יריית פרידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יריית פרידה
מכר
מאות
עותקים
יריית פרידה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יריית פרידה

4.8 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: מיכל כהן
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 464 עמ' מודפסים
    לינווד ברקלי (באנגלית: Linwood Barclay) הוא סאטיריקן וסופר קנדי, ובעברו אף היה בעל טור בעיתון. הוא פרסם ספרי אוטוביוגרפיה ורומנים בלשיים דרמטיים.
    ברקלי חי באוקוויל, אונטריו עם אשתו מעל שלושה עשורים, נית'ה. לזוג שני ילדים, ספנסר ופייג'.‏

    תקציר

    פרומיס פולס, העיירה הניו–יורקית הקטנה, עדיין לא החלימה מהטרגדיה שבה מתו מאות מתושביה. גם הבלש בארי דאקוורת, שכמעט מת במהלך החקירה, מנסה לחזור לשגרה אבל הוא נתקל במקרה משונה במיוחד – בריאן גאפני, בחור צעיר, נחטף, וכאשר הוא נמצא מתגלה על גבו קעקוע מחריד. במהלך החקירה מגלה דאקוורת שדווקא לבנו טרבור ולחברתו החדשה יש קשר כלשהו למקרה.
    במקביל, מדלן פלימפטון, המו"לית לשעבר של עיתון המקומי, מבקשת מקאל ויבר, הבלש הפרטי שאיבד את אשתו ואת בנו, לשמש שומר אישי לג'רמי פילפורד, קרוב משפחתה שנאשם בהריגה של בחורה אותה דרס כשהיה שיכור והצליח לחמוק מהכלא בעזרת תכסיס משפטי, אך חייו נתונים בסכנה. בלי להבין מדוע הוא עושה זאת, ויבר לוקח על עצמו את התפקיד ויוצא לדרכים עם ג'רמי. שם הוא לומד להכיר אותו, ומגלה שהדברים אינם בדיוק כפי שהם נראים.
    חייו של ג'רמי נמצאים בסכנה מוחשית, משפחתו של בריאן מסתבכת בצרות, וכך גם תושבים נוספים בפרומיס פולס. אט אט מתחוור כי יש בין שתי הפרשיות קשר מפתיע.
    מותחן אינטליגנטי במיטב המסורת של לינווד ברקלי, שבו התעלומה עוצרת הנשימה נפתרת רק ברגע האחרון ממש.
    לינווד ברקלי הוא מחברם של רבי–מכר רבים, ביניהם 'בלי לומר שלום', 'אל תפנה את מבטך' ו'התאונה'. 
    'יריית פרידה', הוא ספר נוסף בסדרת "פרומיס פולס", הכוללת את הספרים 'הבטחה שהופרה', 'רחוק מן האמת', ו'העשרים ושלושה', שיצאו לאור בהוצאת מודן. 

    פרק ראשון

    אחת 

    קאל ויבר
     
    לא מזמן נתקלתי ברחוב בפרומיס פולס במישהי שהכרתי פעם, כשהייתי שוטר כאן, לפני שעברתי לגְריפוֹן, ליד באפלו, ולפני שנעשיתי בלש פרטי.
    היא אמרה, "אה, לא ידעתי שחזרת. מה שלום דונה? והבן שלך? סקוט, נכון?"
    אני אף פעם לא ממש יודע איך לענות על שאלות כאלה. אבל אמרתי, "אני די לבד עכשיו."
    היא הביטה בי באהדה והנהנה בידענות. "זה קורה," אמרה. "אני מקווה שהכול נעשה בצורה ידידותית, ושכולכם עדיין בקשר."
    חייכתי אליה את החיוך הכי טוב שהצלחתי להעלות על פניי. "אנחנו מדברים כל לילה," אמרתי לה.
    היא חייכה אליי בחזרה. "נו, אז זה טוב, לא?"
     
     

