האמת המפתיעה על בעלי החיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האמת המפתיעה על בעלי החיים
הוספה למועדפים

האמת המפתיעה על בעלי החיים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: אמיר צוקרמן
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים

    לוסי קוק היא זאולוגית, מפיקה ומגישה של סרטי טבע דוקומנטריים שאוהבת את בעלי החיים שרובנו לא מקדישים להם מחשבה. המכוערים; הדחויים; הלא מוערכים; המינים שאינם מקבלים אהבה והערצה כמו החיות היותר "חמודות". בין אם אנו מתרחקים מבעלי חיים אלו בגלל המראה שלהם, התנהגותם הלא חברותית, או התדמית הלא היגיינית שלהם, עדיין יש להם משהו לחלוק וללמד אותנו. 

    תקציר

    האבולוציה המציאה כמה בדיחות מעולות על חשבונם של בעלי חיים שהציבו בפני מדענים וחוקרי טבע קושיות מסובכות. הניסיון להסביר מדוע ציפורים מסוימות מעוצבות כמו דגים או חוסר האפשרות לאתר אצל צלופחים מערכת רבייה, גררו תובנות, מיתוסים וניסויים תמוהים לא פחות במטרה לספק לכך הסברים מניחים את הדעת. כך תואר הסמור כמי שמתעבר דרך הפה ויולד דרך האוזן, ויענים בחצרו של מלך באירופה פוטמו בנקניקיות ברזל עטופות בצק על מנת להבין כיצד בסוואנה הם מתניידים, דווקא בקלילות מרובה, על אף שבבטנם מקרקשות אבנים שמשקלן קילוגרם אחד ויותר. בימי הביניים, כשממלכת החי התקיימה בעיקר בשירותה של הדת וסיפקה שפע דוגמאות לערכי המוסר הראויים לבני האדם, הלכו והתבססו להן תיאוריות בדבר אהבת המולדת העמוקה של הפילים וחיי המין החסודים שלהם. תיאוריות שהיו מפתיעות בוודאי כל פיל ממוצע שנהנה מחיי מין שובבים למדי ונעדר, כפי שאנו יודעים זה מכבר, כל תודעה פוליטית.
     
    חוויותיה של לוסי קוק כמפיקה ומגישה של סרטי טבע דוקומנטריים פקחו את עיניה לאמיתות מפתיעות על בעלי חיים. לאחר שנשנשה אשכים של בונה, פגשה בממציא ה"בטלנומטר" שבוחן את מידת העצלות שמפגינים העצלנאים ונהנתה מגישה ישירה למדענים מובילים בתחומם, היא מבקשת לחלוק עם הקוראים את העובדות שגילתה ולהציג כמה מאי ההבנות, הטעויות והמיתוסים המשעשעים על ממלכת החי. בספר זה היא כינסה אוסף חיות משלה שאנחנו לא באמת מבינים, ואתם מוזמנים לפתוח את הראש לסיפורים שלא ייאמנו.

    פרק ראשון

    מבוא
     
    "העצלנאים הם כאלה לוּזֶרים, איך הם מצליחים להתקיים?"
     
    כזואולוגית וכמייסדת של 'אגודת מוקירי העצלנאים' אני שומעת הרבה את השאלה הזאת. לפעמים השואל מנסה לדייק ומוסיף עוד כינויים — "עצלנים", "טיפשים" ו"איטיים" הם התארים הנפוצים ביותר. ולפעמים לקושיה הזאת נוסף נספח — "חשבתי שהאבולוציה מבוססת על הישרדות של הכשירים ביותר" — שנאמר בנימה משועשעת, או גרוע יותר, בשמץ זחיחות של מין ביולוגי עליון.
     
    במקרים כאלה אני נושמת נשימה עמוקה, ובמלוא השלווה שאני מצליחה לגייס מסבירה שהעצלנאים בשום אופן אינם לוּזרים. למעשה, הם אחת היצירות המתמיהות ביותר של הברירה הטבעית, ואף יצירה מוצלחת להפליא. היכולת להתגנב בין ענפים בצמרות העצים במהירות שעולה רק בקושי על זו של חילזון, לחיות עם פרווה מכוסה באצות ושורצת מיני חרקים, ולעשות צרכים רק פעם בשבוע, כל אלה אולי אינם נראים כפסגות שאיפותינו, אבל אנחנו איננו מנסים לשרוד בג'ונגלים התחרותיים להחריד שבדרום אמריקה ובמרכזה — משהו שהעצלנאים מצטיינים בו.
     
    כי כשמבקשים להבין בעלי חיים, ההֶקְשֶר הוא עניין מכריע.
     
    סוד הסיבולת היוצאת מגדר הרגיל של העצלנאים הוא הטבע הישנוני שלהם. הם מופת לחיים מעוטי אנרגיה, עם מערכת של הסתגלויות אבולוציוניות (אָדַפְּטַציוֹת) מקוריות, חוסכות אנרגיה, שהשתכללו עוד ועוד במשך הרבה אלפי שנים, כאילו פרי דמיונו של ממציא מחונן ותימהוני מאין כמוהו. לא אמנה עכשיו את כל יתרונות העצלנאים — בפרק השלישי תוכלו לקרוא הכול על חייהם החדשניים והתלויים במהופך. מספיק לומר שאני משוגעת על כל מי שנחשב לאַנְדֶרדוֹג.
     
