סיפורים קצרים נבחרים מתחרות הסיפור הקצר על שם אפרים קישון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפורים קצרים נבחרים מתחרות הסיפור הקצר על שם אפרים קישון
הוספה למועדפים

סיפורים קצרים נבחרים מתחרות הסיפור הקצר על שם אפרים קישון

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

בשנת 2019 ערך 'יקום תרבות' את תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון. מתוך 98 הסיפורים שהוגשו, עלו 15 הסיפורים הטובים ביותר לחצי הגמר. ושלושת הטובים בהם זכו בפרסים. כל החמישה עשר מובאים באנתולוגיה. כולם מייצגים את ההומור העכשווי, שאינו בהכרח זהה לזה של קישון. הם שונים מאוד זה מזה, אבל מראים שבני האדם לא השתנו - הם עדיין מצחיקים והם עדיין אוהבים לצחוק.

פרק ראשון

מבוא לאנתולוגיה של סיפורי תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון
 
 
סופרים אוהבים להשתתף בתחרויות. הם מטפחים תקוות זכייה, ונהנים מהאופטימיות בזמן ההמתנה להכרזה על תוצאות התחרות. המגזין האינטרנטי ‘יקום תרבות’ נוהג לקיים תחרויות של הסיפור הקצר בסוגות שונות, שאינן בהכרח המקובלות בספרות העברית. כך ערך ‘יקום’ תחרות סיפור המתח הקצר הטוב של השנה.
 
בשנת 2019 ערך ‘יקום תרבות’ את תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון. ההענות לתחרות הייתה מאוד יפה - התקבלו 98 סיפורים, אשר נשלחו בעילום שם לשיפוטם של מספר לקטורים. דירוג הסיפורים התבצע בשני שלבים. לאחר הסינון הראשוני, 15 הסיפורים הטובים ביותר עלו לשלב חצי הגמר. הסיפורים האלה נקראו ודורגו מחדש ע״י כל הלקטורים, ושלושת הטובים בהם זכו בפרסים.
 
המנצח בתחרות הוא הסיפור ‘השמיים בוכים’ מאת תומר שריג. הפרס הראשון, בגובה 3000 ₪, ניתן מטעם משפחת קישון, הוענק לזוכה על ידי ד״ר רפי קישון. תומר שריג כתב ספרי ילדים רבים עם נגיעות הומור, וכן מחזות ותסריטים, בפרט, בשנת 2016 כתב פרק לסדרה הדוקומנטרית ‘קישון’ עבור ערוץ הוט 8.
 
למקום השני הגיע הסיפור ‘פרקש’ מאת יורם סֶלְבְסְט. הפרס, בגובה 2000 ₪, ניתן באדיבות ד״ר מאיר גרינפלד. יורם סלבסט - בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה, מוסמך במדע המדינה, פרסם ספרי שירה, סיפורת, וספרי ילדים.
 
למקום השלישי הגיע הסיפור ‘המאהב של אשתי’ מאת שרית גרָדְווֹל. הפרס, בגובה 1000 ₪, ניתן מטעם משפחת טבק לזכרו של אורי טבק. שרית גרדוול היא בוגרת תארים ראשונים בקולנוע, טלוויזיה, ועבודה סוציאלית, מאוניברסיטת תל אביב. כתבה רומן וסיפורים קצרים, גרה בארה״ב, ומעבירה הרצאות לילדים ומבוגרים בנושא יהודי תימן.
 
שלושת הסיפורים המנצחים זכו במירב נקודות השופטים, אך גם שאר שנים עשר הסיפורים מתוך החמישה עשר שעלו לסיבוב השני, קיבלו את ניקוד השופטים. כל חמישה עשר הסיפורים מובאים באנתולוגיה הזאת.
 
כולם מייצגים בדרך זאת או אחרת את ההומור העכשווי שאינו בהכרח זהה לזה של קישון, וכפי שתיראו הם שונים מאוד גם זה מזה, אבל מראים מעבר לכל ספק שבני האדם לא השתנו - הם עדיין מצחיקים והם עדיין אוהבים לצחוק, גם כשנראה שאין סיבה לכך או דווקא בגלל זה. מצורפים לסיפורים גם שני מאמרים. של אלי אשד על הדמויות של אפרים קישון, ושל אבי גולדברג על השפה המיוחדת במינה של אפרים קישון. תיהנו ואנו מקווים שגם תצחקו.
 
 
 
 
 
ערב הוקרה לאפרים קישון 
בית יד לבנים רמת השרון 29 מאי 2019 
אבי גולדברג 
 
 
שיתוף הפעולה בין הספרייה של רמת השרון, מחלקת התרבות, ויד לבנים, סייעו לנו לקיים את אירוע ההוקרה לאפרים קישון הערב, ובמסגרתו את תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר.
 
עמותת יקום תרבות היא גוף ללא מטרות רווח, שיסדו אלי אשד וחברים לפני מספר שנים במטרה לקדם תרבות פופולרית, ספרות מתח, מדע בדיוני, הומורסקות, קומיקס, וכל אותן יצירות אמנות שלא תמיד זוכות למקום המגיע להן בהיררכיה התרבותית, ובמיוחד לא באקדמיה שעוסקת בספרות בצורה הרחוקה מלב הקוראים.
 
במציאות שבה פרסום כתבי יד מוכתב על ידי קומץ הוצאות לאור ועל ידי שתי רשתות ספרים מחד, ועל ידי קובעי טעם מהאקדמיה מצד שני, נותר חרך צר אליו פלשו ״יקום תרבות״, ואתרי ספרות מקוונים נוספים, המביאים לקורא הישראלי מיטב מיצירות כותבים.
 
לפני כשלוש שנים יזמנו את הכנס הראשון לספרות מתח, פנינו לספריה העירונית ברמת השרון, וקיבלנו את התמיכה והסיוע לקיים כנס ספרותי ראשון שעסק בספרות המתח הישראלית, בהשתתפות מיטב סופרי המתח הישראלים.
 
יקום תרבות קיימה גם את תחרות כתיבת סיפור המתח הקצר לפני שנתיים, ולפני שנה קיימה יקום תרבות את כנס סופרי הריגול הישראלים בסינמטק תל אביב.
 
פעילות ספרותית, תמיכה בכותבים, והעתקת זירת הספרות אל מעבר למדפי רשתות שיווק הספרים, חשובה לכולנו, ככותבים וכקוראים.
 
זירות מפגשים בין קוראים לכותבים, החלפת דעות, והקשבה לקולות שאינם ב״מיין סטרים״, שאינם בהכרח מוכתבים, הייתה תמיד חלק מחיי ספרות תוססים.
 
לתחרות כתיבת הסיפור ההומוריסטי הוגשו כמאה סיפורים הומוריסטיים קצרים.
 
על פי תקנון התחרות הם הועברו אנונימית ללקטורים לקריאה ולהערכה.
 
אני מודה ללקטורים שעשו מלאכתם אך ורק לשם תרבות, וללא תמורה אחרת, מתוך אהבת הספרות העברית.
 
בראש צוות השיפוט עמד מזכיר העמותה ד״ר אמנון סטופ, ממייסדי המגזין הספרותי המקוון יקום תרבות.
 
הלקטורים היו :
 
אלי אשד, יו״ר ומייסד יקום תרבות.
 
מרים בורג, עיתונאית.
 
ארווין קליין, סופר הומוריסטי.
 
חגית בת אליעזר, משוררת.
 
ד״ר יצחק גולדברג.
 
דרור קסטל, עורך וסופר.
 
בלפור מור.
 
בנוסף ברצוני להודות לתורמי פרסי העידוד, ולכל כותבי הסיפורים שהשתתפו בתחרות, ובמיוחד לכותבים הזוכים בתחרות כפי שייחשפו בשעה הקרובה.
 
תודות לרוני טבק שתרם את פרס העידוד השלישי המוקדש לזכר אחיו אורי טבק ז״ל.
 
