לזומיאת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לזומיאת
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: לאה גלזמן
  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 322 עמ' מודפסים

תקציר

"חִצֵּי הַזְּמַן מֵאָז וּמִתָּמִיד פּוֹגְעִים", כתב בתחילת האלף השני המשורר והפילוסוף-הרציונליסט אבו אלעלאא' אלמערי - מלים שקיבלו ממשות אירונית בשנת 2013, כשניתצו אנשי דאעש את פסלו של אלמערי בעיר הולדתו, מערת אלנועמאן, מדרום לחלבּ שבסוריה.

אלמערי, שכונה גם "העיוור הנצחי", תיאר את עצמו כאסיר של שלושה בתי כלא: של העיוורון, של הגוף העכור ושל חיי הפרישוּת שבהם בחר מרצון. לֻזוּמִיַאת - לֻזוּם מַא לַא יַלְזַם  (התחייבויות וחובות מוּפָרִים) הוא מבחר מתוך מפעל השירה המתריס והנועז שלו, הכולל יותר מ-1,500 שירים. אלמערי הטיל ספק בכל סוג של אמונה עיוורת, וקרא תיגר הן על המוסכמות החברתיות והפוליטיות של תקופתו והן על הדגם הפואטי המקובל בשירה הערבית של זמנו ("חָרוּז נָדוֹשׁ וּמְאֻלָּץ"). 

הספר רואה אור במכתוב - סדרת ספרים מצוינת של תרגום לעברית מיצירות הספרות הערבית. הפרויקט הוא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והוא תוצר של חוג המתרגמים שהתגבש במכון ון ליר בירושלים.

פרק ראשון

פתח דבר

 

רַבּוֹת הֵן הַדְּרָכִים

רַבּוֹת הַמַּלְכּוֹדוֹת

מוֹרֵי הַדֶּרֶךְ מִי יִמְנֵם

וּמִי מֵהֶם אָדוֹן וְאֵל הוּא?

הַחֶרֶב הִיא אָכֵן בְּיַד מֻחַמַּד

אֶפְשָׁר עַל כֵּן שֶׁהָאֱמֶת הִיא

נַחֲלָתוֹ! אוּלַי?!

יֵשׁ עֵת וּבָהּ שׂוֹרֶרֶת דָּת אַחַת

עַד כִּי דָּת יְרִיבָה גּוֹבֶרֶת

כִּי לֹא יָהִינוּ בְּנֵי אָדָם לִחְיוֹת

עִם בְּנֵי מִינָם לְבַד

כִּי אִם

עִם אַגָּדָה אַחֶרֶת

אֵין אֱלֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אַלְלָה, אֱמֶת נָכוֹן!

כְּשֵׁם שֶׁאֵין נָבִיא זוּלַת

שִׂכְלוֹ שֶׁל הָאָדָם

שֶׁבִּמְחִלּוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ

הוּא נוֹדֵד לִמְצֹא

אֶת גַּן הָעֵדֶן שֶׁיֶּשְׁנוֹ

בְּךָ וּבוֹ.

 

אבו אלעלאא'' אחמד בן עבד אללה בן סלימאן אלתנוח'י אלמערי נולד בשנת 973 בעיר מערת אלנועמאן אשר נמצאת בסוריה, מדרום לחלבּ, העיר המרכזית. כתוצאה ממחלת אבעבועות שתקפה אותו בצעירותו לקה בעיוורון, והשלכותיו האישיות והחברתיות השונות משתקפות בשיריו. הוא העיד על עצמו באירוניה כי העיוורון הוא שאפשר לו לימים לראות נכוחה את המציאות. הוא חונך על ידי אביו, שהיה איש משכיל ומשורר בעצמו אך מעולם לא זכה לפרסום. עם בני משפחתו נמנו קאדֿים (שופטים דתיים) ומשוררים. בהיותו כבן ארבע־עשרה מת אביו, ולאחר מכן הוא התמסר ללימודים, וביקר בין היתר בחלבּ, באנטיוכיה ובערים נוספות. הוא למד בעל פה את כתבי היד שנשתמרו בספריותיהן, והשתתף בהרצאותיהם של מלומדים בעלי שם. אלמערי הצטיין בזיכרון מופלא, כפי שמשתקף גם בהתכתבויותיו משובצות הציטוטים. גם אם אינם תמיד מדויקים, יש בהם כדי להעיד על בקיאותו הנדירה בשירה הערבית ובמדעי הלשון הערבית. משהשלים את לימודיו שב לעירו, מערת אלנועמאן (המכונה גם "אלמערה"), וייתכן שהיה בכוונתו להיעשות למחבר שירי שבח ותהילה תמורת תשלום ראוי. ואולם עד מהרה נסתלק מייעוד זה: בהקדמתו לקובץ שיריו הראשון הוא מצהיר כי מעולם לא כתב שירי שבח (מדיח) בעד תשלום כספי, אלא רק משום שרצה לרכוש ניסיון בכתיבה. עם שובו משהות בת שנה בבגדאד, חי חיי פרישות והתקיים מקצבה של 30 דינאר, שאותם נאלץ לחלוק עם משרתו. הוא חי את רוב חייו בעיר הולדתו, ואף ששקל לעבור לבגדאד, שהייתה באותה תקופה בירת האימפריה האסלאמית תחת שלטון השושלת העבאסית ומרכז הספרות והתרבות שלה, הוא שב לעירו.

