סוף הגוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סוף הגוף
מכר
מאות
עותקים
סוף הגוף
מכר
מאות
עותקים

סוף הגוף

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

איל מגד

איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/dzfanx7b

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

מנתח מהולל, מרדן ואיש מדון המסוכסך עם הממסד הרפואי, תוהה בעקבות מותו של חברו הטוב על יכולתה של הרפואה להושיע ועל מקורה הרוחני של מחלה. געגועיו לחברו מובילים אותו לבדוק את תולדות הקשר העמוק ביניהם ואת טיבם של קשרי חברות בכלל - מה מחבר בין אנשים ומה מפריד, ואיך נראים החיים מנקודת המבט של המוות. הוא מספר על חברו כדי לפתור את חידת מחלתו ומותו, אבל לא פחות מכך כדי לפתור את חידת חייו שלו, ובעצם את חידות חייהם ביחד ולחוד, זה לצד זה וזה כנגד זה; יחסיהם עם בנות זוגם, האהבה והכעס, הקירבה והקנאה. הוא שואל לא רק כיצד עומדים מול המוות, אלא גם כיצד ניצבים מול החיים.

הסיפור שהיה אמור לפענח את העבר משנה ומהפך אותו, חושף בו עוד ועוד פנים, מערבב את החלקים המוארים והאפלים ומערער לא רק על התשובות אלא גם על השאלות. אבל במהלך הניסיון לצרף את רסיסי החיים זה לזה, להשלים את החלקים החסרים ולחתור ל"אבחנה סופית", הופכים שברי הזכרונות, השאלות ועצם ההתבוננות לחשובים, למרגשים ולבעלי עוצמה גדולה יותר מן התמונה השלמה או מן התשובות עצמן.

איל מגד הוא מחברם של הספרים האהובים חסד נעורייך, סודות ובגידות, ארץ אשה, זוג ואיך לחיות.

