הטיהורים הסטליניסטיים

טוב ורוע בקומוניזם 

פרולוג

 

הטרור הגדול הוא החידה המרכזית של ההיסטוריה הסובייטית. בין השנים 1938-1935 חוסלה ההנהגה הבכירה ביותר של המפלגה הקומוניסטית במהלך משפטי הראווה. משפטים רבים אחרים, דרמטיים ומסוקרים הרבה פחות, הובילו להוצאתם להורג של מאות אלפי קומוניסטים מן השורה. אנשים הודו בפשעים שלא ביצעו, הלשינו על היקרים להם מכול, כולל בני משפחתם וחבריהם — ובכל זאת עונו ונידונו למוות במרתפי הנ.ק.וו.ד. הקרוסלה האינסופית של ההפללות ההדדיות שבה המרשיעים הופכים בתורם למורשעים וחוזר חלילה, קשה להבנה. אם הטבח בשדות הקרב של מלחמת האזרחים, דיכוי המפלגות היריבות והרעבת האיכרים הסרבנים בזמן הקולקטיביזציה היו תופעות שלמרות אכזריותן הנוראה ניתן להסבירן על רקע הצורך לפגוע באויב, פנייתה של האליטה המהפכנית נגד עצמה היא דפוס התנהגות החותר תחת הנחות היסוד הבסיסיות ביותר של החשיבה התכליתית.

 

הבולשביקים מעולם לא בחלו באלימות. נכונותם להשתמש בכוח הייתה המאפיין החשוב ביותר שהבדיל בינם לבין המנשביקים ושאר המפלגות המרקסיסטיות. כאשר סטלין ציטט את הפתגם הרוסי "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים", הוא רמז שחלק ממעשי הטבח שבוצעו בידי המשטר היה אולי מצער, אך בלתי נמנע.1 אלא שהבדל גדול קיים בין קורבנות המשטר הקומוניסטי, שמותם היה תוצר לוואי של מדיניות רשמית, לבין אותם אנשים שהועמדו בשיטתיות לנגד הקיר ונורו.2 שלא כמעשי הרג אחרים המוכרים כל כך מההיסטוריה העקובה מדם של רוסיה במאה ה-20, כוונת המשטר בשנות הטרור לא הייתה לחסל קטגוריות — הבורגנים, הקולקים, בני מיעוטים לאומיים וכו' — אלא אנשים מסוימים מקרב שורותיו הוא. המוות בתקופת הטרור הגדול הוצג כעונש הנסמך על עקרונות האחריות האישית, ולכן היה אינדיווידואלי במהותו. חשוב לזכור שכל קורבנות הטרור הגדול במפלגה נשפטו, גם כאשר המשפט התנהל שלא בנוכחות "הצדדים" וארך דקות ספורות בלבד.

 

בעוד שעל פי רוב מוצג הטרור הגדול כהתמוטטות כללית וחסרת תקדים של ערכי המוסר, ניתן באותה מידה לתארו כתוצר של הלהט המוסרי של הבולשביקים ונחישותם לתקן את העולם, שלא ידעה גבול. הומניזם סוציאליסטי ומוות המוני היו שני היבטים של הפרויקט המהפכני. בבסיס הקומוניזם הסובייטי עמדה ההנחה האסכטולוגית שלפיה סדר על־מעמדי יוכל להתגשם רק לאחר שתיפטר החברה מן הנשמות הרעות. הנחה זו — תקווה ומשאלת לב — קבעה את הפרמטרים שבתוכם יכלה האלימות של הטרור הגדול להיתפס כמוצדקת מבחינה מוסרית. "אין אנו יכולים להחיל מיד את העקרונות ההומניסטיים", הסביר אנטולי לונצ'רסקי, אחד הבולשביקים המתונים דווקא. "בראש ובראשונה, עלינו להשמיד את אלו העומדים בדרך".3

 

