הדרך מתגלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הדרך מתגלה
הוספה למועדפים

הדרך מתגלה

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשעולמו של רון חרב עליו הוא ניצב ללא תקווה וללא דרך איך לשקם את חייו. מפגש עם אדם זר מוציא את רון למסע. מסע של מבחנים ואתגרים. מסע של גילוי דרכים נסתרות וסודות עתיקים שישנו את חייו ואת חייהם של אחרים לנצח.

פרק ראשון

פרק 1
 
"בוא ניסע לאילת." 
"מה?" עניתי בקול רדום.
"בוא ניסע לאילת." חזרה על דבריה. 
הרמתי באיטיות את ראשי מהספה בודק את רמת הרצינות של ההצעה החדשה... כן, היא רצינית... נאנחתי בקול, מניח את ראשי בחזרה על משענת הספה.
שניה אחר כך, הראש שלה מופיע מעליי עם חיוך ענק.
"מה" החמצתי פניי.
"מה? מה. שמעת מה אמרתי".
"למה?" 
"מה למה?"
"למה לנסוע לאילת? ומה פתאום עכשיו?"
"סתם כי בא לי, אני רוצה חופש, ים ולהיות יחד."
"אבל עכשיו אמצע החורף." ניסיתי לנער אותה מהרעיון.
"עוד יותר טוב, לא יהיו הרבה אנשים ונהיה רק אתה ואני בארץ השמש הנצחית." 
"אני לא יכול." אמרתי כשאני מתיישב.
"למה?"
"עבודה!"
"אז?"
 "את יודעת שאני מתחיל פרויקט חדש, ושי לא ייתן עכשיו חופש."
"לפחות תשאל אותו."
"ומה איתך, לך יתנו חופש?" ניסיתי דרך מפלט נוספת.
"אם לא יתנו - אקח חופשת מחלה."
"אבל הם ידעו שאת סתם ממציאה את המחלה אחרי שתבקשי חופש."
"אז שיתנו את החופש, אני זקוקה לו."
"אני לא יודע..."
"איזה כבד אתה." נגעה שוב בנקודת החולשה שלי.
"אני לא כבד, רק אי אפשר לעזוב הכול כי סתם בא לך."
"עוד פעם המשפט הקבוע שהורס כל טיפת ספונטניות."
"ומה איתך, עוד מעט שוב תגידי שהחיים קצרים וצריך ליהנות מהם."
"נכון, זה בדיוק כך, החיים קצרים ואנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה אחר כך, כרגע אני יודעת שאני רוצה לנסוע."
שתקתי. 
האמת היא, שגם אני רוצה לנסוע... אבל לא בא לי להתמודד מול הבוס שחושב שהעבודה קודמת לכל... בדיוק הפוך מנטע.
"נו, מה אתה אומר?" היא ניתקה אותי ממחשבותיי, ממשיכה לקפוץ ולשמוח מולי. 
ברגעים אלו תמיד צפה בראשי השאלה, איך הפכנו להיות זוג? היא ספונטנית ושמחה ואני לצערי כבד וביקורתי. כנראה שיש משהו באמירה שהפכים נמשכים או משלימים זה את זה.
"תני לי לחשוב על זה," ניסיתי שוב לדחות את הגזרה המתוקה.
"שום לחשוב על זה," אמרה כשיא מתיישבת עליי ושתי ידיה מחזיקות את פניי. 
כשענייה מביטות לתוך עייני וחיוכה המתוק קרוב כל כך, ידעתי שהסיכוי שלי לשמור על התנגדות שואף לאפס, "אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך כמה ימים לבד. מחר תדבר עם שי ותבהיר לו ששבוע הבא אנחנו באילת, ואני מזמינה עכשיו מלון." אמרה מנשקת אותי בחום כמו רצתה להעביר אליי קצת מאנרגיית הקלילות שלה.
"טוב," נאנחתי כשאני חושב על ההתמודדות שצפויה לי מחר, "אדבר אייתו."
"יש!" חיבקה אותי, "חכה פה" אמרה וקמה.
"לאן את הולכת?" התפלאתי.
"אני הולכת להדליק נר כדי שמחר תהיה לך שיחה קלה." אמרה והמשיכה בדרכה.
"עוד פעם השטויות האלו..." מלמלתי.
"שמעתי אותך..." אמרה בלי להסתובב, "אני מאמינה בזה, אתה לא רוצה, אתה לא חייב."
בפינת האוכל מול הנר, שמה ידיה על פניה ומלמלה משהו שלא הצלחתי לשמוע ולאחר שסיימה, חזרה אליי והשכיחה ממני את ההתמודדות של מחר.
 
