קלואי סנואו, שנה מביכה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קלואי סנואו, שנה מביכה
הוספה למועדפים

קלואי סנואו, שנה מביכה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

קלואי סנואו עומדת להתחיל את כיתה י´, והשנה היא אופטימית. לצידה עומדים האנה וטריס, שני החברים הכי טובים שיכולים להיות, היא עובדת בבריכה עם גריידי, שהוא ממש חמוד (אבל בקטע לא ממש מתלהב, לפחות מצידה), ואפילו ריס, מלכת השכבה, מדברת איתה לפעמים. אם היא רק תתרגל לעובדה שהמורה האהובה עליה יוצאת עם אבא שלה ותשיג שוב את התפקיד הראשי במחזה בבית ספר, זו הולכת להיות שנה מעולה!

אבל החיים זה מה שקורה בזמן שאת מתכננת תוכניות, ואם הכול היה הולך בקלות, זו לא הייתה קלואי סנואו. אימא שלה לא מפסיקה לכתוב לה מיילים, החברים שלה מפתיעים, ואפילו מק, ששבר לה את הלב בשנה שעברה, מנסה ליצור קשר. מה עושים?

בין אינסטגרם לטוויטר, בין לייק לפוסט, קלואי מתמודדת עם החיים כמו שרק היא יכולה - בכנות, בהומור, בחן ובהרבה מבוכה.

קלואי סנואו, שנה מביכה נמכר ל–10 מדינות והיה לרב–מכר. ספרה הקודם של אמה צ´סטיין, ´קלואי סנואו, אסון מהלך´, יצא בעברית בהוצאת מודן וזכה להצלחה רבה.

פרק ראשון

יום רביעי, 10 באוגוסט
או מיי גאד. נראה לי שגריידי מחבב אותי.
 
אולי! כאילו, אני לא לגמרי בטוחה. אבל היום בעבודה הכול היה כזה מוזר.
 
היה חם, אבל בשמיים עמדו ענני גשם כבדים, אז אף אחד לא בא לבריכה. גריידי ואני ישבנו על השרפרפים שלנו בקיוסק, אכלנו סוכריות וחשבנו יחד איפה הכי היינו רוצים לגור כשנימלט סוף־סוף מהפרוור הנעים־להזוויע שלנו בניו אינגלנד.
 
גריידי אמר, "בטח בברלין, או באיסטנבול."
 
אני אמרתי, "ניו יורק, אין שאלה בכלל. או אולי ברמודה, כדי שאוכל להסתובב על קטנוע."
 
הוא הניד בראשו לשלילה. "אין מצב. זה יהיה משעמם מדי, לגור שם לתמיד. אבל אנחנו יכולים לנסוע לשם בירח הדבש."
 
סובבתי את הראש שלי בתנועה חדה שמאלה כדי לראות את הפנים שלו. הפה שלי היה פעור מרוב הלם. פעם ראשונה שהוא אומר לי משהו כזה! הוא קטן ממני בשנה! הוא יודע שמק — החבר שלי בכאילו, שהייתה לו חברה אבל בכל זאת כל הזמן התמזמז איתי — הרגע זרק אותי!
 
הוא נראה קצת לחוץ, אבל גם מרוצה מעצמו.
 
"ברור," אמרתי בסופו של דבר. "שמעתי שיש שם חול ורוד."
 
העניין עם גריידי זה שהוא די בגובה שלי, כך שקל להסתכל לו בעיניים, שהן עמוקות ממש, ולשים לב לריסים שלו, שהם כל כך ארוכים שלפעמים הם מסתבכים.
 
אני רואה שהוא יפה, אבל אני לא מרגישה את זה בכל הגוף. האם אי פעם אחבב אותו ככה, את גריידי החביב והטוב, העמית שלי לעבודה, הבחור שמדקלם לי את כל האיי־בי־סי תוך כדי גרעפס כדי להצחיק אותי כשמשעמם לנו?
 
 
 
יום חמישי, 11 באוגוסט
טוב, נראה לי שלגמרי דמיינתי את אתמול. היום היה כל כך חם בקיוסק, איזה אלף מעלות אולי, ואני פשוט רציתי למות.
 
"אני מזיעה כמו חזיר," אמרתי לגריידי. "נראה לי ששכחתי למרוח דאודורנט."
 
הוא ניסה לרחרח לי את בית השחי ואני הדפתי ממני את הראש שלו.
 
"לגמרי שכחת," אמר, כשהוא מנופף בכף ידו מול פניו.
 
ככה אנחנו בדרך כלל: כמו אחים. אחים דוחים.
 
אחר כך דיברנו על (א) האם לכלבים יש או אין תחושה לגבי העתיד, (ב) ריחות מגעילים שאנחנו בעצם אוהבים בסתר (דלק, בואשים), ו(ג) אוזניות כפתור לעומת אוזניות קשת. קשה להגיד שזאת הייתה שיחה סקסית וּרווית מתח, תודה לאל.
 
 
 
יום שישי, 12 באוגוסט
איכס. אימייל מאימא.
 
 
 
קלואי יקרה מכול שלי,
 
אני יודעת שאת כועסת עליי, ואני מכבדת את התחושה שלך. אל תרגישי מחויבת להגיב לאיגרת הזאת - אבל אני יודעת שאם תוכלי לחלץ מעצמך מענה, זה כה ישמח אותי.
 
 
 
חאבי ואני התמקמנו בבית החדש שלנו בסן־מיגל. אנחנו שומרים לך חדר. בשעות הערב אנחנו יושבים על המרפסת ולוגמים טקילה כשהאורות על ההר שמתחתינו נדלקים ומנצנצים, כמו השתקפות של הכוכבים בשמיים.
 
סיימתי את הטיוטה הראשונה של הרומן שלי והנחתי אותה במגירה, שם היא תמתין עד שאוכל לחזור אליה במבט רענן. בינתיים אעמיק עוד ביוגה שלי. מצאתי סטודיו קטן ומקסים ממש לא רחוק מפה.
 
טוב, יקרה, אני חושבת עלייך כל הזמן, ושולחת לך כל כך הרבה אהבה.
 