     
      
     
    המוניטין שיצאו לעצלנאים הוכתמו עד כדי כך שראיתי לעצמי חובה להקים את 'אגודת מוקירי העצלנאים' (המוטו שלנו: "מהירות זוכה להערכה מופרזת"). התארחתי בפסטיבלים ובבתי ספר עם הרצאה שעניינה האמת המפתיעה על היצור המוכפש הזה. התחקיתי אחר עקבותיה של הוצאת הדיבה על העצלנאים, ואיתרתי את מקורותיה בחוג סגור של חוקרי טבע מהמאה השש־עשרה, שלקחו על עצמם למתג את הפָּציפיסטים הצמחוניים השקטים האלה כ"בעלי החיים הטיפשים ביותר המצויים בעולם". הספר שלפניכם צמח מההרצאות הבלתי רשמיות האלה ומן הצורך לסלק את אי ההבנות — לא רק לגבי העצלנאים אלא גם לגבי בעלי חיים אחרים.
     
    אנחנו רגילים לצפות בממלכת החי מזווית הראייה הצרה למדי של קיומנו שלנו. סגנון החיים של העצלנאים שוכני העצים נראה אולי חוּצני דיו לעשותם לאחד היצורים הכי לא מובנים בעולם, אבל הם בשום אופן אינם לבדם בקטגוריה הזאת. החיים לובשים אינספור צורות זרות ומוזרות להפליא, ואפילו הפשוטות בהן דורשות הבנה מורכבת.
     
    האבולוציה בהחלט המציאה כמה בדיחות מעולות על חשבונם של יצורים שהתעצבו באופנים בלתי מתקבלים על הדעת, בלי שום היגיון ובלוויית רמזים מעטים מאוד שעשויים להסביר זאת. יונקים כדוגמת העטלפים, שרוצים להיות ציפורים. ציפורים כדוגמת הפינגווינים, שרוצים להיות דגים. ודגים כדוגמת הצלופחים, בעלי מחזור חיים חידתי שהוליד חיפושים בני אלפיים שנים אחרי בלוטות המין החסרות שלהם, ודחק את האדם עד לקצה גבול ההשתדלות — טיפוס על צוק שחוקרי צלופחים מחליקים עליו גם כיום. בעלי חיים אינם מסגירים את הסודות שלהם בקלות.
     
    *
     
    חִשבו למשל על היען. בפברואר 1681, איש אשכולות בריטי מזהיר, סר תומס בראון, כתב מכתב לבנו אדוארד, רופא בחצר המלוכה, וביקש בו טובה חריגה למדי. אדוארד נעשה באותה עת הבעלים של יען, אחד מתוך להקה שהעניק מלך מרוקו במתנה למלך צ'רלס השני. סר תומס, חוקר טבע מושבע, הוקסם מהציפור הזרה הגדולה והשתוקק לקבל מבנו מידע עדכני על הרגליה. האם היא ערנית ודרוכה כמו אווז? האם היא מתענגת על עלי חוּמעה אך נרתעת מעלי דפנה? והאם היא אוכלת ברזל? את התשובה לשאלה אחרונה זו, הציע לבנו, כדאי יהיה לברר על ידי עיטוף המתכת בבצק — כמעין נקניקייה מברזל — מאחר ש"אולי היען לא יחשוק בברזל לבדו."
     
    לחילופי המתכונים הזואולוגיים האלה הייתה תכלית מדעית בעליל. בראון רצה לבחון את המיתוס העתיק שלפיו יענים יכולים לעכל כל דבר שהוא, אפילו ברזל. על פי מלומד גרמני מימי הביניים, חיבתו של היען לחומר המוצק רבה כל כך עד שארוחתו "מורכבת ממפתח לדלת כנסייה ופרסת סוס." ומאז שיענים הובאו לחצרות מלוכה אירופאיות כמתנות משליטים ערבים ומחוקרי ארצות אפריקה, דורות של חוקרי טבע נלהבים עודדו את העוף הזר לאכול מספריים, מסמרים ושאר מוצרי ברזל למיניהם.
     
    על פניו, הניסוי הזה נשמע לנו מטורף, ובכל זאת, אם נעמיק מעט נגלה שיש היגיון מדעי בשיגעון. יענים אינם יכולים לעכל ברזל, אבל הם נצפו כשהם בולעים אבנים חדות גדולות. למה? היען, בעל הכנף הגדול בעולם, הפך בהדרגה ללוחך עשב חריג, הניזון מתפריט קשה לעיכול של עשבים ושיחים. שלא כמו חבריהם לועסי הצמחים מהמישורים של אפריקה — הג'ירף והאנטילופה — היענים אינם מעלי גירה. אין להם אפילו שיניים. במקום זה, הם נאלצים לתלוש את העשבים הסיביים מהקרקע בעזרת המקור ולבלוע אותם בשלמותם. לכן יש להם צורך במחצבה הזאת של אבנים משוננות בקיבת השרירים שלהם, כדי לכתוש את הארוחה הצמיגה לחתיכות קלות יותר לעיכול. הם מסוגלים לקרקש להם ברחבי הסָוואנה ובקיבתם אבנים שמשקלן יכול להגיע עד לקילוגרם אחד (מדענים המציאו לאבנים אלה את הכינוי הגנדרני גַסְטְרוֹליתים, כלומר אבני קיבה).
     
