אורתודוקסים, לוחמניים ומעמדיים
עשור של תמורות באיגודים המקצועיים
מבוא
בארגנטינה של המחצית השנייה של שנות ה-60 התפתחו בתנועת העבודה המאורגנת זרמים מהפכניים, שאיימו לדחוק לשוליים את הזרם ההגמוני של הפרוניזם האורתודוקסי — שהיה לאומני ורפורמיסטי באופיו. בין ציוני הדרך העיקריים של השמאל המהפכני באיגודים באותן שנים ניתן לציין את ההתקוממות העממית בקורדובה ("קורדובסו", מאי 1969), את הקמת האיגודים ה"מעמדיים" ואת מאבקה של הנהגת איגוד העובדים החשוב בארגנטינה: איגוד עובדי תעשיות הרכב בקורדובה. אולם שובו של הגנרל חואן פרון (Perón) לשלטון ב-1973, לאחר גלות ממושכת של 18 שנים, טרף את הקלפים. אף על פי שהיה בו כדי לבלום את התחזקות הזרמים המהפכניים הפרוניסטיים והלא־פרוניסטיים בתנועת העובדים, הם לא נמחקו כליל והמשיכו לפעול ביתר שאת עד להפיכה הצבאית במרץ 1976.
מחקר זה עוסק בעשור מכריע בתולדות תנועת העובדים בארגנטינה ובמאבקם של העובדים מול השלטון — מן ההפיכה הצבאית ביוני 1966 (ששמה קץ לממשלתו של הנשיא הנבחר מטעם המפלגה הרדיקלית, ד"ר ארתורו איליה [Illia]) ועד להפיכה הצבאית במרץ 1976 (ששמה קץ לממשלת הנשיאה הפרוניסטית מריה אסטלה מרטינס דה פרון — "איסבליטה" [Isabelita]). היה זה עשור של תמורות פוליטיות, חברתיות, כלכליות ותרבותיות.
במשך עשור אחד בלבד שלטו בארגנטינה שמונה נשיאים. על פי חוקת ארגנטינה דאז, כהונתו של הנשיא הייתה בת שש שנים. בעשור הנדון, מיוני 1966 עד מרץ 1976, כיהן כל נשיא בממוצע כשנה וחצי בלבד. רק שניים מן הנשיאים נבחרו בבחירות חופשיות. חילופי השלטון התכופים היו ביטוי לחוסר יציבות פוליטית. היה זה ביטוי לאי־הסכמה פוליטית בקרב האליטות השליטות בעקבות מאבקי העובדים.
המשבר השלטוני נתן אותותיו בכל תחומי החיים, אך מקורו המשבר נבע מיחסי הכוחות החברתיים בארגנטינה בשנים ההן. מחקר זה עוסק באחד הכוחות המרכזיים — מעמד העובדים הארגנטיני — ובביטוייו הארגוניים המגוונים: איגודים מקצועיים, ועדי עובדים, ועדות תיאום אזוריות, מועצות העובדים במפעלים. המחקר גם עוסק בזרמים הפוליטיים־אידיאולוגיים הגדולים בתנועת הפועלים: פרוניסטים ומהפכניים.
בכ-150 השנים של תולדות האיגודים המקצועיים בארגנטינה ניתן להבחין בשלוש תקופות מעצבות:
— התקופה שהחלה עם השביתה הכללית ב-1909 ("השבוע האדום") והסתיימה עם הדיכוי הרצחני של הפועלים החקלאיים השכירים בפטגוניה ב-1921. בעשור זה פרצו שביתות רבות וקמו התארגנויות עובדים חזקות, על רקע החרפת המאבק המעמדי והדיכוי האכזרי. אחד מביטוייו של מאבק זה היה "השבוע הטרגי" ב-1919, שבמהלכו מצאו מאות את מותם — בכללם יהודים רבים שנפלו קורבן לפוגרום מאורגן היטב. בעשור זה התפרץ מעמד העובדים אל המגרש הפוליטי, הכלכלי והחברתי. מאז ועד היום, "השאלה החברתית" (אם להשתמש בביטוי מימינו) לא ירדה מסדר יומה של ארגנטינה.
— התקופה שהחלה עם עלייתו של הגנרל פרון באמצע שנות ה-40 והסתיימה בהפלתו באמצעות הפיכה צבאית ב-1955. בעת שלטונו של פרון תפסו איגודי העובדים מקום מרכזי בחברה ככוח מאורגן. האידיאולוגיה הפרוניסטית אף הציגה את האיגודים המקצועיים כ"עמוד השדרה" של החברה.
