנחשב עם הזמן מערכת־על חדשה של אי־ודאות היו כלכלות שעברו תהליכי ליברליזציה ושחרור מאסדרות, גלובליזציה בלתי ניתנת לעצירה, מהפכה דרמטית בטכנולוגיית המידע ומשנת 1990 ואילך גם צמיחה של בסיסים רב־קוטביים של כוח בין־לאומי. עם הזמן חולל צבר המרכיבים הזה תמורה עמוקה באירופה באופנים חיוביים רבים — אך הוא גם יצר אי־ודאות שונה באופייה מאי־הוודאות הקיומית שנגרמה מאיום המלחמה הגרעינית בשנות החמישים ובראשית שנות השישים.
לאחר נפילתו של מסך הברזל ניכרה האצה של ממש בגלובליזציה במידה רבה עקב ההתרחבות האדירה של השינוי הטכנולוגי וההתפשטות המהירה של האינטרנט, ובראשם ה-World Wide Web (שהומצא בשנת 1989), שהועמד לרשות הקהל הרחב משנת 1991 ואילך. אך כבר לפני כן ניכרו שינויים תרבותיים עמוקים. במרכזם עמדו המאבק לחירויות חברתיות, הדגש על האינדיווידואליזם והתגבשותה של הפוליטיקה של הזהויות. מאמצע שנות השישים ואילך החלו מערכות הערכים ואורחות החיים להשתנות ולעשות את אירופה לסובלנית יותר, לליברלית יותר ולאינטרנציונליסטית יותר בתפיסתה מכפי שהייתה בעבר. ודאויות ונורמות רבות אחרות התפוררו ונעלמו.
לדינמיקות הלא אישיות הגורפות הללו עלינו להוסיף את תפקידו של היחיד ואת קבלת ההחלטות הפוליטיות קצרות הטווח. איננו יכולים להמעיט בהערכת פועלם של אישי מפתח מעטים — ובראשם מיכאיל גורבצ'וב והלמוט קוהל — ולצמצמם לכדי השתקפויות של גורמי שינוי מבניים. בצמתים מכריעים מילאו האישים הללו תפקיד מכריע בשינוי פניה של אירופה.
בפרקים להלן נפרוס את מאזן השינוי של אירופה במשך שבעים שנה מ-1950 עד היום. זה רחוק מלהיות סיפור הצלחה גורף ונטול צללים. ההיסטוריה של אירופה של התקופה האחרונה רחוקה מלהיות טובה ומאירת פנים בלבד. היו בה התפתחויות חיוביות מאוד, אך התמונה מורכבת.
והבעיות החמורות ממתינות במעלה הדרך.
