לחשוף את הפוסטמודרניזם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לחשוף את הפוסטמודרניזם
מכר
מאות
עותקים
לחשוף את הפוסטמודרניזם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לחשוף את הפוסטמודרניזם

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סטיבן היקס

פרופ' סטיבן היקס (1960), פילוסוף יליד קנדה, הוא מרצה לפילוסופיה במכללת רוקפורד במדינת אילינוי שבארה"ב ומנהל שם את המרכז לאתיקה וליזמות. לצד מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים ופופולריים, הוא מחברם של הספר והסרט התיעודי ניטשה והנאצים.

תקציר

הכישלון לא העלים את הסוציאליסטים, הוא רק גרם להם להתחפש.  

לפני מחצית המאה, הפוסטמודרניזם היה ראש החץ החדשני בחוגים אינטלקטואליים. 

היום הפוסטמודרניזם הוא כבר בבחינת מובן-מאליו בעולם האקדמי, ורעיונותיו הם הבסיס להקצנה נוספת של דור המשכילים הבא. הוא מערער על האמת בשם החירות, על החירות בשם השוויון, על השוויון בשם הזהותנות, ועל הזהות בשם הפירוק. דובריו הבכירים רואים במערב את אויב הקדמה, מציגים את מתנגדי ההעדפה הגזעית כפשיסטים, טוענים שהתבונה היא מנגנון דיכוי, וכי הגבריות היא דבר רעיל.

האם תפיסת עולם קיצונית זאת היא רק תגובת נגד להתרסקותן של האידאולוגיות הגדולות של המאה העשרים? סטיבן היקס מתחקה אחר שורשי הפוסטמודרניזם  אצל קאנט והפילוסופים הגרמנים שעסקו בביקורת התבונה, ומראה כיצד כישלונו המעשי והמוסרי של הסוציאליזם במאה העשרים, הוביל לאימוץ גישה המבקשת לפרק את יכולתנו להבין אמת ולדעת אותה, כדי להחריב את המערב הליברלי והקפיטליסטי.

"הפוסטמודרניזם", כותב היקס, "דוחה את מפעל הנאורות בדרך העמוקה ביותר האפשרית: מתקפה על יסודותיו הפילוסופיים. הוא דוחה את התבונה ואת האינדיבידואליזם שעליהם נשען עולם הנאורות כולו. הוא תוקף בסופו של דבר את כל תוצאותיה של פילוסופיית הנאורות, מהקפיטליזם וצורות המשטר הליברליות עד למדע ולטכנולוגיה". האם תצליח התבונה למצוא מענה משכנע לפוסטמודרניזם?

• כיצד הפכה המשפחה מערך למוסד מדכא ומשעבד?

• איך מתנגד הפוסטמודרניזם להפעלת כוח, אך תומך בעריצות התקינות הפוליטית?

• האם מקרה הוא שכל ההוגים הבולטים של הפוסטמודרניזם הם אנשי שמאל קיצוני?

• מדוע הפוסטמודרניזם סולד מגברים, מעשירים ומלבנים?

פרק ראשון

פרק א 

פוסטמודרניזם מהו

חיל החלוץ הפוסטמודרני
ההסכמה חוצת מחנות: נכנסנו לעידן אינטלקטואלי חדש. אנחנו פוסטמודרנים עכשיו. אינטלקטואלים מן השורה הראשונה מספרים לנו שהמודרניזם מת ושאנו ניצבים בפני תקופה מהפכנית, תקופה המשוחררת מכבלי העריצות הביקורתית של העבר אבל אכולת חששות עמוקים מפני העתיד. אפילו מתנגדי הפוסטמודרניזם, הסוקרים את תמונת המצב האינטלקטואלית ואינם רווים נחת ממראה עיניהם, מודים בקיומו של חוד חנית חדש. בעולם האינטלקטואלי מתבצע כעת חילוף משמרות.
השמות המרכיבים את חיל החלוץ הפוסטמודרני מוּכרים: מישל פוּקוֹ, ז'ק דֵרִידָה, ז'ן פרנסואה לְיוֹטָר וריצ'רד רוֹרְטִי. אלו האסטרטגים המובילים של התחום. הם מתווים לתנועה את כיוונה ומספקים לה את כליה החזקים ביותר. חיל החלוץ זוכה לסיוע מצד עוד כמה שמות מוכרים ולעיתים קרובות ידועים לשמצה: סטנלי פיש ופרנק לַנְטְריקיָה בתחום ביקורת הספרות והמשפט, קתרין מקינוֹן ואנדריאה דְבוֹרקין בתחום ביקורת המשפט הפמיניסטית, ז'ק לאקאן בפסיכולוגיה, רוברט וֶנטוּרי ואנדריאס הוּיסֶן בביקורת האדריכלות, ולוס איריגארָי בביקורת המדע.
חברי האליטה הזאת מכתיבים את הכיוון ואת הטון לעולם האינטלקטואלי הפוסטמודרני.
מישל פוקו היה זה שזיהה את היעדים העיקריים: "כל האנליזות שלי הן נגד הרעיון של צרכים אוניברסליים בקיום האנושי".1 את הצרכים הללו יש לסלק הצידה, באשר הם מטען מן העבר: "אין משמעות לדיבור בשם התבונה, האמת או הידע, או לדיבור נגדם".2
ריצ'רד רורטי הרחיב בנושא, והסביר שאין פירוש הדבר שהפוסטמודרניזם הוא אמת או שהוא מציע ידע. טענות מעין אלו היו סותרות את עצמן, כך שפוסטמודרניסטים חייבים להשתמש בשפה בצורה "אירונית":
 