    שתיים

     
    הבלש בארי דאקוורת ממשטרת פרומיס פולס ישב ליד שולחנו כשהטלפון שלו צלצל. הוא הרים את השפופרת בתנועה חדה.
    "דאקוורת," אמר.
    "זה בייליס." טְרֵנט בייליס, הסמל שאייש את הדלפק בכניסה לתחנה.
    "כן."
    "יש לי פה בשבילך אחד חי." בייליס התקשה להסוות את נימת השעשוע בקולו.
    "על מה אתה מדבר?"
    "עצרו מישהו ששוטט בעיר. כשהביאו אותו לתחנה, הוא אמר שהוא צריך לדבר עם בלש. אז אני שולח אותו אליך. הוא אומר שקוראים לו גאפני. בריאן גאפני. אבל אין לו תעודה מזהה."
    "מה הסיפור שלו?" שאל דאקוורת.
    "עדיף שהוא יספר לך. לא הייתי רוצה להרוס לך את ההנאה." בייליס ניתק.
    בארי דאקוורת הניח את השפופרת בעייפות. אולי בייליס חשב שזה מצחיק, אבל לא בארי. משהו בהתייחסות שלו לעבודה השתנה. לפני קצת יותר משנה הוא כמעט נהרג בתפקיד, וזה שינה לא רק את היחס שלו לעבודה, אלא גם לעולם סביבו.
    הוא היה רוצה לחשוב שכבר הפסיק לראות דברים כמובנים מאליהם. הוא ידע שזאת קצת קלישאה, אבל כל יום היה עכשיו בעיניו מתנה. מדי בוקר הוא שב ונזכר ברגעים שבהם כמעט איבד את חייו. גם לקח לו קצת זמן לחזור לעצמו. הוא שכב זמן מה בבית החולים, אפילו נותח ניתוח פלסטי קטן בפנים.
    הדבר הכי מדהים אולי היה שבשנה החולפת הוא ממש ירד קצת במשקל. לפני ארבעה־עשר חודשים הוא שקל כמעט מאה ושלושים קילו, ועכשיו ירד למאה וחמישה בערך. לפי החישוב שלו, מדובר בעשרים וחמישה קילו. במשך זמן מה הוא חורר חורים חדשים בחגורה שלו, ופשוט הידק עוד ועוד את המכנסיים הישנים, אבל אז אשתו, מורין, אמרה שזה מתחיל להיראות מגוחך. היא גררה אותו לחנות לבגדי גברים, כמו איזה ילד בן חמש או משהו, וקנתה לו קצת בגדים חדשים.
    אבל את מכנסיו הישנים הוא שמר בארון. ליתר ביטחון. אולי יבוא יום שלא יצליח לעמוד בפיתוי הדאנקן דונאטס.
    כבר עבר זמן מה מאז אכל אחת כזו.
    ולא הייתה לו כוונה לשקר. הן חסרו לו. אבל הוא אהב אפילו עוד יותר להיות בחיים ולהיות בריא יותר.
    מורין תמכה בו מאוד. היא ניסתה עוד קודם לגרום לו לשנות את הרגלי האכילה שלו. מייד אחרי התקרית היא הייתה מאושרת כל כך שנשאר בחיים עד שפינקה אותו בעוגות ובמאפי פאי ביתיים — אין כמו פאי המרנג לימון של מורין — אבל בארי עצמו הוא שאמר לה להפסיק. הוא החליט, אמר לה. הוא מתכוון לקחת אחריות על הבריאות שלו. הוא מתכוון לטפל בעצמו.
    מכאן הבננה על שולחנו. הבננה החומה, שנחה שם מאז אתמול.
    בארי דאקוורת אמנם ידע מה הוא רוצה לעשות בכל הנוגע לבריאותו, אבל בעניין הקריירה שלו היה פחות בטוח. תפקידו כבלש משטרה הוא שכמעט הביא למותו.
    הוא תהה אם עליו לעסוק במשהו אחר. הבעיה הייתה שהוא לא ידע איזה משהו אחר.
    הוא שירת כשוטר יותר מעשרים שנה. הוא לא היה יכול בדיוק לחזור עכשיו ללימודים ולהפוך לרופא שיניים. טוב, אולי לא רופא שיניים. הוא לא הבין למה שמישהו ירצה להיות רופא שיניים. הוא היה מעדיף לפקוד מאה זירות רצח מאשר לתחוב את אצבעותיו לפה של מישהו אחר. אבל רואה חשבון — הנה, למשל, עבודה נחמדה, בטוחה. אף אחד לא מכסח את הפרצוף לרואי חשבון.
    בשעה שבארי דאקוורת התמודד עם ההשלכות של חוויית כמעט־מוות, התמודדה העיירה עם שיבה לשגרה. מאות מטובי בניה של פרומיס פולס — וכמה מבניה הפחות טובים — מצאו את מותם בקטסטרופה שאירעה שנה קודם לכן. אנשים לא הפסיקו לדבר על מה שקרה, אבל עכשיו היה יכול לעבור יום שלם — לפעמים אפילו שניים — בלי שמישהו יעלה את הנושא.
    הבעיה האמיתית הייתה המבקרים מחוץ לעיר. גם אם קנה המידה היה אמנם קטן בהרבה — זה די דמה לנפילת מגדלי התאומים, כשתיירים רצו להצטלם בגראונד זירו. העיירה בצפון מדינת ניו יורק הפכה סמל לנקמה, וכמעט מדי יום היה אפשר לראות מישהו מצלם סלפי ליד השלט "ברוכים הבאים לפרומיס פולס".
    דאקוורת נשען לאחור בכיסאו ולא הסיר את עיניו מדלת הכניסה לחדר הבלשים. היא נפתחה ובפתח עמד גבר שבהה פנימה בבלבול.
    נראה היה שהוא שוקל כחמישים וחמישה קילו, לכל היותר. רזה, לבן, בתחילת שנות העשרים לחייו, עם זיפים בני שלושה ימים שעיטרו את פניו. הוא לבש ג'ינס וחולצה ארוכת שרוולים בצבע כחול כהה עם צווארון מכופתר. הוא סקר את החדר ועיניו שוטטו לכל עבר בעצבנות. דאקוורת קם.
    "מר גאפני?"
    האיש הביט בדאקוורת ומצמץ. "זה אני."
    דאקוורת החווה לו בידו להיכנס והצביע על כיסא סמוך לשולחנו.
    "אולי תשב."