לד״ר מאיר גרינפלד, חובב השפה העברית, שתרם את פרס העידוד השני.
 
ולמשפחת אפרים קישון שתעניק את הפרס לזוכה בפרס הראשון.
 
אחרון אחרון חביב ברצוני להודות להוצאת הספרים המקוונת ‘עברית’ על שהסכימה לפרסם אנתולוגיה של מיטב הסיפורים שהוגשו בתחרות זו בהוצאת יקום תרבות.
 
 
 
 
הדמויות של אפרים קישון 
מאת אלי אשד 
עורך ראשי ״יקום תרבות״
 
 
אפרים קישון יצר כמה דמויות שהן קלאסיות, ביחד עם דמויות רבות אחרות שמופיעות כשמות בלבד ומאפיינות לרוב פקידים. למשל קונישטר, ציגלר, ושולטהייס הפקידים, תולעת שני המשורר, השחקן ירדן פודמניצקי, וכו’, הם בסך הכל שמות המייצגים דמויות כלליות מאוד של ״השחקן״, ״הביורוקרט ההסתדרותי״ או העירוני, ״המשורר״. או ״הדוד אגון״, דמות הדוד העשיר מאמריקה ששולח מתנות. מעבר לזה אין להם איפיונים מיוחדים לעצמם. כל החשיבות שלהם הייתה לייצג אב טיפוס בהומורסקה, שהכל מבינים למה הכוונה. אין להם חיים משל עצמם כדמות ״עגולה״. בתחילה כשהגיע קישון לארץ הדמויות שלו היו הוא עצמו כעולה חדש המתקשה להסתדר עם התנאים החדשים בארץ, וכך הוצגו כל הפיליטונים בספרו הראשון ה״עולה היורד לחיינו״.
 
אחר כך, כשעבר לכתוב במעריב במדור ״חד גדיא״, עברו נושאיו שינוי דרמטי. במקום לכתוב כ״אאוטסיידר״ הוא החל לכתוב כאינסיידר מוחלט. האיש שתמיד היה כאן ומבין היטב את פרטי הפרטים של המצב והחיים בישראל כאילו נולד כאן. שהרי הבירוקרטיה הזכירה לו מאוד את הבירוקרטיה בהונגריה, והאיש שלמד רק בקושי את העברית החל להמציא מילים בעברית. משלב מסוים רק לעיתים נדירות הזכיר שהוא בעצם לא נולד כאן והגיע רק בגיל מבוגר. דמויות העולים החדשים הפכו להיות נדירות בכתביו. הוא עצמו הוצג כאיש משפחה, אבל בהחלט לא כעולה ואאוטסיידר. הדמות האאוטסיידרית הפכה כעת לאחד הגיבורים.
 
שלושת הדמויות הידועות שלו כל אחת מהן השתייכה למדיום אחר גם אם כולן הופיעו לבסוף בסרטי קולנוע. אלו הן: סלאח שבתי, העולה ערמומי מארצות המזרח. קישון לא ציין מעולם מאיפה בדיוק, גם אם נוצר הרושם שממרוקו. סלאח מופיע מעט מאוד בפיליטונים הכתובים. הוא היה בעיקר דמות דרמטית על הבמה, ולאחר מכן בסרט, שאופיין באמצעות המראה, הבגדים הבלויים, השפה העברית, המשובשת, וההתנהגות הלכאורה גולמנית, ולמעשה ערמומית, כי שוב ושוב סלאח, אם כי הוא האאוטסיידר, מתגלה כערמומי יותר מאנשי הממסד שמקבלים אותו. הוא מבין אותם יותר ממה שהם חושבים. הדמות גולמה בהצלחה גדולה בידי חיים טופול הצבר, שאמנם בתחילה לא הבין אותה ולא חשב שתצליח אבל שינה את דעתו.
 
דמות חביבה יותר על קישון עצמו, שהזדהה עימה עמוקות היא הדמות של ארבינקא, או ״ארוינקא״ שקיבלה את השם המקורי שלה מעיתונאי כותב הונגרית ידיד של קישון.
 
ארבינקא, שהוא מעין הרשל ישראלי, התעלולן שלועג לממסד באשר הוא ועושה ממנו צחוק. הדמות היא דמות הונגרית קלאסית שנוצרה בידי קישון עוד בהונגריה והוא רק התאים אותה במקצת לישראל. היא מושווית לטיל אוילנשפיגל . והיא לדעתי הדמות שעמה הזדהה נפשית יותר מכל, אם היותו איש הבורגנות. ארבינקה הוא הבדחן הנוכל, הלועג לעולם שסביבו, ומערים  עליו שוב ושוב. הוא מסרב לעבוד עבודה משרדית כמו כולם ומעדיף כמו סלאח שבתי לחיות חיי בטלה והנאה. אבל בניגוד לסלאח אין לו שום משפחה שעליו לפרנס. יש לו רק ידיד, שהוא הכותב אפרים קישון. בניגוד לסלאח, שצריך להתמודד כל הזמן עם סביבה לא מוכרת, ארבינקה מכיר היטב את העולם שכנגדו הוא יוצא, עד כדי כך שכשהוא נמצא במשרד כולם חושבים שהוא מנהל אמיתי. בסרט שקישון יצר סביב ארבינקא הוא מתאר כיצד הוא מבצע שוד במפעל הפיס, שכמעט מצליח, אבל לבסוף לבקשת אהובתו השוטרת הוא מחזיר את הכסף כי מה שמעניין אותו זה לא הכסף. כך ראה את עצמו קישון, או העדיף לראות את עצמו. גם סלאח שבתי, העצל כביכול, הוא בעצם גירסה אחרת של ארבינקא. שניהם מקורם בסיפורים במערכונים של קישון.
 
לעומת זאת הדמות הידועה ביותר שלו, השוטר אזולאי, מקורה רק בסרטים, וקישון פיתח אותה לסרט שלם שבו היא מופיעה כדמות עגולה כפי ששאר הדמויות שלו מעולם לא היו. השוטר אזולאי מעולם לא הופיע בשום פיליטון כתוב, ובשום דרמה. הוא היה כולו תוצר של הסרטים, ובעצם פותח באמת רק בסרט שנקרא על שמו, כסיפור שלם ומתוחכם, בניגוד לסרטים הקודמים של קישון ששם מקורן של הדמויות בפיליטונים ובמערכונים בודדים ניכר היטב. כאן הראה את עצמו קישון לראשונה, וגם לאחרונה, כמי שמסוגל לתאר דמות עמוקה ורבגונית, שלא נועדה דווקא להצחיק, של אדם. לכן לדעתי זוהי יצירתו הגדולה ביותר - דווקא משום שהיא שונה מאופן מוחלט מיצירותיו האחרות. זה היה שיא שלמרבית הצער הוא לא הצליח לחזור אליו.
 
ניתן לשאול מדוע השוטר אזולאי מעולם לא הופיע בהומורסקות של קישון. אולי משום שקישון לא הרגיש שזוהי דמות הומוריסטית שהקהל יכול לצחוק עימה ועליה, אלא דמות כבדה מדי ואפילו טראגית. משום כך הקפיד להשאיר אותה בתחום הקולנוע. הוא לא הרגיש מעולם, ובצדק לדעתי, שקוראיו יוכלו לקבל מישהו כמו השוטר אזולאי כדמות בסיפוריו. אם כי חשב ליצור סרט המשך, שבו השוטר אזולאי שהוא כעת נהג מונית חוזר לבסוף למשטרה. אבל זה לא יצא לפועל, ואולי למרבית המזל.
 
לאחר השוטר אזולאי הפסיק קישון ליצור דמויות חדשות. הוא כבר לא חשב שהוא מחובר כל כך עם הקהל הישראלי, וגם לא הרבה עוד לכתוב פיליטונים. בנוסף, הוא גם כבר לא היה צריך לחדש מבחינה כלכלית.
 