כמו שצפיתי השיחה עם שי לא הייתה קלה, היה קשה לי לשכנע כשאני בעצמי חושב שזה לא זמן מתאים לצאת לחופשה. לבסוף, בתמורה לחופש הבטחתי שאסיים להכין עבודת ניירת שהוא עצמו התעצל לעשות וכמו כן, בימים שלפני הנסיעה עבדתי מבוקר עד לילה.
 
"נו, רואה, אמרתי לך שהוא ייתן לך לנסוע!" אמרה כאשר ראינו באופק את העיר אילת.
"עשרים וארבע." אמרתי.
"מה?"
"עשרים וארבע."
"מה זה אומר?" הסתכלה עליי.
"מהרגע שהודעתי לך ששי מאשר את החופש אמרת לי עשרים וארבע פעמים את המשפט, אמרתי לך שהוא ייתן לך לנסוע." צחקתי.
"גיחי... גיחי..." הגיבה בציניות כשהיא בוהה כמהופנטת בעיר היפה שהלכה וקרבה אלינו, בים הכחול מוקף ההרים ובתי המלון שצמחו צמוד לים. 
מילדות עיר זו מסמלת עבורי חופש וכעת כששבתי לראותה חזרה ההרגשה ומלאה את כולי. התענגתי על התחושה ככל שיכולתי אך כשנכנסנו לעיר חשתי עקצוץ של אכזבה, הכול נראה שונה... 
"משהו שונה..." הערתי.
"כן, נכון, יש תחושה אחרת אבל זה כי אתה רגיל להגיע לכאן בין האביב לסתיו כאשר העיר מלאה באנשים ועכשיו בקושי רואים אנשים וגם חם פחות מתמיד, הרי חורף עכשיו."
"נכון. את צודקת" אמרתי כשזיכרונות הציפו אותי מביקוריי הקודמים בעיר הנופש, "באמת אף פעם לא הייתי פה בחורף, תמיד חשבתי שזה בזבוז להגיע לעיר קיט בחורף."
"עדין חושב כך?" אמרה כשהיא מסתכלת לתוך עיניי. 
"לא," חייכתי אליה, "ממש לא" ושלבתי את אצבעותיי באצבעותיה הארוכות והעדינות.
"התגעגעתי לראות שמים כחולים וללכת עם חולצה קצרה."
 
חצי שעה אחר כך כבר היינו בחדר בית המלון. 
יצאנו למרפסת ועמדנו מחובקים מסתכלים על הים הכחול שנפרש כולו עד האופק, כשהוא כלוא בין שני פסי יבשה מהם צמחו הרים מדבריים בגוונים של חום. 
בית המלון היה ריק יחסית לעונות האחרות בשנה ובשיחה עם פקידת הקבלה התברר שבתקופה זו המלון אינו מספק שרותי בידור או כל פעילות אחרת...
 
אחר הצהרים יצאנו להסתובב בעיר ובקניון הגדול שעל חוף הים. נטע מצאה כמובן מספר דברים לקנות לעצמה וגם שידרגה אותי בכמה פרטי ביגוד כדי שאהיה יותר "קול", כמו שהיא אוהבת להגיד. 
חיוך זוהר נח על שפתייה והיא נראתה כמו מרחפת באוויר. שערה השטני פזור ונופל על כתפייה, מיני אדום קצר וצמוד מבליט את ישבנה המעוצב שממנו יצאו שתי רגליים ארוכות ומעט שריריות שהסתיימו בנעליי עקב אדומות. היא יודעת מהו סגנון הלבוש האהוב עלי והיא מפתיעה אותי כל פעם מחדש בבגדים שגורמים לי לפנטז עליה, גם עכשיו השלימה את המיני ונעלי העקב בחולצת מחשוף עדינה בצבע לבן שחשפה לא חשפה.
"תראה איזו שרשרת יפה לרגל," אמרה וענדה אותה על רגל שמאל קרוב לנעל. שרשרת עדינה עם אבנים קטנות וסגולות שנצנצו באור שמש אחר הצהרים.
"מה אתה אומר?" שאלה.
"היא נראית עליך נהדר!" פרגנתי לה בלא מאמץ וחשתי מאוהב.
כך חשתי מהרגע שהכרתי אותה וימים שבהם בילינו רק שנינו לבד, גרמו לי להתאהב בה אפילו ויותר. היא ראתה את מבטי, התקרבה אליי ושמה זרועותיה על כתפי.
"אתה אוהב אותי, נכון?" אמרה.
"יותר מכל." אמרתי והיא חיבקה אותי. 
אושר הציף אותנו ובאותו הרגע ידעתי, אני רוצה אותה לתמיד...
 