    בריאן גאפני שילב את זרועותיו על חזהו ורכן מעט לפנים, כאילו הוא מנסה להתכווץ, והתיישב. הוא לא הפסיק להביט סביבו על פני החדר, למעלה לעבר התקרה, כמו מישהו שנכנס למערה ומחפש עטלפים שתלויים מהגג.
    "מר גאפני?"
    עיניו המפוחדות של גאפני נחו על דאקוורת. "כן?"
    "אני בלש." הוא החזיק בידו עט, נכון לשרבט לעצמו הערות. "תוכל לאיית לי את שמך, מר גאפני?"
    גאפני איית את שמו.
    "ומה שמך האמצעי?"
    "ארתור," אמר. "אנחנו מוגנים פה?"
    "סליחה?"
    ראשו של גאפני זז בעוויתות קצרות ומהירות, כמו ציפור שבוחנת את סביבתה. הוא הנמיך את קולו לכדי לחישה בעת שרכן לפנים והתקרב לבלש. "יכול להיות שהם עדיין עוקבים אחריי."
    דאקוורת הניח יד רכה על זרועו של האיש. גאפני בחן אותה כאילו אינו יודע מה זה.
    "אתה בסדר פה," הרגיע אותו דאקוורת, וחשב לעצמו שרק בייליס היה יכול לראות באיש הזה מקור לשעשוע. הדבר שגאפני פחד ממנו היה אולי מדומיין, אבל הפחד שדאקוורת ראה בעיניו של האיש היה אמיתי לגמרי.
    גאפני רעד. "אתה צריך להגביר את החימום."
    הטמפרטורה בחדר התקרבה גם כך לשלושים מעלות צלזיוס. המזגן היה אמור להתחיל לפעול, אבל זה לא קרה.
    דאקוורת קם, הסיר את הז'קט שלבש והניח אותו סביב כתפיו של האיש. "איך זה?"
    גאפני הנהן.
    "רוצה קפה?" שאל הבלש. "זה יכול לחמם אותך."
    גאפני אמר בשקט, "טוב."
    "איך אתה שותה אותו?"
    "אני... לא משנה, רק שיהיה חם."
    דאקוורת חצה את החדר וניגש לעבר השולחן שעליו ניצבה מכונת הקפה. הוא מילא ספל שהיה נקי דיו, הוסיף כפית סוכר אחת וחלב באבקה והגיש את המשקה לאיש.
    גאפני עטף את הספל בכפות ידיו, קירב אותו לשפתיו ולגם ממנו, בשעה שדאקוורת חזר והתיישב והרים שוב את העט. "מה תאריך הלידה שלך, מר גאפני?"
    "שישה־עשר באפריל, 1995." גאפני הביט בדאקוורת בשעה שזה שרבט לעצמו כמה מילים. "נולדתי בניו הייבן."
    "ומה הכתובת העדכנית?"
    "יכול להיות שהם עדיין פה," אמר גאפני, ושב והנמיך את קולו. "יכול להיות שהם מסווים את עצמם בגוף אנושי."
    העט של דאקוורת הפסיק לנוע. "מי זה 'הם', מר גאפני?"
    גאפני מצמץ ואמר, "אני גר ברחוב האנטר שמונים ושבע. יחידה מאתיים ואחת."
    דאקוורת הרגיש צליפה פנימית. "זאת דירה?"
    "כן."
    "אתה גר לבד, מר גאפני?"
    "כן." הנהון נוסף. עיניו של גאפני התמקדו כעת בבננה שנחה על שולחנו של דאקוורת.
    "מה אתה עושה למחייתך?"
    "מְמָרֵק. אתה מתכוון לאכול את זה?"
    דאקוורת הציץ לעבר הפרי החום. "אה, אתה רוצה את זה?"
    "נראה לי שהם לא נתנו לי אוכל. לא אכלתי הרבה זמן."
    דאקוורת הרים את הבננה והושיט אותה לגאפני, שאחז בה בעדינות ואז דחף קצה אחד שלה לפיו מבלי לטרוח לקלף אותה. הוא נגס בחוזקה כך ששיניו חדרו את הקליפה. הוא לעס במהירות, לקח עוד נגיסה גדולה, עדיין עם הקליפה.
    בעודו לועס, אמר, "אתה יודע מה זה מירוק?"
    דעתו של דאקוורת הוסחה בגלל המחזה שמול עיניו והוא ענה בפיזור דעת, "סליחה?"
    "מירוק." הוא בלע את הנגיסה האחרונה של הבננה ואז לגם מהקפה. "יודע מה זה?"
    "לא."
    "כאילו, במקום לקחת את האוטו שלך לשטיפה, אתה לוקח אותו למירוק. כאילו, סופר־סופר־נקי. אני עובד ב'מירוק אולבני'."
    "אז, זה באולבני?"
    האיש נד בראשו. "לא, זה פה, בפרומיס פולס. זאת מין רשת."
    "מר גאפני, השוטרים מצאו אותך משוטט ברחבי העיר. כשהם עצרו אותך אמרת שאתה רוצה לדבר עם בלש."
    "נכון."
    "אז איך אוכל לעזור לך?"
    "אני טעיתי," אמר.
    "מה זאת אומרת?"
    גאפני בחן את החדר בפעם העשירית, כך נראה, ואז לחש לדאקוורת, "זה לא תחום השיפוט שלך."
    "סליחה."
    "זאת אומרת, מה כבר אתה יכול לעשות?" גאפני משך בכתפיו. "לעצור אותם?"
    "את מי?"
    "איזה יום היום?"
    "היום יום רביעי."
    גאפני הרהר קצת. "אז... שני לילות. יצאתי ביום שני בערב, ועכשיו רביעי, אז שני לילות. אלא אם עכשיו זה כאילו יום רביעי הבא, ואז זה תשעה ימים."
    דאקוורת הניח את העט שלו. "שני לילות שמה?"
    "שהייתי אצלם." הוא הניח את הספל, החליק יד על סנטרו וחש בזיפים. "בטח שניים. אם הייתי אצלם תשעה ימים, עכשיו כבר כמעט היה לי זקן."
    דאקוורת קימט את מצחו. "מה זאת אומרת, 'היית אצלם'?"
    "אני חושב שנחטפתי," אמר גאפני וליקק את שפתיו בלשונו. "שמעת על בטי ועל בארני היל?"
    דאקוורת מיהר לכתוב את שמותיהם. "הם חטפו אותך?"