השיא של קישון מבחינת החיבור עם הקהל הישראלי היה בשנות השישים כאשר אף נערכה תחרות על הכרת יצירותיו, והוא היה אז כהגדרתו ״כוכב לכת״. אבל לאחר השוטר אזולאי הוא כבר לא היה אהוב כל כך בישראל, והחל לפרסם את ספריו בגרמניה ורק לאחר מכן בישראל, דבר שאי אפשר היה להעלות קודם לכן על הדעת.
 
הדמויות שיצר היו ונשארו נכס צאן ברזל של ההומור הישראלי ושל הקולנוע הישראלי.
 
 
 
 
שפתו של אפרים קישון 
מאת אבי גולדברג
 
 
אני אוהב לצחצח נעלים. כך קורה שמתוך הרגל, נעלי, ברגע שהן חולפות בפני מצחצח נעלים מיד הן מטפסות על הכורסא, וממתינות לצחצוח ללא ששאלו לדעתי .ובכן, בבית הכל־בו הידוע בברלין, קה.דה.וו, ניצבת כורסא מוגבהת, ו״הר״-ים ברלינאים עולים אל כיסא הכבוד בכדי לכבד את נעליהם המוכתמות בבוץ.
 
נקריתי למקום, ומיד תפסתי מקומי על הכורסא, והמתנתי. למרגלותיי ישב גחון על שרפרף המצחצח, שקוע בקריאת ספר. בעודי מיטיב את גרבי לא התיק הלה את עיניו מהספר שקרא, ומידי פעם פלט פרצי צחוק אותם ניסה להחניק.
 
כשסיים פנה אלי במחווה נדיר בברלין - בחיוך, ואמר לי ״אנשולדיגונג קראתי סיפור של אפרים קישון!״
 
זהו אירוע אמיתי ולא מומצא לצורך הערב הקישוני הזה.
 
על הכתיבה המהירה הגולמית, העוברת לדפוס לפעמים באיבה, כפי שנעשתה בטורים היומיים של אפרים קישון כתב הסופר האנגלי ג.ק. צ’סטרטון, שהתפרסם בזכות דמות הכומר הבלש שלו ״האב בראון״ , בהקדמה לספר המסות שלו all things considered
 
״אינני יכול להבין את אלה המתייחסים לספרות ברצינות, אבל אני יכול לאהוב אותם. ומתוך אהבתי להם אני מזהיר אותם להתרחק מספר זה.״
 
אינני בטוח שאפרים קישון זכה לקרוא דברים אלה שנכתבו על ידי הסופר האנגלי, אך באותה רוח קונדסית כתב על עצמו: ״ אזרח צנוע נחבא אל כלי המטבח״. אם היה נוכח עתה בקהל היה בוודאי כותב על מעמד זה: ״שהינו בבית הקפה בחברת אמנים, סופרים צעירים, ושכבה דקה של אינטלקטואלים.״, או מתייחס לדברי אלה:״הוא מדבר אל הקהל בשפה הפטיפונית בזו הלשון.״
 
על הלקסיקון שלו כתב רוביק רוזנטל : ״אפרים קישון יצר שפה שבה זלג ההומור ההונגרי המעודן לשפה העברית״. את ההומור של הבורגר האוסטרו הונגרי השתיל קישון בלוונט.
 
״חיבתו״ של קישון לממסד הסוציאליסטי ידועה. הוא יצר את דמות הפקיד ההסתדרותי שטוקס המגיב למשמע פיצוץ בית ועד הפועל:
 
״אמור לי פוקס מה אתה כ״כ שמח שפוצצו את בניין ההסתדרות? מה טוב בזה?״
 
״שהראנו להם!״
 
״למי?״
 
״להסתדרותניקים אתה מבין? שלא כולם נכנעים להם שיש עוד רוח חלוצית בישוב״
 
את דמותו של העסקן הסוציאליסטי אמיץ דולינקר תיאר כאיש מזדקן גרוטסקי:
 
״אינני פוליטיקאי,״ לחש דולינקר, ״הנני מדינאי.״
 
בשנים בהן עוצבה דמותו של סאלח שבתי, מתארת הסופרת שולמית הר אבן את מסעודה, בת לעולים מעדות המזרח כך: ״לקחה אמה של מסעודה את הסדינים והטילתם לתוך גיגית רותחין, מרתיחה שעה שולקת שעתיים״.
 
לעומתה שם קישון בפיו של סלאח שבתי את המשפטים הללו (מתוך הלקסיקון שערך רוביק רוזנטל):
 
זה מקצוע יפה זה...?
 
מה, מה יש פה מה?
 
בן שיהיה, את שומעת? בן!
 
איפה יש בית, איפה?
 
איך אני נראה איך?
 
הכל באמת הכל זיפת, הכל.
 
משלבי לשון שהפכו לקלסיקה עברית כמו ״באחד האמשים״, או ״פארטצ’יה״, ״נעלם באפלת הצהריים״, או הפועל הנפלא ״לגמוז״, השתוו ללקסיקון של דמון רניון האמריקאי, שבתרגום הנפלא לעברית של אותן שנים הביא לנו הקוראים את עולמם של ה״ברנשים וחתיכות״ מניו יורק.
 
קישון העניק לארץ הצעירה את שם החיבה העוקצני ״פארטצ’יה אהובתי״.
 
מארק טוויין, שטייל בארץ הקודש עשרות שנים לפני קישון, מסיים את ביקורו בארץ ישראל באנחת רווחה בנימה דומה: ״לא היה אכפת לנו כעת לאן הספינה תישא אותנו, ובלבד שתרחק מהר ככל האפשר מתחום הראייה של היבשה״.
 
קישון ממשיך אחריו ומזהה את ״מדינת תל אביב״, ״העיר ללא הפסקה״.
 
הנה מה שהוא כותב:
 
״פרטאצ’יה ללא הפסקה, בקצה המזרחי של אגן הים־התיכון, באזור רחוב דיזנגוף, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ’יה־עילית.״
 
חיציו של קישון כוונו גם אל חיי האזרח המוקף במעאכרים ובעלי מקצוע ״חכמולוגים״ - עורכי דין, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, חשמלאים, נהגי מוניות, רשימה חלקית.
 
הוא כתב אודות תלאות ״הברז המטפטף״, מכונת הכביסה הרוקדת, המזגן והאזעקה המרעישים, כל אותן טרדות יום קטנות שאיש לא מצא מקום להתייחס אליהן, למרות שהן היו שם כיתוש טרדני, והדירו את מנוחת האזרח לא פחות מסוגיות הרכבת הממשלה או המצב הביטחוני המתוח תמיד.
 
קישון כידוע נאלץ לקחת לעצמו שם עברי עם עלייתו לארץ. אבל בכתיבתו עסק בשימור השמות המרכז אירופאים.
 
 אַרְבִּינְקָא או ארבינקא, הדמות שאולי הייתה הקישון התת מודע, הפרוע. השם בעל הניחוח המוזר ״ארווין +קה’’, דמות ממזרית, שיודעת להסתדר בנבכי הביורוקרטיה הפרטצ’ית שעל גדת הים התיכון. או השם שולטהייס, האם על שם הבירה הברלינאית המחזיקה בשם זה מאמצע המאה ה19? ״שולטהייס יחזקאל״ ואילנית הבלונדינית מזכירתו. הניגוד בין השם שולטהייס לשם העברי אילנית מעורר את בלוטות הצחוק.
 
קישון משמר את קונשטטר, שטוכס האינסטלטור, המהנדס גליק, וציגלר הפובליציסט. ולמשוגע שהורס את רחוב אלנבי קרא קאזימיר בלאומילך. ״בלאומילך״ בגרמנית פירושו ״חלב כחול״.
 
יש גם שגיבוריו מקבלים שמות עבריים, אבל עם קריצה, כמו מר כלניות, או זקוף סומק וד״ר בר ביצוע.
 