"הם נראים נחמד שני אלה," הפנתה נטע את תשומת ליבי בארוחת הערב במלון אל זוג שישב באחד השולחנות.
הזוג כבר סיים לאכול אך נשאר לשבת, הם אחזו ידיים ומתחת לשולחן נגעו רגליהם אחד בשנייה.
 "כן," הגבתי. 
"מה דעתך שנזמין אותם לשבת איתנו בבר של המלון?"
"כבר נמאס לך להיות איתי לבד?" צחקתי.
"ממש לא, הם פשוט נראים כל כך נחמד והייתי שמחה לשוחח איתם, סתם להכיר אנשים חדשים."
"את יודעת שאני לא טוב בקטעים כאלה..." הזכרתי לה.
המשכנו לאכול ולשוחח ומזווית העין ראיתי שהזוג יצא מחדר האוכל.
"הזוג שלך יצא." הודעתי לנטע. 
"כן, ראיתי, אני מקווה שנפגוש אותם." 
לאחר הארוחה ניגשנו לבר המלון. מלבד הברמן הבר היה ריק מאנשים. בהמלצתו קיבלנו שני משקאות מעוצבים בצבעוניות עם מעט אלכוהול ומתקתקים קלות. בעודנו שותים את המשקאות וצוחקים מהבדיחות הפרטיות שלנו נכנס הזוג לאיטו. נטע שישבה עם הגב אליהם ראתה אותי מעוות מעט את פני ומיד שאלה מה קרה.
"הזוג שלך הגיע." אמרתי די מאוכזב.
"אם אתה לא רוצה שנדבר איתם לא חייבים."
"לא זה בסדר, אם את רוצה..." הזוג התקרב ושניהם יחד הנהנו לשלום והמשיכו לכיוון אחד השולחנות.
"שלום," קפצה נטע ממקומה לפני שהתרחקו, "אני נטע וזה החבר שלי רון. נשמח אם תצטרפו אלינו, נשמח לחברה." הם הסתכלו אחד על השנייה וחיוך עלה על פניהם.
 "כן, בשמחה, זה הלילה האחרון שלנו ועד עכשיו היינו רק עם עצמנו. שמי יובל וזאת אשתי סיגל." אמר הגבר ומשך כיסא עבור אשתו ולאחר מכן התיישב בעצמו.
"מהיכן אתם?" שאלה נטע.
"אנחנו מהצפון, ואתם?" ענתה סיגל.
"אנחנו מהמרכז" אמרה נטע מחייכת והוסיפה "באנו ליהנות מהזוגיות". 
השיחה קלחה מהרגע שהצגנו את עצמנו, נכון יותר היא קלחה בין נטע יובל וסיגל, אני בעיקר הקשבתי, אני לא טוב בקטעים של חברה, אני אף פעם לא יודע מה להגיד לכן רוב הזמן אני שותק, מרגיש לא בנוח ומחכה שהערב ייגמר. 
"בואו נצא לטייל בטיילת." הציעה נטע. 
כולנו הסכמנו ויצאנו לדרך, לפחות אפסיק להרגיש אי נוחות. טעיתי. נטע לקחה את סיגל ביד כמו שתי חברות וותיקות והשאירה אותי עם יובל.
"בואי נדבר שיחת בנות ונשאיר להם לדבר שיחת בנים." הסתכלתי עליה חצי כועס חצי מבקש שלא תשאיר אותי לבד והיא צחקה.
 "אל תפחד כל כך, הוא לא יאכל אותך, אולי אפילו עוד תהנה." כל העיניים הופנו אליי ואני אינסטינקטיבית הבטתי לרצפה.
צחוקם גרם לי להבין כמה טיפשי אני נראה והסומק עלה בטבעיות.
"בואו נלך." זירז אותנו יובל מציל אותי מהמצב המביך שנקלעתי אליו.
כעבור כמה דקות שאל "במה אתה עוסק?"
"מפקח בניה." עניתי בתמציתיות, "ובמה אותה עובד?"
"אני מרצה בתחומי הנפש." אמר.
שתקתי...
"אוהב את העבודה שלך?" יובל שאל.
"לא, לא ממש." 
"אז למה אתה עובד בה?" התעניין.
"כי אני לא יודע מה כן אני רוצה, שום דבר לא מושך אותי." 
"איך הגעת דווקא לתחום הזה?"
"אבי עבד כנהג מערבל בטון וכילד הצטרפתי אליו וזה מה שהכרתי. אחרי הצבא רציתי לנסוע לטיול בחו"ל אך הוריי ניסו לשכנע אותי שכדאי ללמוד, סיכמנו שאם אני עובר את המבחנים של הטכניון אמשיך ללימודים ואם אני נכשל אסע לחו"ל. בדרך כלשהי עברתי את הלימודים."
"אתה מצטער שלמדת?"
"לא, אני חושב שטוב שיש לי מקצוע, בלי תעודה הייתי צריך לעבוד בעבודה שחורה וסביר להניח שהייתי מרוויח פחות. חוץ מזה, אחרי הלימודים עבדתי שנה ועם הכסף שחסכתי נסתי לחו"ל".
"לאן נסעת?"
"הייתי במזרח הרחוק. הודו, נפאל, תאילנד, אוסטרליה וניו-זילנד."
"כמה זמן היית שם?"
 "בערך חצי שנה."
"נשמע כיף."
"כן, ממש חופש אמיתי."
"וכמה זמן אתה ונטע כבר יחד, אתם נראים ממש מתאימים."
"כן, היא מדהימה." 
הסתכלתי עליה. שמלתה הלבנה התנפנפה ברוח הקלה והיא הלכה להנאתה מדברת עם סיגל, כשמדי פעם נשמע צחוקן המתגלגל.
"חמודות," אמר יובל והוסיף, "רואים שאתה אוהב אותה."
"נכון, אף פעם לא הרגשתי כך כלפי שום בחורה. אנחנו יחד כבר שנה וחודשיים. זו התקופה הכי יפה בחיים שלי."
המשכנו לטייל ואי הנוחות שחשתי נעלמה כלא הייתה, אפילו נהניתי מאד מהשיחה. 
 
