חוצפה - ילדות ישראלית ויזמות גלובאלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חוצפה - ילדות ישראלית ויזמות גלובאלית
הוספה למועדפים

חוצפה - ילדות ישראלית ויזמות גלובאלית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ענבל אריאלי היא יזמית ואשת טכנולוגיה. שירתה כקצינה ביחידה 8200, ומאז שחרורה פעילה בתעשיית ההיי-טק בארץ ומחוצה לה. בעלת תואר ראשון במשפטים וכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, יזמות ואסטרטגיה. כיום היא מנהלת את Synthesis, חברה שייסדה המשתמשת בטכנולוגיה מתקדמת לתהליכי הערכה ומיון של מנהלים בכירים, ומשמשת כחברת מועצת המנהלים במגוון תוכניות לקידום יזמות. אריאלי חיה בתל אביב עם בעלה ושלושת בניהם.

    תקציר

    כיצד קשורות מדורות ל"ג בעומר המסורתיות למספר הסטארט-אפים בישראל? איך משפיע הבלגן הטיפוסי בגן שעשועים ישראלי על התפתחותם של כישורים יזמיים? מדוע מטביעות תנועות הנוער בארץ חותם יזמי בחניכיהן, בשונה ממקבילותיהן בשאר העולם? ואיך כל אלה בכלל קשורים לכישורי העתיד?

     

    "חוצפה" הוא ספר מסע מרתק הנע בשלושה צירים מפתיעים. מחד גיסא, הוא עוקב אחר תהליך הילדות וההתבגרות בישראל ומאיר באור חדש את הכוחות הפועלים בו ואת הדינמיקה וההשפעות הייחודיות רק לו. מאידך גיסא, הוא מלווה את השלבים שעובר כל סטארט-אפ: מגילוי הרעיון, דרך תיקופו בשוק ועד להתייעלותו וצמיחתו לחברה בת-קיימא. בין לבין הוא מביא את סיפוריהם של יזמות ויזמים ישראלים שעשייתם הותירה חותם חברתי ועסקי בארץ ובעולם כולו. שלושת חוטי העלילה הללו נשזרים יחדיו על מנת לספר סיפור שטרם סופר על האופן שבו דווקא ילדים ישראלים - הגדלים בצל חוסר יציבות אזורית, המתחנכים במערכת חינוך שציוניה טעונים שיפור ושנעוריהם נקטעים באחת כשהם מתגייסים לשירות צבאי תובעני - מפתחים כישורים ויכולות המציבים אותם בעמדת פתיחה שאין שנייה לה על קו הזינוק לחדשנות וליזמות גלובלית.

     

    "חוצפה" מפרק את הילדות שכולנו מכירים לגורמים ומרכיב אותה מחדש לכלל סיפור מעורר השראה על האקלים החינוכי והחברתי בארץ, שעל פי רוב נתפס בעין ביקורתית, אך למעשה מהווה חממה לצמיחתם של יזמים ומחדשים. מתוך היכרות עמוקה עם תעשיית ההיי-טק על כל היבטיה, מדגימה ענבל אריאלי כיצד דווקא אִלתור, בלגן, חוצפה, קומבינות, תכלסיות וגישה כללית של "יהיה בסדר" נהפכו בידי יזמים ישראלים לקרדום רב-עוצמה שבאמצעותו הם משנים את העולם.

     

    ענבל אריאלי היא יזמית ואשת טכנולוגיה. שירתה כקצינה ביחידה 8200, ומאז שחרורה פעילה בתעשיית ההיי-טק בארץ ומחוצה לה. בעלת תואר ראשון במשפטים וכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, יזמות ואסטרטגיה. כיום היא מנהלת את Synthesis, חברה שייסדה המשתמשת בטכנולוגיה מתקדמת לתהליכי הערכה ומיון של מנהלים בכירים, ומשמשת כחברת מועצת המנהלים במגוון תוכניות לקידום יזמות. אריאלי חיה בתל אביב עם בעלה ושלושת בניהם.

    פרק ראשון

    הקדמה
     
     
     
    "זה בלתי־אפשרי!"
     
    רוב האנשים בעולם נרתעים ומוותרים כשמישהו אומר להם שבלתי־אפשרי להשיג דבר־מה. אבל אם תאמרו זאת לכל אחד ואחת מאיתנו, הישראלים הטיפוסיים, התוצאה תהיה מסע נלהב, נמרץ וחלומי אשר אולי לא ישיג את המטרה המבוקשת, אבל יגיע קרוב מספיק ואולי אף ישיג תוצאה שתעלה על התחזיות המוקדמות. או כמו שאומרים בחיל האוויר: ״קשה? אנחנו עושים מיד. בלתי־אפשרי? ייקח קצת יותר זמן״. תכלס, אנחנו הישראלים לא מכירים את הבלתי־אפשרי.
     
    בבסיס הגישה הזאת מצויה החוצפה הישראלית, שהיא גישה נחרצת לחיים. יש שרואים בה דעתנות או גסות רוח, אבל אחרים רואים בה יסוד חיובי יותר: העדפת הגישה הישירה על פני התקינות הפוליטית כדי להשיג את המטרה. הכול אפשרי אם נוקטים את מידת החוצפה הנכונה, בין שמדובר בילד בן שבע שמתעקש להשמיע את דעתו בארוחת ערב משפחתית, ובין שבמנהל בכיר ומנוסה שמציע פתרון יצירתי לבעיה עסקית. שכן חוצפה משמעה גם נחרצות, אומץ ואמונה אופטימית שהכול בר־השגה.
     
    את החוצפה הישראלית, זו שנאמרת במבטא אמריקאי כמחמאה דווקא, אפשר למצוא בארץ בכל תחומי החיים, והיא חלק מרכזי מהצלחתה של ישראל כאומה טכנולוגית חדשנית. כולם מכירים את הביטוי "אומת הסטארט־אפ", וזהו כינוי הולם למדינה: מספר חברות הסטארט־אפ כאן הוא הגבוה בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה. מחוץ לארצות הברית, ישראל היא מרכז היזמות הבינלאומי מספר אחת בעולם.
     