והשילוב הנהדר בין עברית לגרמנית ״בר- הוניג הצייר״.
 
גם למכונות הוא מעניק שמות: לעומת הסוסיתא הישראלית הגאה בחר קישון לקרוא למכונית הרנו דופין שלו ״מדמואזל״, ולטוסטוס ״דוקטור קלטנברונר״.
 
לסיום יש הרואים בשמו של סאלח שבתי שם המרמז בהומור קישוני לביטוי ״סליחה שבאתי״, כדוגמת הביטוי ״סליחה שניצחנו״ המאוחר יותר.
 
וכאן הגיע הזמן לסיים ולהיעלם באפלת הצהריים כפי שהמליץ קישון.
 
תודה רבה לכם וזכרו ״הצחוק טוב לבריאות״, ומי שקורא את אפרים קישון גם היום צוחק הרבה.
 
 
 
 
 
פוסט־אולימפי/ארז מירנץ
 
 
הזיעה על רגליו השריריות של ג’רי תומפסון נצצה באור שמש בזמן התחרויות הקדם־אולימפיות, שרירי התאומים החטובים והשריר הארבע ראשי הגמיש, יחד עם כפות רגליו המקומרות גרמו לגופו להיראות כמו רכב מירוצים משוכלל והוכיחו שהוא נולד להיות אלוף. תומפסון מעולם לא רץ מאה מטר בפחות מ10 שניות. בגמר השאיר את כל המתחרים מאחור וכמעט קבע שיא עולם חדש שבוודאי ישבור במשחקים עצמם.
 
״סוף סוף,״ כך חשבו בועד האולימפי האמריקאי, ״ארצות הברית תחזיר את כבודה האבוד בריצה למרחקים קצרים,״ תחום שכבר שנים נשלט בידי הג’מייקנים.
 
אבל תומפסון יאלץ להישאר בבית. כי האולימפיאדה הנוכחית, אדיס אבבה 2028, כך הוחלט, תהיה שונה. היא תאוחד עם האולימפיאדה הפארא־אולימפית, מה שבעבר כונה בנבזות ״אולימפיאדת הנכים״ ובנוסף, יאוחדו מקצי הנשים והגברים באתלטיקה קלה, בשחייה, בקליעה ובבדימיגטון, מה שזה לא יהיה.
 
הציבור הרחב של חובבי הספורט מחה, אך חכמי הועד האולימפי החליטו ולכן, לטקס הפתיחה הגיעו ספורטאים ולא ספורטאים וצעדו יחד על הדשא תוך כדי שהם שרים ורוקדים. טקס הפתיחה היה חסר כל הומור, היגיון וסדר, אפילו האש האולימפית לא הוצתה וברגע האחרון הוכרח הרץ עם הלפיד להמשיך לרוץ מעבר לאיצטדיון, עד להודעה חדשה.
 
למרות הכל, צעדת המשלחות הייתה ססגונית ומלאת צבעים. הספורטאים והלא ספורטאים מכל הלאומים התערבבו זה בזה. ״בשנה הבאה,״ צייצה נשיאת הועד האולימפי העולמי בחשבון הטוויטר שלה, ״נאחד את כולם למשלחת מדינה גדולה אחת עם שלט בודד וכך נחסוך בזמן טקס יקר ובפרסומות מרובות.
 
אחרי שג’רי תומפסון הודח הדרך הייתה מוסללת לכולם, לגמר ריצת מאה המטר העפילו 8 נשים, גברים וכל המינים שביניהם, חלקם היו אצנים.
 
האתלטית הגרמניה, קרימהילד ניגלובנן, הייתה המועמדת לזכייה, אך היא נאלצה להתחיל את התחרות 10 מטר מאחורי כולם. לקו הזינוק הרשמי הגיעו גבר מגאנה שאינו אצן מקצועי, פיסח מיפן שענה לשם הושינו, חיגרת ברזילאית בשם פיסיחה דל סאן פאולו, זוג, ויטלי וילנה נסדרובסקי ממוסקבה שיחד הגיעו ל-300 ק״ג וג’מילה מילה, פאן־סקסואלית מלוב.
 
באופן מפתיע זכה הגבר מגאנה עם תוצאה של 11 שניות ו-50 מאיות השנייה. אחריו קרימהילד ניגלובנן ואחריהם ג’מילה הלובית. טקס המדליות היה מרגש מאד. במדליות הזהב זכה הושימו, הפיסח מיפן שהשיג תוצאה נפלאה של 29 שניות ו-30 מאיות, שיא משחקים חדש, במדליית הכסף והארד זכו בני הזוג נסדרובסקי שהגיעו לקו הגמר ב-23 שניות ו-2 מאיות. למשמע ההמנון היפני פרץ הושינו בבכי והמדליה נשללה ממנו.
 
בכדורסל נאלצו האמריקאים לשלוח את ״נבחרת הסיוטים״ שכללה גברים לבנים בלבד וכמעט נפסלה מטעמים מובנים, אבל נשלחה לבסוף לאדיס אבבה, כי לדעת המארגנים, לא היה להם שוב סיכוי, אבל גם נבחרת חזירית זו לא הפסידה לאנגולה ולאף לא לאז’רבייג’ן שממוצע הגובה של שחקניה היה 1:55 מטר. הנבחרת האז’רית שהעפילה למשחקים אוטומטית, לא ברור מאיזו סיבה, גרפה לבסוף את הזהב ונבחרת הסיוטים נאלצה לעוף בגלל הפסד טכני בחצי הגמר לנבחרת מכבי האש של העיירה גארי, שבמדינת אינדיאנה העצמאית.
 
בברכת השחייה נפסלה השחיינית הצרפתיה שזכתה בזהב באולמפיאדת אוטווה 2024 ואיתה גם השחיינית הפולניה מירוסלבה יגורדובה שאמנם באוטווה הגיעה רק למקום השמיני, אך לאחר המשחקים זכתה בחוזה דוגמנות בשווי מאה מיליון זלוטי.
 
במדליית הזהב בכדורגל זכתה נבחרת זימבוואוה שהפסידה פעמיים בשלב הבתים, 0:5 לברזיל, ו0:2 לאנגליה ובכדוריד הוזהבה נבחרת הגידמים שאינם עוסקים בספורט מבחירה.
 
אך כל התחרויות הנפלאות האלו לא שודרו בטלוויזיה, אלא רק ענפי ספורט כמו ״כדור רשת״, ״חתרנות בקאנו״ והליכה למרחקים אינפיטיסטימליים. בגלל ירידת הרייטינג ואובדן ההכנסה מפרסומות התקציב של הועד האולימפי היה קרוב כבר לפשיטת רגל.
 
מקצועות ההיאבקות, ההתעמלות והקליעה בכיסוי עיניים התאחדו לקולאז’ בו למצער, נורה למוות מתאבק יהודי ומתעמלת ג’מייקנית נפצעה באורח בינוני. הטרגדיה קרתה בעת שמרימי המשקולת נכנסו לאולם כי התבלבלו בין המאש־האפ בו שולב מקצועם שלהם: הרמת משקולות תוך כדי מירוץ אופניים יחד עם טניס שליחים.
 
הטלת כדור הברזל בוטלה עקב אלרגיה לברזל של אחד המשתתפים ״ובכלל,״ קבעו השופטים,״ למה דווקא ברזל ולא מתכות אחרות?״ ״פעם הבאה שיטילו ניקל, או נחושת, או אולי בכלל ברום!״ אמרה אחת מהן, ״הגיע הזמן לתת קצת הזדמנות למתכות שלא הוטלו במשך מאות ואלפי שנים.״
 
תחרת הטלת הדיסקורס המסקרנת הייתה פתוחה להרבה פרשנויות ובסופה החליטו השופטים לא להסכים, לנסר את מדליית הזהב ל32 חלקים ולחלק בין כל המשתתפים שלא עמדו ברף הקבלה למשחקים.
 
טקס הסיום הוחלף בתחרות האירוויזיון.
 