הקושי העומד מול פילוסוף המוקיר, כמוני, את ההצעה הזאת [למשל, זו של פוקו] — מישהו שמחשיב את עצמו עוזרו של המשורר, ולא של הפיזיקאי — הוא להימנע מהרמיזה שההצעה הזאת אכן נכונה, שפילוסופיה מן הסוג שלי אכן מתאימה לאופן שבו הדברים קיימים באמת. שכן הדיבור על התאמה מחזיר לדיון בדיוק את הרעיון שפילוסוף מן הסוג שלי מבקש להיפטר ממנו, הרעיון שלעולם או לעצמי יש טבע פנימי.3
אם אין עולם או עצמי שאפשר להבין ולתפוס בצורה נכונה על פי המונחים שלהם עצמם, מהי תכלית המחשבה או הפעולה? משנטלנו את התבונה, את האמת ואת הרעיון של התאמה בין מחשבה למציאות, העברנו אותם דקונסטרוקציה, קרי פירקנו אותם, והנחנו אותם בצד, הרי ש"תבונה", כותב פוקו, היא "לשונו האחרונה של השגעון";4 אין דבר שידריך או יחייב את מחשבותינו ואת רגשותינו. אנו יכולים אפוא לעשות או לומר ככל העולה על רוחנו. הדקונסטרוקציה — מתוודה סטנלי פיש בשמחה — "מסירה ממני את העול של ההכרח להיות צודק... ודורשת רק שאהיה מעניין".5
עם זאת, רבים מהפוסטמודרניסטים אינם נמצאים בדרך כלל במצב רוח למשחקים אסתטיים, ונוטים יותר לאקטיביזם פוליטי. רבים מהם מעבירים את התבונה, את האמת ואת המציאות תהליך של דקונסטרוקציה משום שהם מאמינים שבשם התבונה, האמת והמציאות נשאה הציוויליזציה המערבית בכנפיה מרוּת, דיכוי והרס. "תבונה וכוח חד הם", מצהיר ז'ן פרנסואה ליוטר. שניהם מובילים ל"מאסרים, לאיסורים, לתהליך של סלקציה, טובת הכלל".6
הפוסטמודרניזם נעשה אפוא לאסטרטגיה פעלתנית נגד יַחְדַּת התבונה והכוח. הפוסטמודרניזם, מסביר פרנק לנטריקיה, "אינו חותר למצוא את היסודות ואת התנאים של האמת, אלא להפעיל כוח לשם שינוי חברתי". משימת הפרופסורים הפוסטמודרניסטים היא לסייע לסטודנטים "לאתר את הזוועות הפוליטיות של זמנם, להתעמת איתן ולפעול נגדן".7
זוועות אלו, לפי הפוסטמודרניזם, בולטות במיוחד במערב, שכן הציוויליזציה המערבית היא המקום אשר בו התפתחו התבונה והכוח יותר מבכל מקום אחר. אולם הכאב הכרוך בזוועות הללו אינו נגרם, וגם אינו נסבל, בצורה שווה. זכרים, לבנים ועשירים אוחזים בשוט הכוח בידיהם ומשתמשים בו באכזריות על חשבון נשים, מיעוטים גזעיים ועניים.
הקונפליקט בין גברים לנשים ברוטלי. "הזיון הרגיל", כותבת אנדריאה דבורקין, "על ידי הגבר הרגיל, נתפס כאקט של פלישה ותפיסת בעלות המתחולל כביזה". תובנה מיוחדת זו בנוגע לפסיכולוגיה המינית של הזכרים מושווית לחוויה המינית של הנשים וזוכה לאישוש ממנה:
 