    אנשים שואלים אותי כל הזמן: "מה הופך את ישראל לכר חדשנות כזה?" או "מדוע הישראלים עסוקים כל הזמן ביוזמות חדשות?" שמעתי תשובות רבות לשאלות האלו - החל בהשפעתו של צה"ל, שהוא צבא טכנולוגי ומתקדם, וכלה במסורת העתיקה של העם היהודי, הכוללת למידה וספקנות. הסברים אלו, גם אם יש בהם מן האמת, מוגבלים מדי. עם השנים הבנתי שבבסיס האופי היזמי של הישראלים מצויה הילדות הייחודית במדינה מלאת אתגרים וסיכונים, בתוך קהילות שבטיות למחצה. ואסור לשכוח את החוצפה המשותפת לכולנו.
     
    אתם אולי חושבים לעצמכם, כמי שחיים את היום־יום הישראלי, על הבלגן, הרעש, קיצורי הדרך ואי־הוודאות שבו, שאין באמירה הזאת כל חידוש. או יתרה מכך, שחוצפה היא בכלל דבר שלילי, שהלוואי שהיינו נמנעים ממנה. רגע. עִצרו שנייה! אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע למחוזות שנראים מוכרים ולרגעים שתזהו לגמרי בחיים שלכם ושל ילדיכם. עם זאת, אני לוקחת על עצמי את האתגר המורכב לחדש לכם ולהאיר את המוכר. הסופר הצרפתי מרסל פרוסט אמר: ״מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים אלא מהתבוננות בהם דרך עיניים חדשות״. התרשו לי להציע לכם התבוננות חדשה על מציאות מוכרת?
     
    ב-20 השנים האחרונות פעלתי בתעשיית ההיי־טק ובנוף היזמות הישראלי ואספתי תובנות, נתונים וסיפורים. הקדשתי את הקריירה שלי לעבודה עם יזמים סדרתיים, אנשי עסקים מרתקים ומשקיעים נועזים, ולטיפוח כמה מהיזמים הצעירים המוכשרים ביותר בארץ. עשיתי זאת במהלך שירותי הצבאי ביחידה 8200; בעת שהקמתי וניהלתי חממות של יזמים צעירים והשקעתי במיזמים שלהם; כששימשתי בתפקידי הנהלה בכירים בחברות טכנולוגיה בינלאומיות; כיזמית עסקית בעצמי; ובהיותי אם לשלושה בנים צברים סקרנים.
     
    במהלך השנים ראיתי את שורשי היזמות הישראלית מעמיקים וזיהיתי את גורמי המפתח הנחוצים לתהליך הזה. חוויות אלו שכנעו אותי עוד יותר שחדשנות ויזמות לא צצות פתאום ברגע קסום אחד, ושלא מדובר בעיסוק המוקדש למי שנולד עם "גֵן יזמי". הבנתי דווקא שהן תוצר של כישורים מסוימים מאוד, שאותם רצוי לטפח מגיל צעיר מאוד.
     
    אני עצמי צברית ישראלית ואם לילדים, ולכן ייתכן שדעתי מוטה מעט, אבל אני סבורה שהתשובה לשאלה כיצד הפכה ישראל למעבדת יזמות כזאת מתחילה באופן שבו הישראלים מגדלים את ילדיהם.
     
    ברגע שבנינו ובנותינו מצליחים לזקוף את ראשם, אנחנו מעודדים אותם לחקור את העולם בחופשיות, ללא חשש או מגבלות - מה שקל מאוד לומר וקשה יותר לבצע. כשבני הבכור, יונתן, נולד, היה ברור לי שגם אם איני יכולה לצפות מעצמי לא לדאוג לו, אני בהחלט יכולה לא להדביק אותו בחרדות שלי. הבחירה הזאת היתה קלה יחסית משום שהייתי מוקפת באמהות רבות שקיבלו החלטה דומה. בעינינו, התפקיד שלנו לא הסתכם בשמירה על ביטחונם של הילדים או בצורך ללמד אותם את הידוע לנו, אלא בעיקר בעידוד תחושת העצמאות האמיתית שלהם ובטיפוחה.
     
    פירושה של הענקת מתנה כזאת לבני היה לדעת לפנות לו את הדרך, להניח לו ליפול ולצאת לחקור את העולם גם כשזה לא היה בטוח לחלוטין. כאשר הוא היה מוכן לכך, תפקידי היה לעזור לו לצקת משמעות לחוויותיו. אני לא מדברת כאן על עצמאות מותנית, אלא על עצמאות מוחלטת, וזה קשה.
     
    העצמאות והחופשיות האלו צומחות ומתפתחות יחד עם הילדים שלנו. הן טבועות במוסדותינו ובתרבות שלנו. הנכונות שלנו לעשות טעויות - וחשוב מכך, להניח לילדינו לטעות - יוצרת אצלנו עמידות ויצירתיות, ובסופו של דבר מובילה להמצאות מדהימות.
     
     
     
    וורן באפט, גדול אנשי העסקים האמריקאים, אמר פעם: "אם אתם נוסעים למזרח התיכון כדי לחפש נפט, אתם יכולים לדלג על ישראל. אבל אם אתם מחפשים מוחות, אין לכם מה לחפש בשום מקום אחר. ישראל הראתה לעולם שיש בה כמויות יוצאות דופן של תבונה ואנרגיה".1 הוא לא התכוון לגז טבעי, אלא לאנרגיה הפנימית שלנו, הישראלים.
     
    כיום, מספר חברות הסטארט־אפ בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא הגדול בעולם - יותר מסטארט־אפ אחד לכל 2,000 תושבים. משמעות הדבר היא שבישראל של היום - מדינה שאוכלוסייתה עולה במעט על 9 מיליון נפש ושטחה פחות ממחצית שטחו של אגם מישיגן, למשל - פועלים יותר מ-5,000 סטארט־אפים, במקביל לעוד כ-1,000 חברות טכנולוגיה בוגרות.
     
    ישראל מדורגת במקום השלישי מבין 138 המדינות המופיעות בדירוג החדשנות של הפורום הכלכלי העולמי. זאת בזכות פיתוחים כמו עגבניות שרי, טפטפות, גלולת האנדוסקופיה הראשונה, התוכנה הראשונה לצ'טים באינטרנט, הדיסק־און־קי, אפליקציית הניווט Waze ועוד ועוד.
     