אלמערי חיבר קובצי שירה, איגרות, ספרי מוסר והטפה וחיבורים בתחום הלשון והדקדוק. כתיבתו הנועזת והמקורית הופכת אותו לתופעה מרתקת בחריגותה ובייחודה בשירה הערבית של ימי הביניים. אלמערי היה אמן והוגה דעות שנודע בסגנונו הנוקב וחסר הפשרות, ובמחויבותו לערכי הצדק והמוסר, כפי שהבין אותם, גם אם עמדו בניגוד גמור למקובל בתקופתו. לדוגמה, הוא ביטא התנגדות נחרצת להתרבות של בני אדם ולפגיעה בבעלי חיים. קובץ ה"לזומיאת" בכללותו כתוב ברוח אנטי־קלריקלית ואנטי־אורתודוקסית, ובו הוא ממליץ לחקור ולדרוש ולהימנע מאמונה עיוורת, ובכך הוא מזעזע את יסודותיהן ואת אמיתותיהן של כל דתות ההתגלות. האמונות הפוזיטיביות או ההשקפות שהוא מחויב להן לחלוטין הן מעטות, ושיריו מעידים על כך שהוא הופך בדעתו בסוגיות שונות, מתבונן בהן משלל זוויות, ונוטה פעם לפתרון מסוים, ולאחר מכן פונה לפתרון אחר.

סקרנותו הבלתי נדלית מתבטאת ב"טיפוס על גבעות של חשיבה", כמאמרו: "מעולם לא נטשתי את מרגלותיה של גבעת מחשבה בלא שהתרוממתי אל שיאיה, רק כדי לגלות שפסגותיה מכוסות בערפל". אלמערי סבור כי הדתות השונות מאשימות בחטא ובכפירה את מאמיניהן ואת חסידי הדתות האחרות כאחד, והוא מרמז שהקוראן הוא יצירה אנושית של נביא האסלאם, ולא "דבר האל" כמקובל באמונה האסלאמית. הזכרת היהודים "על ספרם וכפירתם" מעמידה בהכרח את הדתות הנגלות בכללותן, על כתבי הקודש שלהן, במישור אחד עם האסלאם - בניגוד לעיקר האמונה המייחס לאסלאם מקוריות ועליונות מוחלטת כדת האמת הסוֹפית, המושלמת והבלעדית, המבטלת את נחיצות קודמותיה. בשל דעותיו המרדניות ועקב ביקורתו על הממסד הדתי ועל אנשיו נתפס על ידי שמרנים אסלאמיים ככופר, אך מורשתו השירית וההגותית נותרה כאבן יסוד בשירה ובספרות הערבית.

חוקרים מן המעלה הראשונה העלו על נס את הגותו המקורית של המשורר. האינטלקטואל המצרי הדגול טה חוסיין, שהיה גם הוא עיוור וכונה "הדיקן של הספרות הערבית", כתב ארבעה ספרים שהוקדשו ליצירתו של אלמערי. בין היתר, הוא השווה בין עבודתו של קפקא לפילוסופיה של אלמערי, והתייחס אל עצמו כאל השתקפות מודרנית של דמות המשורר. ד"ר יוסף זידאן, חוקר מצרי המתמחה בכתבי יד ערביים, הכתיר את אלמערי כ"משורר הפילוסופים ופילוסוף המשוררים". הוא הגדיר אותו כאדם "בעל נפש רחבה, נאה, נעלה ונועזת", וכינה אותו "העיוור הנצחי". חוקר האסלאם אלפרד פון קרמר ראה באלמערי הוגה שהקדים את זמנו במאות שנים. במשנתו ובדרך חייו מצא "פילוסוף שכתב שירה", והגדירו כ"אחד מגדולי בעלי המוסר בכל הדורות, שניחן ברוח מודרנית של השכלה", שנים לפני עידן הנאורות. גם ריינולד ניקולסון חקר את הגותו של אלמערי וקבע כי אלמערי היה בראש ובראשונה משורר, וכי יש לאמוד את ערכה של שירתו באמת המידה שבה מתייחסים ליצירות מופת כמו "הקומדיה האלוהית" של דנטה או "גן העדן האבוד" של מילטון.