נשים תמיד היו בחזקת נכסים מיטלטלים של הגברים כרעיות, כזונות, כשפחות מין ורבייה. בחייהן של נשים, להיות בבעלוּת ולהיות נבעלוֹת, אלה הן — או היו בעבר — חוויות זהות למעשה. הוא הבעלים שלך — הוא בועל אותך. הבעילה מבהירה את טיב הבעלות: את שייכת לו לפני ולפנים.8
דבורקין ועמיתתה, קתרין מקינון, ממשיכות וקוראות לצנזורה של פורנוגרפיה על בסיס פוסטמודרני. המציאות החברתית שלנו נבנית מן השפה שאנו משתמשים בה, ופורנוגרפיה היא צורה של שפה, כזו הבונה אלימות ומציאות שתלטנית שנשים נכנעות לה. הפורנוגרפיה איננה אפוא חופש דיבור, אלא דיכוי פוליטי.9
את האלימות חווים גם העניים מידי העשירים, והאומות הנחשלות מידי האומות הקפיטליסטיות. לשם דוגמה מוחשית במיוחד מבקש ליוטר מאיתנו לחשוב על המתקפה האמריקנית על עיראק בשנות התשעים. למרות התעמולה האמריקנית, כותב ליוטר, המציאות היא שסדאם חוסיין הוא קורבן, ומשמש שופר לקורבנות הקפיטליזם האמריקני בעולם כולו:
 
סדאם חוסיין הוא תוצר של מחלקות המדינה במדינות המערביות ושל חברות גדולות, ממש כשם שהיטלר, מוסוליני ופרנקו נולדו מתוך ה"שלום" שנכפה על מדינותיהם מצד המנצחים במלחמת העולם הראשונה. סדאם הוא תוצר שכזה באופן מחפיר וציני אף יותר. אבל הדיקטטורה העיראקית נמשכת, כמו אחרות, כתוצאה מהעברה של אפּוֹריוֹת [בעיות לא פתירות] במערכת הקפיטליסטית אל מדינות מובסות, מפותחות פחות או פשוט בעלות יכולת התנגדות חלשה יותר.10
ועדיין, בארצות הקפיטליסטיות, מעמדם המדוכא של נשים, של עניים, של מיעוטים גזעיים ושל אחרים כמעט תמיד מוסתר. רטוריקה הנסובה סביב הניסיון להשאיר את חטאי העבר מאחורינו, סביב קדמה ודמוקרטיה, סביב חופש ושוויון בפני החוק — כל הרטוריקה הזאת, המשרתת את עצמה, משמשת אך ורק למיסוך האכזריות של הציוויליזציה הקפיטליסטית. לעיתים נדירות אנו זוכים למבט כן על מהותה הבסיסית. כדי לזכות במבט זה, אומר לנו פוקו, עלינו להביט בבית הכלא:
 
בית הכלא הוא המקום היחידי שבו מתגלה הכוח במצבו העירום, בצורתו המוגזמת ביותר, ושבו הוא מוצדק כגורם הנעה מוסרי.... המרתק בבתי כלא הוא שלפחות שָם הכוח אינו מסתיר או ממסך את עצמו; הוא חושף עצמו כעריצות המחלחלת אל הפרטים הקטנים ביותר; הוא ציני ובו בזמן טהור ו"מוצדק" לחלוטין היות שהפעלתו יכולה להיות מובְנֵית לגמרי בתוך המסגרת של המוסריות. כתוצאה מכך לובשת עריצותו הברוטלית צורה של שליטה רוגעת של הטוב על הרע, של הסדר על האי-סדר.11
לבסוף, ז'אק דרידה מזהה את הפילוסופיה של המרקסיזם כמקור ההשראתי והפילוסופי של הפוסטמודרניזם, כזה המחבר בין סוגיות מופשטות וטכניות בבלשנות ובאפיסטמולוגיה (תורת ההכרה: הענף הפילוסופי המתמקד בשאלת הידיעה, מקורה ומהותה) לבין אקטיביזם פוליטי:
 
