עקודים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עקודים
הוספה למועדפים

עקודים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קרן פלס טור (נולדה ב-11 במרץ 1979) היא זמרת-יוצרת ושחקנית ישראלית.

    בשנת 2012 הופיע ספרה "עקודים", רומן בדיוני על רקע הלומי-קרב ממלחמת יום-הכיפורים.

    תקציר

    מה גורם לתמר לעזוב ביום סתווי אחד את חיי השגרה שלה בתל אביב ולצאת למסע בצפון הארץ יחד עם נמרוד, חבר של אביה לפלוגה במלחמת יום הכיפורים?

     

    ישנם הרבה דברים שתמר אינה יודעת על אביה, שיצא למלחמה לפני שנולדה וחזר ממנה אדם אחר. "אנחנו דור שני לניצולי כיפור," היא אומרת, "כי נולדנו לאבא שברח מהאש, ומאז סוחב פציעה בלתי נראית."

     

    במהלך המסע המטלטל והבלתי צפוי, מתוודעת תמר לעוד חיילים מזדקנים שמעולם לא השתחררו ושאינם שוכחים דבר. דרכם היא לומדת לגלות מי היה אביה באותה מלחמה, מה נעקד בו מאז ומה נעקד בשל כך בנפשה.

     

    עקודים הוא ספר על מציאות ישראלית שתוקה וכואבת, על לוחמים שחיים את הקרבות בתעלה מדי יום כבר כמעט ארבעים שנה, על הפצעים המדממים בהם וביקיריהם, על אהבה למרות השיגעון ועל השיגעון שבאהבה.

     

    קרן פלס היא מוזיקאית, זמרת ויוצרת ישראלית מצליחה ומוערכת. עקודים הוא ספרה הראשון.

    פרק ראשון

    1


    "אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר, רק משום שהוא לא מתאים להווה."
    גולדה מאיר

    כבר שבוע אני על הקצה. מזל שהסכימו לשחרר אותי מוקדם מהעבודה, אחרת הייתי משתגעת. מארחת, במיוחד במסעדת שף פלצנית, צריכה להתלבש בקפידה, להתהלך זקוף, ולחייך גם לאנשים ממש לא נעימים. ועוד בחודש אוקטובר, בדיוק כשיום השנה של אמא מתקרב ואני כבר סוגרת עשרים ותשע שנים ועשרה חודשים בלי כיוון, או בן זוג, או עתיד, או משהו בחיים.
    הדירה היתה הפוכה לגמרי כשחזרתי אליה. ז'בוטינסקי 73, תל אביב. בית יתומים מתוק־מריר. כאן הצלחתי להוציא לאט לאט את האוויר מכל חלומותי הישנים, כדי ששוב לא יתפוצצו לי בפנים. בעיר זמנית כזאת, לאף אחד לא אכפת מי היית ומאיפה באת.
    אז אחרי ששחררתי את הקוקו הלוחץ מהקרקפת ופתחתי את החזייה שכמעט עשתה לי נמק בגב, מיהרתי למטבח והכנסתי תבנית לתנור. זה בדיוק מה שירגיע אותי ויחזיר לי קצת את אמא. ריח מתוק ומוכר של חמאה נאפית יחד עם סוכר, קמח, חלווה ושקדים. פתאום נשמע קול צופר עצבני של מכונית מבעד לחלון. אחריו נשמע עוד צפצוף די ממושך, אחריו עוד שניים קצרים יותר, ואז רצף בלתי פוסק של צפצופים. הסטתי את הווילון והצצתי החוצה. ג'יפ שחור ומלוכלך עמד בלב הכביש, ממש מול הבניין שלי, ויצר פקק תנועה קטן בצומת המרומזר. מתוך החלון שלו הציצה יד בלתי מזוהה שסימנה לי "מצוין" עם האגודל למעלה. בטח טעות, חשבתי, מישהו חושב שאני מישהי אחרת. בכל מקרה, גם אם הוא בא, משום מה, אלי, אין לו סיכוי למצוא כאן חניה בלילה. לרגע התאכזבתי, דווקא המחשבה שהוא הגיע בשבילי היתה נעימה, אך עוד לפני שהספקתי להניע את הגוף הכבד שלי בחזרה פנימה, רקע הג'יפ השחור בגלגלים, צהל שתי צהלות רמות, פלט עננת עשן, דילג מעל לפתח הביוב ומעבר למחסום הברזל, עד שנחת על ארבעת גלגליו הבוציים בלב המדרכה. הפקק הקטן נפתח והתנועה חזרה לזרום. מנוע הג'יפ דמם והוא המשיך להתגלגל קדימה עד שנעצר מול החלון שלי, הנמצא בקומה הראשונה. האור בפנים נדלק. גבר מבוגר שלא הכרתי, כבן שישים, חייך אלי בהתרגשות ונופף לעברי בידו העצומה כאילו אנחנו חברים ותיקים. הוא פתח את תא הכפפות, שלף משם תו נכה והצמיד אותו לשמשה הקדמית. אחר כך יצא מהג'יפ וצעד ישירות לעבר דלת הכניסה לבניין שלי. הרוח שיחקה ברעמת שערו השחורה והלב שלי, משום מה, החסיר פעימה. היו לו זיפים מאפירים על כל הפרצוף וכתפיים רחבות, כאלה שיכולות בקלות לשאת את ילדי כל העולם, אפילו ילדה מגודלת כמוני.