את ההחמרה ביחסו של המשטר הסטליניסטי אל מתנגדיו האמיתיים והמדומים, שהחלה באמצע שנות ה-30, לא ניתן להבין ללא דיון בהרמנויטיקה הקומוניסטית של הנפש — ריטואל מורכב שנועד לאפשר למפלגה לקבוע מי היה ראוי להשתייך ל"אחוות הנבחרים" ומפני מי היו צריכים הקומוניסטים להישמר. ההרמנויטיקה הקומוניסטית — ניסיון להקיש מסימנים חיצוניים למהותו המוסרית של האדם — כללה מגוון פעולות כגון משפטי חברים, מסעות של ביקורת עצמית, טיהורים וכמובן — חקירות המשטרה החשאית.4 עיקרה של פרקטיקה זו היה לחדור אל נבכי נפשו של הנאשם, לגלות את סודותיו הכמוסים, לקבוע מהיכן בא והאם הצטרף לתנועה "בכנות" (искренне). המפלגה חיפשה בקדחתנות אחר מה שחשבה שהיה נחוץ לה יותר מכול — מדד אובייקטיבי להבחנה בין מהפכנים אמיתיים למתחזים, דוגמת הטרוצקיסטים שחדרו לתוכה כדי לערערה מבפנים. מכיוון שמהותו המוסרית של אדם הִנָּהּ עניין פרטי מיסודו — מערכת של גישות סובייקטיביות ולא מעשים גלויים — ראתה המפלגה בסיפוריו של אדם על אודות עצמו עדות למתרחש במכמני נפשו. בבקשם נואשות מכשיר למדידת מחשבות וכוונות, נאלצו דייני המפלגה להשתמש בסיפורים שסיפרו חברי המפלגה על עצמם ובתשובותיהם לשאלות שונות על מעשיהם בעבר ואמונתם בהווה, כדי לגלות את סודותיהם.

 

העיסוק בתודעה היה מרכזי לקומוניזם. מיד לאחר שמסירים את השכבה הדקה של הדוֹגמה המרקסיסטית עולה כי התפיסה הקומוניסטית של הנפש והעצמי ניזונה מתפיסות שונות, ולעתים אף סותרות זו את זו; חלקן מקורן במודרנה, וחלקן במשיחיות יהודית־נוצרית עתיקה. חזונות על האדם החדש הוצגו על ידי הוגים מפלגתיים, סוציולוגים, מבקרי ספרות ותועמלנים. בחפשם אחר אמצעים חדשים לגילוי מהותו הפנימית של האדם, הם שילבו את חקר הנפש האופייני למסורות האסכטיות הנוצריות עם חידושי המדע הקומוניסטיים. משנפתרה הדיאלקטיקה בין המהות הפנימית לחיצונית לקראת סוף שנות ה-30, היה האדם, כעת שלם ושקוף כביכול, מוכן למשפט שקבע את מידת התאמתו לקומוניזם.

 