    יחסית לתוצר הלאומי הגולמי, ישראל משקיעה במחקר ופיתוח (מו"פ) יותר מכל מדינה בעולם. היא גם מובילה במספר המדענים והחוקרים ביחס למספר המועסקים במדינות ה-OECD. מאז 1966 זכו 12 ישראלים בפרסי נובל בתחומים רבים ומגוונים, בהם כימיה, כלכלה, ספרות ושלום. אחת הדוגמאות הייחודיות לכך היא פרופ' עדה יונת ממכון ויצמן למדע, שזכתה ב-2009 בפרס נובל בכימיה - במשותף עם וֶנקטרמן רמאקרישנן ותומאס סטייץ - על מחקריהם החלוציים שעסקו בריבוזום, האיבר מפיק החלבון בתא. המחקרים שיפרו את היכולת לרפא לוקמיה, גלאוקומה ו-HIV ולייצר תרופות נוגדות דיכאון. פרופ' יונת היתה האישה הישראלית הראשונה שזכתה בנובל, האישה הראשונה מהמזרח התיכון שזכתה בפרס מדעי, והאישה הראשונה זה 45 שנה שזכתה בפרס נובל בכימיה.
     
    רשימת ההישגים הטכנולוגיים והיזמיים שאליהם הגיעה ישראל בתוך כמה עשרות שנים בלבד ארוכה ומרשימה. היא הראשונה בעולם ברמת השקעות ההון סיכון שהיא מושכת יחסית לגודל האוכלוסייה, תוך שהיא עוקפת את ארצות הברית, קנדה ואירופה. למרות המצב הגיאופוליטי הקשה באזור שלנו, ביטחונם של המשקיעים העולמיים בחברות היי־טק ישראליות שני רק לארצות הברית. כיום קיימות בישראל יותר מ-100 קרנות הון סיכון וקרנות השקעות פרטיות שמשקיעות בחברות ישראליות. כ-85 אחוז מההשקעות בתחום מגיעות מחו"ל - בעיקר מארצות הברית, אבל נוכחותם של משקיעים אסיאתים הולכת ומתרחבת. ב-2018 הגיעה ישראל למקום השלישי והמכובד במספר החברות הנסחרות בנאסד"ק, אחרי ארצות הברית וסין. במקביל פועלים בישראל מרכזי מו"פ של יותר מ-300 חברות רב־לאומיות, כמו למשל אפל, אינטל, פייסבוק, גוגל, דרופבוקס ופייפאל, שגם מכשירים הון אנושי מקומי.
     
    הישגים אלו הפכו את ישראל, ובעיקר את החדשנות הטכנולוגית והיזמית שלה, למרכז החדשנות המוביל בעולם, אחרי ארצות הברית. לכן זכתה המדינה בכינויים כמו "אומת הסטארט־אפ" או "סיליקון ואדי". כמרכז כלכלי איתן לחדשנות וליזמות, ישראל גם דורגה שישית מבין 50 המדינות הנכללות במדד חיי המשפחה, שמודד גורמים כגון גישה לחינוך איכותי ובר־השגה, פעילויות פנאי ואיכות חיי המשפחה. ועוד נתון מעניין לסיום: מספר המוזיאונים בארץ הוא הגדול בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה.
     
    כל אדם זר שביקר בישראל בוודאי חש שיש בה הרבה יותר מסך כל המוחות העילאיים, שבאפט דיבר עליו. אנחנו חיים את הרגע, מלאי מרץ וגדלים בתוך מהומה מאורגנת, בלגן עם סדר משלו. אנו מחנכים את ילדינו להיות חצופים - במובן החיובי של המילה, ועל זה עוד ארחיב בהמשך - לפתח את הדמיון ולהגשים את חלומותיהם. אולם יש לכך גם מחיר. בעיקר כשהחוצפה החיובית זולגת לכל מרחב אפשרי בחיי היום יום בישראל: לכבישים, לתור בסופר, ליחס שלנו לאנשים שמטפלים בנו כשאנחנו או הורינו חולים, ליחס שלנו לסביבה כולה. ברגעים אלו - היא כבר אינה חיובית כלל וכלל. אני שואלת את עצמי: ״האם יכולה האחת בלי השנייה?״, ״ומהו האיזון הנכון? איך משיגים אותו?״. כי על הראשונה, החיובית, אני לא רוצה לוותר. בהקשר של יזמות, בהקשר של חדשנות, משמעות החוצפה הזאת היא התעוזה לעשות ולשנות, לשבור מוסכמות ולחדש. לחלום ולהעז. זו יכולת מופלאה.
     
     
     
    אילו הייתם פוגשים את יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב בשנת 2008, לפני שהשלושה החליטו להשתתף במיזם הירח של גוגל (Google Lunar X-PRIZE), שמטרתו היתה להנחית חללית על הירח, סביר להניח שהייתם מזהירים אותם שמדובר במשימה בלתי־אפשרית ושהעניין כולו מגוחך. המיזם המדובר, שבשיאו ריתק מדינה שלמה, אִתגר חברות וקבוצות פרטיות לבנות חללית רובוטית שתנחת על הירח ותשגר משם סלפי, תמונות וסרטונים באיכות גבוהה. ברור שכאשר מדובר בפרויקט שעלותו יותר מ-300 מיליון דולר, הפרס שהציעה גוגל - על סך 20 מיליון דולר - לא הופך את העסק לכדאִי. בזו אחר זו נשרו הקבוצות שנרשמו למיזם וביטלו את השתתפותן, עד שגוגל עצמה ביטלה את התחרות, שנראתה לכולם בלתי־הגיונית. רק קבוצה אחת המשיכה בלי לוותר - הקבוצה הישראלית. למרבה המזל ניחנו יריב, כפיר ויהונתן בכמויות בלתי־נדלות של חוצפה חיובית, וכך, עשר שנים מאוחר יותר, הצליחה ״בראשית״ להפוך את ישראל הזעירה למדינה הרביעית בעולם שקידמה מיזם טיסה לנחיתה על הירח - אחרי ארצות הברית, רוסיה וסין. ישראל גם היתה למדינה הראשונה ששיגרה גשושית פרטית אל הירח ועשתה זאת בתקציב של פחות מ-100 מיליון דולר - שבריר מהסכום שהוציאו שלוש החברות האחרות במועדון על תוכניות החלל המקבילות שלהן.
     
    אפילו השמים לא היו גבול לרעיון שלהם, ולחוצפה.
     