— התקופה שהחלה עם ההפיכה הצבאית של 1966, ואשר מצאה ביטוי מרכזי במרד העממי הידוע בכינוי "קורדובסו", והסתיימה בשנת 1976 עם ההפיכה הצבאית, שדיכאה ביד קשה את ארגוני העובדים, מן ההנהגות הארציות בבואנוס איירס ועד לרמות הבסיסיות והמיליטנטיות ביותר: ועדי העובדים (comisiones internas).
לכל אחת משלוש התקופות המעצבות, שנמשכו על רצף של יותר מ-75 שנים בתולדות תנועת הפועלים, דינמיקה משלה ורציונל מעמדי ברור: העשור המעצב בתחילת המאה ה-20 הציב את מעמד העובדים כגורם בעל משקל בזירות הפוליטית, החברתית והכלכלית בארגנטינה. בתקופה שבאמצע המאה ה-20 (העידן הפרוניסטי) הייתה תנועת העובדים לשותף לגיטימי בניהול ענייני המדינה. ולבסוף, בעשור שבין 1966 ל-1976, החלק הפעיל ביותר בקרב העובדים ראה בעצמו לא רק שותף, אלא אף הגורם היחיד שיכול לנהל את ענייני המדינה וכך להנהיג שכבות אחרות לקראת שינוי חברתי מן היסוד — קרי מהפכה; תהא אשר תהא הגדרתה של מהפכה זו — "שחרור לאומי", "שחרור חברתי" או "סוציאליזם", בהתאם להשקפות השונות.
מן הראוי להעניק תשומת לב מיוחדת ל"תחלופה הדורית" בין שלוש התקופות; כלשון המקורות, "דור דור ודורשיו". בתחילת המאה היו העובדים ברובם מהגרים, בעלי זיקה ברורה לאידיאולוגיות האנרכיסטיות, הסוציאליסטיות והסינדיקליסטיות. בתום העשור היה הגיוון האידיאולוגי רב עוד יותר: אנרכיסטים (על הזרמים השונים), סוציאל־דמוקרטים, סינדיקליסטים וקומוניסטים. באמצע המאה רק מעטים מבין המנהיגים היו ארגנטינים מבני הדור הראשון או מהגרים; העובדים היו ברובם ילידי הארץ ופרוניסטים, אם כי בקרבם פעלו אנרכיסטים, סינדיקליסטים וסוציאליסטים לשעבר. כמה מהם אף הקימו את "מפלגת העבודה" (Partido Laborista), שקדמה למפלגה הפרוניסטית.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 אמנם היו העובדים ברובם פרוניסטים, אך בקרבם התפתחו זרמים "מעמדיים" (clasistas) שהיו קשורים למפלגות שמאל רדיקליות לא־פרוניסטיות. אותם זרמים ייצגו שינוי בדפוסי הפעולה והחשיבה של הפרוניזם ה"קלסי", הקרוי "אורתודוקסי" (ortodoxo) ואף קראו עליו תיגר. גם בתוך הפרוניזם האורתודוקסי צמח זרם "לוחמני" (combativo), ששאף להחדיר לתנועה הפרוניסטית ולעמוד השדרה שלה, האיגודים המקצועיים, דינמיקה מהפכנית.
הקושרים שהדיחו את הנשיא איליה ב-28 ביוני 1966 הגדירו את מעשיהם כ"מהפכה הארגנטינית" (La Revolución Argentina). גם הניסיון הפרוניסטי הממלכתי הראשון הסתיים ב-1955 בהפיכה צבאית, שאף היא הגדירה את עצמה כ"מהפכה": "המהפכה המשחררת" (La Revolución Libertadora). מן הראוי לציין את השימוש התדיר במילה "מהפכה" מצד אלה שאמורים היו דווקא לשמור על הסדר החברתי הקיים, כוחות הביטחון. גם ב-1955, ב-1966 וב-1976 לא היו אלה מהפכות, אלא הפיכות צבאיות נגד ממשלות נבחרות. הפיכות אלה לא הביאו לשינוי יסודי של הסדר החברתי הקיים, אבל נתנו לגיטימציה לשימוש במושג "מהפכה" בשיח הפוליטי והחברתי.