לדקונסטרוקציה מעולם לא היו משמעות או עניין, לפחות בעיניי, אלא כרדיקליזציה, כלומר, גם בתוך המסורת של מרקסיזם מסוים ברוח מרקסיסטית מסוימת.12
מודרני ופוסטמודרני
כל תנועה אינטלקטואלית מוגדרת על ידי הנחות היסוד הפילוסופיות שלה. הנחות אלו מנסחות מה התנאי להגדיר דבר כאמיתי, מה פירוש להיות אנושי, מהו דבר בעל ערך וכיצד נרכש ידע. כלומר, לכל תנועה אינטלקטואלית יש מטפיזיקה, תפיסה לגבי הטבע האנושי והערכים, ואפיסטמולוגיה.
הפוסטמודרניזם מציג את עצמו תדיר כאנטי-פילוסופי, ומתכוון לכך שהוא דוחה חלופות פילוסופיות מסורתיות רבות. ועדיין, כל אמירה או פעילות — לרבות הפעולה של כתיבת תיאור פוסטמודרני של כל דבר שהוא — מניחות מראש לפחות תפיסה מרומזת של מציאות ושל ערכים. כך, חרף תיעובו הרשמי של הפוסטמודרניזם כלפי כמה גרסאות של המופשט, האוניברסלי, הקבוע והמדויק, הנה הוא מציע מסגרת עקיבה של הנחות שבתוכה אנו ממקמים את מחשבותינו ואת פעולותינו.
אם שואבים מן הציטוטים שלעיל מקבלים את האמור להלן.
מבחינה מטפיזית, הפוסטמודרניזם הוא אנטי-ריאליסטי בכך שלדעתו אי-אפשר לנהל שיח משמעותי על מציאות בעלת קיום עצמאי משלה. הפוסטמודרניזם מחליף זאת בתיאור חברתי-לשוני, קונסטרוקציוניסטי, של המציאות.
מבחינה אפיסטמולוגית, הפוסטמודרניזם דוחה את הרעיון של מציאות בעלת קיום עצמאי, ומכחיש את האפשרות לרכוש ידע אובייקטיבי לגביה באמצעות התבונה או בכל שיטה אחרת. הוא החליף את המציאות הזאת במבנים חברתיים-לשוניים, ועתה הוא מדגיש את הסובייקטיביות של המבנים הללו, את תלותם במוסכמות, ואת היותם בלתי ניתנים להשוואה.
ההסברים הפוסטמודרניים בנוגע לטבע האדם הם באופן עקיב קולקטיביסטיים, ולפיהם זהותו של הפרט מובנית במידה רבה בידי הקבוצה החברתית-לשונית שהוא שייך אליה, וקבוצות אלו נבדלות זו מזו באופן רדיקלי על פני ממדים של מין, גזע, אתניות ועושר. ההסברים הפוסטמודרניים בנוגע לטבע האדם מדגישים באופן עקיב גם את יחסי העימות בין הקבוצות הללו; ומכיוון שתפקידה של התבונה, על פי הסברים אלה, צומצם או בוטל, העימותים הללו נפתרים בראש ובראשונה באמצעות שימוש בכוח, בין מוסתר בין חשוף. שימוש זה בכוח מוביל ליחסים של שליטה, כניעה ודיכוי.
ולבסוף, העיסוק הפוסטמודרני באתיקה ובפוליטיקה מתאפיין בהזדהות עם הקבוצות הנתפסות כמדוכאות בעימותים הללו, באהדה כלפיהן ובנכונות להצטרף למאבק למענן.
המונח "פוסטמודרני" ממקם את התנועה מהבחינות ההיסטורית והפילוסופית כניגודו של המודרניזם. אם נבין מהם הדברים שהפוסטמודרניזם סבור כי הוא דוחה ומתקדם מהם והלאה, יוכל הדבר לסייע מאוד בניסוח הגדרתו. העולם המודרני התקיים במשך כמה מאות שנים, ולאחריהן יש לנו תפיסה טובה בנוגע לשאלה מהו מודרניזם.
מודרניזם ונאורות
בפילוסופיה, המרכיבים החיוניים של המודרניזם נמצאים אצל דמויותיו המכוננות: פרנסיס בייקון (1561-1626) ורנה דקארט (1596-1650), בזכות השפעתם על האפיסטמולוגיה, ובצורה מקיפה יותר אצל ג'ון לוק (1632-1704) בזכות השפעתו על כל היבטי הפילוסופיה.
בייקון, דקארט ולוק מודרניים בזכות הנטורליזם הפילוסופי שלהם, ביטחונם העמוק בתבונה והאינדיבידואליזם שלהם; במיוחד כך אצל לוק. נקודת הפתיחה של ההוגים המודרנים היא הטבע במקום צורה כלשהי של על-טבעי, שהייתה נקודת הפתיחה האופיינית של הפילוסופיה הקדם-מודרנית של ימי הביניים. הוגים מודרנים מדגישים את התפיסה ואת התבונה כאמצעים העומדים לרשות בני האדם לצורך הכרת הטבע, בניגוד להישענותם של הקדם-מודרנים על המסורת, על האמונה ועל המיסטיקה; הוגים מודרנים מדגישים את האוטונומיוּת ואת היכולת של האדם לעצב את אופיו, בניגוד לדגש הקדם-מודרני על תלות ועל החטא הקדמון; הוגים מודרנים מדגישים את הפרט (האינדיבידואל), רואים בו את יחידת המציאות ואוחזים בדעה שהמחשבה האינדיבידואלית היא ריבונית ושהפרט הוא היחידה של הערך, בניגוד לשעבוד הפיאודלי הקדם-מודרניסטי של הפרט למציאויות ולסמכויות פוליטיות, חברתיות או דתיות גבוהות יותר.13