פרק ראשון

1



מותו של בועז מזור אינו מרפה ממני. לא רק היעלמותו לעולמי-עד, שהיא כשלעצמה שערורייתית ובלתי נתפסת, אלא קנה המידה שהמוות שלו מציב לי ולחיי. זה אינו קנה מידה דתי או מיסטי, אלא קיומי ויומיומי, מעין השוואה בלתי פוסקת בינו לביני, השוואה על כל צעד ושעל שאין ממנה מנוס, מעין דיבוק שאת מקורו צריך לברר. כאילו מותו הטמיע אותי בתוכו, או אותו בתוכי, וכל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי, וכאילו זה לא ממש הבדל, והוא לפעמים חי לגמרי בתוכי ואני מת לגמרי בתוכו, ועדיין אנחנו מתחרים מי מאיתנו ייקח ראשון ברצינות את החיים האלה, מי יפסיק ראשון את המשחק, מי יחדל לשחק בחיים. באותו רגע שבו בועז הוא קנה המידה, לא שהוא באמת חי אבל בטוח שהוא לא באמת מת. ובאותו רגע ברור לי לגמרי שאין דבר כזה "באמת מת", כמו שאין דבר כזה באמת חי. כלומר, אין אמת אחת, לא בחיים ולא במוות. ומה כן יש? חצאי אמיתות. רסיסי אמיתות. כמו רסיסי חיים. אם מצרפים את הרסיסים האלה יחד מקבלים איזו תמונה מטושטשת של חיינו זה לצד זה, וזה בנפרד מזה, ורק לנוכח התמונה הזאת אני מתגבר לרגע על הלם מותו.
אבל האם כשאני מספר על המת אני מרגיש יותר חי? להפך, אני מרגיש יותר בודד, יותר מיוּתר, פחות חי בעצם. כל בוקר אני פוגש את היום החדש על דרך השלילה, כלומר מתעודד רק ממטלות ותלאות שהשארתי מאחורי ביום הקודם, ולשמחתי אפשר כבר למחוק אותן מהלוח; אבל אין שום דבר שאני יכול לצפות לו בכליון עיניים, לשׂושׂ עליו מראש, כמו שציפיתי בעבר להתרועעות עם בועז, לצעידה איתו לאורך שפת הים, או לארוחת צהריים שתמיד יכולתי לסמוך על כך שלא יהיה בה רגע של תפלוּת. אני לא רוצה לשמוע רק את הנשימות שלי, כמו בשממה של ים המלח, אלא גם את הציפורים, לפחות ציפור בודדה אחת במדבר מלבדי. למעשה, אני לא יודע אם לספר יותר עלי בהקשר שלו, או יותר עליו בהקשר שלי. אני מהסס, מתלבט. אני חושב, לעת עתה שיהיה הוא העיקר ולא אני. אני אהיה רק המסַפר ואילו הוא יהיה המסוּפר, ואם ישתנה הלוך-הרוח הזה אחליף בינינו. נראה, נראה כמה אוּכל להמשיך, מתי ה"הוא" יהפוך לאני והאני להוא.
אני משוטט ללא הרף בשכונות הערביות והחרדיות של העיר, כלומר הכי רחוק מסביבתי הטבעית, וחושב אולי בכלל לעזוב את הסיפור, בכלל לא לספר. אין לי ספק שהוא מצידו לא זקוק לסיפור הזה; בפִענוח חידת מותו הרי רק לי יש עניין, ולא לו. הוא מת וזהו. הוא כבר הסיר מעצמו את המעטה התם והישר, המתון והמאושר שלו. הוא נפטר לא רק מהמעטה התם והישר, המתון והמאושר, אלא גם מהדריכוּת ומהזעם, מהארסיות, מהיותו, לעיתים, גם נוטר ונוקם, כמו כולנו. הוא כבר פרק את המטען, שמשום מה תובע גם ממני את פריקתו ולא מרפה. פריקת המטען הזה, שתכליתה היא פענוח של איזו חידה, היא העילה האחת והיחידה למסור את הדין-וחשבון הנוכחי. אני שואל לאן כבר ייקח אותי הסיפור, ויודע שלא זו השאלה. השאלה היא למה לנבור בעבר במקום לפתור את בעיות ההווה. להתמכרות לעבר אין שום יתרון על כל התמכרות אחרת. גם בהתמכרויות אחרות הפגיעה בבריאות ניכרת רק אחרי תקופה ארוכה, אחרי אשליה של בריאות מתמשכת ובטוחה; לפתע המחלה צצה משום מקום. אני אומר לעצמי שאני חייב להפסיק עם זה. להפסיק עם השִחזור ועם הסיפור. אלא שההחלטה הזאת, כדרכן של החלטות גמילה, לא מחזיקה מעמד. היא לא תחזיק מעמד כל עוד איני פותר את הבעיות המקצועיות שלי. כל עוד נותנים לי, למי שנחשב למנתח יחיד בדורו, לנתח רק פעם בשבוע, בגלל קנאה חולנית של עמיתים חסרי כשרון, אני אמשיך לספר. אמשיך להצמיד את העט לנייר במקום את סכין המנתחים לבשר. כך וגם כך נפתחים לפנַי החיים.
זאת היתה הברכה הנסתרת של הריב עם מנהל המחלקה, הממונה עלי, לגודל הבושה; זה שהתואר "גַּלָּב" (שבו כינו מנתחים בבריטניה הקדומה) יאה לו הרבה יותר מ"כירורג"; בקיצור, שאין לו מושג בניתוח ונוכחותי מזכירה לו כבר שנים את העובדה הזאת. הודות לסכסוך המתמשך שאין לו פתרון, והזמן שלפתע נפתח עם הצרת צעדַי, בזכות העובדה שבמקום להיות עסוק יומם ולילה בחדר הניתוח עומד לרשותי פנאי אינסופי, גיליתי עד כמה קרובה הכתיבה למלאכה שאותה הייתי רגיל לעשות: לחבר איבר לאיבר, לעקור ולשתול, לברוא מחדש, לַחווֹת את התחושה האלוהית של להפיח רוח בבשר, בבשרו של בועז, לספר על נפלאותיו של בועז בשנת חייו האחרונה, שנת מותו, שנת גבורתו האמיתית. כי מה יש לי במקום הכתיבה של הסיפור הזה? מה מציעים לי במקום הפטנט הגאוני שהופך את החיים למה שהם לא? להניח את העט, אותו כלי כתיבה מיושן שעדיין קרוב לליבי, שאימצתי לי במקום האיזמל הגזול, ולהיאחז בקצות המציאות? איזה מין חיים אלה? מוזר מאוד, חשבתי כשצעדתי יום אחד במזג אוויר אביבי בעמק יהושפט, שיהודים לכל אורך הדורות שאפו להיקבר דווקא כאן, קרוב ככל האפשר למקום שבו תתחיל תחיית המתים. אני לא מסוגל להבין מה מקורה של הלהיטות להידחק לראש התור של החזרה לחיים; התשוקה הזאת היא בעיני בלתי נתפסת. איזה נסיון חיים יכול להוביל לגעגועים אל החיים האלה? לא הרבה יותר הגיוני לחשוב שאם כבר אני מת, אם כבר צלחתי את הרוביקון הזה, אם כבר הגעתי למנוחה שאין בִּלתה, כי אז כדאי להישאר בה לנצח-נצחים?