    גאפני נד בראשו. "לא, כתבו עליהם בספר. אנשים אמיתיים. יש לי עותק ישן שלו בכריכה רכה. 'המסע שהופרע', מאת ג'ון פולר. גם להם זה קרה."
    "מה קרה גם להם, בריאן?"
    "הם נסעו בלילה ממפלי הניאגרה בחזרה לבית שלהם בניו המפשייר, בעשרים בספטמבר, 1961. בדיוק באזור הזה, אתה יודע? הם עברו במרחק של איזה שישים וחמישה קילומטר מפרומיס פולס."
    "אוקיי."
    "הוא היה שחור, היא לבנה, למרות שזה ממש לא קשור למה שקרה להם. או שאולי זה כן קשור."
    "תמשיך."
    "אז הזוג היל ראו מין אור בוהק בשמיים, והדבר הבא שזכור להם זה שעברו שעות והם היו על הכביש, כמעט בבית. היה פרק זמן שלם שהם לא הצליחו לזכור. אז הם הלכו למהפנט."
    "מה הם חשבו שמהפנט יכול לעשות?"
    "לעזור להם להיזכר מה קרה להם בשעות החסרות האלה."
    "והוא עזר להם?"
    גאפני הנהן. "לקחו אותם לספינת חלל. החייזרים עשו עליהם ניסויים, ודקרו אותם בכל מיני מחטים ועוד דברים, והם השכיחו מהם שזה בכלל קרה." הוא נד בראשו לאט, בפליאה. "בחיים לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות לי."
    דאקוורת אמר, "אוקיי. אז אתה אומר שיש שני לילות שאתה לא זוכר?"
    "כן." גאפני נרעד, כאילו עבר בו זרם חשמלי לרגע, ואז שב ולגם מהקפה.
    "מה הדבר האחרון שאתה כן זוכר?"
    "שנכנסתי לנַייט'ס לשתות קצת, בערך ב... שמונה כזה? מכיר את נייט'ס?"
    אה, חשב דאקוורת. נייט'ס. אחד הברים המוכרים ביותר בעיר.
    "מכיר," אמר הבלש.
    "שתיתי כמה בירות, צפיתי קצת בטלוויזיה. אחר כך זה כבר קצת מעורפל."
    "כמה בירות?"
    הוא משך בכתפיו. "ארבע, חמש. זה לקח, נגיד, איזה שעה וחצי, משהו כזה."
    "בטוח שלא שתית יותר מזה?"
    "זה הכול."
    "נהגת לשם בעצמך?"
    ניד חזק לשלילה. "לא. אני יכול להגיע לנייט'ס ברגל מהבית שלי. לא רוצה לדאוג שאולי יעצרו אותי. יש לך עוד בננה?"
    "לא. צר לי. רק עוד כמה שאלות ואז אמצא לך משהו לאכול. אתה זוכר שיצאת מנייט'ס?"
    "אולי. כשיצאתי, נראה לי שמישהו קרא לי מהסמטה שליד הבר. אפשר לעבור משם למגרש חניה שמאחורה."
    "מי שקרא לך היה גבר או אישה?"
    "נראה לי שאישה. בכל אופן, הייתה לזה צורה של אישה."
    דאקוורת התעלם. "מה היא אמרה?"
    גאפני נד בראשו. "הכול מעורפל למדי. ואז יש עוד יומיים שאני כמעט לא זוכר בכלל, עד שהתעוררתי שוב, בדיוק באותו מקום. נראה לי שיצאתי בצליעה מהסמטה, הסתובבתי לי, ואז השוטרים מצאו אותי. לא הייתה עליי תעודה מזהה. הארנק שלי נעלם, גם הנייד."
    "יכול להיות שהיית ביומיים האלה בסמטה ההיא?"
    גאפני נד בראשו לשלילה שוב, לאט. "כל הזמן עוברים שם אנשים. מישהו כבר היה שם לב אליי. ושם הם לא היו יכולים לעשות עליי ניסויים."
    הוא התנשם מהר יותר. "ואם הם הדביקו אותי במשהו? אם הם הדביקו אותי באיזו מחלה?" הוא שב והוריד את הספל והניח את כף ידו על חזהו. "ואם אני עכשיו נשא? ואם חשפתי אותך? אלוהים, אוי, בנאדם."
    דאקוורת שמר על קול רגוע. "בוא לא נרתום את העגלה לפני הסוסים, בריאן. אנחנו נבדוק אותך. למה אתה חושב שעשו עליך ניסויים?"
    "הם... לקחו אותי לאנשהו. אולי ספינה, אבל לא נראה לי. היו שם אורות, ואני שכבתי על מיטה או משהו כזה, על הבטן. אני זוכר שהיה לזה ריח רע. שם הם עשו את זה."
    "עשו מה?"
    "הרגשתי כאילו מחדירים אליי מאות מחטים. בטח לקחו ממני דוגמיות, אתה יודע? אולי די־אן־איי?"
    פניו החלו להתכרכם. הוא הרים את מבטו כמתבונן מעבר לתקרה, בשמיים שמעל.
    "למה אני!" קרא. "למה זה הייתי חייב להיות אני!"
    כמה מהבלשים שישבו בצידו האחר של החדר הביטו לעברם. דאקוורת שב והניח את ידו על זרועו של האיש. "בריאן, תסתכל עליי. תסתכל עליי."
    גאפני הוריד את מבטו והביט בעיניו של דאקוורת. "סליחה אם זאת הייתה טעות שבאתי הנה."
    "זאת לא הייתה טעות. אני אנסה לעזור לך. בוא נחזור למחטים. למה אתה חושב שעשו לך משהו כזה?"
    "הגב שלי," אמר גאפני. "הוא ממש כואב. הכול נורא מגרד שם, אתה יודע? צורב בטירוף."
    דאקוורת אמר, בהיסוס מסוים, "רוצה שאסתכל?"
    גאפני היסס גם הוא, כמו אינו בטוח שהוא רוצה לדעת. כעבור רגע אמר, "אם לא אכפת לך."
    שניהם קמו. גאפני הסתובב בגבו לדאקוורת, הוציא את החולצה ממכנסיו ופרף את הכפתורים, ואחר כך משך אותה אל מעבר לכתפיו.
    "איך זה?" שאל.
    דאקוורת התבונן. "זה מספיק."
    על גבו של גאפני קועקעה בגסות כתובת, באותיות שחורות גדולות:
     
