הצגה יומית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצגה יומית
מכר
מאות
עותקים
הצגה יומית
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

הצגה יומית

4.4 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אדיבה גפן, ילידת חיפה. מתגוררת כיום בלב תל אביב. מילאה תפקידים שונים במערכת החינוך, הקימה וניהלה את בית הספר 'דקלים' בבאר שבע. הייתה אשת תקשורת ועיתונאית, ושימשה דוברת "תיאטרון באר שבע" ותיאטרון "הבימה". כיום סופרת, מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה. רבים מספריה להיו לרבי-מכר כל ספריה של אדיבה ראו אור בהוצאת כנרת, זמורה.

    תקציר

    חמש־עשרה שנים חלפו מאז דרכה כף רגלה של נעמי ברחוב שהיה לה לבית. כעת, בעל כורחה, היא חוזרת אל מוקד הכאב שהיא מבקשת למחוק. זהו המקום שבו התחולל השבר שהגדיר את חייה, שבו עדיין גרה האישה שילדה אותה, מרים — מרי — מרינה, האם הנוטשת, יפהפייה סוערת, מיוסרת ובלתי אפשרית, אהובת נפשו של אביה הנבגד, המסור לה למרות הכול וככלות הכול במשך שנים על גבי שנים.
    הרחוב שלה אולי השתנה, לבש ופשט צורה, אך עיניו ממשיכות לבלוש, לדאוג, לכמוס סודות פוצעים מן העבר. וקולו — מקהלת הדמויות הנדיבות, החלשות, הקנאיות והתומכות שבו - פורש לפנינו את סיפור תולדותיהן של אם, בת ותקופה שחלפה לבלי שוב. 
    נעמי חוזרת, והרחוב כולו תוהה. האם תיסוג? תימלט? או שמא המפגש המחודש יביא לה לבסוף גאולה ויאפשר לה מחילה. 
    הצגה יומית הוא סיפור על אמנות האהבה, על נאמנות ובגידה, שבמרכזו אישה נועזת ופגועה, מסחררת ומהפנטת, ורחוב אחד שעוקב אחר המתרחש תחת אפם של דייריו, רחוב הומה רכילות ושמועות, שתושביו תוחבים אף, עוצמים עיניים ומפנים עורף, אך גם מושיטים יד לעזרה, נותנים כתף ומאמצים אל הלב.
     
    הצגה יומית, ספרה העשרים של מחברת רבי המכר אדיבה גפן, הוא רומן עשיר, מרגש ומפתיע, המציג בפני הקורא שלל דמויות בלתי נשכחות ואת הדרמות הגדולות המלוות את חייהם של אנשים קטנים.
     
    אדיבה גפן, ילידת חיפה. מתגוררת כיום בלב תל אביב. מילאה תפקידים שונים במערכת החינוך, הקימה וניהלה את בית הספר 'דקלים' בבאר שבע. הייתה אשת תקשורת ועיתונאית, ושימשה דוברת "תיאטרון באר שבע" ותיאטרון "הבימה". כיום סופרת, מחזאית, מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה, יושבת ראש מכון ״גנזים״ של אגודת הסופרים. מחברת היום שבו מתה האהבה, אהבה בסיבוב שני, תחנה סופית ערד, הנערה שלא היתה ועוד, שרבים מהם היו לרבי־מכר.
    כל ספריה של אדיבה גפן ראו אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן.

    פרק ראשון

    הרחוב הלך ושקע.
    כמו ספינה שכל מלחיה נטשוה.
    רחוב השילוח שלי. כל השמשות שזרחו בו — כבו. כל הירחים שהציצו עליו — נגרעו ואינם.
    בתחילה נעלמו הגגות, אחר כך המרפסות והחלונות, אז העצים והגדרות, ולבסוף האנשים. לרגע קפאו, אחר סובבו ראשם מצד לצד, העיפו מבט אחרון ונעלמו מן העין.
    הקולות נעלמו, כבר לא נשמעו צלילי פעמון הנפט של אריה, נקישות מקל ההליכה של המכשפה הצולעת המכה על המדרכה, יללת חתולים מיוחמים, חריקות השערים בפתחי החצרות, שיחות השכנים בין המרפסות, חבטות השטיחים, קריאות האימהות בשעות הערב ושירת האלטע זאכן, הפסנתר הישן מוטל הפוך כמו גווייה ענקית שנשכחה.
    הרחוב השתתק ונדם כמו סרט אילם ישן.
    נעלמו ריחות עלי ההיביסקוס, ניחוח התינוקות אחרי שרחצו באמבט, ריחן המתוק של החלות היוצאות מתנורי מאפיית "נשר" שבמעלה הרחוב, ושל קציצות הקרפיון וכדורי הפלאפל שטיגנו זלמן ושווימר בקיוסק, של עוגיות השקדים וסירחונם של העורות הרטובים בסנדלרייה של ברונק.
    ואז החלו גם האנשים להיעלם, הלכו ודהו עד שנעשו כמעט שקופים לגמרי: אליהו המחדד, שוש ספריי, יוסף פטרוזיליה, גברת גינזבורג המטרוניתא, שרגא התופרת השמנה, אברהמ׳לה השורק, חסיה נפטא, יושע הסדרן, אורה גזוזטרה, רוחמה עם תשע האצבעות, החברה הכי טובה שלי, ואפילו רוביק, הילד שאהבתי, הפסיק לכדרר בזריזות את הכדור ונגוז, כמו תצלום ישן שמאבד את צבעיו. הרחוב שלי, רחוב השילוח בחיפה, הלך והתפוגג, כמו אטלנטיס, האי האבוד שמעבר לעמודי הרקולס. וככל שהלך ונעלם, גם הכאב העלה ארוכה. הגליד. כמו צלקת שהזמן מיטיב איתה.
    רק ילדה קטנה בפיג'מה רטובה, רגליה יחפות והיא מחזיקה בבובת ליצן אדומה, המשיכה לשוטט ברחוב שהלך ושקע באבק הזמן, מחפשת את אהוביה.
    האמנתי שלעולם לא אחזור אליו. שאניח לו והוא ישקע לאטו.
    עד שבערב סתיו אחד צילצל הטלפון הנייד.
    "נעמי?" אמר הקול, "זה אני."
    וכל החומות שסביבי החלו לקרוס.
    נשארתי חשופה לרוח.