מכל מקום, דווקא מהפכה אחרת, זו שהתחוללה בקובה ב-1959 (המהפכה שהביאה לשינוי חברתי עמוק באי הקריבי), היא זו ששימשה כזרז בתהליך ההבשלה האידיאולוגי של כוחות פוליטיים רבים שפעלו למען שינוי חברתי גם בארגנטינה, אך שאלו את עצמם "כיצד?". קבוצות אלה, שמקורן בתנועה הפרוניסטית ובמפלגות הרדיקלית, הסוציאליסטית והקומוניסטית, חיפשו את הדרך ליצור חיבור בין הפרויקט המהפכני לבין העובדים.
ההפיכה של 1966 זכתה לתמיכתה הפעילה של הנהגת האיגודים המקצועיים הפרוניסטית, בשלביה הראשונים לפחות. אולם אותה הפיכה, שביקשה להשליט דגם "קורפורטיבי" על החברה הארגנטינית, רק העמיקה את הקרע המעמדי ואף דחקה לשוליים את הסטודנטים ואת האינטלקטואלים. כך הקים נגדו המשטר חזית חדשה, שמנתה את עובדי הצווארון הכחול, עובדי הצווארון הלבן, החקלאים ושכבות הביניים. חזית משותפת זו של מעמדות ומגזרים חברתיים, שלא היו לה תקדימים בתולדות תנועת העובדים, הייתה גם היא מסימני העת ההיא. חרף השינויים בהרכב החזית דה־פקטו, מאותו רגע ועד להפיכה הצבאית של 1976 הייתה ארגנטינה עדה לתהליך רצוף של היווצרות כוחות חברתיים, והעובדים בראשם, הדורשים שינוי מן היסוד. בעשור הזה אפשר להבחין בארבעה שלבים:
— מיוני 1966 ועד לפרוץ ההתקוממות העממית והפועלית, ה"קורדובסו", במאי 1969. בתקופה זו התרחש תהליך של צבירת כוחות. היו אלה שלוש שנים של תמורות רבות בקרב העובדים; דור חדש של פועלי תעשייה פרץ אל המאבק המעמדי וחבר אל דור חדש של סטודנטים בעלי עמדות מרקסיסטיות או מהפכניות.
— ממאי 1969 ועד לניצחון מועמדו של הגנרל הגולה פרון בבחירות במרץ 1973. בתקופה זו התחוללה מתקפה כוללת מצד העובדים, ובעקבותיה משברים שלטוניים רצופים. הדור החדש ראה את המהפכה באופק, אך לא הצליח למצוא את הכלים להשגת השינוי המיוחל. לכך תרמו חילוקי דעות קשים באשר לאסטרטגיה שיש לנקוט, חילוקי דעות אידיאולוגיים ופוליטיים כאחד.
— ממרץ 1973 ועד לקרע בין הנהגת האיגודים לממשלה (ה"רודריגסו") ביוני 1975. הפרוניזם שלט בארגנטינה במשך שלוש שנים. בחודשים הראשונים לכהונתה של הממשלה הפרוניסטית נשמרה התנופה המהפכנית ומאות אלפי עובדים ברחבי המדינה השתלטו על מקומות עבודתם. לפעולה זו, המוגדרת כ"תפיסה" או "השתלטות" (toma, ocupación), היו תקדימים בשנות ה-60 בארגנטינה ואף באיטליה של שנות ה-20 ובצרפת של שנות ה-30 (בעת תחילת הכהונה של "החזית העממית" ב-1936). פרון ניסה, לא תמיד בהצלחה, להילחם בזרמים המהפכניים בתוך תנועתו ומחוצה לה. לכאורה הייתה זו הזדמנות לשוב אל המקורות, אך הגנרל הקשיש הלך לעולמו ועמו גם הפרויקט שביקש לשווא לשחזר דגם חברתי וכלכלי שנוסה בהצלחה בשנות ה-40 וה-50. לכאורה היוו האיגודים המקצועיים חלק מהשלטון החדש; למעשה עובדים רבים לא חשו שהממשלות הפרוניסטיות השונות פעלו על פי צורכיהם. לא רק גורמים מהפכניים בקרב העובדים הלכו והתרחקו מהפרוניזם שבשלטון; גם האיגודים המקצועיים האורתודוקסיים חשו ניכור הולך וגובר בין העובדים לבין הממשלות הפרוניסטיות.
