מבוא
ספר זה ראשיתו בתחושה של אי־נחת, אם לא של משבר. תחושה זו, שעוצמתה הביאה אותי לפתח את גישת העצמי־ים המרובים, החלה לפשוט בי במהלך השתלמותי בפסיכיאטריה. אז, כרופא־מתמחה העסוק במהלך היום בהתמודדות עם מטופלים המאושפזים בבית החולים וסובלים סבל שאין דומה לו, וכמשתלם, הלומד במהלך ערביו את אמנות הפסיכותרפיה בגישה הפסיכואנליטית, חשתי בנתק הולך ומתרחב בין שתי אופנוּיוֹת קיומי המקצועי. בבית החולים, החוויה המרכזית שאפפה אותי הייתה של פעלתנות המוכוונת לריפויו של המטופל; בלימודי הפסיכותרפיה, החוויה שפיעמה בי הייתה של חקרנות. ככל שהבשלתי בלימודיי, גיליתי שהפער שבין הטיפול והפסיכותרפיה, אשר כמעט לא היה מורגש בתחילת ימיה של הפסיכואנליזה, הוא עצום. במקום "המטופל הסובל שזקוק לריפוי", התברר לי שעיקר עניינה של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית הוא "המטופל השואל שזקוק להגדרת משמעות חייו".
הפער, המתרחב והולך, שבין הפסיכואנליזה כשיטת ריפוי לפסיכואנליזה כשיטת חקירה ומתן משמעות, התברר לי במלוא עומקו כשהוזמנתי ללמד בהקבץ הפסיכואנליטי באוניברסיטת תל־אביב. ההקבץ, המאגד חבורה מצוינת של סטודנטים פעלתניים, תאבי ידע ויצירתיות, שייך לפקולטה למדעי הרוח, ולא לבית הספר לרפואה. במהלך שבע השנים שבהן אני מלמד (בהנאה גדולה) בהקבץ, גיליתי עד כמה הפסיכואנליזה הפכה להיות תחום שעיסוקו תיאוריה. תחושה זו, שהשתלבה בקריאות בדבר מותה של הפסיכואנליזה כשיטת טיפול, הביאה אותי לעשות מעשה. וכך, בעזרת קבוצה גדולה ודינמית של סטודנטים בהקבץ הפסיכואנליטי ובתכנית לפסיכותרפיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל־אביב, ובתמיכת חברים לעבודה ולדרך בבית החולים שלוותה, התחלתי לחקור את מקור המשבר הפסיכואנליטי. מה אירע לה, לפסיכואנליזה, שהיא איבדה את בכורתה? חדלה מלהיות שיטת חקירה מוערכת שיש בסופה פעולה טיפולית? כיצד אירע שהפסיכואנליזה נסוגה, תוך שגישות אחרות, כאלו הממאנות לגעת באומץ הראוי במורכבותו ובעומקו של האנושי, תפסו את מקומה?
השאלות הקדחתניות בדבר מקומה העכשווי של הפסיכואנליזה, וההקשרים ההרסניים שהיו להסננה הפוסטמודרנית בפסיכואנליזה, הביאו לניסוחו של המניפסט הפסיכואנליטי הפוסט־פוסטמודרני. מסמך זה, המסכם את הפרק השני בספר, מציב באופן ברור את דרישות הסף שעליהן אמורה הפסיכואנליזה לענות. המניפסט, המדגיש את היותה של הפסיכואנליזה ראשית לכול גישת טיפול, גיבש גם כמיהה לתיאוריה אחרת, תיאוריה שתינק מן החשיבה הפסיכואנליטית העכשווית, ובה־בעת — לא תתפרק נוכח מהמורותיה של החשיבה הפוסטמודרנית.
חרף מורכבותה של הנפש האנושית, ושל החשיבה הפסיכואנליטית, הגישה המוצגת בספר זה, גישת העצמי־ים המרובים, היא פשוטה בתכלית. במובנים רבים היא ממשיכה, ובאופן ישיר, את הפסיכואנליזה העכשווית, זו שמדגישה את הריבוי והיחסיות ורואה את העולם התוך־נפשי כמאכלס צורות משתנות של עצמי. ברוח הפוסטמודרנה, חשיבה זו מדגישה את היות האדם יחסי לסביבתו. מיחסיות זו, מחלצת גישת העצמי־ים המרובים את האופן הרבגוני של האדם: לא עוד מרכז גבישי המבטא את מה שהאדם־הוא־באמת, אלא מרחב שיש בו ריבוי של אופנויות עצמי, המתקיים בעולמו של היחיד. הגישה מקדמת את הטענה, הכמעט מתבקשת מאליה, שהעצמי־ים המרובים המאכלסים את העולם הפנימי מחזיקים חוקיות חברתית. האדם, לכן, הוא למעשה חברת העצמי־ים המרובים המוכלת בתוכו. חשיבה זו, על משמעויותיה הראשוניות, נפרשת בפרק השלישי.