שלך,
 
תמיד,
 
אימא
 
 
 
התחלתי טיוטה משלי.
 
 
 
ורוניקה,
 
זוכרת כשברחת למקסיקו כדי לכתוב את הרומן שלך (שהוא בטח גרוע) ונטשת אותי ואת אבא? זוכרת שהעמדת פנים שאת נוסעת רק לכמה חודשים, ובעצם ידעת שאת לא חוזרת לעולם? זוכרת איך צצת פתאום בברביקיו שלנו ב-4 ביולי עם החבר שלך, חאבי, שממש־ממש הרבה יותר צעיר ממך, והשפלת אותי מול כל החברים שלי ואז סיפרת לי שאת ואבא מתגרשים? רגע, רגע - נכון, כל הדברים האלה קרו ממש בשנה האחרונה, אז את בטוח זוכרת. גם אני זוכרת. אל תכתבי לי יותר,
 
— קלואי
 
 
 
אבל אז מחקתי את זה. אני לא רוצה להתייחס אליה בכלל. לא מגיע לה.
 
 
 
יום שבת, 13 באוגוסט
אבא הדיח כלים ושר לעצמו את 'The Surrey with the Fringe on Top' מתוך המחזמר 'אוקלהומה!'. אם מסתכלים עליו קשה לראות — כי הוא אבא עורך דין בן ארבעים פלוס, שלובש חולצות מכופתרות אפילו בסופי שבוע — אבל הוא ממש אוהב מחזות זמר. זה בטח תורשתי, כי גם אני תמיד אהבתי אותם.
 
הוא הרגיש שאני לוטשת בו מבט והפסיק.
 
"חזק מדי?" אמר.
 
"לא, זה נחמד." לא אמרתי לו את האמת, שהיא שעמדתי שם ודאגתי לו. עכשיו אני דואגת לו כל הזמן. בדרך כלל אני מדמיינת שהוא מת בתאונת דרכים. זה הכי מפחיד אותי, אולי בגלל שזה נראה כמו משהו שבאמת יכול לקרות.
 
אבא אמר, "אני חייב לצאת בעוד כמה דקות."
 
"אתה יוצא? לא ידעתי. אם הייתי יודעת הייתי מזמינה את טריס —"
 
"חכי שנייה, קלואי." הוא סגר את הברז והביט בי. "אני יוצא לשתות משהו עם מיס מרפי."
 
"אה. אוקיי."
 
כנראה יצא לי קול מוזר, כי הוא אמר, "את הרי אמרת שכדאי לי להזמין אותה לצאת שוב, אז חשבתי..."
 
"זה בסדר. לא אכפת לי."
 
ניגבתי מחבת בתנועות חדות ואז תליתי אותה בתוך הארון.
 
"קלואי. בחייך."
 
"פשוט... בבקשה אל תצאו לאנשהו פה. אני לא רוצה שאנשים יראו אתכם ויציקו לי בבית הספר."
 
"את חושבת שהם יעשו את זה?"
 
הרמתי את המסננת ובחנתי אותה. "עדיין דבוקה לזה קצת פסטה."
 
"אוי, נכון. תני לי, אני אשטוף אותה עוד פעם."
 
הושטתי לו אותה.
 
"ברור שיציקו לי," אמרתי. "ברור."
 
"אוקיי." הוא רכן לפנים וקרצף עם הספוגית. "אנחנו יכולים ללכת לשבת באיזה מקום בעיירה אחרת בסביבה."
 
קיפלתי את מגבת המטבח לשניים ואז שוב פעם לשניים. "אתה יודע שהשנה היא שוב תלמד אותי ספרות, נכון?" חשבתי שהיא בטוח תמשיך ללמד ספרות את כיתות ט', אבל לא, מתברר שהיא פשוט תלווה אותי לכל אורך התיכון, כמו קללה.
 
הוא הנהן בלי להביט בי. "כן, באמת ראיתי את זה במערכת השעות שלך."
 
חיכיתי, אבל הוא לא אמר שום דבר נוסף. לא יודעת למה ציפיתי. אולי למשהו בסגנון של, אני מבין כמה זה יביך אותך, לדעת שהמורה שלך במקצוע שאת הכי אוהבת גם מזדיינת עם אבא שלך.
 
הוא סיים עם הכלים ואני עליתי למעלה לאט, כדי שזה לא ייראה כאילו אני יוצאת מהמטבח בסערה. למה בכלל התחשק לי לצאת משם בסערה?
 
אני מתה על מיס מרפי. היא הייתה שלי עוד לפני שהיא הייתה של אבא. היא הייתה המורה שלי לספרות והיא חשבה שאני אומרת דברים חכמים על 'אִיתֶן פְרוֹם'. והיא ליהקה אותי — חמשושית! — לתפקיד הראשי ב'צלילי המוזיקה'! נראה לי שהיא בת שלושים ומשהו, אבל היא עדיין זוכרת איך זה להיות ילדה. היא מצחיקה ומעניינת והיא הייתה פעם במאית בברודוויי לפני שעברה לפה כדי לטפל באימא שלה. אני מעריצה אותה.
 
ואני יודעת שאימא שלי עזבה את אבא שלי ופצחה לה ברומן, ומה בדיוק אבא היה אמור לעשות — לשבת לו בבית כל היום ולבכות בזמן שהיא שותה לה בירה על החוף עם איזה גברבר שיכול להיות הבן שלה?
 
אבל בכל זאת קצת עשה לי רע לחשוב על שניהם יוצאים עם אנשים אחרים.
 
 
 
יום ראשון, 14 באוגוסט
נראה לי שהיום בבריכה התחילה איזו דרמה רצינית בשכבת י'. ריס הייתה המצילה התורנית. היא מלכת השכבה שלנו, מהילדות האלה שמבוגרים מסרבים להאמין שהן זוועתיות, כי היא משטה בהם במצג המתיקות הקופצנית שלה והם לא קולטים כמה הנשמה שלה אפלה. יש לה שתי גומות־חן שהיא כל הזמן שולפת מול כולם. היא לובשת המון בגדים סגולים. במקום להגיד דברים בכנות אכזרית — נגיד, "ג'יזס, איזה ענקית מדלן נהייתה בקיץ," היא אומרת משהו נדיב־לכאורה, כמו, "אני כל כך דואגת למדלן." היא שולטת ביד ברזל אבל רוצה שכולם יחשבו שהיא כה חמודה.
 