סטיבן היקס

פרופ' סטיבן היקס (1960), פילוסוף יליד קנדה, הוא מרצה לפילוסופיה במכללת רוקפורד במדינת אילינוי שבארה"ב ומנהל שם את המרכז לאתיקה וליזמות. לצד מאמרים רבים בכתבי עת אקדמיים ופופולריים, הוא מחברם של הספר והסרט התיעודי ניטשה והנאצים.

עוד על הספר

לחשוף את הפוסטמודרניזם סטיבן היקס

פרק א 

פוסטמודרניזם מהו

חיל החלוץ הפוסטמודרני
ההסכמה חוצת מחנות: נכנסנו לעידן אינטלקטואלי חדש. אנחנו פוסטמודרנים עכשיו. אינטלקטואלים מן השורה הראשונה מספרים לנו שהמודרניזם מת ושאנו ניצבים בפני תקופה מהפכנית, תקופה המשוחררת מכבלי העריצות הביקורתית של העבר אבל אכולת חששות עמוקים מפני העתיד. אפילו מתנגדי הפוסטמודרניזם, הסוקרים את תמונת המצב האינטלקטואלית ואינם רווים נחת ממראה עיניהם, מודים בקיומו של חוד חנית חדש. בעולם האינטלקטואלי מתבצע כעת חילוף משמרות.
השמות המרכיבים את חיל החלוץ הפוסטמודרני מוּכרים: מישל פוּקוֹ, ז'ק דֵרִידָה, ז'ן פרנסואה לְיוֹטָר וריצ'רד רוֹרְטִי. אלו האסטרטגים המובילים של התחום. הם מתווים לתנועה את כיוונה ומספקים לה את כליה החזקים ביותר. חיל החלוץ זוכה לסיוע מצד עוד כמה שמות מוכרים ולעיתים קרובות ידועים לשמצה: סטנלי פיש ופרנק לַנְטְריקיָה בתחום ביקורת הספרות והמשפט, קתרין מקינוֹן ואנדריאה דְבוֹרקין בתחום ביקורת המשפט הפמיניסטית, ז'ק לאקאן בפסיכולוגיה, רוברט וֶנטוּרי ואנדריאס הוּיסֶן בביקורת האדריכלות, ולוס איריגארָי בביקורת המדע.
חברי האליטה הזאת מכתיבים את הכיוון ואת הטון לעולם האינטלקטואלי הפוסטמודרני.
מישל פוקו היה זה שזיהה את היעדים העיקריים: "כל האנליזות שלי הן נגד הרעיון של צרכים אוניברסליים בקיום האנושי".1 את הצרכים הללו יש לסלק הצידה, באשר הם מטען מן העבר: "אין משמעות לדיבור בשם התבונה, האמת או הידע, או לדיבור נגדם".2
ריצ'רד רורטי הרחיב בנושא, והסביר שאין פירוש הדבר שהפוסטמודרניזם הוא אמת או שהוא מציע ידע. טענות מעין אלו היו סותרות את עצמן, כך שפוסטמודרניסטים חייבים להשתמש בשפה בצורה "אירונית":
 