    החוצפה שלהם התבטאה, בראש ובראשונה, בכך שהשתתפו בתחרות, אבל מטרותיהם היו שונות מאלו שהציבו מארגניה. הרעיון נולד אצל אנשי גוגל, אבל אנשי SpaceIL מעולם לא באמת התכוונו להנחית חללית על הירח רק כדי שתשלח משם סלפי, כפי שהכתיבו המארגנים. למעשה, הם מהר מאוד הוסיפו עוד יעד, בעיניהם חשוב יותר: ייסוד תוכנית חינוכית שבאמצעותה יתאפשר להגיע להישגים גדולים אף יותר. הסלפי של בראשית על הירח היה אמור רק לעורר מוטיבציה. SpaceIL, שנוסדה כמלכ"ר ומומנה בעיקר על ידי תרומות ונדבנים, פועלת כיום לקידום חינוך מדעי וטכנולוגי בישראל. הקבוצה מציעה תוכניות לנוער שנעות בין חוגי העשרה לעבודה בהתנדבות בעמותה עצמה. כמה עשרות אלפי ילדים כבר נחשפו לפעילותה, והם מתחילים לגלות עניין בתעופה בחלל, באסטרופיזיקה ובנושאים קרובים אחרים.
     
    החוצפה של SpaceIL באה לידי ביטוי גם בכך שלקחה על עצמה מיזם עצום בלי שהיה לה כל ניסיון קודם בתחום ואפילו בלי לתכנן הכול לפרטי־פרטים. למייסדים עצמם לא היה ניסיון ממשי בתחום החלל והם לא חשבו להפוך למומחי חלל עולמיים: יהונתן משלים כעת את הדוקטורט שלו בחקר הסרטן באוניברסיטת סטנפורד. כפיר משמש מנהל מוצר ואסטרטגיה ראשי ב-Tabookey, סטארט־אפ בתחום אבטחת סייבר. יריב הוא מנכ"ל חברת Flytrex, שמפעילה מל"טים להובלת מוצרי צריכה. מדוע החליטו פתאום השלושה להיכנס למיזם חללי שכזה? כי הם חשבו שיהיה להם מעניין וכיף לאתגר את עצמם במשהו חדש.
     
    חוצפה פירושה להסתדר עם מה שיש לך ולהבין מה נדרש בכל רגע. כדי להגיע לירח היה על בראשית לנוע במשך כחודשיים במסלול באורך כ-6.5 מיליון קילומטר; לייצב בהדרגה את מהלכה ולהגיע לנקודה הרחוקה ביותר לפני שכבידת הירח תלכוד אותה ותכניס אותה למסלול הקפה סביבו; ובסופו של דבר לנחות בים השלווה. לידיעתכם, המרחק המינימלי בין כדור הארץ לירח הוא כ-384 אלף קילומטר, אך בראשית נאלצה לבחור במסלול הארוך מסיבות תקציביות, כשהיא תופסת טרמפ על הלוויין האינדונזי 6-PSN.
     
    חוצפה חיובית מעוררת השראה וגורמת לאנשים להצטרף למימוש רעיון גם אם הוא נשמע מטורף. חוצפה משמעה אמונה בדרך ובתוצאות הלא־צפויות שהיא תוביל אליהן. חוצפה פירושה לומר: יאללה, בואו נקפוץ למים ונראה מה יקרה ולאן נגיע; נשאף לגדולות ונעורר השראה, נשיג יעדים בלתי־אפשריים ונהפוך אותם למציאותיים.
     
    ב-11 באפריל 2019, כאשר החלה בראשית את מהלך הנחיתה על הירח, עצרו רבים בארץ את נשימתם. בראשית שיגרה תצלום סלפי על רקע הירח כשהיא נושאת שלט ובו דגל ישראל ושלט עם המילים "מדינה קטנה, חלומות גדולים". אולם שניות ספורות בלבד לפני שנחתה, כבה המנוע הראשי של בראשית והיא התרסקה על הירח. למרות הכישלון והודות לכושר העמידות שלהם ולבחירתם להמשיך הלאה אל מיזם בראשית 2, SpaceIL ומייסדיה לימדו אותנו שיעור חשוב על חוצפה ועל הפוטנציאל הטמון בה. זו החוצפה החיובית שאני מדברת עליה.
     
    כלומר, יזמים חייבים שיהיה להם רעיון, אבל הוא בשום אופן לא כל מה שדרוש להם. יזמות היא היכולת לממש רעיון, להפוך אותו למציאות. בתהליך המימוש נדרשים היזמים לעשות שימוש במבחר כישורים שבחלקם הם כלל לא יודעים כיצד להשתמש. על פי הפורום הכלכלי העולמי, הדרישה לכישורים "רכים" כמו יכולת שכנוע, אינטליגנציה רגשית והיכולת ללמד אחרים הולכת וגדלה.
     
    בעיני, כישורים רכים אלו מזכירים את המבנה האנטומי שלנו: לכולנו יש את אותם השרירים בגוף, אבל כל אחד מאיתנו משתמש בהם אחרת וכל אחד בוחר לאמן ולחזק את אלה מהם הנחוצים לו לפעולותיו. כך גם עם כישורים רכים: אם יעודדו אותנו מגיל צעיר להציג שאלות ולאתגר הנחות יסוד, שריר הסקרנות שלנו יהיה מאומן וחזק, נכיר אותו ונדע איך משתמשים בו. אבל גם אם לא התאמנו בענף ספורט מסוים בילדותנו, אין כל סיבה שלא נוכל להתחיל להתאמן בו בהמשך. גישה דומה ניתן לנקוט ביחס לכישורים הרכים שלנו, החיוניים ליזמות. לעולם לא מאוחר מדי לאמן, לחזק ולטפח את כישורי היזמות שלנו. כמו השרירים שלנו, גם כישורים אלו שוכנים עמוק בתוכנו. אנחנו פשוט צריכים לפתח מודעות אליהם ולהתחיל להשתמש בהם.
     
     
     
    אני רוצה להזמין אתכם להצטרף אלי למסע שבו נבחן מקרוב ילדות ישראלית טיפוסית, דרך משקפיים אחרים מאלו שאנחנו מרכיבים ביום יום. בדרכנו נראה את הדמיון המפתיע והבולט לשלבי החיים של חברה עסקית, החל בגילוי שוק המטרה וחקירתו, עבור בהצהרת הערך של העסק, וכלה בתיקוף המעשי של הסיבה לקיומו; משלב הניסוי והטעייה שבו מתייעלים, דרך צמיחה והרחבה, ועד להתחדשות לקראת גידול נוסף, בסופו של דבר.
     