איל מגד

איל מגד (נולד ב־1948) הוא סופר ומשורר ישראלי.

למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. עבד כעורך בקול ישראל.
בתחילת שנות השבעים החל לפרסם שירה, ובמהלך שנות השבעים והשמונים הוציא עשרה קובצי שירים. בשנות ה-90 החל לכתוב רומנים.
בשנת 2004 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/dzfanx7b

סקירות וביקורות

אתר חפירות בניגוד לצו השעה, איל מגד מתעקש לקחת את עצמו ואת החיים ברצינות תהומית, ובכך כוחו הגדול כסופר 'לא לקחת את עצמך ברצינות' הוא מעין צו תרבותי עכשווי שמלמד לא מעט על התקופה שבה אנחנו חיים. האתוס הזה, המורה לנו 'להקליל‭,'‬ או 'לא לחפור‭,'‬ מסתיר לעיתים ייאוש עמוק. אל תקחו את עצמכם ברצינות, מתרה בנו המוסר החדש, כי ממילא אי אפשר להתייחס לעצמנו ברצינות בעולם גדול כל כך, גלובלי כל כך, שבו הפרט נמעך תחת תהליכים כלכליים ופוליטיים, אירועי מדיה, רשתות חברתיות וכיוצא באלה, שגדולים ממנו מיליוני מונים. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, כי ממילא לא ניתן לקחת את האדם ברצינות בעקבות גילויי המדע, או הפרשנות הפופולרית של גילויים אלה, המרמזים שהאדם הוא מין שילוב של קוף-עילי ומחשב-על. 'לא לקחת את עצמך ברצינות‭,'‬ במילים אחרות, היא לעיתים אמירה דכאונית שרק מתחפשת להשקפת עולם נונשלנטית.

המהלך החשוב של איל מגד ביצירותיו האחרונות - 'זוג‭,'‬ 'איך לחיות‭,'‬ ובעיקר 'ארץ, אישה' וספרו החדש 'סוף הגוף' - מתמצה בכך שמגד הולך בכיוון ההפוך לחלוטין לרוח התקופה. מגד לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הוא כבד מאוד והוא חופר מאוד. ועל כל אלה תהילתו. העיסוק של מגד בעצמו, בשלושת הספרים הקודמים באוטוביוגרפיות מפורשת והפעם תחת מעטה בדיוני דקיק, הוא כמובן נרקיסיסטי. אבל נרקיסיזם - חשוב להזכיר באקלים האינטלקטואלי הנוכחי - הוא גם המקור לתחושות של ערך עצמי, כבוד עצמי, אצילות, ובכלל לתחושת האינדיבידואליות שלנו. היוונים הקדמונים, טען פעם היסטוריון של המדע, לא פיתחו את המדע המודרני והטכנולוגיות שנבעו ממנו, למרות שהיו ברשותם האמצעים, בגלל הנרקיסיזם הבריא שלהם: הם לא רצו להחליף את הגוף היקר להם בתותבים טכנולוגיים. בחברה שבה הטכנולוגיה ממעטת מדי יום את הקיום הגופני הנפרד שלנו, הנרקיסיזם הוא המאגר שממנו יונקת מחאת הפרט נגד התהליך הזה, ואיל מגד הוא אולי הנציג הבולט ביותר בספרות הישראלית העכשווית להתעקשותו של היחיד על חשיבותו הנבדלת; התעקשות המתבטאת בכך שהוא נובר ונובר בעצמו ולא מרפה.