בתשע בבוקר נפגשנו שוב בלובי המלון וסעדנו יחד את ארוחת הבוקר. בסיום הארוחה החלפנו מספרי טלפון וקבענו שניפגש שוב באחד הימים. 
היה לי ברור שכנראה זה לא יקרה, אך הנימוס חייב שיתוף פעולה עם אקט חברתי מזויף. 
 
בשעות אחר הצהרים של אותו היום עלינו על סיפונה של"הים הכחול", ספינת מפרשים גדולה שמפרשיה הלבנים בלטו על רקע התכלת של השמים והכחול של הים. ארבעה זוגות נוספים היו בספינה וגם משפחה עם שלושה ילדים קטנים שהגדול ביניהם נראה בערך בגיל עשר. בתחילת השיט התרוצצו הילדים לאורך הספינה הלוך וחזור ויצרו חוסר שקט להוריהם ולכל השאר. אחרי כשעה נרגעו הילדים ושלווה עטפה את הספינה. 
כל שעות אחר הצהרים ההתרגשות אחזה בי אך התגברה משמעותית כשהספינה יצאה לים. נטע הרגישה שמשהו לא רגיל אצלי.
 "אתה לא מרגיש טוב?"
"לא, אני בסדר." עניתי ושיניתי נושא. 
כאשר השמש התקרבה לשעת השקיעה סובב הקפטן את הספינה לכיוון השמש ועצר את המנועים, ברמקול נשמע קולו מזמין את כולם לחלק הקדמי של הספינה. לאחר שכולם התאספו הגיע הקפטן עם בקבוק יין וכוסות זכוכית קריסטל שנצצה בשמש, שאותן הוא חילק בין הנוכחים. הוא ביקש מכולם לשבת בחצי עיגול לכיוון השמש ואחד מאנשי הצוות מילא את הכוסות וביקש שלא נשתה את היין עד לאחר הברכה.
ליבי רעד בתוכי. 
כאשר הקפטן ביקש מנטע וממני לבוא לעמוד לידו, בקושי קמתי. נטע מחייכת כולה קפצה על רגליה ומשכה אותי אחריה. הספינה נעה קלות על הים השקט כשנעמדנו ליד הקפטן. 
נטע הסתכלה על הקפטן "מה עכשיו?" שאלה מחייכת מצפה למוצא פיו.
"עכשיו זה לא התור שלי לדבר" ענה לה הקפטן בעודו הולך לאחור מספר צעדים. 
נטע הסתכלה על הקפטן מבולבלת, אחר כך על הנוכחים וכאשר לקחתי את ידה והתכופפתי על ברך אחת הפנתה את מבטה אליי. 
"אני אוהב אותך נטע שלי, האם תינשאי לי?" שמעתי את קולי רועד. מספר שניות עברו עד שנטע התאפסה, שניות שעבורי נראו כנצח ואז חיוך גדול עלה על פניה.
"כן, כן, כן, אני אוהבת אותך, מתוק שלי." דמעות של אושר נזלו על לחייה כאשר נשקה אותי בחום לקול מחיאות הכפיים וקריאות העידוד.
"גברת צעירה," שמענו את הקפטן אומר, "את מוכנה לשחרר אותו לרגע, עוד לא סיימנו." וכשאמר זאת הושיט לי את הטבעת שהשארתי אצלו בשעות הבוקר. נטע הושיטה את ידה, ביד רועדת ענדתי לה את הטבעת על אצבע הקמיצה של יד שמאל ונשקתי את ידה ברוך.
"לחיים!" קרא הקפטן ושתה מכוסו.
"לחיים!" ענו כולם.