    כמו מגוון התעשיות בעולם, גם החברה הישראלית מורכבת מטיפוסים רבים ושונים. משום כך, החוויות והגישות שאציג כאן עשויות להרגיש מעט שונות עבור כל אחד מאיתנו. אולם הרעיונות והעקרונות שאציג כאן, שנובעים מניסיונם של חלקים נרחבים בחברה הישראלית, רלוונטיים לכל אדם שמשמש או מתכוון לשמש בתפקיד עסקי או יזמי.
     
    מייסד קבוצת עליבאבא, ג'ק מא, אמר בביקורו בישראל לפני כשנה, ששני הדברים החשובים ביותר שלמד בישראל היו "חדשנות וחוצפה, שהיא האומץ לאתגֵר".2
     
    אז למה שלא נאתגר את עצמנו?
     
    מוכנים לצאת יחד למסע משותף לילדות הישראלית, מהגיל הרך ועד הטיול הגדול שאחרי הצבא? לבחון נופים וחוויות שאתם מכירים, אולם מזווית אחרת? להסתכל על מה שאולי נראה כמובן מאליו, אבל לגלות בו דברים חדשים?
     
    יאללה, בואו נצא לדרך!
    ענבל אריאלי היא יזמית ואשת טכנולוגיה. שירתה כקצינה ביחידה 8200, ומאז שחרורה פעילה בתעשיית ההיי-טק בארץ ומחוצה לה. בעלת תואר ראשון במשפטים וכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, יזמות ואסטרטגיה. כיום היא מנהלת את Synthesis, חברה שייסדה המשתמשת בטכנולוגיה מתקדמת לתהליכי הערכה ומיון של מנהלים בכירים, ומשמשת כחברת מועצת המנהלים במגוון תוכניות לקידום יזמות. אריאלי חיה בתל אביב עם בעלה ושלושת בניהם.

    עוד על הספר

    חוצפה - ילדות ישראלית ויזמות גלובאלית ענבל אריאלי
    הקדמה
     
     
     
    "זה בלתי־אפשרי!"
     
    רוב האנשים בעולם נרתעים ומוותרים כשמישהו אומר להם שבלתי־אפשרי להשיג דבר־מה. אבל אם תאמרו זאת לכל אחד ואחת מאיתנו, הישראלים הטיפוסיים, התוצאה תהיה מסע נלהב, נמרץ וחלומי אשר אולי לא ישיג את המטרה המבוקשת, אבל יגיע קרוב מספיק ואולי אף ישיג תוצאה שתעלה על התחזיות המוקדמות. או כמו שאומרים בחיל האוויר: ״קשה? אנחנו עושים מיד. בלתי־אפשרי? ייקח קצת יותר זמן״. תכלס, אנחנו הישראלים לא מכירים את הבלתי־אפשרי.
     
    בבסיס הגישה הזאת מצויה החוצפה הישראלית, שהיא גישה נחרצת לחיים. יש שרואים בה דעתנות או גסות רוח, אבל אחרים רואים בה יסוד חיובי יותר: העדפת הגישה הישירה על פני התקינות הפוליטית כדי להשיג את המטרה. הכול אפשרי אם נוקטים את מידת החוצפה הנכונה, בין שמדובר בילד בן שבע שמתעקש להשמיע את דעתו בארוחת ערב משפחתית, ובין שבמנהל בכיר ומנוסה שמציע פתרון יצירתי לבעיה עסקית. שכן חוצפה משמעה גם נחרצות, אומץ ואמונה אופטימית שהכול בר־השגה.
     
    את החוצפה הישראלית, זו שנאמרת במבטא אמריקאי כמחמאה דווקא, אפשר למצוא בארץ בכל תחומי החיים, והיא חלק מרכזי מהצלחתה של ישראל כאומה טכנולוגית חדשנית. כולם מכירים את הביטוי "אומת הסטארט־אפ", וזהו כינוי הולם למדינה: מספר חברות הסטארט־אפ כאן הוא הגבוה בעולם, יחסית לגודל האוכלוסייה. מחוץ לארצות הברית, ישראל היא מרכז היזמות הבינלאומי מספר אחת בעולם.
     
    אנשים שואלים אותי כל הזמן: "מה הופך את ישראל לכר חדשנות כזה?" או "מדוע הישראלים עסוקים כל הזמן ביוזמות חדשות?" שמעתי תשובות רבות לשאלות האלו - החל בהשפעתו של צה"ל, שהוא צבא טכנולוגי ומתקדם, וכלה במסורת העתיקה של העם היהודי, הכוללת למידה וספקנות. הסברים אלו, גם אם יש בהם מן האמת, מוגבלים מדי. עם השנים הבנתי שבבסיס האופי היזמי של הישראלים מצויה הילדות הייחודית במדינה מלאת אתגרים וסיכונים, בתוך קהילות שבטיות למחצה. ואסור לשכוח את החוצפה המשותפת לכולנו.
     
    אתם אולי חושבים לעצמכם, כמי שחיים את היום־יום הישראלי, על הבלגן, הרעש, קיצורי הדרך ואי־הוודאות שבו, שאין באמירה הזאת כל חידוש. או יתרה מכך, שחוצפה היא בכלל דבר שלילי, שהלוואי שהיינו נמנעים ממנה. רגע. עִצרו שנייה! אני מזמינה אתכם לצאת איתי למסע למחוזות שנראים מוכרים ולרגעים שתזהו לגמרי בחיים שלכם ושל ילדיכם. עם זאת, אני לוקחת על עצמי את האתגר המורכב לחדש לכם ולהאיר את המוכר. הסופר הצרפתי מרסל פרוסט אמר: ״מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים אלא מהתבוננות בהם דרך עיניים חדשות״. התרשו לי להציע לכם התבוננות חדשה על מציאות מוכרת?
     