    שוב, הבנת היען תלויה בהכרת ההקשר שבו הוא חי, אבל בה במידה עלינו להבין גם את ההקשר של מדענים שבמשך מאות בשנים פשפשו ונברו בחיפוש אחר האמת לגבי בעלי חיים. מבחינה זו בראון הוא רק אחד מנבחרת גדולה של חוקרים אובססיביים ואקסצנטריים שכמותם תפגשו בדפי ספר זה. ישנו הרופא האיטלקי בן המאה השבע־עשרה שניסה לחולל בריאה ספונטנית של קרפדות כאשר הושיב ברווז על ערימת גללים (מתכון ותיק ליצירת חיים). ישנו גם הכומר הקתולי האיטלקי בעל השם המתאים לאיש הרע בסרטי בּוֹנְד, לַדְזארוֹ סְפָּלַנְזאני, שגם מעשיו התאימו לתפקיד הנבל: הוא הִרבה להשתמש בזוג מספריים רגילים בשם המדע, אם כדי לתפור תחתונים זעירים לפי מידה לבעלי החיים שבהם ערך את הניסויים שלו ואם כדי להסיר את אוזניהם מעליהם.
     
    שני חוקרים אלה היו אמנם תוצרים של ראשית עידן הנאורות, אבל גם מדענים בתקופות מאוחרות יותר בחרו לנקוט שיטות משונות, ולעיתים קרובות מוטעות, בחיפושיהם אחר האמת — למשל פסיכוֹפָרְמָקוֹלוֹג אמריקאי בן המאה העשרים שמתוך סקרנות אדירה הִשקה לשוכרה עדר פילים, מה שגרר תוצאות מטורפות בהתאם. בכל תקופה ישנם מי שעורכים ניסויים תמוהים בבעלי חיים, ואין כל ספק שגם בעתיד צפויים לנו רבים נוספים. אנחנו, בני האדם, אולי ביקענו את האטום, כבשנו את הירח וגילינו את החלקיק בּוֹזוֹן הִיגְס, אבל במה שנוגע להבנה של בעלי חיים עדיין יש לפנינו דרך ארוכה.
     
    הטעויות שעשינו לאורך הדרך מרתקות אותי, כמו גם המיתוסים שיצרנו כדי למלא את הפערים בהבנתנו. אלה גם אלה חושפים הרבה על מנגנוני הגילוי ועל בני האדם שלזכותם נזקפים הגילויים. כאשר פְּליניוּס הזקן תיאר היפופוטם המפריש תמיסה ארגמנית מעורו, הוא פנה אל ההסברים המוכרים לו — אלה של הרפואה הרומית — ודמיין בעל חיים המקיז את דמו כדי להישאר בריא. ברור שנהג כך; הוא היה בן זמנו. אלא שההסבר האמיתי לנוזל האדמומי הניגר מעורו של ההיפופוטם יוצא דופן לא פחות מהמיתוס הישן — ולמעשה קשור לריפוי עצמי.
     
     
      
     
    אני מוצאת כי ניתוח מיתוסים גדולים לגבי בעלי חיים בעזרת אזמל מנתחים חושף לעיתים קרובות היגיון רב־קסם, ומעביר אותנו לזמנים של תמימות אחוזת פליאה שבהם היה ידוע רק מעט ונראה היה שהכול אפשרי. מדוע, בעצם, שציפורים לא ינדדו אל הירח, שצבועים לא ישנו את מינם בכל עונה ושצלופחים לא ייווצרו, באופן ספונטני, מבוץ? במיוחד כאשר האמת, כפי שניווכח, מדהימה לא פחות.
     
    המיתוסים ההבלותיים ביותר על בעלי חיים הופיעו בימי הביניים, אחרי נפילת האימפריה הרומית, כאשר המדע המתהווה של חקר צמחים ובעלי חיים נחטף על ידי הנצרות. זה היה תור הזהב של ז'אנר ספרותי המכונה ספרי חיות (bestiary). רשימות המצאי המוקדמות האלה של ממלכת החי היו גדושות באיורים מוזהבים ובתיאורים כבדי ראש של חיות אקזוטיות, מגמלים דרוריים (יענים), דרך גמלים נמריים (ג'ירפות) ועד בישופי ים (חצי דג, חצי כומר, ורק הפנטזיה שלמה). אלא שספרי החיות לא היו תולדה של איזושהי מחויבות עמוקה לחקר חיי בעלי חיים. במקום זה כולם התבססו, בשפה מליצית, על מקור יחיד, כתב יד מהמאה הרביעית בשם "פיסיוֹלוֹגוּס", שהיה מזיגה של פולקלור עם קמצוץ של עובדות ומנה גדושה של אלגוריה דתית. "פיסיוֹלוֹגוּס" נעשה למקבילה הימי־ביניימית של רב־מכר עולמי (תפוצתו אז נפלה רק מזו של כתבי הקודש), תורגם לעשרות שפות והפיץ אגדות אבסורדיות על בעלי חיים מאתיופיה ועד איסלנד.
     
    ספרי החיות האלה הם חומר קריאה מופקר להפליא עם הרבה דיבורים על מין ועל חטאים, מה שהסב בוודאי הנאה רבה לנזירים שהעתיקו ואיירו אותם לספריות הנוצריות. הם עוסקים ביצורים יוצאים מגדר הרגיל: הסמור המתעבר דרך הפה אבל יולד דרך האוזן; הביזון (או ״bonnacon״, כפי שנקרא אז) החומק מהציידים על ידי פליטה של נפיחה "מבאישה כל כך עד שתוקפיו נאלצים לסגת כל עוד נפשם בם" (מוכר לכולנו); והאייל, שאיבר המין שלו נוטה לנשור מגופו בעקבות התקפים מופרזים של תענוגות בשרים. מעשיות מעין אלה הולידו לא מעט לקחים לקהילת המאמינים. בסופו של דבר, אלוהים הוא שברא את כל בעלי החיים, ורק אחד מהם — האדם — איבד את תמימותו. לדידם של הנזירים שהעתיקו את כתבי היד, ממלכת החי התקיימה כדי להפיק ממנה משלים לבני האדם. כך, במקום לפקפק במידת הנכונות של התיאורים המופיעים ב"פיסיוֹלוֹגוּס", הם חיפשו את המאפיינים האנושיים של בעלי חיים ואת ערכי המוסר שהצפין אלוהים בהתנהגות שלהם.
     