עוד על הספר

הדרך מתגלה דרור גבע
פרק 1
 
"בוא ניסע לאילת." 
"מה?" עניתי בקול רדום.
"בוא ניסע לאילת." חזרה על דבריה. 
הרמתי באיטיות את ראשי מהספה בודק את רמת הרצינות של ההצעה החדשה... כן, היא רצינית... נאנחתי בקול, מניח את ראשי בחזרה על משענת הספה.
שניה אחר כך, הראש שלה מופיע מעליי עם חיוך ענק.
"מה" החמצתי פניי.
"מה? מה. שמעת מה אמרתי".
"למה?" 
"מה למה?"
"למה לנסוע לאילת? ומה פתאום עכשיו?"
"סתם כי בא לי, אני רוצה חופש, ים ולהיות יחד."
"אבל עכשיו אמצע החורף." ניסיתי לנער אותה מהרעיון.
"עוד יותר טוב, לא יהיו הרבה אנשים ונהיה רק אתה ואני בארץ השמש הנצחית." 
"אני לא יכול." אמרתי כשאני מתיישב.
"למה?"
"עבודה!"
"אז?"
 "את יודעת שאני מתחיל פרויקט חדש, ושי לא ייתן עכשיו חופש."
"לפחות תשאל אותו."
"ומה איתך, לך יתנו חופש?" ניסיתי דרך מפלט נוספת.
"אם לא יתנו - אקח חופשת מחלה."
"אבל הם ידעו שאת סתם ממציאה את המחלה אחרי שתבקשי חופש."
"אז שיתנו את החופש, אני זקוקה לו."
"אני לא יודע..."
"איזה כבד אתה." נגעה שוב בנקודת החולשה שלי.
"אני לא כבד, רק אי אפשר לעזוב הכול כי סתם בא לך."
"עוד פעם המשפט הקבוע שהורס כל טיפת ספונטניות."
"ומה איתך, עוד מעט שוב תגידי שהחיים קצרים וצריך ליהנות מהם."
"נכון, זה בדיוק כך, החיים קצרים ואנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה אחר כך, כרגע אני יודעת שאני רוצה לנסוע."
שתקתי. 
האמת היא, שגם אני רוצה לנסוע... אבל לא בא לי להתמודד מול הבוס שחושב שהעבודה קודמת לכל... בדיוק הפוך מנטע.
"נו, מה אתה אומר?" היא ניתקה אותי ממחשבותיי, ממשיכה לקפוץ ולשמוח מולי. 
ברגעים אלו תמיד צפה בראשי השאלה, איך הפכנו להיות זוג? היא ספונטנית ושמחה ואני לצערי כבד וביקורתי. כנראה שיש משהו באמירה שהפכים נמשכים או משלימים זה את זה.
"תני לי לחשוב על זה," ניסיתי שוב לדחות את הגזרה המתוקה.
"שום לחשוב על זה," אמרה כשיא מתיישבת עליי ושתי ידיה מחזיקות את פניי. 
כשענייה מביטות לתוך עייני וחיוכה המתוק קרוב כל כך, ידעתי שהסיכוי שלי לשמור על התנגדות שואף לאפס, "אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך כמה ימים לבד. מחר תדבר עם שי ותבהיר לו ששבוע הבא אנחנו באילת, ואני מזמינה עכשיו מלון." אמרה מנשקת אותי בחום כמו רצתה להעביר אליי קצת מאנרגיית הקלילות שלה.
"טוב," נאנחתי כשאני חושב על ההתמודדות שצפויה לי מחר, "אדבר אייתו."
"יש!" חיבקה אותי, "חכה פה" אמרה וקמה.
"לאן את הולכת?" התפלאתי.
"אני הולכת להדליק נר כדי שמחר תהיה לך שיחה קלה." אמרה והמשיכה בדרכה.
"עוד פעם השטויות האלו..." מלמלתי.
"שמעתי אותך..." אמרה בלי להסתובב, "אני מאמינה בזה, אתה לא רוצה, אתה לא חייב."
בפינת האוכל מול הנר, שמה ידיה על פניה ומלמלה משהו שלא הצלחתי לשמוע ולאחר שסיימה, חזרה אליי והשכיחה ממני את ההתמודדות של מחר.
 
כמו שצפיתי השיחה עם שי לא הייתה קלה, היה קשה לי לשכנע כשאני בעצמי חושב שזה לא זמן מתאים לצאת לחופשה. לבסוף, בתמורה לחופש הבטחתי שאסיים להכין עבודת ניירת שהוא עצמו התעצל לעשות וכמו כן, בימים שלפני הנסיעה עבדתי מבוקר עד לילה.
 