    ב-20 השנים האחרונות פעלתי בתעשיית ההיי־טק ובנוף היזמות הישראלי ואספתי תובנות, נתונים וסיפורים. הקדשתי את הקריירה שלי לעבודה עם יזמים סדרתיים, אנשי עסקים מרתקים ומשקיעים נועזים, ולטיפוח כמה מהיזמים הצעירים המוכשרים ביותר בארץ. עשיתי זאת במהלך שירותי הצבאי ביחידה 8200; בעת שהקמתי וניהלתי חממות של יזמים צעירים והשקעתי במיזמים שלהם; כששימשתי בתפקידי הנהלה בכירים בחברות טכנולוגיה בינלאומיות; כיזמית עסקית בעצמי; ובהיותי אם לשלושה בנים צברים סקרנים.
     
    במהלך השנים ראיתי את שורשי היזמות הישראלית מעמיקים וזיהיתי את גורמי המפתח הנחוצים לתהליך הזה. חוויות אלו שכנעו אותי עוד יותר שחדשנות ויזמות לא צצות פתאום ברגע קסום אחד, ושלא מדובר בעיסוק המוקדש למי שנולד עם "גֵן יזמי". הבנתי דווקא שהן תוצר של כישורים מסוימים מאוד, שאותם רצוי לטפח מגיל צעיר מאוד.
     
    אני עצמי צברית ישראלית ואם לילדים, ולכן ייתכן שדעתי מוטה מעט, אבל אני סבורה שהתשובה לשאלה כיצד הפכה ישראל למעבדת יזמות כזאת מתחילה באופן שבו הישראלים מגדלים את ילדיהם.
     
    ברגע שבנינו ובנותינו מצליחים לזקוף את ראשם, אנחנו מעודדים אותם לחקור את העולם בחופשיות, ללא חשש או מגבלות - מה שקל מאוד לומר וקשה יותר לבצע. כשבני הבכור, יונתן, נולד, היה ברור לי שגם אם איני יכולה לצפות מעצמי לא לדאוג לו, אני בהחלט יכולה לא להדביק אותו בחרדות שלי. הבחירה הזאת היתה קלה יחסית משום שהייתי מוקפת באמהות רבות שקיבלו החלטה דומה. בעינינו, התפקיד שלנו לא הסתכם בשמירה על ביטחונם של הילדים או בצורך ללמד אותם את הידוע לנו, אלא בעיקר בעידוד תחושת העצמאות האמיתית שלהם ובטיפוחה.
     
    פירושה של הענקת מתנה כזאת לבני היה לדעת לפנות לו את הדרך, להניח לו ליפול ולצאת לחקור את העולם גם כשזה לא היה בטוח לחלוטין. כאשר הוא היה מוכן לכך, תפקידי היה לעזור לו לצקת משמעות לחוויותיו. אני לא מדברת כאן על עצמאות מותנית, אלא על עצמאות מוחלטת, וזה קשה.
     
    העצמאות והחופשיות האלו צומחות ומתפתחות יחד עם הילדים שלנו. הן טבועות במוסדותינו ובתרבות שלנו. הנכונות שלנו לעשות טעויות - וחשוב מכך, להניח לילדינו לטעות - יוצרת אצלנו עמידות ויצירתיות, ובסופו של דבר מובילה להמצאות מדהימות.
     
     
     
    וורן באפט, גדול אנשי העסקים האמריקאים, אמר פעם: "אם אתם נוסעים למזרח התיכון כדי לחפש נפט, אתם יכולים לדלג על ישראל. אבל אם אתם מחפשים מוחות, אין לכם מה לחפש בשום מקום אחר. ישראל הראתה לעולם שיש בה כמויות יוצאות דופן של תבונה ואנרגיה".1 הוא לא התכוון לגז טבעי, אלא לאנרגיה הפנימית שלנו, הישראלים.
     
    כיום, מספר חברות הסטארט־אפ בישראל ביחס לגודל האוכלוסייה הוא הגדול בעולם - יותר מסטארט־אפ אחד לכל 2,000 תושבים. משמעות הדבר היא שבישראל של היום - מדינה שאוכלוסייתה עולה במעט על 9 מיליון נפש ושטחה פחות ממחצית שטחו של אגם מישיגן, למשל - פועלים יותר מ-5,000 סטארט־אפים, במקביל לעוד כ-1,000 חברות טכנולוגיה בוגרות.
     
    ישראל מדורגת במקום השלישי מבין 138 המדינות המופיעות בדירוג החדשנות של הפורום הכלכלי העולמי. זאת בזכות פיתוחים כמו עגבניות שרי, טפטפות, גלולת האנדוסקופיה הראשונה, התוכנה הראשונה לצ'טים באינטרנט, הדיסק־און־קי, אפליקציית הניווט Waze ועוד ועוד.
     
    יחסית לתוצר הלאומי הגולמי, ישראל משקיעה במחקר ופיתוח (מו"פ) יותר מכל מדינה בעולם. היא גם מובילה במספר המדענים והחוקרים ביחס למספר המועסקים במדינות ה-OECD. מאז 1966 זכו 12 ישראלים בפרסי נובל בתחומים רבים ומגוונים, בהם כימיה, כלכלה, ספרות ושלום. אחת הדוגמאות הייחודיות לכך היא פרופ' עדה יונת ממכון ויצמן למדע, שזכתה ב-2009 בפרס נובל בכימיה - במשותף עם וֶנקטרמן רמאקרישנן ותומאס סטייץ - על מחקריהם החלוציים שעסקו בריבוזום, האיבר מפיק החלבון בתא. המחקרים שיפרו את היכולת לרפא לוקמיה, גלאוקומה ו-HIV ולייצר תרופות נוגדות דיכאון. פרופ' יונת היתה האישה הישראלית הראשונה שזכתה בנובל, האישה הראשונה מהמזרח התיכון שזכתה בפרס מדעי, והאישה הראשונה זה 45 שנה שזכתה בפרס נובל בכימיה.
     