לכאורה 'סוף הגוף' הוא דווקא לא ספר על 'האני‭.'‬ המספר, מנתח ירושלמי בעל שם, כבן ‭ ,60‬ המסוכסך עם מִ נְ הלת בית החולים שבו הוא עובד, עוסק בדמותו של חברו, בועז מזור, שדווקא מזור לא היה לו והוא נפטר מסרטן הלבלב. באובססיביות תומס ברנהרדית - פחות אינטנסיבית ורפטטיבית אבל בהחלט מוזיקלית בדומה למקור ההשראה המשוער - דן המספר שוב ושוב, ומכיוונים שונים, במערכת היחסים הזו שהתחילה בילדות תל-אביבית משותפת והמשיכה ללימודי רפואה משותפים, שמהם פרש בועז למגינת ליבו והפך לביולוג חשוב אך כזה שעדיין רואה את החמצת חייו בכך שלא היה לרופא.

החברות, שלוותה במסעות משותפים לחו"ל המתוארים כאן בהרחבה, לא נעדרה מתחים ותחרות וקנאה. היא אף ניתקה לתקופה ממושכת וחודשה בשנה האחרונה לחייו של בועז, כשנודע לו דבר מחלתו. בראיון עם מגד נטען כי פרשת היחסים שנגללת ברומן קשורה ביחסיו המציאותיים עם עלי מוהר, אבל תוכן הרומן הזכיר לי דווקא מערכת יחסים אחרת - את המסה שכתב עגנון על חברותו עם ברנר. עגנון מתנצל שם באירוניה על כך שהוא מדבר על עצמו ללא הרף במקום להגיע לנושא המסה לכאורה: ברנר. כך גם כאן, דמותו של בועז מעניקה למספר אפשרויות נוספות לדון בחייו שלו, מתוך השוואה לבועז ומתוך השראה לעריכת סיכומים שמעורר באופן כללי המוות, קל וחומר מותו של חבר. כך, למשל, דן כאן המספר באריכות ביחסיו עם אשתו השנייה, יחסים מייסרים אך בלתי ניתנים לביתוק, שמזכירים מאוד את הניתוח של המספר ב'ארץ אישה' וב'זוג‭.'‬

התוצאה היא רומן שמדובב בעברית מוגבהת והדורה את שאלות החיים החשובות ביותר, 'השאלות הארורות‭,'‬ המטפיזיות והפרסונליות כאחת, שאלות הנוגעות במהות החיים והמוות, באפשרות להשיג אושר ואהבה בעולם הזה, בכמיהות הדתיות, ביחסי גוף ונפש, בתפקיד הפטאלי של הילדות בחריצת גורלנו בבגרות.

העברית ההדורה, הספרותית, שמתורצת במובלע בכך שהרופא הוא איש ספר, יוצרת שני אפקטים מעניינים ומנוגדים: מצד אחד היא מאלחשת את הנושאים המייסרים, תהליכי הגסיסה למשל, בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי ממהותם הברוטלית. ומצד שני היא דווקא מעניקה הדגשה, משקל ואפילו מעט פאתוס לנפתולי ולייסורי הגוף והנפש. הסגנון העברי המוקפד והיציב קשור כך לאפקט התרפויטי הכללי שיש בקריאה ברומן הזה, לפעולתו הכללית של רומן שמעניק משקל לחיים האינדיבידואליים על שאלותיהם הגדולות - רומן שאינו נכנע לצו התרבותי העכשווי ומתעקש לקחת את החיים ברצינות.

עוד 3 ספרים על מחלות:
האינסופים > ג'ון באנוויל
בקשתה האחרונה > אילנה ברנשטיין
הדבר > אלבר קאמי
אריק גלסנר 7 לילות 03/08/2012 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

אתר חפירות בניגוד לצו השעה, איל מגד מתעקש לקחת את עצמו ואת החיים ברצינות תהומית, ובכך כוחו הגדול כסופר 'לא לקחת את עצמך ברצינות' הוא מעין צו תרבותי עכשווי שמלמד לא מעט על התקופה שבה אנחנו חיים. האתוס הזה, המורה לנו 'להקליל‭,'‬ או 'לא לחפור‭,'‬ מסתיר לעיתים ייאוש עמוק. אל תקחו את עצמכם ברצינות, מתרה בנו המוסר החדש, כי ממילא אי אפשר להתייחס לעצמנו ברצינות בעולם גדול כל כך, גלובלי כל כך, שבו הפרט נמעך תחת תהליכים כלכליים ופוליטיים, אירועי מדיה, רשתות חברתיות וכיוצא באלה, שגדולים ממנו מיליוני מונים. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, כי ממילא לא ניתן לקחת את האדם ברצינות בעקבות גילויי המדע, או הפרשנות הפופולרית של גילויים אלה, המרמזים שהאדם הוא מין שילוב של קוף-עילי ומחשב-על. 'לא לקחת את עצמך ברצינות‭,'‬ במילים אחרות, היא לעיתים אמירה דכאונית שרק מתחפשת להשקפת עולם נונשלנטית.