"נו, רואה, אמרתי לך שהוא ייתן לך לנסוע!" אמרה כאשר ראינו באופק את העיר אילת.
"עשרים וארבע." אמרתי.
"מה?"
"עשרים וארבע."
"מה זה אומר?" הסתכלה עליי.
"מהרגע שהודעתי לך ששי מאשר את החופש אמרת לי עשרים וארבע פעמים את המשפט, אמרתי לך שהוא ייתן לך לנסוע." צחקתי.
"גיחי... גיחי..." הגיבה בציניות כשהיא בוהה כמהופנטת בעיר היפה שהלכה וקרבה אלינו, בים הכחול מוקף ההרים ובתי המלון שצמחו צמוד לים. 
מילדות עיר זו מסמלת עבורי חופש וכעת כששבתי לראותה חזרה ההרגשה ומלאה את כולי. התענגתי על התחושה ככל שיכולתי אך כשנכנסנו לעיר חשתי עקצוץ של אכזבה, הכול נראה שונה... 
"משהו שונה..." הערתי.
"כן, נכון, יש תחושה אחרת אבל זה כי אתה רגיל להגיע לכאן בין האביב לסתיו כאשר העיר מלאה באנשים ועכשיו בקושי רואים אנשים וגם חם פחות מתמיד, הרי חורף עכשיו."
"נכון. את צודקת" אמרתי כשזיכרונות הציפו אותי מביקוריי הקודמים בעיר הנופש, "באמת אף פעם לא הייתי פה בחורף, תמיד חשבתי שזה בזבוז להגיע לעיר קיט בחורף."
"עדין חושב כך?" אמרה כשהיא מסתכלת לתוך עיניי. 
"לא," חייכתי אליה, "ממש לא" ושלבתי את אצבעותיי באצבעותיה הארוכות והעדינות.
"התגעגעתי לראות שמים כחולים וללכת עם חולצה קצרה."
 
חצי שעה אחר כך כבר היינו בחדר בית המלון. 
יצאנו למרפסת ועמדנו מחובקים מסתכלים על הים הכחול שנפרש כולו עד האופק, כשהוא כלוא בין שני פסי יבשה מהם צמחו הרים מדבריים בגוונים של חום. 
בית המלון היה ריק יחסית לעונות האחרות בשנה ובשיחה עם פקידת הקבלה התברר שבתקופה זו המלון אינו מספק שרותי בידור או כל פעילות אחרת...
 
אחר הצהרים יצאנו להסתובב בעיר ובקניון הגדול שעל חוף הים. נטע מצאה כמובן מספר דברים לקנות לעצמה וגם שידרגה אותי בכמה פרטי ביגוד כדי שאהיה יותר "קול", כמו שהיא אוהבת להגיד. 
חיוך זוהר נח על שפתייה והיא נראתה כמו מרחפת באוויר. שערה השטני פזור ונופל על כתפייה, מיני אדום קצר וצמוד מבליט את ישבנה המעוצב שממנו יצאו שתי רגליים ארוכות ומעט שריריות שהסתיימו בנעליי עקב אדומות. היא יודעת מהו סגנון הלבוש האהוב עלי והיא מפתיעה אותי כל פעם מחדש בבגדים שגורמים לי לפנטז עליה, גם עכשיו השלימה את המיני ונעלי העקב בחולצת מחשוף עדינה בצבע לבן שחשפה לא חשפה.
"תראה איזו שרשרת יפה לרגל," אמרה וענדה אותה על רגל שמאל קרוב לנעל. שרשרת עדינה עם אבנים קטנות וסגולות שנצנצו באור שמש אחר הצהרים.
"מה אתה אומר?" שאלה.
"היא נראית עליך נהדר!" פרגנתי לה בלא מאמץ וחשתי מאוהב.
כך חשתי מהרגע שהכרתי אותה וימים שבהם בילינו רק שנינו לבד, גרמו לי להתאהב בה אפילו ויותר. היא ראתה את מבטי, התקרבה אליי ושמה זרועותיה על כתפי.
"אתה אוהב אותי, נכון?" אמרה.
"יותר מכל." אמרתי והיא חיבקה אותי. 
אושר הציף אותנו ובאותו הרגע ידעתי, אני רוצה אותה לתמיד...
 
