'לא לקחת את עצמך ברצינות' הוא מעין צו תרבותי עכשווי שמלמד לא מעט על התקופה שבה אנחנו חיים. האתוס הזה, המורה לנו 'להקליל,' או 'לא לחפור,' מסתיר לעיתים ייאוש עמוק. אל תקחו את עצמכם ברצינות, מתרה בנו המוסר החדש, כי ממילא אי אפשר להתייחס לעצמנו ברצינות בעולם גדול כל כך, גלובלי כל כך, שבו הפרט נמעך תחת תהליכים כלכליים ופוליטיים, אירועי מדיה, רשתות חברתיות וכיוצא באלה, שגדולים ממנו מיליוני מונים. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, כי ממילא לא ניתן לקחת את האדם ברצינות בעקבות גילויי המדע, או הפרשנות הפופולרית של גילויים אלה, המרמזים שהאדם הוא מין שילוב של קוף-עילי ומחשב-על. 'לא לקחת את עצמך ברצינות,' במילים אחרות, היא לעיתים אמירה דכאונית שרק מתחפשת להשקפת עולם נונשלנטית.
המהלך החשוב של איל מגד ביצירותיו האחרונות - 'זוג,' 'איך לחיות,' ובעיקר 'ארץ, אישה' וספרו החדש 'סוף הגוף' - מתמצה בכך שמגד הולך בכיוון ההפוך לחלוטין לרוח התקופה. מגד לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הוא כבד מאוד והוא חופר מאוד. ועל כל אלה תהילתו. העיסוק של מגד בעצמו, בשלושת הספרים הקודמים באוטוביוגרפיות מפורשת והפעם תחת מעטה בדיוני דקיק, הוא כמובן נרקיסיסטי. אבל נרקיסיזם - חשוב להזכיר באקלים האינטלקטואלי הנוכחי - הוא גם המקור לתחושות של ערך עצמי, כבוד עצמי, אצילות, ובכלל לתחושת האינדיבידואליות שלנו. היוונים הקדמונים, טען פעם היסטוריון של המדע, לא פיתחו את המדע המודרני והטכנולוגיות שנבעו ממנו, למרות שהיו ברשותם האמצעים, בגלל הנרקיסיזם הבריא שלהם: הם לא רצו להחליף את הגוף היקר להם בתותבים טכנולוגיים. בחברה שבה הטכנולוגיה ממעטת מדי יום את הקיום הגופני הנפרד שלנו, הנרקיסיזם הוא המאגר שממנו יונקת מחאת הפרט נגד התהליך הזה, ואיל מגד הוא אולי הנציג הבולט ביותר בספרות הישראלית העכשווית להתעקשותו של היחיד על חשיבותו הנבדלת; התעקשות המתבטאת בכך שהוא נובר ונובר בעצמו ולא מרפה.
לכאורה 'סוף הגוף' הוא דווקא לא ספר על 'האני.' המספר, מנתח ירושלמי בעל שם, כבן ,60 המסוכסך עם מִ נְ הלת בית החולים שבו הוא עובד, עוסק בדמותו של חברו, בועז מזור, שדווקא מזור לא היה לו והוא נפטר מסרטן הלבלב. באובססיביות תומס ברנהרדית - פחות אינטנסיבית ורפטטיבית אבל בהחלט מוזיקלית בדומה למקור ההשראה המשוער - דן המספר שוב ושוב, ומכיוונים שונים, במערכת היחסים הזו שהתחילה בילדות תל-אביבית משותפת והמשיכה ללימודי רפואה משותפים, שמהם פרש בועז למגינת ליבו והפך לביולוג חשוב אך כזה שעדיין רואה את החמצת חייו בכך שלא היה לרופא.
החברות, שלוותה במסעות משותפים לחו"ל המתוארים כאן בהרחבה, לא נעדרה מתחים ותחרות וקנאה. היא אף ניתקה לתקופה ממושכת וחודשה בשנה האחרונה לחייו של בועז, כשנודע לו דבר מחלתו. בראיון עם מגד נטען כי פרשת היחסים שנגללת ברומן קשורה ביחסיו המציאותיים עם עלי מוהר, אבל תוכן הרומן הזכיר לי דווקא מערכת יחסים אחרת - את המסה שכתב עגנון על חברותו עם ברנר. עגנון מתנצל שם באירוניה על כך שהוא מדבר על עצמו ללא הרף במקום להגיע לנושא המסה לכאורה: ברנר. כך גם כאן, דמותו של בועז מעניקה למספר אפשרויות נוספות לדון בחייו שלו, מתוך השוואה לבועז ומתוך השראה לעריכת סיכומים שמעורר באופן כללי המוות, קל וחומר מותו של חבר. כך, למשל, דן כאן המספר באריכות ביחסיו עם אשתו השנייה, יחסים מייסרים אך בלתי ניתנים לביתוק, שמזכירים מאוד את הניתוח של המספר ב'ארץ אישה' וב'זוג.'