המהלך החשוב של איל מגד ביצירותיו האחרונות - 'זוג‭,'‬ 'איך לחיות‭,'‬ ובעיקר 'ארץ, אישה' וספרו החדש 'סוף הגוף' - מתמצה בכך שמגד הולך בכיוון ההפוך לחלוטין לרוח התקופה. מגד לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הוא כבד מאוד והוא חופר מאוד. ועל כל אלה תהילתו. העיסוק של מגד בעצמו, בשלושת הספרים הקודמים באוטוביוגרפיות מפורשת והפעם תחת מעטה בדיוני דקיק, הוא כמובן נרקיסיסטי. אבל נרקיסיזם - חשוב להזכיר באקלים האינטלקטואלי הנוכחי - הוא גם המקור לתחושות של ערך עצמי, כבוד עצמי, אצילות, ובכלל לתחושת האינדיבידואליות שלנו. היוונים הקדמונים, טען פעם היסטוריון של המדע, לא פיתחו את המדע המודרני והטכנולוגיות שנבעו ממנו, למרות שהיו ברשותם האמצעים, בגלל הנרקיסיזם הבריא שלהם: הם לא רצו להחליף את הגוף היקר להם בתותבים טכנולוגיים. בחברה שבה הטכנולוגיה ממעטת מדי יום את הקיום הגופני הנפרד שלנו, הנרקיסיזם הוא המאגר שממנו יונקת מחאת הפרט נגד התהליך הזה, ואיל מגד הוא אולי הנציג הבולט ביותר בספרות הישראלית העכשווית להתעקשותו של היחיד על חשיבותו הנבדלת; התעקשות המתבטאת בכך שהוא נובר ונובר בעצמו ולא מרפה.

לכאורה 'סוף הגוף' הוא דווקא לא ספר על 'האני‭.'‬ המספר, מנתח ירושלמי בעל שם, כבן ‭ ,60‬ המסוכסך עם מִ נְ הלת בית החולים שבו הוא עובד, עוסק בדמותו של חברו, בועז מזור, שדווקא מזור לא היה לו והוא נפטר מסרטן הלבלב. באובססיביות תומס ברנהרדית - פחות אינטנסיבית ורפטטיבית אבל בהחלט מוזיקלית בדומה למקור ההשראה המשוער - דן המספר שוב ושוב, ומכיוונים שונים, במערכת היחסים הזו שהתחילה בילדות תל-אביבית משותפת והמשיכה ללימודי רפואה משותפים, שמהם פרש בועז למגינת ליבו והפך לביולוג חשוב אך כזה שעדיין רואה את החמצת חייו בכך שלא היה לרופא.

החברות, שלוותה במסעות משותפים לחו"ל המתוארים כאן בהרחבה, לא נעדרה מתחים ותחרות וקנאה. היא אף ניתקה לתקופה ממושכת וחודשה בשנה האחרונה לחייו של בועז, כשנודע לו דבר מחלתו. בראיון עם מגד נטען כי פרשת היחסים שנגללת ברומן קשורה ביחסיו המציאותיים עם עלי מוהר, אבל תוכן הרומן הזכיר לי דווקא מערכת יחסים אחרת - את המסה שכתב עגנון על חברותו עם ברנר. עגנון מתנצל שם באירוניה על כך שהוא מדבר על עצמו ללא הרף במקום להגיע לנושא המסה לכאורה: ברנר. כך גם כאן, דמותו של בועז מעניקה למספר אפשרויות נוספות לדון בחייו שלו, מתוך השוואה לבועז ומתוך השראה לעריכת סיכומים שמעורר באופן כללי המוות, קל וחומר מותו של חבר. כך, למשל, דן כאן המספר באריכות ביחסיו עם אשתו השנייה, יחסים מייסרים אך בלתי ניתנים לביתוק, שמזכירים מאוד את הניתוח של המספר ב'ארץ אישה' וב'זוג‭.'‬

התוצאה היא רומן שמדובב בעברית מוגבהת והדורה את שאלות החיים החשובות ביותר, 'השאלות הארורות‭,'‬ המטפיזיות והפרסונליות כאחת, שאלות הנוגעות במהות החיים והמוות, באפשרות להשיג אושר ואהבה בעולם הזה, בכמיהות הדתיות, ביחסי גוף ונפש, בתפקיד הפטאלי של הילדות בחריצת גורלנו בבגרות.

