לנצח בגדול

1

"קדימה חבר'ה, לעבודה! לעבודה!"
נועה התכווצה בכיסאה, מנסה להיעלם מהעין. היא קיללה את עמדת העבודה שלה, מתחת לאף של הסמנכ"ל הכי מעצבן בעולם. לפחות שבע פעמים בחצי הדקה האחרונה הוא חלף ליד שולחנה, מסיט אליה בכל פעם את מבטו מן הניירות שהחזיק או מהפלאפון שבו דיבר או השד יודע מה, ובודק, כל הזמן בודק שהיא עובדת. שכולם עובדים. שהמשרד מנוהל ומתופעל כהלכה. שאף עובד חלילה לא הפסיק לרגע ממלאכתו או גירד באף או נשם. הוא נקש באצבעותיו באופן תמידי, ונועה היתה יכולה לסלוח לו על כל מיליון הדברים האחרים שעשה אילו רק היה מפסיק עם זה. לדעתה, כבר פיתח שיא גינֶס ביכולת להקיש באצבעות במהירות גבוהה בדקה. זה, וביכולת ללכת תשע שעות רצופות, כשהראש מסתובב לכל הכיוונים, כשהוא דרוך כמו קפיץ. הוא בטח נולד בחודש השמיני, חשבה, לא יכול היה לחכות. בעצם, אני בטוחה שברגע שהזרע התחבר עם הביצית, הוא קפץ מתוך הרחם והשלים את היווצרותו כעוּבר בחוץ, ולוּ רק כדי לא להפסיד שום שנייה חשובה.
"רינה! דו"חות התקציב מוכנים?"
"אה... עוד לא," שמעה נועה את קולה המהסס של הבחורה מעברו השני של הקיר.
"למה לא?"
"כי הצורב נתקע, ו..."
"אז מה את עושה בינתיים?"
"אני מקלידה את הנתונים ששלום ביקש לישיבה הערב."
"כל הזמן הזה? אבל את הנתונים האלה לוקח להקליד צ'יק צ'ק," קלחו המילים מפיו מהר, מהר. כמה מהר הוא מדבר.
"זה לא כזה צ'יק צ'ק, זה..."
"טוב, אז תגמרי עכשיו את ההקלדות האלה ותעברי למחשב של נחום, גם לו יש צורב. נחום בדיוק יצא לצלם את המסכים של התוכנה, זה ייקח לו שתי דקות, אז אני רוצֶה שעד אז תגמרי עם זה."
נועה חישבה בראשה את הזמן. היא לא תספיק, ידעה. כמעט קמה כדי לגשת ולהציע לרינה סיוע, אך ידעה שאין בכך טעם. הוא יכפיל לשתיהן את מכסת העבודה.
"בסיידר??" קולו היה רם, בוטח, כמעט מאושר. מאזין מהצד יכול היה לטעות ולחשוב שזהו טון חביב מאין כמוהו.
"תראֶה, רותם, אני... אני לא יודעת, זה הרבה נתונים, והצורב של נחום איטי, ו..."
"אך, שטויות, קטן עלייך, סומך עלייך. יאללה, מהר, לעבודה!" הוא יצא משם, ובדרכו שוב נפנה והציץ אל נועה, שמיהרה לחזור לתיוקים שלה.
לאחר ששמעה את חריקות הכיסא שלו, בהתיישבו במשרדו, העזה ולקחה את כוס המים שלה — שעוד היתה כמעט מלאה אבל היא היתה חייבת שיהיה לה תירוץ כלשהו לקום ממקומה — וניגשה אל המטבח, מתעכבת ליד העמדה של רינה ונעצרת שם.
"הַיי," מילמלה, כמעט לוחשת.
"לא יכולה לדבר עכשיו," המבטא של רינה, ספרדי מתגלגל, עדיין מחבק את ארגנטינה וממאן להתיישב בישראל. המבטא העניק לקולה גוון עצוב אף משהיה. "אני חייבת לגמור את זה."
"כן. שמעתי." היא הביטה מעבר לכתפה ואמרה: "אז אני אדבר אלייך בזמן שתקלידי. מה נשמע?"
רינה גיחכה, אצבעותיה רצות על המקלדת. "בסדר, מה אני אגיד לך. מצבי מידרדר מיום ליום. הכול בגלל הרופאים הטיפשים האלה."
"למה הרופאים טיפשים?"
"כי הם נותנים לי תרופות שלא עוזרות, זה למה. חברת תרופות הזאת בטח מממנת אותם. אומרת להם לסחוט כסף מחולים על תרופות שבכלל לא עוזרות. זה למה."
כן, זו היתה רינה. יום אחד כולם טיפשים והגננת של הילדים שלה מרשעת והנהגים שבפקקים בכביש זוממי פשע, וביום שאחריו הכול טוב, האנשים נחמדים, העולם חיובי וצריך לחשוב חיובי. נועה חיבבה אותה, והתעצבה שלא תראה אותה יותר החל מהשבוע הבא, כשהלימודים יתחדשו והיא תחזור לכיתה ולשיעורי הבית.
"לא נורא, הכול לטובה," ניסתה לעודד אותה במילים שהיא עצמה למדה ממנה. רינה צחקה, והיה טוב לראות זאת. ממשרדו של רותם נשמעה טריקת דלת. שתיהן קפצו, אך נרגעו כשנוכחו לדעת כי הבחור נמצא בעיצומה של שיחת ועידה חשובה בטלפון, מה שהבטיח שבמשך רבע השעה הקרובה הן לא ישמעו ממנו.