מרכזיות ההרמנויטיקה של הנפש במשטר הבולשביקי מחייבת הערכה מחודשת של שאלת האשמה בקומוניזם. לדעת חוקרים רבים, זנחו הקומוניסטים את כללי המוסר המערביים הישנים שטענו לאשמה בגין כוונות ולא בגין מעשים, לטובת מבחן התוצאה. עובדת היות הנאשמים ישרים, בעלי כוונות טובות וקומוניסטים נאמנים, כלל לא הייתה רלוונטית לדעתם. בדרך כלל מנגיד המחקר בין הקומוניזם "חסר הנשמה" המדגיש את "מדע האמת האובייקטיבית", לבין הספיריטואליות הנוצרית שקידשה את המצפון האנושי. הסברה הרווחת היא שהקומוניסטים עסקו באובססיביות בהיסטוריה משום שתפסו אותה כתהליך "אובייקטיבי" נטול אינדיווידואליות. הסופר הפולני צ'סלב מילוש (Milosz), למשל, טוען כי "אשמתם של קורבנות הקומוניזם נשאה מאפיין אובייקטיבי". בעוד שהמוסר הנוצרי, לפי מילוש, התמקד באיכויות המוסריות של האדם, המוסר הקומוניסטי התעניין רק במידת ההתאמה בין האדם לבין מהלך ההיסטוריה. אדם שקידם את המהפכה נחשב צדיק, יהיו מניעיו אשר יהיו, ואילו אדם שפעולתו לא עלתה בקנה אחד עם התהליך האובייקטיבי, הוקע אף אם רצה בניצחון הקומוניזם לא פחות מאחרים.5 העובדה שלקומוניסטים כלל לא הייתה תורת מוסר או מושג של אחריות אישית, מסכימה הפילוסופית היהודייה־גרמנייה חנה ארנדט (Arendt), היוותה שבר קשה בחשיבה המערבית. "אויבים אובייקטיביים" ו"כורח היסטורי", מושגים שלדעת ארנדט היו כה חשובים לטיהורים ולמשפטי הראווה בעולם הבולשביקי, היו בעיניה המצאות קומוניסטיות ייחודיות. אפילו המהפכה הצרפתית לא הכירה מושגים מסוג זה. "מצוות הטרור של רובספייר הייתה נוראה כשלעצמה, אך היא לא כוונה כנגד חפים מפשע".6 גם הסופר היהודי־הונגרי ארתור קסטלר (Koestler) כתב בהרחבה על אודות סירובו כביכול של הקומוניזם להכיר באשמה אינדיווידואלית. קסטלר טוען כי המפלגה המציאה "חוקי מוסר חדשים", המבוססים על נטילת אחריות כלפי אמת היסטורית ותו לא. לטענת קסטלר, דבר אחד בלבד היה חשוב עבור הקומוניסטים: "מי צודק באופן אובייקטיבי", ואילו המוסריות הליברלית של "כללי המשחק ההוגנים", שנסבה סביב כוונותיו של האינדיווידואל, כלל לא עניינה אותם.7

 

אם פרשנות זו למושג האשמה בקומוניזם נכונה, אזי היא מעמידה בספק את טענתי שהמשטר הסובייטי שימר את עניינה של תרבות המערב באמת הפנימית של האדם. תקוותי היא כי עדויות למרכזיות ההרמנויטיקה של הנפש בקומוניזם, יטילו ספק בטענותיהם של הוגים כגון מילוש וארנדט. פעילותם של בתי המשפט הקומוניסטיים של המצפון מראה, לדעתי, כי האשמה שיוחסה לנאשמים הייתה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית בעיקרה. שבועתו של סטלין ב-1937 להרוס את "כל מי שבמעשיו ובמחשבתו — כן, גם במחשבה! — יעיב על אחדות המדינה הסובייטית", יש בכוחה לאותת על האפשרות שתנודות הנפש עניינו את הקומוניסטים עד מאוד.8 ללא הערכה נכונה של מושג האשמה הסובייקטיבית במערכת המשפט הסובייטית, לא ניתן יהיה להבין מדוע הודאות באשמה מילאו תפקיד כה חשוב בחשיבה המשפטית הסובייטית. מדוע הזדרז ניקולאי קרילנקו, הקומיסר הממונה על המשפט, להציע כי על השופטים לסגור את התיק מרגע שהודה הנאשם? מדוע הורשו החוקרים לפסוח לגמרי על הליך החקירה העשוי לאשש או להפריך את ההודאה באשמה? מדוע ושינסקי, המשפטן הראשי של סטלין, יעץ לחוקרים כי "חצי הודאה בכתב ידו של הנאשם" שווה הרבה יותר מ"הודאה מלאה בכתב ידו של החוקר"? ההנחיות הרשמיות לסחוט הודאות מנאשמים אינן ברורות דיין אם מתעלמים מהעניין הקומוניסטי בכוונת הנאשם בעת ביצוע העבֵרה. חברי המפלגה אולצו להעיד נגד עצמם מפני שרק הם יכלו לשמש עדים אמיתיים לנבכי נפשם. בוכארין, תיאורטיקן המפלגה ועורך פרבדה, למשל, חרץ דין נגד נפשו שלו: "איני רוצה להקטין את מידת אשמתי", ציין במשפט שנערך ב-1938, "אני רוצה להחמיר אותה. אין זה כתב ההגנה שלי, זוהי ההאשמה העצמית שלי".9