    ***

    "אז כאן גרה תמר," הודיע הגבר הזר שעמד בפתח דלתי בקול עליז וחברי, אבל כזה שמסתיר אחריו איזה סוד. לא הוצאתי הגה. כל מה שהצלחתי לעשות באותו הרגע היה להקשיב לנשימותיו של הפרא הענק, המזדקן, שעמד קרוב מדי אלי. "ארץ זבת נחלים ועצי זית," המשיך למלמל, חצי לעצמו, "מדרום מדבר, מצפון גולן, ממערב הים, ממזרח גלעד פורה, ודווקא פה, בקוביית בטון, בוחרת נסיכה להתמקם."
    "מי אתה, לעזאזל?" חתכתי את המבוכה שהשתלטה עלי עם החלק היחידי בגוף שלי שלא סובל מחוסר ביטחון, "אין פה שום נסיכות."
    בתגובה חייך הענק המוזר והזמין את עצמו להיכנס פנימה, ישר אל תוך הסלון שלי. רציתי לברר מה בדיוק הוא מחפש אצלי, מי שלח אותו, איך זה שהוא מכיר אותי, אבל משהו בי פשוט נתקע. לאור מנורת הקיר הצהובה שדלקה לי בסלון, הבטתי לראשונה בעיניו. הן היו צבועות בשני צבעים, אחת כחולה כמו ברכת מים ללא קרקעית, והשנייה ירוקה כמו הר תבור ביום שמשי של שלהי החורף.
    "דווקא יש נסיכות," אמר בשקט, "את. הנסיכה ברניקי."
    נסיכה. אף אחד לא קרא לי ככה מאז גיל שתים־עשרה, ודווקא לא אהבתי כשאבא היה עושה את זה. הוא היה הרבה יותר נחמד למלכות שעבדו בשבילו בכוורות מאשר לנסיכה שחיה איתו בבית.
    "ברניקי?" שאל האיש.
    "מה?" התבלבלתי, לא מבינה למה הוא פונה אלי בשם הזה.
    "העיניים שלך משוטטות."
    הסטתי את מבטי מאורות העיר שריצדו מבעד לזגוגית החלון והסבתי אותו לעברו. בעדינות מחושבת, לאט לאט, הנפתי אצבע ונופפתי בה מול פניו במעגלים, עד שעצרתי ישר בין עיניו.
    "סליחה, אבל מי א־ת־ה?" שאלתי, "אם לא אכפת לך לענות."
    "נמרוד טורוס," השיב לי בקול בס עמוק, מעט שרוט, "גבר כנעני שהסתובב שלושה ימים במדבר יהודה, ועכשיו הוא מלוכלך. המים אצלך במקלחת חמים?"
    "אולי," השבתי מבולבלת, "אבל מה זה עניינך? מה, אני חמאם תורכי?"
    האיש חייך, העביר את ידו הגדולה בשערו, וענן אבק וחול עלה ממנו.
    "מלוכלך כאן," אמר, "לא רוצה להעמיס עוד שכבה של סנטימטר אבק מדבר."
    "באמת תודה. אז אתה יכול פשוט ללכת."
    "לא כדאי לך," אמר, "יש סיבה טובה לזה שאני פה."
    "אז בשביל מה?"
    "אחרי המקלחת," הודיע והפיק ענן אבק נוסף, הפעם מזיפיו. חייכתי. לא פחדתי ממנו, היו לו עיניים טובות, וחיוך שמשרה מיד ביטחון, ואם יש משהו שאפשר לומר עלי בביטחון זה שאני אדם חסר ביטחון. ככה למעשה התחיל אחד מאותם ערבים שבהם ברור לך כבר שמשהו גדול עומד לקרות, רק לא ברור לך מה. והכול התחיל בהנהון אחד קטן של הסכמה.
    שמעתי אותו מבחוץ. הוא הפשיל ברעם גדול את שקי הבוץ שארזו את גופו, נעמד על רצפת האמבטיה הקטנה ובסיבוב כפול, חורק, הפעיל את ברז המים. אני, בינתיים, בדקתי מה שלום העוגיות שלי, שתפחו בתנור, ומזגתי לעצמי כוס פטל. שלוק אחד מתוק וקר הצליח לנער אותי ברגע. לגמתי ממנו והקשבתי לסילון המים מכה בגוף הזר מבעד לדלת חדר המקלחת. תמיד היו זורמים אלי בנים, לא חשוב המראה, העיקר הטיימינג, אבל זה כבר באמת מוגזם. מה פתאום נתתי לאיש מבוגר להיכנס אלי ככה הביתה? אז מה אם הוא קורא לי נסיכה? אז מה אם הוא אומר שיש לכך סיבה, הרי סיבות אפשר להמציא ברגע. אולי הוא צד מקלחות ברחבי העיר באורח קבע, וידע את שמי כי קרא אותו על דלת הכניסה? אולי פשוט מצאתי חן בעיניו, כשעבר פה פעם בסביבה, במקרה, וככה מתחילים עם בחורות צעירות גברים מסוגו.
    "תגידי," קרא אלי, "את יכולה לגלגל לנו בינתיים איזה משהו?" ואני, שקולי מאז ומעולם היה דק להרגיז, ניסתי לתת פייט לווליום התוקפני של זרם המים.
    "ממש. נראה לך?" עניתי בקול.
    "מה?"
    "מ־מ־ש! נ־ר־א־ה ל־ך?" צעקתי, אבל האיש התעקש לא להבין.
    "דברי קצת יותר חזק, כמו בן אדם. ציוצים אני לא שומע."
    לא היתה לי ברירה. לקחתי שלוק נוסף מכוס הפטל שעדיין היתה בידי, הושטתי את השנייה אל ידית דלת המקלחת ופתחתי אותה בעדינות לכדי חריץ קטן. לשנייה אחת בהולה הצצתי פנימה, הבחנתי בצלליתו מעבר לווילון, אך מבטי צנח מיד אל הרצפה, נבוך ואשם כמנהגו.
    "אמרתי שהדבר היחיד שאני יודעת לגלגל בחיים האלה זה את עצמי," מלמלתי, והשפתיים שלי, שרעדו משום מה, נדחסו בתוך החריץ שנוצר בין הדלת למשקוף, "וגם אני בזמן האחרון כבדה לי מדי."
    חום אדי המים שעלו מהניקיון שלו מילא את בטני בתחושה שלא הכרתי ודגדג לי בין האצבעות של הרגליים.
    "מה?" הוא שוב התעקש לא להבין.
    "שתגלגל אתה כשתצא," צעקתי חזק מדי, בהתחשב בכך שהראש שלי כבר היה בתוך חדר המקלחת הקטן, לכן ביקשתי לסגת לאחור בשקט, בלי לעשות עניין, אבל כוס הזכוכית נשמטה לי מבין האצבעות והתנפצה על הרצפה. באותו הרגע סגר האיש את הברז ושאון זרם המים התחלף בשקט גדול ומאיים. הוא הסיט לאט את וילון האמבט. ראשו הרטוב בצבץ החוצה.
    "נו, אל תתביישי לי פה," אמר בשקט, "צריך לאסוף את השברים."
    השקפתי על גופת הכוס שדיממה פטל על הארץ, ולבסוף אזרתי אומץ והרמתי את הסנטר.
    "יותר טוב," חייך בשובבות מבעד לווילון, "מה שעל הרצפה לא נופל."
    המילים שאמר הצחיקו אותי, אבל על מנת שלא לצחוק נעצתי בו את המבט הכי יוקד שהיה לי בעיניים. זה לא הרתיע אותו בכלל. הענק עם החול בנעליים לא מפחד משום דבר, הוא ראה כבר מבטים יוקדים מאלה.
    "חתיך?" שאל לאחר שהזליף קצת מים על הראש שלו, והעמיד את בלוריתו במאונך לקרקפת, כמו מוהיקן.
    "זוועה," עניתי ולא זזתי, עיני התקשו שלא לגלוש מדי פעם מטה ולבדוק אם הווילון באמת מסתיר הכול.
    "וככה?" התעקש להמשיך במשחק שאת חוקיו לא הבנתי, שפך שמפו על החזה הכי גדול שראיתי וקרצף אותו עד שנוצרה חולצת קצף לבנה. "ככה חתיך? איך את מעדיפה אותי, עם קצף או בלי מקלחת?"
    "טוב. די," אמרתי, פתאום לא היה לי נוח, "רצית מים? הנה חמים. תתנקה ותלך הביתה, יש לך בית בטח, לא?"
    "טוב, נלך אחרי הקפה," הודיע, חייך קצת, אבל רק עם הגבות, והתחיל לצפצף בברווז הגומי שלי שעמד שם ליד הסבון. "אני אפרוח, כזה קטן בלי מוח," שר בקול שאלוהים ישמור, "אני ברווז קטן, לו הייתי קפיטן." והסיט על הקונצרט שלו את הווילון.
    הרעש המחודש של סילון זרם המים על גופו הרחב של גבר עירום במקלחת שלי עזר לי להסתיר את פרפורי הלב. בלעתי את הרוק, לקחתי שוב אוויר והרמתי את קולי בחצי התנצלות.
    "האמת, יפה לך נקי, וקצוף, וברווזים. אני מוכנה לעבוד קצת במטבח לכבוד העזיבה. נס?"
    "בוץ," השיב, "עם סוכר אחד מחוק."
    "אין בעיה, אבל זה על אחריותך, כי אני מאלה שהיו רוצות להאמין בנסים למרות שתמיד הן גומרות את היום עם הפנים בתוך הבוץ."
    "בחיי ברניקי, שתי טיפות מים ברניקי," מלמל לעצמו האיש את אותו שם מוזר שאמר לפני כן. אבל אני שמעתי. לא רק את המילים, גם את הרווח שביניהן, ומה ששמעתי הפחיד וריגש אותי.
    ניסיתי להתקדם לכיוון המטבח, אבל הרגליים שלי פשוט סירבו לזוז. הראש כבר היה בחצי הדרך לקומקום החשמלי, ורק היד עוד נשארה ממוגנטת לידית, מסרבת להתנתק. הגנבתי עוד מבט אחד אל צלליתו הגדולה, העירומה, שהתנועעה מאחורי הווילון, ואז משכתי את ראשי לאחור, היד אחריה, וקול טריקת הדלת סימן את סוף הרגע ההוא.

