סרג'נט מייג'ור גרימל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סרג'נט מייג'ור גרימל
הוספה למועדפים

סרג'נט מייג'ור גרימל

עוד על הספר

זאב לפיד, בן שבעים ושש, יליד הארץ - שבע כל חלומותיה ותלאותיה. לפיד הוא בן מושב, חניך קיבוץ אשר שב להמשיך את מפעל חיי הוריו. כתב מאז ומתמיד בענייני השעה בעלונים המקומיים אף פרסם – על חשבונו – ספר העוסק בהווי הסביבה בה גדל.

תקציר

אף כי מהותו של הספר הנה התקופה על אנשיה, סרוגים בו דמויות אמיתיות בדמויות תומכות; אף אני עצמי אחד מהאמיתיות ועד לחלק מההתרחשויות המתוארות. הדמות המסתתרת מאחורי הדמות המרכזית הנו הרס"ר המפורסם בצ.ה.ל של שנת החמישים למאה הקודמת: חיים שמחון. עלילת הרצח שנקשרה בשמו – ממנה זוכה לחלוטין – זכורה בוודאי לכול ילוד אותה תקופה.  כל השמות וחלק מההתרחשויות אינן אמיתיים כמובן, אלא באים לתמוך את הסיפור האמיתי שמרכזו ניצבים שניים: בן שכונות שעלה לגדולה ונערת שואה שחייה נטרפו בלהט התהליכים החברתיים המתגבשים בארץ – ישראל של אותם ימים.

פרק ראשון

גרימל


שבים אנו ל"ימים אחרים"; בתיבת מילים זו נהוג היה לאגוד מאה שנים לפחות, שקדמו לקימום העם והארץ כיחידה אחת בלתי נפרדת.
..אל מלחמת העולם השנייה, נקראו מיטב הבחורים; כך אף גרימל. צעיר היה ונוח להתרשם. לא שדות קרב רווי דם חזה בדמיונו עת נענה לקריאת מוסדות היישוב, כאם את המרחבים ירוקי העד וצופני סוד שמעבר לאופק - הרחק מעריסת הולדתו, שכונת עוני לחוף הים הגדול. מבעד תעתועי הפילם, בעבור שני גרוש, תחת כיפת השמים או באולמות דחוקי אדם ועשן סיגריות זולות, נשקף עולם זר ומוזר; עתים עטור פאר ועושר ועתים אכזר ורווי דם; ומלחמות אמיתיות כך למדונו, הן פסו מהעולם עם ניצחון המכבים; ומה להם לכל אותם היהודים, שמתמהמהים לבוא?
שכונות היהודים הנספחות אל יפו מדרום – להבדיל מאלה אשר פנו צפונה – שכניהם נסמכו על הים; דייגים בני דייגים ופועלי נמל, ערביים, דרו בכפיפה אחת; דומים במלבושיהם, במנהגיהם ובעגת לשונם. מלבד חגי תשרי, אותם הקפידו לחוג כהלכתם – שמחותיהם וצערם נחלקו כבתוך משפחה אחת. זו הייתה קרקע צמיחתו והתבגרותו ומשם השקיף גרימל אל התנהלות עולמם של בני מינו.