 

עיון חטוף במינוח המשפטי הבולשביקי אף הוא מצביע על מקומה המרכזי של הנפש בקביעת האשמה. אשמתו של קומוניסט הייתה תלויה בגורם לעבֵרה; אם היא נעשתה מתוך כוונה (по воле) או עקב "חולשת אופי" (по слабости характера). בפנייתם לבית המשפט טענו חברים שסרחו, כי שגיאותיהם נבעו מתוך "נאיביות פוליטית" (незрелость), "חוסר ידיעה" (незнание), או "קוצר ראייה אידיאולוגי" (идеологическая близорукость), אך — וזו הייתה ההסתייגות המכרעת — לא מתוך "כוונת זדון" (заведомое зло). שהרי על כוונת זדון, כפי שהודה בוכארין זמן קצר לפני שניצב מול התליין, "אין שום כפרה".10

 

מושג הנפש של קרל מרקס קשור קשר אמיץ לתפיסתו את זמן הגאולה. מרקס מתחיל את סיפורו ההיסטורי בראשית העידנים, כשהאדם חי בהרמוניה עם בני מינו, ממשיך בתיאור נפילת האדם והיווצרותה של חברה מעמדית, ומסיים באפוס הגרנדיוזי של הגאולה בקץ הדורות. ניצחון הקומוניזם אמור היה להיות נקודת שבר בהיסטוריה האנושית ומימושה הסופי של ההיסטוריה. בעקבות קרל לוויט (Löwith), ההיסטוריון של הפילוסופיה, אני רואה במרקסיזם סוג של אסכטולוגיה המתארת את האדם כנע מן החושך הקפיטליסטי אל האור הקומוניסטי.11 מקובל לראות באסכטולוגיה מושג דתי, יהודי או נוצרי, שעיקרו אמונה כי ביום מן הימים יביא האל את ההיסטוריה אל קִצָהּ ויגאל את האנושות. אמנם, חילוּן התרבות האירופית במאות האחרונות הפחית לא מעט מכוחו של דפוס חשיבה זה, אך האם אכן השתנו מושגינו על אודות הזמן ההיסטורי באופן רדיקלי, רק משום שאנו רואים בעצמנו, ולא באל, את הסובייקט של ההיסטוריה? האמנם ויתר האדם המודרני על התפיסה הדתית־מוסרית המחייבת חתירה לטוהר אישי, ועל חברה עתידנית שבה יהיה האדם שלם עם עצמו? כלום אין זיקה בין הגאולה במובנה המסורתי לבין האמנציפציה במובנה המודרני? חלק ניכר מהחשיבה האסכטולוגית נותר על כנו גם בעידן המודרני, במובן זה שהיא מבטאת תפיסה של זמן קווי וחד־כיווני (בניגוד לזמן המעגלי של המזרח הקדום או של היוונים, למשל), בעל נקודת סיום ברורה (גן העדן של החברה העל־מעמדית), וטעון במשמעות מוסרית (ההיסטוריה היא סיפור שחרורו של האדם משעבוד, והקומוניזם הוא הטוב העליון שאליו יש לשאוף). ההנחה הבסיסית של המרקסיזם קבעה שברגע שהאנושות תתוודע לעצמה ותכיר את משמעות ההיסטוריה ואת תפקידה שלה בה, יהפכו המבנים הכלכליים המגבילים את החופש האנושי לשקופים, האדם יחדל להתנכר לעצמו ולזולתו, ויכונן את החברה העל־מעמדית. זהו חזון אחרית הימים של מרקס.