    אני
    הבנזונה הפסיכי
    שרצח
    את שון
     
    דאקוורת אמר, "מר גאפני, מי זה שון?"
    "שון?" שאל.
    "כן, שון."
    כתפיו של גאפני התרוממו וצנחו שוב כשמשך בהן. "לא מכיר אף אחד בשם שון. למה?"
    לינווד ברקלי (באנגלית: Linwood Barclay) הוא סאטיריקן וסופר קנדי, ובעברו אף היה בעל טור בעיתון. הוא פרסם ספרי אוטוביוגרפיה ורומנים בלשיים דרמטיים.
    ברקלי חי באוקוויל, אונטריו עם אשתו מעל שלושה עשורים, נית'ה. לזוג שני ילדים, ספנסר ופייג'.‏

    עוד על הספר

    • תרגום: מיכל כהן
    • הוצאה: מודן
    • תאריך הוצאה: ספטמבר 2019
    • קטגוריה: מתח ופעולה
    • מספר עמודים: 464 עמ' מודפסים
    יריית פרידה לינווד ברקלי

    אחת 

    קאל ויבר
     
    לא מזמן נתקלתי ברחוב בפרומיס פולס במישהי שהכרתי פעם, כשהייתי שוטר כאן, לפני שעברתי לגְריפוֹן, ליד באפלו, ולפני שנעשיתי בלש פרטי.
    היא אמרה, "אה, לא ידעתי שחזרת. מה שלום דונה? והבן שלך? סקוט, נכון?"
    אני אף פעם לא ממש יודע איך לענות על שאלות כאלה. אבל אמרתי, "אני די לבד עכשיו."
    היא הביטה בי באהדה והנהנה בידענות. "זה קורה," אמרה. "אני מקווה שהכול נעשה בצורה ידידותית, ושכולכם עדיין בקשר."
    חייכתי אליה את החיוך הכי טוב שהצלחתי להעלות על פניי. "אנחנו מדברים כל לילה," אמרתי לה.
    היא חייכה אליי בחזרה. "נו, אז זה טוב, לא?"
     
     