אם יישאר תקציב, אז באולימפיאדת גארי, אינדיאנה 2032 ישולבו גם ענפים אולימפים חדשים ומלהיבים כמו טיוב נתונים, האזנה למוסיקת עולם, חפירה למרחקים ארוכים ומדיטציה.
 
 
 
 

עוד על הספר

סיפורים קצרים נבחרים מתחרות הסיפור הקצר על שם אפרים קישון סופרים שונים
מבוא לאנתולוגיה של סיפורי תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון
 
 
סופרים אוהבים להשתתף בתחרויות. הם מטפחים תקוות זכייה, ונהנים מהאופטימיות בזמן ההמתנה להכרזה על תוצאות התחרות. המגזין האינטרנטי ‘יקום תרבות’ נוהג לקיים תחרויות של הסיפור הקצר בסוגות שונות, שאינן בהכרח המקובלות בספרות העברית. כך ערך ‘יקום’ תחרות סיפור המתח הקצר הטוב של השנה.
 
בשנת 2019 ערך ‘יקום תרבות’ את תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר על שם אפרים קישון. ההענות לתחרות הייתה מאוד יפה - התקבלו 98 סיפורים, אשר נשלחו בעילום שם לשיפוטם של מספר לקטורים. דירוג הסיפורים התבצע בשני שלבים. לאחר הסינון הראשוני, 15 הסיפורים הטובים ביותר עלו לשלב חצי הגמר. הסיפורים האלה נקראו ודורגו מחדש ע״י כל הלקטורים, ושלושת הטובים בהם זכו בפרסים.
 
המנצח בתחרות הוא הסיפור ‘השמיים בוכים’ מאת תומר שריג. הפרס הראשון, בגובה 3000 ₪, ניתן מטעם משפחת קישון, הוענק לזוכה על ידי ד״ר רפי קישון. תומר שריג כתב ספרי ילדים רבים עם נגיעות הומור, וכן מחזות ותסריטים, בפרט, בשנת 2016 כתב פרק לסדרה הדוקומנטרית ‘קישון’ עבור ערוץ הוט 8.
 
למקום השני הגיע הסיפור ‘פרקש’ מאת יורם סֶלְבְסְט. הפרס, בגובה 2000 ₪, ניתן באדיבות ד״ר מאיר גרינפלד. יורם סלבסט - בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה, מוסמך במדע המדינה, פרסם ספרי שירה, סיפורת, וספרי ילדים.
 
למקום השלישי הגיע הסיפור ‘המאהב של אשתי’ מאת שרית גרָדְווֹל. הפרס, בגובה 1000 ₪, ניתן מטעם משפחת טבק לזכרו של אורי טבק. שרית גרדוול היא בוגרת תארים ראשונים בקולנוע, טלוויזיה, ועבודה סוציאלית, מאוניברסיטת תל אביב. כתבה רומן וסיפורים קצרים, גרה בארה״ב, ומעבירה הרצאות לילדים ומבוגרים בנושא יהודי תימן.
 
שלושת הסיפורים המנצחים זכו במירב נקודות השופטים, אך גם שאר שנים עשר הסיפורים מתוך החמישה עשר שעלו לסיבוב השני, קיבלו את ניקוד השופטים. כל חמישה עשר הסיפורים מובאים באנתולוגיה הזאת.
 
כולם מייצגים בדרך זאת או אחרת את ההומור העכשווי שאינו בהכרח זהה לזה של קישון, וכפי שתיראו הם שונים מאוד גם זה מזה, אבל מראים מעבר לכל ספק שבני האדם לא השתנו - הם עדיין מצחיקים והם עדיין אוהבים לצחוק, גם כשנראה שאין סיבה לכך או דווקא בגלל זה. מצורפים לסיפורים גם שני מאמרים. של אלי אשד על הדמויות של אפרים קישון, ושל אבי גולדברג על השפה המיוחדת במינה של אפרים קישון. תיהנו ואנו מקווים שגם תצחקו.
 
 
 
 
 
ערב הוקרה לאפרים קישון 
בית יד לבנים רמת השרון 29 מאי 2019 
אבי גולדברג 
 
 
שיתוף הפעולה בין הספרייה של רמת השרון, מחלקת התרבות, ויד לבנים, סייעו לנו לקיים את אירוע ההוקרה לאפרים קישון הערב, ובמסגרתו את תחרות הסיפור ההומוריסטי הקצר.
 
עמותת יקום תרבות היא גוף ללא מטרות רווח, שיסדו אלי אשד וחברים לפני מספר שנים במטרה לקדם תרבות פופולרית, ספרות מתח, מדע בדיוני, הומורסקות, קומיקס, וכל אותן יצירות אמנות שלא תמיד זוכות למקום המגיע להן בהיררכיה התרבותית, ובמיוחד לא באקדמיה שעוסקת בספרות בצורה הרחוקה מלב הקוראים.
 
במציאות שבה פרסום כתבי יד מוכתב על ידי קומץ הוצאות לאור ועל ידי שתי רשתות ספרים מחד, ועל ידי קובעי טעם מהאקדמיה מצד שני, נותר חרך צר אליו פלשו ״יקום תרבות״, ואתרי ספרות מקוונים נוספים, המביאים לקורא הישראלי מיטב מיצירות כותבים.
 
לפני כשלוש שנים יזמנו את הכנס הראשון לספרות מתח, פנינו לספריה העירונית ברמת השרון, וקיבלנו את התמיכה והסיוע לקיים כנס ספרותי ראשון שעסק בספרות המתח הישראלית, בהשתתפות מיטב סופרי המתח הישראלים.
 
יקום תרבות קיימה גם את תחרות כתיבת סיפור המתח הקצר לפני שנתיים, ולפני שנה קיימה יקום תרבות את כנס סופרי הריגול הישראלים בסינמטק תל אביב.
 
פעילות ספרותית, תמיכה בכותבים, והעתקת זירת הספרות אל מעבר למדפי רשתות שיווק הספרים, חשובה לכולנו, ככותבים וכקוראים.
 
זירות מפגשים בין קוראים לכותבים, החלפת דעות, והקשבה לקולות שאינם ב״מיין סטרים״, שאינם בהכרח מוכתבים, הייתה תמיד חלק מחיי ספרות תוססים.
 
לתחרות כתיבת הסיפור ההומוריסטי הוגשו כמאה סיפורים הומוריסטיים קצרים.
 
על פי תקנון התחרות הם הועברו אנונימית ללקטורים לקריאה ולהערכה.
 
אני מודה ללקטורים שעשו מלאכתם אך ורק לשם תרבות, וללא תמורה אחרת, מתוך אהבת הספרות העברית.
 
בראש צוות השיפוט עמד מזכיר העמותה ד״ר אמנון סטופ, ממייסדי המגזין הספרותי המקוון יקום תרבות.
 
הלקטורים היו :
 
אלי אשד, יו״ר ומייסד יקום תרבות.
 
מרים בורג, עיתונאית.
 
ארווין קליין, סופר הומוריסטי.
 
חגית בת אליעזר, משוררת.
 
ד״ר יצחק גולדברג.
 
דרור קסטל, עורך וסופר.
 
בלפור מור.
 
בנוסף ברצוני להודות לתורמי פרסי העידוד, ולכל כותבי הסיפורים שהשתתפו בתחרות, ובמיוחד לכותבים הזוכים בתחרות כפי שייחשפו בשעה הקרובה.
 
תודות לרוני טבק שתרם את פרס העידוד השלישי המוקדש לזכר אחיו אורי טבק ז״ל.
 
לד״ר מאיר גרינפלד, חובב השפה העברית, שתרם את פרס העידוד השני.
 
ולמשפחת אפרים קישון שתעניק את הפרס לזוכה בפרס הראשון.
 