ברקע ההגותי של ה"לזומיאת" שזורים אלה באלה אינדיווידואליזם, פסימיות, ספקנות, חופש מחשבה ואי־תלות במסורת המקובלת, לצד פטליזם וצידוק הדין המשולבים בהתרסה מרדנית. השקפתו של אלמערי על טבע הזמן והמרחב שונה מן ההשקפה המקובלת בקרב הפילוסופים המוסלמים, והקובץ בכללותו משקף את רגישותו ואת מודעותו של אלמערי לסתירות המוסריות הנוקבות שבעולם, שאינן ניתנות ליישוב - החיים והמוות, הקיים והחלוף, הצדק והעוול, הטוב והרע, היצריות והעונג מול ביטול היש והפרישות. למעלה מכל אלה בולטת בשיריו אמונתו במוסר האנושי ובשכל האנושי, ובחמלה על כל יצור חי. אלמערי נהג כטבעוני בחייו ונטה לדאיזם, המשוחרר מכבלי הדת הממוסדת, המזיקה ללאום ולגזע. אלמערי הטיף להימנע מבשר, דגים, חלב, ביצים ודבש, שכן האמין שאכילתם היא גרימת עוול לבעלי החיים. בתקופה שבה חָלְשָה הדת על הנשמות והגופים בכל מחוזות היצירה התרבותית, ושימשה תשתית לכל תפיסת עולם, העז אלמערי האינדיווידואליסט והספקן לכפור באמונה הקולקטיבית העיוורת ולהתריע על ההבלות והעוול שבכבילות לאמונה הממוסדת המסורתית. הוא סבר שהדת היא תוצאה של התפתחות, הרגל, חינוך וחיקוי, יצירת רוח האדם ושל הדתות, שלפיו - באות והולכות. את בני האדם חילק לשני סוגים - שניים המה יושבי החלד: משכיל בלא אמונה וירא אלוהים נטול שכל. כאמור, האסלאם לא היה בעיניו כוזב פחות מדתות אחרות או יותר מהן, ומשום שהכיר את האסלאם יותר מכל דת אחרת, התמרמר עליו יותר.

השירים המופיעים בקובץ זה הם לקט מתוך אלפי בתי שיר שנודעו בשם "לֻזוּמיאת", או "לֻזוּם מַא לַא יַלְזַם", שמשמעותו המילולית "מחויבויות בלתי נחוצות", ושאנו בגרסה העברית תרגמנו ל"התחייבויות וחובות מופרים", כשהכוונה היא הן לחיים והן לכבלי החריזה. תרגומי השירים נעשו על פי מודל התרגום שהתגבש בחוג המתרגמים במכון ון ליר, שהוא חוט השדרה של עבודת התרגום במכּתוּבּ. מודל זה מסתמך על עבודת תרגום שתוצאותיה הן פרי עבודה משותפת ודיאלוג בין מתרגמים ועורכי תרגום, יהודים וערבים. היינו, במקום המודל האינדיוובידואלי, של מתרגם יחיד, האחראי בלעדית על התנועה משפה לשפה, כל אחד מ-282 השירים המופיעים בקובץ זה, הוא תוצאה של דיאלוג בין הערבית לעברית ובין העברית לערבית, בתנועה דו־כיוונית רציפה שעליה ניצחו המתרגמת לאה גלזמן שהתמחתה בשירתו ובהגותו של אלמערי, ועורכת השירה יונית נעמן, תוך שיתוף דיאלוגי עם עורכי התרגום מוּנא אבּו בּכּר, צאלח עלי סואעד, איאד ברגותי, מועתז אבו סאלח ויונתן מנדל. אנו מבקשים להודות לאורי לויאוס שסייע בהקלדת השירים ולד"ר תמי ישראלי שקראה את הנוסח הסופי והעירה הערות מאירות עיניים.