    ***
    גושים כהים וחסרי צורה צפו כמו גוויות על פני המים החצי רותחים בכוסו של האורח וכאילו הזכירו לו נשכחות. לא היה אפשר לטעות בפרצופו המבועת. מים חמים במקלחת אני אולי יודעת לסדר, אבל כשזה מגיע לקפה שחור התמונה משתנה וזה כבר באמת אפל, אפל ומר, עם יותר מדי סוכר שמצטרף יותר מדי מוקדם. אני הרי אדם של נס, והוא ויתר על התענוג המקולקל ואפילו לא ניסה לזייף נימוס. הספל נשאר דחוי על השולחן, ואילו כף ידו שלפה מתוך כיס הישבן המאובק שלו קופסת פילם ישנה עם הרבה עלים ירוקים קסוסים. השנייה מיהרה לפזר את התערובת על צלוחית קטנה מזכוכית, שעמדה שם מהבוקר. הוא שקע כולו במלאכת הגלגול, כאילו לא הייתי שם, ותוך זמן קצר, במיומנות מרשימה וברצינות תהומית, גלגל לעצמו שלושה והניח אותם במסדר מתוח בקצה השולחן.
    באותם רגעים הרגשתי מיותרת לגמרי, אז קפצתי למטבח וחזרתי עם קערת העוגיות המהבילות שבדיוק סיימו להיאפות. מצאתי אותו בישיבה מזרחית על הרצפה, וכשעברתי מעליו שלח יד אל הקערה לשלוף ממנה את העוגייה הגבוהה בערמה. הפירורים שלה נמסו לו בפה, ראיתי שנעים לו.
    "תמיד את מארחת ככה יפה?" שאל בקול שהתרכך פתאום. חייכתי. "סחתין ברניקי," אמר, "עוגיות טחינה חמות באמצע הלילה."
    "אמא שלי היתה קונדיטורית," מלמלתי, "מנסים לשמור על הגחלת. בינתיים אני אופה רק לעצמי, כי בסך הכול אני קהל לקוחות אוהד שלא מתלונן ותמיד גומר מהצלחת."
    הוא התעלם מדברי הלהג שלי וניגב את שיפולי שפתיו, הדליק אחד, לקח כמה שאיפות טובות, עמוקות, והושיט לי אותו.
    "רוצה?"
    "פרפר עם גבר זר?" שאלתי.
    "פרפר?" התבלבל, הגבות הגדולות שלו התעקמו, ופתאום פרץ בצחוק מתגלגל וגבוה שנשמע כמו רצף השתנקויות אשר הפרו לו לרגע את כל הפסון.
    "פרפר..." מלמלתי, "אתה יודע... ככה היינו קוראים לזה... אז בשרונה." השתתקתי. הרגשתי כל כך מטומטמת. כמו נערה שכבר יודעת שאף חסידה לא הביאה אותה בוקר אחד למפתן הבית, ועדיין מתביישת לדבר עם ההורים שלה על אמצעי מניעה.
    "פרפר..." מלמל וחייך אלי מתוך חיבה. קולו העמוק, שנתן משמעות לכל שטות שיצאה מפיו, השיב אלי את הענק הזר שהסכמתי לקלח אצלי בבית, אך גרם לי להרגיש אפילו עוד יותר קטנה.
    "חוץ מזה זאת חלווה," הודעתי בניסיון להציל ולו מעט מכבודי האבוד, "טחינה לא עושה לאף אחד חשק לטבול בתוך קפה." וחטפתי מידו את הפרפר.
    כדי להתגבר על המבוכה מיהרתי לקחת כמה שאיפות עמוקות. הוא הביט בשפתי מתארגנות בכל פעם לקראת המציצה הבאה והיה לו טוב, עיניו עקבו בהערצה אחר פעולת היניקה, שלה השתדלתי לשוות כמה שיותר מיומנות.
    "לחשוב נקי," אמר, "לראות עמוק. בעיקר לשכוח את מה שכל הזמן רק מנסים להזכיר לנו בכוח שליחי המערכת המשומנת, עבדים של בבילון."
    "מאיזה סרט נפלטת, תגיד לי?" שאלתי.
    הוא חייך ולא אמר דבר. שתקנו. במשך שניות ארוכות. בשתיקתנו אמרנו זה לזה דברים יפים ואיומים שמותר לומר רק בשתיקות ואסור בקול רם.
    "בן כמה אתה?" שאלתי לבסוף.
    "בן אלף שנה. ואת?"
    "עוד מעט שלושים."
    "ילידת כסלו."
    "25 בנובמבר. הכול אתה יודע?"
    הוא צחק. "את אוהבת את החיים, אה?"
    "את מה?"
    "באופן כללי, את כל הסיפור."
    "אני אוהבת את מי שחשבתי שיכולתי להיות. וגם אוכל, ושלג, וחיות... אההה," פתאום נזכרתי, "ולרקוד לעצמי, לבד, עדיף כאן בסלון, עדיף יחפה. אתה?"
    "תמיד. ובכל יום יותר ויותר."
    "וואו. הרבה אהבה לסחוב על לב קטן אחד."
    "הוא לא כזה קטן," הודיע, "ועוד אפילו אחרי אוברול," פתח את כפתורי חולצתו המאובקת שהעליבה לי את המקלחת, והציג בפני רוכסן צלקת ארוכה, "חוץ מזה, מי שלא אוהב עד מוות כנראה עדיין לא נולד."
    "זה יפה," אמרתי, גלגלתי עיניים למעלה, והוא ניצל את הרגע כדי לפלח ממני את הפרפר. "תגיד," המשכתי, בלי להסיר את עינַי מהתקרה, "אתה למשל עובד במשהו?"
    "משבש סדרתי. איש תם שמוציא אנשים מתוך המכניזם הפנימי שלהם, מתוך הבועה, ומחבר אותם לאדמה ולעצמם."
    "אפשר לחיות מזה?"
    "אם אתה יודע להכניס את הידיים לכיסים העמוקים של המדינה ולקחת את מה שמגיע לך, אז כן. אני זרעתי בדמעה ועכשיו קוצר ברינה. סידרתי לעצמי משכורת שוטף מינוס שלושים כל חודש."
    "ולפחד ממך, אני צריכה?"
    לקח לו כמה רגעים להבין למה התכוונתי, ואז שוב החל להשתנק בצחוק המתגלגל הגבוה שלו, ואני המתנתי בסבלנות שיסיים כבר להיות מוזר.
    "רעיון לא רע," אמר, "הפחדנים שורדים יותר."
    "לא פחדנית," אמרתי.
    "אני כן," הודיע בחיוך גאה, "אבל שנים אחרי המלחמה חזרתי להיות אריה כדי לקבל את נתח הבשר שמגיע לי. תשע שנים של מאבקים משפטיים וכל הזבלה הזה. חארות, היו צריכים לשלם הרבה יותר. לפחות דאגתי לזה שאת אמצעי התעופה הם יספקו לי." הוא לקח את הפרפר השני שהיה מונח כבר יותר מדי זמן בלי לבעור על המאפרה שלצדי, ונתן מבט נוזף של "מה זה? לא נגעת בארוחת הערב שלך". "מתלמדת," סיכם בקול בס נמוך ונשכב על הספה, "אבל זה חמוד עלייך, חמוד לאללה."
    "מי לימד אותך לדבר ככה? תגיד," התגריתי בו, "באיזה ג'ונגל גדלת?"
    "בטבריה. בשיכונים. אבל גם בבת ים, ובקיבוץ, ובצבא." הוא הרהר רגע, לקח שאיפה עמוקה שחיסלה באופן סופי את הבדל שעוד פרפר בין אצבעותיו, "והכי גידל אותי הפחד. שם, בתופת, גדל בי הגרעין האמיתי."
    "אני משרונה," החלטתי לשתף בעצמי. "אתה מכיר את שרונה? זה בירידות מכפר תבור, בלי תופת. סתם מושב עם פרות בכניסה ואבא שאף פעם לא היה שם. וגם כשהיה לא באמת היה, ולפעמים עדיף היה שלא יהיה. ואמא שדווקא היתה, אבל הפסיקה עם זה לפני שנה בערך. עכשיו הבית ריק. לא נשארו לי הורים."
    האיש נשם נשימה ארוכה, הנשימה הארוכה ביותר שמישהו נשם לידי. העיניים שלו כאילו נדלקו, אך היה נראה שהברק שלהן מוזן מאיזה כאב עמוק שבער בו פנימה בעוצמה, ואז כבה.
    "הכול בסדר?" שאלתי. היה נדמה לי שהוא רוצה להגיד לי משהו חשוב, אבל הוא עצר את עצמו, לקח אוויר, ונעץ בי מבט עמום.
    "כל הלילה תרצד לך הטלוויזיה על הארונית שפונה לרחוב," לחש, "את תראי שטויות, תאכלי, תרקדי את הבלט שלך מול החלון, ומחר בבוקר תקומי מאוחר מדי, שוב תחמיצי את האוטובוס בדיוק ברגע האחרון, ותתפסי מונית למסעדה."
    "מאיפה אתה יודע?" שאלתי בבהלה.
    "ותעצרי ליד המאפייה כדי לקנות קרואסונים," התעלם מדברי והמשיך, "או כמו שאת אוהבת לקרוא לזה 'קור־אסון'. למרות שיש לך במסעדה אוכל פי אלף יותר טעים. לפעמים אפילו תחסלי שלושה כאלה כבר בדרך הביתה, תוך כדי שאת בודקת משמאל ומימין שאף אחד לא רואה."