אני מתה מפחד מריס. אני גם רוצה נואשות שהיא תחבב אותי. אני בן־אדם דוחה.
 
בכל אופן, ילדה אחת הגיעה היום לבריכה על הבוקר, לפני שהתחיל העומס, ומייד מיהרה אל ריס. שתיהן צווחו ופשטו את זרועותיהן זו לעבר זו.
 
גריידי מִרפק אותי וניסה להראות לי ציור שהוא בדיוק עבד עליו. "זה תמנון ענק שאוכל את הקיוסק," אמר. "תראי, ציירתי אותך—"
 
"שששש," היסיתי אותו. לא רציתי לפספס כלום.
 
"מי זאת?" שאל גריידי, והסתכל לכיוון שאליו הסתכלתי אני.
 
"אני עוד לא יודעת," אמרתי.
 
ואז ריס שאלה בצווחה, "איך היה בפריז? תספרי לי הכול!" — והבנתי.
 
"רגע אחד," אמרתי. "זאת נואֵל פֵלפְּס!"
 
כשנואל נסעה לפריז היא שקלה 40 קילו, וגם זה בקושי. היה ברור מאוד למה היא הסגנית של ריס: היא העריצה אותה וגם הייתה מספיק יפה, אבל לא יפה־ברמות־של־ריס. היא הייתה כחושה ודרוכה ולא חייכה לעולם, והיה לה שיער חום עכברי. השיער של מי שחייכה עכשיו אל ריס חיוך רחב היה בלונד־פלטינה והיא הרכיבה משקפי שמש מהממים עצומים. ואז נואל אמרה, "כל כך חם פה, אני לא יכולה לסבול את זה!" והעיפה מעליה את שמלת החוף שלבשה.
 
"או מיי גאד," אמרתי. "לנואל נהיו ציצים."
 
גריידי הנהן. "פעם ראשונה שאני רואה אותה, אבל אין ספק שעכשיו יש לה ציצים."
 
כיסיתי את עיניו בכף ידי. "אל תהיה סוטה."
 
"את התחלת!" הוא אמר והסיט את ידי מפניו.
 
ריס בחנה את גופה של נואל. "את נראית מדהים," אמרה לה בצורה מדודה, ואני חשבתי לי, הלך על נואל.
 
נואל ישבה ליד ריס בעמדת המציל במשך שעות — לגמרי בניגוד לכללים — וכל הזמן הזה הן דיברו וצחקו, אבל עליי הן לא עובדות. נואל גמורה.
 
 
 
יום שני, 15 באוגוסט
אחיו בן השלוש של גריידי, בֶּר, צץ בבריכה עם המטפלת שלו אחר הצהריים, שעט אל גריידי וזינק אל זרועותיו. אחר כך הסתכל עליי ואמר, "אני אוהב את התחתונים שלך."
 
"זה ביקיני, חבוב," אמר גריידי.
 
פתאום הרגשתי שבגדי ים זה דבר ביזארי ממש. בחיים לא היינו מסתובבים ככה בתחתונים, אז למה אנחנו עומדים קרוב כל כך זה לזה, כמעט עירומים, רק בגלל שאנחנו בבריכה?
 
"איזה חמוד הוא," אמרתי והסתכלתי על בר שדהר לו אל בריכת הקטנטנים. "זה מוזר — אתם בכלל לא דומים."
 
"תודה רבה לך!"
 
"לא, התכוונתי — לא התכוונתי שאתה לא חמוד."
 
"מה את אומרת!" הוא עשה לי פרצוף סקסי.
 
"אויש, תזוז ממני," אמרתי ודחפתי אותו הצידה.
 
"בר ואני לא מאותו אבא," הוא אמר. "תודה שהבכת אותי בגלל זה."
 
כמעט נחנקתי. "או מיי גאד. סליחה."
 
"סתם צוחק איתך, חננה," הוא אמר וצחק. "זאת אומרת, הוא באמת הבן של אימא שלי מהאבא החורג שלי, אבל זה בסדר. אני מתרגל לזה כבר שלוש שנים."
 
"אתה מעצבן להפליא," אמרתי.
 
"את אוהבת אותי," הוא אמר.
 
"באמת שלא."
 
"את כל כך אוהבת אותי שאת רוצה להתחתן איתי."
 
"תפסיק לנסות לחבק אותי! אתה כולך מזיע ומרוח בקרם הגנה!"
 
שיואו! איזה ילדותי הוא!
 
 
 
יום שלישי, 16 באוגוסט
אבא נאלץ לעבוד עד מאוחר, אז הזמנתי אליי את טריס. לארוחת ערב אכלנו קרקרים וגבינה, כשאנחנו יושבים על מגבת בחצר האחורית, מרוחים לגמרי בחומר דוחה יתושים.
 
"זה יהיה מוזר אם אני אצא עם חמשוש?" שאלתי.
 
"מי?" אמר טריס.
 
"לא מישהו מסוים."
 
"אהה, ברור."
 
"דמיין לעצמך בחור נורמלי, קצת נמוך. כולם יצחקו עליי?"
 
למרבה המזל, בפעמים הספורות שטריס ביקר אותי בבריכה, גריידי לא היה שם, אחרת הוא ישר היה יודע על מי אני מדברת.
 
טריס משך בכתפיו. "סביר להניח. את יודעת איך זה אנשים. הם יגידו שאת שודדת עריסות."
 
"זה כזה מגוחך. כששמיניסטים יוצאים עם חמשושיות לאף אחד לא אכפת." נשכבתי על הגב על המגבת. "אני שונאת את התיכון."
 
טריס נשכב על גבו לצידי. "אני עוד יותר שונא אותו."
 
הסתכלנו שנינו אל השמיים, שהיו עדיין ורודים.
 
"רוי יוצא הערב למועדון," אמר טריס. "עם כל החברים החדשים שלו מהקולג'."
 