בתרגום המובא כאן נחלקים שירי הקובץ בערבית לשישה שערים נושאיים: זמן ומחזור החיים; גורל, גאולה ומוות; חוטאים, כופרים ומאמינים; אור וחושך — על טבע האדם בעולם; אדם, אלוהים, מלכות; פרישות, התנזרות וטבעונות. בנושאים אלה בחרה המתרגמת בזכות מרכזיותם בשירתו ובהגותו של אלמערי. החלוקה לשערים תפקידה לארגן ולהקל על הקורא את מפגשו עם השטף הפואטי ועם צער העולם הניבט ממנו. זו פואטיקה שמעצם טבעה מסרבת להבחין או להבדיל בין נושא לנושא, ורואה את רקמת חיי האדם בכללותה — מתוך פכיה הפעוטים ותלאובותיה ועד ליפעת הגאולה ואחריתה, ובכוונת מכוון בוללת דבר בדבר. כיוון שכך, שמות השערים אינם מבקשים למצות את מנעד הנושאים הנדונים בשער או להבדיל באופן מוחלט בין הסוגיות, שבמהותן אינן ניתנות לפיצול. עצתנו לקוראי השירים לקוחה בהשאלה מחוכמת המשורר: "רְאֵה כָּל רֶגַע שֶׁחָלַף כְּחוּט מָהוּהַּ, אֲשֶׁר מִבֶּגֶד הַחַיִּים נִפְרַם. / בְּאֹרֶךְ רוּחַ שָׂא אֶת טִלְטוּלֵי הַזְּמַן וְגַעֲשָׁם." כדי לאפשר קריאה חפה מפרשנויות, השירים מלווים בביאורים לשוניים נחוצים בלבד, והם מופיעים במרוכז בסוף הספר.

אלמערי מת בגיל 84 בעיר הולדתו. אלף שנים מאוחר יותר, בשנת 2013, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, פסלו שהוצב במרכז העיר מערת אלנועמאן נותץ על ידי אנשי ארגון ג'בהת אלנֻצרה, המשמש סניף של אלקאעדה בסוריה. מעשה אלים זה מדגיש את עוצמת משנתו של אלמערי ואת הפחד מביקורתו, שממשיכה להדהד במרוצת הדורות ולאתגר זרמים אסלאמיים קיצוניים. קולו הצלול, הפסימי והמפוכח של אלמערי רואה אור כאן לראשונה בלבוש עברי. ואף על פי שחלף יותר ממילניום מאז כתב את הדברים בעירו, מרחק 500 קילומטרים מביתה של המתרגמת, נדמה כי לא נס לחה של הפילוסופיה טורדת המנוחה ומעוררת המחשבה שלו.

 

יונית נעמן ויונתן מנדל

עוד על הספר

  • תרגום: לאה גלזמן
  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: יולי 2019
  • קטגוריה: שירה
  • מספר עמודים: 322 עמ' מודפסים
לזומיאת אבו אלעלאא' אלמערי

פתח דבר

 

רַבּוֹת הֵן הַדְּרָכִים

רַבּוֹת הַמַּלְכּוֹדוֹת

מוֹרֵי הַדֶּרֶךְ מִי יִמְנֵם

וּמִי מֵהֶם אָדוֹן וְאֵל הוּא?

הַחֶרֶב הִיא אָכֵן בְּיַד מֻחַמַּד

אֶפְשָׁר עַל כֵּן שֶׁהָאֱמֶת הִיא

נַחֲלָתוֹ! אוּלַי?!

יֵשׁ עֵת וּבָהּ שׂוֹרֶרֶת דָּת אַחַת

עַד כִּי דָּת יְרִיבָה גּוֹבֶרֶת

כִּי לֹא יָהִינוּ בְּנֵי אָדָם לִחְיוֹת

עִם בְּנֵי מִינָם לְבַד

כִּי אִם

עִם אַגָּדָה אַחֶרֶת

אֵין אֱלֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אַלְלָה, אֱמֶת נָכוֹן!

כְּשֵׁם שֶׁאֵין נָבִיא זוּלַת

שִׂכְלוֹ שֶׁל הָאָדָם

שֶׁבִּמְחִלּוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ

הוּא נוֹדֵד לִמְצֹא

אֶת גַּן הָעֵדֶן שֶׁיֶּשְׁנוֹ

בְּךָ וּבוֹ.