    "תפסיק," ביקשתי, נחרדת. "אתה מפחיד אותי."
    "אני לא מבין, הרי הוא לא עזב אותך לרגע," אמר לי בקולו הרך, המחוספס, "הוא מבקר אצלך לפעמים, ככה הוא מספר, מכיר את כל ההרגלים שלך, את סדר היום הקבוע. הוא למשל זה שאמר לי שכשאת לא עובדת את נמצאת בז'בוטינסקי 71, בדרך כלל לבד, ואופה עוגיות. בעניין הכתובת הוא פספס באיזה שני מספרים."
    "מי?" שאלתי בקול רם מדי.
    "זה שאהבת תמיד לנסוע איתו על הכנף של הטרקטור, ברניקי."
    "אבא שלי?!"
    "נו מה?" הפטיר הגבר וחייך, "'אני דואג לה,' ככה הוא אמר לי, 'ילדה טובה, תמר שלי. מגיע לה חבר כמו שצריך, במקום כל הפושטקים שמסתובבים בתל אביב.' חשבתי שאתם בקשר יומיומי."
    "לא," הודעתי, "בכלל בכלל לא. כבר הרבה זמן שלא."
    "אז כנראה הוא מגיע לבקר אבל לא טורח לספר לך שהוא מגיע. איזה לץ."
    "ומה פתאום הוא שלח אותך אלי עכשיו?"
    "לא שלח. הייתי בטוח שאת תוכלי להגיד לי לאן בדיוק הוא נעלם, ועוד דווקא החודש, רגע לפני יום הדין."
    "לאן הוא נעלם?" כמעט צעקתי, "לי הוא נעלם כבר מזמן."
    "אז לי הוא נעלם רק עכשיו. היה אמור לפגוש אותי ליד המאהל של הגשש הבדווי שלנו במדבר יהודה כמו בכל שנה, והבריז. לא מתאים לו. חיכיתי וחיכיתי והתרגזתי וסלחתי ושוב פעם כעסתי, עד שבסוף החלטתי לקפוץ אלייך לביקור. אבל מתברר שגם את לא יודעת איפה ברלה. צרה צרורה."
    "אברהם," תיקנתי אותו, "ולא. אין לי מושג ואני גם לא ממש רוצה לדעת. סיימת כבר עם הקפה?"
    "בכל שנה אנחנו יוצאים ביחד מהמדבר לכיוון צפון, שבוע לפני יום הכיפורים." שוב התעלם מהערות הצד שלי, כאילו היו רק זמזומי רקע מטרידים. "מעבירים את השבוע בדרכים, מטיילים קצת, אוספים בדרך את החבר'ה וממשיכים לליל השיכורים השנתי של הפלוגה. על ליל השיכורים אני מניח ששמעת."
    "לא," התקוממתי, "למה שאשמע?"
    "מוזר," מלמל לעצמו והניח במאפרה את הפרפר שכבה בידו.
    "אני עייפה," אמרתי, למרות שלא הייתי עייפה בכלל. "ותאמין לי שהדבר האחרון שמעניין אותי זה לילות השיכורים של אבא שלי עם החבר'ה שלו מהפלוגה."
    "את אשכרה לא יודעת כלום," אמר, "ובטח לא מה זה להיות חייל במלחמה שכבר כמעט ארבעים שנה לא מוכנה לתת לו פס."
    "אני יודעת הרבה יותר ממה שאתה חושב. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה לדעת," סיננתי בכעס, "זה אתה שלא ממש יודע מה זה להיות בת של חייל כזה שאפילו לא נולדה כשהוא יצא להידפק במלחמה."
    אותו ענק פראי, שיכול להרים את כל כדור הארץ באוויר בלי להזיז אפילו שריר, לקח את אחד הגפרורים, הצית את הפרפר שלו ומצץ מבשרו שתי שאיפות עמוקות.
    "עוד גפרור הרדוף שרוף," לחש לעצמו, נאנח, "אני מבקש שעד הבוקר תהיי ארוזה," פקד לפתע בקול נמוך ונזרק שוב לאחור על הספה, "לכי לישון. אנחנו יוצאים לדרך מחר בשמונה אפס אפס."
    "אנחנו מה?" קראתי בתדהמה.
    "יוצאים מהעיר המחורבנת הזאת," אמר. "מזל טוב. קיבלת במתנה שיבוש."
    לא ידעתי איך אני אמורה להגיב. בעצם ידעתי איך, רק שזה לא תאם את מצב הרוח שלי. הוא נעץ בי מבט שכולו ציפייה ואני, שתמיד מתעקמת כדי שלעולם סביבי יהיה יותר נוח, משכתי בכתפַי והגבות שלי התרוממו למעלה במתיקות מאומצת. שוב אותו "לא נעים" מיותר שמסרבל את חיי ומסדר לי פעמיים בשבוע מיגרנות איומות.
    "רצינית," אמר בקול שובבי.
    "מה רציני בי?" השתוממתי.
    "בין העיניים," הודיע והצביע על הקפל המכוער שתמיד צץ שם ומסגיר את האמת, "אני מרשה לך רק קמטים שמקורם באושר. אלה, לא קשורים בכלל לגיל, רק לגישה. יעשה לך טוב קצת לטייל." וכשחייך כל מצחו התכווצ'ץ' כמו מפוח של אקורדיון.
    ניסיתי להרים את התחת השמן שלי מנוחיות הכורסה, אך במקום להתרומם נפלט מגרוני שיעול מבולבל שהיו בו אינסוף סימני שאלה וקצת שאריות עשן וזה שעשע אותו. "יופי. איף יו דונט קופ, יו דונט גט אופ," אמר לי במבטא אמריקני מושלם וכשחייך את חיוכו הבלתי מנומס, החל הגוף המוצק שלו לנזול לאט על משענת הבד של הספה האפורה מתחת לחלון, והלב שלי, בתגובה, נמרח ונמתח לכיוונו. ניסיתי לא לחשוב יותר מדי. המחשבות מכערות אותי ואת הקמט הוא הרי קלט כבר, כך שאין לי מחסה. בעוד שנינו ממשיכים להישפך שם בסלון דירתי, כל אחד אל מציאות אחרת, עיניו הגדולות התכווצו קצת ומבטו הצר החל לסרוק את גופי, פולש למקומות, ואילו אני הצלחתי לאסוף את עצמי ודווקא לתקוע בו מבט רציני בלי שום קמט מיותר בין העיניים.
    "אפשר רק לשאול, אם לא אכפת לו, לאן בדיוק אני נוסעת?" סיננתי.
    "לכי למיטה שלך, ברניקי, לילה טוב."
    "לאיפה?"
    "למיטה."
    "אתה מוכן להתיישר ולדבר כמו בן אדם?" קראתי והנחתי את שתי כפות ידי על כריות המותניים, "מי מכיר אותך בכלל?" יריתי, ככה, לכיוונו, "אתה בדרך כלל מתפרע על חשבון בנות של חברים שלך מהצבא עם מים חמים, ואחרי המקלחת מודיע להן להיות ארוזות בשמונה לפנות בוקר?"
    לשמע המשפט האחרון שלי, שפתיו העבות, שהשתדלו לא להסגיר את חולשתן בחיוך, התמלאו לפתע אוויר חם והתעבו אפילו יותר.
    "הולכים לארמון שלך, ברניקי," סינן לעברי במעין זלזול מתוק, "מול הכינרת הכחולה. בטבריה. עכשיו לישון."
    "טוב," נכנעתי, "נישן על זה." והתחלתי לאסוף את הכלים מהשולחן, מהלך שאינו אופייני לי והעיד, כנראה, על מבוכה. החצאית המדויקת שלי התרוממה קצת למעלה בשעה שרכנתי בכוונה אל השולחן והעמסתי את קערת העוגיות.
    "לילה טוב ותודה על האירוח," לחש ועקב אחרי בעיניו, בלי להזיז את הראש, "נתראה מחר." כשהגעתי אל השיש, ציינתי לעצמי כי למרבה הפלא לא אכלתי יותר מעוגייה אחת במשך כל השיחה.
    דלת הכניסה לבית נטרקה אחריו, ואני סגרתי מאחורי את דלת חדר השינה. כיביתי את האור וגיששתי את דרכי פנימה, בין הררי כביסה וזוגות נעליים. כשהגעתי סוף סוף למיטה, הסתרתי את פני בשמיכת הפוך הכבדה שאני כל כך אוהבת, בעיקר עם מזגן, כשחם בחוץ, ובחושך, בשקט, כשאף אחד לא ראה, פקחתי זוג עיניים גדולות ופלטתי צפצוף גבוה של כמעט אושר, כמעט בהלה, כמעט אהבה.
    "מה אני עושה... מה אני עושה..." צייצתי, ואז לפתע השתתקתי. ואם הוא לא יבוא מחר, נבהלתי, כי כבר התגעגעתי אל הרוח הנושבת ממנו, כל הזמן נושבת, ואל העיניים שלו הרחוקות, השואלות, המעלות ספק מנחם בכול. כשרכן מתחת לאהיל, לכיוון המאפרה, הוא הטיל על השולחן צל גדול יותר מצלו של איש רגיל, אפילו משל איש רגיל גדול. היו לו ידיים מפלדה עם אצבעות נקניקייה, וגב שלבדו יכול לתפוס ספה שלמה. אבל עדיין, ככה לפחות הרגשתי, נשאר מקום גם בשבילי.

