1.
"כן. ככה. כבר ימים רבים..."
"אבל... דוקטור... בטלפון אמרתָּ שהבוקר יהיה שונה."
"נכון. כך אמרתי. זו תחושת בטן, משהו ב... הנה, תראי בעצמך."
"אני לא מבינה... הוא מדבר?"
"אל עצמו. הוא מדבר לעצמו."
"איני יודע. ואת? את יודעת?"
"אני... אני יודעת."
"דברי בשלווה. בלי להתרגש."
"מים? אל תצעקי. תלחשי. הוא הרי לא יבדיל בין מים למים."
"אוקיי, דוקטור. אלחש לו מים."
2.
"מים. מים. מים. מים. מים."
"ועכשיו, אחרי שלחשתְּ, תקשיבי."
מים.
כך אני זוכר: הזיעה ניגרה מגופי כמים.
היינו במחנה של תנועת הנוער. תלמידי כיתה ח'.
בזיעה הזו, במחצית הקיץ, במעבה חורשת עצי אורן, מתחיל הסיפור האמיתי של חיי. לפני כן כמו לא היה דבר. לאחר מכן היה הכול והיה שום דבר.
חם.
זיעה כמים ניגרת.
מחנה של קיץ, ולרבים מאיתנו דמה הדבר לשדה קרב.
יש מי שנכווה מטַוַואי התהלוכה. אחר נשרף בקרני השמש. מי שלא נכווה ולא נשרף, נדקר כשכף רגלו היחפה דרכה על אצטרובל. אצטרובלים יבשים ונוקשים חוסים מתחת לשכבת מחטים יבשות שנשרו מעץ האורן, מוכמנים כמוקשי נעל.
בזמן שכולם המתינו לאספקה מחודשת של מי שתייה, נערה אחת, צמה אחת, עין אחת ירוקה והשנייה חומה, חלפה בינינו, בין חבורות נערים ונערות תשושי חום ורעב של אמצע יום, והזהירה אותנו פן נביט כלפי מעלה, מתריעה כי מי שטוואי התהלוכה יטפטף את מיציו לתוך עינו, יתעוור מיד.
אף אחד לא התעוור, אבל האזהרה, זו שאין בה ממש מאחר שהמבט לשמים אינו מעוור, אלא רק המגע בתולעת השעירה הרעלנית, נחקקה עמוק בזיכרון הקולקטיבי. המתריעה בשער נחקקה עמוק בלבי. שנינו היינו בני עשרה, שנינו בחולצה כחולה ושרוך לבן.
ומאז לא נפרדנו.
למען הדיוק: לא נפרדנו כל עוד היה הדבר בידינו.
אבל לא אקדים את המאוחר.
באותו הקיץ, עדיין נער, עדיין לא יודע את שמה, עדיין מרדן. היא התריעה ואני בכל זאת התעקשתי להביט כלפי מעלה. צמרות העצים נעו ברוח שלא הורגשה כלל על פני הארץ. טוואי התהלוכה, נסתר מן העין, היה עסוק, כך דמיינתי, באריזת ביציו וזחליו בתוך פקעת צמרירית. אני הבטתי והיא נגעה בידי, מגע מהיר, חם וגם קר, משכה אותי הצידה פן אתעוור מפגיעת הטוואי.
היא צעקה: "תיזהר."
אני צחקתי. לעגתי למושיעתי. כנער האמנתי שאני מומחה בעולם החי. במיוחד זוחלים. גם חרקים. לא היה אכפת לי שאף אחד לא התעניין בידע הרב שצברתי מספרי הספרייה.
טוואי התהלוכה: משפחת חרקים פרוקי רגליים.
כולם סבורים שזו תולעת בעלת כוח להכאיב. אבל זה רק שלב. שלב הזחל. הזחלים נוטשים את הקן בשיירה המזדחלת במורד גזעי עצי האורן ומתגלמים באדמה. מהגולם בא לעולם פרפר. פרפר ללא הוד וללא הדר. בעצם, עש. אבל הזחל, הזחל מהפנט את הדמיון. גע בו ותתעוור.
הנערה, זו שתהיה מושא אהבתי, אהובתי, עדיין לא יודעת דבר על אהבתי, אינה מודעת לאהבתי, בטוחה שמבטי לצמרות יסיים את חיי.