— מיוני 1975 ועד להפיכה הצבאית במרץ 1976. לקראת יוני 1975 הפך הקרע בין האיגודים המקצועיים על גוניהם השונים לבין הממשלה לגלוי. באותו חודש פרצה השביתה הכללית הגדולה האחרונה של העשור שנפתח ב-1966. הייתה זו השביתה הכללית הראשונה של האיגודים שהשתייכו להגמוניה הפרוניסטית נגד ממשלה פרוניסטית. השביתה לוותה בהתקוממויות מקומיות וזכתה לכינוי "רודריגסו", לפי שם משפחתו של שר האוצר של אותם הימים, סלסטינו רודריגו (Rodrigo). מיוני 1975 ועד מרץ 1976 האיצו קבוצות מן הימין הפרוניסטי, יחד עם גורמים בשירותי הביטחון, את מסע ההפחדה והרצח של פעילי איגודים מן השמאל — ה"מעמדיים" — ושל פעילים מן השמאל הפרוניסטי — ה"לוחמניים".
יש המגדירים את רצף ההתרחשויות שאירעו בעשור זה כ"מלחמת אזרחים",1 אך לדעת כותב שורות אלו, זו הגדרה גורפת למדי, המציבה את הסכסוך המזוין בין השלטון לבין קבוצות הגרילה שהחלו לפעול בסמוך ל"קורדובסו" במרכז ההתפתחות ההיסטורית. רוב רובם של העובדים לא נטלו חלק בסכסוך המזוין (אם כי יש שתמכו בגרילות השמאלית והפרוניסטית שקמו בסמוך ל"קורדובסו" ב-1969). באמצעות ארגוניהם ועל ידי שביתות כלליות, הפגנות רחוב והתקוממויות היו עובדים אלה לגיבורי העשור ולאחר מכן לקורבנות של מעשה הדיכוי השלטוני הגדול בארגנטינה במאה ה-20.
ספר זה בוחן אפוא את התפתחות תנועת העובדים ואת העימות שהלך והחריף בין העובדים לשלטון בהקשרים פוליטיים, כלכליים וחברתיים במהלך עשור מכריע זה בתולדות ארגנטינה. היו אלה עימותים משני סוגים: המתחים שגברו בין השלטון — הן הצבאי והן הפרוניסטי — לבין תנועת הפועלים (בייחוד אגפיה המיליטנטיים ביותר) והמתחים בין הפלגים השונים בתוך האיגודים המקצועיים עצמם. שלוש התמורות המרכזיות בעשור זה היו:
א. מן הפריפריה אל המרכז: חרף משקלה המכריע של הבירה בואנוס איירס בתולדות ארגנטינה המודרנית, בעשור שהחל ב-1966 התפתחה תנועת ההתנגדות מן הפריפריה אל המרכז. יש לכך הסבר, מעבר ליריבות המסורתית בין אנשי הבירה ("פורטניוס") לבין תושבי הפרובינציות. דווקא בפריפריה ניכר הגידול המהיר של תעשיות חדישות (כגון רכב, תעשייה כבדה, מוצרים חשמליים, תעשייה אווירית ופטרוכימיה) ובייחוד של התעשייה בבעלות החברות הרב־לאומיות. כמו כן, שליטתה של הנהגת האיגודים האורתודוקסית הייתה רופפת יותר בערי הפריפריה.
ב. מקפיטליזם לסוציאליזם: חרף התפקיד המרכזי של תנועת הפועלים באידיאולוגיה הפרוניסטית דגלה אידיאולוגיה זו בהרמוניה בין המעמדות החברתיים. עם זאת, כבר בתחילת שנות ה-60, לאחר המהפכה הקובנית, ניתן להבחין בהופעת זרמים מתוך הפרוניזם שאימצו עמדות רדיקליות יותר בזכות המאבק המעמדי — מבלי לעזוב את הזרם הפרוניסטי. כמו כן, האיסור על פעילות מפלגתית בעקבות ההפיכה של יוני 1966 תרם לצמיחתן של קבוצות שמאל מרקסיסטיות — שפעלו שמאלה מן המפלגה הקומוניסטית הפרו־סובייטית המסורתית. התפתחות זרמים פרוניסטיים שאימצו את המרקסיזם (או כמה מעקרונותיו) והתחזקות קבוצות השמאל המהפכני חוללו שינוי בדפוסי הפעולה והחשיבה בקרב העובדים שהחלו את פעילותם לאחר ההפיכה של 1966.