 

אבו אלעלאא'' אחמד בן עבד אללה בן סלימאן אלתנוח'י אלמערי נולד בשנת 973 בעיר מערת אלנועמאן אשר נמצאת בסוריה, מדרום לחלבּ, העיר המרכזית. כתוצאה ממחלת אבעבועות שתקפה אותו בצעירותו לקה בעיוורון, והשלכותיו האישיות והחברתיות השונות משתקפות בשיריו. הוא העיד על עצמו באירוניה כי העיוורון הוא שאפשר לו לימים לראות נכוחה את המציאות. הוא חונך על ידי אביו, שהיה איש משכיל ומשורר בעצמו אך מעולם לא זכה לפרסום. עם בני משפחתו נמנו קאדֿים (שופטים דתיים) ומשוררים. בהיותו כבן ארבע־עשרה מת אביו, ולאחר מכן הוא התמסר ללימודים, וביקר בין היתר בחלבּ, באנטיוכיה ובערים נוספות. הוא למד בעל פה את כתבי היד שנשתמרו בספריותיהן, והשתתף בהרצאותיהם של מלומדים בעלי שם. אלמערי הצטיין בזיכרון מופלא, כפי שמשתקף גם בהתכתבויותיו משובצות הציטוטים. גם אם אינם תמיד מדויקים, יש בהם כדי להעיד על בקיאותו הנדירה בשירה הערבית ובמדעי הלשון הערבית. משהשלים את לימודיו שב לעירו, מערת אלנועמאן (המכונה גם "אלמערה"), וייתכן שהיה בכוונתו להיעשות למחבר שירי שבח ותהילה תמורת תשלום ראוי. ואולם עד מהרה נסתלק מייעוד זה: בהקדמתו לקובץ שיריו הראשון הוא מצהיר כי מעולם לא כתב שירי שבח (מדיח) בעד תשלום כספי, אלא רק משום שרצה לרכוש ניסיון בכתיבה. עם שובו משהות בת שנה בבגדאד, חי חיי פרישות והתקיים מקצבה של 30 דינאר, שאותם נאלץ לחלוק עם משרתו. הוא חי את רוב חייו בעיר הולדתו, ואף ששקל לעבור לבגדאד, שהייתה באותה תקופה בירת האימפריה האסלאמית תחת שלטון השושלת העבאסית ומרכז הספרות והתרבות שלה, הוא שב לעירו.

אלמערי חיבר קובצי שירה, איגרות, ספרי מוסר והטפה וחיבורים בתחום הלשון והדקדוק. כתיבתו הנועזת והמקורית הופכת אותו לתופעה מרתקת בחריגותה ובייחודה בשירה הערבית של ימי הביניים. אלמערי היה אמן והוגה דעות שנודע בסגנונו הנוקב וחסר הפשרות, ובמחויבותו לערכי הצדק והמוסר, כפי שהבין אותם, גם אם עמדו בניגוד גמור למקובל בתקופתו. לדוגמה, הוא ביטא התנגדות נחרצת להתרבות של בני אדם ולפגיעה בבעלי חיים. קובץ ה"לזומיאת" בכללותו כתוב ברוח אנטי־קלריקלית ואנטי־אורתודוקסית, ובו הוא ממליץ לחקור ולדרוש ולהימנע מאמונה עיוורת, ובכך הוא מזעזע את יסודותיהן ואת אמיתותיהן של כל דתות ההתגלות. האמונות הפוזיטיביות או ההשקפות שהוא מחויב להן לחלוטין הן מעטות, ושיריו מעידים על כך שהוא הופך בדעתו בסוגיות שונות, מתבונן בהן משלל זוויות, ונוטה פעם לפתרון מסוים, ולאחר מכן פונה לפתרון אחר.