    קרן פלס טור (נולדה ב-11 במרץ 1979) היא זמרת-יוצרת ושחקנית ישראלית.

    בשנת 2012 הופיע ספרה "עקודים", רומן בדיוני על רקע הלומי-קרב ממלחמת יום-הכיפורים.

    עוד על הספר

    עקודים קרן פלס

    1


    "אסור לאדם לנסות ולמחוק את העבר, רק משום שהוא לא מתאים להווה."
    גולדה מאיר

    כבר שבוע אני על הקצה. מזל שהסכימו לשחרר אותי מוקדם מהעבודה, אחרת הייתי משתגעת. מארחת, במיוחד במסעדת שף פלצנית, צריכה להתלבש בקפידה, להתהלך זקוף, ולחייך גם לאנשים ממש לא נעימים. ועוד בחודש אוקטובר, בדיוק כשיום השנה של אמא מתקרב ואני כבר סוגרת עשרים ותשע שנים ועשרה חודשים בלי כיוון, או בן זוג, או עתיד, או משהו בחיים.
    הדירה היתה הפוכה לגמרי כשחזרתי אליה. ז'בוטינסקי 73, תל אביב. בית יתומים מתוק־מריר. כאן הצלחתי להוציא לאט לאט את האוויר מכל חלומותי הישנים, כדי ששוב לא יתפוצצו לי בפנים. בעיר זמנית כזאת, לאף אחד לא אכפת מי היית ומאיפה באת.
    אז אחרי ששחררתי את הקוקו הלוחץ מהקרקפת ופתחתי את החזייה שכמעט עשתה לי נמק בגב, מיהרתי למטבח והכנסתי תבנית לתנור. זה בדיוק מה שירגיע אותי ויחזיר לי קצת את אמא. ריח מתוק ומוכר של חמאה נאפית יחד עם סוכר, קמח, חלווה ושקדים. פתאום נשמע קול צופר עצבני של מכונית מבעד לחלון. אחריו נשמע עוד צפצוף די ממושך, אחריו עוד שניים קצרים יותר, ואז רצף בלתי פוסק של צפצופים. הסטתי את הווילון והצצתי החוצה. ג'יפ שחור ומלוכלך עמד בלב הכביש, ממש מול הבניין שלי, ויצר פקק תנועה קטן בצומת המרומזר. מתוך החלון שלו הציצה יד בלתי מזוהה שסימנה לי "מצוין" עם האגודל למעלה. בטח טעות, חשבתי, מישהו חושב שאני מישהי אחרת. בכל מקרה, גם אם הוא בא, משום מה, אלי, אין לו סיכוי למצוא כאן חניה בלילה. לרגע התאכזבתי, דווקא המחשבה שהוא הגיע בשבילי היתה נעימה, אך עוד לפני שהספקתי להניע את הגוף הכבד שלי בחזרה פנימה, רקע הג'יפ השחור בגלגלים, צהל שתי צהלות רמות, פלט עננת עשן, דילג מעל לפתח הביוב ומעבר למחסום הברזל, עד שנחת על ארבעת גלגליו הבוציים בלב המדרכה. הפקק הקטן נפתח והתנועה חזרה לזרום. מנוע הג'יפ דמם והוא המשיך להתגלגל קדימה עד שנעצר מול החלון שלי, הנמצא בקומה הראשונה. האור בפנים נדלק. גבר מבוגר שלא הכרתי, כבן שישים, חייך אלי בהתרגשות ונופף לעברי בידו העצומה כאילו אנחנו חברים ותיקים. הוא פתח את תא הכפפות, שלף משם תו נכה והצמיד אותו לשמשה הקדמית. אחר כך יצא מהג'יפ וצעד ישירות לעבר דלת הכניסה לבניין שלי. הרוח שיחקה ברעמת שערו השחורה והלב שלי, משום מה, החסיר פעימה. היו לו זיפים מאפירים על כל הפרצוף וכתפיים רחבות, כאלה שיכולות בקלות לשאת את ילדי כל העולם, אפילו ילדה מגודלת כמוני.