    שתיים

     
    הבלש בארי דאקוורת ממשטרת פרומיס פולס ישב ליד שולחנו כשהטלפון שלו צלצל. הוא הרים את השפופרת בתנועה חדה.
    "דאקוורת," אמר.
    "זה בייליס." טְרֵנט בייליס, הסמל שאייש את הדלפק בכניסה לתחנה.
    "כן."
    "יש לי פה בשבילך אחד חי." בייליס התקשה להסוות את נימת השעשוע בקולו.
    "על מה אתה מדבר?"
    "עצרו מישהו ששוטט בעיר. כשהביאו אותו לתחנה, הוא אמר שהוא צריך לדבר עם בלש. אז אני שולח אותו אליך. הוא אומר שקוראים לו גאפני. בריאן גאפני. אבל אין לו תעודה מזהה."
    "מה הסיפור שלו?" שאל דאקוורת.
    "עדיף שהוא יספר לך. לא הייתי רוצה להרוס לך את ההנאה." בייליס ניתק.
    בארי דאקוורת הניח את השפופרת בעייפות. אולי בייליס חשב שזה מצחיק, אבל לא בארי. משהו בהתייחסות שלו לעבודה השתנה. לפני קצת יותר משנה הוא כמעט נהרג בתפקיד, וזה שינה לא רק את היחס שלו לעבודה, אלא גם לעולם סביבו.
    הוא היה רוצה לחשוב שכבר הפסיק לראות דברים כמובנים מאליהם. הוא ידע שזאת קצת קלישאה, אבל כל יום היה עכשיו בעיניו מתנה. מדי בוקר הוא שב ונזכר ברגעים שבהם כמעט איבד את חייו. גם לקח לו קצת זמן לחזור לעצמו. הוא שכב זמן מה בבית החולים, אפילו נותח ניתוח פלסטי קטן בפנים.
    הדבר הכי מדהים אולי היה שבשנה החולפת הוא ממש ירד קצת במשקל. לפני ארבעה־עשר חודשים הוא שקל כמעט מאה ושלושים קילו, ועכשיו ירד למאה וחמישה בערך. לפי החישוב שלו, מדובר בעשרים וחמישה קילו. במשך זמן מה הוא חורר חורים חדשים בחגורה שלו, ופשוט הידק עוד ועוד את המכנסיים הישנים, אבל אז אשתו, מורין, אמרה שזה מתחיל להיראות מגוחך. היא גררה אותו לחנות לבגדי גברים, כמו איזה ילד בן חמש או משהו, וקנתה לו קצת בגדים חדשים.
    אבל את מכנסיו הישנים הוא שמר בארון. ליתר ביטחון. אולי יבוא יום שלא יצליח לעמוד בפיתוי הדאנקן דונאטס.
    כבר עבר זמן מה מאז אכל אחת כזו.
    ולא הייתה לו כוונה לשקר. הן חסרו לו. אבל הוא אהב אפילו עוד יותר להיות בחיים ולהיות בריא יותר.
    מורין תמכה בו מאוד. היא ניסתה עוד קודם לגרום לו לשנות את הרגלי האכילה שלו. מייד אחרי התקרית היא הייתה מאושרת כל כך שנשאר בחיים עד שפינקה אותו בעוגות ובמאפי פאי ביתיים — אין כמו פאי המרנג לימון של מורין — אבל בארי עצמו הוא שאמר לה להפסיק. הוא החליט, אמר לה. הוא מתכוון לקחת אחריות על הבריאות שלו. הוא מתכוון לטפל בעצמו.
    מכאן הבננה על שולחנו. הבננה החומה, שנחה שם מאז אתמול.
    בארי דאקוורת אמנם ידע מה הוא רוצה לעשות בכל הנוגע לבריאותו, אבל בעניין הקריירה שלו היה פחות בטוח. תפקידו כבלש משטרה הוא שכמעט הביא למותו.
    הוא תהה אם עליו לעסוק במשהו אחר. הבעיה הייתה שהוא לא ידע איזה משהו אחר.
    הוא שירת כשוטר יותר מעשרים שנה. הוא לא היה יכול בדיוק לחזור עכשיו ללימודים ולהפוך לרופא שיניים. טוב, אולי לא רופא שיניים. הוא לא הבין למה שמישהו ירצה להיות רופא שיניים. הוא היה מעדיף לפקוד מאה זירות רצח מאשר לתחוב את אצבעותיו לפה של מישהו אחר. אבל רואה חשבון — הנה, למשל, עבודה נחמדה, בטוחה. אף אחד לא מכסח את הפרצוף לרואי חשבון.
    בשעה שבארי דאקוורת התמודד עם ההשלכות של חוויית כמעט־מוות, התמודדה העיירה עם שיבה לשגרה. מאות מטובי בניה של פרומיס פולס — וכמה מבניה הפחות טובים — מצאו את מותם בקטסטרופה שאירעה שנה קודם לכן. אנשים לא הפסיקו לדבר על מה שקרה, אבל עכשיו היה יכול לעבור יום שלם — לפעמים אפילו שניים — בלי שמישהו יעלה את הנושא.
    הבעיה האמיתית הייתה המבקרים מחוץ לעיר. גם אם קנה המידה היה אמנם קטן בהרבה — זה די דמה לנפילת מגדלי התאומים, כשתיירים רצו להצטלם בגראונד זירו. העיירה בצפון מדינת ניו יורק הפכה סמל לנקמה, וכמעט מדי יום היה אפשר לראות מישהו מצלם סלפי ליד השלט "ברוכים הבאים לפרומיס פולס".
    דאקוורת נשען לאחור בכיסאו ולא הסיר את עיניו מדלת הכניסה לחדר הבלשים. היא נפתחה ובפתח עמד גבר שבהה פנימה בבלבול.
    נראה היה שהוא שוקל כחמישים וחמישה קילו, לכל היותר. רזה, לבן, בתחילת שנות העשרים לחייו, עם זיפים בני שלושה ימים שעיטרו את פניו. הוא לבש ג'ינס וחולצה ארוכת שרוולים בצבע כחול כהה עם צווארון מכופתר. הוא סקר את החדר ועיניו שוטטו לכל עבר בעצבנות. דאקוורת קם.
    "מר גאפני?"
    האיש הביט בדאקוורת ומצמץ. "זה אני."
    דאקוורת החווה לו בידו להיכנס והצביע על כיסא סמוך לשולחנו.
    "אולי תשב."