הקושי העומד מול פילוסוף המוקיר, כמוני, את ההצעה הזאת [למשל, זו של פוקו] — מישהו שמחשיב את עצמו עוזרו של המשורר, ולא של הפיזיקאי — הוא להימנע מהרמיזה שההצעה הזאת אכן נכונה, שפילוסופיה מן הסוג שלי אכן מתאימה לאופן שבו הדברים קיימים באמת. שכן הדיבור על התאמה מחזיר לדיון בדיוק את הרעיון שפילוסוף מן הסוג שלי מבקש להיפטר ממנו, הרעיון שלעולם או לעצמי יש טבע פנימי.3
אם אין עולם או עצמי שאפשר להבין ולתפוס בצורה נכונה על פי המונחים שלהם עצמם, מהי תכלית המחשבה או הפעולה? משנטלנו את התבונה, את האמת ואת הרעיון של התאמה בין מחשבה למציאות, העברנו אותם דקונסטרוקציה, קרי פירקנו אותם, והנחנו אותם בצד, הרי ש"תבונה", כותב פוקו, היא "לשונו האחרונה של השגעון";4 אין דבר שידריך או יחייב את מחשבותינו ואת רגשותינו. אנו יכולים אפוא לעשות או לומר ככל העולה על רוחנו. הדקונסטרוקציה — מתוודה סטנלי פיש בשמחה — "מסירה ממני את העול של ההכרח להיות צודק... ודורשת רק שאהיה מעניין".5
עם זאת, רבים מהפוסטמודרניסטים אינם נמצאים בדרך כלל במצב רוח למשחקים אסתטיים, ונוטים יותר לאקטיביזם פוליטי. רבים מהם מעבירים את התבונה, את האמת ואת המציאות תהליך של דקונסטרוקציה משום שהם מאמינים שבשם התבונה, האמת והמציאות נשאה הציוויליזציה המערבית בכנפיה מרוּת, דיכוי והרס. "תבונה וכוח חד הם", מצהיר ז'ן פרנסואה ליוטר. שניהם מובילים ל"מאסרים, לאיסורים, לתהליך של סלקציה, טובת הכלל".6
הפוסטמודרניזם נעשה אפוא לאסטרטגיה פעלתנית נגד יַחְדַּת התבונה והכוח. הפוסטמודרניזם, מסביר פרנק לנטריקיה, "אינו חותר למצוא את היסודות ואת התנאים של האמת, אלא להפעיל כוח לשם שינוי חברתי". משימת הפרופסורים הפוסטמודרניסטים היא לסייע לסטודנטים "לאתר את הזוועות הפוליטיות של זמנם, להתעמת איתן ולפעול נגדן".7
זוועות אלו, לפי הפוסטמודרניזם, בולטות במיוחד במערב, שכן הציוויליזציה המערבית היא המקום אשר בו התפתחו התבונה והכוח יותר מבכל מקום אחר. אולם הכאב הכרוך בזוועות הללו אינו נגרם, וגם אינו נסבל, בצורה שווה. זכרים, לבנים ועשירים אוחזים בשוט הכוח בידיהם ומשתמשים בו באכזריות על חשבון נשים, מיעוטים גזעיים ועניים.
הקונפליקט בין גברים לנשים ברוטלי. "הזיון הרגיל", כותבת אנדריאה דבורקין, "על ידי הגבר הרגיל, נתפס כאקט של פלישה ותפיסת בעלות המתחולל כביזה". תובנה מיוחדת זו בנוגע לפסיכולוגיה המינית של הזכרים מושווית לחוויה המינית של הנשים וזוכה לאישוש ממנה:
 
נשים תמיד היו בחזקת נכסים מיטלטלים של הגברים כרעיות, כזונות, כשפחות מין ורבייה. בחייהן של נשים, להיות בבעלוּת ולהיות נבעלוֹת, אלה הן — או היו בעבר — חוויות זהות למעשה. הוא הבעלים שלך — הוא בועל אותך. הבעילה מבהירה את טיב הבעלות: את שייכת לו לפני ולפנים.8
דבורקין ועמיתתה, קתרין מקינון, ממשיכות וקוראות לצנזורה של פורנוגרפיה על בסיס פוסטמודרני. המציאות החברתית שלנו נבנית מן השפה שאנו משתמשים בה, ופורנוגרפיה היא צורה של שפה, כזו הבונה אלימות ומציאות שתלטנית שנשים נכנעות לה. הפורנוגרפיה איננה אפוא חופש דיבור, אלא דיכוי פוליטי.9
את האלימות חווים גם העניים מידי העשירים, והאומות הנחשלות מידי האומות הקפיטליסטיות. לשם דוגמה מוחשית במיוחד מבקש ליוטר מאיתנו לחשוב על המתקפה האמריקנית על עיראק בשנות התשעים. למרות התעמולה האמריקנית, כותב ליוטר, המציאות היא שסדאם חוסיין הוא קורבן, ומשמש שופר לקורבנות הקפיטליזם האמריקני בעולם כולו:
 