    ***

    "אז כאן גרה תמר," הודיע הגבר הזר שעמד בפתח דלתי בקול עליז וחברי, אבל כזה שמסתיר אחריו איזה סוד. לא הוצאתי הגה. כל מה שהצלחתי לעשות באותו הרגע היה להקשיב לנשימותיו של הפרא הענק, המזדקן, שעמד קרוב מדי אלי. "ארץ זבת נחלים ועצי זית," המשיך למלמל, חצי לעצמו, "מדרום מדבר, מצפון גולן, ממערב הים, ממזרח גלעד פורה, ודווקא פה, בקוביית בטון, בוחרת נסיכה להתמקם."
    "מי אתה, לעזאזל?" חתכתי את המבוכה שהשתלטה עלי עם החלק היחידי בגוף שלי שלא סובל מחוסר ביטחון, "אין פה שום נסיכות."
    בתגובה חייך הענק המוזר והזמין את עצמו להיכנס פנימה, ישר אל תוך הסלון שלי. רציתי לברר מה בדיוק הוא מחפש אצלי, מי שלח אותו, איך זה שהוא מכיר אותי, אבל משהו בי פשוט נתקע. לאור מנורת הקיר הצהובה שדלקה לי בסלון, הבטתי לראשונה בעיניו. הן היו צבועות בשני צבעים, אחת כחולה כמו ברכת מים ללא קרקעית, והשנייה ירוקה כמו הר תבור ביום שמשי של שלהי החורף.
    "דווקא יש נסיכות," אמר בשקט, "את. הנסיכה ברניקי."
    נסיכה. אף אחד לא קרא לי ככה מאז גיל שתים־עשרה, ודווקא לא אהבתי כשאבא היה עושה את זה. הוא היה הרבה יותר נחמד למלכות שעבדו בשבילו בכוורות מאשר לנסיכה שחיה איתו בבית.
    "ברניקי?" שאל האיש.
    "מה?" התבלבלתי, לא מבינה למה הוא פונה אלי בשם הזה.
    "העיניים שלך משוטטות."
    הסטתי את מבטי מאורות העיר שריצדו מבעד לזגוגית החלון והסבתי אותו לעברו. בעדינות מחושבת, לאט לאט, הנפתי אצבע ונופפתי בה מול פניו במעגלים, עד שעצרתי ישר בין עיניו.
    "סליחה, אבל מי א־ת־ה?" שאלתי, "אם לא אכפת לך לענות."
    "נמרוד טורוס," השיב לי בקול בס עמוק, מעט שרוט, "גבר כנעני שהסתובב שלושה ימים במדבר יהודה, ועכשיו הוא מלוכלך. המים אצלך במקלחת חמים?"
    "אולי," השבתי מבולבלת, "אבל מה זה עניינך? מה, אני חמאם תורכי?"
    האיש חייך, העביר את ידו הגדולה בשערו, וענן אבק וחול עלה ממנו.
    "מלוכלך כאן," אמר, "לא רוצה להעמיס עוד שכבה של סנטימטר אבק מדבר."
    "באמת תודה. אז אתה יכול פשוט ללכת."
    "לא כדאי לך," אמר, "יש סיבה טובה לזה שאני פה."
    "אז בשביל מה?"
    "אחרי המקלחת," הודיע והפיק ענן אבק נוסף, הפעם מזיפיו. חייכתי. לא פחדתי ממנו, היו לו עיניים טובות, וחיוך שמשרה מיד ביטחון, ואם יש משהו שאפשר לומר עלי בביטחון זה שאני אדם חסר ביטחון. ככה למעשה התחיל אחד מאותם ערבים שבהם ברור לך כבר שמשהו גדול עומד לקרות, רק לא ברור לך מה. והכול התחיל בהנהון אחד קטן של הסכמה.
    שמעתי אותו מבחוץ. הוא הפשיל ברעם גדול את שקי הבוץ שארזו את גופו, נעמד על רצפת האמבטיה הקטנה ובסיבוב כפול, חורק, הפעיל את ברז המים. אני, בינתיים, בדקתי מה שלום העוגיות שלי, שתפחו בתנור, ומזגתי לעצמי כוס פטל. שלוק אחד מתוק וקר הצליח לנער אותי ברגע. לגמתי ממנו והקשבתי לסילון המים מכה בגוף הזר מבעד לדלת חדר המקלחת. תמיד היו זורמים אלי בנים, לא חשוב המראה, העיקר הטיימינג, אבל זה כבר באמת מוגזם. מה פתאום נתתי לאיש מבוגר להיכנס אלי ככה הביתה? אז מה אם הוא קורא לי נסיכה? אז מה אם הוא אומר שיש לכך סיבה, הרי סיבות אפשר להמציא ברגע. אולי הוא צד מקלחות ברחבי העיר באורח קבע, וידע את שמי כי קרא אותו על דלת הכניסה? אולי פשוט מצאתי חן בעיניו, כשעבר פה פעם בסביבה, במקרה, וככה מתחילים עם בחורות צעירות גברים מסוגו.
    "תגידי," קרא אלי, "את יכולה לגלגל לנו בינתיים איזה משהו?" ואני, שקולי מאז ומעולם היה דק להרגיז, ניסתי לתת פייט לווליום התוקפני של זרם המים.
    "ממש. נראה לך?" עניתי בקול.
    "מה?"
    "מ־מ־ש! נ־ר־א־ה ל־ך?" צעקתי, אבל האיש התעקש לא להבין.
    "דברי קצת יותר חזק, כמו בן אדם. ציוצים אני לא שומע."
    לא היתה לי ברירה. לקחתי שלוק נוסף מכוס הפטל שעדיין היתה בידי, הושטתי את השנייה אל ידית דלת המקלחת ופתחתי אותה בעדינות לכדי חריץ קטן. לשנייה אחת בהולה הצצתי פנימה, הבחנתי בצלליתו מעבר לווילון, אך מבטי צנח מיד אל הרצפה, נבוך ואשם כמנהגו.
    "אמרתי שהדבר היחיד שאני יודעת לגלגל בחיים האלה זה את עצמי," מלמלתי, והשפתיים שלי, שרעדו משום מה, נדחסו בתוך החריץ שנוצר בין הדלת למשקוף, "וגם אני בזמן האחרון כבדה לי מדי."
    חום אדי המים שעלו מהניקיון שלו מילא את בטני בתחושה שלא הכרתי ודגדג לי בין האצבעות של הרגליים.
    "מה?" הוא שוב התעקש לא להבין.
    "שתגלגל אתה כשתצא," צעקתי חזק מדי, בהתחשב בכך שהראש שלי כבר היה בתוך חדר המקלחת הקטן, לכן ביקשתי לסגת לאחור בשקט, בלי לעשות עניין, אבל כוס הזכוכית נשמטה לי מבין האצבעות והתנפצה על הרצפה. באותו הרגע סגר האיש את הברז ושאון זרם המים התחלף בשקט גדול ומאיים. הוא הסיט לאט את וילון האמבט. ראשו הרטוב בצבץ החוצה.
    "נו, אל תתביישי לי פה," אמר בשקט, "צריך לאסוף את השברים."
    השקפתי על גופת הכוס שדיממה פטל על הארץ, ולבסוף אזרתי אומץ והרמתי את הסנטר.
    "יותר טוב," חייך בשובבות מבעד לווילון, "מה שעל הרצפה לא נופל."
    המילים שאמר הצחיקו אותי, אבל על מנת שלא לצחוק נעצתי בו את המבט הכי יוקד שהיה לי בעיניים. זה לא הרתיע אותו בכלל. הענק עם החול בנעליים לא מפחד משום דבר, הוא ראה כבר מבטים יוקדים מאלה.
    "חתיך?" שאל לאחר שהזליף קצת מים על הראש שלו, והעמיד את בלוריתו במאונך לקרקפת, כמו מוהיקן.
    "זוועה," עניתי ולא זזתי, עיני התקשו שלא לגלוש מדי פעם מטה ולבדוק אם הווילון באמת מסתיר הכול.
    "וככה?" התעקש להמשיך במשחק שאת חוקיו לא הבנתי, שפך שמפו על החזה הכי גדול שראיתי וקרצף אותו עד שנוצרה חולצת קצף לבנה. "ככה חתיך? איך את מעדיפה אותי, עם קצף או בלי מקלחת?"
    "טוב. די," אמרתי, פתאום לא היה לי נוח, "רצית מים? הנה חמים. תתנקה ותלך הביתה, יש לך בית בטח, לא?"
    "טוב, נלך אחרי הקפה," הודיע, חייך קצת, אבל רק עם הגבות, והתחיל לצפצף בברווז הגומי שלי שעמד שם ליד הסבון. "אני אפרוח, כזה קטן בלי מוח," שר בקול שאלוהים ישמור, "אני ברווז קטן, לו הייתי קפיטן." והסיט על הקונצרט שלו את הווילון.
    הרעש המחודש של סילון זרם המים על גופו הרחב של גבר עירום במקלחת שלי עזר לי להסתיר את פרפורי הלב. בלעתי את הרוק, לקחתי שוב אוויר והרמתי את קולי בחצי התנצלות.
    "האמת, יפה לך נקי, וקצוף, וברווזים. אני מוכנה לעבוד קצת במטבח לכבוד העזיבה. נס?"
    "בוץ," השיב, "עם סוכר אחד מחוק."
    "אין בעיה, אבל זה על אחריותך, כי אני מאלה שהיו רוצות להאמין בנסים למרות שתמיד הן גומרות את היום עם הפנים בתוך הבוץ."
    "בחיי ברניקי, שתי טיפות מים ברניקי," מלמל לעצמו האיש את אותו שם מוזר שאמר לפני כן. אבל אני שמעתי. לא רק את המילים, גם את הרווח שביניהן, ומה ששמעתי הפחיד וריגש אותי.
    ניסיתי להתקדם לכיוון המטבח, אבל הרגליים שלי פשוט סירבו לזוז. הראש כבר היה בחצי הדרך לקומקום החשמלי, ורק היד עוד נשארה ממוגנטת לידית, מסרבת להתנתק. הגנבתי עוד מבט אחד אל צלליתו הגדולה, העירומה, שהתנועעה מאחורי הווילון, ואז משכתי את ראשי לאחור, היד אחריה, וקול טריקת הדלת סימן את סוף הרגע ההוא.