ידידה הייתה לו לגרימל, אותה זנח לגורלה בהיענותו לצוו מוסדות הישוב, הקורא לכל "בחור וטוב לנשק" להתגייס לצבא הבריטי. והיא, בצוו מצפונה - הלאומי יש להניח - שמרה לו אימונים; אף זאת סולידריות נחשבה – גאווה לא מבוטלת בימים אשר דחיקת סערת נעורים, נחשבה ל "קורבן עולה" - אלא שבאחת מחופשותיו, טרם ישלחו לאירופה, הותיר גרימל את ידידתו כשכרסה הולכת ומתעגלת. בחופשה מיוחדת - אשר סודרה עבורו ע"י מוסדות היישוב - נשא גרימל את ידידתו דבורל'ה לאישה ושב, אחר שבוע מתוק כדבש אל המערכה. אכן, כזאת לא הייתה; כזאת לא נשמעה עד כה, במחנם: ..."למד משהו שם אצל האנגלים ," היו מרננות הבריות. כך-או-כך, נתקבע שמו של גרימל - בקרב ציבור אנשי היום-יום, כחדשן ורב תעוזה; איש העולם הגדול שנכונו לו גדולות. ..."מה עוד יביאו החבר'ה מהצבא"? היו מלינים ומצקצקים אנשי השכונה, אך מודים; רוח צעירה, תזזיתית, נפח הלז בשכונתם ולצדה, גאווה נשאו בלבם כנענים לקריאת מוסדות היישוב להתגייס למלחמה בצורר הגרמני. נשאבו הבחורים אל חווית מלחמה ולא שיערו את עוצמת קרינתה וצריבתה; חותמה אשר תטיל על עתיד חייהם, דורות לעתיד. היו שקפצו אל המערכה חדורי אידיאלים והיו שוחרי הרפתקאות, אשר תזזית נעורים גרידא דחקה ביצריהם. היו שהותירו שארים: הורים, רעיות ואף ילדים - לכל ההולכים סיבות ונסיבות היו, גלויות אף כמוסות שלא ידעו אל-נכון את פשרם. הרבים לא שבו אל אורח חייהם הקודם; קשו עליהם חוויות המלחמה - נצרבו בדרך עלומה בראיית עולמם ו...עתיד חייהם. את דור הוריהם, הורו מנהיגים מזן אחר; דורשי תורות חברתיות, חדשניות; קמים כנגד הציוויים הרבניים. אך עבור דורו של גרימל, זוועות המלחמה היו לציוויים שאין להתעלם מהם; דגלים שחורים המאיימים על הקיום היהודי בעולם כולו ובארץ-ישראל גם-כן. בשכונת המצוקה הדרומית שעל גבול יפו הערבית, נותרו יקיריו: הוריו, אשתו דבורל'ה ובתו הבכורה גילה, כרויי אוזן לידיעות אודותיו. שלוש שנים נעדר מהבית - אף עם סיום המלחמה לא שב מייד; נרתם כרבים כמוהו, לקיבוץ נידחי ישראל הנודדים בדרכי אירופה השדודה; לקבצם אל מחנות, הנועדים לאושש את נפשם ולהכשירם לקראת העלייה ארצה – עלייה שלא חוקית הייתה טרם הכרזת המדינה. מלא ערך עצמו; נער שכונות השב כמנצח עטור אותות וזכויות, נפל ידידנו היישר אל חיקה החם של אשתו - אל בתם גילה, שזו לה הופעה ראשונה בפני אביה. גרימל, לא בנקל שב אל אורח חייו הקודם. מדיו מאז; עטורי דרגתו המכובדת לעילא: סרג'נט מיג'ור - ושלל עיטורים שרק יודעי אורחות-צבא הבינו את משמעותם - מגוהצים ומעומלנים, קלובים היו בפינת הסלון, מוכנים ומזומנים ליום פקודה בו ייקרא אל הדגל. אף שרביט מהגוני ממורק - מקל חובלים בריטי - מוצג היה לראווה על שידה סמוכה לדלת הכניסה, מייחל להיות קביל על מעצבי דמותו ורוחו של הצבא שבדרך; צבא עברי, צבא העם אשר ייבור מתודות ראויות, להיותו כמתוקנים בצבאות העולם.

