אֶת הָעֶרֶב הַהוּא רוֹמִי לֹא תִּשְׁכַּח לְעוֹלָם. זֶה הָיָה הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ לֹא הִפְסִיקָה לִבְכּוֹת. אַמְבַּטְיַת הַקֶּצֶף הָרֵיחָנִית שֶׁאִמָּא הֵכִינָה לָהּ לֹא הִצְלִיחָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָהּ. גַּם לֹא מִשְׁפַּחַת הַבַּרְוָזִים מִפְּלַסְטִיק, שֶׁאִתָּהּ אַַבָּא הִמְחִיז לָהּ הַצָּגָה. גַּם לֹא הַסִּפּוּר שֶׁאָחִיהָ הַגָּדוֹל עִדּוֹ סִפֵּר לָהּ בְּקוֹלוֹת מַצְחִיקִים. אֲפִלּוּ לֹא כְּשֶׁקָּרְאוּ לְשָׂשִׂי, הֶחָתוּל הַפּוֹזֵל שֶׁל הַשְּׁכֵנִים. זֶה הָיָה הָעֶרֶב שֶׁבּוֹ רוֹמִי לֹא נִכְנְסָה לַמִּטָּה, לֹא שָׁמְעָה מוּזִיקָה לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, רַק יָשְׁבָה עַל כִּסֵּא וּבָכְתָה. בָּכְתָה וּבָכְתָה וּבָכְתָה.
זֶה הָיָה מַדְאִיג מְאֹד, כִּי רוֹמִי הִיא יַלְדָּה שְׂמֵחָה וְעוֹלֶצֶת. הִיא כָּל כָּךְ מַצְחִיקָה, עַד שֶׁצְּחוֹק הַדִּגְדּוּגִים שֶׁלָּהּ מַצְלִיחַ לִשְׁלֹחַ זְרוֹעוֹת דַּקִּיקוֹת יָשָׁר לַבֶּטֶן שֶׁל כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא לְיָדָהּ.
בַּהַתְחָלָה זֶה מְגָרֵד קְצָת וְאָז מְדַגְדֵּג דִּגְדּוּג שֶׁל מַמָּשׁ. מִין צְחוֹק שֶׁמַּדְבִּיק אֶת הַהוֹרִים וְאֶת עִדּוֹ, אֶת הַשְּׁכֵנִים וְאֶת שָׂשִׂי הֶחָתוּל. פַּעַם אַחַת רוֹמִי צָחֲקָה כָּל כָּךְ חָזָק, עַד שֶׁהַלָּקוֹחוֹת בַּמַּכֹּלֶת שֶׁל שְׁמַרְיָהוּ הִתְחִילוּ גַּם הֵם לִצְחֹק, אֲפִלּוּ שֶׁזֶּה רָחוֹק.
אֲבָל בָּעֶרֶב הַהוּא רוֹמִי לֹא הִפְסִיקָה לִבְכּוֹת. בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הִתְחִילוּ בְּחִידוֹן נִחוּשִׁים. “תַּגִּידִי, רוֹמִי, אוּלַי קִבַּלְתְּ מַכָּה בַּהַפְסָקָה?" שָׁאֲלָה אִמָּא.
“אוּלַי מִישֶׁהוּ מָשַׁךְ לָךְ בַּצַּמָּה בַּכִּתָּה?" הִתְעַנְיֵן אַבָּא.
“אֲנִי יוֹדֵעַ! נֶעֱלַבְתְּ מִמִּישֶׁהוּ", אָמַר עִדּוֹ.
אֲפִלּוּ שָׂשִׂי, הֶחָתוּל הַפּוֹזֵל שֶׁל הַשְּׁכֵנִים, שָׁאַל בִּשְׂפַת הַחֲתוּלִים, “אַתְּ בּוֹכָה כִּי מָשְׁכוּ לָךְ בַּזָּנָב?"