"הם נראים נחמד שני אלה," הפנתה נטע את תשומת ליבי בארוחת הערב במלון אל זוג שישב באחד השולחנות.
הזוג כבר סיים לאכול אך נשאר לשבת, הם אחזו ידיים ומתחת לשולחן נגעו רגליהם אחד בשנייה.
 "כן," הגבתי. 
"מה דעתך שנזמין אותם לשבת איתנו בבר של המלון?"
"כבר נמאס לך להיות איתי לבד?" צחקתי.
"ממש לא, הם פשוט נראים כל כך נחמד והייתי שמחה לשוחח איתם, סתם להכיר אנשים חדשים."
"את יודעת שאני לא טוב בקטעים כאלה..." הזכרתי לה.
המשכנו לאכול ולשוחח ומזווית העין ראיתי שהזוג יצא מחדר האוכל.
"הזוג שלך יצא." הודעתי לנטע. 
"כן, ראיתי, אני מקווה שנפגוש אותם." 
לאחר הארוחה ניגשנו לבר המלון. מלבד הברמן הבר היה ריק מאנשים. בהמלצתו קיבלנו שני משקאות מעוצבים בצבעוניות עם מעט אלכוהול ומתקתקים קלות. בעודנו שותים את המשקאות וצוחקים מהבדיחות הפרטיות שלנו נכנס הזוג לאיטו. נטע שישבה עם הגב אליהם ראתה אותי מעוות מעט את פני ומיד שאלה מה קרה.
"הזוג שלך הגיע." אמרתי די מאוכזב.
"אם אתה לא רוצה שנדבר איתם לא חייבים."
"לא זה בסדר, אם את רוצה..." הזוג התקרב ושניהם יחד הנהנו לשלום והמשיכו לכיוון אחד השולחנות.
"שלום," קפצה נטע ממקומה לפני שהתרחקו, "אני נטע וזה החבר שלי רון. נשמח אם תצטרפו אלינו, נשמח לחברה." הם הסתכלו אחד על השנייה וחיוך עלה על פניהם.
 "כן, בשמחה, זה הלילה האחרון שלנו ועד עכשיו היינו רק עם עצמנו. שמי יובל וזאת אשתי סיגל." אמר הגבר ומשך כיסא עבור אשתו ולאחר מכן התיישב בעצמו.
"מהיכן אתם?" שאלה נטע.
"אנחנו מהצפון, ואתם?" ענתה סיגל.
"אנחנו מהמרכז" אמרה נטע מחייכת והוסיפה "באנו ליהנות מהזוגיות". 
השיחה קלחה מהרגע שהצגנו את עצמנו, נכון יותר היא קלחה בין נטע יובל וסיגל, אני בעיקר הקשבתי, אני לא טוב בקטעים של חברה, אני אף פעם לא יודע מה להגיד לכן רוב הזמן אני שותק, מרגיש לא בנוח ומחכה שהערב ייגמר. 
"בואו נצא לטייל בטיילת." הציעה נטע. 
כולנו הסכמנו ויצאנו לדרך, לפחות אפסיק להרגיש אי נוחות. טעיתי. נטע לקחה את סיגל ביד כמו שתי חברות וותיקות והשאירה אותי עם יובל.
"בואי נדבר שיחת בנות ונשאיר להם לדבר שיחת בנים." הסתכלתי עליה חצי כועס חצי מבקש שלא תשאיר אותי לבד והיא צחקה.
 "אל תפחד כל כך, הוא לא יאכל אותך, אולי אפילו עוד תהנה." כל העיניים הופנו אליי ואני אינסטינקטיבית הבטתי לרצפה.
צחוקם גרם לי להבין כמה טיפשי אני נראה והסומק עלה בטבעיות.
"בואו נלך." זירז אותנו יובל מציל אותי מהמצב המביך שנקלעתי אליו.
כעבור כמה דקות שאל "במה אתה עוסק?"
"מפקח בניה." עניתי בתמציתיות, "ובמה אותה עובד?"
"אני מרצה בתחומי הנפש." אמר.
שתקתי...
"אוהב את העבודה שלך?" יובל שאל.
"לא, לא ממש." 
"אז למה אתה עובד בה?" התעניין.
"כי אני לא יודע מה כן אני רוצה, שום דבר לא מושך אותי." 
"איך הגעת דווקא לתחום הזה?"
"אבי עבד כנהג מערבל בטון וכילד הצטרפתי אליו וזה מה שהכרתי. אחרי הצבא רציתי לנסוע לטיול בחו"ל אך הוריי ניסו לשכנע אותי שכדאי ללמוד, סיכמנו שאם אני עובר את המבחנים של הטכניון אמשיך ללימודים ואם אני נכשל אסע לחו"ל. בדרך כלשהי עברתי את הלימודים."
"אתה מצטער שלמדת?"
"לא, אני חושב שטוב שיש לי מקצוע, בלי תעודה הייתי צריך לעבוד בעבודה שחורה וסביר להניח שהייתי מרוויח פחות. חוץ מזה, אחרי הלימודים עבדתי שנה ועם הכסף שחסכתי נסתי לחו"ל".
"לאן נסעת?"
"הייתי במזרח הרחוק. הודו, נפאל, תאילנד, אוסטרליה וניו-זילנד."
"כמה זמן היית שם?"
 "בערך חצי שנה."
"נשמע כיף."
"כן, ממש חופש אמיתי."
"וכמה זמן אתה ונטע כבר יחד, אתם נראים ממש מתאימים."
"כן, היא מדהימה." 
הסתכלתי עליה. שמלתה הלבנה התנפנפה ברוח הקלה והיא הלכה להנאתה מדברת עם סיגל, כשמדי פעם נשמע צחוקן המתגלגל.
"חמודות," אמר יובל והוסיף, "רואים שאתה אוהב אותה."
"נכון, אף פעם לא הרגשתי כך כלפי שום בחורה. אנחנו יחד כבר שנה וחודשיים. זו התקופה הכי יפה בחיים שלי."
המשכנו לטייל ואי הנוחות שחשתי נעלמה כלא הייתה, אפילו נהניתי מאד מהשיחה. 
 