זאב לפיד, בן שבעים ושש, יליד הארץ - שבע כל חלומותיה ותלאותיה. לפיד הוא בן מושב, חניך קיבוץ אשר שב להמשיך את מפעל חיי הוריו. כתב מאז ומתמיד בענייני השעה בעלונים המקומיים אף פרסם – על חשבונו – ספר העוסק בהווי הסביבה בה גדל.

עוד על הספר

סרג'נט מייג'ור גרימל זאב לפיד

גרימל


שבים אנו ל"ימים אחרים"; בתיבת מילים זו נהוג היה לאגוד מאה שנים לפחות, שקדמו לקימום העם והארץ כיחידה אחת בלתי נפרדת.
..אל מלחמת העולם השנייה, נקראו מיטב הבחורים; כך אף גרימל. צעיר היה ונוח להתרשם. לא שדות קרב רווי דם חזה בדמיונו עת נענה לקריאת מוסדות היישוב, כאם את המרחבים ירוקי העד וצופני סוד שמעבר לאופק - הרחק מעריסת הולדתו, שכונת עוני לחוף הים הגדול. מבעד תעתועי הפילם, בעבור שני גרוש, תחת כיפת השמים או באולמות דחוקי אדם ועשן סיגריות זולות, נשקף עולם זר ומוזר; עתים עטור פאר ועושר ועתים אכזר ורווי דם; ומלחמות אמיתיות כך למדונו, הן פסו מהעולם עם ניצחון המכבים; ומה להם לכל אותם היהודים, שמתמהמהים לבוא?
שכונות היהודים הנספחות אל יפו מדרום – להבדיל מאלה אשר פנו צפונה – שכניהם נסמכו על הים; דייגים בני דייגים ופועלי נמל, ערביים, דרו בכפיפה אחת; דומים במלבושיהם, במנהגיהם ובעגת לשונם. מלבד חגי תשרי, אותם הקפידו לחוג כהלכתם – שמחותיהם וצערם נחלקו כבתוך משפחה אחת. זו הייתה קרקע צמיחתו והתבגרותו ומשם השקיף גרימל אל התנהלות עולמם של בני מינו.
ידידה הייתה לו לגרימל, אותה זנח לגורלה בהיענותו לצוו מוסדות הישוב, הקורא לכל "בחור וטוב לנשק" להתגייס לצבא הבריטי. והיא, בצוו מצפונה - הלאומי יש להניח - שמרה לו אימונים; אף זאת סולידריות נחשבה – גאווה לא מבוטלת בימים אשר דחיקת סערת נעורים, נחשבה ל "קורבן עולה" - אלא שבאחת מחופשותיו, טרם ישלחו לאירופה, הותיר גרימל את ידידתו כשכרסה הולכת ומתעגלת. בחופשה מיוחדת - אשר סודרה עבורו ע"י מוסדות היישוב - נשא גרימל את ידידתו דבורל'ה לאישה ושב, אחר שבוע מתוק כדבש אל המערכה. אכן, כזאת לא הייתה; כזאת לא נשמעה עד כה, במחנם: ..."למד משהו שם אצל האנגלים ," היו מרננות הבריות. כך-או-כך, נתקבע שמו של גרימל - בקרב ציבור אנשי היום-יום, כחדשן ורב תעוזה; איש העולם הגדול שנכונו לו גדולות. ..."מה עוד יביאו החבר'ה מהצבא"? היו מלינים ומצקצקים אנשי השכונה, אך מודים; רוח צעירה, תזזיתית, נפח הלז בשכונתם ולצדה, גאווה נשאו בלבם כנענים לקריאת מוסדות היישוב להתגייס למלחמה בצורר הגרמני. נשאבו הבחורים אל חווית מלחמה ולא שיערו את עוצמת קרינתה וצריבתה; חותמה אשר תטיל על עתיד חייהם, דורות לעתיד. היו שקפצו אל המערכה חדורי אידיאלים והיו שוחרי הרפתקאות, אשר תזזית נעורים גרידא דחקה ביצריהם. היו שהותירו שארים: הורים, רעיות ואף ילדים - לכל ההולכים סיבות ונסיבות היו, גלויות אף כמוסות שלא ידעו אל-נכון את פשרם. הרבים לא שבו אל אורח חייהם הקודם; קשו עליהם חוויות המלחמה - נצרבו בדרך עלומה בראיית עולמם ו...עתיד חייהם. את דור הוריהם, הורו מנהיגים מזן אחר; דורשי תורות חברתיות, חדשניות; קמים כנגד הציוויים הרבניים. אך עבור דורו של גרימל, זוועות המלחמה היו לציוויים שאין להתעלם מהם; דגלים שחורים המאיימים על הקיום היהודי בעולם כולו ובארץ-ישראל גם-כן. בשכונת המצוקה הדרומית שעל גבול יפו הערבית, נותרו יקיריו: הוריו, אשתו דבורל'ה ובתו הבכורה גילה, כרויי אוזן לידיעות אודותיו. שלוש שנים נעדר מהבית - אף עם סיום המלחמה לא שב מייד; נרתם כרבים כמוהו, לקיבוץ נידחי ישראל הנודדים בדרכי אירופה השדודה; לקבצם אל מחנות, הנועדים לאושש את נפשם ולהכשירם לקראת העלייה ארצה – עלייה שלא חוקית הייתה טרם הכרזת המדינה. מלא ערך עצמו; נער שכונות השב כמנצח עטור אותות וזכויות, נפל ידידנו היישר אל חיקה החם של אשתו - אל בתם גילה, שזו לה הופעה ראשונה בפני אביה. גרימל, לא בנקל שב אל אורח חייו הקודם. מדיו מאז; עטורי דרגתו המכובדת לעילא: סרג'נט מיג'ור - ושלל עיטורים שרק יודעי אורחות-צבא הבינו את משמעותם - מגוהצים ומעומלנים, קלובים היו בפינת הסלון, מוכנים ומזומנים ליום פקודה בו ייקרא אל הדגל. אף שרביט מהגוני ממורק - מקל חובלים בריטי - מוצג היה לראווה על שידה סמוכה לדלת הכניסה, מייחל להיות קביל על מעצבי דמותו ורוחו של הצבא שבדרך; צבא עברי, צבא העם אשר ייבור מתודות ראויות, להיותו כמתוקנים בצבאות העולם.