סובבתי את הראש להביט בו, והוא סובב את ראשו להביט בי. סנטימטרים בודדים הפרידו בינינו. הרחתי את המסטיק שלעס, בטעם פירות טרופיים. "אתה לא דואג, נכון?" אמרתי.
 
"לא. אולי טיפה. לא יודע. דיברנו היום פעמיים בווידיאו בפייסבוק. נראה לי שהוא מתגעגע אליי."
 
"אין לי ספק."
 
טריס נאנח.
 
שאלתי, "אתה חושב שאימא שלך סיפרה לאבא שלך על רוי?"
 
"סביר להניח."
 
"אבל אתה לא יודע בוודאות? אם היא הייתה מספרת לו, הוא לא היה מדבר איתך על זה?"
 
טריס צחק. "את רצינית? זה הדבר האחרון שהוא היה עושה. חותם לך שבעוד עשרים שנה אני אגיע להורים שלי עם בעלי והילד שלנו והוא עדיין יעמיד פנים שאין לו מושג מה קורה."
 
"זה מעציב אותך?" שאלתי.
 
הוא הניד בראשו בחוסר סבלנות. "זה בסדר. שזה לא ידאיג אותך. ספרי לי מה קורה עם אבא שלך."
 
"הוא שוב יוצא עם מיס מרפי," אמרתי. רציתי להמשיך לשאול את טריס על ההורים שלו, אבל לא רציתי להיות מעצבנת או חטטנית.
 
"לא נכון. את מבואסת?"
 
"כן, אבל אני יודעת שאני לא אמורה להיות. היא נהדרת, או משהו."
 
"היא נהדרת על תקן הבמאית שלנו. לא על תקן האימא החורגת שלך!"
 
אימא חורגת?!? אני לא מוכנה אפילו לחשוב על זה.
 
 
 
יום רביעי, 17 באוגוסט
גריידי לא הפסיק לחקור אותי על התיכון כל היום. אז איך אמרת שעובדים המנעולים של הלוקרים, עוד פעם? ימינה, שמאלה ואז ימינה, אבל מתי עוברים על פני המספר הראשון? מישהו אי פעם באמת דחף לחמשוש את הראש לאסלה והוריד את המים, או שזאת אגדה פרוורית? מחלקים ביום הראשון מפה של בית הספר? המורים כועסים אם חמשושים מאחרים לשיעור בגלל שהלכו לאיבוד?
 
ואם כבר אנחנו בענייני שאלות: האם יש משהו פחות מושך מאדם מודאג ולחוץ? אני יודעת שגם אני הייתי ככה לפני שנה. חופשי אני מודה שזה בטח היה לא־סקסי להחריד.
 
אני כל הזמן חושבת על מק. אני לא רוצה לחשוב עליו. אני פוקדת על עצמי להפסיק עם זה, אבל זה לא עובד. הוא פשוט היה כל כך בטוח בעצמו. ומרושע, וחסר התחשבות, ואפילו לא כזה מעניין. אבל הביטחון העצמי! זה היה שקול לכל הפגמים שלו יחד.
 
די עם הבכיינות הזאת. התגברתי עליו. אני צריכה להמשיך להתגבר עליו.
 
 
 
יום חמישי, 18 באוגוסט
קיבלנו היום אימייל מהמנהלת עם המון תזכורות לגבי אישורי חניה, אישורים לבדיקה פיזיולוגית עדכנית לתלמידים שהם ספורטאים, גישה לחשבון האימייל של בית הספר וכך הלאה וכך הלאה. כל ההוכחות הטכניות האלה לכך ששנת הלימודים עומדת שוב להתחיל עשו לי קצת בחילה, וכבר התכוונתי למחוק את האימייל הזה, ובדיוק אז הבחנתי בהכרזה המטלטלת בנקודה האחת־לפני־אחרונה: מוסיפים השנה עוד מסיבה בית־ספרית! מסיבת ליל כל הקדושים! תכף ומייד שלחתי הודעה להאנה ולטריס כדי לבשר להם את החדשות הגורליות האלה.
 
לא יודעת אם ככה זה בכל בית ספר, אבל בתיכון שלי, מסיבות הן הקרקע הפורה שעליה משגשגת הרומנטיקה. אנשים מפלרטטים. אנשים מתמזמזים בריקודי סלואו. אנשים מתחככים זה בזה וזה קצת נגד הכללים, אז אחד המשגיחים מפריד ביניהם, רק כדי שיחזרו להתחכך בשנייה שהמשגיח מסתובב ומתרחק. לאנשים נשבר הלב והם בוכים בשירותים. זה נורא מלחיץ ונורא מלהיב וחייבים ללכת למסיבות האלה, קודם כול בגלל שיכול לקרות לך משהו מדהים, ושנית בגלל שגם אם לא יקרה לך שום דבר כזה — את חייבת לדעת מה קרה לאנשים אחרים, כדי שתהיי מעודכנת בכל הרכילויות.
 
אני כל הזמן מתחבאת לי בחדר וכותבת ביומן הזה. אני רוצה להשתנות. אני רוצה ללכת למסיבת ליל כל הקדושים, ואני רוצה שיקרה לי שם משהו מסעיר. משהו שאזכור כשאהיה בת תשעים. אני רוצה לנצח בתחרות התחפושות, או לזנק למרכז מעגל הריקודים, או, לא יודעת, להתמזמז עם מישהו במשך שיר סלואו שלם. אני כותבת את זה באותיות גדולות כדי להבטיח לעצמי: במסיבת ליל כל הקדושים אני אעשה משהו בלתי נשכח.
 
 
 
יום שישי, 19 באוגוסט
עמדתי היום קרוב לשפת הבריכה וגריידי התגנב מאחוריי, הרים אותי בבת אחת וזרק אותי למים.
 
"דביל, אני נועלת נעליים!" צעקתי עליו כשעליתי לקחת אוויר. הוא צנח על הדשא והתגלגל עליו ולא הפסיק לצחוק. כזה ילד.
 
כל היום הסניקרס שלי השמיעו קולות מרוב שהיו ספוגים במים.
 