ג. השינוי הדורי: אותם אלפים ורבבות שהחלו את הפעילות האיגוד־מקצועית (בזמן שפעילות פוליטית־מפלגתית הייתה אסורה) נחשפו לזרמים מרקסיסטיים ורדיקליים מן השמאל, שהובילו אותם הרחק מן הפרוניזם. אמנם רוב בני הדור הצעיר באו מ"בתים פרוניסטיים" או היו פרוניסטים בעצמם, אך דפוסי פעולתם וחשיבתם היו שונים מאוד מאלה של דור המנהיגים הוותיקים, שרובם השתייכו ל"אורתודוקסיה הפרוניסטית".
נוסף על כך, המחקר שלפנינו מנתח את תפקידן הפוליטי של ארבע דמויות מפתח בפוליטיקה הפועלית, ארבעה מראשי ציבור העובדים הבולטים בתקופה: מנהיג הזרם הפרוניסטי־אורתודוקסי ואיגוד עובדי המתכת, אוגוסטו ואנדור (Vandor); מנהיג הזרם הפרוניסטי־לוחמני ואיגוד עובדי הדפוס, ראימונדו אונגרו (Ongaro); איש איגוד עובדי החשמל המרקסיסט־עצמאי, אגוסטין טוסקו (Tosco); ומזכ"ל איגוד עובדי תעשיות הרכב המאואיסטי, רנה סלמנקה (Salamanca). כל אחת מדמויות אלה סימלה פרויקט פוליטי חלופי. ואנדור נרצח בידי קבוצה מן הגרילה הפרוניסטית, טוסקו נפטר במחתרת מסיבוכי מחלה שניתן היה לרפא וסלמנקה נחטף ונרצח בידי כוחות הביטחון למחרת ההפיכה הצבאית, ב-25 במרץ 1976; רק אונגרו שרד את התהפוכות הפוליטיות והחברתיות של ארגנטינה במחצית השנייה של המאה ה-20. ואנדור וטוסקו הם בני דור "הההתנגדות הפרוניסטית" של סוף שנות ה-50, אם כי טוסקו עזב את הפרוניזם כבר בשנות ה-60. אונגרו וסלמנקה החלו את פעילותם הפוליטית־מקצועית לאחר ההפיכה הצבאית של 1966 והיו למנהיגי זרמים גדולים בתנועת העובדים.
לצורך בחינת התמורות בתנועת העבודה מאז 1966 מחקר זה עושה שימוש במגוון של מקורות ראשוניים: ארכיונים (לרבות ארכיונים של פדרציות איגודים גדולות ושל איגודים מקצועיים בערי השדה), מכתבים ויומנים; ספרים ועיתונים בני הזמן; ראיונות עם מנהיגי עובדים מהתקופה לצד ראיונות עם פעילים מן השורה (בייחוד חברי ועדי עובדים). יחד עם זאת, בעקבות הדיכוי האלים של מעמד העובדים עם ההפיכה הצבאית במרץ 1976 נעלמו חלק מהארכיונים (או הועלמו על ידי אנשי כוחות הביטחון), אחרים הוסתרו על ידי פעילים בכל הדרגים ולא נמצאו עד היום. לכן חשוב היה להגיע אל מקורות ראשוניים או משניים מחוץ לגבולות ארגנטינה, בייחוד אלה הנמצאים במכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית באמסטרדם או בספרייה לתיעוד בינלאומי בן־זמננו בנאנטר (ליד פריז). יצוין שבשנים האחרונות נעשו בארגנטינה עצמה ניסיונות לשמר ארכיונים וחומר תיעודי בעל ערך רב — שבחלקו נוגע לתולדות תנועת הפועלים — הנמצאים במרכז לתיעוד ומחקר של תרבויות השמאל בארגנטינה (CeDinCi) בבואנוס איירס. מכל מקום, לא ניתן להסתמך אך ורק על מכוני מחקר בארגנטינה, ועיון במקורות שנשמרו בחו"ל הנו חיוני למחקר מסוג זה. גם בארכיון העבודה בתל אביב, מכון לבון, נשמרו היטב הדו"חות התקופתיים ששלחו שליחי ההסתדרות, שישבו בבואנוס איירס החל מסוף שנות ה-60 של המאה שעברה.
חרף הקשיים במציאת חומר תיעודי על התקופה אין כל מגבלה בקריאת העיתונים היומיים שיצאו לאור באותן שנים (חלקם נסגרו בלחץ השלטון לפני ההפיכה הצבאית במרץ 1976 או לאחריה). בספריית הקונגרס שבבואנוס איירס שמורים אוספים שלמים של העיתונים מאותן שנים, שבמהלכן סבלו מצנזורה שלטונית מעיקה ולפעמים מצנזורה עצמית הרסנית לא פחות.