    על כן, אי אלו בעלי חיים מוצגים בספרי החיות באופן שכמעט אינו מאפשר לזהות אותם. פילים, למשל, זוכים לשבחים על היותם בעלי המידות הטובות והחכמים מכל החיות, "עדינים ושפלי רוח" כל כך עד שמייחסים להם אפילו יצירת דת משלהם. נאמר עליהם שהם רוחשים "שנאה עזה" לעכברים, ואהבת מולדת עמוקה כל כך, שעצם המחשבה עליה עשויה להעלות דמעות בעיניהם. בכל הנוגע לניאוף, נאמר עליהם שהם "חסודים מאין כמוהם", ודבקים בבנות זוגם כל חייהם — ומדובר בחיים ארוכים מאוד, שנמשכים שלוש מאות שנים. נאמר עליהם שהם עד כדי כך סולדים מקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הזוגיות, שהם מענישים את אלה שנתפסים בשעת מעשה. כל התובנות האלה היו בוודאי מפתיעות למדי כל פיל ממוצע, שנהנה בדרך כלל מחיי מין פּוֹליגיניים (מרובי נקבות) בעליל.
     
    *
     
    הדחף לחפש את השתקפותנו בבעלי חיים ולהשליך עליהם שיפוטים מוסריים לא שכך גם בתקופות נאורות יותר. גדול החוטאים בעניין זה, והכוכב הגדול של ספר זה, הוא כנראה חוקר הטבע הצרפתי המהולל ז'ורז'־לואי לֶקְלֶר, הרוזן דה־בופון. הרוזן הנאצל היה הדמות הבולטת ביותר במהפכה המדעית שחתרה, באופן פרדוקסלי משהו, להסיר את צילה של הכנסייה מעל למדעי הטבע. היצירה האֶפּית שלו, אנציקלופדיה בת ארבעים וארבעה כרכים, מצחיקה עד דמעות, בגלל הפגנות הצדקנות הרבות והכתיבה המליצית המלבבת, אשר בדומה לרוב הכתיבה המדעית בת התקופה, נקראת כמו רומן רומנטי יותר מאשר כניתוח מדעי. ההשפלות המוחצות של בעלי חיים שאורח חייהם אינו נושא חן בעיניו, למשל חברינו העצלנאים (שהינם "צורת הקיום הירודה ביותר" על פי האריסטוקרט הצרפתי), משעשעות באי הדיוק שבהן כמעט כמו התפעלותו המנופחת מהיצורים שהוא מהלל. אחת מחיות המחמד של הרוזן הייתה הבונה. כיום, כשאנו יודעים את האמת על מידת הקושי שנתבעת מבעל חיים זה בעבודתו, תיאוריו הנלהבים של הרוזן דה־בופון מציגים את המחבר כליצן של ממש.
     
    דחפי האנשה שכאלה מתמידים בקיומם גם כיום. הדחף הבלתי נשלט לפנק דובי פנדה חמודים כל כך מערער את כושר השיפוט שלנו. אנחנו משתוקקים להאמין שמדובר בדובים ביישנים כל כך, עד שאינם מסוגלים להזדווג בלא התערבותנו בעניין, ולא בשורדים ותיקים בעלי נשיכה אכזרית וחיבה מיוחדת למין קבוצתי פרוע ונטול כללים.
     
    בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים למדתי זואולוגיה אצל הביולוג האבולוציוני הגדול ד"ר ריצ'רד דוֹקינס, והשתלמתי בשיטת חשיבה על העולם המבוססת על היחסים הגנטיים בין מינים ביולוגיים — ולפיה רמת הקִרבה המשפחתית ביניהם משפיעה על התנהגותם. חלק ממה שלמדתי כבר איבד את תוקפו לנוכח תגליות שאירעו מאז, ועל פיהן האופן שבו קוראים את הגנום ברמה התאית עשוי להיות חשוב לפחות כמו התוכן שלו (מה שמסביר כיצד ייתכן שאנחנו חולקים שבעים אחוז מהדנ"א שלנו עם תולעת בלוט, ובכל זאת יכולים להיות הרבה יותר משעשעים ממנה בארוחות ערב עם חברים). אני מזכירה את זה כדי להבהיר שכל דור — כולל זה שלי — חושב שהוא יודע על בעלי חיים יותר מקודמיו, ובכל זאת, לעיתים קרובות הוא טועה. חלק גדול מהזואולוגיה אינו הרבה יותר מניחושים מלומדים.
     
    הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו להעלות ניחושים טובים יותר. כמפיקה ומגישה של סרטי טבע דוקומנטריים אני מטיילת בעולם, ונהנית מזכות היתר של גישה ישירה אל כמה מהמדענים המסורים ביותר המבררים את האמת בשטח ממש, במקומות שבהם מתבצעות התגליות בפועל. פגשתי חוקרת שמודדת מנת משכל של חיות במָסאי מָארָה, רוכל המוכר פורנו בכיכוב פנדות בסין, את הממציא האנגלי של ה"בַּטְלָנוֹמֶטֶר" לעצלנאים (מכשיר בעל תכלית מדעית) ואת המחברת הסקוטית של המילון הראשון בעולם לשפת השימפנזים. רדפתי אחרי אייל קורא שתוי, נשנשתי "אשכים" של בונה, שאפתי לקרבי את ניחוחם של דו־חיים מעוררי תשוקה, קפצתי מצוק כדי לעוף עם נשרים וניסיתי לומר כמה מילים בשפת ההיפופוטמים (אבל לא בבת אחת). החוויות האלה פקחו את עיניי לאמיתות מפתיעות רבות על בעלי חיים ועל מצב המחקר המדעי לגביהם. הספר הזה הוא ניסיון לחלוק את האמיתות האלה איתכם, לכנס את אי ההבנות, הטעויות והמיתוסים הגדולים ביותר שבדינו על ממלכת החי, בין שמקורם בפילוסוף הדגול אריסטו ובין שבצאצאיו ההוליוודיים של וולט דיסני, וליצור אוסף חיות משלי, של בעלי החיים שאנחנו לא באמת מבינים אותם.
     
    ובכן, פִּתחו את הראש לסיפורים האלה שלא ייאמנו. רק אל תצפו מכולם להיות נאמנים לאמת.

    לוסי קוק היא זאולוגית, מפיקה ומגישה של סרטי טבע דוקומנטריים שאוהבת את בעלי החיים שרובנו לא מקדישים להם מחשבה. המכוערים; הדחויים; הלא מוערכים; המינים שאינם מקבלים אהבה והערצה כמו החיות היותר "חמודות". בין אם אנו מתרחקים מבעלי חיים אלו בגלל המראה שלהם, התנהגותם הלא חברותית, או התדמית הלא היגיינית שלהם, עדיין יש להם משהו לחלוק וללמד אותנו. 

    עוד על הספר

    • תרגום: אמיר צוקרמן
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: נובמבר 2019
    • קטגוריה: עיון
    • מספר עמודים: 328 עמ' מודפסים
    האמת המפתיעה על בעלי החיים לוסי קוק
    מבוא
     
    "העצלנאים הם כאלה לוּזֶרים, איך הם מצליחים להתקיים?"
     
    כזואולוגית וכמייסדת של 'אגודת מוקירי העצלנאים' אני שומעת הרבה את השאלה הזאת. לפעמים השואל מנסה לדייק ומוסיף עוד כינויים — "עצלנים", "טיפשים" ו"איטיים" הם התארים הנפוצים ביותר. ולפעמים לקושיה הזאת נוסף נספח — "חשבתי שהאבולוציה מבוססת על הישרדות של הכשירים ביותר" — שנאמר בנימה משועשעת, או גרוע יותר, בשמץ זחיחות של מין ביולוגי עליון.
     
    במקרים כאלה אני נושמת נשימה עמוקה, ובמלוא השלווה שאני מצליחה לגייס מסבירה שהעצלנאים בשום אופן אינם לוּזרים. למעשה, הם אחת היצירות המתמיהות ביותר של הברירה הטבעית, ואף יצירה מוצלחת להפליא. היכולת להתגנב בין ענפים בצמרות העצים במהירות שעולה רק בקושי על זו של חילזון, לחיות עם פרווה מכוסה באצות ושורצת מיני חרקים, ולעשות צרכים רק פעם בשבוע, כל אלה אולי אינם נראים כפסגות שאיפותינו, אבל אנחנו איננו מנסים לשרוד בג'ונגלים התחרותיים להחריד שבדרום אמריקה ובמרכזה — משהו שהעצלנאים מצטיינים בו.
     
    כי כשמבקשים להבין בעלי חיים, ההֶקְשֶר הוא עניין מכריע.
     
    סוד הסיבולת היוצאת מגדר הרגיל של העצלנאים הוא הטבע הישנוני שלהם. הם מופת לחיים מעוטי אנרגיה, עם מערכת של הסתגלויות אבולוציוניות (אָדַפְּטַציוֹת) מקוריות, חוסכות אנרגיה, שהשתכללו עוד ועוד במשך הרבה אלפי שנים, כאילו פרי דמיונו של ממציא מחונן ותימהוני מאין כמוהו. לא אמנה עכשיו את כל יתרונות העצלנאים — בפרק השלישי תוכלו לקרוא הכול על חייהם החדשניים והתלויים במהופך. מספיק לומר שאני משוגעת על כל מי שנחשב לאַנְדֶרדוֹג.
     
     
      
     
    המוניטין שיצאו לעצלנאים הוכתמו עד כדי כך שראיתי לעצמי חובה להקים את 'אגודת מוקירי העצלנאים' (המוטו שלנו: "מהירות זוכה להערכה מופרזת"). התארחתי בפסטיבלים ובבתי ספר עם הרצאה שעניינה האמת המפתיעה על היצור המוכפש הזה. התחקיתי אחר עקבותיה של הוצאת הדיבה על העצלנאים, ואיתרתי את מקורותיה בחוג סגור של חוקרי טבע מהמאה השש־עשרה, שלקחו על עצמם למתג את הפָּציפיסטים הצמחוניים השקטים האלה כ"בעלי החיים הטיפשים ביותר המצויים בעולם". הספר שלפניכם צמח מההרצאות הבלתי רשמיות האלה ומן הצורך לסלק את אי ההבנות — לא רק לגבי העצלנאים אלא גם לגבי בעלי חיים אחרים.
     
    אנחנו רגילים לצפות בממלכת החי מזווית הראייה הצרה למדי של קיומנו שלנו. סגנון החיים של העצלנאים שוכני העצים נראה אולי חוּצני דיו לעשותם לאחד היצורים הכי לא מובנים בעולם, אבל הם בשום אופן אינם לבדם בקטגוריה הזאת. החיים לובשים אינספור צורות זרות ומוזרות להפליא, ואפילו הפשוטות בהן דורשות הבנה מורכבת.
     