    רשימת ההישגים הטכנולוגיים והיזמיים שאליהם הגיעה ישראל בתוך כמה עשרות שנים בלבד ארוכה ומרשימה. היא הראשונה בעולם ברמת השקעות ההון סיכון שהיא מושכת יחסית לגודל האוכלוסייה, תוך שהיא עוקפת את ארצות הברית, קנדה ואירופה. למרות המצב הגיאופוליטי הקשה באזור שלנו, ביטחונם של המשקיעים העולמיים בחברות היי־טק ישראליות שני רק לארצות הברית. כיום קיימות בישראל יותר מ-100 קרנות הון סיכון וקרנות השקעות פרטיות שמשקיעות בחברות ישראליות. כ-85 אחוז מההשקעות בתחום מגיעות מחו"ל - בעיקר מארצות הברית, אבל נוכחותם של משקיעים אסיאתים הולכת ומתרחבת. ב-2018 הגיעה ישראל למקום השלישי והמכובד במספר החברות הנסחרות בנאסד"ק, אחרי ארצות הברית וסין. במקביל פועלים בישראל מרכזי מו"פ של יותר מ-300 חברות רב־לאומיות, כמו למשל אפל, אינטל, פייסבוק, גוגל, דרופבוקס ופייפאל, שגם מכשירים הון אנושי מקומי.
     
    הישגים אלו הפכו את ישראל, ובעיקר את החדשנות הטכנולוגית והיזמית שלה, למרכז החדשנות המוביל בעולם, אחרי ארצות הברית. לכן זכתה המדינה בכינויים כמו "אומת הסטארט־אפ" או "סיליקון ואדי". כמרכז כלכלי איתן לחדשנות וליזמות, ישראל גם דורגה שישית מבין 50 המדינות הנכללות במדד חיי המשפחה, שמודד גורמים כגון גישה לחינוך איכותי ובר־השגה, פעילויות פנאי ואיכות חיי המשפחה. ועוד נתון מעניין לסיום: מספר המוזיאונים בארץ הוא הגדול בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה.
     
    כל אדם זר שביקר בישראל בוודאי חש שיש בה הרבה יותר מסך כל המוחות העילאיים, שבאפט דיבר עליו. אנחנו חיים את הרגע, מלאי מרץ וגדלים בתוך מהומה מאורגנת, בלגן עם סדר משלו. אנו מחנכים את ילדינו להיות חצופים - במובן החיובי של המילה, ועל זה עוד ארחיב בהמשך - לפתח את הדמיון ולהגשים את חלומותיהם. אולם יש לכך גם מחיר. בעיקר כשהחוצפה החיובית זולגת לכל מרחב אפשרי בחיי היום יום בישראל: לכבישים, לתור בסופר, ליחס שלנו לאנשים שמטפלים בנו כשאנחנו או הורינו חולים, ליחס שלנו לסביבה כולה. ברגעים אלו - היא כבר אינה חיובית כלל וכלל. אני שואלת את עצמי: ״האם יכולה האחת בלי השנייה?״, ״ומהו האיזון הנכון? איך משיגים אותו?״. כי על הראשונה, החיובית, אני לא רוצה לוותר. בהקשר של יזמות, בהקשר של חדשנות, משמעות החוצפה הזאת היא התעוזה לעשות ולשנות, לשבור מוסכמות ולחדש. לחלום ולהעז. זו יכולת מופלאה.
     
     
     
    אילו הייתם פוגשים את יריב בש, כפיר דמרי ויהונתן ויינטראוב בשנת 2008, לפני שהשלושה החליטו להשתתף במיזם הירח של גוגל (Google Lunar X-PRIZE), שמטרתו היתה להנחית חללית על הירח, סביר להניח שהייתם מזהירים אותם שמדובר במשימה בלתי־אפשרית ושהעניין כולו מגוחך. המיזם המדובר, שבשיאו ריתק מדינה שלמה, אִתגר חברות וקבוצות פרטיות לבנות חללית רובוטית שתנחת על הירח ותשגר משם סלפי, תמונות וסרטונים באיכות גבוהה. ברור שכאשר מדובר בפרויקט שעלותו יותר מ-300 מיליון דולר, הפרס שהציעה גוגל - על סך 20 מיליון דולר - לא הופך את העסק לכדאִי. בזו אחר זו נשרו הקבוצות שנרשמו למיזם וביטלו את השתתפותן, עד שגוגל עצמה ביטלה את התחרות, שנראתה לכולם בלתי־הגיונית. רק קבוצה אחת המשיכה בלי לוותר - הקבוצה הישראלית. למרבה המזל ניחנו יריב, כפיר ויהונתן בכמויות בלתי־נדלות של חוצפה חיובית, וכך, עשר שנים מאוחר יותר, הצליחה ״בראשית״ להפוך את ישראל הזעירה למדינה הרביעית בעולם שקידמה מיזם טיסה לנחיתה על הירח - אחרי ארצות הברית, רוסיה וסין. ישראל גם היתה למדינה הראשונה ששיגרה גשושית פרטית אל הירח ועשתה זאת בתקציב של פחות מ-100 מיליון דולר - שבריר מהסכום שהוציאו שלוש החברות האחרות במועדון על תוכניות החלל המקבילות שלהן.
     
    אפילו השמים לא היו גבול לרעיון שלהם, ולחוצפה.
     
    החוצפה שלהם התבטאה, בראש ובראשונה, בכך שהשתתפו בתחרות, אבל מטרותיהם היו שונות מאלו שהציבו מארגניה. הרעיון נולד אצל אנשי גוגל, אבל אנשי SpaceIL מעולם לא באמת התכוונו להנחית חללית על הירח רק כדי שתשלח משם סלפי, כפי שהכתיבו המארגנים. למעשה, הם מהר מאוד הוסיפו עוד יעד, בעיניהם חשוב יותר: ייסוד תוכנית חינוכית שבאמצעותה יתאפשר להגיע להישגים גדולים אף יותר. הסלפי של בראשית על הירח היה אמור רק לעורר מוטיבציה. SpaceIL, שנוסדה כמלכ"ר ומומנה בעיקר על ידי תרומות ונדבנים, פועלת כיום לקידום חינוך מדעי וטכנולוגי בישראל. הקבוצה מציעה תוכניות לנוער שנעות בין חוגי העשרה לעבודה בהתנדבות בעמותה עצמה. כמה עשרות אלפי ילדים כבר נחשפו לפעילותה, והם מתחילים לגלות עניין בתעופה בחלל, באסטרופיזיקה ובנושאים קרובים אחרים.
     