אני מצחקק. מביט מעלה בהתרסה. נשימתה נעתקת. היא מושכת אותי בשרוולי. השרוול נקרע. אני ממשיך להביט מעלה. אני מתעקש, והיא כועסת. אני מתענג על מגע ידה הקריר בכתפי החשופה, והיא נאנחת. נשימתה שורקנית. אסתמה של קיץ. עצי האורן מעיקים עליה. היא בועטת בי. כאב בעיטתה מענג, נבלע בצריבה האיומה החודרת אל עיני. אני קופץ עד לשמים בצרחות, והיא לידי. ידה בשערי, והיא בוכה.
"אתה טיפש. אתה טיפש. אתה טיפש."
רכב פינוי העביר אותי לבית החולים. הנערה התעקשה ללוות אותי. משום־מה היא התייסרה בנקיפות מצפון. ללא סיבה. הרי היא הזהירה ושבה והתריעה וזה אני שהתמרדתי. רופא בחלוק לבן האיר לתוך עיני. הוא פער את עפעפי בכוח באמצעות מכשיר מתכתי. הוא הזליף לעיני חומר כחלחל. מי אש. גל חום הציף את גופי. התאפקתי מלהתייפח. אבל הדמעות זולגות מעצמן. עניין פיזיולוגי. אני מבחין שגם אהובתי בוכה.
"מה שמךָ?" הרופא שואל.
אני מכוּוץ כולי ואיני מסוגל לדבר. אילם. גם עיוור בעין אחת.
הרופא פונה לעברה: "מה שמךְ, נערה?"
היא עונה: "שמי עדנה."
"שם יפה," אומר הרופא, "קצת גלותי."
היא מחייכת.
"לא, בכלל לא, שם של קיבוצניקית כזה."
הרופא נחמד. כלפיה.
"מה קרה?" הוא שואל.
היא כעת משמשת לי לפה.
"הזהרתי אותו," היא מצטדקת, "שלא יביט למעלה. כי טוואי התהלוכה."
"אה," אמר הרופא, "אמרת נכון. אבל את יודעת שצורב רק אם זחל צונח לעין, אז, האם?"
"לא ידעתי," ענתה לו.
"אבל אמרת נכון," הרופא מוסיף.
"אז מה קרה לו? הוא יחזור לראות?" עדנה שואלת.
"הוא כבר רואה," הרופא מסביר, "הנה, תביטי בו, הוא מביט בך ומסמיק."
הרופא גיחך.
"יש לו עיניים יפות," מציין הרופא, "כן, אבל את משהו יוצא דופן. אחת חומה, שנייה ירוקה. יוצא דופן. מי ההורים שלך?"
היא מוסרת שם.
"מי ההורים שלו?"
איננה יודעת: "לא יודעת... אבל... תכף המדריך יגיע."
"טוב," אומר הרופא ומוסר לידה פתק, "רשמתי מה צריך לקנות. לשטוף לו. בסך הכול נשרה לו טיפת שֹרף לעין. ביש מזל, אבל זה קורה. זה קורה לאידיוטים הבוהים מעלה אל ענפי עץ אורן. הנה, איך אמרת ששמך?"
"עדנה," השיבה.
"אוקיי," מתרצה הרופא, "שם נהדר דווקא. אני זז. תישארי איתו קצת?"
"כן. איך קוראים לו?" הנערה שואלת את הרופא.
"עוד מעט הוא יירגע ותוכלי לשאול אותו בעצמך," משיב הרופא.
אז היא נשארה לצדי. ואחר כך תישאר עוד. ותישאר כמעט לתמיד.
ואני לא התעוורתי באותו היום, לפחות לא מבחינה פיזיולוגית.
עדנה ישבה לידי וליטפה את שערי בזהירות ובעדינות כמו לא שערות גידל ראשי אלא זחלים ארסיים. עדנה ישבה וליטפה אותי, ורטנה על כך שהייתי צריך לשמוע לאזהרותיה, לוּ רק שמעתי לה.
"אבל להבא תקשיב," התריסה, "הפעם יצאת בזול."
שתקתי.
באותו היום, אמצע קיץ, לא סיפרתי לה דבר. עצמתי עיניים, ספגתי את מגע ידה אל תוך מצבור חלומותי, אך עדיין לא סיפרתי. עדיין מוקדם היה לשתף נערה שאך זה פגשתי בחלומות הנדחסים בראשי, חלומות וסיפורים הנרקמים מעצמם והופכים לאטם לעולם מקביל.