    האבולוציה בהחלט המציאה כמה בדיחות מעולות על חשבונם של יצורים שהתעצבו באופנים בלתי מתקבלים על הדעת, בלי שום היגיון ובלוויית רמזים מעטים מאוד שעשויים להסביר זאת. יונקים כדוגמת העטלפים, שרוצים להיות ציפורים. ציפורים כדוגמת הפינגווינים, שרוצים להיות דגים. ודגים כדוגמת הצלופחים, בעלי מחזור חיים חידתי שהוליד חיפושים בני אלפיים שנים אחרי בלוטות המין החסרות שלהם, ודחק את האדם עד לקצה גבול ההשתדלות — טיפוס על צוק שחוקרי צלופחים מחליקים עליו גם כיום. בעלי חיים אינם מסגירים את הסודות שלהם בקלות.
     
    *
     
    חִשבו למשל על היען. בפברואר 1681, איש אשכולות בריטי מזהיר, סר תומס בראון, כתב מכתב לבנו אדוארד, רופא בחצר המלוכה, וביקש בו טובה חריגה למדי. אדוארד נעשה באותה עת הבעלים של יען, אחד מתוך להקה שהעניק מלך מרוקו במתנה למלך צ'רלס השני. סר תומס, חוקר טבע מושבע, הוקסם מהציפור הזרה הגדולה והשתוקק לקבל מבנו מידע עדכני על הרגליה. האם היא ערנית ודרוכה כמו אווז? האם היא מתענגת על עלי חוּמעה אך נרתעת מעלי דפנה? והאם היא אוכלת ברזל? את התשובה לשאלה אחרונה זו, הציע לבנו, כדאי יהיה לברר על ידי עיטוף המתכת בבצק — כמעין נקניקייה מברזל — מאחר ש"אולי היען לא יחשוק בברזל לבדו."
     
    לחילופי המתכונים הזואולוגיים האלה הייתה תכלית מדעית בעליל. בראון רצה לבחון את המיתוס העתיק שלפיו יענים יכולים לעכל כל דבר שהוא, אפילו ברזל. על פי מלומד גרמני מימי הביניים, חיבתו של היען לחומר המוצק רבה כל כך עד שארוחתו "מורכבת ממפתח לדלת כנסייה ופרסת סוס." ומאז שיענים הובאו לחצרות מלוכה אירופאיות כמתנות משליטים ערבים ומחוקרי ארצות אפריקה, דורות של חוקרי טבע נלהבים עודדו את העוף הזר לאכול מספריים, מסמרים ושאר מוצרי ברזל למיניהם.
     
    על פניו, הניסוי הזה נשמע לנו מטורף, ובכל זאת, אם נעמיק מעט נגלה שיש היגיון מדעי בשיגעון. יענים אינם יכולים לעכל ברזל, אבל הם נצפו כשהם בולעים אבנים חדות גדולות. למה? היען, בעל הכנף הגדול בעולם, הפך בהדרגה ללוחך עשב חריג, הניזון מתפריט קשה לעיכול של עשבים ושיחים. שלא כמו חבריהם לועסי הצמחים מהמישורים של אפריקה — הג'ירף והאנטילופה — היענים אינם מעלי גירה. אין להם אפילו שיניים. במקום זה, הם נאלצים לתלוש את העשבים הסיביים מהקרקע בעזרת המקור ולבלוע אותם בשלמותם. לכן יש להם צורך במחצבה הזאת של אבנים משוננות בקיבת השרירים שלהם, כדי לכתוש את הארוחה הצמיגה לחתיכות קלות יותר לעיכול. הם מסוגלים לקרקש להם ברחבי הסָוואנה ובקיבתם אבנים שמשקלן יכול להגיע עד לקילוגרם אחד (מדענים המציאו לאבנים אלה את הכינוי הגנדרני גַסְטְרוֹליתים, כלומר אבני קיבה).
     
    שוב, הבנת היען תלויה בהכרת ההקשר שבו הוא חי, אבל בה במידה עלינו להבין גם את ההקשר של מדענים שבמשך מאות בשנים פשפשו ונברו בחיפוש אחר האמת לגבי בעלי חיים. מבחינה זו בראון הוא רק אחד מנבחרת גדולה של חוקרים אובססיביים ואקסצנטריים שכמותם תפגשו בדפי ספר זה. ישנו הרופא האיטלקי בן המאה השבע־עשרה שניסה לחולל בריאה ספונטנית של קרפדות כאשר הושיב ברווז על ערימת גללים (מתכון ותיק ליצירת חיים). ישנו גם הכומר הקתולי האיטלקי בעל השם המתאים לאיש הרע בסרטי בּוֹנְד, לַדְזארוֹ סְפָּלַנְזאני, שגם מעשיו התאימו לתפקיד הנבל: הוא הִרבה להשתמש בזוג מספריים רגילים בשם המדע, אם כדי לתפור תחתונים זעירים לפי מידה לבעלי החיים שבהם ערך את הניסויים שלו ואם כדי להסיר את אוזניהם מעליהם.
     