"אני חייבת סיגריה," זינקה רינה ממקומה, מוציאה את החפיסה היומית מהתיק ומפשפשת אחר מצית. נועה יצאה בעקבותיה מהמשרד. היא לא עישנה, אבל זה תמיד היה תירוץ טוב להתאווררות קלה של חמש דקות מהעבודה. הן התמקמו על מדרגת אבן מול בניין המשרדים, מאחוריהן כביש סואן ומשמאלן פח אשפה, השמים מעוננים ומסביבן מתרוצצים אנשים לענייניהם השונים. הן נהנו מכל רגע.
"מתי את מסיימת?" רינה תחבה את הסיגריה בין שפתיה האדומות.
"ביום רביעי," אמרה נועה. "אני מתחפפת, אומרת לרותם שלום ולא להתראות וחוזרת לזרועותיו של המורה שלי לתנ"ך..."
"הלוואי שגם אני יכולתי לומר לו את זה."
"אולי יום אחד, כשתהיי במעמד גבוה ממנו... ותפטרי אותו..."
"את השוויצר הקטן שקיבל תואר סמנכ"ל לפני שהתקרב לגיל שלושים ובקושי הספיק להתחתן?" משום מה, היה נדמה לנועה שזה הדבר שהכי הפריע לרינה ברותם. היא צפתה ברינה שינקה את העשן כאילו היה תרופה. "ותגידי לי את, נועה, איך את יכולה לגור בפנימייה? איך?? לא חשבתי שעוד יש דבר כזה."
"למה לא?"
"לא יודעת, זה..."
"זה דווקא הכי ישראלי שיש. חוזר לשיטת החינוך הקיבוצית הישנה והטובה." נועה שיחקה בשערה, שיער ארוך, שופע, מעורר קנאה. "בכל פעם ששואלים אותי איך זה לגור בבית הספר, אני עונה — זה נחמד, אם יש לך שם חברים טובים ומורים סבירים."
"אם הילדים שלי היו הולכים לפנימייה, הייתי מתה," מילמלה רינה. "גם ככה כשהם בגן אני משתגעת מדאגה."
"עד שהם יהיו בבית הספר זה יסתדר, מאמי," חייכה נועה.
צלצול פלאפון קטע את שיחתן. בעלה של רינה התקשר, והיא החלה לדבר ספרדית מהירה אל תוך המכשיר. נועה בהתה בתנועה הערה שעל המדרכות סביבה, ושקעה בהרהורים.
בעבורה היה החופש הזה גרוע משנת הלימודים עצמה. היא לא יכלה להיפגש עם קובי כפי שרצתה. היתה לה העבודה הזו, שסידרה לעצמה כדי להרוויח קצת כסף, וכמובן המרחק ביניהם. לא נורא, טרחה לומר לעצמה בכל פעם, יש כאלה שהחבר שלהן גר בקצה הארץ או במדינה אחרת, אפילו באוסטרליה. יש כאלה שליבן שבור מחבר שנפרד מהן, אני לא כל כך מסכנה. אבל זה היה קשה. היה לה קשה להיות רחוקה ממישהו שאהבה. בכל פעם שנפרדו, חזרה והתפללה בליבה שכשתשוב הביתה, תמצא אותו שם, יושב על המיטה שלה ומחייך אליה. אבל הוא לא היה, כי גם הוא, כמוה, היה בדרכו לביתו, ברכבת.
היא לא היתה רגילה להיות מרוחקת מרחק נסיעה מהחברים שלה. עד שפגשה את קובי, כל בן זוג שאי פעם היה לה גר במרחק של רחוב, או מקסימום כמה רחובות. אבל עכשיו, עכשיו זה שוב ישתנה, והיא תוכל לראות את קובי מתי שתרצה, בוקר צהריים וערב, כל שיהיה עליה לעשות הוא לצאת מהחדר שלה, ללכת בהמשך המסדרון אל החדר שלו ולהיכנס...
ראשו של רותם הופיע בחלון אחד המשרדים, עדיין מדבר בטלפון, אך מתהלך כבר מחוץ לדלת משרדו הפרטי.
רינה קלטה אותו בעיניה וסיננה "פאאאק!" היא מילמלה לבעלה שעל הקו משהו בספרדית והיא ונועה חמקו בחזרה אל תוך הבניין. הן רצו אל המעלית, חרדות בשל חטאן הגדול, ובשעה שהמתינו בעצבנות שהדלתות ייפתחו הביטו זו בזו.
"אני מה–זה אתגעגע אלייך, את יודעת," אמרה רינה.
"אני עוד אחזור לכאן יום אחד," אמרה נועה.
"מה? מתי?!"
"עוד כמה שנים, מאמי, כשאני אהיה מנהלת יחסי ציבור ואשת תקשורת מדופלמת. אני אחזור לכאן ואעשה סדר בבלגן, אעיף את כל המזיקים ואקדם אותך למנהלת פרויקטים..."
"טיפשה." דלתות המעלית נפתחו. אבל רינה היתה חייבת לחבק את נועה כמו את הילדים שלה וללכלך את לחיה בשפתון אדום, כך שהן החמיצו את המעלית ונאלצו להזמין אותה שוב.