בתשע בבוקר נפגשנו שוב בלובי המלון וסעדנו יחד את ארוחת הבוקר. בסיום הארוחה החלפנו מספרי טלפון וקבענו שניפגש שוב באחד הימים. 
היה לי ברור שכנראה זה לא יקרה, אך הנימוס חייב שיתוף פעולה עם אקט חברתי מזויף. 
 
בשעות אחר הצהרים של אותו היום עלינו על סיפונה של"הים הכחול", ספינת מפרשים גדולה שמפרשיה הלבנים בלטו על רקע התכלת של השמים והכחול של הים. ארבעה זוגות נוספים היו בספינה וגם משפחה עם שלושה ילדים קטנים שהגדול ביניהם נראה בערך בגיל עשר. בתחילת השיט התרוצצו הילדים לאורך הספינה הלוך וחזור ויצרו חוסר שקט להוריהם ולכל השאר. אחרי כשעה נרגעו הילדים ושלווה עטפה את הספינה. 
כל שעות אחר הצהרים ההתרגשות אחזה בי אך התגברה משמעותית כשהספינה יצאה לים. נטע הרגישה שמשהו לא רגיל אצלי.
 "אתה לא מרגיש טוב?"
"לא, אני בסדר." עניתי ושיניתי נושא. 
כאשר השמש התקרבה לשעת השקיעה סובב הקפטן את הספינה לכיוון השמש ועצר את המנועים, ברמקול נשמע קולו מזמין את כולם לחלק הקדמי של הספינה. לאחר שכולם התאספו הגיע הקפטן עם בקבוק יין וכוסות זכוכית קריסטל שנצצה בשמש, שאותן הוא חילק בין הנוכחים. הוא ביקש מכולם לשבת בחצי עיגול לכיוון השמש ואחד מאנשי הצוות מילא את הכוסות וביקש שלא נשתה את היין עד לאחר הברכה.
ליבי רעד בתוכי. 
כאשר הקפטן ביקש מנטע וממני לבוא לעמוד לידו, בקושי קמתי. נטע מחייכת כולה קפצה על רגליה ומשכה אותי אחריה. הספינה נעה קלות על הים השקט כשנעמדנו ליד הקפטן. 
נטע הסתכלה על הקפטן "מה עכשיו?" שאלה מחייכת מצפה למוצא פיו.
"עכשיו זה לא התור שלי לדבר" ענה לה הקפטן בעודו הולך לאחור מספר צעדים. 
נטע הסתכלה על הקפטן מבולבלת, אחר כך על הנוכחים וכאשר לקחתי את ידה והתכופפתי על ברך אחת הפנתה את מבטה אליי. 
"אני אוהב אותך נטע שלי, האם תינשאי לי?" שמעתי את קולי רועד. מספר שניות עברו עד שנטע התאפסה, שניות שעבורי נראו כנצח ואז חיוך גדול עלה על פניה.
"כן, כן, כן, אני אוהבת אותך, מתוק שלי." דמעות של אושר נזלו על לחייה כאשר נשקה אותי בחום לקול מחיאות הכפיים וקריאות העידוד.
"גברת צעירה," שמענו את הקפטן אומר, "את מוכנה לשחרר אותו לרגע, עוד לא סיימנו." וכשאמר זאת הושיט לי את הטבעת שהשארתי אצלו בשעות הבוקר. נטע הושיטה את ידה, ביד רועדת ענדתי לה את הטבעת על אצבע הקמיצה של יד שמאל ונשקתי את ידה ברוך.
"לחיים!" קרא הקפטן ושתה מכוסו.
"לחיים!" ענו כולם.