מפתיע שהוא מסוגל להרים אותי. הזרועות האלה שלו נראות כמו מנקי מקטרות, אבל הן חזקות.
 
 
 
יום שבת, 20 באוגוסט
התנקמתי היום בגריידי! חיכיתי עד סוף המשמרת שלנו, שהוא ילבש את הטי־שרט שלו. הלכנו יחד לכיוון מגרש החניה ודיברנו על הלקוח שאנחנו הכי פחות אוהבים, איזה שד קטן בשם פּקסון שמשלם על החטיפים שהוא קונה בשטרות של חמישים, ובלי שום אזהרה מוקדמת דחפתי אותו לבריכה בדיוק כשעברנו ליד הסימן לעומק של מטר וחצי. אוח, ההלם על הפרצוף שלו! חבל שלא צילמתי.

עוד על הספר

קלואי סנואו, שנה מביכה אמה צ'סטיין
יום רביעי, 10 באוגוסט
או מיי גאד. נראה לי שגריידי מחבב אותי.
 
אולי! כאילו, אני לא לגמרי בטוחה. אבל היום בעבודה הכול היה כזה מוזר.
 
היה חם, אבל בשמיים עמדו ענני גשם כבדים, אז אף אחד לא בא לבריכה. גריידי ואני ישבנו על השרפרפים שלנו בקיוסק, אכלנו סוכריות וחשבנו יחד איפה הכי היינו רוצים לגור כשנימלט סוף־סוף מהפרוור הנעים־להזוויע שלנו בניו אינגלנד.
 
גריידי אמר, "בטח בברלין, או באיסטנבול."
 
אני אמרתי, "ניו יורק, אין שאלה בכלל. או אולי ברמודה, כדי שאוכל להסתובב על קטנוע."
 
הוא הניד בראשו לשלילה. "אין מצב. זה יהיה משעמם מדי, לגור שם לתמיד. אבל אנחנו יכולים לנסוע לשם בירח הדבש."
 
סובבתי את הראש שלי בתנועה חדה שמאלה כדי לראות את הפנים שלו. הפה שלי היה פעור מרוב הלם. פעם ראשונה שהוא אומר לי משהו כזה! הוא קטן ממני בשנה! הוא יודע שמק — החבר שלי בכאילו, שהייתה לו חברה אבל בכל זאת כל הזמן התמזמז איתי — הרגע זרק אותי!
 
הוא נראה קצת לחוץ, אבל גם מרוצה מעצמו.
 
"ברור," אמרתי בסופו של דבר. "שמעתי שיש שם חול ורוד."
 
העניין עם גריידי זה שהוא די בגובה שלי, כך שקל להסתכל לו בעיניים, שהן עמוקות ממש, ולשים לב לריסים שלו, שהם כל כך ארוכים שלפעמים הם מסתבכים.
 
אני רואה שהוא יפה, אבל אני לא מרגישה את זה בכל הגוף. האם אי פעם אחבב אותו ככה, את גריידי החביב והטוב, העמית שלי לעבודה, הבחור שמדקלם לי את כל האיי־בי־סי תוך כדי גרעפס כדי להצחיק אותי כשמשעמם לנו?
 
 
 
יום חמישי, 11 באוגוסט
טוב, נראה לי שלגמרי דמיינתי את אתמול. היום היה כל כך חם בקיוסק, איזה אלף מעלות אולי, ואני פשוט רציתי למות.
 
"אני מזיעה כמו חזיר," אמרתי לגריידי. "נראה לי ששכחתי למרוח דאודורנט."
 
הוא ניסה לרחרח לי את בית השחי ואני הדפתי ממני את הראש שלו.
 
"לגמרי שכחת," אמר, כשהוא מנופף בכף ידו מול פניו.
 
ככה אנחנו בדרך כלל: כמו אחים. אחים דוחים.
 
אחר כך דיברנו על (א) האם לכלבים יש או אין תחושה לגבי העתיד, (ב) ריחות מגעילים שאנחנו בעצם אוהבים בסתר (דלק, בואשים), ו(ג) אוזניות כפתור לעומת אוזניות קשת. קשה להגיד שזאת הייתה שיחה סקסית וּרווית מתח, תודה לאל.
 
 
 
יום שישי, 12 באוגוסט
איכס. אימייל מאימא.
 
 
 
קלואי יקרה מכול שלי,
 
אני יודעת שאת כועסת עליי, ואני מכבדת את התחושה שלך. אל תרגישי מחויבת להגיב לאיגרת הזאת - אבל אני יודעת שאם תוכלי לחלץ מעצמך מענה, זה כה ישמח אותי.
 
 
 
חאבי ואני התמקמנו בבית החדש שלנו בסן־מיגל. אנחנו שומרים לך חדר. בשעות הערב אנחנו יושבים על המרפסת ולוגמים טקילה כשהאורות על ההר שמתחתינו נדלקים ומנצנצים, כמו השתקפות של הכוכבים בשמיים.
 
סיימתי את הטיוטה הראשונה של הרומן שלי והנחתי אותה במגירה, שם היא תמתין עד שאוכל לחזור אליה במבט רענן. בינתיים אעמיק עוד ביוגה שלי. מצאתי סטודיו קטן ומקסים ממש לא רחוק מפה.
 
טוב, יקרה, אני חושבת עלייך כל הזמן, ושולחת לך כל כך הרבה אהבה.
 
שלך,
 
תמיד,
 
אימא
 
 
 
התחלתי טיוטה משלי.
 
 
 
ורוניקה,
 
זוכרת כשברחת למקסיקו כדי לכתוב את הרומן שלך (שהוא בטח גרוע) ונטשת אותי ואת אבא? זוכרת שהעמדת פנים שאת נוסעת רק לכמה חודשים, ובעצם ידעת שאת לא חוזרת לעולם? זוכרת איך צצת פתאום בברביקיו שלנו ב-4 ביולי עם החבר שלך, חאבי, שממש־ממש הרבה יותר צעיר ממך, והשפלת אותי מול כל החברים שלי ואז סיפרת לי שאת ואבא מתגרשים? רגע, רגע - נכון, כל הדברים האלה קרו ממש בשנה האחרונה, אז את בטוח זוכרת. גם אני זוכרת. אל תכתבי לי יותר,
 
— קלואי
 
 
 
אבל אז מחקתי את זה. אני לא רוצה להתייחס אליה בכלל. לא מגיע לה.
 