אחרון אחרון חביב ברצוני להודות להוצאת הספרים המקוונת ‘עברית’ על שהסכימה לפרסם אנתולוגיה של מיטב הסיפורים שהוגשו בתחרות זו בהוצאת יקום תרבות.
 
 
 
 
הדמויות של אפרים קישון 
מאת אלי אשד 
עורך ראשי ״יקום תרבות״
 
 
אפרים קישון יצר כמה דמויות שהן קלאסיות, ביחד עם דמויות רבות אחרות שמופיעות כשמות בלבד ומאפיינות לרוב פקידים. למשל קונישטר, ציגלר, ושולטהייס הפקידים, תולעת שני המשורר, השחקן ירדן פודמניצקי, וכו’, הם בסך הכל שמות המייצגים דמויות כלליות מאוד של ״השחקן״, ״הביורוקרט ההסתדרותי״ או העירוני, ״המשורר״. או ״הדוד אגון״, דמות הדוד העשיר מאמריקה ששולח מתנות. מעבר לזה אין להם איפיונים מיוחדים לעצמם. כל החשיבות שלהם הייתה לייצג אב טיפוס בהומורסקה, שהכל מבינים למה הכוונה. אין להם חיים משל עצמם כדמות ״עגולה״. בתחילה כשהגיע קישון לארץ הדמויות שלו היו הוא עצמו כעולה חדש המתקשה להסתדר עם התנאים החדשים בארץ, וכך הוצגו כל הפיליטונים בספרו הראשון ה״עולה היורד לחיינו״.
 
אחר כך, כשעבר לכתוב במעריב במדור ״חד גדיא״, עברו נושאיו שינוי דרמטי. במקום לכתוב כ״אאוטסיידר״ הוא החל לכתוב כאינסיידר מוחלט. האיש שתמיד היה כאן ומבין היטב את פרטי הפרטים של המצב והחיים בישראל כאילו נולד כאן. שהרי הבירוקרטיה הזכירה לו מאוד את הבירוקרטיה בהונגריה, והאיש שלמד רק בקושי את העברית החל להמציא מילים בעברית. משלב מסוים רק לעיתים נדירות הזכיר שהוא בעצם לא נולד כאן והגיע רק בגיל מבוגר. דמויות העולים החדשים הפכו להיות נדירות בכתביו. הוא עצמו הוצג כאיש משפחה, אבל בהחלט לא כעולה ואאוטסיידר. הדמות האאוטסיידרית הפכה כעת לאחד הגיבורים.
 
שלושת הדמויות הידועות שלו כל אחת מהן השתייכה למדיום אחר גם אם כולן הופיעו לבסוף בסרטי קולנוע. אלו הן: סלאח שבתי, העולה ערמומי מארצות המזרח. קישון לא ציין מעולם מאיפה בדיוק, גם אם נוצר הרושם שממרוקו. סלאח מופיע מעט מאוד בפיליטונים הכתובים. הוא היה בעיקר דמות דרמטית על הבמה, ולאחר מכן בסרט, שאופיין באמצעות המראה, הבגדים הבלויים, השפה העברית, המשובשת, וההתנהגות הלכאורה גולמנית, ולמעשה ערמומית, כי שוב ושוב סלאח, אם כי הוא האאוטסיידר, מתגלה כערמומי יותר מאנשי הממסד שמקבלים אותו. הוא מבין אותם יותר ממה שהם חושבים. הדמות גולמה בהצלחה גדולה בידי חיים טופול הצבר, שאמנם בתחילה לא הבין אותה ולא חשב שתצליח אבל שינה את דעתו.
 
דמות חביבה יותר על קישון עצמו, שהזדהה עימה עמוקות היא הדמות של ארבינקא, או ״ארוינקא״ שקיבלה את השם המקורי שלה מעיתונאי כותב הונגרית ידיד של קישון.
 
ארבינקא, שהוא מעין הרשל ישראלי, התעלולן שלועג לממסד באשר הוא ועושה ממנו צחוק. הדמות היא דמות הונגרית קלאסית שנוצרה בידי קישון עוד בהונגריה והוא רק התאים אותה במקצת לישראל. היא מושווית לטיל אוילנשפיגל . והיא לדעתי הדמות שעמה הזדהה נפשית יותר מכל, אם היותו איש הבורגנות. ארבינקה הוא הבדחן הנוכל, הלועג לעולם שסביבו, ומערים  עליו שוב ושוב. הוא מסרב לעבוד עבודה משרדית כמו כולם ומעדיף כמו סלאח שבתי לחיות חיי בטלה והנאה. אבל בניגוד לסלאח אין לו שום משפחה שעליו לפרנס. יש לו רק ידיד, שהוא הכותב אפרים קישון. בניגוד לסלאח, שצריך להתמודד כל הזמן עם סביבה לא מוכרת, ארבינקה מכיר היטב את העולם שכנגדו הוא יוצא, עד כדי כך שכשהוא נמצא במשרד כולם חושבים שהוא מנהל אמיתי. בסרט שקישון יצר סביב ארבינקא הוא מתאר כיצד הוא מבצע שוד במפעל הפיס, שכמעט מצליח, אבל לבסוף לבקשת אהובתו השוטרת הוא מחזיר את הכסף כי מה שמעניין אותו זה לא הכסף. כך ראה את עצמו קישון, או העדיף לראות את עצמו. גם סלאח שבתי, העצל כביכול, הוא בעצם גירסה אחרת של ארבינקא. שניהם מקורם בסיפורים במערכונים של קישון.
 
לעומת זאת הדמות הידועה ביותר שלו, השוטר אזולאי, מקורה רק בסרטים, וקישון פיתח אותה לסרט שלם שבו היא מופיעה כדמות עגולה כפי ששאר הדמויות שלו מעולם לא היו. השוטר אזולאי מעולם לא הופיע בשום פיליטון כתוב, ובשום דרמה. הוא היה כולו תוצר של הסרטים, ובעצם פותח באמת רק בסרט שנקרא על שמו, כסיפור שלם ומתוחכם, בניגוד לסרטים הקודמים של קישון ששם מקורן של הדמויות בפיליטונים ובמערכונים בודדים ניכר היטב. כאן הראה את עצמו קישון לראשונה, וגם לאחרונה, כמי שמסוגל לתאר דמות עמוקה ורבגונית, שלא נועדה דווקא להצחיק, של אדם. לכן לדעתי זוהי יצירתו הגדולה ביותר - דווקא משום שהיא שונה מאופן מוחלט מיצירותיו האחרות. זה היה שיא שלמרבית הצער הוא לא הצליח לחזור אליו.
 
ניתן לשאול מדוע השוטר אזולאי מעולם לא הופיע בהומורסקות של קישון. אולי משום שקישון לא הרגיש שזוהי דמות הומוריסטית שהקהל יכול לצחוק עימה ועליה, אלא דמות כבדה מדי ואפילו טראגית. משום כך הקפיד להשאיר אותה בתחום הקולנוע. הוא לא הרגיש מעולם, ובצדק לדעתי, שקוראיו יוכלו לקבל מישהו כמו השוטר אזולאי כדמות בסיפוריו. אם כי חשב ליצור סרט המשך, שבו השוטר אזולאי שהוא כעת נהג מונית חוזר לבסוף למשטרה. אבל זה לא יצא לפועל, ואולי למרבית המזל.
 
לאחר השוטר אזולאי הפסיק קישון ליצור דמויות חדשות. הוא כבר לא חשב שהוא מחובר כל כך עם הקהל הישראלי, וגם לא הרבה עוד לכתוב פיליטונים. בנוסף, הוא גם כבר לא היה צריך לחדש מבחינה כלכלית.
 
השיא של קישון מבחינת החיבור עם הקהל הישראלי היה בשנות השישים כאשר אף נערכה תחרות על הכרת יצירותיו, והוא היה אז כהגדרתו ״כוכב לכת״. אבל לאחר השוטר אזולאי הוא כבר לא היה אהוב כל כך בישראל, והחל לפרסם את ספריו בגרמניה ורק לאחר מכן בישראל, דבר שאי אפשר היה להעלות קודם לכן על הדעת.
 