הגישה, המדגישה את האופי החברתי שבו מתנהלים העצמי־ים המרובים, מזמינה את חקירתו החברתית (הסוציולוגית, האנתרופולוגית, ההיסטורית) של העולם התוך־נפשי. עניינם של הפרקים 4, 5 ו-6, לפיכך, הוא בהחלת החוקיות החברתית על הבנתה של ההתפתחות (פרק 4), הפסיכופתולוגיה (פרק 5) והטיפול (פרק 6). הפרק השביעי והאחרון מפרט את ההקשרים המטא־תיאורטיים של גישת העצמי־ים המרובים.
קוראים הבאים מדיסציפלינות שונות יחוו באופן שונה את גישת העצמי־ם המרובים, הנפרשת בספר. אנשי הטיפול הדינמי עלולים לחוות אותה כלא רלוונטית, מערערת ובמידה מסוימת — חסרת הקשרים טיפוליים; אלו האמונים על הסוציולוגיה עלולים לחוות אותה כיומרנית, ככזו המתעלמת מצדדים מהותיים במחקר החברתי; האדם ה"פשוט", המתעניין־הלא־מקצועי, עלול לראותה כמשתמעת מאליה, כמעט טריוויאלית. באותו הינף, הקוראים השונים עשויים לחוות את גישת העצמי־ים המרובים כהצעה חדשנית, מפרה ופותחת פתח לדיון. כך או כך, אדגיש כי הספר אינו מתיימר להגיש תיאוריה "גמורה", "סופית" או "מושלמת", אלא מבקש להזמין לחשיבה ראשונית הדורשת פיתוח והעמקה. חשיבה זו מחייבת התבוננות זהירה וקפדנית במציאות המנטלית ובמציאות החברתית. ואכן, לספרות מקצועית ראויה מידת הצניעות. על מנת שלא להעמיס על טיעוניי, אבקש לרכז את התנצלויותיי במבוא זה. בהיבט הפסיכואנליטי, הספר היה אמור להיות שזור כולו בסייגים, באמירות המדגישות כי אין מטרתו לבטל את שקדם לו, אלא להרחיבו. סייגים אלו, יש להדגיש, אינם מועלים מתוך חוב היסטורי, אלא מתוך הכרה עמוקה בתרומתה של הפסיכואנליזה במהלך כל שנות קיומה. בהיבט חקר החברה, על הסדר החברתי של העצמי־ים המרובים דורש צניעות מיוחדת, היות שהוא "מייבא" תובנות שאינן בתחום עיסוקו המידי של הכותב. מסיבה זו ממש, בכל הקשור להבנה החברתית העדפתי להגביל עצמי לתיאוריות הבסיסיות ביותר בחקר החברה. ההיצמדות לגוף הידע הקאנוני בתחומים אלו עלולה לגבות את מחירה בכך שהקורא שעניינו חקר החברה יחוש שהכתוב אינו עדכני. העדפתי זאת על פני עיסוק בחומרים שאיני בקיא בהם די. זאת מתוך הכרה שהרעיון המובא בספר הנו סימון־של־אפשרות, מטפורה ("אפשר לתאר את האדם כאילו היה חברת העצמי־ים המרובים שבו") המבקשת לגלוש לתחומי האנליזה ("אפשר לנתח ולפעול במרחב התוך־נפשי תוך הפעלת חוקיות חברתית"). בכתבִי זאת, ותוך שאני מתנצל על היותי מי־שאני (איש־של־טיפול), ועוד יותר מכך — על מי־שאינני (איש־של־חקר־חברה), אבקש לשחרר את חלקיו האחרים של הספר להיות נשכניים, ביקורתיים ומוקצנים בעוצמתם. כך, תקוותי, תתאפשר התפתחותו של דיון אמיץ, בין־תחומי, מעשיר ומפרה.