התוצאה היא רומן שמדובב בעברית מוגבהת והדורה את שאלות החיים החשובות ביותר, 'השאלות הארורות,' המטפיזיות והפרסונליות כאחת, שאלות הנוגעות במהות החיים והמוות, באפשרות להשיג אושר ואהבה בעולם הזה, בכמיהות הדתיות, ביחסי גוף ונפש, בתפקיד הפטאלי של הילדות בחריצת גורלנו בבגרות.
העברית ההדורה, הספרותית, שמתורצת במובלע בכך שהרופא הוא איש ספר, יוצרת שני אפקטים מעניינים ומנוגדים: מצד אחד היא מאלחשת את הנושאים המייסרים, תהליכי הגסיסה למשל, בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי ממהותם הברוטלית. ומצד שני היא דווקא מעניקה הדגשה, משקל ואפילו מעט פאתוס לנפתולי ולייסורי הגוף והנפש. הסגנון העברי המוקפד והיציב קשור כך לאפקט התרפויטי הכללי שיש בקריאה ברומן הזה, לפעולתו הכללית של רומן שמעניק משקל לחיים האינדיבידואליים על שאלותיהם הגדולות - רומן שאינו נכנע לצו התרבותי העכשווי ומתעקש לקחת את החיים ברצינות.
עוד 3 ספרים על מחלות:
האינסופים > ג'ון באנוויל
בקשתה האחרונה > אילנה ברנשטיין
הדבר > אלבר קאמי
אתר חפירות
בניגוד לצו השעה, איל מגד מתעקש לקחת את עצמו ואת החיים ברצינות תהומית, ובכך כוחו הגדול כסופר
'לא לקחת את עצמך ברצינות' הוא מעין צו תרבותי עכשווי שמלמד לא מעט על התקופה שבה אנחנו חיים. האתוס הזה, המורה לנו 'להקליל,' או 'לא לחפור,' מסתיר לעיתים ייאוש עמוק. אל תקחו את עצמכם ברצינות, מתרה בנו המוסר החדש, כי ממילא אי אפשר להתייחס לעצמנו ברצינות בעולם גדול כל כך, גלובלי כל כך, שבו הפרט נמעך תחת תהליכים כלכליים ופוליטיים, אירועי מדיה, רשתות חברתיות וכיוצא באלה, שגדולים ממנו מיליוני מונים. אל תיקחו את עצמכם ברצינות, כי ממילא לא ניתן לקחת את האדם ברצינות בעקבות גילויי המדע, או הפרשנות הפופולרית של גילויים אלה, המרמזים שהאדם הוא מין שילוב של קוף-עילי ומחשב-על. 'לא לקחת את עצמך ברצינות,' במילים אחרות, היא לעיתים אמירה דכאונית שרק מתחפשת להשקפת עולם נונשלנטית.
המהלך החשוב של איל מגד ביצירותיו האחרונות - 'זוג,' 'איך לחיות,' ובעיקר 'ארץ, אישה' וספרו החדש 'סוף הגוף' - מתמצה בכך שמגד הולך בכיוון ההפוך לחלוטין לרוח התקופה. מגד לוקח את עצמו ברצינות תהומית. הוא כבד מאוד והוא חופר מאוד. ועל כל אלה תהילתו. העיסוק של מגד בעצמו, בשלושת הספרים הקודמים באוטוביוגרפיות מפורשת והפעם תחת מעטה בדיוני דקיק, הוא כמובן נרקיסיסטי. אבל נרקיסיזם - חשוב להזכיר באקלים האינטלקטואלי הנוכחי - הוא גם המקור לתחושות של ערך עצמי, כבוד עצמי, אצילות, ובכלל לתחושת האינדיבידואליות שלנו. היוונים הקדמונים, טען פעם היסטוריון של המדע, לא פיתחו את המדע המודרני והטכנולוגיות שנבעו ממנו, למרות שהיו ברשותם האמצעים, בגלל הנרקיסיזם הבריא שלהם: הם לא רצו להחליף את הגוף היקר להם בתותבים טכנולוגיים. בחברה שבה הטכנולוגיה ממעטת מדי יום את הקיום הגופני הנפרד שלנו, הנרקיסיזם הוא המאגר שממנו יונקת מחאת הפרט נגד התהליך הזה, ואיל מגד הוא אולי הנציג הבולט ביותר בספרות הישראלית העכשווית להתעקשותו של היחיד על חשיבותו הנבדלת; התעקשות המתבטאת בכך שהוא נובר ונובר בעצמו ולא מרפה.