    שני חוקרים אלה היו אמנם תוצרים של ראשית עידן הנאורות, אבל גם מדענים בתקופות מאוחרות יותר בחרו לנקוט שיטות משונות, ולעיתים קרובות מוטעות, בחיפושיהם אחר האמת — למשל פסיכוֹפָרְמָקוֹלוֹג אמריקאי בן המאה העשרים שמתוך סקרנות אדירה הִשקה לשוכרה עדר פילים, מה שגרר תוצאות מטורפות בהתאם. בכל תקופה ישנם מי שעורכים ניסויים תמוהים בבעלי חיים, ואין כל ספק שגם בעתיד צפויים לנו רבים נוספים. אנחנו, בני האדם, אולי ביקענו את האטום, כבשנו את הירח וגילינו את החלקיק בּוֹזוֹן הִיגְס, אבל במה שנוגע להבנה של בעלי חיים עדיין יש לפנינו דרך ארוכה.
     
    הטעויות שעשינו לאורך הדרך מרתקות אותי, כמו גם המיתוסים שיצרנו כדי למלא את הפערים בהבנתנו. אלה גם אלה חושפים הרבה על מנגנוני הגילוי ועל בני האדם שלזכותם נזקפים הגילויים. כאשר פְּליניוּס הזקן תיאר היפופוטם המפריש תמיסה ארגמנית מעורו, הוא פנה אל ההסברים המוכרים לו — אלה של הרפואה הרומית — ודמיין בעל חיים המקיז את דמו כדי להישאר בריא. ברור שנהג כך; הוא היה בן זמנו. אלא שההסבר האמיתי לנוזל האדמומי הניגר מעורו של ההיפופוטם יוצא דופן לא פחות מהמיתוס הישן — ולמעשה קשור לריפוי עצמי.
     
     
      
     
    אני מוצאת כי ניתוח מיתוסים גדולים לגבי בעלי חיים בעזרת אזמל מנתחים חושף לעיתים קרובות היגיון רב־קסם, ומעביר אותנו לזמנים של תמימות אחוזת פליאה שבהם היה ידוע רק מעט ונראה היה שהכול אפשרי. מדוע, בעצם, שציפורים לא ינדדו אל הירח, שצבועים לא ישנו את מינם בכל עונה ושצלופחים לא ייווצרו, באופן ספונטני, מבוץ? במיוחד כאשר האמת, כפי שניווכח, מדהימה לא פחות.
     
    המיתוסים ההבלותיים ביותר על בעלי חיים הופיעו בימי הביניים, אחרי נפילת האימפריה הרומית, כאשר המדע המתהווה של חקר צמחים ובעלי חיים נחטף על ידי הנצרות. זה היה תור הזהב של ז'אנר ספרותי המכונה ספרי חיות (bestiary). רשימות המצאי המוקדמות האלה של ממלכת החי היו גדושות באיורים מוזהבים ובתיאורים כבדי ראש של חיות אקזוטיות, מגמלים דרוריים (יענים), דרך גמלים נמריים (ג'ירפות) ועד בישופי ים (חצי דג, חצי כומר, ורק הפנטזיה שלמה). אלא שספרי החיות לא היו תולדה של איזושהי מחויבות עמוקה לחקר חיי בעלי חיים. במקום זה כולם התבססו, בשפה מליצית, על מקור יחיד, כתב יד מהמאה הרביעית בשם "פיסיוֹלוֹגוּס", שהיה מזיגה של פולקלור עם קמצוץ של עובדות ומנה גדושה של אלגוריה דתית. "פיסיוֹלוֹגוּס" נעשה למקבילה הימי־ביניימית של רב־מכר עולמי (תפוצתו אז נפלה רק מזו של כתבי הקודש), תורגם לעשרות שפות והפיץ אגדות אבסורדיות על בעלי חיים מאתיופיה ועד איסלנד.
     
    ספרי החיות האלה הם חומר קריאה מופקר להפליא עם הרבה דיבורים על מין ועל חטאים, מה שהסב בוודאי הנאה רבה לנזירים שהעתיקו ואיירו אותם לספריות הנוצריות. הם עוסקים ביצורים יוצאים מגדר הרגיל: הסמור המתעבר דרך הפה אבל יולד דרך האוזן; הביזון (או ״bonnacon״, כפי שנקרא אז) החומק מהציידים על ידי פליטה של נפיחה "מבאישה כל כך עד שתוקפיו נאלצים לסגת כל עוד נפשם בם" (מוכר לכולנו); והאייל, שאיבר המין שלו נוטה לנשור מגופו בעקבות התקפים מופרזים של תענוגות בשרים. מעשיות מעין אלה הולידו לא מעט לקחים לקהילת המאמינים. בסופו של דבר, אלוהים הוא שברא את כל בעלי החיים, ורק אחד מהם — האדם — איבד את תמימותו. לדידם של הנזירים שהעתיקו את כתבי היד, ממלכת החי התקיימה כדי להפיק ממנה משלים לבני האדם. כך, במקום לפקפק במידת הנכונות של התיאורים המופיעים ב"פיסיוֹלוֹגוּס", הם חיפשו את המאפיינים האנושיים של בעלי חיים ואת ערכי המוסר שהצפין אלוהים בהתנהגות שלהם.
     
    על כן, אי אלו בעלי חיים מוצגים בספרי החיות באופן שכמעט אינו מאפשר לזהות אותם. פילים, למשל, זוכים לשבחים על היותם בעלי המידות הטובות והחכמים מכל החיות, "עדינים ושפלי רוח" כל כך עד שמייחסים להם אפילו יצירת דת משלהם. נאמר עליהם שהם רוחשים "שנאה עזה" לעכברים, ואהבת מולדת עמוקה כל כך, שעצם המחשבה עליה עשויה להעלות דמעות בעיניהם. בכל הנוגע לניאוף, נאמר עליהם שהם "חסודים מאין כמוהם", ודבקים בבנות זוגם כל חייהם — ומדובר בחיים ארוכים מאוד, שנמשכים שלוש מאות שנים. נאמר עליהם שהם עד כדי כך סולדים מקיום יחסי מין מחוץ למסגרת הזוגיות, שהם מענישים את אלה שנתפסים בשעת מעשה. כל התובנות האלה היו בוודאי מפתיעות למדי כל פיל ממוצע, שנהנה בדרך כלל מחיי מין פּוֹליגיניים (מרובי נקבות) בעליל.
     