הדמויות שיצר היו ונשארו נכס צאן ברזל של ההומור הישראלי ושל הקולנוע הישראלי.
 
 
 
 
שפתו של אפרים קישון 
מאת אבי גולדברג
 
 
אני אוהב לצחצח נעלים. כך קורה שמתוך הרגל, נעלי, ברגע שהן חולפות בפני מצחצח נעלים מיד הן מטפסות על הכורסא, וממתינות לצחצוח ללא ששאלו לדעתי .ובכן, בבית הכל־בו הידוע בברלין, קה.דה.וו, ניצבת כורסא מוגבהת, ו״הר״-ים ברלינאים עולים אל כיסא הכבוד בכדי לכבד את נעליהם המוכתמות בבוץ.
 
נקריתי למקום, ומיד תפסתי מקומי על הכורסא, והמתנתי. למרגלותיי ישב גחון על שרפרף המצחצח, שקוע בקריאת ספר. בעודי מיטיב את גרבי לא התיק הלה את עיניו מהספר שקרא, ומידי פעם פלט פרצי צחוק אותם ניסה להחניק.
 
כשסיים פנה אלי במחווה נדיר בברלין - בחיוך, ואמר לי ״אנשולדיגונג קראתי סיפור של אפרים קישון!״
 
זהו אירוע אמיתי ולא מומצא לצורך הערב הקישוני הזה.
 
על הכתיבה המהירה הגולמית, העוברת לדפוס לפעמים באיבה, כפי שנעשתה בטורים היומיים של אפרים קישון כתב הסופר האנגלי ג.ק. צ’סטרטון, שהתפרסם בזכות דמות הכומר הבלש שלו ״האב בראון״ , בהקדמה לספר המסות שלו all things considered
 
״אינני יכול להבין את אלה המתייחסים לספרות ברצינות, אבל אני יכול לאהוב אותם. ומתוך אהבתי להם אני מזהיר אותם להתרחק מספר זה.״
 
אינני בטוח שאפרים קישון זכה לקרוא דברים אלה שנכתבו על ידי הסופר האנגלי, אך באותה רוח קונדסית כתב על עצמו: ״ אזרח צנוע נחבא אל כלי המטבח״. אם היה נוכח עתה בקהל היה בוודאי כותב על מעמד זה: ״שהינו בבית הקפה בחברת אמנים, סופרים צעירים, ושכבה דקה של אינטלקטואלים.״, או מתייחס לדברי אלה:״הוא מדבר אל הקהל בשפה הפטיפונית בזו הלשון.״
 
על הלקסיקון שלו כתב רוביק רוזנטל : ״אפרים קישון יצר שפה שבה זלג ההומור ההונגרי המעודן לשפה העברית״. את ההומור של הבורגר האוסטרו הונגרי השתיל קישון בלוונט.
 
״חיבתו״ של קישון לממסד הסוציאליסטי ידועה. הוא יצר את דמות הפקיד ההסתדרותי שטוקס המגיב למשמע פיצוץ בית ועד הפועל:
 
״אמור לי פוקס מה אתה כ״כ שמח שפוצצו את בניין ההסתדרות? מה טוב בזה?״
 
״שהראנו להם!״
 
״למי?״
 
״להסתדרותניקים אתה מבין? שלא כולם נכנעים להם שיש עוד רוח חלוצית בישוב״
 
את דמותו של העסקן הסוציאליסטי אמיץ דולינקר תיאר כאיש מזדקן גרוטסקי:
 
״אינני פוליטיקאי,״ לחש דולינקר, ״הנני מדינאי.״
 
בשנים בהן עוצבה דמותו של סאלח שבתי, מתארת הסופרת שולמית הר אבן את מסעודה, בת לעולים מעדות המזרח כך: ״לקחה אמה של מסעודה את הסדינים והטילתם לתוך גיגית רותחין, מרתיחה שעה שולקת שעתיים״.
 
לעומתה שם קישון בפיו של סלאח שבתי את המשפטים הללו (מתוך הלקסיקון שערך רוביק רוזנטל):
 
זה מקצוע יפה זה...?
 
מה, מה יש פה מה?
 
בן שיהיה, את שומעת? בן!
 
איפה יש בית, איפה?
 
איך אני נראה איך?
 
הכל באמת הכל זיפת, הכל.
 
משלבי לשון שהפכו לקלסיקה עברית כמו ״באחד האמשים״, או ״פארטצ’יה״, ״נעלם באפלת הצהריים״, או הפועל הנפלא ״לגמוז״, השתוו ללקסיקון של דמון רניון האמריקאי, שבתרגום הנפלא לעברית של אותן שנים הביא לנו הקוראים את עולמם של ה״ברנשים וחתיכות״ מניו יורק.
 
קישון העניק לארץ הצעירה את שם החיבה העוקצני ״פארטצ’יה אהובתי״.
 
מארק טוויין, שטייל בארץ הקודש עשרות שנים לפני קישון, מסיים את ביקורו בארץ ישראל באנחת רווחה בנימה דומה: ״לא היה אכפת לנו כעת לאן הספינה תישא אותנו, ובלבד שתרחק מהר ככל האפשר מתחום הראייה של היבשה״.
 
קישון ממשיך אחריו ומזהה את ״מדינת תל אביב״, ״העיר ללא הפסקה״.
 
הנה מה שהוא כותב:
 
״פרטאצ’יה ללא הפסקה, בקצה המזרחי של אגן הים־התיכון, באזור רחוב דיזנגוף, משתרעת רפובליקה קטנה אבל גדולה: פרטאצ’יה־עילית.״
 
חיציו של קישון כוונו גם אל חיי האזרח המוקף במעאכרים ובעלי מקצוע ״חכמולוגים״ - עורכי דין, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, חשמלאים, נהגי מוניות, רשימה חלקית.
 
הוא כתב אודות תלאות ״הברז המטפטף״, מכונת הכביסה הרוקדת, המזגן והאזעקה המרעישים, כל אותן טרדות יום קטנות שאיש לא מצא מקום להתייחס אליהן, למרות שהן היו שם כיתוש טרדני, והדירו את מנוחת האזרח לא פחות מסוגיות הרכבת הממשלה או המצב הביטחוני המתוח תמיד.
 
קישון כידוע נאלץ לקחת לעצמו שם עברי עם עלייתו לארץ. אבל בכתיבתו עסק בשימור השמות המרכז אירופאים.
 
 אַרְבִּינְקָא או ארבינקא, הדמות שאולי הייתה הקישון התת מודע, הפרוע. השם בעל הניחוח המוזר ״ארווין +קה’’, דמות ממזרית, שיודעת להסתדר בנבכי הביורוקרטיה הפרטצ’ית שעל גדת הים התיכון. או השם שולטהייס, האם על שם הבירה הברלינאית המחזיקה בשם זה מאמצע המאה ה19? ״שולטהייס יחזקאל״ ואילנית הבלונדינית מזכירתו. הניגוד בין השם שולטהייס לשם העברי אילנית מעורר את בלוטות הצחוק.
 
קישון משמר את קונשטטר, שטוכס האינסטלטור, המהנדס גליק, וציגלר הפובליציסט. ולמשוגע שהורס את רחוב אלנבי קרא קאזימיר בלאומילך. ״בלאומילך״ בגרמנית פירושו ״חלב כחול״.
 
יש גם שגיבוריו מקבלים שמות עבריים, אבל עם קריצה, כמו מר כלניות, או זקוף סומק וד״ר בר ביצוע.
 
והשילוב הנהדר בין עברית לגרמנית ״בר- הוניג הצייר״.
 
גם למכונות הוא מעניק שמות: לעומת הסוסיתא הישראלית הגאה בחר קישון לקרוא למכונית הרנו דופין שלו ״מדמואזל״, ולטוסטוס ״דוקטור קלטנברונר״.
 