 
 
יום שבת, 13 באוגוסט
אבא הדיח כלים ושר לעצמו את 'The Surrey with the Fringe on Top' מתוך המחזמר 'אוקלהומה!'. אם מסתכלים עליו קשה לראות — כי הוא אבא עורך דין בן ארבעים פלוס, שלובש חולצות מכופתרות אפילו בסופי שבוע — אבל הוא ממש אוהב מחזות זמר. זה בטח תורשתי, כי גם אני תמיד אהבתי אותם.
 
הוא הרגיש שאני לוטשת בו מבט והפסיק.
 
"חזק מדי?" אמר.
 
"לא, זה נחמד." לא אמרתי לו את האמת, שהיא שעמדתי שם ודאגתי לו. עכשיו אני דואגת לו כל הזמן. בדרך כלל אני מדמיינת שהוא מת בתאונת דרכים. זה הכי מפחיד אותי, אולי בגלל שזה נראה כמו משהו שבאמת יכול לקרות.
 
אבא אמר, "אני חייב לצאת בעוד כמה דקות."
 
"אתה יוצא? לא ידעתי. אם הייתי יודעת הייתי מזמינה את טריס —"
 
"חכי שנייה, קלואי." הוא סגר את הברז והביט בי. "אני יוצא לשתות משהו עם מיס מרפי."
 
"אה. אוקיי."
 
כנראה יצא לי קול מוזר, כי הוא אמר, "את הרי אמרת שכדאי לי להזמין אותה לצאת שוב, אז חשבתי..."
 
"זה בסדר. לא אכפת לי."
 
ניגבתי מחבת בתנועות חדות ואז תליתי אותה בתוך הארון.
 
"קלואי. בחייך."
 
"פשוט... בבקשה אל תצאו לאנשהו פה. אני לא רוצה שאנשים יראו אתכם ויציקו לי בבית הספר."
 
"את חושבת שהם יעשו את זה?"
 
הרמתי את המסננת ובחנתי אותה. "עדיין דבוקה לזה קצת פסטה."
 
"אוי, נכון. תני לי, אני אשטוף אותה עוד פעם."
 
הושטתי לו אותה.
 
"ברור שיציקו לי," אמרתי. "ברור."
 
"אוקיי." הוא רכן לפנים וקרצף עם הספוגית. "אנחנו יכולים ללכת לשבת באיזה מקום בעיירה אחרת בסביבה."
 
קיפלתי את מגבת המטבח לשניים ואז שוב פעם לשניים. "אתה יודע שהשנה היא שוב תלמד אותי ספרות, נכון?" חשבתי שהיא בטוח תמשיך ללמד ספרות את כיתות ט', אבל לא, מתברר שהיא פשוט תלווה אותי לכל אורך התיכון, כמו קללה.
 
הוא הנהן בלי להביט בי. "כן, באמת ראיתי את זה במערכת השעות שלך."
 
חיכיתי, אבל הוא לא אמר שום דבר נוסף. לא יודעת למה ציפיתי. אולי למשהו בסגנון של, אני מבין כמה זה יביך אותך, לדעת שהמורה שלך במקצוע שאת הכי אוהבת גם מזדיינת עם אבא שלך.
 
הוא סיים עם הכלים ואני עליתי למעלה לאט, כדי שזה לא ייראה כאילו אני יוצאת מהמטבח בסערה. למה בכלל התחשק לי לצאת משם בסערה?
 
אני מתה על מיס מרפי. היא הייתה שלי עוד לפני שהיא הייתה של אבא. היא הייתה המורה שלי לספרות והיא חשבה שאני אומרת דברים חכמים על 'אִיתֶן פְרוֹם'. והיא ליהקה אותי — חמשושית! — לתפקיד הראשי ב'צלילי המוזיקה'! נראה לי שהיא בת שלושים ומשהו, אבל היא עדיין זוכרת איך זה להיות ילדה. היא מצחיקה ומעניינת והיא הייתה פעם במאית בברודוויי לפני שעברה לפה כדי לטפל באימא שלה. אני מעריצה אותה.
 
ואני יודעת שאימא שלי עזבה את אבא שלי ופצחה לה ברומן, ומה בדיוק אבא היה אמור לעשות — לשבת לו בבית כל היום ולבכות בזמן שהיא שותה לה בירה על החוף עם איזה גברבר שיכול להיות הבן שלה?
 
אבל בכל זאת קצת עשה לי רע לחשוב על שניהם יוצאים עם אנשים אחרים.
 
 
 
יום ראשון, 14 באוגוסט
נראה לי שהיום בבריכה התחילה איזו דרמה רצינית בשכבת י'. ריס הייתה המצילה התורנית. היא מלכת השכבה שלנו, מהילדות האלה שמבוגרים מסרבים להאמין שהן זוועתיות, כי היא משטה בהם במצג המתיקות הקופצנית שלה והם לא קולטים כמה הנשמה שלה אפלה. יש לה שתי גומות־חן שהיא כל הזמן שולפת מול כולם. היא לובשת המון בגדים סגולים. במקום להגיד דברים בכנות אכזרית — נגיד, "ג'יזס, איזה ענקית מדלן נהייתה בקיץ," היא אומרת משהו נדיב־לכאורה, כמו, "אני כל כך דואגת למדלן." היא שולטת ביד ברזל אבל רוצה שכולם יחשבו שהיא כה חמודה.
 
אני מתה מפחד מריס. אני גם רוצה נואשות שהיא תחבב אותי. אני בן־אדם דוחה.
 
בכל אופן, ילדה אחת הגיעה היום לבריכה על הבוקר, לפני שהתחיל העומס, ומייד מיהרה אל ריס. שתיהן צווחו ופשטו את זרועותיהן זו לעבר זו.
 