העברית ההדורה, הספרותית, שמתורצת במובלע בכך שהרופא הוא איש ספר, יוצרת שני אפקטים מעניינים ומנוגדים: מצד אחד היא מאלחשת את הנושאים המייסרים, תהליכי הגסיסה למשל, בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי ממהותם הברוטלית. ומצד שני היא דווקא מעניקה הדגשה, משקל ואפילו מעט פאתוס לנפתולי ולייסורי הגוף והנפש. הסגנון העברי המוקפד והיציב קשור כך לאפקט התרפויטי הכללי שיש בקריאה ברומן הזה, לפעולתו הכללית של רומן שמעניק משקל לחיים האינדיבידואליים על שאלותיהם הגדולות - רומן שאינו נכנע לצו התרבותי העכשווי ומתעקש לקחת את החיים ברצינות.

עוד 3 ספרים על מחלות:
האינסופים > ג'ון באנוויל
בקשתה האחרונה > אילנה ברנשטיין
הדבר > אלבר קאמי
אריק גלסנר 7 לילות 03/08/2012 לקריאת הסקירה המלאה >
סוף הגוף איל מגד

1



מותו של בועז מזור אינו מרפה ממני. לא רק היעלמותו לעולמי-עד, שהיא כשלעצמה שערורייתית ובלתי נתפסת, אלא קנה המידה שהמוות שלו מציב לי ולחיי. זה אינו קנה מידה דתי או מיסטי, אלא קיומי ויומיומי, מעין השוואה בלתי פוסקת בינו לביני, השוואה על כל צעד ושעל שאין ממנה מנוס, מעין דיבוק שאת מקורו צריך לברר. כאילו מותו הטמיע אותי בתוכו, או אותו בתוכי, וכל ההבדל בינינו הוא שהוא מת ואני חי, וכאילו זה לא ממש הבדל, והוא לפעמים חי לגמרי בתוכי ואני מת לגמרי בתוכו, ועדיין אנחנו מתחרים מי מאיתנו ייקח ראשון ברצינות את החיים האלה, מי יפסיק ראשון את המשחק, מי יחדל לשחק בחיים. באותו רגע שבו בועז הוא קנה המידה, לא שהוא באמת חי אבל בטוח שהוא לא באמת מת. ובאותו רגע ברור לי לגמרי שאין דבר כזה "באמת מת", כמו שאין דבר כזה באמת חי. כלומר, אין אמת אחת, לא בחיים ולא במוות. ומה כן יש? חצאי אמיתות. רסיסי אמיתות. כמו רסיסי חיים. אם מצרפים את הרסיסים האלה יחד מקבלים איזו תמונה מטושטשת של חיינו זה לצד זה, וזה בנפרד מזה, ורק לנוכח התמונה הזאת אני מתגבר לרגע על הלם מותו.
אבל האם כשאני מספר על המת אני מרגיש יותר חי? להפך, אני מרגיש יותר בודד, יותר מיוּתר, פחות חי בעצם. כל בוקר אני פוגש את היום החדש על דרך השלילה, כלומר מתעודד רק ממטלות ותלאות שהשארתי מאחורי ביום הקודם, ולשמחתי אפשר כבר למחוק אותן מהלוח; אבל אין שום דבר שאני יכול לצפות לו בכליון עיניים, לשׂושׂ עליו מראש, כמו שציפיתי בעבר להתרועעות עם בועז, לצעידה איתו לאורך שפת הים, או לארוחת צהריים שתמיד יכולתי לסמוך על כך שלא יהיה בה רגע של תפלוּת. אני לא רוצה לשמוע רק את הנשימות שלי, כמו בשממה של ים המלח, אלא גם את הציפורים, לפחות ציפור בודדה אחת במדבר מלבדי. למעשה, אני לא יודע אם לספר יותר עלי בהקשר שלו, או יותר עליו בהקשר שלי. אני מהסס, מתלבט. אני חושב, לעת עתה שיהיה הוא העיקר ולא אני. אני אהיה רק המסַפר ואילו הוא יהיה המסוּפר, ואם ישתנה הלוך-הרוח הזה אחליף בינינו. נראה, נראה כמה אוּכל להמשיך, מתי ה"הוא" יהפוך לאני והאני להוא.