    החוצפה של SpaceIL באה לידי ביטוי גם בכך שלקחה על עצמה מיזם עצום בלי שהיה לה כל ניסיון קודם בתחום ואפילו בלי לתכנן הכול לפרטי־פרטים. למייסדים עצמם לא היה ניסיון ממשי בתחום החלל והם לא חשבו להפוך למומחי חלל עולמיים: יהונתן משלים כעת את הדוקטורט שלו בחקר הסרטן באוניברסיטת סטנפורד. כפיר משמש מנהל מוצר ואסטרטגיה ראשי ב-Tabookey, סטארט־אפ בתחום אבטחת סייבר. יריב הוא מנכ"ל חברת Flytrex, שמפעילה מל"טים להובלת מוצרי צריכה. מדוע החליטו פתאום השלושה להיכנס למיזם חללי שכזה? כי הם חשבו שיהיה להם מעניין וכיף לאתגר את עצמם במשהו חדש.
     
    חוצפה פירושה להסתדר עם מה שיש לך ולהבין מה נדרש בכל רגע. כדי להגיע לירח היה על בראשית לנוע במשך כחודשיים במסלול באורך כ-6.5 מיליון קילומטר; לייצב בהדרגה את מהלכה ולהגיע לנקודה הרחוקה ביותר לפני שכבידת הירח תלכוד אותה ותכניס אותה למסלול הקפה סביבו; ובסופו של דבר לנחות בים השלווה. לידיעתכם, המרחק המינימלי בין כדור הארץ לירח הוא כ-384 אלף קילומטר, אך בראשית נאלצה לבחור במסלול הארוך מסיבות תקציביות, כשהיא תופסת טרמפ על הלוויין האינדונזי 6-PSN.
     
    חוצפה חיובית מעוררת השראה וגורמת לאנשים להצטרף למימוש רעיון גם אם הוא נשמע מטורף. חוצפה משמעה אמונה בדרך ובתוצאות הלא־צפויות שהיא תוביל אליהן. חוצפה פירושה לומר: יאללה, בואו נקפוץ למים ונראה מה יקרה ולאן נגיע; נשאף לגדולות ונעורר השראה, נשיג יעדים בלתי־אפשריים ונהפוך אותם למציאותיים.
     
    ב-11 באפריל 2019, כאשר החלה בראשית את מהלך הנחיתה על הירח, עצרו רבים בארץ את נשימתם. בראשית שיגרה תצלום סלפי על רקע הירח כשהיא נושאת שלט ובו דגל ישראל ושלט עם המילים "מדינה קטנה, חלומות גדולים". אולם שניות ספורות בלבד לפני שנחתה, כבה המנוע הראשי של בראשית והיא התרסקה על הירח. למרות הכישלון והודות לכושר העמידות שלהם ולבחירתם להמשיך הלאה אל מיזם בראשית 2, SpaceIL ומייסדיה לימדו אותנו שיעור חשוב על חוצפה ועל הפוטנציאל הטמון בה. זו החוצפה החיובית שאני מדברת עליה.
     
    כלומר, יזמים חייבים שיהיה להם רעיון, אבל הוא בשום אופן לא כל מה שדרוש להם. יזמות היא היכולת לממש רעיון, להפוך אותו למציאות. בתהליך המימוש נדרשים היזמים לעשות שימוש במבחר כישורים שבחלקם הם כלל לא יודעים כיצד להשתמש. על פי הפורום הכלכלי העולמי, הדרישה לכישורים "רכים" כמו יכולת שכנוע, אינטליגנציה רגשית והיכולת ללמד אחרים הולכת וגדלה.
     
    בעיני, כישורים רכים אלו מזכירים את המבנה האנטומי שלנו: לכולנו יש את אותם השרירים בגוף, אבל כל אחד מאיתנו משתמש בהם אחרת וכל אחד בוחר לאמן ולחזק את אלה מהם הנחוצים לו לפעולותיו. כך גם עם כישורים רכים: אם יעודדו אותנו מגיל צעיר להציג שאלות ולאתגר הנחות יסוד, שריר הסקרנות שלנו יהיה מאומן וחזק, נכיר אותו ונדע איך משתמשים בו. אבל גם אם לא התאמנו בענף ספורט מסוים בילדותנו, אין כל סיבה שלא נוכל להתחיל להתאמן בו בהמשך. גישה דומה ניתן לנקוט ביחס לכישורים הרכים שלנו, החיוניים ליזמות. לעולם לא מאוחר מדי לאמן, לחזק ולטפח את כישורי היזמות שלנו. כמו השרירים שלנו, גם כישורים אלו שוכנים עמוק בתוכנו. אנחנו פשוט צריכים לפתח מודעות אליהם ולהתחיל להשתמש בהם.
     
     
     
    אני רוצה להזמין אתכם להצטרף אלי למסע שבו נבחן מקרוב ילדות ישראלית טיפוסית, דרך משקפיים אחרים מאלו שאנחנו מרכיבים ביום יום. בדרכנו נראה את הדמיון המפתיע והבולט לשלבי החיים של חברה עסקית, החל בגילוי שוק המטרה וחקירתו, עבור בהצהרת הערך של העסק, וכלה בתיקוף המעשי של הסיבה לקיומו; משלב הניסוי והטעייה שבו מתייעלים, דרך צמיחה והרחבה, ועד להתחדשות לקראת גידול נוסף, בסופו של דבר.
     
    כמו מגוון התעשיות בעולם, גם החברה הישראלית מורכבת מטיפוסים רבים ושונים. משום כך, החוויות והגישות שאציג כאן עשויות להרגיש מעט שונות עבור כל אחד מאיתנו. אולם הרעיונות והעקרונות שאציג כאן, שנובעים מניסיונם של חלקים נרחבים בחברה הישראלית, רלוונטיים לכל אדם שמשמש או מתכוון לשמש בתפקיד עסקי או יזמי.
     
    מייסד קבוצת עליבאבא, ג'ק מא, אמר בביקורו בישראל לפני כשנה, ששני הדברים החשובים ביותר שלמד בישראל היו "חדשנות וחוצפה, שהיא האומץ לאתגֵר".2
     
    אז למה שלא נאתגר את עצמנו?
     
    מוכנים לצאת יחד למסע משותף לילדות הישראלית, מהגיל הרך ועד הטיול הגדול שאחרי הצבא? לבחון נופים וחוויות שאתם מכירים, אולם מזווית אחרת? להסתכל על מה שאולי נראה כמובן מאליו, אבל לגלות בו דברים חדשים?
     
    יאללה, בואו נצא לדרך!