גריידי מִרפק אותי וניסה להראות לי ציור שהוא בדיוק עבד עליו. "זה תמנון ענק שאוכל את הקיוסק," אמר. "תראי, ציירתי אותך—"
 
"שששש," היסיתי אותו. לא רציתי לפספס כלום.
 
"מי זאת?" שאל גריידי, והסתכל לכיוון שאליו הסתכלתי אני.
 
"אני עוד לא יודעת," אמרתי.
 
ואז ריס שאלה בצווחה, "איך היה בפריז? תספרי לי הכול!" — והבנתי.
 
"רגע אחד," אמרתי. "זאת נואֵל פֵלפְּס!"
 
כשנואל נסעה לפריז היא שקלה 40 קילו, וגם זה בקושי. היה ברור מאוד למה היא הסגנית של ריס: היא העריצה אותה וגם הייתה מספיק יפה, אבל לא יפה־ברמות־של־ריס. היא הייתה כחושה ודרוכה ולא חייכה לעולם, והיה לה שיער חום עכברי. השיער של מי שחייכה עכשיו אל ריס חיוך רחב היה בלונד־פלטינה והיא הרכיבה משקפי שמש מהממים עצומים. ואז נואל אמרה, "כל כך חם פה, אני לא יכולה לסבול את זה!" והעיפה מעליה את שמלת החוף שלבשה.
 
"או מיי גאד," אמרתי. "לנואל נהיו ציצים."
 
גריידי הנהן. "פעם ראשונה שאני רואה אותה, אבל אין ספק שעכשיו יש לה ציצים."
 
כיסיתי את עיניו בכף ידי. "אל תהיה סוטה."
 
"את התחלת!" הוא אמר והסיט את ידי מפניו.
 
ריס בחנה את גופה של נואל. "את נראית מדהים," אמרה לה בצורה מדודה, ואני חשבתי לי, הלך על נואל.
 
נואל ישבה ליד ריס בעמדת המציל במשך שעות — לגמרי בניגוד לכללים — וכל הזמן הזה הן דיברו וצחקו, אבל עליי הן לא עובדות. נואל גמורה.
 
 
 
יום שני, 15 באוגוסט
אחיו בן השלוש של גריידי, בֶּר, צץ בבריכה עם המטפלת שלו אחר הצהריים, שעט אל גריידי וזינק אל זרועותיו. אחר כך הסתכל עליי ואמר, "אני אוהב את התחתונים שלך."
 
"זה ביקיני, חבוב," אמר גריידי.
 
פתאום הרגשתי שבגדי ים זה דבר ביזארי ממש. בחיים לא היינו מסתובבים ככה בתחתונים, אז למה אנחנו עומדים קרוב כל כך זה לזה, כמעט עירומים, רק בגלל שאנחנו בבריכה?
 
"איזה חמוד הוא," אמרתי והסתכלתי על בר שדהר לו אל בריכת הקטנטנים. "זה מוזר — אתם בכלל לא דומים."
 
"תודה רבה לך!"
 
"לא, התכוונתי — לא התכוונתי שאתה לא חמוד."
 
"מה את אומרת!" הוא עשה לי פרצוף סקסי.
 
"אויש, תזוז ממני," אמרתי ודחפתי אותו הצידה.
 
"בר ואני לא מאותו אבא," הוא אמר. "תודה שהבכת אותי בגלל זה."
 
כמעט נחנקתי. "או מיי גאד. סליחה."
 
"סתם צוחק איתך, חננה," הוא אמר וצחק. "זאת אומרת, הוא באמת הבן של אימא שלי מהאבא החורג שלי, אבל זה בסדר. אני מתרגל לזה כבר שלוש שנים."
 
"אתה מעצבן להפליא," אמרתי.
 
"את אוהבת אותי," הוא אמר.
 
"באמת שלא."
 
"את כל כך אוהבת אותי שאת רוצה להתחתן איתי."
 
"תפסיק לנסות לחבק אותי! אתה כולך מזיע ומרוח בקרם הגנה!"
 
שיואו! איזה ילדותי הוא!
 
 
 
יום שלישי, 16 באוגוסט
אבא נאלץ לעבוד עד מאוחר, אז הזמנתי אליי את טריס. לארוחת ערב אכלנו קרקרים וגבינה, כשאנחנו יושבים על מגבת בחצר האחורית, מרוחים לגמרי בחומר דוחה יתושים.
 
"זה יהיה מוזר אם אני אצא עם חמשוש?" שאלתי.
 
"מי?" אמר טריס.
 
"לא מישהו מסוים."
 
"אהה, ברור."
 
"דמיין לעצמך בחור נורמלי, קצת נמוך. כולם יצחקו עליי?"
 
למרבה המזל, בפעמים הספורות שטריס ביקר אותי בבריכה, גריידי לא היה שם, אחרת הוא ישר היה יודע על מי אני מדברת.
 
טריס משך בכתפיו. "סביר להניח. את יודעת איך זה אנשים. הם יגידו שאת שודדת עריסות."
 
"זה כזה מגוחך. כששמיניסטים יוצאים עם חמשושיות לאף אחד לא אכפת." נשכבתי על הגב על המגבת. "אני שונאת את התיכון."
 
טריס נשכב על גבו לצידי. "אני עוד יותר שונא אותו."
 
הסתכלנו שנינו אל השמיים, שהיו עדיין ורודים.
 
"רוי יוצא הערב למועדון," אמר טריס. "עם כל החברים החדשים שלו מהקולג'."
 
סובבתי את הראש להביט בו, והוא סובב את ראשו להביט בי. סנטימטרים בודדים הפרידו בינינו. הרחתי את המסטיק שלעס, בטעם פירות טרופיים. "אתה לא דואג, נכון?" אמרתי.
 
"לא. אולי טיפה. לא יודע. דיברנו היום פעמיים בווידיאו בפייסבוק. נראה לי שהוא מתגעגע אליי."
 
"אין לי ספק."
 
טריס נאנח.
 
שאלתי, "אתה חושב שאימא שלך סיפרה לאבא שלך על רוי?"
 
"סביר להניח."
 
"אבל אתה לא יודע בוודאות? אם היא הייתה מספרת לו, הוא לא היה מדבר איתך על זה?"
 