אני משוטט ללא הרף בשכונות הערביות והחרדיות של העיר, כלומר הכי רחוק מסביבתי הטבעית, וחושב אולי בכלל לעזוב את הסיפור, בכלל לא לספר. אין לי ספק שהוא מצידו לא זקוק לסיפור הזה; בפִענוח חידת מותו הרי רק לי יש עניין, ולא לו. הוא מת וזהו. הוא כבר הסיר מעצמו את המעטה התם והישר, המתון והמאושר שלו. הוא נפטר לא רק מהמעטה התם והישר, המתון והמאושר, אלא גם מהדריכוּת ומהזעם, מהארסיות, מהיותו, לעיתים, גם נוטר ונוקם, כמו כולנו. הוא כבר פרק את המטען, שמשום מה תובע גם ממני את פריקתו ולא מרפה. פריקת המטען הזה, שתכליתה היא פענוח של איזו חידה, היא העילה האחת והיחידה למסור את הדין-וחשבון הנוכחי. אני שואל לאן כבר ייקח אותי הסיפור, ויודע שלא זו השאלה. השאלה היא למה לנבור בעבר במקום לפתור את בעיות ההווה. להתמכרות לעבר אין שום יתרון על כל התמכרות אחרת. גם בהתמכרויות אחרות הפגיעה בבריאות ניכרת רק אחרי תקופה ארוכה, אחרי אשליה של בריאות מתמשכת ובטוחה; לפתע המחלה צצה משום מקום. אני אומר לעצמי שאני חייב להפסיק עם זה. להפסיק עם השִחזור ועם הסיפור. אלא שההחלטה הזאת, כדרכן של החלטות גמילה, לא מחזיקה מעמד. היא לא תחזיק מעמד כל עוד איני פותר את הבעיות המקצועיות שלי. כל עוד נותנים לי, למי שנחשב למנתח יחיד בדורו, לנתח רק פעם בשבוע, בגלל קנאה חולנית של עמיתים חסרי כשרון, אני אמשיך לספר. אמשיך להצמיד את העט לנייר במקום את סכין המנתחים לבשר. כך וגם כך נפתחים לפנַי החיים.
זאת היתה הברכה הנסתרת של הריב עם מנהל המחלקה, הממונה עלי, לגודל הבושה; זה שהתואר "גַּלָּב" (שבו כינו מנתחים בבריטניה הקדומה) יאה לו הרבה יותר מ"כירורג"; בקיצור, שאין לו מושג בניתוח ונוכחותי מזכירה לו כבר שנים את העובדה הזאת. הודות לסכסוך המתמשך שאין לו פתרון, והזמן שלפתע נפתח עם הצרת צעדַי, בזכות העובדה שבמקום להיות עסוק יומם ולילה בחדר הניתוח עומד לרשותי פנאי אינסופי, גיליתי עד כמה קרובה הכתיבה למלאכה שאותה הייתי רגיל לעשות: לחבר איבר לאיבר, לעקור ולשתול, לברוא מחדש, לַחווֹת את התחושה האלוהית של להפיח רוח בבשר, בבשרו של בועז, לספר על נפלאותיו של בועז בשנת חייו האחרונה, שנת מותו, שנת גבורתו האמיתית. כי מה יש לי במקום הכתיבה של הסיפור הזה? מה מציעים לי במקום הפטנט הגאוני שהופך את החיים למה שהם לא? להניח את העט, אותו כלי כתיבה מיושן שעדיין קרוב לליבי, שאימצתי לי במקום האיזמל הגזול, ולהיאחז בקצות המציאות? איזה מין חיים אלה? מוזר מאוד, חשבתי כשצעדתי יום אחד במזג אוויר אביבי בעמק יהושפט, שיהודים לכל אורך הדורות שאפו להיקבר דווקא כאן, קרוב ככל האפשר למקום שבו תתחיל תחיית המתים. אני לא מסוגל להבין מה מקורה של הלהיטות להידחק לראש התור של החזרה לחיים; התשוקה הזאת היא בעיני בלתי נתפסת. איזה נסיון חיים יכול להוביל לגעגועים אל החיים האלה? לא הרבה יותר הגיוני לחשוב שאם כבר אני מת, אם כבר צלחתי את הרוביקון הזה, אם כבר הגעתי למנוחה שאין בִּלתה, כי אז כדאי להישאר בה לנצח-נצחים?