    בריאן גאפני שילב את זרועותיו על חזהו ורכן מעט לפנים, כאילו הוא מנסה להתכווץ, והתיישב. הוא לא הפסיק להביט סביבו על פני החדר, למעלה לעבר התקרה, כמו מישהו שנכנס למערה ומחפש עטלפים שתלויים מהגג.
    "מר גאפני?"
    עיניו המפוחדות של גאפני נחו על דאקוורת. "כן?"
    "אני בלש." הוא החזיק בידו עט, נכון לשרבט לעצמו הערות. "תוכל לאיית לי את שמך, מר גאפני?"
    גאפני איית את שמו.
    "ומה שמך האמצעי?"
    "ארתור," אמר. "אנחנו מוגנים פה?"
    "סליחה?"
    ראשו של גאפני זז בעוויתות קצרות ומהירות, כמו ציפור שבוחנת את סביבתה. הוא הנמיך את קולו לכדי לחישה בעת שרכן לפנים והתקרב לבלש. "יכול להיות שהם עדיין עוקבים אחריי."
    דאקוורת הניח יד רכה על זרועו של האיש. גאפני בחן אותה כאילו אינו יודע מה זה.
    "אתה בסדר פה," הרגיע אותו דאקוורת, וחשב לעצמו שרק בייליס היה יכול לראות באיש הזה מקור לשעשוע. הדבר שגאפני פחד ממנו היה אולי מדומיין, אבל הפחד שדאקוורת ראה בעיניו של האיש היה אמיתי לגמרי.
    גאפני רעד. "אתה צריך להגביר את החימום."
    הטמפרטורה בחדר התקרבה גם כך לשלושים מעלות צלזיוס. המזגן היה אמור להתחיל לפעול, אבל זה לא קרה.
    דאקוורת קם, הסיר את הז'קט שלבש והניח אותו סביב כתפיו של האיש. "איך זה?"
    גאפני הנהן.
    "רוצה קפה?" שאל הבלש. "זה יכול לחמם אותך."
    גאפני אמר בשקט, "טוב."
    "איך אתה שותה אותו?"
    "אני... לא משנה, רק שיהיה חם."
    דאקוורת חצה את החדר וניגש לעבר השולחן שעליו ניצבה מכונת הקפה. הוא מילא ספל שהיה נקי דיו, הוסיף כפית סוכר אחת וחלב באבקה והגיש את המשקה לאיש.
    גאפני עטף את הספל בכפות ידיו, קירב אותו לשפתיו ולגם ממנו, בשעה שדאקוורת חזר והתיישב והרים שוב את העט. "מה תאריך הלידה שלך, מר גאפני?"
    "שישה־עשר באפריל, 1995." גאפני הביט בדאקוורת בשעה שזה שרבט לעצמו כמה מילים. "נולדתי בניו הייבן."
    "ומה הכתובת העדכנית?"
    "יכול להיות שהם עדיין פה," אמר גאפני, ושב והנמיך את קולו. "יכול להיות שהם מסווים את עצמם בגוף אנושי."
    העט של דאקוורת הפסיק לנוע. "מי זה 'הם', מר גאפני?"
    גאפני מצמץ ואמר, "אני גר ברחוב האנטר שמונים ושבע. יחידה מאתיים ואחת."
    דאקוורת הרגיש צליפה פנימית. "זאת דירה?"
    "כן."
    "אתה גר לבד, מר גאפני?"
    "כן." הנהון נוסף. עיניו של גאפני התמקדו כעת בבננה שנחה על שולחנו של דאקוורת.
    "מה אתה עושה למחייתך?"
    "מְמָרֵק. אתה מתכוון לאכול את זה?"
    דאקוורת הציץ לעבר הפרי החום. "אה, אתה רוצה את זה?"
    "נראה לי שהם לא נתנו לי אוכל. לא אכלתי הרבה זמן."
    דאקוורת הרים את הבננה והושיט אותה לגאפני, שאחז בה בעדינות ואז דחף קצה אחד שלה לפיו מבלי לטרוח לקלף אותה. הוא נגס בחוזקה כך ששיניו חדרו את הקליפה. הוא לעס במהירות, לקח עוד נגיסה גדולה, עדיין עם הקליפה.
    בעודו לועס, אמר, "אתה יודע מה זה מירוק?"
    דעתו של דאקוורת הוסחה בגלל המחזה שמול עיניו והוא ענה בפיזור דעת, "סליחה?"
    "מירוק." הוא בלע את הנגיסה האחרונה של הבננה ואז לגם מהקפה. "יודע מה זה?"
    "לא."
    "כאילו, במקום לקחת את האוטו שלך לשטיפה, אתה לוקח אותו למירוק. כאילו, סופר־סופר־נקי. אני עובד ב'מירוק אולבני'."
    "אז, זה באולבני?"
    האיש נד בראשו. "לא, זה פה, בפרומיס פולס. זאת מין רשת."
    "מר גאפני, השוטרים מצאו אותך משוטט ברחבי העיר. כשהם עצרו אותך אמרת שאתה רוצה לדבר עם בלש."
    "נכון."
    "אז איך אוכל לעזור לך?"
    "אני טעיתי," אמר.
    "מה זאת אומרת?"
    גאפני בחן את החדר בפעם העשירית, כך נראה, ואז לחש לדאקוורת, "זה לא תחום השיפוט שלך."
    "סליחה."
    "זאת אומרת, מה כבר אתה יכול לעשות?" גאפני משך בכתפיו. "לעצור אותם?"
    "את מי?"
    "איזה יום היום?"
    "היום יום רביעי."
    גאפני הרהר קצת. "אז... שני לילות. יצאתי ביום שני בערב, ועכשיו רביעי, אז שני לילות. אלא אם עכשיו זה כאילו יום רביעי הבא, ואז זה תשעה ימים."
    דאקוורת הניח את העט שלו. "שני לילות שמה?"
    "שהייתי אצלם." הוא הניח את הספל, החליק יד על סנטרו וחש בזיפים. "בטח שניים. אם הייתי אצלם תשעה ימים, עכשיו כבר כמעט היה לי זקן."
    דאקוורת קימט את מצחו. "מה זאת אומרת, 'היית אצלם'?"
    "אני חושב שנחטפתי," אמר גאפני וליקק את שפתיו בלשונו. "שמעת על בטי ועל בארני היל?"
    דאקוורת מיהר לכתוב את שמותיהם. "הם חטפו אותך?"
    גאפני נד בראשו. "לא, כתבו עליהם בספר. אנשים אמיתיים. יש לי עותק ישן שלו בכריכה רכה. 'המסע שהופרע', מאת ג'ון פולר. גם להם זה קרה."
    "מה קרה גם להם, בריאן?"