    אדיבה גפן, ילידת חיפה. מתגוררת כיום בלב תל אביב. מילאה תפקידים שונים במערכת החינוך, הקימה וניהלה את בית הספר 'דקלים' בבאר שבע. הייתה אשת תקשורת ועיתונאית, ושימשה דוברת "תיאטרון באר שבע" ותיאטרון "הבימה". כיום סופרת, מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה. רבים מספריה להיו לרבי-מכר כל ספריה של אדיבה ראו אור בהוצאת כנרת, זמורה.

    עוד על הספר

    הצגה יומית אדיבה גפן
    הרחוב הלך ושקע.
    כמו ספינה שכל מלחיה נטשוה.
    רחוב השילוח שלי. כל השמשות שזרחו בו — כבו. כל הירחים שהציצו עליו — נגרעו ואינם.
    בתחילה נעלמו הגגות, אחר כך המרפסות והחלונות, אז העצים והגדרות, ולבסוף האנשים. לרגע קפאו, אחר סובבו ראשם מצד לצד, העיפו מבט אחרון ונעלמו מן העין.
    הקולות נעלמו, כבר לא נשמעו צלילי פעמון הנפט של אריה, נקישות מקל ההליכה של המכשפה הצולעת המכה על המדרכה, יללת חתולים מיוחמים, חריקות השערים בפתחי החצרות, שיחות השכנים בין המרפסות, חבטות השטיחים, קריאות האימהות בשעות הערב ושירת האלטע זאכן, הפסנתר הישן מוטל הפוך כמו גווייה ענקית שנשכחה.
    הרחוב השתתק ונדם כמו סרט אילם ישן.
    נעלמו ריחות עלי ההיביסקוס, ניחוח התינוקות אחרי שרחצו באמבט, ריחן המתוק של החלות היוצאות מתנורי מאפיית "נשר" שבמעלה הרחוב, ושל קציצות הקרפיון וכדורי הפלאפל שטיגנו זלמן ושווימר בקיוסק, של עוגיות השקדים וסירחונם של העורות הרטובים בסנדלרייה של ברונק.
    ואז החלו גם האנשים להיעלם, הלכו ודהו עד שנעשו כמעט שקופים לגמרי: אליהו המחדד, שוש ספריי, יוסף פטרוזיליה, גברת גינזבורג המטרוניתא, שרגא התופרת השמנה, אברהמ׳לה השורק, חסיה נפטא, יושע הסדרן, אורה גזוזטרה, רוחמה עם תשע האצבעות, החברה הכי טובה שלי, ואפילו רוביק, הילד שאהבתי, הפסיק לכדרר בזריזות את הכדור ונגוז, כמו תצלום ישן שמאבד את צבעיו. הרחוב שלי, רחוב השילוח בחיפה, הלך והתפוגג, כמו אטלנטיס, האי האבוד שמעבר לעמודי הרקולס. וככל שהלך ונעלם, גם הכאב העלה ארוכה. הגליד. כמו צלקת שהזמן מיטיב איתה.
    רק ילדה קטנה בפיג'מה רטובה, רגליה יחפות והיא מחזיקה בבובת ליצן אדומה, המשיכה לשוטט ברחוב שהלך ושקע באבק הזמן, מחפשת את אהוביה.
    האמנתי שלעולם לא אחזור אליו. שאניח לו והוא ישקע לאטו.
    עד שבערב סתיו אחד צילצל הטלפון הנייד.
    "נעמי?" אמר הקול, "זה אני."
    וכל החומות שסביבי החלו לקרוס.
    נשארתי חשופה לרוח.