 

כמו בנצרות, גם בנרטיב הקומוניסטי ניתן למצוא שני אירועים מיתיים מרכזיים: "נישול ראשוני"; ראשית ההיסטוריה ותחילת ניצול האדם בידי אדם, ו"מהפכה"; סיום ההיסטוריה עם תום מלחמת המעמדות. הנישול הראשוני — אותו רגע שבו נולדו הרכוש והניצול — דומה לחטא הקדמון של הנצרות, והמהפכה דומה לחבלי המשיח. הן הנצרות והן הקומוניזם חלקו מבנים פואטיים דומים: סוכנים דומים קידמו את העלילה ומטפורות דומות איפיינו אירועים היסטוריים. חוקר הספרות ליאונרד ווסל (Wessell) מראה כי קצב ההתפתחות של המאבק המעמדי הלם את קצב "דרמת הישועה" המרקסיסטית, וכי קטגוריות מרקסיסטיות קיבלו את מובנן מן הסיפור המיתי שאותו הן סיפרו.12 הקומוניזם חידש את הלקסיקון האסכטולוגי הקלאסי בהחליפו "מאמינים" ב"חברים", "רוח" ב"תודעה" ו"גן עדן" ב"חברה על־מעמדית", ואילו ה"פרולטריון" — שמה הנרדף של האנושות העמלה, הגוף היחיד המתבונן על העולם מנקודת ראות אוניברסלית — אינו אלא טרנספורמציה של העם הנבחר או הכנסייה. ההיסטוריון של הספרות מאייר אברמס (Abrams) טוען כי התפיסה הקומוניסטית של המהפכה הייתה קרובה מאוד לתפיסת האפוקליפסה בנצרות: שני אירועי־על אלו היו "בלתי נמנעים" משום שהם התחייבו מכוח חוקי ברזל הפועלים בתוך התהליך ההיסטורי עצמו, "פתאומיים" מכיוון שחייבו קפיצה פתאומית אל החופש, "אלימים" משום שנגרמו כתוצאה מחיסול חסר פשרות של כוחות האופל, ו"מוחלטים" מכיוון שבמקום שינוי הדרגתי, הם הציעו טרנספורמציה רדיקלית של כל אושיות החברה. כמו האפוקליפסה, המהפכה היא אירוע שהכול בהיסטוריה נועד להכין לקראתו, ועם זאת היא אירוע מיסטי של הארה ושחרור.13

 

כארגון־על של כל הקומוניסטים, המפלגה הייתה לנשא המסר המשחרר. פעילות המפלגה הקומוניסטית כוונה להגשמת ייעודו ההיסטורי של הפרולטריון ולא למען צורכי השעה והאינטרסים של המעמד. המפלגה הייתה מסדר משיחי, ולא ארגון פוליטי פרגמטי שנועד לייצג קהל בוחרים מוגדר. בשעה שהליברלים ראו במפלגה מדיום מתווך בין האזרח לשלטון, בעיני הקומוניסטים תיווכה ה"מפלגה" בין הנפש הכלואה תחת זהות שקרית, לבין ההכרה העצמית שלה כנפש פרולטרית בקומוניזם. המפלגה הקומוניסטית אינה יכולה להתפשר עם החברה הבורגנית על בסיס של תן וקח; היא אינה רוצה או יכולה לשלוט בהתאם לאינטרסים פרטיים, משום שקיומה של המפלגה, כפי שציין הפילוסוף אלן בזנסון (Besançon), התאפשר רק במסגרת "הפיקציה של ההקרבה הטוטלית של האינטרסים הפרטיים שלה לטובת האינטרס של הכלל [...] שנקרא קומוניזם".14 אין זו שאלה, כתב מרקס, "של מה פרולטר כזה או אחר, או הפרולטריון ככלל, רואה ברגע זה כמטרתו. השאלה עוסקת במהותו של הפרולטריון, בייעוד ההיסטורי שאותו הוא חייב להגשים".15 השיח האסכטולוגי הבולשביקי לא ראה באנושות בת התקופה ערך בפני עצמו, אלא חומר גלם אשר ממנו יעוצב בעתיד אדם מושלם מבחינה מוסרית.16