    *
     
    הדחף לחפש את השתקפותנו בבעלי חיים ולהשליך עליהם שיפוטים מוסריים לא שכך גם בתקופות נאורות יותר. גדול החוטאים בעניין זה, והכוכב הגדול של ספר זה, הוא כנראה חוקר הטבע הצרפתי המהולל ז'ורז'־לואי לֶקְלֶר, הרוזן דה־בופון. הרוזן הנאצל היה הדמות הבולטת ביותר במהפכה המדעית שחתרה, באופן פרדוקסלי משהו, להסיר את צילה של הכנסייה מעל למדעי הטבע. היצירה האֶפּית שלו, אנציקלופדיה בת ארבעים וארבעה כרכים, מצחיקה עד דמעות, בגלל הפגנות הצדקנות הרבות והכתיבה המליצית המלבבת, אשר בדומה לרוב הכתיבה המדעית בת התקופה, נקראת כמו רומן רומנטי יותר מאשר כניתוח מדעי. ההשפלות המוחצות של בעלי חיים שאורח חייהם אינו נושא חן בעיניו, למשל חברינו העצלנאים (שהינם "צורת הקיום הירודה ביותר" על פי האריסטוקרט הצרפתי), משעשעות באי הדיוק שבהן כמעט כמו התפעלותו המנופחת מהיצורים שהוא מהלל. אחת מחיות המחמד של הרוזן הייתה הבונה. כיום, כשאנו יודעים את האמת על מידת הקושי שנתבעת מבעל חיים זה בעבודתו, תיאוריו הנלהבים של הרוזן דה־בופון מציגים את המחבר כליצן של ממש.
     
    דחפי האנשה שכאלה מתמידים בקיומם גם כיום. הדחף הבלתי נשלט לפנק דובי פנדה חמודים כל כך מערער את כושר השיפוט שלנו. אנחנו משתוקקים להאמין שמדובר בדובים ביישנים כל כך, עד שאינם מסוגלים להזדווג בלא התערבותנו בעניין, ולא בשורדים ותיקים בעלי נשיכה אכזרית וחיבה מיוחדת למין קבוצתי פרוע ונטול כללים.
     
    בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים למדתי זואולוגיה אצל הביולוג האבולוציוני הגדול ד"ר ריצ'רד דוֹקינס, והשתלמתי בשיטת חשיבה על העולם המבוססת על היחסים הגנטיים בין מינים ביולוגיים — ולפיה רמת הקִרבה המשפחתית ביניהם משפיעה על התנהגותם. חלק ממה שלמדתי כבר איבד את תוקפו לנוכח תגליות שאירעו מאז, ועל פיהן האופן שבו קוראים את הגנום ברמה התאית עשוי להיות חשוב לפחות כמו התוכן שלו (מה שמסביר כיצד ייתכן שאנחנו חולקים שבעים אחוז מהדנ"א שלנו עם תולעת בלוט, ובכל זאת יכולים להיות הרבה יותר משעשעים ממנה בארוחות ערב עם חברים). אני מזכירה את זה כדי להבהיר שכל דור — כולל זה שלי — חושב שהוא יודע על בעלי חיים יותר מקודמיו, ובכל זאת, לעיתים קרובות הוא טועה. חלק גדול מהזואולוגיה אינו הרבה יותר מניחושים מלומדים.
     
    הטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו להעלות ניחושים טובים יותר. כמפיקה ומגישה של סרטי טבע דוקומנטריים אני מטיילת בעולם, ונהנית מזכות היתר של גישה ישירה אל כמה מהמדענים המסורים ביותר המבררים את האמת בשטח ממש, במקומות שבהם מתבצעות התגליות בפועל. פגשתי חוקרת שמודדת מנת משכל של חיות במָסאי מָארָה, רוכל המוכר פורנו בכיכוב פנדות בסין, את הממציא האנגלי של ה"בַּטְלָנוֹמֶטֶר" לעצלנאים (מכשיר בעל תכלית מדעית) ואת המחברת הסקוטית של המילון הראשון בעולם לשפת השימפנזים. רדפתי אחרי אייל קורא שתוי, נשנשתי "אשכים" של בונה, שאפתי לקרבי את ניחוחם של דו־חיים מעוררי תשוקה, קפצתי מצוק כדי לעוף עם נשרים וניסיתי לומר כמה מילים בשפת ההיפופוטמים (אבל לא בבת אחת). החוויות האלה פקחו את עיניי לאמיתות מפתיעות רבות על בעלי חיים ועל מצב המחקר המדעי לגביהם. הספר הזה הוא ניסיון לחלוק את האמיתות האלה איתכם, לכנס את אי ההבנות, הטעויות והמיתוסים הגדולים ביותר שבדינו על ממלכת החי, בין שמקורם בפילוסוף הדגול אריסטו ובין שבצאצאיו ההוליוודיים של וולט דיסני, וליצור אוסף חיות משלי, של בעלי החיים שאנחנו לא באמת מבינים אותם.
     
    ובכן, פִּתחו את הראש לסיפורים האלה שלא ייאמנו. רק אל תצפו מכולם להיות נאמנים לאמת.