    "הם נסעו בלילה ממפלי הניאגרה בחזרה לבית שלהם בניו המפשייר, בעשרים בספטמבר, 1961. בדיוק באזור הזה, אתה יודע? הם עברו במרחק של איזה שישים וחמישה קילומטר מפרומיס פולס."
    "אוקיי."
    "הוא היה שחור, היא לבנה, למרות שזה ממש לא קשור למה שקרה להם. או שאולי זה כן קשור."
    "תמשיך."
    "אז הזוג היל ראו מין אור בוהק בשמיים, והדבר הבא שזכור להם זה שעברו שעות והם היו על הכביש, כמעט בבית. היה פרק זמן שלם שהם לא הצליחו לזכור. אז הם הלכו למהפנט."
    "מה הם חשבו שמהפנט יכול לעשות?"
    "לעזור להם להיזכר מה קרה להם בשעות החסרות האלה."
    "והוא עזר להם?"
    גאפני הנהן. "לקחו אותם לספינת חלל. החייזרים עשו עליהם ניסויים, ודקרו אותם בכל מיני מחטים ועוד דברים, והם השכיחו מהם שזה בכלל קרה." הוא נד בראשו לאט, בפליאה. "בחיים לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות לי."
    דאקוורת אמר, "אוקיי. אז אתה אומר שיש שני לילות שאתה לא זוכר?"
    "כן." גאפני נרעד, כאילו עבר בו זרם חשמלי לרגע, ואז שב ולגם מהקפה.
    "מה הדבר האחרון שאתה כן זוכר?"
    "שנכנסתי לנַייט'ס לשתות קצת, בערך ב... שמונה כזה? מכיר את נייט'ס?"
    אה, חשב דאקוורת. נייט'ס. אחד הברים המוכרים ביותר בעיר.
    "מכיר," אמר הבלש.
    "שתיתי כמה בירות, צפיתי קצת בטלוויזיה. אחר כך זה כבר קצת מעורפל."
    "כמה בירות?"
    הוא משך בכתפיו. "ארבע, חמש. זה לקח, נגיד, איזה שעה וחצי, משהו כזה."
    "בטוח שלא שתית יותר מזה?"
    "זה הכול."
    "נהגת לשם בעצמך?"
    ניד חזק לשלילה. "לא. אני יכול להגיע לנייט'ס ברגל מהבית שלי. לא רוצה לדאוג שאולי יעצרו אותי. יש לך עוד בננה?"
    "לא. צר לי. רק עוד כמה שאלות ואז אמצא לך משהו לאכול. אתה זוכר שיצאת מנייט'ס?"
    "אולי. כשיצאתי, נראה לי שמישהו קרא לי מהסמטה שליד הבר. אפשר לעבור משם למגרש חניה שמאחורה."
    "מי שקרא לך היה גבר או אישה?"
    "נראה לי שאישה. בכל אופן, הייתה לזה צורה של אישה."
    דאקוורת התעלם. "מה היא אמרה?"
    גאפני נד בראשו. "הכול מעורפל למדי. ואז יש עוד יומיים שאני כמעט לא זוכר בכלל, עד שהתעוררתי שוב, בדיוק באותו מקום. נראה לי שיצאתי בצליעה מהסמטה, הסתובבתי לי, ואז השוטרים מצאו אותי. לא הייתה עליי תעודה מזהה. הארנק שלי נעלם, גם הנייד."
    "יכול להיות שהיית ביומיים האלה בסמטה ההיא?"
    גאפני נד בראשו לשלילה שוב, לאט. "כל הזמן עוברים שם אנשים. מישהו כבר היה שם לב אליי. ושם הם לא היו יכולים לעשות עליי ניסויים."
    הוא התנשם מהר יותר. "ואם הם הדביקו אותי במשהו? אם הם הדביקו אותי באיזו מחלה?" הוא שב והוריד את הספל והניח את כף ידו על חזהו. "ואם אני עכשיו נשא? ואם חשפתי אותך? אלוהים, אוי, בנאדם."
    דאקוורת שמר על קול רגוע. "בוא לא נרתום את העגלה לפני הסוסים, בריאן. אנחנו נבדוק אותך. למה אתה חושב שעשו עליך ניסויים?"
    "הם... לקחו אותי לאנשהו. אולי ספינה, אבל לא נראה לי. היו שם אורות, ואני שכבתי על מיטה או משהו כזה, על הבטן. אני זוכר שהיה לזה ריח רע. שם הם עשו את זה."
    "עשו מה?"
    "הרגשתי כאילו מחדירים אליי מאות מחטים. בטח לקחו ממני דוגמיות, אתה יודע? אולי די־אן־איי?"
    פניו החלו להתכרכם. הוא הרים את מבטו כמתבונן מעבר לתקרה, בשמיים שמעל.
    "למה אני!" קרא. "למה זה הייתי חייב להיות אני!"
    כמה מהבלשים שישבו בצידו האחר של החדר הביטו לעברם. דאקוורת שב והניח את ידו על זרועו של האיש. "בריאן, תסתכל עליי. תסתכל עליי."
    גאפני הוריד את מבטו והביט בעיניו של דאקוורת. "סליחה אם זאת הייתה טעות שבאתי הנה."
    "זאת לא הייתה טעות. אני אנסה לעזור לך. בוא נחזור למחטים. למה אתה חושב שעשו לך משהו כזה?"
    "הגב שלי," אמר גאפני. "הוא ממש כואב. הכול נורא מגרד שם, אתה יודע? צורב בטירוף."
    דאקוורת אמר, בהיסוס מסוים, "רוצה שאסתכל?"
    גאפני היסס גם הוא, כמו אינו בטוח שהוא רוצה לדעת. כעבור רגע אמר, "אם לא אכפת לך."
    שניהם קמו. גאפני הסתובב בגבו לדאקוורת, הוציא את החולצה ממכנסיו ופרף את הכפתורים, ואחר כך משך אותה אל מעבר לכתפיו.
    "איך זה?" שאל.
    דאקוורת התבונן. "זה מספיק."
    על גבו של גאפני קועקעה בגסות כתובת, באותיות שחורות גדולות:
     
    אני
    הבנזונה הפסיכי
    שרצח
    את שון
     
    דאקוורת אמר, "מר גאפני, מי זה שון?"
    "שון?" שאל.
    "כן, שון."
    כתפיו של גאפני התרוממו וצנחו שוב כשמשך בהן. "לא מכיר אף אחד בשם שון. למה?"