לכאורה 'סוף הגוף' הוא דווקא לא ספר על 'האני.' המספר, מנתח ירושלמי בעל שם, כבן ,60 המסוכסך עם מִ נְ הלת בית החולים שבו הוא עובד, עוסק בדמותו של חברו, בועז מזור, שדווקא מזור לא היה לו והוא נפטר מסרטן הלבלב. באובססיביות תומס ברנהרדית - פחות אינטנסיבית ורפטטיבית אבל בהחלט מוזיקלית בדומה למקור ההשראה המשוער - דן המספר שוב ושוב, ומכיוונים שונים, במערכת היחסים הזו שהתחילה בילדות תל-אביבית משותפת והמשיכה ללימודי רפואה משותפים, שמהם פרש בועז למגינת ליבו והפך לביולוג חשוב אך כזה שעדיין רואה את החמצת חייו בכך שלא היה לרופא.
החברות, שלוותה במסעות משותפים לחו"ל המתוארים כאן בהרחבה, לא נעדרה מתחים ותחרות וקנאה. היא אף ניתקה לתקופה ממושכת וחודשה בשנה האחרונה לחייו של בועז, כשנודע לו דבר מחלתו. בראיון עם מגד נטען כי פרשת היחסים שנגללת ברומן קשורה ביחסיו המציאותיים עם עלי מוהר, אבל תוכן הרומן הזכיר לי דווקא מערכת יחסים אחרת - את המסה שכתב עגנון על חברותו עם ברנר. עגנון מתנצל שם באירוניה על כך שהוא מדבר על עצמו ללא הרף במקום להגיע לנושא המסה לכאורה: ברנר. כך גם כאן, דמותו של בועז מעניקה למספר אפשרויות נוספות לדון בחייו שלו, מתוך השוואה לבועז ומתוך השראה לעריכת סיכומים שמעורר באופן כללי המוות, קל וחומר מותו של חבר. כך, למשל, דן כאן המספר באריכות ביחסיו עם אשתו השנייה, יחסים מייסרים אך בלתי ניתנים לביתוק, שמזכירים מאוד את הניתוח של המספר ב'ארץ אישה' וב'זוג.'
התוצאה היא רומן שמדובב בעברית מוגבהת והדורה את שאלות החיים החשובות ביותר, 'השאלות הארורות,' המטפיזיות והפרסונליות כאחת, שאלות הנוגעות במהות החיים והמוות, באפשרות להשיג אושר ואהבה בעולם הזה, בכמיהות הדתיות, ביחסי גוף ונפש, בתפקיד הפטאלי של הילדות בחריצת גורלנו בבגרות.
העברית ההדורה, הספרותית, שמתורצת במובלע בכך שהרופא הוא איש ספר, יוצרת שני אפקטים מעניינים ומנוגדים: מצד אחד היא מאלחשת את הנושאים המייסרים, תהליכי הגסיסה למשל, בכך שהיא יוצרת ריחוק אסתטי ממהותם הברוטלית. ומצד שני היא דווקא מעניקה הדגשה, משקל ואפילו מעט פאתוס לנפתולי ולייסורי הגוף והנפש. הסגנון העברי המוקפד והיציב קשור כך לאפקט התרפויטי הכללי שיש בקריאה ברומן הזה, לפעולתו הכללית של רומן שמעניק משקל לחיים האינדיבידואליים על שאלותיהם הגדולות - רומן שאינו נכנע לצו התרבותי העכשווי ומתעקש לקחת את החיים ברצינות.
עוד 3 ספרים על מחלות:
האינסופים > ג'ון באנוויל
בקשתה האחרונה > אילנה ברנשטיין
הדבר > אלבר קאמי
אריק גלסנר
7 לילות
03/08/2012
לקריאת הסקירה המלאה >