כיצד ניתן לאפיין פרק זמן שלא עלה על עשור אך היה רב־תהפוכות והיו בו מגמות רבות ואף סותרות? האם קיימים קווים מנחים בהתפתחות ההיסטורית בארגנטינה המשוסעת שבין השנים 1976-1966? העובדים ומעמדם מהווים את הרוב בחברה, בכל חברה מודרנית. כך גם בחברה הארגנטינית, ולכן הבנת האירועים ההיסטוריים שהעובדים לקחו בהם חלק ואפילו עמדו במרכזם הנה חיונית להבנת המהלך ההיסטורי בכללותו.2 מעיון בספרות המחקר שנכתבה על אודות התקופה עולה כי לרוב אין היא עוסקת בעשור הנדון מן הפרספקטיבה של מעמד העובדים. יחד עם זאת, לדברי אחד החוקרים, "מעולם לא הייתה המחאה הפועלית בארגנטינה רדיקלית יותר ופוליטית כל כך".3
כאמור, תנועת העבודה המאורגנת עברה תהליכי רדיקליזציה בשנים אלה, וחלק ממנה ביקש לקחת לידיו את הנהגת המדינה כדי לקדם שינוי חברתי מהפכני. מחקר זה מתמודד אפוא עם אחת התקופות המכריעות בתולדות ארגנטינה: מאבקה של תנועת העובדים בשלטון והשינויים שחלו בתוך ארגוני העובדים במהלך העשור. חרף הפעילות הרבה של מעמד העובדים וארגוניו בשנים 1976-1966 לא נכתבה עד כה עבודה מקיפה שבמרכזה מעמד העובדים. מחקר זה מבקש לתרום להבנת הדינמיקות החברתיות של העשור ולנסות ולהסביר את חלקם של העובדים, שהפכו לשחקנים מרכזיים בזירה הפוליטית בתקופת השלטון הצבאי. מעמד העובדים המשיך למלא תפקיד מרכזי במשך כמעט שלוש שנים של כהונת ממשלות נבחרות (בין 1973 לתחילת 1976). רק המשטר הצבאי שתפס את השלטון במרץ 1976 הצליח לרסן את העובדים וארגוניהם באמצעים אכזריים ביותר.
מחקר זה הנו התמצית של עבודת הדוקטורט שהגשתי לשיפוט באוניברסיטת תל אביב בהנחיית פרופ' רענן ריין. ברצוני להודות לרבים וטובים, קרובים ורחוקים. בין הקרובים: פרנסין, שסבלנותה ראויה לציון; פרופ' ריין, שעקב אחר העבודה בכל שלביה, ובלעדיו, בלי הערותיו והדיונים הרבים עמו, היא לא הייתה מסתיימת לעולם; חבריי וידידיי במכון להיסטוריה ותרבות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב, שגילו סבלנות ראויה לשמה בעת כתיבת המחקר. הם קראו כמה מהפרקים והעירו הערות חשובות; ד"ר צבי טל, ששב וקרא את המחקר לקראת הוצאתו לאור וכמה מהערותיו החשובות נכללו בו; פרופ' ג'ואל ביינין מאוניברסיטת סטנפורד, חוקר תולדות תנועת הפועלים במצרים וכעת מנהל המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, שעזר לי רבות בהבנת ההיסטוריוגרפיה של מעמד העובדים; ועידן רינג, שערך בקפידה את כתב היד לקראת פרסומו. לא כולם מסכימים עם המתפרסם כאן, אבל לכולם אני חב חוב מיוחד. כמו כן אני חב חוב מיוחד לעשרות עובדות ועובדים ששוחחתי עמם בארגנטינה כבר בשלבים הראשונים של המחקר. אחדים היו מוכנים ששמם יתפרסם ברבים ואחרים ביקשו שאמנע מכך. חבריי בארכיון ההסתדרות בתל אביב, מכון לבון, ובארכיון CeDinCi בבואנוס איירס אף הם ראויים לתודה מיוחדת.
ספר זה מוקדש לזכר הפעילים שנפלו קורבן למשטר הצבאי האכזרי ששלט בארגנטינה בשנים 1983-1976, ובייחוד לזכרו של ידידי הטוב חוסה אבל פוקס (שכונה "ארי"), שנרצח בספטמבר 1976 לאחר שנתפס על ידי המשטרה בעת שחילק כרוזים לעובדים בפתח אחד המפעלים בפרוורי העיר לה פלטה.