סדאם חוסיין הוא תוצר של מחלקות המדינה במדינות המערביות ושל חברות גדולות, ממש כשם שהיטלר, מוסוליני ופרנקו נולדו מתוך ה"שלום" שנכפה על מדינותיהם מצד המנצחים במלחמת העולם הראשונה. סדאם הוא תוצר שכזה באופן מחפיר וציני אף יותר. אבל הדיקטטורה העיראקית נמשכת, כמו אחרות, כתוצאה מהעברה של אפּוֹריוֹת [בעיות לא פתירות] במערכת הקפיטליסטית אל מדינות מובסות, מפותחות פחות או פשוט בעלות יכולת התנגדות חלשה יותר.10
ועדיין, בארצות הקפיטליסטיות, מעמדם המדוכא של נשים, של עניים, של מיעוטים גזעיים ושל אחרים כמעט תמיד מוסתר. רטוריקה הנסובה סביב הניסיון להשאיר את חטאי העבר מאחורינו, סביב קדמה ודמוקרטיה, סביב חופש ושוויון בפני החוק — כל הרטוריקה הזאת, המשרתת את עצמה, משמשת אך ורק למיסוך האכזריות של הציוויליזציה הקפיטליסטית. לעיתים נדירות אנו זוכים למבט כן על מהותה הבסיסית. כדי לזכות במבט זה, אומר לנו פוקו, עלינו להביט בבית הכלא:
 
בית הכלא הוא המקום היחידי שבו מתגלה הכוח במצבו העירום, בצורתו המוגזמת ביותר, ושבו הוא מוצדק כגורם הנעה מוסרי.... המרתק בבתי כלא הוא שלפחות שָם הכוח אינו מסתיר או ממסך את עצמו; הוא חושף עצמו כעריצות המחלחלת אל הפרטים הקטנים ביותר; הוא ציני ובו בזמן טהור ו"מוצדק" לחלוטין היות שהפעלתו יכולה להיות מובְנֵית לגמרי בתוך המסגרת של המוסריות. כתוצאה מכך לובשת עריצותו הברוטלית צורה של שליטה רוגעת של הטוב על הרע, של הסדר על האי-סדר.11
לבסוף, ז'אק דרידה מזהה את הפילוסופיה של המרקסיזם כמקור ההשראתי והפילוסופי של הפוסטמודרניזם, כזה המחבר בין סוגיות מופשטות וטכניות בבלשנות ובאפיסטמולוגיה (תורת ההכרה: הענף הפילוסופי המתמקד בשאלת הידיעה, מקורה ומהותה) לבין אקטיביזם פוליטי:
 