סקרנותו הבלתי נדלית מתבטאת ב"טיפוס על גבעות של חשיבה", כמאמרו: "מעולם לא נטשתי את מרגלותיה של גבעת מחשבה בלא שהתרוממתי אל שיאיה, רק כדי לגלות שפסגותיה מכוסות בערפל". אלמערי סבור כי הדתות השונות מאשימות בחטא ובכפירה את מאמיניהן ואת חסידי הדתות האחרות כאחד, והוא מרמז שהקוראן הוא יצירה אנושית של נביא האסלאם, ולא "דבר האל" כמקובל באמונה האסלאמית. הזכרת היהודים "על ספרם וכפירתם" מעמידה בהכרח את הדתות הנגלות בכללותן, על כתבי הקודש שלהן, במישור אחד עם האסלאם - בניגוד לעיקר האמונה המייחס לאסלאם מקוריות ועליונות מוחלטת כדת האמת הסוֹפית, המושלמת והבלעדית, המבטלת את נחיצות קודמותיה. בשל דעותיו המרדניות ועקב ביקורתו על הממסד הדתי ועל אנשיו נתפס על ידי שמרנים אסלאמיים ככופר, אך מורשתו השירית וההגותית נותרה כאבן יסוד בשירה ובספרות הערבית.

חוקרים מן המעלה הראשונה העלו על נס את הגותו המקורית של המשורר. האינטלקטואל המצרי הדגול טה חוסיין, שהיה גם הוא עיוור וכונה "הדיקן של הספרות הערבית", כתב ארבעה ספרים שהוקדשו ליצירתו של אלמערי. בין היתר, הוא השווה בין עבודתו של קפקא לפילוסופיה של אלמערי, והתייחס אל עצמו כאל השתקפות מודרנית של דמות המשורר. ד"ר יוסף זידאן, חוקר מצרי המתמחה בכתבי יד ערביים, הכתיר את אלמערי כ"משורר הפילוסופים ופילוסוף המשוררים". הוא הגדיר אותו כאדם "בעל נפש רחבה, נאה, נעלה ונועזת", וכינה אותו "העיוור הנצחי". חוקר האסלאם אלפרד פון קרמר ראה באלמערי הוגה שהקדים את זמנו במאות שנים. במשנתו ובדרך חייו מצא "פילוסוף שכתב שירה", והגדירו כ"אחד מגדולי בעלי המוסר בכל הדורות, שניחן ברוח מודרנית של השכלה", שנים לפני עידן הנאורות. גם ריינולד ניקולסון חקר את הגותו של אלמערי וקבע כי אלמערי היה בראש ובראשונה משורר, וכי יש לאמוד את ערכה של שירתו באמת המידה שבה מתייחסים ליצירות מופת כמו "הקומדיה האלוהית" של דנטה או "גן העדן האבוד" של מילטון.

ברקע ההגותי של ה"לזומיאת" שזורים אלה באלה אינדיווידואליזם, פסימיות, ספקנות, חופש מחשבה ואי־תלות במסורת המקובלת, לצד פטליזם וצידוק הדין המשולבים בהתרסה מרדנית. השקפתו של אלמערי על טבע הזמן והמרחב שונה מן ההשקפה המקובלת בקרב הפילוסופים המוסלמים, והקובץ בכללותו משקף את רגישותו ואת מודעותו של אלמערי לסתירות המוסריות הנוקבות שבעולם, שאינן ניתנות ליישוב - החיים והמוות, הקיים והחלוף, הצדק והעוול, הטוב והרע, היצריות והעונג מול ביטול היש והפרישות. למעלה מכל אלה בולטת בשיריו אמונתו במוסר האנושי ובשכל האנושי, ובחמלה על כל יצור חי. אלמערי נהג כטבעוני בחייו ונטה לדאיזם, המשוחרר מכבלי הדת הממוסדת, המזיקה ללאום ולגזע. אלמערי הטיף להימנע מבשר, דגים, חלב, ביצים ודבש, שכן האמין שאכילתם היא גרימת עוול לבעלי החיים. בתקופה שבה חָלְשָה הדת על הנשמות והגופים בכל מחוזות היצירה התרבותית, ושימשה תשתית לכל תפיסת עולם, העז אלמערי האינדיווידואליסט והספקן לכפור באמונה הקולקטיבית העיוורת ולהתריע על ההבלות והעוול שבכבילות לאמונה הממוסדת המסורתית. הוא סבר שהדת היא תוצאה של התפתחות, הרגל, חינוך וחיקוי, יצירת רוח האדם ושל הדתות, שלפיו - באות והולכות. את בני האדם חילק לשני סוגים - שניים המה יושבי החלד: משכיל בלא אמונה וירא אלוהים נטול שכל. כאמור, האסלאם לא היה בעיניו כוזב פחות מדתות אחרות או יותר מהן, ומשום שהכיר את האסלאם יותר מכל דת אחרת, התמרמר עליו יותר.