    ***
    גושים כהים וחסרי צורה צפו כמו גוויות על פני המים החצי רותחים בכוסו של האורח וכאילו הזכירו לו נשכחות. לא היה אפשר לטעות בפרצופו המבועת. מים חמים במקלחת אני אולי יודעת לסדר, אבל כשזה מגיע לקפה שחור התמונה משתנה וזה כבר באמת אפל, אפל ומר, עם יותר מדי סוכר שמצטרף יותר מדי מוקדם. אני הרי אדם של נס, והוא ויתר על התענוג המקולקל ואפילו לא ניסה לזייף נימוס. הספל נשאר דחוי על השולחן, ואילו כף ידו שלפה מתוך כיס הישבן המאובק שלו קופסת פילם ישנה עם הרבה עלים ירוקים קסוסים. השנייה מיהרה לפזר את התערובת על צלוחית קטנה מזכוכית, שעמדה שם מהבוקר. הוא שקע כולו במלאכת הגלגול, כאילו לא הייתי שם, ותוך זמן קצר, במיומנות מרשימה וברצינות תהומית, גלגל לעצמו שלושה והניח אותם במסדר מתוח בקצה השולחן.
    באותם רגעים הרגשתי מיותרת לגמרי, אז קפצתי למטבח וחזרתי עם קערת העוגיות המהבילות שבדיוק סיימו להיאפות. מצאתי אותו בישיבה מזרחית על הרצפה, וכשעברתי מעליו שלח יד אל הקערה לשלוף ממנה את העוגייה הגבוהה בערמה. הפירורים שלה נמסו לו בפה, ראיתי שנעים לו.
    "תמיד את מארחת ככה יפה?" שאל בקול שהתרכך פתאום. חייכתי. "סחתין ברניקי," אמר, "עוגיות טחינה חמות באמצע הלילה."
    "אמא שלי היתה קונדיטורית," מלמלתי, "מנסים לשמור על הגחלת. בינתיים אני אופה רק לעצמי, כי בסך הכול אני קהל לקוחות אוהד שלא מתלונן ותמיד גומר מהצלחת."
    הוא התעלם מדברי הלהג שלי וניגב את שיפולי שפתיו, הדליק אחד, לקח כמה שאיפות טובות, עמוקות, והושיט לי אותו.
    "רוצה?"
    "פרפר עם גבר זר?" שאלתי.
    "פרפר?" התבלבל, הגבות הגדולות שלו התעקמו, ופתאום פרץ בצחוק מתגלגל וגבוה שנשמע כמו רצף השתנקויות אשר הפרו לו לרגע את כל הפסון.
    "פרפר..." מלמלתי, "אתה יודע... ככה היינו קוראים לזה... אז בשרונה." השתתקתי. הרגשתי כל כך מטומטמת. כמו נערה שכבר יודעת שאף חסידה לא הביאה אותה בוקר אחד למפתן הבית, ועדיין מתביישת לדבר עם ההורים שלה על אמצעי מניעה.
    "פרפר..." מלמל וחייך אלי מתוך חיבה. קולו העמוק, שנתן משמעות לכל שטות שיצאה מפיו, השיב אלי את הענק הזר שהסכמתי לקלח אצלי בבית, אך גרם לי להרגיש אפילו עוד יותר קטנה.
    "חוץ מזה זאת חלווה," הודעתי בניסיון להציל ולו מעט מכבודי האבוד, "טחינה לא עושה לאף אחד חשק לטבול בתוך קפה." וחטפתי מידו את הפרפר.
    כדי להתגבר על המבוכה מיהרתי לקחת כמה שאיפות עמוקות. הוא הביט בשפתי מתארגנות בכל פעם לקראת המציצה הבאה והיה לו טוב, עיניו עקבו בהערצה אחר פעולת היניקה, שלה השתדלתי לשוות כמה שיותר מיומנות.
    "לחשוב נקי," אמר, "לראות עמוק. בעיקר לשכוח את מה שכל הזמן רק מנסים להזכיר לנו בכוח שליחי המערכת המשומנת, עבדים של בבילון."
    "מאיזה סרט נפלטת, תגיד לי?" שאלתי.
    הוא חייך ולא אמר דבר. שתקנו. במשך שניות ארוכות. בשתיקתנו אמרנו זה לזה דברים יפים ואיומים שמותר לומר רק בשתיקות ואסור בקול רם.
    "בן כמה אתה?" שאלתי לבסוף.
    "בן אלף שנה. ואת?"
    "עוד מעט שלושים."
    "ילידת כסלו."
    "25 בנובמבר. הכול אתה יודע?"
    הוא צחק. "את אוהבת את החיים, אה?"
    "את מה?"
    "באופן כללי, את כל הסיפור."
    "אני אוהבת את מי שחשבתי שיכולתי להיות. וגם אוכל, ושלג, וחיות... אההה," פתאום נזכרתי, "ולרקוד לעצמי, לבד, עדיף כאן בסלון, עדיף יחפה. אתה?"
    "תמיד. ובכל יום יותר ויותר."
    "וואו. הרבה אהבה לסחוב על לב קטן אחד."
    "הוא לא כזה קטן," הודיע, "ועוד אפילו אחרי אוברול," פתח את כפתורי חולצתו המאובקת שהעליבה לי את המקלחת, והציג בפני רוכסן צלקת ארוכה, "חוץ מזה, מי שלא אוהב עד מוות כנראה עדיין לא נולד."
    "זה יפה," אמרתי, גלגלתי עיניים למעלה, והוא ניצל את הרגע כדי לפלח ממני את הפרפר. "תגיד," המשכתי, בלי להסיר את עינַי מהתקרה, "אתה למשל עובד במשהו?"
    "משבש סדרתי. איש תם שמוציא אנשים מתוך המכניזם הפנימי שלהם, מתוך הבועה, ומחבר אותם לאדמה ולעצמם."
    "אפשר לחיות מזה?"
    "אם אתה יודע להכניס את הידיים לכיסים העמוקים של המדינה ולקחת את מה שמגיע לך, אז כן. אני זרעתי בדמעה ועכשיו קוצר ברינה. סידרתי לעצמי משכורת שוטף מינוס שלושים כל חודש."
    "ולפחד ממך, אני צריכה?"
    לקח לו כמה רגעים להבין למה התכוונתי, ואז שוב החל להשתנק בצחוק המתגלגל הגבוה שלו, ואני המתנתי בסבלנות שיסיים כבר להיות מוזר.
    "רעיון לא רע," אמר, "הפחדנים שורדים יותר."
    "לא פחדנית," אמרתי.
    "אני כן," הודיע בחיוך גאה, "אבל שנים אחרי המלחמה חזרתי להיות אריה כדי לקבל את נתח הבשר שמגיע לי. תשע שנים של מאבקים משפטיים וכל הזבלה הזה. חארות, היו צריכים לשלם הרבה יותר. לפחות דאגתי לזה שאת אמצעי התעופה הם יספקו לי." הוא לקח את הפרפר השני שהיה מונח כבר יותר מדי זמן בלי לבעור על המאפרה שלצדי, ונתן מבט נוזף של "מה זה? לא נגעת בארוחת הערב שלך". "מתלמדת," סיכם בקול בס נמוך ונשכב על הספה, "אבל זה חמוד עלייך, חמוד לאללה."
    "מי לימד אותך לדבר ככה? תגיד," התגריתי בו, "באיזה ג'ונגל גדלת?"
    "בטבריה. בשיכונים. אבל גם בבת ים, ובקיבוץ, ובצבא." הוא הרהר רגע, לקח שאיפה עמוקה שחיסלה באופן סופי את הבדל שעוד פרפר בין אצבעותיו, "והכי גידל אותי הפחד. שם, בתופת, גדל בי הגרעין האמיתי."
    "אני משרונה," החלטתי לשתף בעצמי. "אתה מכיר את שרונה? זה בירידות מכפר תבור, בלי תופת. סתם מושב עם פרות בכניסה ואבא שאף פעם לא היה שם. וגם כשהיה לא באמת היה, ולפעמים עדיף היה שלא יהיה. ואמא שדווקא היתה, אבל הפסיקה עם זה לפני שנה בערך. עכשיו הבית ריק. לא נשארו לי הורים."
    האיש נשם נשימה ארוכה, הנשימה הארוכה ביותר שמישהו נשם לידי. העיניים שלו כאילו נדלקו, אך היה נראה שהברק שלהן מוזן מאיזה כאב עמוק שבער בו פנימה בעוצמה, ואז כבה.
    "הכול בסדר?" שאלתי. היה נדמה לי שהוא רוצה להגיד לי משהו חשוב, אבל הוא עצר את עצמו, לקח אוויר, ונעץ בי מבט עמום.
    "כל הלילה תרצד לך הטלוויזיה על הארונית שפונה לרחוב," לחש, "את תראי שטויות, תאכלי, תרקדי את הבלט שלך מול החלון, ומחר בבוקר תקומי מאוחר מדי, שוב תחמיצי את האוטובוס בדיוק ברגע האחרון, ותתפסי מונית למסעדה."
    "מאיפה אתה יודע?" שאלתי בבהלה.
    "ותעצרי ליד המאפייה כדי לקנות קרואסונים," התעלם מדברי והמשיך, "או כמו שאת אוהבת לקרוא לזה 'קור־אסון'. למרות שיש לך במסעדה אוכל פי אלף יותר טעים. לפעמים אפילו תחסלי שלושה כאלה כבר בדרך הביתה, תוך כדי שאת בודקת משמאל ומימין שאף אחד לא רואה."