לדקונסטרוקציה מעולם לא היו משמעות או עניין, לפחות בעיניי, אלא כרדיקליזציה, כלומר, גם בתוך המסורת של מרקסיזם מסוים ברוח מרקסיסטית מסוימת.12
מודרני ופוסטמודרני
כל תנועה אינטלקטואלית מוגדרת על ידי הנחות היסוד הפילוסופיות שלה. הנחות אלו מנסחות מה התנאי להגדיר דבר כאמיתי, מה פירוש להיות אנושי, מהו דבר בעל ערך וכיצד נרכש ידע. כלומר, לכל תנועה אינטלקטואלית יש מטפיזיקה, תפיסה לגבי הטבע האנושי והערכים, ואפיסטמולוגיה.
הפוסטמודרניזם מציג את עצמו תדיר כאנטי-פילוסופי, ומתכוון לכך שהוא דוחה חלופות פילוסופיות מסורתיות רבות. ועדיין, כל אמירה או פעילות — לרבות הפעולה של כתיבת תיאור פוסטמודרני של כל דבר שהוא — מניחות מראש לפחות תפיסה מרומזת של מציאות ושל ערכים. כך, חרף תיעובו הרשמי של הפוסטמודרניזם כלפי כמה גרסאות של המופשט, האוניברסלי, הקבוע והמדויק, הנה הוא מציע מסגרת עקיבה של הנחות שבתוכה אנו ממקמים את מחשבותינו ואת פעולותינו.
אם שואבים מן הציטוטים שלעיל מקבלים את האמור להלן.
מבחינה מטפיזית, הפוסטמודרניזם הוא אנטי-ריאליסטי בכך שלדעתו אי-אפשר לנהל שיח משמעותי על מציאות בעלת קיום עצמאי משלה. הפוסטמודרניזם מחליף זאת בתיאור חברתי-לשוני, קונסטרוקציוניסטי, של המציאות.
מבחינה אפיסטמולוגית, הפוסטמודרניזם דוחה את הרעיון של מציאות בעלת קיום עצמאי, ומכחיש את האפשרות לרכוש ידע אובייקטיבי לגביה באמצעות התבונה או בכל שיטה אחרת. הוא החליף את המציאות הזאת במבנים חברתיים-לשוניים, ועתה הוא מדגיש את הסובייקטיביות של המבנים הללו, את תלותם במוסכמות, ואת היותם בלתי ניתנים להשוואה.
ההסברים הפוסטמודרניים בנוגע לטבע האדם הם באופן עקיב קולקטיביסטיים, ולפיהם זהותו של הפרט מובנית במידה רבה בידי הקבוצה החברתית-לשונית שהוא שייך אליה, וקבוצות אלו נבדלות זו מזו באופן רדיקלי על פני ממדים של מין, גזע, אתניות ועושר. ההסברים הפוסטמודרניים בנוגע לטבע האדם מדגישים באופן עקיב גם את יחסי העימות בין הקבוצות הללו; ומכיוון שתפקידה של התבונה, על פי הסברים אלה, צומצם או בוטל, העימותים הללו נפתרים בראש ובראשונה באמצעות שימוש בכוח, בין מוסתר בין חשוף. שימוש זה בכוח מוביל ליחסים של שליטה, כניעה ודיכוי.
ולבסוף, העיסוק הפוסטמודרני באתיקה ובפוליטיקה מתאפיין בהזדהות עם הקבוצות הנתפסות כמדוכאות בעימותים הללו, באהדה כלפיהן ובנכונות להצטרף למאבק למענן.
המונח "פוסטמודרני" ממקם את התנועה מהבחינות ההיסטורית והפילוסופית כניגודו של המודרניזם. אם נבין מהם הדברים שהפוסטמודרניזם סבור כי הוא דוחה ומתקדם מהם והלאה, יוכל הדבר לסייע מאוד בניסוח הגדרתו. העולם המודרני התקיים במשך כמה מאות שנים, ולאחריהן יש לנו תפיסה טובה בנוגע לשאלה מהו מודרניזם.
מודרניזם ונאורות
בפילוסופיה, המרכיבים החיוניים של המודרניזם נמצאים אצל דמויותיו המכוננות: פרנסיס בייקון (1561-1626) ורנה דקארט (1596-1650), בזכות השפעתם על האפיסטמולוגיה, ובצורה מקיפה יותר אצל ג'ון לוק (1632-1704) בזכות השפעתו על כל היבטי הפילוסופיה.
בייקון, דקארט ולוק מודרניים בזכות הנטורליזם הפילוסופי שלהם, ביטחונם העמוק בתבונה והאינדיבידואליזם שלהם; במיוחד כך אצל לוק. נקודת הפתיחה של ההוגים המודרנים היא הטבע במקום צורה כלשהי של על-טבעי, שהייתה נקודת הפתיחה האופיינית של הפילוסופיה הקדם-מודרנית של ימי הביניים. הוגים מודרנים מדגישים את התפיסה ואת התבונה כאמצעים העומדים לרשות בני האדם לצורך הכרת הטבע, בניגוד להישענותם של הקדם-מודרנים על המסורת, על האמונה ועל המיסטיקה; הוגים מודרנים מדגישים את האוטונומיוּת ואת היכולת של האדם לעצב את אופיו, בניגוד לדגש הקדם-מודרני על תלות ועל החטא הקדמון; הוגים מודרנים מדגישים את הפרט (האינדיבידואל), רואים בו את יחידת המציאות ואוחזים בדעה שהמחשבה האינדיבידואלית היא ריבונית ושהפרט הוא היחידה של הערך, בניגוד לשעבוד הפיאודלי הקדם-מודרניסטי של הפרט למציאויות ולסמכויות פוליטיות, חברתיות או דתיות גבוהות יותר.13