לסיום יש הרואים בשמו של סאלח שבתי שם המרמז בהומור קישוני לביטוי ״סליחה שבאתי״, כדוגמת הביטוי ״סליחה שניצחנו״ המאוחר יותר.
 
וכאן הגיע הזמן לסיים ולהיעלם באפלת הצהריים כפי שהמליץ קישון.
 
תודה רבה לכם וזכרו ״הצחוק טוב לבריאות״, ומי שקורא את אפרים קישון גם היום צוחק הרבה.
 
 
 
 
 
פוסט־אולימפי/ארז מירנץ
 
 
הזיעה על רגליו השריריות של ג’רי תומפסון נצצה באור שמש בזמן התחרויות הקדם־אולימפיות, שרירי התאומים החטובים והשריר הארבע ראשי הגמיש, יחד עם כפות רגליו המקומרות גרמו לגופו להיראות כמו רכב מירוצים משוכלל והוכיחו שהוא נולד להיות אלוף. תומפסון מעולם לא רץ מאה מטר בפחות מ10 שניות. בגמר השאיר את כל המתחרים מאחור וכמעט קבע שיא עולם חדש שבוודאי ישבור במשחקים עצמם.
 
״סוף סוף,״ כך חשבו בועד האולימפי האמריקאי, ״ארצות הברית תחזיר את כבודה האבוד בריצה למרחקים קצרים,״ תחום שכבר שנים נשלט בידי הג’מייקנים.
 
אבל תומפסון יאלץ להישאר בבית. כי האולימפיאדה הנוכחית, אדיס אבבה 2028, כך הוחלט, תהיה שונה. היא תאוחד עם האולימפיאדה הפארא־אולימפית, מה שבעבר כונה בנבזות ״אולימפיאדת הנכים״ ובנוסף, יאוחדו מקצי הנשים והגברים באתלטיקה קלה, בשחייה, בקליעה ובבדימיגטון, מה שזה לא יהיה.
 
הציבור הרחב של חובבי הספורט מחה, אך חכמי הועד האולימפי החליטו ולכן, לטקס הפתיחה הגיעו ספורטאים ולא ספורטאים וצעדו יחד על הדשא תוך כדי שהם שרים ורוקדים. טקס הפתיחה היה חסר כל הומור, היגיון וסדר, אפילו האש האולימפית לא הוצתה וברגע האחרון הוכרח הרץ עם הלפיד להמשיך לרוץ מעבר לאיצטדיון, עד להודעה חדשה.
 
למרות הכל, צעדת המשלחות הייתה ססגונית ומלאת צבעים. הספורטאים והלא ספורטאים מכל הלאומים התערבבו זה בזה. ״בשנה הבאה,״ צייצה נשיאת הועד האולימפי העולמי בחשבון הטוויטר שלה, ״נאחד את כולם למשלחת מדינה גדולה אחת עם שלט בודד וכך נחסוך בזמן טקס יקר ובפרסומות מרובות.
 
אחרי שג’רי תומפסון הודח הדרך הייתה מוסללת לכולם, לגמר ריצת מאה המטר העפילו 8 נשים, גברים וכל המינים שביניהם, חלקם היו אצנים.
 
האתלטית הגרמניה, קרימהילד ניגלובנן, הייתה המועמדת לזכייה, אך היא נאלצה להתחיל את התחרות 10 מטר מאחורי כולם. לקו הזינוק הרשמי הגיעו גבר מגאנה שאינו אצן מקצועי, פיסח מיפן שענה לשם הושינו, חיגרת ברזילאית בשם פיסיחה דל סאן פאולו, זוג, ויטלי וילנה נסדרובסקי ממוסקבה שיחד הגיעו ל-300 ק״ג וג’מילה מילה, פאן־סקסואלית מלוב.
 
באופן מפתיע זכה הגבר מגאנה עם תוצאה של 11 שניות ו-50 מאיות השנייה. אחריו קרימהילד ניגלובנן ואחריהם ג’מילה הלובית. טקס המדליות היה מרגש מאד. במדליות הזהב זכה הושימו, הפיסח מיפן שהשיג תוצאה נפלאה של 29 שניות ו-30 מאיות, שיא משחקים חדש, במדליית הכסף והארד זכו בני הזוג נסדרובסקי שהגיעו לקו הגמר ב-23 שניות ו-2 מאיות. למשמע ההמנון היפני פרץ הושינו בבכי והמדליה נשללה ממנו.
 
בכדורסל נאלצו האמריקאים לשלוח את ״נבחרת הסיוטים״ שכללה גברים לבנים בלבד וכמעט נפסלה מטעמים מובנים, אבל נשלחה לבסוף לאדיס אבבה, כי לדעת המארגנים, לא היה להם שוב סיכוי, אבל גם נבחרת חזירית זו לא הפסידה לאנגולה ולאף לא לאז’רבייג’ן שממוצע הגובה של שחקניה היה 1:55 מטר. הנבחרת האז’רית שהעפילה למשחקים אוטומטית, לא ברור מאיזו סיבה, גרפה לבסוף את הזהב ונבחרת הסיוטים נאלצה לעוף בגלל הפסד טכני בחצי הגמר לנבחרת מכבי האש של העיירה גארי, שבמדינת אינדיאנה העצמאית.
 
בברכת השחייה נפסלה השחיינית הצרפתיה שזכתה בזהב באולמפיאדת אוטווה 2024 ואיתה גם השחיינית הפולניה מירוסלבה יגורדובה שאמנם באוטווה הגיעה רק למקום השמיני, אך לאחר המשחקים זכתה בחוזה דוגמנות בשווי מאה מיליון זלוטי.
 
במדליית הזהב בכדורגל זכתה נבחרת זימבוואוה שהפסידה פעמיים בשלב הבתים, 0:5 לברזיל, ו0:2 לאנגליה ובכדוריד הוזהבה נבחרת הגידמים שאינם עוסקים בספורט מבחירה.
 
אך כל התחרויות הנפלאות האלו לא שודרו בטלוויזיה, אלא רק ענפי ספורט כמו ״כדור רשת״, ״חתרנות בקאנו״ והליכה למרחקים אינפיטיסטימליים. בגלל ירידת הרייטינג ואובדן ההכנסה מפרסומות התקציב של הועד האולימפי היה קרוב כבר לפשיטת רגל.
 
מקצועות ההיאבקות, ההתעמלות והקליעה בכיסוי עיניים התאחדו לקולאז’ בו למצער, נורה למוות מתאבק יהודי ומתעמלת ג’מייקנית נפצעה באורח בינוני. הטרגדיה קרתה בעת שמרימי המשקולת נכנסו לאולם כי התבלבלו בין המאש־האפ בו שולב מקצועם שלהם: הרמת משקולות תוך כדי מירוץ אופניים יחד עם טניס שליחים.
 
הטלת כדור הברזל בוטלה עקב אלרגיה לברזל של אחד המשתתפים ״ובכלל,״ קבעו השופטים,״ למה דווקא ברזל ולא מתכות אחרות?״ ״פעם הבאה שיטילו ניקל, או נחושת, או אולי בכלל ברום!״ אמרה אחת מהן, ״הגיע הזמן לתת קצת הזדמנות למתכות שלא הוטלו במשך מאות ואלפי שנים.״
 
תחרת הטלת הדיסקורס המסקרנת הייתה פתוחה להרבה פרשנויות ובסופה החליטו השופטים לא להסכים, לנסר את מדליית הזהב ל32 חלקים ולחלק בין כל המשתתפים שלא עמדו ברף הקבלה למשחקים.
 
טקס הסיום הוחלף בתחרות האירוויזיון.
 
אם יישאר תקציב, אז באולימפיאדת גארי, אינדיאנה 2032 ישולבו גם ענפים אולימפים חדשים ומלהיבים כמו טיוב נתונים, האזנה למוסיקת עולם, חפירה למרחקים ארוכים ומדיטציה.