טריס צחק. "את רצינית? זה הדבר האחרון שהוא היה עושה. חותם לך שבעוד עשרים שנה אני אגיע להורים שלי עם בעלי והילד שלנו והוא עדיין יעמיד פנים שאין לו מושג מה קורה."
 
"זה מעציב אותך?" שאלתי.
 
הוא הניד בראשו בחוסר סבלנות. "זה בסדר. שזה לא ידאיג אותך. ספרי לי מה קורה עם אבא שלך."
 
"הוא שוב יוצא עם מיס מרפי," אמרתי. רציתי להמשיך לשאול את טריס על ההורים שלו, אבל לא רציתי להיות מעצבנת או חטטנית.
 
"לא נכון. את מבואסת?"
 
"כן, אבל אני יודעת שאני לא אמורה להיות. היא נהדרת, או משהו."
 
"היא נהדרת על תקן הבמאית שלנו. לא על תקן האימא החורגת שלך!"
 
אימא חורגת?!? אני לא מוכנה אפילו לחשוב על זה.
 
 
 
יום רביעי, 17 באוגוסט
גריידי לא הפסיק לחקור אותי על התיכון כל היום. אז איך אמרת שעובדים המנעולים של הלוקרים, עוד פעם? ימינה, שמאלה ואז ימינה, אבל מתי עוברים על פני המספר הראשון? מישהו אי פעם באמת דחף לחמשוש את הראש לאסלה והוריד את המים, או שזאת אגדה פרוורית? מחלקים ביום הראשון מפה של בית הספר? המורים כועסים אם חמשושים מאחרים לשיעור בגלל שהלכו לאיבוד?
 
ואם כבר אנחנו בענייני שאלות: האם יש משהו פחות מושך מאדם מודאג ולחוץ? אני יודעת שגם אני הייתי ככה לפני שנה. חופשי אני מודה שזה בטח היה לא־סקסי להחריד.
 
אני כל הזמן חושבת על מק. אני לא רוצה לחשוב עליו. אני פוקדת על עצמי להפסיק עם זה, אבל זה לא עובד. הוא פשוט היה כל כך בטוח בעצמו. ומרושע, וחסר התחשבות, ואפילו לא כזה מעניין. אבל הביטחון העצמי! זה היה שקול לכל הפגמים שלו יחד.
 
די עם הבכיינות הזאת. התגברתי עליו. אני צריכה להמשיך להתגבר עליו.
 
 
 
יום חמישי, 18 באוגוסט
קיבלנו היום אימייל מהמנהלת עם המון תזכורות לגבי אישורי חניה, אישורים לבדיקה פיזיולוגית עדכנית לתלמידים שהם ספורטאים, גישה לחשבון האימייל של בית הספר וכך הלאה וכך הלאה. כל ההוכחות הטכניות האלה לכך ששנת הלימודים עומדת שוב להתחיל עשו לי קצת בחילה, וכבר התכוונתי למחוק את האימייל הזה, ובדיוק אז הבחנתי בהכרזה המטלטלת בנקודה האחת־לפני־אחרונה: מוסיפים השנה עוד מסיבה בית־ספרית! מסיבת ליל כל הקדושים! תכף ומייד שלחתי הודעה להאנה ולטריס כדי לבשר להם את החדשות הגורליות האלה.
 
לא יודעת אם ככה זה בכל בית ספר, אבל בתיכון שלי, מסיבות הן הקרקע הפורה שעליה משגשגת הרומנטיקה. אנשים מפלרטטים. אנשים מתמזמזים בריקודי סלואו. אנשים מתחככים זה בזה וזה קצת נגד הכללים, אז אחד המשגיחים מפריד ביניהם, רק כדי שיחזרו להתחכך בשנייה שהמשגיח מסתובב ומתרחק. לאנשים נשבר הלב והם בוכים בשירותים. זה נורא מלחיץ ונורא מלהיב וחייבים ללכת למסיבות האלה, קודם כול בגלל שיכול לקרות לך משהו מדהים, ושנית בגלל שגם אם לא יקרה לך שום דבר כזה — את חייבת לדעת מה קרה לאנשים אחרים, כדי שתהיי מעודכנת בכל הרכילויות.
 
אני כל הזמן מתחבאת לי בחדר וכותבת ביומן הזה. אני רוצה להשתנות. אני רוצה ללכת למסיבת ליל כל הקדושים, ואני רוצה שיקרה לי שם משהו מסעיר. משהו שאזכור כשאהיה בת תשעים. אני רוצה לנצח בתחרות התחפושות, או לזנק למרכז מעגל הריקודים, או, לא יודעת, להתמזמז עם מישהו במשך שיר סלואו שלם. אני כותבת את זה באותיות גדולות כדי להבטיח לעצמי: במסיבת ליל כל הקדושים אני אעשה משהו בלתי נשכח.
 
 
 
יום שישי, 19 באוגוסט
עמדתי היום קרוב לשפת הבריכה וגריידי התגנב מאחוריי, הרים אותי בבת אחת וזרק אותי למים.
 
"דביל, אני נועלת נעליים!" צעקתי עליו כשעליתי לקחת אוויר. הוא צנח על הדשא והתגלגל עליו ולא הפסיק לצחוק. כזה ילד.
 
כל היום הסניקרס שלי השמיעו קולות מרוב שהיו ספוגים במים.
 
מפתיע שהוא מסוגל להרים אותי. הזרועות האלה שלו נראות כמו מנקי מקטרות, אבל הן חזקות.
 
 
 
יום שבת, 20 באוגוסט
התנקמתי היום בגריידי! חיכיתי עד סוף המשמרת שלנו, שהוא ילבש את הטי־שרט שלו. הלכנו יחד לכיוון מגרש החניה ודיברנו על הלקוח שאנחנו הכי פחות אוהבים, איזה שד קטן בשם פּקסון שמשלם על החטיפים שהוא קונה בשטרות של חמישים, ובלי שום אזהרה מוקדמת דחפתי אותו לבריכה בדיוק כשעברנו ליד הסימן לעומק של מטר וחצי. אוח, ההלם על הפרצוף שלו! חבל שלא צילמתי.