השירים המופיעים בקובץ זה הם לקט מתוך אלפי בתי שיר שנודעו בשם "לֻזוּמיאת", או "לֻזוּם מַא לַא יַלְזַם", שמשמעותו המילולית "מחויבויות בלתי נחוצות", ושאנו בגרסה העברית תרגמנו ל"התחייבויות וחובות מופרים", כשהכוונה היא הן לחיים והן לכבלי החריזה. תרגומי השירים נעשו על פי מודל התרגום שהתגבש בחוג המתרגמים במכון ון ליר, שהוא חוט השדרה של עבודת התרגום במכּתוּבּ. מודל זה מסתמך על עבודת תרגום שתוצאותיה הן פרי עבודה משותפת ודיאלוג בין מתרגמים ועורכי תרגום, יהודים וערבים. היינו, במקום המודל האינדיוובידואלי, של מתרגם יחיד, האחראי בלעדית על התנועה משפה לשפה, כל אחד מ-282 השירים המופיעים בקובץ זה, הוא תוצאה של דיאלוג בין הערבית לעברית ובין העברית לערבית, בתנועה דו־כיוונית רציפה שעליה ניצחו המתרגמת לאה גלזמן שהתמחתה בשירתו ובהגותו של אלמערי, ועורכת השירה יונית נעמן, תוך שיתוף דיאלוגי עם עורכי התרגום מוּנא אבּו בּכּר, צאלח עלי סואעד, איאד ברגותי, מועתז אבו סאלח ויונתן מנדל. אנו מבקשים להודות לאורי לויאוס שסייע בהקלדת השירים ולד"ר תמי ישראלי שקראה את הנוסח הסופי והעירה הערות מאירות עיניים.

בתרגום המובא כאן נחלקים שירי הקובץ בערבית לשישה שערים נושאיים: זמן ומחזור החיים; גורל, גאולה ומוות; חוטאים, כופרים ומאמינים; אור וחושך — על טבע האדם בעולם; אדם, אלוהים, מלכות; פרישות, התנזרות וטבעונות. בנושאים אלה בחרה המתרגמת בזכות מרכזיותם בשירתו ובהגותו של אלמערי. החלוקה לשערים תפקידה לארגן ולהקל על הקורא את מפגשו עם השטף הפואטי ועם צער העולם הניבט ממנו. זו פואטיקה שמעצם טבעה מסרבת להבחין או להבדיל בין נושא לנושא, ורואה את רקמת חיי האדם בכללותה — מתוך פכיה הפעוטים ותלאובותיה ועד ליפעת הגאולה ואחריתה, ובכוונת מכוון בוללת דבר בדבר. כיוון שכך, שמות השערים אינם מבקשים למצות את מנעד הנושאים הנדונים בשער או להבדיל באופן מוחלט בין הסוגיות, שבמהותן אינן ניתנות לפיצול. עצתנו לקוראי השירים לקוחה בהשאלה מחוכמת המשורר: "רְאֵה כָּל רֶגַע שֶׁחָלַף כְּחוּט מָהוּהַּ, אֲשֶׁר מִבֶּגֶד הַחַיִּים נִפְרַם. / בְּאֹרֶךְ רוּחַ שָׂא אֶת טִלְטוּלֵי הַזְּמַן וְגַעֲשָׁם." כדי לאפשר קריאה חפה מפרשנויות, השירים מלווים בביאורים לשוניים נחוצים בלבד, והם מופיעים במרוכז בסוף הספר.

אלמערי מת בגיל 84 בעיר הולדתו. אלף שנים מאוחר יותר, בשנת 2013, במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, פסלו שהוצב במרכז העיר מערת אלנועמאן נותץ על ידי אנשי ארגון ג'בהת אלנֻצרה, המשמש סניף של אלקאעדה בסוריה. מעשה אלים זה מדגיש את עוצמת משנתו של אלמערי ואת הפחד מביקורתו, שממשיכה להדהד במרוצת הדורות ולאתגר זרמים אסלאמיים קיצוניים. קולו הצלול, הפסימי והמפוכח של אלמערי רואה אור כאן לראשונה בלבוש עברי. ואף על פי שחלף יותר ממילניום מאז כתב את הדברים בעירו, מרחק 500 קילומטרים מביתה של המתרגמת, נדמה כי לא נס לחה של הפילוסופיה טורדת המנוחה ומעוררת המחשבה שלו.

 

יונית נעמן ויונתן מנדל