    "תפסיק," ביקשתי, נחרדת. "אתה מפחיד אותי."
    "אני לא מבין, הרי הוא לא עזב אותך לרגע," אמר לי בקולו הרך, המחוספס, "הוא מבקר אצלך לפעמים, ככה הוא מספר, מכיר את כל ההרגלים שלך, את סדר היום הקבוע. הוא למשל זה שאמר לי שכשאת לא עובדת את נמצאת בז'בוטינסקי 71, בדרך כלל לבד, ואופה עוגיות. בעניין הכתובת הוא פספס באיזה שני מספרים."
    "מי?" שאלתי בקול רם מדי.
    "זה שאהבת תמיד לנסוע איתו על הכנף של הטרקטור, ברניקי."
    "אבא שלי?!"
    "נו מה?" הפטיר הגבר וחייך, "'אני דואג לה,' ככה הוא אמר לי, 'ילדה טובה, תמר שלי. מגיע לה חבר כמו שצריך, במקום כל הפושטקים שמסתובבים בתל אביב.' חשבתי שאתם בקשר יומיומי."
    "לא," הודעתי, "בכלל בכלל לא. כבר הרבה זמן שלא."
    "אז כנראה הוא מגיע לבקר אבל לא טורח לספר לך שהוא מגיע. איזה לץ."
    "ומה פתאום הוא שלח אותך אלי עכשיו?"
    "לא שלח. הייתי בטוח שאת תוכלי להגיד לי לאן בדיוק הוא נעלם, ועוד דווקא החודש, רגע לפני יום הדין."
    "לאן הוא נעלם?" כמעט צעקתי, "לי הוא נעלם כבר מזמן."
    "אז לי הוא נעלם רק עכשיו. היה אמור לפגוש אותי ליד המאהל של הגשש הבדווי שלנו במדבר יהודה כמו בכל שנה, והבריז. לא מתאים לו. חיכיתי וחיכיתי והתרגזתי וסלחתי ושוב פעם כעסתי, עד שבסוף החלטתי לקפוץ אלייך לביקור. אבל מתברר שגם את לא יודעת איפה ברלה. צרה צרורה."
    "אברהם," תיקנתי אותו, "ולא. אין לי מושג ואני גם לא ממש רוצה לדעת. סיימת כבר עם הקפה?"
    "בכל שנה אנחנו יוצאים ביחד מהמדבר לכיוון צפון, שבוע לפני יום הכיפורים." שוב התעלם מהערות הצד שלי, כאילו היו רק זמזומי רקע מטרידים. "מעבירים את השבוע בדרכים, מטיילים קצת, אוספים בדרך את החבר'ה וממשיכים לליל השיכורים השנתי של הפלוגה. על ליל השיכורים אני מניח ששמעת."
    "לא," התקוממתי, "למה שאשמע?"
    "מוזר," מלמל לעצמו והניח במאפרה את הפרפר שכבה בידו.
    "אני עייפה," אמרתי, למרות שלא הייתי עייפה בכלל. "ותאמין לי שהדבר האחרון שמעניין אותי זה לילות השיכורים של אבא שלי עם החבר'ה שלו מהפלוגה."
    "את אשכרה לא יודעת כלום," אמר, "ובטח לא מה זה להיות חייל במלחמה שכבר כמעט ארבעים שנה לא מוכנה לתת לו פס."
    "אני יודעת הרבה יותר ממה שאתה חושב. הרבה יותר ממה שהייתי רוצה לדעת," סיננתי בכעס, "זה אתה שלא ממש יודע מה זה להיות בת של חייל כזה שאפילו לא נולדה כשהוא יצא להידפק במלחמה."
    אותו ענק פראי, שיכול להרים את כל כדור הארץ באוויר בלי להזיז אפילו שריר, לקח את אחד הגפרורים, הצית את הפרפר שלו ומצץ מבשרו שתי שאיפות עמוקות.
    "עוד גפרור הרדוף שרוף," לחש לעצמו, נאנח, "אני מבקש שעד הבוקר תהיי ארוזה," פקד לפתע בקול נמוך ונזרק שוב לאחור על הספה, "לכי לישון. אנחנו יוצאים לדרך מחר בשמונה אפס אפס."
    "אנחנו מה?" קראתי בתדהמה.
    "יוצאים מהעיר המחורבנת הזאת," אמר. "מזל טוב. קיבלת במתנה שיבוש."
    לא ידעתי איך אני אמורה להגיב. בעצם ידעתי איך, רק שזה לא תאם את מצב הרוח שלי. הוא נעץ בי מבט שכולו ציפייה ואני, שתמיד מתעקמת כדי שלעולם סביבי יהיה יותר נוח, משכתי בכתפַי והגבות שלי התרוממו למעלה במתיקות מאומצת. שוב אותו "לא נעים" מיותר שמסרבל את חיי ומסדר לי פעמיים בשבוע מיגרנות איומות.
    "רצינית," אמר בקול שובבי.
    "מה רציני בי?" השתוממתי.
    "בין העיניים," הודיע והצביע על הקפל המכוער שתמיד צץ שם ומסגיר את האמת, "אני מרשה לך רק קמטים שמקורם באושר. אלה, לא קשורים בכלל לגיל, רק לגישה. יעשה לך טוב קצת לטייל." וכשחייך כל מצחו התכווצ'ץ' כמו מפוח של אקורדיון.
    ניסיתי להרים את התחת השמן שלי מנוחיות הכורסה, אך במקום להתרומם נפלט מגרוני שיעול מבולבל שהיו בו אינסוף סימני שאלה וקצת שאריות עשן וזה שעשע אותו. "יופי. איף יו דונט קופ, יו דונט גט אופ," אמר לי במבטא אמריקני מושלם וכשחייך את חיוכו הבלתי מנומס, החל הגוף המוצק שלו לנזול לאט על משענת הבד של הספה האפורה מתחת לחלון, והלב שלי, בתגובה, נמרח ונמתח לכיוונו. ניסיתי לא לחשוב יותר מדי. המחשבות מכערות אותי ואת הקמט הוא הרי קלט כבר, כך שאין לי מחסה. בעוד שנינו ממשיכים להישפך שם בסלון דירתי, כל אחד אל מציאות אחרת, עיניו הגדולות התכווצו קצת ומבטו הצר החל לסרוק את גופי, פולש למקומות, ואילו אני הצלחתי לאסוף את עצמי ודווקא לתקוע בו מבט רציני בלי שום קמט מיותר בין העיניים.
    "אפשר רק לשאול, אם לא אכפת לו, לאן בדיוק אני נוסעת?" סיננתי.
    "לכי למיטה שלך, ברניקי, לילה טוב."
    "לאיפה?"
    "למיטה."
    "אתה מוכן להתיישר ולדבר כמו בן אדם?" קראתי והנחתי את שתי כפות ידי על כריות המותניים, "מי מכיר אותך בכלל?" יריתי, ככה, לכיוונו, "אתה בדרך כלל מתפרע על חשבון בנות של חברים שלך מהצבא עם מים חמים, ואחרי המקלחת מודיע להן להיות ארוזות בשמונה לפנות בוקר?"
    לשמע המשפט האחרון שלי, שפתיו העבות, שהשתדלו לא להסגיר את חולשתן בחיוך, התמלאו לפתע אוויר חם והתעבו אפילו יותר.
    "הולכים לארמון שלך, ברניקי," סינן לעברי במעין זלזול מתוק, "מול הכינרת הכחולה. בטבריה. עכשיו לישון."
    "טוב," נכנעתי, "נישן על זה." והתחלתי לאסוף את הכלים מהשולחן, מהלך שאינו אופייני לי והעיד, כנראה, על מבוכה. החצאית המדויקת שלי התרוממה קצת למעלה בשעה שרכנתי בכוונה אל השולחן והעמסתי את קערת העוגיות.
    "לילה טוב ותודה על האירוח," לחש ועקב אחרי בעיניו, בלי להזיז את הראש, "נתראה מחר." כשהגעתי אל השיש, ציינתי לעצמי כי למרבה הפלא לא אכלתי יותר מעוגייה אחת במשך כל השיחה.
    דלת הכניסה לבית נטרקה אחריו, ואני סגרתי מאחורי את דלת חדר השינה. כיביתי את האור וגיששתי את דרכי פנימה, בין הררי כביסה וזוגות נעליים. כשהגעתי סוף סוף למיטה, הסתרתי את פני בשמיכת הפוך הכבדה שאני כל כך אוהבת, בעיקר עם מזגן, כשחם בחוץ, ובחושך, בשקט, כשאף אחד לא ראה, פקחתי זוג עיניים גדולות ופלטתי צפצוף גבוה של כמעט אושר, כמעט בהלה, כמעט אהבה.
    "מה אני עושה... מה אני עושה..." צייצתי, ואז לפתע השתתקתי. ואם הוא לא יבוא מחר, נבהלתי, כי כבר התגעגעתי אל הרוח הנושבת ממנו, כל הזמן נושבת, ואל העיניים שלו הרחוקות, השואלות, המעלות ספק מנחם בכול. כשרכן מתחת לאהיל, לכיוון המאפרה, הוא הטיל על השולחן צל גדול יותר מצלו של איש רגיל, אפילו משל איש רגיל גדול. היו לו ידיים מפלדה עם אצבעות נקניקייה, וגב שלבדו יכול לתפוס ספה שלמה. אבל עדיין, ככה לפחות הרגשתי, נשאר מקום גם בשבילי.